יום שני, 12 בנובמבר 2018

שרת החינוך


מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח, עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.


בס"ד
ד' בכסלו, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")


לפעמים התנגשות חזיתית היא אסון כבד, כפי שראינו לאחרונה לא פעם בכביש 90, אבל לפעמים היא הדרך היחידה לחולל שינויים. העובדה ששרת המשפטים איילת שקד "נכנסה" חזיתית במשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר במהירות של 150 קמ"ש בלי למצמץ, היא סוג כזה של התנגשות חזיתית מתקנת. כבר זמן רב אנחנו מצפים לתיקונים כאלה; מרחבים רבים מידי בחיינו הציבוריים נתונים בידי כוחות שחושבים שהמדינה היא של אבא ואמא שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. מכתבה של איילת שקד לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בו היא מודיעה לו ש"החל מהיום סיימה הגברת דינה זילבר לייצג את עמדתי, עמדת משרדי או עמדת הממשלה, בממשלה, בוועדה מוועדותיה, או בוועדה מוועדות הכנסת", היה בבחינת מים קרים לנפש עייפה. אנחנו מחכים לסוג כזה של התנהלות כבר זמן רב, ובכל התחומים. זהו אמנם רק עוד צעד אחד קטן בדרך ארוכה, אבל זו הדרך. קמעא קמעא.

היועץ המשפטי לממשלה אמנם עשה כצפוי שריר בחזרה, כמתחייב מתפקידו להגן על הגילדה, ומאבק הכוחות הזה עדיין לא הוכרע. בכל אופן, המעבר הזה של אילת שקד ממגננה להתקפה, שחייבה את מנדלבליט להתחפר, היא שחשובה כאן. הצעד הזה של שקד, מצטרף לעוד צעדים, ביניהם שני סבבים של מנויי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט, ועוד צעדים חשובים נוספים שמשמעותם הכוללת היא החזרת "הרשות השופטת לתפקידה החשוב כל כך: פירוש הנורמה שקבע המחוקק ולא החלפתה" כדבריה בעבר. המהפכה המתבקשת במערכת המשפט הישראלית אמנם עדיין רק בתחילת דרכה, אבל יצאנו לדרך, וזה העיקר.

מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח – וכשיש צורך, כמו בפעם הזו, גם בריש גלי – עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.

אני לא מדבר רק על השמאל הפרוגרסיבי, שאט אט מתחיל להבין "של-D9 של מוטי יוגב יש נהגת", כפי שאמרה השבוע חה"כ מרב מיכאלי. השמאל הזה עומד בפה פעור ולא מאמין שזה קורה לו – שהנה באה אישה צעירה, וכאילו כלום, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה, חודרת לתוככי "המשפחה", מחללת את "קדושת היועצים המשפטיים שליט"א", ומודיעה לכולם שיש "בעל הבית" חדש. מרב מיכאלי וחברותיה מתחילות להבין שהמשחק הזה נגמר. הן רואות כיצד השמאל הליברלי והמתקדם שלנו מתחיל לאבד אט אט משלט אחרי משלט, ונאלץ לסגת מעמדות מובנות מאליהם שכבש לעצמו בעשורים האחרונים. זעקות הקוזאק הנגזל שלהן מעידות על כך שהן מבינות היטב שמחנכת חדשה נכנסה לכיתה.

אבל לא מדובר רק בשמאל. מדובר גם על הימין שלנו, שתולש שערות כבר שלושים שנה, וחוץ מלבכות וליילל לא הצליח עד לאחרונה לעשות שום דבר בתחום זה, שגם לו – בעיקר לו – עושה איילת שקד בית ספר. ככה עושים מהפכות. בשקט. בביטחון עצמי, "עוד דונם ועוד עז". ככה בדיוק נבנתה המדינה. ככה בדיוק ניצחנו את השמאל בשאלת ארץ ישראל: עוד בית, עוד יישוב, עוד התנחלות. וכך גם נחזיר את מערכת המשפט לעם ישראל.

אחד הדברים היחידים שאני זוכר משעורי הפיזיקה בבית הספר התיכון הוא המושג של "מקדם החיכוך". כשאתה צריך להזיז גוף של 10 טון, הכוח הראשוני, זה שמעביר אותו ממצב סטטי למצב תנועה, הוא הכוח הגדול ביותר שיש להשקיע. כי אחרי שהוא התחיל לנוע – השאר כבר הרבה יותר פשוט. כמעט מעצמו.

אז כמובן, יש כאלה שתופסים את החיים מפרספקטיבה של טוקבקיסטים,  של "הכול או לא כלום", ועד שאיילת שקד לא תמנה את איתמר בן גביר לנשיא בית המשפט העליון, מבחינתם לא עשינו כלום, אבל מי שבאמת מבינים כיצד מתחוללים תהליכים היסטוריים משמעותיים, יודעים שהמכתב הזה ששלחה השבוע שקד ליועץ המשפטי לממשלה ושבו היא מודיעה לו על החלטתה "לזרוק את דינה זילבר מכל המדרגות", אם להתבטא בלשון עממית, הוא אמנם רק עוד צעד קטן, אבל חשוב מאין כמוהו. תשאלו את מרב מיכאלי וסתיו שפיר.





יום שני, 5 בנובמבר 2018

יהודים, הביתה


הטבח בפיסטבורג הוא קריאה לתיקון יחסנו ליהדות העולם: שלילה אידיאולוגית מוחלטת של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה


בס"ד
כ"ז בחשוון, תשע"ט
(פורסם בערב שבת האחרון ב"מקור ראשון")

נוח לנו לחשוב שהטבח בשבת שעברה בפיטסבורג הוא קריאת השכמה ליהדות ארה"ב, אבל לא פחות מכך הוא קריאת השכמה ליהדות של ארץ ישראל ומדינת ישראל. אנו עוסקים תדיר בשאלת יחסנו עם יהדות העולם, אבל את האמת – שהיא בלבד יכולה להיות הבסיס ליחסים אלה – לא רבים מאתנו מוכנים לחשוב, ועוד פחות מכך לומר: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.  

דור של תיקונים הוא דורנו. אנחנו נתונים בתהליך של שיפוץ ושדרוג של מה שעשו כאן אבותינו בשניים-שלושה הדורות שעברו. עיקר השיפוץ והתיקון איננו נוגע כל כך למעשים, אלא דווקא לתודעה. במידה והצד המעשי אינו תקין, הפגם שבו נובע בדרך כלל מן התודעה הלא שלמה, ולא מהמעשה.

כך בעניין ארץ ישראל וכך גם בעניין היחס שלנו ליהדות הגלות, שמחייב היום תיקון יסודי. יחסה של הציונות ההרצליאנית לגלות היה יחס דו-ערכי. מצד הלך הנפש, מצד רוחה, שללה הציונות את הגלות מכל וכל. היא דיברה על הדמות של הישראלי החדש – יליד הארץ, הלוחם, מייבש הביצות, אוחז הנשק, כובש הארץ, עובד האדמה, השזוף, הבריא בגופו ובנפשו – כדמות האידאלית. הניגוד בין הדמות הזאת לבין דמותו של "היהודי הגלותי" – הלבן, החיוור, הכחוש, הבטלן ש"חי מהאוויר", שאין בידו נשק מגן – הורם על נס והפך למובן מאליו.

אבל בו בזמן, מבחינה אידאולוגית, לא שללה הציונות את הגלות שלילה מוחלטת. היא באה רק "לפתור את בעיית היהודים", משמע לענות לצורך שהתגלה רק באותן גלויות בהן סבלו היהודים מאנטישמיות. לגבי אותן מדינות בהן לא נרדפו היהודים לא היה לציונות מה לומר. למרות הלך הנפש האמור, היא לא באה אליהם בתביעה מוסרית מפורשת לעזוב את הגלות, ולראות פגם נפשי ורוחני יסודי בעצם מחוץ לארץ ישראל.

הטבח בפיטסבורג חייב להיתפס מבחינתנו כקריאת השכמה לתיקון יסודי של יחסנו ליהדות הגלות: גם כאן נדרש עתה שיפוץ ושדרוג של התודעה הציונית ההיסטורית ועיקרו הוא היפוך היוצרות: שלילה אידאולוגית טוטאלית של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה, ויחד עם זאת, מצד הלך הנפש, אמפתיה ליהדות הגלות וליהודים שעדיין לא אזרו כוח ואומץ לצאת ממנה.

מוזר שאין הדברים ברורים. פלא שבדור הזה, אחרי אלפיים שנות גלות, ישנם עדיין יהודים שלא מבינים את מקומם. חידה היא כיצד יכולים יהודים, הן בגלות והן בארץ ישראל, לתת לגיטימציה לתופעה הזו. כואב שאנחנו והם זקוקים עדיין לאירועים מהסוג שחווינו בשבת שעברה בכדי להבין את האמת הפשוטה שאין בילתה: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.

החטא של בית שני, פגם שלפי כמה דעות הוא שמנע ממנו להגיע לשלמותו, להשראת השכינה במלואה, היה בכך שיהדות בבל נותרה בגלות למרות האפשרות לעלות וליטול חלק בהתחדשות החיים בארץ ישראל. את הפגם הזה, המושרש עמוק בנפשיות היהודית עד ימינו אלה, הגיע הזמן לתקן. הגיעה זמנה של שלילת הגלות מכל וכל.

יחד עם הסימפטיה לכל יהודי החי עדיין בגלות, ויחד עם ההבנה שמצבי החיים ותנאיהם הקשים מקשים על יהודי לחזור לעצמו לארצו ולמקומו, ויחד עם החיבוק הגדול והאהבה האינסופית לכל יהודי באשר הוא, חובה עלינו לזכור ולהזכיר, הן לנו והן להם, שליהודי, לכל יהודי ויהודייה באשר הם, ישנו רק מקום אחד בעולם הזה – ארץ ישראל; שהקיום בגלות הוא ארעי וזמני מעצם מהותו.

במובן הזה התביעה הנחרצת הזו איננה רק תיקון אידאולוגי של השלב הראשון של שיבת ציון המודרנית; זהו גם תיקון חטא פרטי של כל אחד ואחת מאתנו יהודי ארץ ישראל. אנחנו מעדיפים שלא לצאת בריש גלי כנגד תופעת הקיום היהודי בגלות. יש לכך סיבות רבות ואין צורך לפרטן. אבל כל הסיבות הללו אינן תירוץ מספיק לחטא היסודי שלנו – חוסר אומץ הלב לומר במפורש ליהודי הגלות שמקומם הוא רק כאן אתנו בארץ ישראל.

אחד הביטויים המובהקים לחטא הזה שלנו הוא הביטוי המכובס "יהודי התפוצות". הביטוי הזה, בניגוד לביטוי "יהודי הגלות", הוא נייטרלי. אין בו תביעה מוסרית. הוא מעדיף לכסות על ערוותנו וערוותם של יהודי הגלות. אבל כולנו יודעים שלא נוכל לברוח מן האמת ימים רבים נוספים.

אפשר כמובן לדבר על מה שכבר מתחולל במדינות אירופה, ועל הצפי ליציאת אירופה סופית כבר בעשור הקרוב. ניתן גם להתריע בפני יהדות ארה"ב, במיוחד בעקבות הטבח בפיטסבורג ואירועים אנטישמיים רבים אחרים, על כך שמצבם מתחיל להזכיר יותר ויותר את מצבה של יהדות גרמניה המעטירה בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. אבל בדיוק מן האזהרות הללו אנחנו אמורים להתעלות. הקריאה לחיסול הגלות לא צריכה לבוא בגלל האנטישמיות שמרימה שוב את ראשה, אלא בגלל האמת המוסרית הישראלית השלמה התובעת מכל יהודי לשוב למקומו ולעצמו.  

אנחנו צריכים לחבק כל יהודי באשר הוא ויחד עם זאת לומר לו בלי להתנצל: חזור לעצמך וחזור למקומך. מקומך אתנו, ורק אתנו, כאן, בארץ ישראל ובמדינת ישראל.