יום שלישי, 23 במאי 2017

לקראת היום השביעי

50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאידיאל אלא גם ככורח המציאות. הגיע הזמן להכיר בחטא הקדמון שלנו ולסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד.


בס"ד

כ"ז באייר, תשע"ז

"החטא הקדמון" של החברה הישראלית היה חוסר יכולתה להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. לא היינו בשלים לקבל את המתנה. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו. גם התקוממותם של חלק מ"ערביי ישראל" כנגדנו היא פרי התהליך הזה. גם אותם הצלחנו לבלבל.
אם נביט בעיניים פקוחות על התהליך שהתחולל מאז, ונסיק את המסקנות הנכונות ממנו, נבין כולנו: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו. התודעה הישראלית לא הצליחה להשיג את המציאות ההיסטורית.
אבל 50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאדיאל אלא גם ככורח המציאות.

ההופעה והעבודה

 
"ההשגות הולכות בדרך של הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה (הרב קוק, מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' ס"א)". התפתחות התודעה מתרחשת בתהליך ייחודי. קודם כל מופיעה הארה חדשה, הברקה, רעיון חדש מתגלה במוחו של אדם, מה שהסלנג מכנה "נופל לו האסימון". אלא שהרעיון החדש שנולד, עדיין כללי מקיף ולא מפורט, ובשלב הראשון איננו נקלט בשכל במושגים, בפרטים, במילים, בכלים רציונליים. אדם יכול לשמוע רעיון בשיעור, להתלהב ולצאת מכליו מרוב ההתרגשות, אבל במקרים רבים הוא לא יוכל להסביר, לא לעצמו ובוודאי לא לזולת, מה הוא בדיוק הבין. למצב זה קורה הרב קוק: הופעה.
בכדי לעכל, להפנים, לקלוט, את התובנה החדשה, צריך אדם לפתח אותה, לשכלל אותה, ליצור לה מערכת רציונלית, "להלביש" אותה בטעמים, בהסבר. הוא צריך להוריד את ההופעה לפרטים. לכך קורא הרב קוק: "עבודה". השלב הזה, בניגוד לראשון, איננו הבזק ראשוני חד-פעמי. פיתוח ההסבר הרציונלי דורש זמן. הפנמת ההארה היא כמו עיבור. הזרע, ההופעה הראשונית, נקלט, אבל התפתחותו לכדי רעיון משוכלל ורציונלי, הלידה, מחייבת הבשלה באמצעות הזמן.
"הופעה" בלי "עבודה" איננה מספקת. ההופעה חייבת להיקלט בכלים של התודעה, במושגים שלה, במילים וההגדרות שלה, בהגיון שלה, בצורה רציונלית. "להתיישב" בשכל האדם, הדור, החברה. ללא בניית התודעה המתאימה, הכלים – ההופעה, ההברקה, עלולה להיעלם, להישכח.
והרב קוק ממשיך להסביר: "וכשם שאצל היחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כי אם מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור, התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה...(שם, שם)". גם בהתפתחות התודעה הציבורית, הלאומית, מתחולל תהליך בעל מאפיינים דומים.

דרך הרגליים


לתהליך הזה יש היבט נוסף. בכדי שהאידאלים הגדולים החדשים המופיעים ייקלטו היטב בתוך תודעת המציאות, הם חייבים להתגלות לא רק כאידאלים, אלא גם ככורח המציאות. לא רק כאמת שמימית עליונה, אידאלית, שהיא בבחינת רצוי, אבל גם אפשר לוותר עליה – אלא גם כאמת ארצית, חיונית, מתחייבת, הכרחית, שאי אפשר בלעדיה.
"בכוח החוזק ועומק ההרגשה, ההכרח הוא יותר מצוין מהחפץ [מהאידאל], והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם מעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושעל כן צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח" (הרב קוק, עולת ראיה ב', עמ' רס"א). בכדי שאידאל ייקלט, צריכה להתברר האמת שלו לא רק בממד התאורטי, הערכי, השמימי, האידאלי, אלא גם כאמת מציאותית הכרחית.

מלחמת ששת הימים


מלחמת ששת הימים הייתה פריצת דרך היסטורית. היא "באה מלמעלה", בצירוף נסיבות בלתי סביר ובלתי יאמן. מבחינה אסטרטגית והיסטורית אף אחד לא יזם אותה. אף לא אחד מאלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל לפריצתה לא התכוון לתוצאה ההיסטורית הסופית. גם התודעה הישראלית הלאומית לא הייתה בשלה לה.
זו הייתה "ההופעה".
בעקבות ההופעה הזו, נדרש שלב "העבודה". לקלוט מה קרה לנו, להבין מה משמעותו ומה מתחייב ממנו. להוריד לכלים רציונליים, להבין, להפנים, את השלב החדש ש"כפה" עלינו אלוהי ההיסטוריה.
אבל בכדי שהחידוש הזה ייקלט כראוי, נדרש לא רק לקלוט אותו כשלעצמו, אלא גם להבין שהוא הכרחי. לא מבחינה "דתית", אידאלית, ערכית – אלא במושגים של התודעה הרציונלית, הארצית, הממשית. להבין שארץ ישראל השלמה איננה רק אידאל אלא גם – כורח המציאות. שהיא מתחייבת גם מצד ההיגיון האנושי, מצד הצרכים הגאופוליטיים, המדיניים, הביטחוניים. שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיה. שחבלי הארץ ששוחררו חיוניים לקיומנו גם מבחינה כלכלית, לפתרון בעיות הדיור, למרחב התפתחות חיוני, להספקת מקורות מים וכדומה.
תהליך כזה, של לימוד "דרך הרגליים", של הבטחת חיוניות שלמותה של הארץ לא רק מצד האידיאל, אלא גם מצד הכורח, תהליך כזה לוקח זמן. כמה זמן – 49 שנים. ומתי אפשר לברך על המוגמר – בשנת ה-50, שנת היובל.
והנה כאן אנו עומדים. הולך ומתברר לתודעה הישראלית, לציבור הישראלי, שארץ ישראל השלמה איננה רק אידאל, אלא גם כורח המציאות. בכדי להפנים עובדה זו, היה צורך בזמן. ובדם, הרבה דם. ובייסורים. ובדמי לימוד.

המסכה נופלת


עד כאן בנוגע לתהליכים התודעתיים הפנימיים שלנו, אבל במקביל, מתחוללים גם תהליכים אזוריים, וגלובליים, שמכינים ומבשילים את ההכרעה הדרושה – החלת הריבונות הישראלית על ארץ ישראל ההיסטורית.
האוכלוסין הערביים בארצנו השכילו בעשרות השנים האחרונות להציג את המאבק הערבי-אסלמי בישראל כמאבק לאומי. למערב בכלל ולאירופה בפרט, הקל "תרגום" המאבק הערבי-אסלמי בישראל לשפתם, שפת המושגים הלאומיים שמקורם באירופה, את ההזדהות עמו. הצגה זו, שלשמאל הישראלי ישנו חלק לא קטן בעיצובה, הייתה הקלף המנצח של הערבים ואפשרה להם לרכוש את אהדת העולם למאבקם. ישראל הועמדה בצד אחד – והעולם כולו בצדם של הערבים.
אבל הניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג "מדינת הלאום" האירופי, שמקורו בצרכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קיצו בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית, עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלסטינית.
המסכה הזו של הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי כבעיה לאומית פלסטינית, הולכת ונופלת ועובדה זו עומדת לשנות את מציאות חיינו מיסודה. רוחות הג'יהאד העולמי רוחשות מתחת לפני השטח גם ביהודה והשומרון והן, ולא ה"זכויות הפלסטיניות", מלבות את גלי הטרור האחרונים.
הטרור האסלמי במערב, מזיק מאד למסכת הלאומיות הפלסטינית. הוא מבהיר למערב שכאן כמו אצלם, לא מדובר במאבק לאומי, אלא במאבק ערבי-אסלמי ושהם ואנחנו עומדים בפני אויב משותף.
התפרקות המזה"ת והבחישה האירנית באזור, יוצרת תהליכי התקרבות בינינו ובין מדינות ערביות מסוימות שהאינטרס הקיום העצמי שלהם חשוב בעיניהם עשרות מונים מאשר "העניין הפלסטיני".
ועוד לא דיברנו על המהפך הגדול ביותר במערב ועל משמעותו – עליית טראמפ.
כך שמכול הכיוונים הולך ומבשיל שלב ההכרעה.    
מי שעדיין לא נותנת לדבר להתרחש היא ממשלת ישראל, שבניגוד לאינטרס המובהק שלה, מתחזקת את הרשות הפלסטינאית וחוששת לתת לה ליפול. קשה להנהגה הישראלית להסיק את המסקנות מהתמורות ההיסטוריות המופלגות שעוברת הזירה בימים אלה, אבל המציאות חזקה מכל הדמיונות האשליות החולשות והקיבעונות והיא תעשה את שלה. עניין של זמן, ולא הרבה כנראה. מה שלא מבינים מהראש – לומדים דרך הרגליים.
צדק השמאל; הפתרון לטרור איננו צבאי אלא מדיני, והוא מחייב מעבר מבלימה והכלה – להכרעה. לא תהיה לנו ברירה אלא להשליט את ריבונותנו על השטח וזה הרבה יותר פשוט ממה שמנסים לשכנע אותנו אלה שמתפרנסים מ"הבעיה הפלסטינית" כבר שנות דור וחוששים מהכרעתה ופתרונה.

חלון הזדמנויות


אנחנו נמצאים בעיצומו של "חלון הזדמנויות היסטורי" לפתרון "הבעיה הפלסטינית" בדרך האפשרית היחידה. המזה"ת מרוסק. מדינות ערב לא יכולות להגיב (אפילו לא אירן, מכמה סיבות) אירופה מדממת. ארה"ב מסלקת ידיה מן המזה"ת, מדינות ערב "המתונות", הופכות אט אט, מתחת לשולחן, לבנות ברית שלנו וכבר נמאס להן מ"הבעיה הפלסטינית".
הגיע זמנו של היום השביעי –  של מה שהתחלנו בששת הימים ולא השכלנו לסיים אז – החלת ריבונות ישראלית מלאה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית.






יום ראשון, 21 במאי 2017

מיהו "הציבור האמוני"?

המושגים "ציונות דתית", או "הציבור הדתי-לאומי" כבר לא רלוונטיים. הם יוצרים מחסום שלא מאפשר למעגלים רחבים מתוך הציבור הכללי, שמזדהים עם האידאליזם שהציבור האמור מביא לחברה הישראלית ומקרין עליה, להזדהות אתו ולהיות חלק ממנו. עלינו להגדיר עצמנו במושג "הציבור האמוני", שבאופן טבעי מכיל גם אנשים כמוהם.



בס"ד
כ"ה באייר, תשע"ז

בתגובה על אחד מן הפוסטים שלי בפייסבוק, שבו השתמשתי בביטוי "הציבור שלנו" ביחס לציבור הכיפות הסרוגות, כתב לי רותם מירון אחד מחברי היקרים:

"בתור חילוני שלא מניח תפילין, אבל שכן מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם, אני מתבונן בכמות המתנחלים בכנסת, ואני בטוח שיש לפחות איזה מיליון מתנחלים ביש"ע....מי זה "הציבור שלנו"? אני לא "הציבור שלנו"? למה? כי אין לי כיפה על הראש? כי אני לא גר ביש"ע?
כל המדינה הזו קיבלה תפנית חדה ימינה בעקבות אסונות אוסלו וההתנתקות. לאנשים נמאס להאמין במשיכת זמן ובנהנתנות, בבריחה מארץ ישראל, ובהתכחשות לארץ ישראל ולחיבור הטבעי של העם שלנו עם האדמה שלנו...
....אני בתור חבר מרכז הליכוד לא רוצה "לבלוע את הבית היהודי" לתוך הליכוד. אני רוצה שבנט "יבלע את הליכוד" לתוך הבית היהודי. אני לא יודע אם אתה מסוגל לעכל את הרעיון של יהודי אמוני בלי כיפה...."

רותם מירון מעלה כאן סוגיה חשובה, סוגיה שנוגעת ליסודות התחייה ולציפור הנפש שלנו. מצד אחד הוא מרגיש קרוב לציבור הדתי-לאומי, או לציונות הדתית, לציבור ה"כיפות הסרוגות" ולמתנחלים, ומזדהה עמו, ומצד שני הוא לא חש שהוא חלק מן "הציבור שלנו". על פי תחושתו, שכשאנחנו משתמשים בביטוי "הציבור שלנו" אנחנו לא מתכוונים גם אליו, למרות שהוא לפי עדותו אדם מאמין וכן חש הזדהות.

מה שרותם אומר כאן הוא שהמושגים "ציונות דתית", או "הציבור הדתי-לאומי" כבר לא רלוונטיים. הם יוצרים מחסום שלא מאפשר למעגלים רחבים מתוך הציבור הכללי, שמזדהים עם האידאליזם שהציבור האמור מקרין ומביא לחברה הישראלית, להזדהות אתו ולהיות חלק ממנו.

רותם צודק, ולכן לדעתי עלינו להשתמש במושג "הציבור האמוני", שבאופן טבעי מכיל גם אנשים כמוהו.
המושגים השגורים אינם רלוונטיים בשני מישורים: הן במישור האידאי-רעיוני, והן במישור הסוציו-פוליטי.


האידאה האמונית


שני המושגים האמורים, "הציונות הדתית" ו"הציבור הדתי-לאומי", אינן הגדרות עצמיות. בשני המושגים מוגדר הציבור האמור, וגם מגדיר את עצמו, על פי הגדרותיהם של אחרים. הציונות הונהגה בשלביה העיקריים על ידי אנשים חילוניים. באותה עת נוצרה דיכוטומיה בין הדת לבין הלאומיות. אנשי המסורת, הדתיים דאז, ברובם לא הצטרפו למהלך. הם נותרו דתיים-לא-לאומיים, והפכו בהמשך ל"חרדים". אלה שכן הצטרפו, ובכל זאת בקשו לשמור על המאפיינים הדתיים ועל זהותם הדתית, הגדירו עצמם כציוניים, על פי הגדרתו של הרוב, של הכוח המוביל, אלא שהוסיפו תוספת משנה: ציונות-דתית. זו איננה הגדרתם כבעלי תוכן עצמי, אלא ביחס לתוכן אחר.

גם המושג דתי-לאומי איננו עצמי. הוא משמר את החלוקה האידאית שנוצרה אז שלפיה דתי איננו לאומי, ולאומי איננו דתי. הדתי לאומי היה ניסיון להיות גם-וגם. להיות שייך לשני העולמות. מטבע הדברים הייתה בו חולשה יסודית; הוא לא היה לגמרי דתי וגם לא לגמרי לאומי. מבחינה אידאית הוא היה פשרה ביניהם וככזה היו בו רגשי נחיתות מובנים כלפי שני הצדדים. הדתי-לאומי, כמו גם הציוני-דתי, היו זקוקים למקף. הם לא היו סינתזה שלמה של שני היסודות, אלא צירוף שלהם. גם וגם.

אבל דווקא הפשרה הזו בין שני הקצוות, הייתה כר מתאים ליצירת סינתזה ביניהם. הציבור האמור, היה כלי בשל ומוכן לקבלת תורתו של הרב קוק, שבה לא רק ששני הצדדים – הדתי והלאומי – אינם סותרים זה את זה, אלא שלא ייתכן אחד בלי השני. כשבשלו התנאים – הן מבחינת התפתחות התודעה והן מבחינת התפתחות המציאות ההיסטורית, ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – היה בישראל ציבור שיכול היה להוות כלי ראוי להפנמת הראיה של הרב קוק.

לפי תפיסתו של הרב קוק עם התחיה והשיבה לציון תורת ישראל עולה קומה. היא כבר לא רק "דתית" אלא גם ובעיקר "אלוקית"; והיא כבר לא רק פרטית, אלא גם ובעיקר ציבורית, כלל ישראלית. בארץ ישראל מתגלה התורה בלבוש פנימי ומקיף יותר: תורת האומה בארצה. היהדות כולה מתגלה כאידאה עמוקה יותר מאשר האופן בו היא הופיעה בלבוש "הדתי" שאפיין אותה בשנות הגלות: היהדות מתגלה כאידאה אמונית. החיים הישראליים כבר איננם ביטוי רק לתורה, אלא גם למקורה, הטבע הישראלי, הסגולה, ל"ישראל שקדמו לתורה" כמאמרם המפורסם של חז"ל.

באידאה האמונית המרכיב של קיום מצוות הכרחי כמובן, שכן אין יהדות ואין תורה בלא שמירת מצוות, אבל גם מי ש"שלא מניח תפילין, אבל שכן מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם", כמו שהגדיר עצמו רותם מירון, יכול למצוא עצמו מזוהה עמה.

במאמרו "מסע המחנות" (מאמרי הראי"ה, עמ' 76) יוצא הרב קוק כנגד החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים". אין באמת, ולא הייתה בדורות שלפני כן, חלוקה כזו בישראל. האידאל הישראלי הוא בוודאי שמירת מצוות, אבל גם מי שאינו מקפיד על קלה כחמורה הוא בכלל ישראל. בהסתכלות אמונית שמירת המצוות כבר איננה נתפסת כתנאי-קבלה להשתייכות למחנה; היא בבחינת דוגמה אישית לשלמות החיים הישראליים; ביטוי טבעי, אומר-חיים, של האיש הישראלי.

הציבור שנושא את האידאה הזו, מבטא אותה בחיינו הציבוריים, וחותר להביא אותה למעמד של חזון מוביל המשותף לכול חלקי החברה הישראלית, כבר איננו ציבור "דתי-לאומי", גם לא "הציונות הדתית" אלא – הציבור האמוני.

הממד הסוציו-פוליטי


מעגלים רבים, הולכים ומתרחבים, חשים, ממש כמו רותם מירון, הזדהות עם הציבור האמור. הם רואים בו ציבור אידאליסטי נושא בשורה שרלוונטית גם עבורם. הם לא שומרי מצוות במובן של קבלת "השולחן הערוך" במלואו, אבל מקיימים כל אחד לפי יכולתו ומדרגתו חלק ממצוות התורה. הם אינם "דתיים". הם גם לא התחנכו ב"בני עקיבא", הם חובשים כיפות שקופות ולא "כיפות סרוגות", אבל מרגישים הזדהות מלאה עם הציבור האמור בכלל, ועם "המתנחלים" בפרט.

ינון מגל הוא דוגמה טובה אחת; איילת שקד היא דוגמה מצוינת אחרת. ישנם עוד רבים רבים אחרים,מסוגים ומופעים שונים ומגוונים. הם חלק אינטגרלי מ"הציבור שלנו". הם חלק מהציבור האמוני.

במרכזו של הציבור האמוני תלמידי חכמים ברוח הרב קוק לישיבותיהם השונות והמגוונות, מסביבם מעגלים של מתנחלים, מעגלים נוספים של ציבור רחב של כיפות סרוגות, גדולות וקטנות, כיפות שקופות, חובשי כיפות שמיים, מסורתיים, "מתחזקים" ועוד ועוד ועוד.

ציבור רחב – הציבור האמוני – שרואה את שאיפתם ההיסטורית של כל הדורות של העם האציל הזה כשאיפת חייו ושממש כמו רותם מירון "מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם", גם אם איננו מסוגל עדיין להקפיד על קלה כחמורה.

הציבור האמוני.




יום ראשון, 14 במאי 2017

בעל כורחנו

"אם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ומשברים בשביל שנוכל לפי שעה ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר-נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה".


בס"ד

מלחמת ששת הימים, שהובילה לשחרור ארץ ישראל, הייתה הפתעה גמורה מכל בחינה שהיא. אבל לא לכולם. שבתי בן דב, צפה את פריצתה. בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", ספר שהוא כתב במהלך שנות החמישים ויצא לאור בשנת 60, הוא מנתח את המציאות הישראלית שלאחר הקמת המדינה בכל המישורים – החברתי, הפוליטי, הכלכלי, המדיני, הביטחוני ועוד – ומגיע למסקנה שהמציאות כולה תקועה ללא מוצא, שהיא מצב זמני וארעי, מצב "טעון חומר-נפץ" שעומד להיפרץ בכל רגע. אחת האפשרויות שהוא מעלה לפריצה מן המבוי הסתום היא פריצת מלחמה שתוצאתה תהיה שצה"ל ישלוט "במרומיו של הר הבית".


אחרי שהוא מסביר מדוע לכל הגורמים המעורבים – אנחנו, הערבים, המעצמות – אין כוונה ליזום מלחמה שכזו, הוא כותב: "ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ומשברים בשביל שנוכל לפי שעה ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר-נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף-סוף הוא חייב לפרוץ.

"ואם תפרוץ מלחמה כל עוד לא הספקנו להתנוון עד תום מבפנים, וכל עוד לא הספיקו הערבים להתגבר ולהיות לאנשים – עדיין יש בכוחה של מדינת ישראל, אפילו כמות שהיא היום, לעמוד על נפשה ולנצח ולהעמיד בעל-כורחה[!] במרומיו של הר-הבית אם לא את צבא ישראל, הרי לפחות את "צבא ההגנה לישראל"...".

מדוע הדברים חשובים, מעבר להיבט ההיסטורי?

משום שאנחנו עומדים היום במצב דומה. הכול תקוע בינינו ובין "הפלשתינאים", וברור שהמצב זמני, טעון חומר נפץ והוא עומד להיפרץ בכל רגע. וכשכך הוא המצב, ממש כפי שהיה גם בסיטואציה ההיא, הרי שגם אם "אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ומשברים בשביל שנוכל לפי שעה ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו[!] – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר-נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף-סוף הוא חייב לפרוץ".

הרבה תסריטים אפשריים יאלצו אותנו לקום ולהיות לאנשים גם בעל כורחנו, להכריע את היומרות "הפלשתינאיות" ולהגשים "את החוק המונח ביסוד תחייתנו": נפילת אבו מאזן, או מותו, והשתלטות החמא"ס על יהודה והשומרון; התפרקות ירדן כהמשך לתהליכי "האביב הערבי", והשפעת התהליך על "הרשות הפלשתינאית", "סוריאליזציה של "השטחים"" ועוד רבים אחרים.

בסופו של דבר "יפרוץ מה שהוא חייב לפרוץ" וייאלץ אותנו להשליט את ריבונותנו על כל שטחי ארץ ישראל שבידנו; יבוא היום השביעי וישלים את מלחמת ששת הימים, שלא העזנו להשלים זה יובל שנים.

(כתבי שבתי בן דב, כרך ב', עמ' 240-241).