יום שישי, 28 ביולי 2017

המעגל הדיאלקטי של "שיבת ציון"

תהליך "שיבת ציון" המתחולל בדורות הללו מתנהל לפי "מפת הדרכים" הבאה:

א.   תחילתו בתודעה היהודית המסורתית כפי שהופיעה בגלות. תודעה זו הכילה סתירה פנימית: מצד אחד, "צפית הישועה היא הכוח-המעמיד של היהדות הגלותית....." (הרב קוק, אורות, א') כלומר שמה שהחזיק את היהדות בגלות הייתה השאיפה לחזרה לארץ ישראל, אבל מצד שני, בו בזמן, חייבת הייתה תודעת הגלות שלא לתת לישועה הזו להתגשם, שכן כול ניסיון להגשימה טרם זמנה היה עלול לפוצץ אותה מבפנים, כפי שאכן כמעט קרה עם שבתי צבי ומשיחי שקר אחרים. היהדות של הגלות טענה אפוא לאורך דורות קפיץ משיחי אדיר, אנרגיות עצומות של שאיפה לשיבה לארץ ישראל, ובו בזמן נעלה את האפשרות להוציא אותן לפועל ולהגשימן (בין היתר, באמצעות המדרש ידוע של "שלושת השבועות"). שני הפכים בנושא אחד. מלכוד.

ב. החזרה לארץ ישראל לא הייתה יכולה אפוא להתגשם אלא מתוך פריצת המלכוד הזה: מרידה טוטלית במסורת על מנת להשתחרר מן האיסור – כתנאי להגשמת צו המסורת הזו עצמה! פרדוקס מושלם. מרגע ששיבת ציון התגשמה מכוח תודעה המנותקת ממקורותיה במסורת היהודית – למרות שהאנרגיות שלה, הרוח, האידאליזם, היו אנרגיות משיחיות ישראליות מקוריות (הקפיץ האמור) – נגזר דינה ונקצבו ימי חייה של תודעה זו; בדיוק כמו מכונית שיצאה מתחנת הדלק עם מיכל מלא, ורק שאלה של זמן היא מתי יתרוקן המיכל. דינו של האידאליזם הציוני שהניע את החזרה לארץ היה בהכרח לשקוע ולגווע. הרוח התרוקנה.

ג.    אין אפוא לשיבת ציון המודרנית שום אפשרות להמשיך להתקיים, לא כל שכן להתחדש, אלא מתוך חיבור מחודש למסורת, לתודעה הישראלית-יהודית המקורית. רק השבתה למקורותיה בתודעה היהודית ההיסטורית – תוך אינטגרציה של כל מעלותיה של התודעה הציונית, בחומר וברוח – תוכל להבטיח את המשך התנופה ההיסטורית של התחייה.

התוצאה לא תהיה חזרה ליהדות כפי שהופיעה בגלות, אלא מתוך התחדשותה מבפנים (ולא לפי אופנות המערב), כפי שהמסורת עצמה צפתה. תוכן זהה בלבוש חדש: ".....והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה" (הרב קוק, שם, המשך המשפט).

וכאן בדיוק אנחנו עומדים.



(לתהליך הזה קורה שבתי בן דב "מעגל דיאלקטי": סולם למלכות ישראל, "במעלות גאולה", כרך ב' עמ' 573. שב"ד מבסס שם את דבריו על דברי המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק כ"ו, ובעיקר פרק ל"ב. ראו שם).

יום שישי, 21 ביולי 2017

פסילה כמנוף

אם בג"ץ יפסול כצפוי את חוק ההסדרה, על הימין להשיב במענה של ריבונות נקודתית.


בס"ד
כ"ז בתמוז, תשע"ז
פורסם הבוקר ב"מקור ראשון"

"לכתחילה אריבער" הוא ביטוי יידישאי בחסידות חב"ד, שמשמעותו המילולית היא "לכתחילה מלמעלה". הביטוי נגזר מאמרה ידועה של אחד מאדמו"רי חב"ד מהמאה ה-19 שאמר כך (בתרגום חופשי): "כל העולם אומרים שאם יש לך מכשול בדרך, ראוי להתכופף ולנסות לעבור אותו קודם כל מלמטה, ואני אומר: לכתחילה מלמעלה".

משמעות ההדרכה הזו היא שאנשים שנתקלים בבעיות, מכשולים או אתגרים, נוטים בדרך כלל לעקוף אותם, לפתור אותם בכל מיני דרכים "מתוחכמות", "להסתדר" איתם ולמצוא דרך להתחמק מן הבעיה או למצוא לה פתרון טכני. אבל זהו פספוס של העניין. מכשול בדרכך איננו מקרי; אם תתמודד אתו נכון, הוא יכול לשאת אותך לרמות חדשות, לפתוח בפניך אופקים חדשים. לשם כך הוא הוצב בפניך.


אתגר כזה הוא ניסיון שאם לא תתחמק ממנו אלא תראה בו מנוף, הוא יהפוך לנס – מלשון "נס ודגל" – ירומם אותך למדרגת חיים חדשה ויגלה לך יכולות חדשות. אם תישיר מבט לבעיה ותתמודד עמה באומץ, תיווכח שהיא חושפת בתוכך כוחות חדשים שלא הכרת. לשם כך היא הופיעה.

זה המובן של "לכתחילה מלמעלה". זוהי הדרכה מעשית, שטומנת בחובה את עומק תפיסת העולם הישראלית, האופטימית ביסודה, שמבינה ששום דבר איננו מקרי, וכול קושי בחיים הוא כלי להתפתחות ונועד להוסיף לך ברכה.

נזכרתי בהדרכה הזו בהקשר לאפשרות שלא אמורה להפתיע - שבג"ץ ידחה את "חוק ההסדרה" בדיון הקרוב. אפשר כמובן לנסות לעקוף את הדחייה בכל מיני תקנות מנהליות ורעיונות משפטיים-טכניים מגוונים, שייתנו פתרונות מקומיים נגד סוגי עתירות שונות. אך מלבד העובדה שהמהלכים האלה לא ייתנו מענה לכל הבתים והיישובים העומדים בסכנת העתירות, ומטבע הדברים יביאו להתמודדות והתכתשות סיזיפית בכל נקודה ונקודה, יש בהם ניסיון "להסתדר איכשהו", ולא חיפוש דרך להפוך את הפסילה למנוף.

אבל מבט קל על הסוגיה, יכול להבהיר שפסילת "חוק ההסדרה" יכולה – ויתרה מכך, חייבת – להיות מנוף לפריצת דרך היסטורית של התחייה הישראלית. פסילה כזאת עשויה להיות "הרמה להנחתה" שממש פשע להחמיץ אותה.

התשובה לפסילה הצפויה צריכה להיות כוללת ולא נקודתית, מדינית ולא משפטית; היא חייבת להיות "לכתחילה" ולא "בדיעבד"; "מלמעלה" ולא "מלמטה". היא צריכה לבוא ממקום חדש, גבוה יותר, ולא על בסיס האפשרויות המצויות והמוכרות של המציאות הנוכחית שמוצו כבר עד תום. היא חייבת להיות בבחינת "לתפוס את השור בקרניו", ולתת פתרון מוחלט וסופי לסוגיית עתירות השמאל.

התשובה לפסילת החוק חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית באופן נקודתי בכל אותם הישובים והמאחזים שמרחף עליהם איום משפטי. הנימוק שלה, הן כלפי החברות בקואליציה, הן כלפי השמאל הישראלי, והן כלפי העולם ולחציו אמור להיות: "לא הותרתם לנו ברירה".

ואכן, לא הותירו לנו ברירה. מן השמיים.

כשמבינים שההתחמקויות המשפטיות לא יועילו, כפי שקרה בסופו של דבר עד היום, תופסים שאין ברירה. מפלגת "הבית היהודי" איננו יכולה לאפשר לעצמה אפילו עוד "עמונה" אחת, לא כל שכן כמה כאלה. היא תצטרך לפרוש מן הממשלה במקרה ועוד יישובים או בתים – חוץ מאלה שכבר קיים לגביהם פסק דין חלוט – יועמדו בפני סכנת הריסה. אין לה ברירה. "הבית היהודי" לא תוכל להישאר בממשלה שתמשיך להרוס את ההתיישבות. את זה כולם צריכים להפנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכן גם ראשי הקואליציה, יבינו שהאיום של "הבית היהודי" בדבר הפלת הממשלה – איום שחייב להישמע אם חוק ההסדרה יידחה ופתרון החלת הריבונות הנקודתית לא יזכה בתמיכת הקואליציה – איננו איום סרק. הוא בלתי נמנע. גם הם יפנימו שאין להם ברירה.

פסילת חוק ההסדרה חייבת להיענות בפריצת דרך היסטורית. עליה להיות מנוף להתקדמות. מחוק ההסדרה אי אפשר לחזור אחורה – רק לפרוץ קדימה, לתקוע רגל ראשונה בטרקלין הריבונות כדי לוודא שהדלת לא תיסגר.

מהלך כזה איננו רק חכמה מדינית ופוליטית, הוא גם חוב מוסרי. העברת חוק ההסדרה בכנסת, שהתאפשרה בזכות מאבקם הנחוש של תושבי עמונה והוצגה כתשלום ופרס ניחומים על פנוי היישוב, לא יכולה לחזור ריקם. בדיוק כפי שנתניהו איננו יכול לחזור בו מההבטחה לבנות לאנשי עמונה יישוב, כך הקואליציה איננה יכולה להתכחש לתמורה שגבתה מהשמאל והבטיחה לימין על הפינוי: חוק ההסדרה.

אם חוק ההסדרה איננו הפתרון המושלם, כפי שרבים סוברים, ואם הוא יפסל – אפשר לוותר עליו. אבל אין לעשות זאת בתמורה למשהו שהוא פחות ממנו, אלא רק בשביל משהו שהוא גדול ממנו.