יום שבת, 31 בדצמבר 2016

כעומק החקירה - עומק הסיפוח?

ייתכן שהפעם הם יצליחו להפיל את נתניהו, אבל לא בלתי אפשרי שהם עוד יצטערו על כך. מאד.

בס"ד 
מוצ"ש, ב' בטבת, תשע"ז

נראה שהפעם זה קצת יותר רציני; נתניהו אמנם טוען ש"הטענות משוללות יסוד. אנחנו חוזרים ואומרים – לא יהיה כלום כי אין כלום", ובואו נקווה שזה אכן כך, אבל אם תפתח חקירה רשמית, הוא ימצא עצמו במצב מאד לא נעים. אם אכן באמת אין כלום – הוא יעבור את זה בשקט נפשי וקור רוח, אבל אם יש משהו בחשדות הללו – הוא ייכנס ללחץ.

אולמרט תיפקד כראש ממשלה תחת חקירה במשך כשנתיים. גם שרון היה במצב דומה. כלומר פתיחת החקירה איננה מהווה אוטומטית סיום הכהונה. החקירה עשויה להימשך חודשים ארוכים אם לא שנה-שנתיים ואולי אפילו יותר.

לחץ החקירות הללו היו כנראה חלק מהסיבה ששני האישים הללו – אולמרט ושרון – נקטו בתהליכים מדיניים הרי גורל על מנת לרצות את השמאל בתקווה לזכות ב"אתרוג" המפורסם. לפחות לשרון זה הצליח. "כעומק החקירה – עומק הנסיגה" מהווה כרגע את ההסבר היותר סביר להחלטתו של אריאל שרון על ההתנתקות.

האם נתניהו ינקוט תחת לחץ כזה אסטרטגיה דומה? 

ייתכן. אין לדעת. אבל – אם יש אמת בחשדות – הוא עשוי גם לנקוט אסטרטגיה אחרת. הפוכה.

בכל מקרה, נתניהו ייזכר לטובה בהיסטוריה הישראלית על מה שהוא ראה כמשימתו החשובה ביותר: בלימת תהליך אוסלו, שמבחינתו היה בבחינת התאבדות לאומית. בעורמה, תבונה מדינית והרבה קור רוח, הוא הצליח במשימתו. עתה השתנו הנסיבות באופן מהפכני ורעיון שתי המדינות הולך ויורד מן הפרק: הן בגלל המצב הגיאופוליטי במזה"ת; הן בגלל חולשתה הפנימית, אולי אפילו התפרקותה, של הרשות הפלשתינית; הן בגלל התפשטות הטרור האיסלמי; הן בגלל העיסוק של אירופה בבעיותיה הקריטיות; הן בגלל השינוי בדעת הקהל הישראלית; ובמיוחד לאור עלייתו של טראמפ לנשיאות בארצות הברית.

בשלב זה יכול נתניהו לעבור מבלימה להכרעה מדינית בחזית הפלשתינאית. מהלכים כמו "חוק ההסדרה", או אשור דו"ח השופט אדמונד לוי, או סיפוח מעלה אדומים, או אפילו חלק מגושי ההתיישבות, הפכו לאחרונה לשיחת היום. אלה כבר אינן מילים גסות. הבגידה של אובמה, שאותה לקח נתניהו באופן אישי, בלי ספק מוסיפה לו חשק.

אלה שנתניהו, כמו נתניהו, הוא גרסה מודרנית של יצחק שמיר. בלם קשוח אבל מתקשה לעבור להתקפה, לא כל שכן להבקיע שערים. יודעי דבר אומרים שהוא מתקשה להכריע בכלל וליזום בפרט. גם מול האפשרויות המסתמנות לפריצת דרך מהפכנית בחזית הפלשתינית, הוא היה כנראה מנסה להמשיך "לשבת על האחוריים" ולמשוך זמן.

אבל כאן באה החקירה הזו ומשנה את התמונה. אפשר, אם יש בה ממש, שהוא יבין שזמנו קצוב. אם אכן כך, היא תאלץ אותו ליזום ולהכריע במהירות. הוא לא יוכל "לקחת לעצמו את הזמן" כמו שאולי היה מעדיף. הוא מבין היטב, טוב מכולנו, את הסיטואציה הבינלאומית שנוצרה ואת ההזדמנות הבלתי חוזרת, ויודע שאסור להחמיץ אותה. אם אכן הייתה כוונתו לא רק לבלום את אוסלו, אלא גם להכריע ממש את "הפלשתינאים" – בסיפוח שטחי C לדוגמא – אפשר שמבחינתו זה יהיה בבחינת "או עכשיו או אף פעם". הוא ינסה להותיר אחריו לא רק מורשת, אלא עובדות בלתי הפיכות – שינוי היסטורי מהפכני בתולדות שיבת ציון. הוא גם יראה בכך הזדמנות לא רק לנקום בשמאל הישראלי ובתקשורת על הרדיפות האובססיביות הבלתי נגמרות, אלא להפוך את ההשפלה אישית שלא הייתה כדוגמתה שהם מתכננים לו, לניצחון היסטורי שיהפוך את היוצרות בהיסטוריה הישראלית, ובין היתר, יהפוך את נתניהו לגיבור לאומי; עכשיו אצל חלק גדול מן הציבור, ובעתיד אצל רובו.

חלון ההזדמנויות שנוצר, יחד עם לחץ הזמן שאולי נותר לו, עשויים לגרום לנתניהו להחליט בהקדם על סיפוח שטחי C. מהלך כזה ישנה את המציאות המדינית, הביטחונית והגיאופוליטית מיסודה. הוא יהיה בבחינת "היום השביעי" שמסיים את מלחמת ששת הימים. הוא יביא לידי הכרעה את המבוי הסתום אליו נקלע תהליך שיבת ציון מזה יובל שנים.

והוא יהיה בלתי הפיך. לא רק שמי שיבוא אחריו יעמוד בפני מציאות שונה, אלא שהוא ישנה לחלוטין את העמדות בציבור ואת המערכת הפוליטית. הכרעה היסטורית במלוא משמעותה.

כך יוכל נתניהו להפוך את החקירה המשפילה ואת ההדחה המבזה שמתכננים לו רודפיו – לניצחון רבתי. גם אם ימצא אשם בקבלת טובות הנאה, וישלם על כך מחיר אישי לא סימפטי, יהיה  הוא שבסוף יצחק כל הדרך אל הבנק.

"לב מלך ביד ה', כל אשר יחפוץ ייטנו".       
  
     






יום רביעי, 28 בדצמבר 2016

נס חנוכה

כמה פוסטים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק, שעוסקים בניתוח החלטת מועצת הביטחון הקובעת שההתנחלויות בלתי חוקיות:


הראשונה היא מערב שבת, יממה לפני לפני קבלת ההחלטה, ואחרי שמצרים הסירה את הצעתה שלה:

אני מקווה שאתם עוקבים אחרי הדרמה שמתחוללת סביב הצעת ההחלטה במועצת הביטחון. לא בלתי אפשרי שמתבשלת כאן פריצת דרך היסטורית, לכבוד שנת היובל לשחרור הארץ:
א.      נקודת המפתח היא המעורבות האישית מאד של טראמפ בנושא. טראמפ "לקח צד". הוא שוחח עם נשיא מצרים א-סיסי אחרי שהנ"ל משך את הצעת ההחלטה לגינוי ההתנחלויות, וסביר להניח שהשיחה הזו התאפשרה בעקבות המשיכה. היה כנראה מי שהסביר לא-סיסי שעכשיו, אחרי שטראמפ "לקח צד", זה כבר עניין אישי, ואם ההחלטה תעבור – טראמפ יראה בכך התגרות ועלבון אישי, ושהוא, א-סיסי, הולך להסתבך אתו אישית.
           וזהו החידוש.
ב.      כי ישנן עוד כמה מדינות שמשתעשעות עם הרעיון, וגם הן כבר מתחילות להבין שקידום ההצעה הוא פתיחת חשבון אישי עם טראמפ. אובמה עצמו, שכנראה לא התכוון להטיל ווטו, גם הוא מבין שעכשיו טראמפ יראה בזה קריאת תיגר על מנהיגותו, ואם ההצעה בכל זאת תעבור, יהיה זה האתגר הראשון שלו בתור נשיא והוא יגיב בהתאם.
ג.       כיצד יגיב? לא בלתי נמנע שייתן אור ירוק לממשלת ישראל להתחיל בתהליכי סיפוח מדודים, מה שיהפוך את ההחלטה למנוף ליצירת מציאות הפוכה מזו שלה היא מתכוונת.
ד.      עכשיו גם אפשר להבין את המהלך של בנט. כפי שכתבתי כאן לפני כשבועיים, וכפי שכתב גם עמית סגל ב"מקור ראשון" לפני שבוע, לא קשיים קואליציוניים הביאו לעיכוב המשך החקיקה של "חוק ההסדרה", אלא הצעת ההחלטה הצפויה במועצת הביטחון. העברת החוק באופן מידי אולי הייתה פותרת את בעיית עמונה, אבל הייתה מהווה התרסה גדולה מידי כנגד אובמה, ובנוסף לכך – קביעת עובדות לטראמפ. במצב כזה לא בטוח שטראמפ היה "לוקח צד" באופן מובהק כל כך, ובלי ספק שלא היה מתגייס באותה נחישות ומחויבות אישית לטובת ההתנחלויות. הוא לא היה אוהב שמישהו אחר מנהל אותו.
ה.      העברת חוק ההסדרה בקריאה ראשונה, שהתאפשרה בזכות מאבקם של מתיישבי עמונה – ובלי קשר למשוכות שהוא עדיין צריך לעבור – כבר יצרה פריצת דרך תודעתית חשובה מעין כמוה. מתחיל להתבהר, הן לעולם הן לציבור בישראל והן ל"פלשתינאים", שישראל מתחילה לעבור מבלימה להכרעה בחזית ה"פלשתינאית".
           גשמי ברכה.

במוצ"ש, מיד עם היוודע החלטת מועצת הביטחון, כתבתי כך:

החלטת מועצת הביטחון היא לא פחות מנס חנוכה.
 
א. סוף סוף עומד להיפרץ הקיבעון שבו נתקעה התחייה הישראלית מזה יובל שנים בדיוק, ורק אוויל לא מבין לאיזה כיון היא עומדת לפרוץ.
 
ב. החלטה הזו היא עלבון, פגיעה אישית ופתיחת חשבון אישי של "הפלשתינאים" עם טראמפ, שכבר הגיב עליה במילים המפורשות ושאינן משתמעות לשתי פנים: "מה-20 בינואר דברים ישתנו". הם לא יכלו לתת לנו פתיחת טובה יותר של עידן טראמפ.
 
ג. הממשלה עיכבה את העברת חוק ההסדרה, על מנת שהחלטת מועצת הביטחון לא תוצג כתגובה. אדרבה, עכשיו יש לממשלת ישראל לא רק תירוץ טוב, אלא ממש חוסר אפשרות שלא להגיב, והיא תעשה זאת בהתחלת תהליכים של החלת ריבונות. והם יתחילו. חכו ל-20 בינואר.
 
ד. וכפי שנכתב בשם הגר"א בספר "קול התור": תהליך הגאולה הזה מתפתח על פי הכלל של "עת צרה היא ליעקב וממנה [דווקא מכוח הצרה] יוושע". רק צרות מוציאות מאיתנו את מה שיש בנו.
שלא יהיה לכם שום ספק – משק כנפי ההיסטוריה נוכח עינינו. היינו כחולמים.

ובאותו ערב הוספתי:

יותר מידי אנשים אומרים עכשיו "עברנו את פרעה, נעבור גם זה". טעות חברים. קבלנו מתנה. מנוף. הרמה להנחתה. לא צריכים "לעבור" את זה - צריך למנף את זה.

ולמחרת:

אובמה איננו רק רשע מרושע; מסתבר שהוא גם לא חכם כזה גדול. היינו צריכים לשלוח אותו לשר ישראל כץ ללמוד משהו חשוב: בתחילת ימיה של "מנהיגות יהודית" בליכוד, אחרי שהצלחנו להכניס כ-130 חברי מרכז, נפגשנו, משה פייגלין, אנוכי, ועוד חבר או שניים, עם השר ישראל כץ בבית קפה תל אביבי. בין לבין עלה בשיחה גם נושא האיומים הפוליטיים האפשריים כשכוח כזה נמצא פתאום בידינו               
"
אני גדלתי במושב", ספר לנו ישראל כץ, "והיה לנו פר גדול במשק. אבי לימד אותי כלל חשוב: כשאתה מניף על הפר מקל גדול בכדי לאיים עליו, תקפיד תמיד שלא להוריד אותו. אם פעם אחת תכה בו במקל, הוא יבין מהר שלא היה בו ממש".
את זה כתבתי היום בבוקר, וחיפשתי איך לסיים. השארתי פתוח. ואז בא elad cohen היקר והוציא לי את המילים מהפה בתגובה שלו אצלי בדף על פוסט קודם: "צודק. האיום של ארה"ב שלא להטיל וטו הפך למקל המרכזי שלהם בניסיונות לאלף אותנו. כדי להימנע מכך מנהיגי ישראל נאלצו להתפתל כמו נחשים ולבנות בהיחבא. זה נגמר. אובמה הטיפש בזבז את הגו'קר הזה, והאיום הוסר. קדימה לאמץ את דוח אדמונד לוי!"
כל מילה, מלבד הסיום. דוח אדמונד לוי?! זה הכול?! זה שווה הרבה הרבה יותר.
(יאללה. הולך להדליק עוד מעט נרות חנוכה. לפרסם את הנס)

וביום שני:

"אירוע מתגלגל" קרא נתניהו למה שהולך ומתפתח בעקבות החלטת עצרת הביטחון. הוא התכוון לימים שנותרו עד להסתלקותו של אובמה, אבל לא בטוח שהוא עצמו מבין מה מתגלגל כאן.
"לב מלך ביד ה', כל אשר יחפוץ ייטנו", אומרת חכמת האלוקים. בדיוק כפי שהקשה ה' את ליבו של פרעה בזמנו, כך הוא עשה עתה לאובמה. היו כבר החלטות אנטי ישראליות באו"ם ובמועצת הביטחון, אבל ההחלטה הזו נפלה כשהמציאות כולה מחכה לה, בשלה לה ומצפה לה בקוצר רוח; היא מופיעה כשמציאות הישראלית – הפוליטית, המדינית והגיאופוליטית – תקועה ומסובכת לחלוטין בתוך עצמה, ומשוועת לפריצת דרך. אוסלו נכשל, רעיון שתי המדינות הופרך, הרשות מתפוררת, המזה"ת עולה בלהבות, הטרור האיסלמי מתפשט, אירופה תחת מתקפת פליטים ומהגרים, וטראמפ עלה בארה"ב. הכול המתין למשהו או מישהו שיפרוץ את המבוי הסתום בו אנו נמצאים מזה יובל שנים. והנה זה בא. אובמה פרץ אותו.
מעתה זה יתגלגל. יילך ויתגלגל. יתגלגל ביתר עוז וביתר תוקף. אף אחד מן המנהיגים שלכאורה מנהלים את האירועים – לא שולט בהם. הסכר נפרץ והזרמים השוצפים של ההיסטוריה יכתיבו את המציאות המתפתחת. מנהיגים יגיבו; אחרים יגיבו לתגובה, וכן הלאה. ועוד הלאה.
"קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים. קול ה' בכוח, קול ה' בהדר. קול ה' יישבר ארזים, וישבר ה' את ארזי הלבנון. וירקידם כמו עגל, לבנון ושריון כמו בן ראמים".
"ההיסטוריה עושה את המנהיג". הדינמיקה הזו ששחרר אובמה, יש לה חוקים משלה קצב משלה ועוצמות משלה. כנהר כביר היא סוחפת את כול מי שנקרה בדרכה. היא לא תלויה במנהיגים ומקבלי החלטות. הם רק אלה שמוציאים אותה לפועל. מי מהם שלא יענה לתהליכים, שלא ישמע היטב את המנגינה שלהם, שלא יזהה את הכיוון, שלא יצטרף לריקוד – שייכשל בבחירה ולא יוציא אותם לפועל – יסולק על ידיהם והם יעמידו אחרים במקומו. לא אלמן ישראל.
אל תעמדו עם סטופר; זה ייקח את הזמן שלו, אבל התהליך כבר יצא לדרך. אף אחד כבר לא יעצור אותו. תהיינה עליות ותהיינה כמובן גם ירידות, אבל הירידות תהיינה לצורך העליות. צריך להחזיק חזק. אף אחד לא יכול לדעת מה יתרחש בדרך או את המסלול המדויק לפרטיו; והדרך לא תהיה פשוטה ולא קלה. אבל הסוף ידוע:
שחרור ארץ ישראל, שהתחיל לפני יובל שנים ב"מלחמת ששת הימים", עומד עתה להיות מושלם. הגענו ליום השביעי. התהליך הזה יסתיים, בסופו של דבר, בהחלת הריבונות הישראלית על מלוא שטחי ארץ ישראל המערבית. לא נימלט מגורלנו.
"ה' הפיר עצת גוים, הניא מחשבות עמים. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. עצת ה' לעולם תעמוד, מחשבות לבו לדור ודור. כי הוא אמר ויהי, הוא צווה ויעמוד. כי בחר ה' בציון, אווה למושב לו, כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו. כי לא ייטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו...."
וה' דבר טוב על ישראל.   


זה פחות או יותר בינתיים. חג חנוכה שמח.







 






יום שישי, 16 בדצמבר 2016

בידיים קשורות

עמונה איננה עומדת לבדה מול המדינה, שכן עמונה איננה עומדת מול המדינה. עמונה עומדת מול ריבונו של עולם. ומכיוון שכך מאבקה נושא אופי של תביעה-בקשה-תחינה ותפילה. לכן גם יש לו משמעות, ערך, טעם, צידוק מוסרי-אמוני, וגם – סיכוי להצליח.


עמונה איננה עומדת לבדה מול המדינה, בניגוד למה שכתב רב חשוב במחננו (שעקרונית אני מסכים לדעתו), שכן עמונה איננה עומדת מול המדינה. עמונה עומדת מול ריבונו של עולם. ומולו תושבי עמונה לא עומדים לבד. ומכיוון שכך מאבקם נושא אופי של תביעה-בקשה-תחינה ותפילה. לכן גם יש לו משמעות, ערך, טעם, צידוק מוסרי-אמוני, וגם – סיכוי להצליח.

המדינה שלנו תקועה כבר חמישים שנה. עם ישראל תקוע. התודעה הישראלית תקועה. ואת הקיבעון הזה הציבוריות הישראלית, כציבוריות, איננה מסוגלת לפרוץ מתוך עצמה. כשמערכות חיים תקועות ומסובכות בתוך עצמן יש רק גורם אחד שיכול להביא שינוי, לפרוץ את הקיבעון, לשנות את חוקי המשחק ולחולל את השינוי, והוא היחיד שיכול לעשות זאת משום שהוא היחיד שנמצא מחוץ למערכת ולמגבלותיה – ריבונו של עולם.

הצלת עמונה בניגוד להחלטת בג"ץ, הייתה מחייבת את המערכת הפוליטית, "לשבור את הכלים", על מנת לפרוץ את הקיבעון. אי אפשר לדרוש ממשהו אחר "לשבור את הכלים". זוהי הכרעה אישית פנימית, שתלויה בין היתר בהערכת המצב ואפשרויותיו, והיא חייבת לבוא מתוכו של אדם. כמה שישמע הדבר אבסורדי, מדינת ישראל איננה מסוגלת שלא לעשות עוול מוסרי לתושבי עמונה. היא קשרה לעצמה את ידיה. ואי אפשר להאשים אף אחד בכך. זהו מצב הציבוריות הישראלית נכון לעכשיו. ידיה קשורות.

גם ידיהם של הרבנים, ידיה של התורה, קשורות; קשורות למציאות. התורה אמורה לפסוק על פי המציאות הנתונה. והפסק התורני המתבקש האחראי והצודק בסיטואציה שנוצרה הוא קימעא קימעא.

גם מתושבי עמונה אי אפשר לתבוע ללכת במסירות נפש, מתוך אמונה ובלי נכונות להתפשר, כפי שהם עשו ועדיין עושים. זהו דבר שחייב לבוא מבפנים. אי ציות למערכת הוא עמדה מוסרית פנימית שאף אחד לא רשאי לתבוע מזולתו. גם היא חייבת לבוא מבפנים.  

תושבי עמונה קיבלו על עצמם שלא להשלים עם העוול ולנסות לפרוץ את הקיבעון הלאומי, על ידי אקט מוסרי של אי ציות ומסירות נפש. הנכונות הזו ראויה להערכה ומעוררת השראה ותקווה. אילו הם היו שואלים אותי, אפילו היום, הייתי ממליץ להם, בעקבות גדולי הרבנים, לקבל את ההסדר. אף אחד לא יכול לתבוע מן השני מסירות נפש או להמליץ לו עליה. אבל אחרי שתושבי עמונה קיבלו עליהם לנסות לפרוץ את הקיבעון במסירות נפש, אינני יכול שלא להצדיע להם, לחזק את ידיהם ולהתפלל שהדבר יעלה בידם.  

כוחם של תושבי עמונה הוא הכוח המוסרי, והוא בלבד. אין להם שום סיכוי – וגם לא שום זכות מוסרית – מול מערכות המדינה במאבק מכול סוג אחר. ולכן הוא איננו מופנה כלפי המדינה אלא כלפי ריבונו של עולם, שמכוח הצו המוסרי שלו הם תובעים שלא לעזוב את בתיהם ושלא לרדת מן ההר. חוסר נכונותם לקבל את ההסדר המוצע להם הוא התביעה-בקשה-תפילה שלהם כלפי שמיא: שחרר את עם ישראל מן הקיבעון בו הוא תקוע.

לפני כשבוע כתבתי כאן: "גם כשמותחים את הפוליטיקה עד הסוף, האפשריות שלה מוגבלות במהותן. בנט איננו אלוהים, והאפשריות שלו אינן אינסופיות. קצת לא מציאותי לצפות ממנו להביא את הישועה בשלמותה. אלוהים, בניגוד לבנט, כן גדול. האפשרויות הפוליטיות מוצו, אבל לא בלתי נמנע שהישועה לעמונה תופיע ממקום אחר".

וזו ההבנה הנכונה של המאבק: פניה לריבונו של עולם בבקשה לחולל נס ולפרוץ את הקיבעון של הציבוריות הישראלית, שהגיע עד אבסורד. מאבק כזה, ודווקא כזה, פותח סיכוי אמתי לעמונה, ואם אכן הגיע הזמן – דבר שאף אחד מאתנו איננו יכול לדעת – יש לו לריבונו של עולם, אינספור דרכים לחולל את הנס.

ומכיוון שהמאבק של עמונה הוא מאבק מוסרי, והוא מופנה כלפי ריבונו של עולם, הוא חייב להיות מאבק בלתי אלים, משום שכוחם היחיד של תושבי עמונה הוא כוחם של האמונה המוסר והצדק.

אני בטוח שתושבי עמונה מבינים זאת, וקיבלו על עצמם שלא לנהוג באלימות. אני לגמרי לא בטוח שכל אלה שמגיעים עכשיו לעמונה על מנת לתמוך במאבקה, מבינים זאת.

לפני למעלה מעשרים שנה, הקפיד משה פייגלין שאנשי "זו ארצנו" יקשרו את ידיהם באזיקונים בהפגנה האחרונה במסגרת מחאות "זו ארצנו" כנגד הסכמי אוסלו. המטרה הייתה להראות ולהצהיר שמה שמניע את המפגינים הוא כוחם המוסרי ולא הפיזי.

לו היו אנשי עמונה שואלים אותי, הייתי ממליץ להם לנהוג בדרך זו. היא מעבירה את המסר הנכון – המסר המוסרי. היא גם תועיל מאד למנוע אלימות. היא תיצור הבדלה ברורה בין אלה שמבינים את ערכו המוסרי של המאבק, ועליו הם מבססים אותו, לבין אחרים, מעטים, שדעתם של חלק מהם קצרה מלהכיל מורכבויות, וחלק אחר מהם חושב ש"המדינה מבינה רק כוח", ומחפש פורקן לתסכוליו.   

תחזקנה ידיכם, אנשי עמונה – אבל הקפידו שתהיינה קשורות.

מי ייתן והידיים הקשורות שלכם, תשחררנה את הידיים הקשורות של מדינתנו.


  





    


יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

פונדמנטליזם דמוקרטי

אובמה הוא מהפכן נחוש לא פחות משהיה לנין. הוא גם לא פחות קיצוני ממנו. הוא חותר ליישם את האידיאולוגיה בה הוא מאמין ככתבה וכלשונה. הוא לא יהסס לערוף ראשים בדרך, גם לא את אלה של בעלי בריתה של אמריקה.


בס"ד 
י"ד בכסלו, תשע"ז


אוטוטו אובמה עוזב, ומיד יתחילו הפרשנים לסכם את תקופת כהונתו. השבוע גם ימלאו שש שנים בדיוק למהומות בתוניס (פרצו ב- 17.12.10), שהיוו את תחילתו של "האביב הערבי". כעבור חודשיים, בפברואר 2011, הופל מובארק במצרים. כעבור עוד חודשיים, פרסמתי בעיתון "מקור ראשון" את המאמר שלפניכם. השבוע מישהו הזכיר לי אותו. עברתי על המאמר, ונראה לי שהוא סיכום מדויק וראוי לאישיותו של אובמה, לתקופת כהונתו וגם לתהליכים הגלובליים להם הביאה מדיניותו. אז הנה המאמר ההוא, מלפני כמעט שש שנים, לפניכם. ניתוח של אובמה ושל מדיניותו בזמן אמת.  

  

אובמה לא טועה


הפרשנים מתקשים להבין את חידת הספינקס האמריקאי ברק חוסיין אובמה. התנהלותו נוכח ההתרחשויות במצרים נראית תמוהה לכאורה, אבל בל נטעה בו. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ובגידתו במובארק נעשתה במחשבה תחילה ומתוך שיקול דעת. נכון אמנם שהתנהלותו עומדת בניגוד לאינטרסים החיוניים של אמריקה, אבל לאובמה יש דברים חשובים יותר מהאינטרסים של ארה"ב.

אובמה איננו סתם דמוקרט. הוא מאמין בדמוקרטיה כפי שאדם דתי מאמין באלוקיו. ברור לו שהגשמת העקרונות הדמוקרטיים יכולה להביא רק ברכה, ושעל כל פנים – היא עומדת מעל הכל. כתוצר של הדור הפוסט-מודרני ובעיקר הפוסט-קולוניאלי, דמוקרטיה עבורו היא גם שחרור העמים המדוכאים ותיקון העוול שגרם להם האדם הלבן, עוול שתוצאתו ניכרת עדיין במשטרים שהוקמו ברחבי העולם השלישי אחרי עזיבת האימפריות המערביות. את האידיאולוגיה הפוסט-קולוניאלית לוקח אובמה ברצינות מוחלטת. שלא כמו שאר מנהיגי העולם המערבי בכלל וארה"ב בפרט, עבור אובמה הערכים הדמוקרטיים בגרסתם הפוסט-מודרנית אינם רק מס שפתיים. הוא הולך איתם עד הסוף בבחינת ייקוב הדין את ההר, גם אם ההר הוא הררי האינטרסים הגלובאליים של ארה"ב.

ההגדרה המדויקת של האידיאולוגיה הפוליטית של אובמה היא פונדמנטליזם דמוקרטי. מקורו של המושג "פונדמנטליזם" הוא בפועל הלטיני foundo שפירושו לייסד, ומכאן שם העצם foundum (יסודות). בדרך כלל המונח מתייחס לאמונה דתית, ובא לציין שעל המאמין לדבוק ביסודות הראשוניים של הדת כפשוטם (ויקיפדיה). אבל גישה פונדמנטלית לא חייבת להתייחס לדת דווקא; כל ניסיון לדבוק ביסודות הראשוניים של כל אידיאולוגיה שהיא – כפשוטם – הוא בבחינת פונדמנטליזם. במובן זה יכול להיות גם פונדמנטליזם דמוקרטי. אובמה, הדבק ביסודות הראשוניים של האידיאולוגיה ממנה צמח, מפרש אותם כפשוטם ומבצע אותם "לפי הספר", הוא פונדמנטליסט דמוקרטי.

הופעתו וסגנונו של אובמה, שהיו מתאימים לליהוק בכל סדרת טלוויזיה אמריקאית בתפקיד העורך דין הצעיר והמצליח, עלולים להטעות. אובמה הוא מהפכן נחוש לא פחות משהיה לנין. הוא גם לא פחות קיצוני ממנו. הוא חותר ליישם את האידיאולוגיה בה הוא מאמין ככתבה וכלשונה. הוא לא יהסס לערוף ראשים בדרך, גם לא את אלה של בעלי בריתה של אמריקה. זהו פשר תמיכתו המפתיעה בעם המצרי ומהפכתו, תמיכה שכל בר דעת מבין את הרסנותה, לא רק ביחס לאמריקה אלא גם ביחס לסדר הגלובאלי של העולם כולו.

אובמה לא צריך פרשנים בכדי להבין שהאפשרות שמצרים תיפול לידי האיסלם הרדיקאלי – בדיוק כמו שקרה בעזה – היא יותר מסבירה. אבל בניגוד לקודמיו, שרק טעו בשיקול הדעת בעזה, אובמה אינו טועה. מבחינתו ראוי לאפשר לעמי העולם השלישי לבחור באופן חופשי את משטר מדינותיהם – יהיה אשר יהיה. על זכותם זו הוא מוכן שהאדם הלבן ישלם כל מחיר. מגיע לו.

נחישותו ביישום ערכיו צריכה לשמש אות אזהרה אדום זוהר לישראל. הוא ינסה להגשים אותם גם בשאלה הפלשתינית, בלי להתחשב באינטרסים האמריקאים, ביציבות במזה"ת, או בכל הגיון אחר.  

אבל המשמעות החשובה עוד יותר העולה מתוך מדיניותו של אובמה היא בכך שיישום מערכת הערכים הדמוקרטיים הפוסט-מודרניים ככתבה ולשונה חושף את סתירותיה הפנימיות. חשיפה כזו היא שלב המבשר את שקיעתה של כל אידיאולוגיה אנושית, תהיה הברכה אשר היא הביאה לאנושות אשר תהיה.  

בניגוד לדמוקרטיה האמריקאית השגרתית, ששילבה תמיד מס שפתיים למערכת ערכים הפוליטיקלי-קורקט – פיקציה שכל מנהיג רציונאלי מבין שאי אפשר להתנהל על פיה, לא במדיניות פנים ובוודאי שלא במדיניות חוץ – אובמה הולך איתם עד הסוף, עד אבסורדום.

שלא בטובתו עומד אובמה להראות קבל עם ועולם עד כמה מערכת הערכים הדמוקרטית בכלל, ובגרסתה הפוסט מודרנית בפרט, בעייתית. אם מערכת זו – כשנאמנים לערכיה באמת – מאפשרת ואף מעודדת את עלייתם של משטרים איסלמים פונדמנטליסטים, אנטי דמוקרטיים, מדכאים וטרוריסטיים, הרי שהיא מכילה את סתירתה בתוכה. אם מתברר שלא רק שהדמוקרטיה המערבית איננה מסוגלת להתגונן מול האיסלם המאיים לכלותה, אלא שהיא מקימה אותו עליה במו ידיה– הרי שהיא אובדנית.

כנראה צדק הפילוסוף היווני אפלטון בהבחנתו המפורסמת שהדמוקרטיה היא השלב הפוליטי האחרון לפני האנרכיה.   

יום שלישי, 13 בדצמבר 2016

תחת חופה אחת

עלינו לחתור למחיקת המושגים "דתיים" ו"חילוניים".


[מאמר המערכת של גיליון "לכתחילה" מס' 3, מלפני עשרים שנה, שעסק בסוגיה של דתיים-חילוניים. רלוונטי דווקא היום, אפילו יותר מאז. התהליכים שעסקנו בהם אז העמיקו והתפשטו, וגם הפתרון שהוצע אז הולך ומתגשם מאליו. ובדרך אגב, ניתוח בחירות 96 והתהליכים שבאו בהן לידי ביטוי]:  

למרות כל הטשטוש הדמגוגיה והתעמולה שאפפו את מערכת הבחירות האחרונה [בחירות 96], נראה שהשאלה המרכזית שעמדה על הפרק – אמנם לא בצורה ברורה ומודעת – הייתה שאלת הזהות היהודית.
בחירתו של הרוב היהודי בבנימין נתניהו האיש, וכן גם התנגדותו להמשך תהליך אוסלו, שיקפו עמדה בשאלה בסיסית יותר. הציבור חש ששאלת הזהות היהודית עומדת ביסודן של רוב הדילמות הציבוריות, ובדרך כלל, מי שיהדותו הייתה חשובה לו – בחר 'נתניהו' בקלפי. עם ישראל בחר בזהותו היהודית, אמנם בלי שיתכוון בכך לקבל על עצמו עול תורה ומצוות או כל מחויבות דתית אחרת.
עובדה זו מעידה על תהליכים משמעותיים המתחוללים בחברה הישראלית, תהליכים הדורשים ניתוח והסקת מסקנות.

לא להיבהל


השמאל האידאולוגי, המונע מתוך חרדה משקיעתו הרעיונית והחברתית מצד אחד, ומעלייתה של היהדות ההיסטורית כאלטרנטיבה מאידך, מנסה לזרוע פחד, פירוד וניכור. את הציבור הכללי הוא מנסה להרתיע על ידי יצירת סטראוטיפ מאיים של חרדים ומתנחלים. את הציבור החרדי והדתי הוא מנסה להפחיד על ידי יצירת סטראוטיפ של הציבור הכללי כ"ישראלי" הרואה כל דבר יהודי כזר להווייתו.
אל לנו ליפול במלכודת זו. מי שמאמין בעם ישראל ומביט עליו בכלל, ועל כל יהודי בפרט, מתוך מבט של תורה, איננו פוחד מן "הישראלי המצוי". העובדה שההופעה החיצונית הינה מערבית, נהנתנית, שטחית ולפעמים גסה ומופקרת, לא תרתיע אותנו. אנו יודעים – וגדולי ישראל נטעו בנו אמונה וידיעה זו – שקליפה חיצונית זו היא דקה מאד, ומתחתיה מצוי לב יהודי פועם וחי, מצוי מי שמחפש את זהותו היהודית ומוכן להתוודע אליה, אם רק נפתח לו את הפתח הנכון.

רוחב דעת


בהמשך לתהליך של 'החזרה בתשובה', תהליך הולך ומתעצם בשנים האחרונות, מתפתח כיום תהליך נוסף של 'חזרה למקורות'. ישראלים מגלים את זהותם היהודית ומחפשים לה תוכן, גם אם עדיין אין הם מוכנים לקבל על עצמם עול תורה ומצוות.
בדור שעבר תחם עצמו הציבור החרדי והדתי בחומה בצורה חד משמעית ודחה מתוכו כל מי שלא קבל על עצמו את ה"שולחן ערוך" במלואו. יהודי כזה הפך, לפעמים בעל כורחו, ל"חילוני". נראה שגישה זו התחייבה בזמנו, כשהתרבות החילונית שלטה בכיפה, הזרימה החברתית הייתה לכיוונה, וההתגוננות מפניה חייבה הצבת מחיצה ברורה.
כיום הזרימה החברתית הפוכה; ציבור הולך ומתרחב מחפש את זהותו היהודית. אם רוצים אנו באמונו של העם, מוטל עלינו – קודם כל עלינו – להאמין בו. חייבים אנו ללמוד להביט בו בעין טובה, עין יהודית, לראות את היהודי שבו, על מנת שיתעורר וייזכר בזהותו היהודית. מבט יהודי הוא מבט יוצר ומעצב, החושף את המציאות הפנימית ולא רק מתרשם או מגיב לחיצוניותה.
את התופעה שמייצג גיל קופאץ' למשל, אין צורך לתקוף. יש קודם כל לעודד את עצם ההתעניינות של ציבור מרוחק ביהדות ולחייב אותה, ורק אחר כך להעיר על חוסר הרגישות שבסגנון.
מנהיגות יהודית אשר רוח בה, היכולה להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אמורה להרחיב את המעגלים, להפיל מחיצות ולפתוח את הדרך לכל יהודי המכיר ביהדותו. עלינו לעבור מהפך נפשי, לפתוח את ליבנו בכנות ולתת לגיטימציה גם לציבור מסורתי, לזה ש'חוזר למקורות' ואף לכל מי שזהותו היהודית מתעוררת בו מחדש. פתיחת לב כזו תקרב אותנו למחיקת המושגים "דתיים" ו"חילוניים" ותכניס את רוב העם ככולו תחת חופה אחת: יהודים.

רצף חברתי


בחיי הפרט, תישאר כמובן הנורמה של קבלת "שולחן ערוך" במלואו, אבל היא צריכה להוות דוגמא אישית ולא דרישה אולטימטיבית.
תפקידנו ליצור סולם חברתי חדש שראשו בשמיים – תלמידי חכמים ואנשי אמונה – אבל רגליו ניצבות על הארץ כך שכל יהודי יוכל למצוא עליו את מקומו, ומתוך כך לטפס בו. כך ייווצר מרקם חברתי רצוף שקודקודו הוא תלמידי חכמים יראי שמיים אשר מהווים דוגמא ומודל לחיקוי, ובעקבותיהם נמשך כלל ישראל.
זוהי דרכה של מנהיגות יהודית – מנהיגות של רוחב דעת ופתיחות שאין עמה פשרנות – לעיצובה מחדש של החברה הישראלית כחברה יהודית. דרך יצירת הזדהות אמתית, תחושת אחדות וערבות הדדית של כלל הציבור המכיר ביהדותו ומזדהה עמה.


יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

מדיטציה יהודית - פרק ו': מטרת עבודת ההתבוננות.

להגדיר את החוויה המיסטית כ"תכלית החיים", זהו דבר שכמעט לכול יהודי, באשר הוא, לא משנה אם הוא דתי או לא, שומר מצוות או לא, נשמע דבר זר וחשוד.


רשמים, הערות, הארות, תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".

בס"ד

י"א בכסלו, תשע"ז

את הפרק הקודם, שעסק בשאלה האם העולם בו אנו חיים הוא רק דמיון ואשליה, סיימנו בפסקה הבאה: לפי התפיסה הישראלית האדם חי "בעולם הזה", בעולם הגשמי, כפי שהוא מתגלה לתודעה. הוא איננו אמור לברוח ממנו, לאיין את עצמו או למחוק את תודעתו. התודעה היותר גבוהה, זו שקראנו לה על פי החסידות "ביטול במציאות", איננה תכלית האדם; היא רק אמצעי. המוטו של החסידות הוא מאמר חז"ל: "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" (תנחומא, נשא, ט"ז). תכלית החיים איננה בעולמות העליונים, אלא כאן, בעולם הזה, בתוך גוף ותודעה ("תחתונים"), ואותם צריך לתקן, לזכך, לעדן, לטהר ולהעלות.

המושג "חוויה מיסטית" זר ליהדות. תורת ישראל היא הדרכת החיים הישראליים "בעולם הזה", הן בממד האישי ובעיקר בזה הלאומי. מתוך כך מתבקשת השאלה מהו מקומו ומהו עניינו של העיסוק בתורת הנסתר, הן מבחינת הלימוד והן מבחינת טכניקות התפילה או ההתבוננות הנגזרות ממנו.

בכדי לענות על כך, אצטט הערה מתוך ספרו של תומר, שמתייחסת לדבריו של סוואמי שיווננדה, אחד ממורי תורות המזרח המוכרים: ""נירוויקלפה" [ובהקשר כאן הפסקת כול פעילות מנטלית. ת"פ] היא מצב של תודעת-על. אין בה "ויקלפות" [מצבים מנטליים המתייחסים לעולם. ת"פ] כלל. זוהי מטרת החיים. כול הפעילות המנטלית מופסקת כעת. הפעילות של האינטלקט ועשרת "האינדריות" [החושים. ת"פ] מופסקות לחלוטין. המתרגל נח כעת באטמן [העצמי האמיתי. ת"פ] אין עוד הבדל בין סובייקט ואובייקט. העולם וזוגות ההפכים נעלמים לחלוטין. המתרגל זוכה לדעת העצמי, שלווה עליונה ועונג בלתי נגמר ובלתי ניתן להבעה" ( עמ' 43, הערה31).



אמנם תיאור מצב התודעה אליו אמור להגיע המודט, המתבונן, דומה באופן כללי למצב שקראנו לו בחסידות "ביטול במציאות", אבל המילים "זוהי מטרת החיים" מנוגדות לחלוטין לכל עניין התבוננות יהודית ולכל תורת ישראל; הן הופכות את כל העניין על פניו.

לפי התפיסה הישראלית מצבי התודעה העליונים לעולם אינם "מטרת החיים". הם האמצעי בלבד. מטרת ההתבוננות בפרט, ועבודת השם בכלל, היא תיקון "העולם הזה", הן במובן האוניברסלי, הן במובן הציבורי-לאומי, והן במובן הפרטי. תורת ישראל, כשמה, היא תורת החיים, הדרכת החיים. מטרתה העליונה היא להביא אותנו להיות בני אדם; או אולי – לשוב להיות בני אדם. הן במובן האישי, הן בזה הלאומי, בבחינת חברת מופת, והן בממד האוניברסלי – תיקון האנושות, כל האדם. לצורך כך, וכפי שאפרט מיד בהמשך, יש צורך חיוני בעבודת ההתבוננות, אבל לא היא המטרה.

אחד מחברי, חוזר בתשובה וותיק, שבלה תקופה ארוכה בלימודים רוחניים במזרח, הגדיר לי פעם את ההבדל בין היהדות לבין הבודהיזם בצורה זו: זה כמו ההבדל בין הדרך מירושלים לתל אביב, לבין הדרך מתל אביב לירושלים; הנוף אותו נוף, החוויות והמקומות אותם אתה פוגש זהים, אבל הכיוון, המטרה – הפוכים לחלוטין.

להגדיר את החוויה המיסטית כ"תכלית החיים", זהו דבר שלכול יהודי, באשר הוא, לא משנה אם הוא דתי או לא, שומר מצוות או לא, נשמע דבר זר וחשוד. גישה כזו מדליקה אצלו נורה אדומה, ובסופו של דבר – להוציא שלבי ביניים – הוא איננו מוכן לקבלה. גם בכך ניכרת הבחירה הישראלית.

"קונטרס התפילה" של האדמו"ר הרש"ב, האדמו"ר החמישי של חב"ד, הוא, ככל הידוע לי, המקור שעוסק בהדרכתה של "עבודת ההתבוננות" החב"דית בצורה המפורטת ביותר. "עבודת ההתבוננות", עבודת התפילה, נראית לי כדבר הקרוב ביותר ל"מדיטציה" במובן שבו עוסק תומר בספרו (ועל ההבדלים, החשובים כשלעצמם, אנסה לעמוד בהמשך). קיימות אמנם גם טכניקות אחרות, וכפי שעומד עליהן תומר, ונדון גם בהן בהמשך, אבל "עבודת ההתבוננות" של חב"ד תוכל ללמד אותנו את העיקרון ותסביר לנו מה עניינה של "המדיטציה" ביהדות.

ב"קונטרס התפילה",  מסביר האדמו"ר הרש"ב [ הרבי שלום בר] את תפקידה של "עבודת ההתבוננות": "תכלית הכוונה [של ההתבוננות] היא החקיקה והרגש הלב והתפעלות המידות דווקא בהתגלות הלב שזהו עיקר העבודה הן מצ"ע [מצד עצמה] והן בחיות וקיום התו"מ (תורה ומצוות] והן בבירור וזיכוך המידות הטבעיים כו' כמשי"ת [ כמו שיתבהר]. ולכן כתיב "וידעת היום והשבות אל לבבך, שהעיקר הוא ההשבה אל הלב, להיות שזהו העבודה העיקרית כו' " (שם, עמ' 16).

בפרק על חב"ד, מסכם תומר את "עבודת ההתבוננות" שלה, ושם הוא כותב, בין היתר, כך: "זו מדיטציה של ריכוז, העומדת בפני עצמה ואינה קשורה לנומוס ההלכתי" (עמ' 125). כלומר, היא עומדת בפני עצמה ואיננה קשורה ישירות לעניין המצוות וההלכה.

כאן אני נאלץ לחלוק על ידידי תומר.

ראשית, עבודת ההתבוננות עצמה היא מצווה. בציטוט דלעיל ראינו את ביסוסה של ההתבוננות על "וידעת היום". מצווה "לדעת" את ה'. לא רק להאמין. וידיעה זו מתבצעת באמצעות ההתבוננות. את ביאורו לספרו של האדמו"ר האמצעי, "שער הייחוד", מתחיל רבי הלל מפאריטש בביסוס עבודת ההתבוננות כמצווה לכל דבר: ""שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". וברמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ה', "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם אלוקה והוא ממציא כל נמצא. ובהלכה ז': אלוקה זה אחד הוא וכו' וידיעת דבר זה הוא מ"ע [מצוות עשה] שנאמר: "שמע ישראל...". מובן מדבריו שעניין שמע אינו שמיעה בלבד באוזן הגשמי רק הכוונה הוא הבנה, שנקר' שמיעה ע"ש [על שם] פנימיות האוזן שהוא כוח הרוחניות המלובש בו....ולהבין מהות עניין ההתבוננות..."(שם, עמ' קמ"ט, בספר "נר מצווה ותורה אור", הוצאת קה"ת). אם כן, לא רק שעבודת ההתבוננות קשורה ל"נומוס ההלכתי" אלא היא, קודם כל, מצווה כשלעצמה.

שנית, הבאנו כאן מקונטרס התפילה, ש"ההשבה אל הלב", כלומר, ש"החקיקה והרגש הלב והתפעלות המידות דווקא בהתגלות הלב", הן תוצאת ההתבוננות ואחת מתכליותיה. גם זו מצווה, מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך". ההתבוננות מביאה להתפעלות הלב, לאהבת ויראת ה', ואהבה זו היא מטרה כשלעצמה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, ולמה שקורה הרבה פעמים בפועל, (ובהמשך נדון על הסיבות לתופעה), תורת ישראל איננה מסתפקת בפרקטיקה המעשית של המצוות. היא איננה רק טכניקה של מעשים. היא דורשת גם, ולא פחות בתוקף, שהלב, הרגש, גם הוא ייטול חלק בעבודת ה'. האדם המתוקן, ה"להיות בן אדם", בא לידי ביטוי גם במערכת הרגשית. גם היא חייבת להיות מודרכת ומטופלת על ידי התורה, וגם היא, כחלק מהותי מהאישיות, חייבת להיות חיונית תוססת ובריאה.

אבל התעוררות הלב הזו, מלבד מה שהיא מצווה בפני עצמה, היא גם ממלאת פונקציה חשובה בקיום המצוות. בציטוט דלעיל של "קונטרס התפילה" נאמר "שזהו עיקר העבודה הן מצ"ע [מצד עצמה] והן בחיות וקיום התו"מ (תורה ומצוות]". התעוררות הלב הזו, התעוררות של אהבת ה' ויראת ה', הן "המנוע הפנימי" של קיום התורה והמצוות. בספר התניא קורא להן האדמו"ר הזקן (בעקבות ספר הזוהר) "גדפין" [כנפיים]. הן, האהבה והיראה, מפיחות רוח חיים בקיום המצוות. התעוררות הלב היא היא שמכניסה חיוניות למעשה המצוות, היא שהופכת גם את קיום המצוות לחוויה (מושג קצת בעייתי, שאולי בהמשך נדון בו).

ורביעית, ולא פחות חשוב: עבודת ההתבוננות היא גם עבודת תיקון ועיצוב האישיות. היא משנה את האדם. היא מביאה אותו לתיקון מידותיו, התנהלותו, הרגליו, ומבררת מטהרת ומתקנת את אישיותו, וככתוב שם: "והן בבירור וזיכוך המידות הטבעיים". מצב התודעה של "ביטול במציאות" שחושף אור אלוקי לתודעת האדם, מביא אור זה גם ללבו, כמו גם למידותיו, והוא שמאיר לאדם מבפנים את בעיותיו ופגמיו. האור הזה, המתגלה בתפילה כשזו נעשית ברצינות הראויה במסגרת "עבודת ההתבוננות", מקרין זרקור של אור על המערכת הרגשית של האדם, כמו גם על זו ההכרתית. חשיפה זו לאור השמש, למודעות, היא חלק מהותי מהאפשרות לתיקון עצמי, והעלאת האישיות על כל צדדיה. 

אם כן, עבודת ההתבוננות, שהיא המקבילה למה שמכונה באומות העולם מדיטציה (עם כל ההבדלים המתבקשים), ומצבי התודעה שנוצרים במהלכה – איננה תכלית האדם. היא אמצעי בלבד. היא משמשת בלפחות ארבעה פונקציות שונות, עליהן עמדנו כאן, שכולן קשורות לחיי העולם הזה, לתיקון האדם.

מכאן נוכל להמשיך בפרקים הבאים, לשאלות נוספות שעולות בעקבות הקריאה בספרו של תומר, וביניהן, האם ישנו הבדל בין המדיטציה כפי שהיא מוכרת באומות העולם, לבין "טכניקות" (מושג בעייתי, ואעמוד על הבעייתיות הזו בהמשך) דומות בתורת ישראל, ואם כן – מהו ההבדל. וכן לשאלה מדוע הממד הזה של היהדות, הוזנח לחלוטין במשך דורות רבים, עד שמתגלה (לכאורה) צורך להיעזר בטכניקות כאלה מבחוץ. וכמובן, איך מתייחסת היהדות לטכניקות אלה.