יום שבת, 25 בדצמבר 2021

הגעוואלד של אורית סטרוק

עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה של סיסמאות מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראות אותה גם אצלנו. לפחות ככל שמדובר במפלגת האיחוד הלאומי.

 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 10.12.21


ח"כ אורית סטרוק היא אישה ישרה, מוערכת ובדרך כלל עניינית. לכן מפליאה תגובתה להעברת חוק החשמל השבוע: "חוק החשמל הוא רע למדינת ישראל", אמרה סטרוק. "לערבים יכשירו עשרות אלפי בתים ואנחנו דנים אם לחלוצים שהמדינה שלחה לגבעות יהיה או לא יהיה חשמל?!". סטרוק צודקת כמובן; חוק החשמל הוא אילוץ בעייתי ואי הסדרת ההתיישבות הצעירה בעייתית לא פחות ממנו, אבל מה שמפליא הוא שאת שתי הסוגיות האלה יכולה הייתה סטרוק לפתור די בקלות ובכל זאת היא מעדיפה להתלונן. אילו בחרה סיעת הציונות הדתית לקדם את הנושאים החשובים לה במקום לצעוק "גוואלד" בלי הפסק, היא הייתה יכולה לבלום את חוק החשמל וגם להסדיר את ההתיישבות הצעירה.

ההשוואה של סטרוק בין הפוליטיקה של המגזר הערבי לבין זו של המתיישבים ביש"ע מאלפת. היא חושפת את העובדה שלמרות שלשני הקצוות הפוליטיים האלה ישנם ערכים, שאיפות ואינטרסים פוליטיים שונים ופעמים רבות אף מנוגדים, בדבר אחד הם דומים: ההתנהלות הפוליטית של האיחוד הלאומי היא תמונת ראי של ההתנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת. בשני המקרים מדובר על פוליטיקה של סיסמאות.

במשך עשרות שנים אנחנו עוקבים בתימהון אחרי התנהלות הפוליטית של הרשימה המשותפת ותמהים: מה גורם לשליחי הציבור של המגזר הערבי להפריח סיסמאות במקום לדאוג לצרכיו ולאינטרסים שלו? מה מביא אותם להעלות את הנושא הפלסטיני על ראש סדר יומם ולהזניח את מצוקות בוחריהם? נראה שהם מעדיפים למחות ולזעוק על העוולות מהם סובל הציבור שלהם יותר מאשר לפעול לתיקונן. המצוקות האלה היו עבור הרשימה המשותפת מכרה זהב; חומר דלק מצוין לשם שילהוב ההמונים וגיוס מנדטים.

גם את ערביי ישראל קשה היה לנו להבין. מדוע הוא נסחף אחרי סיסמאות לאומניות במקום לבחור לעצמם הנהגה פוליטית שדואגת לצרכיהם? כיצד הם בוחרים שוב ושוב ברשימה המשותפת, שמתסיסה אותם בסיסמאות במקום לטפל במצוקותיהם?

מתברר שפוליטיקת סיסמאות עובדת מצוין. היא מביאה הרבה מנדטים. עד עכשיו חשבנו שפוליטיקה כזו מאפיינת את המגזר הערבי בלבד, אבל עכשיו אפשר לראות אותה גם אצלנו. לפחות ככל שמדובר במפלגת האיחוד הלאומי.

אילו לא היה מתפצל מימינה ערב הבחירות, יכול היה ח"כ בצלאל סמוטריץ' להיות היום יד ימינו של ראש הממשלה. במקרה כזה לא בלבד שרע"ם לא הייתה חברה בקואליציה, או שלפחות הקואליציה לא הייתה תלויה בה, אלא שסמוטריץ' יכול היה גם להכניס את הסדרת ההתיישבות הצעירה להסכמים הקואליציוניים. השמאל היה נכון לכל. אבל במקום ללכת עם בנט, להשתחרר משדה הגרביטציה של הליכוד בכלל ושל נתניהו בפרט ולצאת לחופשי כדי לנהל פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית, כפי שהציע בנט ואף עשה, העדיף סמוטריץ' להיות מפלגת לוויין מגזרית של הליכוד. עכשיו באה אורית סטרוק ובוכה על החלב ששפך יו"ר המפלגה שלה.

כמו אחרים גם סמוטריץ' הבין היטב לפני הבחירות שבנט מתכנן להיות לשון מאזניים ולא להתחייב לשום מחנה. שהוא מתכוון לשחרר את הציונות הדתית מהשעבוד לגוש נתניהו ולאינטרסים שלו. לו היה נשאר סמוטריץ' בימינה, הייתה היום הציונות הדתית כולה מפלגת ההנהגה של המדינה, וסמוטריץ' היה יכול לקדם רבים מהנושאים שהיום הוא לא חדל לזעוק על אי קידומם. אבל לסמוטריץ' היו חשבונות משלו. הוא העדיף להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות.

גם אחרי הבחירות, כשהתברר סופית שנתניהו לא מצליח להקים קואליציה, יכול היה סמוטריץ' להצטרף לקואליציה בהנהגת בנט. כך גם המליץ בפניו הרב מאיר מאזוז. גם אז רע"ם הייתה נותרת בחוץ והסדרת ההתיישבות הצעירה הייתה מתאפשרת, מה שכידוע לא היה קורה עם נתניהו לעולם.

על הסיסמאות של סמוטריץ' אני חותם בלב שלם. אני שותף לחלק גדול מהאידאולוגיה והערכים בהם הוא דוגל. אבל הפוליטיקה איננה המקום להפרחת סיסמאות אלא לעשייה והגשמת האידאולוגיה, גם אם באופן חלקי ובמחיר של פשרות כואבות.

מפתיע להיווכח שגם תומכי האיחוד הלאומי, כמו להבדיל תומכי הרשימה המשותפת, נוטים להתלהב מסיסמאות. הן מרוממות את הרוח, הן מחממות את הלב והן גורמות להזדהות. דור שלם התפרנסו הנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מנכונותו להתעלם ממצוקותיו ולהתלהב מסיסמאות. עד שבא מנסור עבאס והוכיח שלא רק נפנוף במצוקות יכול להביא מנדטים אלא גם פתרונן.    

אז לא, זעקות ה"גוואלד" של ח"כ סטרוק לא מרשימות אותנו. אילו רצתה באמת, ולו הציבור שתומך בך היה רוצה, רע"ם לא הייתה היום בקואליציה וההתיישבות הצעירה הייתה מוסדרת. אבל למפלגה שלה, ובעיקר ליו"ר שלה, ישנם דברים חשובים יותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום חמישי, 23 בדצמבר 2021

הקומוניסטים של הגאולה (נוסח מקוצר)

בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. לברור תופעת "תג מחיר".

בס"ד

ט"ו בטבת, תשפ"ב.

19.12.21

(נוסח מקוצר של מאמר שפירסמתי כאן בבלוג ובבמות אחרות ב- 20.12.2015)

את האסונות הגדולים ביותר של האנושות לא הביאו אנשים רעים; הביאו אותם האידיאליסטים הגדולים. אחד כזה, לדוגמא, היה לנין. היה לו חזון נפלא – אנושות מאוחדת שבה כל בני האנוש עובדים ומתחלקים ברכוש ובהון בצורה שוויונית מלאה. אנשים החיים מתוך בחירה והכרה, מתוך בגרות, בשלום ובאחווה וללא שנאה קנאה ותחרות. מדוע אם כן, חזון כזה שכולו טוב, הביא כל כך הרבה אסונות וחורבן.

אלא שהמציאות איננה מתקדמת בקצב של החזון. החזון יכול להמריא במהירות לשחקים, אבל המציאות צריכה להבשיל לקראתו בשלבים, בתהליכים, בסיבוכים, ורק לאחר מהלך התפתחות ארוך יש סיכוי שתוכשר לקבלת החזון.

אבל ללנין, כמו לכל שאר האידיאליסטים מסוגו, לא הייתה סבלנות. כשהתגלה לו שהמציאות האנושית, החברה, בני האדם, עדיין אינם מוכנים ומוכשרים לחזון – הוא ניסה לכפות אותו עליהם בכוח. זהו מקור הטרור הבולשביקי; זהו מקור האסונות שממיתים האידיאליסטים הגדולים. והם כמובן לא מבינים את הבעיה, שהרי הם שואפים לדבר האמיתי.

אחרי פגישתם של יעקב ועשו, עשו מציע לו "לרוץ קדימה", אבל יעקב עונה לו "אתנהלה לאיטי". יש לי כאן ילדים, נשים, צאן. אי אפשר להתקדם בלעדיהם. יש לי עם שלם להביא לאידיאל האלוקי. הוא לא יכול להתקדם בקצב שלי. צריך סבלנות. זה ייקח הרבה שנים, אולי אלפי שנה, אבל בסוף נגיע. בדרך נצטרך הרבה אמונה ואורך רוח; נצטרך לסבול הרבה חוסר שלמות מסביבנו, הרבה קטנות מוחין צרות אופקים, חולשה אנושית, פחדנות ובטלנות. גם הרבה קוצר רוח ועצבנות. זו אמנם דרך ארוכה, אבל אין דרך אחרת. אי אפשר לכפות אידיאלים בכוח.

"נשמות דתוהו" אינם אנשים רעים, אבל הם מתכון בדוק לאסונות.

 

בירור חיוני

 

"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב)". בשולי תהליך ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. מדובר בתופעה שמתייגת את עצמה כ"תג מחיר". הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ועוצמת האידיאליזם של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם הביא אותם להתנגשות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל, והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם במחלוקות וסערות פנימיות, בין יהודים לבין עצמם. חלק מפעולותיהם כלל פגיעה ברכוש יהודי, כמו גם עלבונות, הצקות ורדיפות כלפי יהודים ומתיישבים שמחו כנגד התופעה וניסו לנטרל אותה.

לטרור אין גבולות. מכיוון ששורשיו הם בתוהו, הוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.

בירור התופעה חשוב לציבור האמוני בכלל ולציבור מתיישבי יו"ש בפרט, בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעלינו. הוא חשוב לנו משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת מביאים את הגאולה. ברור זה חשוב לנו עצמנו, הציבור האמוני, כמו גם לכל עם ישראל. עם ישראל צריך ללמוד כיצד בונים מדינה; כיצד בונים גאולה.

 

האידיאליסטים הגדולים

 

האם האידיאליסטים הגדולים אינם צודקים? – הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? – היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורה? – היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול הפורעים הערבים איננה אלמנטרית? – היא אלמנטרית. 

אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? – כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. לא רק חיצוניותה של האמונה אלה פנימיותה. אמונה שלמרות שחיילי צה"ל לא מתפקדים נכון – הם עוד יגיעו לזה; אמונה שלמרות שצה"ל עסוק בהתגוננות – הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שלמרות שהמדינה איננה אידיאלית – עתידה עוד לפניה. אמונה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו – הוא עוד יבין.

יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך באמונה ואף בהבנה שכל העיכובים המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים – בדרך להגשמת חזון הגאולה.

אבל כשאין תורה שמלמדת את ה"אתנהלה לאיטי" של יעקב אבינו – אזי אין אמונה בריאה ואין סבלנות. מבחינת האידיאליסטים הגדולים הגאולה לא יכולה להמתין ולכן הם מנסים לכפות את החזון שלהם בכוח על הציבור, על הצבא, על המדינה ועל כל עם ישראל. ממש כמו לנין.

 

צעירים "אכפתיים"

 

"ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו, ג, ד), כך מתאר הנביא את הרפיון המוסרי של עם ישראל ערב החורבן. מצב בו צעירים ונערים קובעים את סדר היום של ההתיישבות, מעצבים את החזון שלה, מנהלים את המדיניות שלה, וכופים בכוח את הנורמות שלהם – הוא מצב של "תוהו", מצב של ערב חורבן.

אמנם הנערים הללו כמו שאמר מישהו, "הם נערים אכפתיים...." אבל לאו דווקא זהו המאפיין העיקרי שלהם. שהרי יש הרבה מאד נערים וצעירים אכפתיים – רוב הנוער בהתיישבות – וגם בעם ישראל. וגם הם רואים את חולשת הצבא והמדינה. אלא שהם הולכים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים ליחידות צבאיות וחותמים קבע כקצינים, על מנת לתקן מבפנים. נכון, קשה לתקן מבפנים; גם למ"פ אין חופש פעולה. קשה לתקן את המדינה ולהביא אותה שלב אחרי שלב – בסבלנות, באמונה, באורך רוח – לגאולה השלמה.

אבל על דעתם של חלק משמעותי מ"האידיאליסטים" הללו לא עולה להתגייס לצה"ל על מנת לתקן אותו מבפנים. דבר זה דורש סבלנות, והגאולה הרי לא יכולה להמתין. 

אם כן, ישנם שני סוגים של צעירים "אכפתיים" שרואים את הרפיון המוסרי של צה"ל, את העיוות של בית המשפט ואת החולשות של המדינה. חלקם מתגייסים לתקן אותה – שהרי היא לא מושלמת. חלקם האחר מתגייסים להרוס אותה – שהרי היא לא מושלמת.

 

קליפת הגאולה

 

צודקים לחלוטין אלה שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול החוצפה הערבית, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, מחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.

הוויכוח איננו על החזון אלה על הדרך. האם נכון וראוי, מבחינה תורנית, לכפות על עם ישראל את החזון, גם כשהוא לא מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת.

או שמבחינה תורנית ראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לעשות פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל, בכדי להביאה, צעד צעד עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך הכרה.

הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות והרבה אמונה. היא מחייבת גם לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור להתיישב ביהודה והשומרון. הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.

אחרי אלפיים שנות גלות זכינו לראות בהקמתה של מדינת ישראל. היא עדיין רחוקה משלמות אבל עצם הווית המדינה, חשובה יותר מאשר תכניה שעדיין זקוקים לתיקון. את מה שמחייב תיקון עוד נוכל לתקן קמעא קמעא, אבל אם המסגרת של הממלכתיות הישראלית תיהרס, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת לתקנה. מי שחושב שראוי להקים מליציות ופלנגות כדי להיאבק באופן פרטי בטרור הערבי – במקום המדינה – מחריב אותה.

 

 

 

יום שלישי, 21 בדצמבר 2021

בשורת הנשיא מחברון

הנשיא הרצוג הבין היטב היכן נמצא היום הקונצנזוס הלאומי, והרגיש צורך לסמן אותו בבירור.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 3.12.21

את מלוא משמעותה של הדלקת הנר הראשון של חנוכה במערת המכפלה בידי נשיא המדינה יצחק הרצוג, הבליטה דווקא הפגנת המחאה של פעילי מר"ץ כנגדה. רק כמה עשרות מפגינים מהשמאל הקיצוני חשו צורך למחות כנגד הנשיא על ההדלקה. יותר מאשר עצם המחאה, הרטוריקה שלוותה אותה הייתה מאלפת. כשח"כ מוסי רז אמר: ״נשיא צריך להיות דמות מאחדת. השליטה בחברון בכלל ובשטחים הכבושים בפרט שנויה במחלוקת פוליטית חריפה ביותר", הוא חשף את מלוא המשמעות של הדלקת הנרות הזו: הקונצנזוס הלאומי השתנה. מר"צ עדיין תקועה בשנות התשעים אבל רוב הציבור הישראלי נמצא כבר במקום אחר לחלוטין.

מסתבר שהשליטה בחברון ובשאר חלקי ארצנו כבר לא שנויה במחלוקת חריפה. ייתכן אפילו שהיא כבר לא שנויה במחלוקת כלל. רוב הציבור הישראלי, כולל מצביעי המרכז-שמאל, כבר לא נמצאים במקום שמוסי רז נמצא בו. ייתכן שחלקם היו מוכנים לוותר על "חברון והשטחים הכבושים" תמורת שלום אמת, אבל גם הם יודעים שלפחות בדור הזה שלום כזה לא עומד על הפרק ולכן אנחנו חייבים להמשיך את אחיזתנו בהם.

בניגוד לאנשי מר"צ, רוב הציבור הישראלי למד את לקחי תהליך אוסלו וההתנתקות. לא רק מה שהיה פעם גוש הימין מכיר בהם, אלא גם השמאל הציוני, מצביעי "כחול לבן" וחלק גדול ממצביעי "יש עתיד". אפילו הדיבורים של מפלגת העבודה על פתרון שתי המדינות נאמרים כבר רק מן השפה ולחוץ ולשם יציאה ידי חובה. אין עדות טובה יותר לכך מאשר העובדה שדווקא הנשיא הרצוג, שעמד לא מזמן בראש המפלגה, הבין היטב היכן באמת נמצא היום הקונצנזוס הלאומי והרגיש צורך לסמן אותו בצורה ברורה. "נשיא צריך להיות דמות מאחדת", אמר מוסי רז, וזה בדיוק מה שהדריך את הנשיא לבוא לחברון בחג החנוכה.

אבל משמעותו של הביקור של הנשיא הרצוג בחברון חרגה הרבה מעבר לתחום המדיני. ההשלכות המדיניות שלו רק השתמעו מן הביקור. מה שנאמר במפורש משמעותי הרבה יותר. הרצוג לא דיבר על השלילה, מדוע איננו יכולים לעזוב את חברון, דבר שיכול היה לומר כל איש שמאל ציוני מפוכח; הוא דבר על החיוב, מהו הקשר שלנו לחברון ולמערכת המכפלה. "הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, למערת המכפלה, למורשת האמהות והאבות, איננה מוטלת בספק", אמר הנשיא. "ההכרה בזיקה הזו צריכה להיות מעל לכל מחלוקת". זו, ולא המשמעות המדינית, היא הבשורה החשובה יותר שבישר הנשיא מחברון.

גם על הזיקה ההיסטורית שלנו לעיר האבות שמענו בעבר הרבה מהשמאל הישראלי. אבל כשהשמאל דיבר על כך בעבר הוא עשה זאת לצורך אפולוגטי, לשם הצדקת נכונותו לסגת מחברון ולמסור אותה לזרים. כן, אמר בעבר השמאל הישראלי בקריצה לא תמיד מוסתרת, גם אנחנו מאמינים בזכותנו על הארץ, אבל אין ברירה, נצטרך לעשות "וויתורים כואבים". לעומת זאת, כשהנשיא דיבר על הזיקה ההיסטורית הזו הוא עשה זאת מהסיבה ההפוכה: כדי להבהיר מדוע מוצדק שנישאר בה ונמשיך את היאחזותנו בה. כשאמר הרצוג שהזיקה הזו "לא מוטלת בספק" הוא בעצם הפך, אולי לא לגמרי ביודעין, את הטיעון של השמאל על פניו. הרי גם אנחנו בשמאל הישראלי הציוני תמיד הכרנו בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לחברון, רמז הרצוג.

אבל בדברי הנשיא הרצוג יש הרבה יותר אף מכך. הרצוג חשף את התוכן הפנימי שיכול להוות בסיס אידאולוגי עמוק לכורח הביטחוני ולמסקנה המדינית שאי אפשר לסגת מחברון. עכשיו, כשרוב העם היושב בציון מבין שאי אפשר לסגת ממנה, צריך למצוא את המצע הרוחני-נשמתי שייתן משמעות חיובית למסקנה הזו; את הבסיס האידאולוגי שיאפשר לכולם לעכל אותה ולהתחבר אליה לכתחילה. כערך ולא רק ככורח. והמצע המשותף הזה, לדברי הנשיא הרצוג, הוא הזהות היהודית, "מורשת האימהות והאבות".

בניגוד לנשיאים מן העבר שמתוקף תפקידם שאפו רק להרגיע את המחלוקות, להקהות את עוקצן וליצור פשרה זמנית בין הניגודים בחברה הישראלית, הנשיא הרצוג שואף לבטא את ממד העומק המשותף שמאחד את הקצוות ולא רק מפשר ביניהם. מורשת האמהות והאבות, בישר הנשיא מחברון, היא זהותנו היהודית, לאו דווקא הדתית; היא הדבר שכולנו מסכימים עליו, והיא המצע המשותף הטבעי המאחד את רוב חלקי החברה הישראלית בדור הנוכחי.

 

 

 

 

 

 

  


יום ראשון, 19 בדצמבר 2021

אל תפרקו את צבא העם

הרוח האידאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. בהיקף לאומי וכלל ישראלי היא עדיין נמצאת רק בצה"ל.  

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 26.11.21


המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם השבוע סקר שבחן את דימויו של צה"ל בעיני הציבור בנושאים מגוונים. בין השאר הוא עסק בסוגיה של ביטול צבא החובה. תוצאות הסקר מלמדות שלראשונה מאז המדידות בנושא זה בשנת 2017, עולה שיעור התומכים במעבר לצבא מקצועי על שיעור המתנגדים לכך. 47% מהציבור היהודי סבורים שיש לבטל את צבא החובה ולבססו כצבא מקצועי, ורק 42% מתנגדים לכך.

באופן לא מפתיע, החרדים הם התומכים המובהקים ביותר בביטול צבא החובה ומעבר לצבא מקצועי (80%). התמיכה המועטת ביותר בביטול צבא החובה התקבלה בצבור הדתי-לאומי (32%) בלבד, ואילו בתווך נמצא הציבור החילוני עם 47% תמיכה. 

הוויכוח בנושא מעבר מצבא חובה לצבא מקצועי איננו חדש במחוזותינו, ורוב הטיעונים בעד או נגד כבר הועלו בעבר. עם זאת יש טיעון אחד כנגד הפרטת צה"ל שלא הושמע הרבה, אם בכלל. סיפור קטן יוכל להמחיש אותו.

בני הצעיר שירת בצה"ל ביחידה נבחרת בגדוד סיור. לפני כמה שנים, לקראת שחרורו מהשרות, הוא הזמין אותנו למסיבת הסיום של הצוות שלו – כ-25 צעירים שסיימו שלוש שנים מאתגרות בהן חיו יחד ועברו במשותף עולם שלם של מבצעים, ניסיונות, חוויות, קשיים והצלחות. מדהים היה לראות את כור ההיתוך הזה.

היו שם בני משפחות של יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר, חיילים בודדים מארה"ב ומגאוטמלה שהתנדבו לשירות קרבי בצה"ל, חייל אחד מבני המנשה, שניים-שלושה דתיים ועוד. ניכר היה ששלוש השנים האלה הפכו אותם למשפחה אחת, לאחים. שום דבר אחר בחברה הישראלית לא יכול להוות תחליף לכור ההיתוך הזה. שום אינטראקציה בלימודים או בעבודה, במגורים ביישוב או בחיים בשכונה, לא יכולה להוריד את המחיצות בין מה שנקרא אצלנו "שבטים", וליצור היכרות ואמון אמתיים ביניהם, כפי שיוצר שרות צבאי קרבי משותף כזה.

אבל לא האינטראקציה הזו כשלעצמה, עם כל ערכה וחשיבותה, היא הנקודה המרכזית. מה שחשוב להבין הוא את הגורם שמאפשר את יצירתה. כי כור ההיתוך הזה איננו טכני. הוא נעשה בסביבה של אידאליזם. באווירה כלל ישראלית. המשמעות עמוקה שממנה יונק שרות צבאי כזה היא תנאי הכרחי להצלחת היחד הזה.

לראשונה בחייהם עברו הצעירים האלה תקופת חיים משמעותית שבה הם לא "עושים לביתם" אלא מוותרים על עצמם ומתמסרים לדבר שהוא מעבר לאינטרסים האינדיבידואליים שלהם. הם לא באו לרכוש מקצוע ביחידה הנבחרת בה שירתו, וגם לא לפתח קריירה או רק לאגור חוויות. הם באו לשרת את עם ישראל, במובן המדויק ביותר של המושג. לפני שבני התגייס אמרתי לו שככול שילך ליחידה קרבית יותר ויתנדב יותר בזמן שירותו, הוא יקבל מהשרות הרבה יותר מאשר ייתן. כך באמת היה.

זו כנראה גם הפעם האחרונה שהצעירים האלה יחיו מתוך אווירה אידאליסטית כזו; הם כמעט לא יפגשו בה בהמשך חייהם. את המטען האידאליסטי הזה, את הנשמה היתרה הזו שנחרטה בעמקי נשמתם, את החוויה הזו של חיים למען עם ישראל, הם ייקחו אתם לכל מקום אליו יגיעו. זהו האוצר היקר של "עם ישראל חי", שאותו כמעט אי אפשר לחיות היום בעוצמה כזו בשום מקום אחר, מלבד בשרות צבאי משמעותי.

הרוח האידאליסטית הזו, שפרחה בדורות הראשונים של התחייה, הולכת ושוקעת. ישנם בחברה הישראלית עדיין פה ושם איים בהם היא נמצאת, אבל בהיקף לאומי וכלל ישראלי הרוח הזאת נמצאת רק בצה"ל, וגם שם היא הולכת ודועכת, כפי שכולנו יודעים.  

האידאליזם הציוני הזה הוא הופעה של הנשמה הישראלית, של האידאליזם הישראלי המקורי המאפיין אותנו מאז שמע אברהם אבינו את הצו "לך לך", והלך. מטבעו של עניין הוא מאיר בעוצמה גדולה לדור או שניים, מתגלה ביצירות גדולות, ברוח אדירה, במהפכות היסטוריות גדולות בתולדות ישראל – ושוקע. אבל הוא אף פעם לא נעלם. הוא רק מסתלק. פורח לשמיים, לעל מודע הקיבוצי הכלל ישראלי. שם הוא עומד מוכן להתגלות שוב בהופעה חדשה ובלבוש חדש בהזדמנות ההיסטורית הבאה.

האידאליזם הזה הוא הופעה של נשמת ישראל. בלעדיו אין לנו חיים. לא פרטיים, ובוודאי שלא לאומיים. כרגע המקום היחיד שבו הוא עדיין מופיע בהיקף לאומי הוא צה"ל. מהבחינה זו צה"ל הוא עדיין שמורת טבע ישראלית אמתית. כל עוד הוא צבא העם, הוא משמר משהו מהרוח הגדולה הזו. אם חלילה יופרט גם הוא ויהפוך לצבא מקצועי תסתלק הרוח הזו ותעלה השמימה- ומשם כבר יהיה קשה הרבה יותר להיזכר בה, לזהות אותה, ולהוריד אותה לשם חידוש הופעתה בלבוש חדש. ובלעדיה, כאמור, אין לנו חיים.

 

 

 

 

 

 

יום רביעי, 8 בדצמבר 2021

פיגוע מיקוח באיסטנבול

בנקודה כלשהי במהלך התחייה שלנו לא תהייה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש שלא לפדות את השבויים יתר על דמיהן.

בס"ד

ד' בטבת, תשפ"ב

(פורסם ב"מקור ראשון" ב-19.11.21

סוף טוב הכול טוב. אנחת הרווחה נוכח שחרורם של בני הזוג אוקנין ממעצרם בטורקיה בהחלט במקומה אבל אסור לנו להתכחש ללקח שעלינו ללמוד מהאירוע. מעצר השווא של נטלי ומורדי אקונין לא היה תמים. אפשר שמראש התכוון נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן לשחק עם עם ישראל וממשלתו רק מספר ימים רק כדי לנער את מערכת היחסים של ישראל עם של טורקיה מקיפאונה; אפשר שהוא התכוון למתוח את עצבינו לטווח ארוך יותר למען הישגים גדולים יותר ורק שוכנע באמצעים דיפלומטיים לרדת מן העץ ברגע האחרון. בשני המקרים ניכר שהוא למד היטב כיצד ניתן להוריד את ישראל על ברכיה ולהשיג ממנה בקלות הישגים שבדרך אחרת היו עולים לו הרבה יותר.

כבר היינו בסרט הזה. נשיא רוסיה וולדימיר פוטין כבר הקרין אותו בפנינו כאשר עצר את נעמה יששכר על לא עוול בכפה בשדה התעופה של מוסקבה. השבוע עשה זאת ארדואן. יש אמנם הבדל מסוים בתסריט, פוטין יזם את המעצר ותכנן אותו מראש, ואילו ארדואן כנראה רק קפץ על הזדמנות שנפלה לידיו כשבני הזוג התמימים צילמו את ארמונו ואזרח מודאג דווח עליהם, אבל במהותו העניין זהה: סחיטה של ישראל באמצעות פיגוע מיקוח.

אבל שני המנהיגים הללו אינם מקוריים. לא הם המציאו את השיטה. הקרדיט עליה מגיע לארגוני הטרור הפלסטינים בכלל ובפרט לארגון החמאס שהפך את השיטה של חטיפה לצורכי מיקוח לאסטרטגיה מרכזית שלו במלחמה במדינת ישראל. שיא הצלחתו ביישום האסטרטגיה הזו היה בעסקת שליט. הישגיו של החמאס לא נעלמה מעיניו של העולם וחורשי רעתנו למדו במהירות את השיטה. פוטין וארדואן אמנם לא עשו זאת באמצעים צבאיים, אבל בזה מסתכם כל ההבדל. גם הם, כמו ארגוני הטרור הפלסטיניים, זיהו את נקודת התורפה שלנו: הערך המוחלט שאנחנו מייחסים לחיי אדם בכלל ולחיי ישראל בפרט.

לא במקרה הערך הזה כל כך מרכזי בחיינו. זוהי מורשת עולם הערכים הישראלי שהוטבעה בעמקי נפשנו ובאה לידי ביטוי מובהק במאמרם של חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". בנוסחים מסוימים הושמטה המילה "ישראל", מה שהופך את צו החיים הזה גם לצו אוניברסלי. הבעיה איננה בהפנמת הערך הזה בעם ישראל במשך דורי דורות; הבעיה היא שהערך הזה לא עומד לבד ומי שרואה בו חזות הכול פוגע בערך זה עצמו. כי חז"ל למדונו גם ש"אין פודין את השבויים יתר על דמיהן, מפני תיקון עולם". אי אפשר שנמשיך להתנהל לפי הערך של "כל המציל נפש אחת בישראל" (כפי שהוא מנוסח בגרסה העממית), בלי לאזן אותו עם הערך המשלים אותו של "אין פודין".

בנקודה כלשהי במהלך התחייה שלנו לא תהייה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש שלא לפדות את השבויים יתר על דמיהן. בנפשנו הדבר.  ככול שנדחה את יישום התיקון הנחוץ, הן במנטליות הלאומית שלנו והן בניהול המדיניות, המבחן יהיה קשה יותר. לולא היה ארדואן ממהר לשחרר את בני הזוג אקונין, ייתכן שהיה נותן לנו הזדמנות לעשות את התיקון המתבקש הזה. ארדואן, עם כל הכבוד, איננו פוטין, ובניגוד לרוסיה לטורקיה יש הרבה מה להפסיד מהמשך התדרדרות היחסים בינה לבין ישראל.

אין ספק שהדרך של מגעים דיפלומטיים החשאיים לשחרור בני הזוג אקונין הייתה עדיפה. אין לנו צורך לחפש בכוח את ההזדמנות לתקן את נקודת התורפה שלנו; עוד תהיה לנו לצערנו הזדמנות כזו. עם זאת מהפרשה הזו אנחנו חייבים ללמוד את הלקח. על ראש הממשלה נפתלי בנט ושאר קובעי המדיניות, וגם עלינו כל בית ישראל, חובה להתחיל לשנן היטב את האמת הגדולה של "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן".  

ראש הממשלה נפתלי בנט ושאר הגורמים שהיו מעורבים בשחרור בני הזוג יכולים עכשיו לרשום לעצמם הישג מהסוג שרשם לעצמו בנימין נתניהו עם שחרורה של נעמה יששכר. שחרור בני ערובה תמיד מצטלם מצוין ומניב הרבה הזדהות ודמעות של התרגשות. אבל נפתלי בנט יוכל לרשום לעצמו הישג הרבה יותר גדול ומשמעותי עם ינצל את ההזדמנות הזו להזכיר לכולנו את נקודת התורפה שלנו. הדבר יוכל לסייע לו גם בהבהרת הקווים האדומים במגעים המתנהלים להשגת הסכם הסדרה עם החמאס בעזה. עליו להזכיר לציבור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להיכנע לסחטנות הרגשית המופעלת עליה; שהגיע הזמן ליישם בנושא של פדיון שבויים מדיניות המבוססת על העקרונות הישראליים שהורישו לנו חז"ל; שזהו תיקון חשוב הן לנו והן לעולם.