יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

אלו השמרים, לא היין

מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת תרבות זמננו. זהו כבר לא רעיון החירות והליברליזם המקורי; אפילו לא צל צלו. (לעניין הדיון שמתנהל לאחרונה בין יואב שורק ותומר פריסקו על גבי דפי עיתון "מקור ראשון").


בס"ד
י"א באלול, תשע"ה


אין יין ללא שמרים. בקרקעיתה של כל חבית של יין טוב נמצאים שמרים. תפקידם הוא להתסיס, ליצור דינמיקה ריאקציה ושאר תהליכים שחיוניים ליצירת היין. אבל כשיצירת היין הושלמה והתהליך תם, השמרים נותרים מיותרים בקרקעית החבית.  

האדם הולך ומוציא את היין הטוב מהחבית, ובסופו של דבר נותרים השמרים. מי שלא טעם את היין המקורי, אלא רק את השמרים, עלול לחשוב שזהו בדיוק היין. אלא שכמובן טעות בידו. זהו אפילו לא צל צלו.

נזכרתי במשל זה בעקבות הדיון שמתנהל בין יואב שורק ותומר פריסקו על גבי דפי עיתון "מקור ראשון". יואב כתב על הצורך להתייצב למלחמת תרבות מול המגמות הפוסט מודרניות והליברליות שפשו לאחרונה בחברה הישראלית.

בתגובה טען לעומתו תומר פריסקו ש"הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אופנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך  החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם, אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב". פריסקו מדבר על "תמורה חברתית עמוקה ויסודית...עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו כערכים עליונים...אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם".

רעיון החירות


נתחיל אולי מסוף הציטוט: האינדיבידואליזם הוא התוצאה, תומר, לא הסיבה. הוא שיונק מן הליברליזם ולא להיפך. והליברליזם, רעיון החרות, שהופיע בצורתו זו עם עליית הנאורות באירופה, הוא אמנם יין טוב. מי שטעם את הטעם המקורי של החירות, טעמה של תורה ישראל – אל תקרא חרות על הלוחות (ח' קמוצה) אלא חרות (ח' צרויה) על הלוחות" אומרים חז"ל – יכול להעריך ולהוקיר גם את הליברליזם המודרני שהוא השתברותו וחילונו של רעיון החירות המקורי. זהו אמנם יין טוב, אבל כיום, נותרו ממנו רק משקעי השמרים התוססים, חרות שהיא עבדות ליצרים, לתאוות, לצריכה ולשאר מרעין בישין רבים אחרים.

מי שמקדש את הליברליזם והאינדיבידואליזם במצבו הנוכחי, איננו יודע טעמם של חרות ואינדיבידואליזם אמתי.

הופעתה של הנאורות


אבל אי אפשר להבין את מצבה הנוכחי של התרבות המערבית בכלל ושל זו "הישראלית" – בניגוד לישראלית במובן המקורי של המושג – ואת ערכו של הליברליזם כחלק ממנה, בלי להבין את הרקע שלה בתהליכים התודעתיים האוניברסליים, ולצורך כך יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות".

"הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. גם התרבות במובן הצר יותר של המושג, האומנויות – ספרות, שירה, ציור, מוזיקה, תיאטרון וכדומה – הביאה לידי ביטוי את הרוח החדשה של הנאורות ועוצבה, בעיקר מבחינת תכניה, על פי רוח זו.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. התודעה המודרנית שנוצרה במהלך זה באה לידי ביטוי גם בעם ישראל, והיא שאפשרה, בין היתר, את הציונות, חזרת ישראל לארצו והקמת המדינה.

כפירה לשמה


אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו, אינן באות מחוגי נפגעיו – הדת ומיצגיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום, בעולם בכלל, בישראל בפרט, הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כאמור, כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים – והיא היא המאפיינת את הפוסט-מודרניזם בכלל ואת הופעותיו "הישראליות" בפרט: הפוסט-ציונות ולעניינו האומנות "הישראלית".

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה, החולניות ושאר כל מאפייניה של הכפירה – שהם סימן ההיכר לאומנות בתרבות האנושית בת זמננו בכלל ובזו "הישראלית" העכשווית בפרט. היא עדיין מתהדרת בתג של "הנאורות", אבל היא מייצגת מובהקת של החושך.

אסור שמכבסת המילים הפוסט-מודרנית תבלבל אותנו. אין אנו טועים בתחושתנו הכללית האמורה באשר לאומנות העכשווית. זה לא שאנחנו לא מעודכנים, פרימיטיביים או לא מבינים משהו. הטומאה מעידה על עצמה. "נשמות מרגישות מכירות בחכמת הפרצוף של המבטאים והסגנון את טומאת הרעיון שבסופרים רבים, שלא תכסה אותה כל מליצה מוסרית, כל הלבשה שירית...רוח טומאה זה ככל רוח טומאה בכלל עבור יעבור, יבטל מן העולם וכליל יחלוף והספרות תתקדש" (הרב קוק, שם, עמ' פב). (שתי הפסקאות האחרונות הן ציטוט (עם התאמות מזעריות מתבקשות) מהמאמר "אפלטון, המוזיקה והמהפכה" שפרסמתי בבלוג זה באפריל 2013).

הדקדנס


אמת, תומר, "הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אופנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך  החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם, אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב". הם אכן הפכו זה מכבר לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית. וגם אנו, מאמיני תורת ישראל, למדנו להוציא מתוק מעז. יואב שורק לא מתכוון לוותר על הליברליזם שלו. נהפוך הוא. הוא מתכוון להעצים אותו על ידי נטיעתו החוזרת במקורו האמתי, בתורת ישראל, שאין חולק שיש לה חלק נכבד בהנחלתו לתרבות האנושית.

יואב שורק, אם אני מבין אותו נכון, מתכוון לשמרים, לא ליין הטוב. זוהי כבר לא הנאורות והליברליזם במיטבם אלא בהחלט הדקדנס של "עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן-פרנסיסקו ומאמסטרדם".





יום שלישי, 4 באוגוסט 2015

לא תסתמו לנו את הפה

בס"ד

 בסרט הזה כבר היינו. לפני כעשרים שנה. אדם אחד עשה דין לעצמו וציבור שלם הוכתם. כל אבירי חופש הדיבור עסקו באובססיה בסתימת פיות.

את רבין לא רצח ציבור הכיפות הסרוגות – רצח אותו יגאל אמיר.

גם את שירה בנקי לא רצחו הדתיים או החרדים – רצח אותו משוגע אחד, שליסל.

מסע ההשתקה האלים שמתרחש בימים אלה כנגד חובשי הכיפות הסרוגות ובעיקר כנגד מייצגיו בכנסת, נעוץ באותם מניעים שגרמו למסע ההוא, הידוע לשמצה, משנות ה-90.

בשני המקרים הסיבה אחת ויחידה – הפחד מן האמת.

התנגדנו לאוסלו וניהלנו כנגדו מאבק ציבורי משום שהבנו שהוא מהווה אסון קיומי לעם ישראל. חשנו אז שמחובתנו לנהל מאבק ציבורי כנגד ההפקרות ההיא. לא הייתה זו רק זכותנו. זו הייתה חובתנו!

ואם הייתם מקשיבים לנו אז – אפשר שהרבה דמעות היו נחסכות. אפשר שאם העמדה המתנגדת להסכמי אוסלו לא הייתה מושתקת אז, והשיח הציבורי בנושא היה פתוח ואפשרי – יגאל עמיר לא היה משתגע.

לשמחתנו הייתה לנו משענת איתנה מאין כמוה שאפשרה לנו שלא להיסחף במבול האשליות, החולשות והדמיונות – תורת ישראל. האיסור שאוסרת תורת ישראל למסור לזרים חלקים מארץ ישראל הבהיר לנו שמדובר בחולשה מוסרית ובסכנה אסטרטגית. הערבות ההדדית של כל ישראל, הכלל והפרטים, הורתה לנו אז להשמיע את קולנו כנגד הסכמי אוסלו, למרות שאז התנגדות כזו הייתה מאד לא "נאורה". כל המומחים, הפרופסורים האלופים ושאר החרטומים הרי המליצו על הסכמי אוסלו ותמכו בהם בכל פה.

אבל ידענו שתורת ישראל חכמה מהם.

גם היום לא תסתמו לנו את הפה. לא אנחנו רצחנו את שירה בנקי הי"ד. להיפך, יכול בהחלט להיות שאם עמדה מוסרית שפוסלת הומוסקסואליות הייתה יכולה להישמע בצורה מכובדת בשיח הציבורי, היה שליסל נרגע.

אנחנו מתנגדים לכל כפיה שהיא. לכל רדיפה. כל שכן לכל רצח. עקרון-העל של היהדות הוא בחירה חופשית. זה המפתח. מי שבוחר בהומוסקסואליות – זה חשבונו שלו עם ריבונו של עולם. שיבוסם לו. אבל אנחנו עדיין חושבים שזו בחירה פסולה מבחינה מוסרית. ועוד אנחנו חושבים שאסור לתת לתופעה לגיטימציה ציבורית במדינה יהודית. לדעתנו זו סכנה קיומית לעם ישראל שבסיס קיומו היה מאז ומתמיד מוסד המשפחה. ממש כמו אוסלו.

כן. אנחנו יודעים. זה לא נשמע טוב. לא מספיק נאור.

ובכל זאת, זו לא רק זכותנו להביע את עמדתנו – זו בעיקר חובתנו. כל ישראל ערבים זה לזה.

כן. אנחנו יודעים. כל המומחים, הפרופסורים ושאר החרטומים, טוענים שזה מולד, גנטי.

אבל אנחנו מאמינים בתורת ישראל. יותר מאשר בחרטומים. והיא קובעת שתופעת ההומוסקסואליות אסורה מבחינה מוסרית.

כן. אנחנו יודעים. זה נשמע איום. ממש מפגר. אבל אם מקשיבים לעומק טענתה של תורת ישראל, הגלולה המרה הזו לא רק הופכת למתוקה יותר, היא הופכת לסוכריה של ממש.

שכן אם תורת ישראל קובעת שהתופעה היא כשל מוסרי, היא מניחה שהיא איננה מולדת ולא גנטית. ושהיא איננה מחלה, לא גופנית ולא נפשית. שזו בסך הכול מעידה מוסרית. כשל מוסרי. סוג של התמכרות ליצר ההרס העצמי.

ואם כך – אפשר לעשות תשובה ולתקן.

וזו בשורה של ממש למי שהשתכנעו שהם כאלה והביאו על עצמם סבל וייסורים: אתם לא. לא נולדתם כאלה (לבד משבריר אחוז מזערי ושולי). נסחפתם למערבולת של יצרים. ויש מי שעושה הכול בכדי שלא תצאו ממנה.

אנחנו מבינים היטב את הסבל, הכאב והייסורים שלכם, אבל לא אנחנו ולא החברה שמסביבכם אחראיים להם. את הגהנום הזה הרווחתם ביושר. בחרתם בו. זוהי זעקת הכאב של נשמתכם האלוקית-ישראלית על מה שאתם מעוללים לה. אל תגלגלו את הכאב על אחרים ואל תחמיצו את משמעותו. הוא מעיד שעדיין יש בכם חיים בריאים.

אנחנו חייבים לומר לכם זאת שכן, אתם יודעים, כל ישראל חברים.

אפשר לעשות תשובה ולתקן. אמנם קשה.


ובמקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

   





יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

הקומוניסטים של הגאולה

כשאין תורה שמלמדת את ה"אתנהלה לאיטי" של יעקב אבינו – אזי אין אמונה בריאה ואין סבלנות. מבחינת האידיאליסטים הגדולים הגאולה לא יכולה להמתין ולכן הם מנסים לכפות את החזון שלהם בכוח על הציבור, על הצבא, על המדינה ועל כל עם ישראל. ממש כמו לנין. 


בס"ד
י"ז באב, תשע"ה

את האסונות הגדולים ביותר של האנושות לא הביאו אנשים רעים; הביאו אותם האידיאליסטים הגדולים. אחד כזה, לדוגמא, היה לנין. היה לו חזון נפלא – אנושות מאוחדת שבה כל בני האנוש עובדים ומתחלקים ברכוש ובהון בצורה שוויונית מלאה. אנשים החיים מתוך בחירה והכרה, מתוך בגרות, בשלום ובאחווה וללא שנאה קנאה ותחרות. מדוע אם כן, חזון כזה שכולו טוב, הביא כל כך הרבה אסונות וחורבן.

אלא שהמציאות איננה מתקדמת בקצב של החזון. החזון יכול להמריא במהירות לשחקים, אבל המציאות צריכה להבשיל לקראתו בשלבים, בתהליכים, בסיבוכים, ורק לאחר מהלך התפתחות ארוך יש סיכוי שתוכשר לקבלת החזון.

אבל ללנין, כמו לכל שאר האידיאליסטים מסוגו, לא הייתה סבלנות. כשהתגלה לו שהמציאות האנושית, החברה, בני האדם, עדיין אינם מוכנים ומוכשרים לחזון – הוא ניסה לכפות אותו עליהם בכוח. זהו מקור הטרור הבולשביקי; זהו מקור האסונות שממיטים האידיאליסטים הגדולים. והם כמובן לא מבינים את הבעיה, שהרי הם שואפים לדבר האמיתי.

אחרי פגישתם של יעקב ועשו, עשו מציע לו "לרוץ קדימה", אבל יעקב עונה לו "אתנהלה לאיטי". יש לי כאן ילדים, נשים, צאן. אי אפשר להתקדם בלעדיהם. יש לי עם שלם להביא לאידיאל האלוקי. הוא לא יכול להתקדם בקצב שלי. צריך סבלנות. זה ייקח הרבה שנים, אולי אלפי שנה, אבל בסוף נגיע. בדרך נצטרך הרבה אמונה ואורך רוח; נצטרך לסבול הרבה חוסר שלמות מסביבנו, הרבה קטנות מוחין צרות אופקים, חולשה אנושית, פחדנות ובטלנות. גם הרבה קוצר רוח ועצבנות. זו אמנם דרך ארוכה, אבל אין דרך אחרת. אי אפשר לכפות אידיאלים בכוח.

"נשמות דתוהו" אינם אנשים רעים, אבל הם מתכון בדוק לאסונות.

בירור חיוני


הרצח בכפר הערבי דומא עדיין לא פוענח, כך שלא ראוי בשלב זה להטיל את האשמה על אף אחד. למרות זאת, החשד שנפל על פעילי "תג מחיר" העלה שוב לשיח הציבורי את המחלוקת על משמעות פעילותם. לכן, למרות שלא הוכח שידם הייתה במעל, זוהי הזדמנות טובה לברר את הסוגיה.

הגינויים של מעשה הרצח, מימין ומשמאל, והתחרות מי יפסול אותו בצורה חריפה יותר, נמצאים בעיצומם. אבל כל אלה לא יועילו לנו אם לא נטרח לרדת לעומק התופעה ולהבין את שורשיה. רק בירור כזה עשוי לייבש את הביצה – למנוע מצעירים נוספים להצטרף לפעילות כזו, ואולי אפילו לשכנע את הפעילים עצמם שטעות בידם.

ההיגיון האידיאולוגי של אנשי "תג מחיר" עובד כך: ממשלת ישראל פוגעת בהתיישבות ביו"ש. איננו יכולים להתמודד עמה באופן ישיר ולכן נגבה ממנה מחיר בדמות פגיעה בערבים. פגיעה כזו תשכנע אותה שכל פגיעה בהתיישבות תגרום לה, לממשלת ישראל, נזק גדול כל כך, שהיא תימנע מפעולות נגד ההתיישבות. בכך נכפה על ממשלת ישראל לבצע ביו"ש – בעל כורחה – את המדיניות שאנו חושבים שעליה לבצע. במובן זה הרצח בכפר דומא נחשד כגביית מחיר על הרס שני הבניינים בבית אל. הפעילות הזו, אם כן, איננה כנגד הערבים, אלא כנגד היהודים.

אלא שלהגיון הזה יש רובד נוסף ושורשים עמוקים יותר, והם שמספקים לו את עיקר האנרגיה: קידום הגאולה. הכתובת שהייתה רשומה על הקיר בסמוך או על בית המשפחה עצמו בכפר דומא הייתה לפי הדיווחים: "יחי מלך"*. ושוב, למרות שלא הוכח שהמעשה נעשה על ידי אנשי "תג מחיר", הגרפיטי הזה אופייני. מבחינת אנשי "תג מחיר" לא מדובר רק על ביסוס ההתיישבות ביו"ש, אלא על זירוז וקירוב הגאולה.

"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב)". בשולי תהליך ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ועוצמת האידיאליזם של ההתיישבות נגעה גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם הביא אותם להתנגשות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל, והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם במחלוקות וסערות פנימיות, בין יהודים לבין עצמם. חלק מפעולותיהם כלל פגיעה ברכוש יהודי, כמו גם עלבונות, הצקות ורדיפות כלפי יהודים ומתיישבים שמחו כנגד התופעה וניסו לנטרל אותה.  

לטרור אין גבולות. מכיוון ששורשיו הם בתוהו, הוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.

בירור התופעה חשוב לציבור האמוני בכלל ולציבור מתיישבי יו"ש בפרט, בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעלינו. הוא חשוב לנו משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת מביאים את הגאולה. חזרתה של התופעה למחוזותינו, כמו גם התעצמותה, היא דרישה סתומה שעולה מן השטח ומן הנפשות הפועלות – כמו גם תביעה היורדת מן השמיים – לברור את יסודותיה. בירור זה חשוב לנו עצמנו, הציבור האמוני, כמו גם לכל עם ישראל. עם ישראל צריך ללמוד כיצד בונים מדינה; כיצד בונים גאולה.

האידיאליסטים הגדולים


האם האידיאליסטים הגדולים אינם צודקים? – הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? – היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורה? – היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול הפורעים הערבים איננה אלמנטרית? – היא אלמנטרית. האם הדרישה שלהם מהמדינה שלא להרוס בניה יהודית איננה צודקת? – היא צודקת.

אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? – כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. לא רק חיצוניותה של האמונה אלה פנימיותה. אמונה שלמרות שחיילי צה"ל לא מתפקדים נכון – הם עוד יגיעו לזה; אמונה שלמרות שצה"ל עסוק בהתגוננות – הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שלמרות שהמדינה איננה אידיאלית – עתידה עוד לפניה. אמונה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו – הוא עוד יבין.

יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך באמונה ואף בהבנה שכל העיכובים המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים – בדרך להגשמת חזון הגאולה.

אבל כשאין תורה שמלמדת את ה"אתנהלה לאיטי" של יעקב אבינו – אזי אין אמונה בריאה ואין סבלנות. מבחינת האידיאליסטים הגדולים הגאולה לא יכולה להמתין ולכן הם מנסים לכפות את החזון שלהם בכוח על הציבור, על הצבא, על המדינה ועל כל עם ישראל. ממש כמו לנין.

צעירים "אכפתיים"


"ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו, ג, ד), כך מתאר הנביא את הרפיון המוסרי של עם ישראל ערב החורבן. מצב בו צעירים ונערים קובעים את סדר היום של ההתיישבות, מעצבים את החזון שלה, מנהלים את המדיניות שלה, וכופים בכוח את הנורמות שלהם – הוא מצב של "תוהו", מצב של ערב חורבן.

אמנם הנערים הללו כמו שאמר מישהו, "הם נערים אכפתיים...." אבל לאו דווקא זהו המאפיין העיקרי שלהם. שהרי יש הרבה מאד נערים וצעירים אכפתיים – רוב הנוער בהתיישבות – וגם בעם ישראל. וגם הם רואים את חולשת הצבא והמדינה. אלא שהם הולכים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים ליחידות צבאיות וחותמים קבע כקצינים, על מנת לתקן מבפנים. נכון, קשה לתקן מבפנים; גם למ"פ אין חופש פעולה. קשה לתקן את המדינה ולהביא אותה שלב אחרי שלב – בסבלנות, באמונה, באורך רוח – לגאולה השלמה.

אבל על דעתם של חלק משמעותי מ"האידיאליסטים" הללו לא עולה להתגייס לצה"ל על מנת לתקן אותו מבפנים. דבר זה דורש סבלנות, והגאולה הרי לא יכולה להמתין.  

אם כן, ישנם שני סוגים של צעירים "אכפתיים" שרואים את הרפיון המוסרי של צה"ל, את העיוות של בית המשפט ואת החולשות של המדינה. חלקם מתגייסים לתקן אותה – שהרי היא לא מושלמת. חלקם האחר מתגייסים להרוס אותה – שהרי היא לא מושלמת.

קליפת הגאולה


צודקים לחלוטין אלה שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול החוצפה הערבית, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, מחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.

הוויכוח איננו על החזון אלה על הדרך. האם נכון וראוי, מבחינה תורנית, לכפות על עם ישראל את החזון, גם כשהוא לא מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת.

או שמבחינה תורנית ראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לעשות פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל, בכדי להביאה, צעד צעד עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך הכרה.

הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות והרבה אמונה. היא מחייבת גם לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור להתיישב ביהודה והשומרון.

הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.

לעם ישראל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל ישנה לא רק זכות אלא חובה, להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון שלה, בכל ניסיון לכפות עליה בכוח אידיאל שהיא איננה בשלה לו – אפילו אם זו הגאולה.

*תוקן. במקור כתבתי בטעות שהכתובת היתה "יחי המלך המשיח לעולם ועד".