הישג אחד יותר מדי

כדי לזכות לתמיכה ציבורית רחבה לתוכנית המאה ולהוציא אותה לפועל, נתניהו יעדיף קואליציה עם אנשי כחול לבן.

בס"ד

כ"ב באדר ב', תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ירי הרקטה השבוע על המושב בשרון לא היה טעות וגם לא תוצאה של מכת ברק; הוא היה מתוכנן ובעיקר מתוזמן היטב. הוא נועד לא רק להציג את מדיניות ההכלה הביטחונית של נתניהו ככלי ריק כדי לחבל במסע הבחירות שלו, אלא בעיקר לטשטש את ההישג המדיני חסר התקדים שלו בהשגת ההצהרה האמריקאית על ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. לכך בדיוק תוזמן הירי, והוא אכן השיג את מטרתו. נתניהו נאלץ לקטוע את הביקור, ונמנע ממנו לחגוג את הישגו ההיסטורי ולתרגם אותו לרווח פוליטי. במקום לעסוק בהישג המדיני של נתניהו, עסקנו כולנו ברקטה ההיא ובמה שהתפתח בעקבותיה בגבול רצועת עזה.

אבל מיקוד השיח ברקטה במקום בהכרה האמריקאית טשטש עוד עובדה חשובה: עצם ההודעה האמריקאית, ובמיוחד העיתוי שלה ערב הבחירות, העידו על כך שבין נתניהו לאנשי ממשל טראמפ מתקיימים יותר מאשר מערכת יחסים חמה ושיתוף פעולה הדוק. הם העידו שטראמפ ואנשיו ממש "עובדים" אצל נתניהו ובעבורו, ושהם מוכנים לעשות בשבילו הכול. מבחינה זו ההישג הזה של נתניהו היה הישג אחד יותר מדי; הוא מחזק מאוד את ההשערה ש"תוכנית המאה" איננה תוכניתו של טראמפ אלא תוכניתו של נתניהו. הם לא היו כופים עליו דבר. בשביל טראמפ, כל שכן עבור אנשי צוותו, נתניהו הוא בבחינת אורים ותומים. טראמפ נתן ליועציו צ'ק פתוח והם ישבו סביב נתניהו וגיבשו בהדרכתו את התוכנית. הם גם מי שמביאים עבורו לחתונה את מדינות ערב "המתונות". לכל הפחות אפשר לומר בבטחה לאור מערכת היחסים היוצאת דופן הזו, שהתוכנית הזו היא על דעתו של נתניהו ובהסכמתו המלאה.

מבחינת נתניהו תוכנית המאה אמורה להיות אקורד הסיום שלו כראש ממשלה. הוא באמת מתכוון להקים מדינה פלסטינית, אמנם "מדינה מינוס" ורק לפי תנאיו, אבל הוא מתכוון לכל מילה שאמר בנאום בר אילן הידוע. כך לדעתו הוא יסגור מעגל ויותיר את חותמו על ההיסטוריה הישראלית.

אם אכן כך, נתניהו רוצה את קולות הימין בכדי להגשים באמצעותם את התוכנית עם אנשי כחול-לבן. אבל חשוב לו שהוא ינצח בבחירות ולא הם. זה לא רק עניין של אגו. הוא לא סומך עליהם ובצדק. הוא רוצה לנווט. הוא רוצה להיות מי שמפקח על ביצוע התוכנית, כשהשיקול העיקרי שלו הוא באמת ביטחון ישראל, לפחות כפי שהוא מבין אותו.

אבל כל הסכם, באשר הוא הסכם, חייב להיחתם עם בעלי התביעה הפלסטינית השקרית על ארצנו. לכן הוא  איננו עוקר אותה מן השורש אלא מכיר בה, מותיר אותה על כנה ואף מחזק אותה ומנציח אותה. לכן ניתן לומר על תוכנית המאה, גם בלי ידיעת פרטיה, שהיא לא תביא רגיעה לאזור אלא רק תגביר את המתיחות ואת שפיכות הדמים. הבחירות הקרבות תהיינה קריטיות מבחינה זו; תוכנית המאה היא שעומדת מאחורי כותלן. מי שמבין עד כמה התוכנית מסוכנת, צריך להיות מעוניין שגוש הימין ינצח ויוכל להקים קואליציה, אבל שנתניהו יפסיד לאנשי כחול-לבן בהפרש של כשלושה-ארבעה מנדטים, כפי שזה מסתמן כרגע בסקרים.

כדי לזכות לתמיכה ציבורית רחבה לתוכנית המאה ולהוציא אותה לפועל, נתניהו יעדיף כמובן קואליציה עם אנשי כחול-לבן, או לפחות אלה מהם שיהיו מוכנים ללכת אתו. אבל אם גנץ ואנשיו ינצחו את נתניהו בהפרש של כמה מנדטים, הם לא ירצו, וגם לא יוכלו להרשות לעצמם מבחינה ציבורית, לתת לו את ראשות הממשלה. נתניהו, מנגד, לא יוכל להיות שר בממשלתם. אפילו פתרון של רוטציה יהיה בלתי אפשרי מבחינתו. זה לא רק עניין של אגו, אלא קודם כול עניין משפטי. כול עוד הוא ראש ממשלה הוא מוגן משפטית מפני כתב האישום שלו עד שיהיה חלוט – דבר שייקח שנים. כשר הוא יאלץ להתפטר מיד.

אם נתניהו יפסיד בהפרש קטן לאנשי כחול-לבן, ובכל זאת יהיה בידו להקים קואליציה עם גוש הימין המסורתי, לא תהיה לו ברירה אלא לבחור באפשרות הזו אף שהוא יודע שהיא לא תאפשר לו להגשים את תוכנית המאה. למרבה הפלא ייתכן שדווקא הרדיפה המשפטית של השמאל, היא היא שתמנע מנתניהו להגשים את מדיניות השמאל.

המסקנה העולה מהדברים היא שכול מי שמבין עד כמה התוכנית מסוכנת, ומעדיף לסנדל את נתניהו עכשיו במקום להפוך למפגין כתום כנגדו בבוא הזמן, צריך לבחור במפלגות המחויבות לגוש הימין ומתנגדות להקמת מדינה פלסטינית.

    

אני מגזרי גאה

האחדות לא נוצרת מתוך ביטול החלקים ואובדן זהותם. אדרבא, דווקא מתוך שמירת זהותם וייחודם. מי שחושב שלהיות מגזרי, סותר את היותו כלל ישראלי, ולכן ישנו עניין למחוק את המגזריות, מפספס את כל העניין.

 בס"ד

ט"ו באדר ב', תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

"מגזריות" הפכה בעשור החולף למילה גסה בציבור האמוני. רגשי הנחיתות של דור המייסדים המפד"לניקי הוותיק מול ההתיישבות העובדת, המיינסטרים של אז, מתגלים היום גם בנכדיהם. ירושת הדורות. הם רואים כקטנות מוחין את גאוות היחידה, את ההזדהות עם השבט, ומעדיפים להסתיר את הכיפה הסרוגה, או להוריד אותה בכלל, שמא יחשדו בהם שהם דוסים.

אבל לבני ההתיישבות העובדת לא היו תסביכים כאלה, והם היו מגזריים לעילא. הייתה להם גאוות יחידה. אדרבא, הם התגאו בכך שהמגזר שלהם הוא הוא המדינה, ובמידה רבה הצדק היה עמם. כי כל חברה מונהגת על ידי אליטה. אליטה איננה מילה גסה, כל עוד היא אידאליסטית ולוקחת על עצמה משימות לאומיות. דוד בן גוריון היה מגזרי. הוא הזדהה תמיד עם אותו קומץ חלוצים סוציאליסטים שמתוכם עלה וצמח, וראה את עצמו פועל בשליחותם. מתוכם, בשליחותם ובדרכם הוא הנהיג את המדינה. לא היו לו תסביכים בעניין הזה. נראה לו טבעי לחלוטין.

גם דוד המלך היה מגזרי. שבע שנים מלך בשבטו שלו, בשבט יהודה. רק אחר כך ומתוך כך(!), הוא מלך גם על כלל ישראל, וגם אז מלכותו הייתה מבוססת מן הסתם על שבטו, שבט יהודה. מי שחושב שישנה סתירה בין המגזר לבין כלל ישראל – לא חושב בעברית. הוא חושב בלועזית.

ראוי לשים לב שהמושג "מגזר" איננו ישראלי. הוא מבטא מחשבה מערבית. הוא יוצא מנקודת הנחה שהחברה או העם אינם אורגניזם אחד, אלא מורכבים מאוסף של יחידים, שמתקבצים למגזרים, סביב אינטרסים משותפים.

אצלנו, בעם ישראל, מדברים על שבטים. פרוש המילה שבט הוא ענף. כל שבט הוא ענף שונה, אבל כולם צומחים מתוך גזע אחד. החברה היא אורגניזם חי. לא אוסף של אינדיבידואלים או מגזרים. וכשמדובר על אורגניזם, יש בו איברים שונים, כל אחד מהם ממלא תפקיד שונה מהשאר, אך רק יחד, מתוך ההשלמה ההדדית ביניהם, נוצר האורגניזם כולו ומתפקד היטב.

ובאורגניזם לכל איבר תפקיד משלו. אחד הוא הראש. השני הלב, השלישי זרוע ימין, הרביעי זרוע שמאל, וכן הלאה. חייב להיות ראש. ושבט יהודה, שבט המלכות, הוא הראש בישראל. זה לא עושה אותו "שווה" יותר. אדרבא, מוטלת עליו אחריות גדולה יותר. וכך גם שאר השבטים. כל אחד ממלא את תפקידו המיוחד בגוף הכללי, בתנאי שהוא שומר על יחודו.

החברותא שלי הוא רופא. כשדיברנו על הסוגיה הוא הביא לי דוגמה מתורת הרעלים. רוב הרעלים, הוא אומר, בנויים על עיקרון אחד: הם מפרקים את "הקליפה" של התא, את המסגרת שלו, את מה שמייחד אותו ומבדיל אותו מתאים אחרים. הם ממוססים את עניינו המיוחד. כך הוא מאבד את יכולתו לשמור על זהותו על ייחודו ועל תפקידו באורגניזם, ומאבד את קיומו.

האחדות לא נוצרת מתוך ביטול החלקים ואובדן זהותם. אדרבא, דווקא מתוך שמירת זהותם וייחודם. מי שחושב שלהיות מגזרי, סותר את היותו כלל ישראלי, ולכן ישנו עניין למחוק את המגזריות, מפספס את כל העניין.

מתוך אותה מחשבה ועל פי אותו הגיון, מגיעים אנשים לטשטוש הייחוד הלאומי. כי אם ייחוד לאומי, סותר את האוניברסליות שלנו, אזי צריך לטשטש אותו או למחוק אותו לחלוטין. אבל זו טעות, כאמור. התפיסה האורגנית אומרת שרק מתוך שמירת הייחוד הלאומי שלך, אתה מסוגל לתרום את תרומתך הייחודית לאורגניזם הכלל אנושי, לאוניברסליות.

לכל מיני פוליטיקאים, מכל מיני כיוונים, ישנם אינטרסים. הם שוטפים לנו את המוח עם העניין הזה של "המגזריות". כי אם תזדהה עם השבט שלך, הם לא יוכלו לקבל את הקול שלך. אבל זהו, כמו שאמר לי הדוקטור, סוג של רעל.

כמובן, להיות "מגזרי" במובן המצומצם, לשים לב רק לאנ"ש ולהתעלם מכלל ישראל, זו הקיצוניות השנייה והיא גרועה לא פחות מהראשונה. אבל בני המגזר הדתי לאומי יכולים להיות רגועים בעניין הזה. שכשחזרתי בתשובה נמשכתי דווקא לציבור האמוני, בין השאר כי זיהיתי בו את האידאליזם הישראלי, את הנטייה לקחת על עצמו משימות לאומיות. על כך חונכתי בתנועות הנוער החילוניות, אבל שם זה כבר אבד כמעט לחלוטין באותו זמן.

אז כן. אנחנו "מגזריים". לגמרי. במובן הטוב של המילה. איך אמר בשבוע שעבר הרב יעקב מידן: "לציבור שלנו(!) יש שתי אפשרויות, הבית היהודי או הימין החדש".

משה פייגלין וזהות - 8 (אחרון)

בס"ד

י"ב באדר א', תשע"ט

אמרנו שלפחות שני רעיונות מרכזיים – הזהות היהודית וההתנגדות לכפיה דתית – שהיו ליבת האידאולוגיה של "מנהיגות יהודית", נמצאים גם ב"זהות", אלא שבזהות הם מופיעים על בסיס "החרות", על בסיס התפיסה הליברטריאנית, שהיא מערבית.

כאן בצילום מופיע גיליון מספר 3 של "לכתחילה" משנת 1996 (   http://blog.emuni.co.il/2016/12/blog-post_13.html). אני כתבתי אותו. אני מדגיש שהוא מספר 3, כדי שיובן שהרעיון המובא בו היה כבר בתחילת הדרך, ומעיקריה. לכן הופיע מיד בתחילה. הכותרת היא "תחת חופה אחת" וכותרת המשנה היא: "עלינו לחתור למחיקת המושגים דתיים וחילוניים". בין היתר מופיע בו המשפט: "בחיי הפרט, תישאר כמובן הנורמה של קבלת "שולחן ערוך" במלואו, אבל היא צריכה להוות דוגמא אישית ולא דרישה אולטימטיבית". כבר אז טעננו שאם עם ישראל ירצה בתורתו, זה יבוא רק מהבנה פנימית, לא מתוך כפיה.

כלומר, שניים מהרעיונות המרכזיים של זהות – הזהות היהודית וההתנגדות לכפיה דתית – מופיעים כבר כאן, אבל הנה ההבדל הקריטי: כאן הם מופיעים על בסיס של מחשבה עברית, ישראלית, תורנית יהודית. אין כאן שום סיסמת "חרות" ליברטריאנית. לא "עולם החרות" לא "מדינת החרות" ולא שום דבר ממין זה. כאן הם מופיעים מתוך ההיגיון של תורת ישראל.

ברגע שלא תורת ישראל היא הבסיס להתנגדות לכפיה דתית, אלא אידאולוגיה מערבית זרה, גבולות ההתנגדות הזו ואופייה נקבעים על פי הקריטריונים הזרים שלה, ולא אלה היהודיים.

אם הבסיס להתנגדות לכפיה דתית היא ליברטריאנית, אז איפה עובר הגבול? לפי ההיגיון הליברטריאני ראוי להתיר לא רק סמים, אלא גם הימורים, זנות ואת כל שאר המרעין בישין. הכול בעצם. מדוע שהמדינה תתערב. תנו "ליד הנעלמה", לחרות המוחלטת לעשות את העבודה. אל תתערבו, ואל תשימו סייגים. היא תעשה זאת טוב מכם.

אני נגד כפיה דתית, כפי שרואים במאמר הרצ"ב אבל מסיבות יהודיות, לא מסיבות מערביות. לא מתוך ליברליזם. אבל בלי להיכנס לפרטים, מבחינתי ענייני גיור ונישואין למשל, הם בוודאי קו אדום. הסיבה היא שיש להם השלכות ישירות לדורות הבאים, והם הורסים את רקמת החיים של האומה הישראלית. אבל זהו שיקול יהודי, תורני, לא לברטריאני. ואם ההתנגדות לכפיה דתית באה משיקול שזר ליהדות, יש לה הגיון משלה וגבולות משלה, והם זרים ליהדות.

לא כולם יודעים אבל הרב צבי יהודה קוק היה לאורך תקופה מסוימת חבר ב"ליגה נגד כפיה דתית" (עד שהתברר לו שהם לא נגד כפיה, אלא נגד היהדות). אבל הוא נקט עמדה זאת על בסיס תורת ישראל, לא על בסיס של אינדיבידואליזם מערבי, ליברליות, זכויות הפרט וכדומה. הוא לא היה זקוק לליברטריאניזם ולסיסמאות "החרות" היפות על מנת לנקוט עמדה כזו (גם לא ל"לכתחילה" ומנהיגות יהודית כמובן). אין צורך באידאולוגיה זרה כדי לבסס התנגדות לכפיה דתית. היא רק מזיקה להתנגדות הזו. לטהרתה ולדיוקה.

אז נכון שלא מעט רבנים צריכים "ניעור רציני" בעניין הזה, ואני מקווה שפייגלין וזהות יעשו להם את זה, אבל בסופו של דבר ההתנגדות הראויה לכפיה דתית, בצורתה המתוקנת, מתוך הגיון תורת ישראל, תבוא מאנשי התורה. בדרך של "תיקון", ולא בדרך של "תוהו".

[זהו חברות וחברים. סיימתי את המשימה שלקחתי על עצמי. יכולתי כבמובן להמשיך, אפילו לכתוב ספר של 340 עמודים, אבל את עיקרי הביקורת שלי על "זהות" הבאתי לידי ביטוי. המניע שלי היה רעיוני, לא פוליטי, ונזהרתי עד כמה שיכולתי לעשות זאת בצורה מכובדת ולעסוק רק ב"פוליטיקה של רעיונות", בברור אידאולוגי.

אני באמת מאחל הצלחה ל"זהות" מקרב לב. אם היא תצליח, סימן שכך צריך להיות ויש לכך תפקיד חשוב בגאולה. ראיתי רבים מתומכי "זהות" שהגיבו ואמרו שאני דווקא מחזק אותם בבחירתם. מצוין. לכו על זה. אחרים אמרו שיש ערך בברור הזה, והם מבינים בעקבותיו טוב יותר את הסתייגותם מ"זהות". גם זה מצויין.

אני את שלי עשיתי. שמתי את הביקורת שלי כאן, ועכשיו אני פטור מהמשימה הזו, שלא היית לי נוחה ונעימה כלל וכלל.]

משה פייגלין וחרות 7 (אחד לפני אחרון)

בפוסטים הקודמים הסברתי שרעיון החרות של "זהות" איננו רעיון יהודי, גם אם יש בו (הרבה!) "ניצוצות", הברקות, ציטוטים, שברי רעיונות ומקורות יהודיים, וגם אם הוא עטוף בצלופן יהודי. זהו רעיון מערבי, ליברטריאני, במלוא מובן המילה.

משמעות הדבר הוא ששניים מהיסודות העיקריים של מנהיגות יהודית – "הזהות היהודית" וההתנגדות לכפיה דתית – מבוססים ב"זהות" לא על מחשבה יהודית, תורנית, אמונית, מחשבה עברית, אלא על מחשבה זרה, על רעיון "החרות" בגרסתו הליברטריאנית.

נתחיל בעניין "הזהות היהודית". ביהדות "הזהות היהודית" איננה מבוססת על שום רעיון אחר. היא איננה זקוקה לשום קביים רציונליות או פילוסופיות. היא עובדה נפשית קיימת, קודמת לכל התודעה. היא הבסיס לתודעה. היא "הכתר" (בלשון פנימיות התורה). היא נתון שאנחנו מוצאים בתוך עצמנו. בלי קשר לשאלה אם אנחנו דתיים או חילוניים.

התופעה הזו שעם ישראל חפץ להמשיך את קיומו בזהותו הייחודית לנצח, איננה רעיון. היא עובדה. היא נתון.

מי שמנסה לבסס את "הזהות היהודית" על רעיון החרות, איננו מבין מה הוא סח. כולנו יהודים, לא בגלל שום רעיון אחר. רק בגלל שזה מה שאנחנו מוצאים(!) בתוך עצמנו. זו עובדה נפשית, נתונה, שאיננה עומדת לבחירה. ולכן היא איננה קשורה לשאלה האם אתה ימין או שמאל, דתי או חילוני. כולנו יהודים כעובדה שאיננה נתונה כלל לבחירתנו. ולכן היא איננה זקוקה לקביים פסבדו-אינטלקטואליות. גם לא לרעיון "החרות" שייתמוך אותה.

במנהיגות יהודית הרעיון של זהות יהודית ולאו דווקא דתית, שהיא המצע המשותף של כולנו, לא היה זקוק לאידאולוגיה זרה שתבסס אותו, שתתמוך אותו, כפי שקורה ב"זהות". הוא מבוסס מתוך עצמו, מעצם החוויה היהודית, החוויה של היות יהודי. הוא נובע מתוך החוויה העברית הטבעית. בלי ביסוס רציונלי. הוא איננו זקוק להצדקה.

לבסס את הרעיון של "זהות יהודית" על אידאולוגיה ליברטריאנית, דומה לניסיון לבסס את שיבת ציון על הרעיון הלאומי האירופאי ששלט במאה ה-19 בתודעה האנושית. ברגע שאתה מבסס רעיון יהודי על כלי זר, על תודעה נוכרית, הוא "לוקח" אותך למקומו הוא. כפי שקרה לציונות החילונית. הכלי הזר בא ממקור אחר, יש לו את הרקע שלו, ההיגיון שלו, והדינמיקה וההתפתחות שלו וברגע שאתה מלביש את החוויה היהודית היסודית של זהות יהודית בלבוש זר, השאלה כבר איננה האם הלבוש הזר ייקח אותך למקומות ממנו הוא בא, אלא רק כמה זמן הדבר יארך.

יתר על כן. הלבוש הזר, במקרה  הזה הליברטריאניזם, הוא אופנת מחשבה חולפת. "אופנה" במובן העמוק של המילה. הוא "רוח הזמן" כפי שהיה קורא לזה הפילוסוף הגל. אבל עוד עשר, עשרים, מקסימום שלושים שנה, אף אחד לא יבין איך אנשים החזיקו פעם מהשטות הזו.

כך בדיוק קרה לציונות. בנינו אותה על בסיס הרעיון הלאומי מהזן האירופי שהיה "רוח הזמן" במאה ה-19. מאז לא רק שהוא לא רלוונטי במקום הולדתו באירופה, אלא הוא הפך שם למוקצה מחמת מיאוס. ולכן הוא הפך לכזה גם אצלנו (!). מי שמבסס את "הזהות היהודית" על פלטפורמה, כלי מחשבה, זרים, יכול כבר עכשיו להתחיל לספור את הספירה לאחור. אין לו אורך חיים אלא כאורך חיי האופנה האינטלקטואלית במערב. היום כולם מחזיקים שם מאינדיבידואליזם, מליברליות ומליברטריאניות, מחר הם לא יאמינו שהם באמת האמינו בשטויות האלה.

ככה לא בונים את נצח ישראל ולא על זה מבססים לא את "הזהות היהודית" ולא את שיבת ציון.

ועכשיו, בפוסט הבא, נלך לראות מה קורה כשמבססים את הרעיון הטהור האציל והתורני לעילא של חוסר רצון לכפיה דתית, על "חרות" ליברטריאנית נוסח "זהות".

[וזהו, חברות וחברים, עוד פוסט מחר בבוקר, בעז"ה, ואני משחרר אתכם מהטרחנות הפילוסופית הזו. ובעיקר את עצמי.]

.

משה פייגלין וזהות - 6:

בס"ד

י"ב באדר א', תשע"ט

חרות היא הסחורה הכי חמה בשוק הפוליטי. תמיד הייתה. חרות הולך מצוין עם כל דבר. מי לא חפץ בחרות. מי לא יטה אוזנו למי שמציע לו חרות. קונים בלבד.

כבשורה פוליטית היא הופיעה לראשונה בעולם המודרני עם המהפכה הצרפתית. מאז היו לה דוברים רבים. חלקם אנשי אמת, מהפכנים אמתיים ולוחמי חופש. חלק אחר תמימים שהאמינו שיש להם חרות ביד. הם לא רימו אף אחד, הם באמת האמינו שהם מביאים בשורה. היו גם שרלטנים ודמגוגים כמובן. כולם מכרו חרות.

לכן, כשמציעים לנו חרות, השאלה הראשונה המתבקשת היא חרות ממה? ממה בדיוק אתה מציע לי להשתחרר. כי כול נושאי דגל החרות למיניהם, המושיעים האלה, תמיד הצביעו עבור העם על האויב ששולל מהם את חרותם. את זה שמשעבד ומדכא אתכם. את זה שבגללו רע לכם, שבגללו אתם מתוסכלים. זה שמנצל אתכם. את זה שאם רק נחסל אותו – ניגאל. אף אחד לא ישכנע אחרים לרקוד לצללי חלילו, אם הוא יאמר להם שהם אשמים בכך שהם עבדים. שהבעיה היא באחריותם. שעליהם מוטלת האחריות למצבם.

השאלה הגדולה היא, אם כן, חרות ממה?

זה התחיל עם המהפכה הצרפתית. היא הצביעה על המלוכה על הכמורה ועל הפיאודלים. הם שורש הרעה. אם רק נחסל אותם – ניגאל. היה בזה הרבה אמת כמובן, אבל גאולה זה לא הביא. הרבה שפיכות דמים לעומת זאת, זה כן הביא.

אחרי כן בא מרקס והצביע על הקפיטליסטים. הם שורש הרע. הם אשמים שרע לכם. הם אלה שאוכלים ושותים לכם. לנין המשיך את מרקס והוסיף בעקבותיו דגש נוסף – האימפריאליסטים. הם המנצלים. הם שיושבים לכם על הווריד. והיו עוד רבים אחרים. לא תמיד טובים.

היום באים אלינו הליברטריאנים ומסמנים אויב חדש – המדינה. היא המפלצת. היא אוכלת ושותה לכם. היא המשעבד. בגללה רע לכם. "המדינה צריכה לצאת לנו מהווריד".

"המדינה" היא הבעיה. היא אשמה שאין לכם שמחת חיים. שאתם לא מאושרים. היא מדכאת את חרות הפרט, שאין עוד מלבדו. אם רק נחסל אותה, או לפחות נרוקן אותה מתוכן וממשמעות, נהפוך אותה למין עירייה כזו. מדולדלת. משהו טכני לגמרי. פונקציונלי. נפריט אותה לפרטי פרוטות, רק אז נשתחרר. נזכה בחרות.

אבל בואו נדייק. כשקוראים את המצע של "זהות", רואים שהיא לא ממש רוצה לחסל את המדינה. יש במצע, כמו בכל מצע של כול מפלגה, סעיפים הגיוניים יותר (אני חותם לחלוטין על הפרק המדיני-ביטחוני), ויש אחרים, אבל מכולם עולה בעיקר רצון לתיקון, אמנם בדרך שנויה במחלוקת, אבל לא לחיסול.

הבעיה היא ברטוריקה, בהלך הרוח, בסימון המדינה כאויב. כמובן, תמיד צריך לתקן. תמיד יש מקום לתיקונים. שום דבר לא מושלם, גם לא המדינה, אבל כשהופכים את "המדינה" לשורש הרע, כשבאים לציבור וטוענים בפניו ש"המדינה" היא הבעיה שלכם, היא המשעבד, היא האויב, שבגללה רע לכם. בגללה אתם מתוסכלים. שהיא "צריכה לצאת לנו מהווריד". שבגללה אין דירות לצעירים, כשכך באים לציבור, יוצרים הלך רוח, אווירה, שהמסר שלה הוא – חיסול המדינה.

אז קודם כל, הרעיון הזה של להוציא מהמדינה את הערך, המשמעות והחשיבות, להוציא לה את הנשמה, להוציא ממנה את האוויר, הוא לא רק רעיון פוסט ציוני, אלא גם רעיון אנטי ציוני. כי בסופו של דבר הציונות באה לכאן על מנת להקים מדינה. אם לא ממש מדינה יהודית, לפחות את מדינת היהודים.

אבל זה גם רעיון אנטי יהודי, כי היהדות מצווה אותנו למנות מלך. בשפתנו היום – ליצור ישות מדינית לעם ישראל בארץ ישראל. כלומר היהדות רואה במדינה היהודית בא"י ערך. משמעות. לא רק פונקציה. מבחינתה ערכה של המדינה איננו רק בכך שהיא משרתת את האזרחים. היא איננה רק "עירייה". התורה רואה ערך מרכזי במדינה היהודית כשלעצמה.

אבל החרות הליברטריאנית, איננה יהדות מסיבה נוספת, הרבה יותר חשובה, כי היהדות, תורת משה, לא מחנכת אותנו לחשוב שהבעיה היא מחוץ לנו, שמישהו אחר אשם בכך שאנחנו עדיין עבדים, שהאשם בכך שאיננו בני חורין, הוא בקפיטליזם, באמפריאליזם במדינה או בכל גורם חיצוני כלשהו. היא אומרת לנו באופן ברור: "חרות על הלוחות", ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

היהדות אומרת שאם אנחנו עבדים – אנחנו אשמים בכך. שעלינו מוטלת האחריות למצב. שאסור לנו לזרוק את האחריות למצב על אחרים או על גורמים חיצוניים.  

זהו. רק מעצמך אתה צריך להשתחרר. אף אחד לא אשם בזה שאתה עבד, שרע לך, שאתה מתוסכל, שלא מיצית את עצמך, שעדיין לא העזת לצאת ממצרים, או לא מצאת די כוח לכך.

אתה האשם. לא אף אחד אחר. אתה יכול להיות בן חורין היום, הרגע, ("היום אם בקולו תשמעו"), רק בך זה תלוי, כי באמת אף אחד אחר לא משעבד אותך, ואף אחד גם לא יכול לשעבד אדם שהוא באמת בן חורין.

זוהי החרות של תורת ישראל, של משה רבנו. אל תאשים אף אחד אחר במצבך. קח אחריות. מעצמך אתה צריך ללמוד להשתחרר. מהחולשות שלך, מהתאוות. מהדמיונות ומהאשליות. מאובדן האני העצמי הפנימי שלך. ואם מישהו אומר לכם אחרת, שהאשם איננו בכם אלא במישהו אחר, או במשהו אחר, תהיו בטוחים בדבר אחד – זו איננה תורת משה.  

משה פייגלין וזהות - 5:

בס"ד

י"א באדר ב', תשע"ט

הבסיס של רעיון "החרות" של פייגלין ו"זהות" הוא, כפי שרבים הראו, בליברטריאניזם. אצל פייגלין זה אמנם לא ליברטריאניזם חמור, קיצוני, אבל רעיון החרות שלו – גם אם הוא לא יסכים לכך או לא מודע לכך – נובע מהמחשבה הזו, שהיא מערבית במהותה, נוכרית ואינדיבידואליסטית.

בעיקרון, הרעיון הזה טוען שהמדינה המודרנית היא הבעיה, וצריך לצמצם את כוחה. לעשות אותה משהו מעין "עירייה". טכני. פונקציונלי בלבד. או: כמה שפחות מדינה. "חלק מהליברטריאנים תומכים בממשל מינימלי, המפעיל מונופול על שירותים מסוימים, וחלקם תומך בסיפוק כלל השירותים בשוק החופשי על בסיס זכות הקניין", אם לצטט את ויקיפדיה כדי לעשות את זה פשוט.

אין זה אומר שפייגלין קרא ספרות ליברטריאנית, התעמק בה, והשתכנע בצדקת הרעיון. רעיונות "נמצאים באוויר", וכולנו מושפעים מהם ביודעין או שלא ביודעין.

כמובן, כל אידאולוגיה כזו, והאידאולוגיה הליברטריאנית גם היא, מלאה הרבה פרטים, גרסאות, רעיונות, ניצוצות, אורות, וכדומה. מאוד מבלבל. כאן אני רוצה לשים את האצבע על הנקודה שלדעתי היא המרכזית באידאולוגיה הזו: מבט קל בלבד יספיק לגלות גם למי שאיננו מיומן בחשיבה פילוסופית, שמעבר לכל הסיסמאות המסמאות את העיניים על חרות חופש וזכויות הפרט, הליברטריאניזם איננו אלא תרגום של הקפיטליזם, כלומר יחסי הייצור והכלכלה - לתורת המדינה, המוסר והערכים.

העיקרון המנחה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הוא עיקרון "היד הנעלמה", ההנחה שהדרך לניהול הכלכלה היא לתת לכוחות השוק החופשי להתנהל מעצמם, בלי חוקים ורגולציה או מתוך צמצומם הרב ככל האפשר. כל "החידוש הגדול" של הליברטריאניזם הוא בלעשות לעקרון הזה "העתק הדבק" לתחום הרוח, המוסר הערכים והמדינה בכללה. זה לעניות דעתי תורף העניין. זה הכל. לא הברקה גדולה מידי.

ספק גדול אם שכרו של העיקרון הקפיטליסטי איננו יוצא בהפסדו בתחומי הכלכלה, ואין כאן המקום להסביר שהקפיטליזם איננו העיקרון הישראלי האידיאלי של הכלכלה העברית (למרות שכרגע אין לנו משהו אחר וטוב יותר להציע), כמו שהדמוקרטיה איננה העיקרון האידאלי של הממלכתיות הישראלית (למרות שכרגע אין לנו משהו אחר וטוב יותר להציע), אבל אין ספק שניסיון פשטני, פסבדו-אינטלקטואלי, גם אם לפעמים איננו מודע לעצמו, ליישם את העיקרון הקפיטליסטי של "היד הנעלמה" בתחומי הרוח הערכים המדינה והמוסר – הוא בעייתי מאוד. קל מאד לגלוש בטעות ומבלי משים לגזירה שווה כזו, ולחשוב שיש בכך בשורה גדולה.

המחשבה הישראלית איננה אינדיבידואליסטית; היא קודם כל לאומית. יתר על כן, תורת ישראל חושבת שיש ערך למדינה, להגדרה העצמית של העם היהודי, לממלכתיות. המדינה איננה רק פונקציונלית, ותפקידה לא מצומצם להספקת שירותים לאזרח. היא איננה "עירייה". בתורת ישראל ישנה מצוות מינוי מלך, בלשוננו היום – יסוד מדינה. ממלכתיות. כלומר, יש למדינה בישראל ערך ומשמעות עצמיים.

תורת ישראל לא מניחה ש"היד הנעלמה", חרות וחופש מוחלט, תארגן את חייה הממלכתיים של האומה טוב יותר מאשר כל דרך ממוסדת. תורת ישראל מלאה חוקים משפטים ומצוות, הן לכלל והן לפרט. רוב החוקים והמצוות הם דווקא לאומה. החרות שהיא מציעה, איננה חרות מחוקים. היא איננה חושבת שהעובדה שישנם חוקים היא הבעיה, והתיקון הוא בצמצומם למינימום ההכרחי.

על פי תורת ישראל תיקונה של המדינה יבוא מתיקון המשפט – לא מביטולו.

כמובן, אידאולוגית "החרות" של זהות, (כמו הליברטריאניזם עצמו) מלאה הרבה מאוד "ניצוצות" יהודיים, ציטוטים, רעיונות ושברי רעיונות (בדיוק כפי שהאידאולוגיה הציונית החילונית מלאה מהם). לכן קשה להבחין שהפלטפורמה היא בעצם זרה, מערבית. כשמתקיים יחס כזה, "הניצוצות" בעצם מוסיפים יניקה וכוח לפלטפורמה הזרה, מחזקים אותה ונותנים לה מעוצמתם. לכך קוראים "יניקת החיצוניים". 

עד כאן לפוסט זה. הנושא לא סגור. אסגור את הקצוות ואראה את המסקנות ממה שטענתי כאן בהמשך. כאן רק אתן כיוון:

לבסס את הרעיון של התנגדות לכפיה דתית, על אידאולוגיה שזרה ליהדות ומבוססת על הגיון והנחות יסוד זרים לה, ומתוכה לגזור את גבולות הכפייה ואת כלליה, או חוסר הגבולות שלה, זהו מין שאינו במינו. בדיוק כמו שהניסיון של הציונות להגשים את שאיפת הגאולה הישראלית על בסיס אידאולוגיה לאומית אירופית, בעייתי מאוד, כפי שהסברתי בפוסט מספר 2.

כך גם באשר לניסיון לבסס את "הזהות היהודית", מושג ישראלי טהור, על אידאולוגיה מערבית מיובאת ועל רעיון "חרות" שהוא תוצרת חוץ.

את שתי הנקודות האלה אסביר בהמשך, אבל הפוסט הבא עדיין יעסוק ברעיון של "החרות" בנוסח של "זהות".

משה פייגלין וזהות - 4:

בס"ד

י"א באדר ב', תשע"ט

בפוסט הקדם העלתי את השאלה מדוע זנח משה פייגלין את המטרה של מנהיגות יהודית, שהתמקדה במושג של הציבור האמוני, על כל רבדיו – התורני-אמוני, האידאולוגי, והסוציו-פוליטי – והעדיף ליצור אידאולוגיה חילופית לאידאולוגיה האמונית, את "חזון החרות", על מנת שהוא יהיה הבשורה שבשמה הוא רץ להנהגת המדינה.

כמה תשובות לשאלה:

א. נושא "המגזריות" היווה את המניע המרכזי. אתייחס לכך בהמשך ואראה שמדובר בחוסר הבנה של המחשבה הישראלית. המגזריות הפכה למילה גסה, אבל כל המתקפה עליה היא הבל הבלים. פשוט דמגוגיה. אסביר בהמשך, אבל כאן אתן לפחות רמז: דויד המלך היה "מגזרי". שש שנים מלך בשבט שלו, בשבט יהודה. (מה לעשות; הוא לא ראה את "האור". מגזרי). רק אחר כך ומתוך כך(!), רק מתוך כך (!), מלך גם על כלל ישראל, וגם אז, מלכותו הייתה מבוססת על שבטו, שבט יהודה. מי שחושב שישנה סתירה בין "המגזר" לבין "כלל ישראל" – לא חושב בעברית. חושב בלועזית. אקדיש לכך פוסט נפרד בהמשך.

ב. חוסר סבלנות. מאז תחילת היוזמה של "מנהיגות יהודית", ולא רק בגללה, אלא בעיקר בגלל התהליכים המתחוללים בחברה הישראלית, הציבור האמוני התפתח מאוד בתודעתו בכיוון שאותו שאפנו לקדם ב"מנהיגות יהודית". הוא החל לפתח תודעת מנהיגות. קוראים לזה היום חילופי אליטות. אני כשלעצמי עדיין רואה את תפקידי בקידום התודעה הזו בקרב הציבור האמוני. אני לא עומד לריבונו של עולם עם סטופר ביד, מה שצריך להיות יהיה, בתנאי שיהיה בנוי נכון. לפייגלין אצה הדרך. הציבור הזה "עדיין לא הבין את הבשורה" שלו. אז הוא העדיף להתנתק ממנו, ליצור לעצמו חזון אחר, לאסוף סביבו פעילים פוליטיים ומתפקדים במקום להתבסס על ציבור אורגני. (את הטעות הקריטית הזו הסברתי בעבר במאמר בשם "מדוע אינני תומך בפייגלין", http://blog.emuni.co.il/2016/02/blog-post_19.html). לי הייתה תמיד ברורה העובדה, וגם ברורה לי היום, שההנהגה (במובן הרחב, לא רק במובן האישיות הפוליטית היחידה) של השלב הבא של שיבת ציון תצמח רק מהציבור האמוני, על כל הרבדים האמורים, התורני, האידאולוגי והסוציו-פוליטי.

א. פייגלין התאכזב מהציבור הזה. אלפים רבים ממנו התפקדו במסגרת מנהיגות יהודית לליכוד, אבל לא תמיד שיחקו את המשחק הפוליטי בתוך הליכוד כפי שצפה מהם משה פייגלין. רבים קנו את הרעיון של השפעה בתוך הליכוד ("להפוך ממפגין למשפיע" הייתה אז הסיסמה שלנו), אבל לא קנו את משה פייגלין. כשעזב את הליכוד, הוא בא בטענות למתפקדים האלה.

ד. מסתבר שפייגלין לא באמת הבין את עומק הרעיון של "מנהיגות יהודית". היום מסתבר שדווקא האמצעי, הריצה לראשות הממשלה, הוא שמשך אז את לבו, לא המטרה. פייגלין לא מחובר לתורת הרב קוק, וודאי לא העמיק בה, וממילא לא מבין את המשמעות של היומרה להחליף את תורת ישראל ו"חזון הרב קוק" ב"חזון החרות" שלו.

הלאה. שניים מהרעיונות המרכזיים של "מנהיגות יהודית" היו "זהות יהודית" והתנגדות לכפיה דתית. ממש ליבת האידאולוגיה. ביוזמה המקורית שני הרעיונות הללו התבססו על מחשבה תורנית, על יסודות והגות ישראלית מקורית. כשפייגלין החליף את הרעיון האמוני של "מנהיגות יהודית" ברעיון של "החרות", המושגים האלה, זהות יהודית והתנגדות לכפיה דתית, נותרו אמנם ב"זהות", אבל הם קבלו עכשיו בסיס שונה. הבסיס שלהם הוא עכשיו רעיון החרות הליברטריאני. ב"זהות" "הזהות היהודית", איננה מבוססת על חשיבה יהודית, אלא על חשיבה מערבית. כנ"ל לגבי הרעיון של התנגדות לכפיה דתית.

ההבדל הזה הוא קריטי. מי שלא מודע להבדל הזה, גם לא מבין עד כמה הוא משנה את כל הסיפור מיסודו. על מנת להבין את ההבדל הקריטי הזה, יש צורך להבין את רעיון החרות כפי שהוא מופיע אצל פייגלין, מה מקורו במחשבה המערבית, מה משמעותו ומהי מהותו.

אקדיש לכך את שני הפוסטים הבאים, בהמשך אקדיש לכך גם מאמר יסודי מובנה ומבוסס, שבו אנתח בעז"ה את רעיון החרות של פייגלין מצד עצמו.

משה פייגלין וזהות - 3:

בס"ד

י' באדר א', תשע"ט

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יש הבדל מהותי בין "מנהיגות יהודית" אותה הקמנו בשנת 96, לבין "זהות" של היום. זה לא רק הבדל, זה ממש היפוך היוצרות. כפי שאסביר מיד, פייגלין הפך את היוצרות בין המטרה לאמצעי. את המטרה של "מנהיגות יהודית" הוא זנח, ואת האמצעי הוא הפך למטרה.

בתמונה למטה מופיע גיליון מספר 1 של "לכתחילה", [ http://blog.emuni.co.il/2016/12/blog-post.html ] שהיה העלון שדרכו הבאנו את האמירה של "מנהיגות יהודית" לציבור האמוני. במושג "הציבור האמוני" הכוונה הייתה לציבור של "הכיפות הסרוגות" למעגליו, שבמוקד שלהם נמצא החזון של הרב קוק, והציבור הזה יונק ממנו, מי יותר ומי פחות, מי ביודעין ומי שלא ביודעין, וכמובן, היניקה הזו היא בגוונים רבים. חמישים שערי בינה. אבל הנקודה המשותפת לכולם הוא חזון של הרב קוק, רוחו, הפיענוח שלו את התהליך של שיבת ציון, וההדרכה המיוחדת שלו.

את רוב החומר בעלוני "לכתחילה" אני כתבתי אז. זו הייתה תחילתה של "מנהיגות יהודית". (עוד נשוב לנושא בהמשך). כאן, בתמונה למטה, נמצא צילום של הגיליון הראשון. בתגובות למטה הבאתי קישור המאפשר קריאה טובה יותר. הגיליון הזה היה המניפסט של התנועה. עיקרי האידאולוגיה שלה. אני כתבתי אותו, והוא מבחינתי תקף ונכון עד היום.

המטרה של "מנהיגות יהודית" מוגדרת היטב: יצירת תודעת מנהיגות בקרב הציבור האמוני. האמצעי, או "המנוף" כפי שכתבתי שם (ראו בתחילת הפסקה האחרונה) הוא "מועמד אמוני לראשות הממשלה". ברור לחלוטין מהי המטרה ומהו האמצעי.

הרעיון שהציבור האמוני צריך להנהיג את המשך התהליך של שיבת ציון, בדיוק באותו מובן ש"ההתיישבות העובדת" הנהיגה את השלב הראשון שלו (בהתעלם לרגע מתרומתם של ארגוני המחתרת ), הוא לב הרעיון של "מנהיגות יהודית". חילופי משמרות בהנהגת שיבת ציון קראנו לו. יש לו רובד תורני – התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט; יש לו רובד סוציו-פוליטי – ציבור הכיפות הסרוגות, הציבור האמוני; יש לו רובד אידאולוגי – בו פועלת ב"מנהיגות יהודית", ובסוף, רק בסוף, הוא גם בא לידי ביטוי בתנועה פוליטית ועוד יותר בסוף – בהנהגה אישית. זהו סדר ההשתלשלות, המבנה, שיעור הקומה, כשכל קומה מיוסדת ומבוססת על קודמתה ומהווה עבורה כמו גוף לנשמה.  

אבל זהו רעיון מורכב ועמוק, ולכן השתמשנו במושג וביוזמה של "מועמד לראשות הממשלה", כאמצעי להסברת הרעיון, להטמעתו בציבור, ליצירת השראה וכדומה. הוא היה אמור להמחיש למה ולאן אנחנו חותרים. והוא כמובן היה בעל ערך כשלעצמו, לא אמצעי המנותק מן המטרה. לא גימיק. אבל הוא לא היה המטרה.

פייגלין נטש את המטרה – יצירת תודעת מנהיגות בציבור האמוני (!), על כל רבדיה עומקה ושורשיותה ההיסטורית ועל כל שורשיותה התורנית והיהודית(!). הוא זרק את כל הבסיס הזה של היוזמה, את ליבתה, והתמקד באמצעי, במנוף החיצוני, במועמדות לראשות הממשלה. (לדוגמה, כולם זוכרים סרטון מלפני כחודשיים שבו הוא מסביר מדוע איננו מוכן ללכת יחד עם "עוצמה יהודית". הסיבה לדבריו היא ש"אנחנו לא רוצים להיות חברי כנסת, אנחנו חותרים לראשות הממשלה").

מכיוון שהוא זנח את הרעיון המקורי, שמושרש בתורת ישראל בכלל ובחזון של הרב קוק בפרט, הוא היה חייב ליצור חזון אחר. אי אפשר לבוא לציבור עם יומרת מנהיגות אישית בלי חזון בשמו אתה מציע את עצמך. זה כמובן לא ייראה רציני. לכן היה חייב משה פייגלין לפתח חזון אחר, אידאולוגיה אחרת, שתסביר בשם מה הוא חותר להנהגה. כך הופיע החזון החרות של משה פייגלין. "חזון החרות" ו"מדינת החרות", החליף ומילא את מקומו של הציבור האמוני והחזון של הרב קוק ביוזמה המקורית. בכול עשר השנים, מ-96 בתחילת "מנהיגות יהודית" ועד שפרשתי ממנה ומהליכוד בשנת 2006, לא שמעתי פעם אחת את המושגים "חרות", "עולם החרות" ו"מדינת החרות". אמנם, בשיטות של ארכיאולוגיה, אני יכול למצוא שני מקורות ל"חרות" הזו כבר ב"מנהיגות יהודית" (ואסביר בהמשך), אבל זו התפתחות מאוחרת.

כאן כבר מתחילים להתבהר הדברים. בלי לנתח את "חזון החרות" של משה פייגלין מצד עצמו, דבר שעוד אעשה כמובן בהמשך באריכות, אם הברירה שעומדת לפני היא בחירה בין תורת ישראל והחזון של הרב קוק לבין "חזון החרות" של משה פייגלין, עם כל הכבוד, ההתלבטות איננה קשה מידי. לכן בין היתר, מעולם לא תמכתי ב"זהות". ולכן אני כן תומך בכל מי ששייך לציבור האמוני, ויונק מחזון הרב קוק, גם אם בצורה מינימלית ודלילה מאוד, ומשתדל לקדם אותו ואת תודעתו.

כבר רמזתי מדוע לעניות דעתי התמקד פייגלין דווקא באמצעי, בריצה להנהגה. אבל צריך גם להבין מדוע זנח פייגלין את המטרה, שסבבה סביב המושג של "הציבור האמוני" על כול רבדיו? ובעיקר, מה המשמעות של החלפת הבסיס, התשתית הרעיונית, של הרעיונות של "מנהיגות יהודית", אלה מהם שנותרו גם ב"זהות", וביסוסם על אידיאולוגיה חדשה? – אענה על כך בפוסט הבא.