יום ראשון, 17 במרץ 2019

משה פייגלין וזהות - 2.


בס"ד
י' באדר ב', תשע"ט

כשקראתי לאחרונה את ספרו של משה פייגלין "להיות יהודי חופשי", שמחתי להיווכח בעת קריאת המבוא לספר שהשאיפה היסודית שלו, מטרת העל, נותרה פחות או יותר זהה לזו שהייתה לנו בימי "מנהיגות יהודית". יחד עם זאת חשוב לדעת שמשה פייגלין החליף שלוש אידאולוגיות שונות מאז שאני מכיר אותו.

ליתר דיוק, פייגלין החזיק, אחז, "האמין", בשלוש אידאולוגיות שונות, והחליף פעמיים. בהתחלה זה היה "מנהיגות יהודית". אח"כ – "מנהיגות יהודית" בליכוד (והיה הבדל ביניהן כפי שאסביר בהמשך). ועכשיו – זהות.

עכשיו, זה בסדר גמור להחליף אידאולוגיות, ועל המשמעות וההבדל בין האידאולוגיה לבין השאיפה או המטרה אעמוד מיד, אבל מי שמחליף אידאולוגיות חייב להיות ער לכך שגם אם הוא לא שינה את שאיפתו המקורית, עם זאת, את דרכו, את הדרך להגשים אותה, הוא שינה. יתר על כן, וזה הרבה יותר חשוב, מי שמחליף אידאולוגיות חייב להיות מודע לכך כדי להבין מה בדיוק הוא עושה ולמה, שאם לא כן הוא עלול לאבד במהירות את דרכו, ועלול להגיע גם למטרה הפוכה מזו אליה יצא לדרך. לפי אותו מבוא משה פייגלין איננו מודע להחלפת האידאולוגיות הזו; הוא מתאר שם את ההיסטוריה הרעיונית שלו כקו אחד עקבי וישר.

מה ההבדל בין שאיפה או מטרה לבין אידאולוגיה? ההבדל הוא כמו בין אור לכלי. האור הוא המניע הרוחני שלך, החלום, התכלית, השאיפה, היעוד. הוא לא רציונלי, הוא בבחינת שאיפה פנימית, רצון שקודם לתודעה. הוא כמו אקסיומה. עובדה נפשית נתונה. ["כתר" בלשון פנימיות התורה למי שמכיר] רק אחרי שהשאיפה הראשונית הזו מודעת לאדם, הוא מתחיל לבנות לה את הבניין הרציונלי, את האידאולוגיה ["מוחין" כנ"ל]. האידאולוגיה, הכלי, הוא הלבוש התודעתי, הרציונלי, המודע, המערכת המושגית שאתה מלביש בה את השאיפה המקורית, שהיא מצד עצמה תמיד קדומה, ראשונית, נתונה. האידאולוגיה היא האמצעי להגשמת השאיפה.

לדוגמה, הציונות החילונית שאפה לגאולת ישראל, לכיבוש הארץ, לבניינה ובהמשך להקמת המדינה. זו לא הייתה מטרה או שאיפה חדשה. היא לוותה את עם ישראל מאז ומתמיד. זו הייתה המטרה, השאיפה, הרוח הפנימית, האידאליזם שהניע את עם ישראל אלפי שנים, והיא גם הייתה חומר הדלק שהניע את הציונות. החלום שלה, הייעוד.

אבל הכלי, הלבוש הרציונלי של הציונות לרוח הזו – האידאולוגיה, המערכת המושגים, ההכרה – הייתה תודעה לאומית מהזן האירופי, ששלטה באירופה ובמחשבה המערבית במאה ה-19. כשאנחנו רואים היום, ולמעשה כבר עשרות רבות של שנים, שהרוח הציונית, האידאליזם שלה, שקע, הסיבה לכך היא הכלים, התודעה שבהם היא נתפסה, הומשגה, הוגדרה, הוגשמה. הרוח של הציונות הייתה אידאליזם ישראלי (במובן המקורי של המושג), יהודי, טהור. אבל הערכים, הרציונל, ההכרה, מערכת המושגים, הבניין האידאולוגי, היה זר לה. הוא היה אירופי. מערבי. לא יהודי.

הכלים בהם אתה מנסח את המטרה שלך, בהם אתה מלביש את הרוח, חשובים מאוד; הם משפיעים מאוד על האופן בו היא יוצאת אל הפועל. הכלים הללו, אם אינם מדויקים, אם אינם שייכים באופן אורגאני למטרה, אם הם בשורשם זרים לה, מיובאים מבחוץ, עלולים "לקחת" אותך איתם לכיוון שונה. הם עלולים להסיט אותך מהמטרה, בלי שתרגיש. מה שהסיט את הציונות מהמטרה המקורית שלה, והביא לרוב התסבוכות והקשיים שעמם אנחנו מתמודדים היום, הוא הלבוש הזר שלה. הסיבוך שלנו היום נובע ממנו.

כלומר, צריך לבחון בשבע עיניים את האידאולוגיה, המערכת המושגית הרציונלית בעזרתה אתה מגשים את הרוח, את השאיפה, את האידאל.

פייגלין החליף שלוש אידאולוגיות שונות. "זהות" של היום היא לא רק שונה מ"מנהיגות יהודית", היא היפוך היוצרות ממש של "מנהיגות יהודית" כמו שאסביר בהמשך. מי שמותח ביניהן קו התפתחות אחד ישר, מעיד על עצמו שהוא לא באמת הבין את ליבת האידאולוגיה של "מנהיגות יהודית".

מי שהכיר את משה פייגלין של מנהיגות יהודית, ושואל את עצמו איך הוא הגיע לעמדות שבהן הוא מאמין היום, ורבים שאלו אותי שאלה זו, צריך להבין שהגורם לכך נעוץ בהחלפת האידאולוגיות הלא מודעת הזו תוך כדי תנועה.

פשוט יותר להסביר את ההבדל בין התקופה השנייה, של "מנהיגות יהודית בליכוד", לבין "זהות". לשינוי הזה רבים מודעים והוא ברור על פניו. ובכל זאת, אתחיל בפוסט הבא להבהיר את ההבדל שבין "מנהיגות יהודית" ל"זהות", איפה הוא צמח, למה, ובעקר מה מהותו, מכיוון שהיפוך היוצרות הזה הרבה יותר משמעותי וחשוב.

אין תגובות:

פרסום תגובה