תחת חופה אחת

עלינו לחתור למחיקת המושגים "דתיים" ו"חילוניים".

[מאמר המערכת של גיליון "לכתחילה" מס' 3, מלפני עשרים שנה, (27.12.96), שעסק בסוגיה של דתיים-חילוניים. רלוונטי דווקא היום, אפילו יותר מאז. התהליכים שעסקנו בהם אז העמיקו והתפשטו, וגם הפתרון שהוצע אז הולך ומתגשם מאליו. ובדרך אגב, ניתוח בחירות 96 והתהליכים שבאו בהן לידי ביטוי]:  

למרות כל הטשטוש הדמגוגיה והתעמולה שאפפו את מערכת הבחירות האחרונה [בחירות 96], נראה שהשאלה המרכזית שעמדה על הפרק – אמנם לא בצורה ברורה ומודעת – הייתה שאלת הזהות היהודית.

בחירתו של הרוב היהודי בבנימין נתניהו האיש, וכן גם התנגדותו להמשך תהליך אוסלו, שיקפו עמדה בשאלה בסיסית יותר. הציבור חש ששאלת הזהות היהודית עומדת ביסודן של רוב הדילמות הציבוריות, ובדרך כלל, מי שיהדותו הייתה חשובה לו – בחר 'נתניהו' בקלפי. עם ישראל בחר בזהותו היהודית, אמנם בלי שיתכוון בכך לקבל על עצמו עול תורה ומצוות או כל מחויבות דתית אחרת.

עובדה זו מעידה על תהליכים משמעותיים המתחוללים בחברה הישראלית, תהליכים הדורשים ניתוח והסקת מסקנות.

לא להיבהל

השמאל האידאולוגי, המונע מתוך חרדה משקיעתו הרעיונית והחברתית מצד אחד, ומעלייתה של היהדות ההיסטורית כאלטרנטיבה מאידך, מנסה לזרוע פחד, פירוד וניכור. את הציבור הכללי הוא מנסה להרתיע על ידי יצירת סטראוטיפ מאיים של חרדים ומתנחלים. את הציבור החרדי והדתי הוא מנסה להפחיד על ידי יצירת סטראוטיפ של הציבור הכללי כ"ישראלי" הרואה כל דבר יהודי כזר להווייתו.

אל לנו ליפול במלכודת זו. מי שמאמין בעם ישראל ומביט עליו בכלל, ועל כל יהודי בפרט, מתוך מבט של תורה, איננו פוחד מן "הישראלי המצוי". העובדה שההופעה החיצונית הינה מערבית, נהנתנית, שטחית ולפעמים גסה ומופקרת, לא תרתיע אותנו. אנו יודעים – וגדולי ישראל נטעו בנו אמונה וידיעה זו – שקליפה חיצונית זו היא דקה מאד, ומתחתיה מצוי לב יהודי פועם וחי, מצוי מי שמחפש את זהותו היהודית ומוכן להתוודע אליה, אם רק נפתח לו את הפתח הנכון.

רוחב דעת

בהמשך לתהליך של 'החזרה בתשובה', תהליך הולך ומתעצם בשנים האחרונות, מתפתח כיום תהליך נוסף של 'חזרה למקורות'. ישראלים מגלים את זהותם היהודית ומחפשים לה תוכן, גם אם עדיין אין הם מוכנים לקבל על עצמם עול תורה ומצוות.

בדור שעבר תחם עצמו הציבור החרדי והדתי בחומה בצורה חד משמעית ודחה מתוכו כל מי שלא קבל על עצמו את ה"שולחן ערוך" במלואו. יהודי כזה הפך, לפעמים בעל כורחו, ל"חילוני". נראה שגישה זו התחייבה בזמנו, כשהתרבות החילונית שלטה בכיפה, הזרימה החברתית הייתה לכיוונה, וההתגוננות מפניה חייבה הצבת מחיצה ברורה.

כיום הזרימה החברתית הפוכה; ציבור הולך ומתרחב מחפש את זהותו היהודית. אם רוצים אנו באמונו של העם, מוטל עלינו – קודם כל עלינו – להאמין בו. חייבים אנו ללמוד להביט בו בעין טובה, עין יהודית, לראות את היהודי שבו, על מנת שיתעורר וייזכר בזהותו היהודית. מבט יהודי הוא מבט יוצר ומעצב, החושף את המציאות הפנימית ולא רק מתרשם או מגיב לחיצוניותה.

את התופעה שמייצג גיל קופאץ' למשל, אין צורך לתקוף. יש קודם כל לעודד את עצם ההתעניינות של ציבור מרוחק ביהדות ולחייב אותה, ורק אחר כך להעיר על חוסר הרגישות שבסגנון.

מנהיגות יהודית אשר רוח בה, היכולה להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אמורה להרחיב את המעגלים, להפיל מחיצות ולפתוח את הדרך לכל יהודי המכיר ביהדותו. עלינו לעבור מהפך נפשי, לפתוח את ליבנו בכנות ולתת לגיטימציה גם לציבור מסורתי, לזה ש'חוזר למקורות' ואף לכל מי שזהותו היהודית מתעוררת בו מחדש. פתיחת לב כזו תקרב אותנו למחיקת המושגים "דתיים" ו"חילוניים" ותכניס את רוב העם ככולו תחת חופה אחת: יהודים.

רצף חברתי

בחיי הפרט, תישאר כמובן הנורמה של קבלת "שולחן ערוך" במלואו, אבל היא צריכה להוות דוגמא אישית ולא דרישה אולטימטיבית.

תפקידנו ליצור סולם חברתי חדש שראשו בשמיים – תלמידי חכמים ואנשי אמונה – אבל רגליו ניצבות על הארץ כך שכל יהודי יוכל למצוא עליו את מקומו, ומתוך כך לטפס בו. כך ייווצר מרקם חברתי רצוף שקודקודו הוא תלמידי חכמים יראי שמיים אשר מהווים דוגמא ומודל לחיקוי, ובעקבותיהם נמשך כלל ישראל.

זוהי דרכה של מנהיגות יהודית – מנהיגות של רוחב דעת ופתיחות שאין עמה פשרנות – לעיצובה מחדש של החברה הישראלית כחברה יהודית. דרך יצירת הזדהות אמתית, תחושת אחדות וערבות הדדית של כלל הציבור המכיר ביהדותו ומזדהה עמה.