פייגלין. שובר את הכלים.

פייגלין "לא דופק חשבון". מתוך תוכו. בכל מהותו. הוא בועט בחדוה בכל מה שזז, בכל המוסכמות והכללים המקובלים, ומצביע על כך שהמלך ערום. זהו סוד קסמו.

בס"ד

ח' באדר ב', תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אין ספק שמשה פייגלין ותנועת זהות שלו הם כבר הפתעת הבחירות. בלי קשר למספר המנדטים שיקבלו לבסוף הם כבר הפכו למרענן הרשמי שלה. השאלה הגדולה היא מהיכן הופיע פתאום משה פייגלין בתנופה גדולה כל כך. אמנם הוא היה שם ברקע כל הזמן, אבל עד השבועות האחרונים היה בבחינת אנקדוטה.

בתחילת מערכת הבחירות התעקשו פרשנים פוליטיים ש"זהות" לא משיגה יותר מאשר כחצי אחוז בסקרים, ולכן לא דנו בה. חסידי פייגלין מחו בזעם אבל עורכי הסקרים והפרשנים צדקו. מצד שני טען פייגלין שיש בידיו סקרי עומק לפיהם הוא לא רק עובר את אחוז החסימה, אלא בעל פוטנציאל של כ-15 מנדטים. גם הוא צדק, אלא שגם לאורלי לוי אבוקסיס היו סקרי עומק כאלה, ולאורך תקופה ארוכה גם קבלות על כך, אבל כל זה הוא בבחינת פוטנציאל. מה קרה פתאום שאפשר לפייגלין להתחיל לממש את הפוטנציאל הזה?

התשובה לשאלה הזו היא הפרישה של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי. איש לא היה יכול להעלות בדעתו שזו תהיה אחת התוצאות של הקמת הימין החדש. הפרישה הזו יצרה משבר וזעזוע עמוקים בציבור האמוני. רבים, ודווקא הצעירים, הדתל"שים והפחות תורניים, נותרו בעקבותיה בהלם, מבולבלים וחסרי אמון. לא כולם היו מסוגלים לעכל ולהבין את חיוניותה של הפרישה של הימין החדש ואת האופקים שהיא פותחת ולהזדהות אתה, לפחות לא באופן מידי. מנגד, תקופת ההתארגנות של הבית היהודי ושות', עם כל הקשיים והכעור שהיו כרוכים בה, לא אפשרה להם להזדהות גם איתו. המבוגרים יותר, שדפוסי ההצבעה שלהם כבר התקבעו, והתורניים יותר, שלא מזדעזעים גם ברוח שאיננה מצויה, נותרו למרות כל התהפוכות נאמנים לבנט ושקד או לבית היהודי ושות' בהתאמה. אבל הצעירים, שדווקא הם שהיו אמורים להיות הבסיס הפוליטי של הימין החדש, נותרו תלויים באוויר.

החלל שנוצר הוא שאפשר את הפריצה של פייגלין. הוא היה שם, מוכן עם אסטרטגיה פוליטית וערוך עם אידאולוגיה מגובשת, שלא כאן המקום והמסגרת להסביר את הבעייתיות הגדולה שלה. פתאום הוא הפך לאופציה ממשית ואבן שואבת עבור אותם צעירים. הוא גם הפך לכתובת להצבעת מחאה עבור רבים אחרים שחשו ייאוש ומיאוס מהפוליטיקה. התהליך הזה הוא שהעלה את פייגלין וזהות על מפת הסקרים, והוא שיצר עבורם מומנטום פוליטי מרשים, שנכון לעכשיו כבר מעביר אותם את אחוז החסימה, ואפשר שעוד נכונו לו עלילות.   

אבל כל הניתוח האמור מתייחס רק לצד הפוליטי-טכני של הדברים. יש ממד עמוק יותר שאפשר את התופעה הזאת, של "מה פרצת עליך פרץ". פייגלין שובר את הכלים. הוא עומד מול כל המערכת הפוליטית כמו ילד קטן נוכח מגדל של קוביות עץ – ובועט בה בהנאה. אצל ליברמן הסלוגן "לא דופק חשבון" הוא סתם סיסמת בחירות. פייגלין באמת "לא דופק חשבון". מתוך תוכו. בכל מהותו. הוא בועט בחדוה בכל מה שזז, בכל המוסכמות והכללים המקובלים, ומצביע על כך שהמלך ערום. זהו סוד קסמו.

הוא צודק. המלך באמת ערום. לא אחת כתבתי כאן שהמערכת המדינית והפוליטית שלנו מכילה סתירות פנימיות עד להתפקע. אי אפשר להילחם בחמאס ולספק לו מזוודות של דולרים באותה נשימה. אי אפשר לדגול בארץ ישראל השלימה ולדבר על שטחי A או C באותו משפט. אי אפשר להמשיך במצב של לא לבלוע ולא להקיא ביהודה והשומרון למעלה מחמישים שנה. אי אפשר להמשיך לתת לבג"ץ להרוס ישובים, לגרש מתיישבים ובכלל לשלוט במדינה בשרירות לב, ועוד כהנה וכהנה אבסורדים וסתירות פנימיות, ובכל מישורי החיים. כל מי שמשחק ב"עולם התיקון", בתוך המערכת הפוליטית המובנית לפי כלליה, צריך לנשוך שיניים ולהשלים עם אין סוף סתירות עצמיות ופשרות עד בלי הכיל, וממילא להיחשף לביקורת.  

כאן בדיוק נכנס פייגלין, מצביע בהנאה בלתי מוסתרת ובלא מעט יהירות על כל הסתירות האלה ומפוצץ את הכלים. הוא לא משחק לפי הכללים. כוחו הוא כוחו של "עולם התוהו", של "לא דופק חשבון" באמת. כרגע הוא מזעזע את הפוליטיקה של הציבור האמוני – ובמעגלים אלה הוא כבר מיצה פחות או יותר את כוחו האלקטוראלי – אבל ייתכן בהחלט שגל הניפוץ הזה יחצה את הקווים לשמאל, ויתחיל לפעול ולזעזע גם ברמה הלאומית.

בדיוק כפי שתלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית של גאווה, בשביל מה שעושה פייגלין צריך קורטוב של שגעון גדלות. בלי התבלין הזה אי אפשר לשבור את הכלים. בפייגלין יש את החומר הזה. זהו סוד כוחו הצלחתו וזה גם מה שיביא בסופו של דבר למפלתו. לפני שבר גאון. אבל עד אז, נביט כולנו משתאים בתופעה. ספק גדול אם יש לפייגלין את הכלים גם לבנות אחרי הזעזוע שהוא מחולל, אבל גם אם אחרים יבואו ויעשו זאת, בבוא הזמן, את הקרדיט על המהפכה החיונית שהוא מחולל בימים אלה אי אפשר יהיה לקחת ממנו. תוהו קודם לתיקון.