יום שישי, 17 בספטמבר 2021

צה"ל זקוק לרוח אחרת

בראל שמואלי הי"ד איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

י"א בתשרי, תשפ"ב

(פורסם במקור ראשון לפני שבועיים, כ"ו באלול, תשפ"א)

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שלישי, 14 בספטמבר 2021

צה"ל זקוק לרוח אחרת

הלוחם בראל שמואלי איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 3.9.21

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא השואה היא סלע קיומנו

לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני.

 

בס"ד

פורסם ב-27.8.21 במקור ראשון


נכונותו של שר החוץ יאיר לפיד להחריב את מערכת היחסים של ישראל עם פולין על רקע החוקים הבעייתיים שפולין אימצה בשנים האחרונות, הן בקשר לרכוש והן בקשר לאחריות של העם הפולני לשואה, מעלה הרבה סימני שאלה. בשבוע שעבר ניסה חגי סגל להסביר כאן שמסיבות מדיניות מעדיף לפיד לקדם את מערכת היחסים של ישראל עם מדינות מערב אירופה, שתומכות בפלסטינים, על פני המשך הברית שגיבש ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו עם מדינות מזרח אירופה.

אבל נראה שלהתעקשות הזו של לפיד מול פולין קיים מניע אחר, והוא קשור ליחסו המיוחד לשואה. "יאיר רגיש מאוד לשואה", ציטט סגל מקורות בסביבת ראש הממשלה, ונראה שרגישות זאת היא המפתח להבנת מדיניותו של לפיד. יחסו של לפיד לשואה מבוסס על שני רבדים והוא איננו שליפה מן המותן. הראשון הוא האישי-משפחתי. טומי לפיד, אביו של יאיר, עבר את מאורעות השואה כילד בעיירת מולדתו בהונגריה ובהמשך בבירה בודפשט. אביו, סבו של יאיר, נרצח על ידי הנאצים. טומי ואמו ניצלו בנס מובהק מידיהם של נאצים ופשיסטים הונגריים, רגע לפני שנורו על גדות הדנובה. זו המסורת עליה גדל יאיר לפיד, אלה כנראה היו הסיפורים בבית, זהו המטען אותו קיבל מאביו והמסורת הזו הוטבעה בעומק נפשו. בשביל יאיר לפיד השואה איננה היסטוריה והוא איננו זקוק לביקור ב"יד ושם" או סיור במחנות ההשמדה בפולין כדי לזכור אותה. היא צרובה בד.נ.א. שלו. כשהוא רואה לנגד עיניו את הפולנים, הוא ניזכר בפשיסטים ההונגרים שהתכוונו לרצוח את אביו וסבתו. והוא לא מוכן לשכוח ולא לסלוח.

אבל זה לא רק עניין אישי. יאיר לפיד הוא ציוני במלוא מובן המילה. הוא לא שייך לחוגי השמאל הפוסט ציוני של עיתון "הארץ", שמעדיפים היום את ברלין על תל אביב. ויאיר לפיד הוא ציוני לטוב ולמוטב. יש לזכור שהמניע העיקרי של הציונות הקלאסית היה שלילי – הבריחה מן האנטישמיות. עבור ציוני מהסוג של יאיר לפיד האנטישמיות והשואה הם מקור האנרגיות הציוניות והלאומיות שלהם. הן מהוות את ההסבר לשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה מדינת ישראל חשובה כל כך. הן שנותנות תשובה לשאלת משמעות חיינו כאן כאומה ונותנות טעם לתחייה. לכן, בניגוד לרבים אחרים המשתייכים למחנה הפוליטי שלו, זכר השואה קדוש בעיניו והוא לא מוכן להתפשר עליו. הוא רואה בו את אחד מסלעי קיומנו. מבחינתו הרס היחסים עם פולין על רקע הכחשת חלקם של הפולנים בשואה איננו עניין למשא ומתן או שיקולים מדיניים פרגמטיים, בדיוק כפי שציוני המאמין בארץ ישראל השלמה, יהיה מוכן להחריב את היחסים עם מדינות האיחוד האירופי למען החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.

עם כל זאת, למרות שלאור הסבר זה עמדתו של לפיד מול הפולנים לא רק שאיננה תמוהה אלא אף מעוררת הערכה, היא עדיין נותרת בעייתית. יחסי החוץ של ישראל עם מדינות אירופה לא יכולים להתבסס על העבר. אבל לא פרגמטיות מתוך טשטוש העבר היא החלופה למדיניות של יאיר לפיד, כפי שהציעו כאן חגי סגל ואחרים, אלא גישה אמונית לשואה.

גישה אמונית לשואה איננה שוכחת את העבר וגם איננה סולחת עליו, אבל גם לא שבויה בו. הציונות האמונית, בניגוד לציונות הקלסית, איננה ציונות שלילית במובן זה שבסיסה הוא בריחה מהאנטישמיות. לא אלה האנרגיות שלה. היא נושאת עיניה לעתיד וממוקדת ביצירה חיובית של תרבות יהודית המחוברת למסורת הארוכה של עמנו מאז אברהם אבינו ומשה רבנו. ממבט כזה השואה ולקחיה נותרים בעינם אבל מקבלים משמעות אחרת. היא לא נתפסת על בסיס אוניברסלי אלא לאור הייחוד הישראלי. כך היא גם מקבלת משקל אחר. היא כבר לא מקור האנרגיות העיקרי של הציונות, ולכן גם לא קנה המידה העיקרי לעיצוב מדיניותה.

יאיר לפיד רואה עצמו כמייצג של היהדות החילונית ושל הציונות הקלסית וזה לגמרי לגיטימי. אבל על בסיס תודעה כזו קשה להמתיק את הדינים ולהכניס לפרופורציות את לקחי השואה. ככול שיאיר לפיד ותומכיו, שהם יהודים וציונים טובים לכל דבר, יתחברו יותר למסורת ישראל, הציונות שלהם תהפוך עשירה, עמוקה וחיובית יותר. וככול שהיא תעמיק בערך החיובי של התחייה, ולא תסתפק בלהיות "עם ככול העמים", היא תוכל להביט בעיניים אחרות על השואה. לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני. הציונות איננה בריחה מהאנטישמיות אלא חזרת העם היהודי לעצמו – לארצו, לערכיו, לתודעתו ההיסטורית, לתרבותו ולמסורת שלו. מבט כזה איננו שוכח את השואה, אבל גם לא שבוי בבעייתיות שלה.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אש ביער, הירוקים שותקים

מיגור טרור ההצתות צריך לאחד את כל הקשת הפוליטית. הן השמאל, שהגנת הסביבה חשובה לו, והן הימין, שארץ ישראל והממד הלאומי חשובים לו, חייבים להתאחד ולנקוט בכל האמצעים שיביאו לחיסול התופעה. 

בס"ד

פורסם ב-20/8/21 במקור ראשון


"אין ספק, השריפה הוצתה בידי אדם", הצהיר השבוע טפסר נסים טוויטו, ממפקדי שירותי הכבאות, בעקבות הדליקה הגדולה בהרי ירושלים. גם אם עדיין טרם התברר סופית אם מדובר בהצתה או ברשלנות, ברור לכולם שחלק גדול מהדלקות שפורצות בשנים האחרונות בישראל ומכלות את יערות ארצנו מוצתות על ידי גורמי טרור. גם הטרור עובר מוטציות; טרור מתאבדים, דריסה, סכינים, ועכשיו הצתות. אין שום דרך אחרת להסתכל על התופעה, והגיע הזמן להסיק את המסקנות ולהתמודד עם המוטציה הזו בכלים המתאימים.

על הרקע הזה, הצהרתה של תמר זנברג השרה להגנת הסביבה נשמעה מעט מוזרה. "אני פועלת כדי שמדינת ישראל תכריז על מצב חירום אקלימי. עלינו להגדיר את משבר האקלים כאיום אסטרטגי", הכריזה זנברג בעת ביקור במוקד השריפה. "זה מצריך מאתנו היערכות אחרת לגמרי לאסונות האקלים הממשמשים ובאים". לא במקרה התעלמה זנברג מהסיבה האמתית לדליקות. יש לה מקום חם בלב לעניין הפלסטיני והיא מזדהה אתו, ולכן מתחמקת מלקרוא לילד בשמו. הרבה יותר נוח לה לשאת עיניים לשמיים ולהתלות במטפיזיקה של החור באוזון, מאשר לקרוא את הכתובת שעל הקיר. אבל לא, זנברג, זהו לא משבר האקלים שהפך לאיום אסטרטגי. לפחות לא במקרה זה. זהו הטרור הפלשתיני.

גם חה"כ מוסי רז ממר"ץ חשף את הסתירה שמפלגתו נקלעה אליה, כאשר ניסה גם הוא להרחיק עדותו וצייץ: "עכשיו, לנוכח האסון הנורא, יש לקדם נטיעת עצים מקומיים (אלון, אלה, כליל החורש וגם כרמי זיתים וענבים) במקום האורן הדליק כל כך הגדל באזורים קרים ופחות מתאים לנו". אמת, אבל לא כל האמת.

כל עוד הייתה זנברג חברת כנסת מהאופוזיציה, היא הייתה יכולה להרשות לעצמה לראות כל בעיה מהזוית הצרה של משבר האקלים. זה אופנתי מאוד, זה תקין פוליטית, וזו דרך בטוחה לצבור קולות בשמאל. אבל בתור השרה להגנת הסביבה, מוטל עליה להיישיר מבט למציאות ולהגן על הסביבה. ההצתות האלה מהוות נזק אדיר בדיוק בתחום שהיא מופקדת עליו. גם אם בדרך כלל השרפות אינן מכלות בתים ורכוש ואינן גובות חיי אדם, עדיין עולים באש עשרות אלפי דונמים של חורש שהם לבושה הטבעי של ארצנו. הם גם הריאה הירוקה שלנו, ומשמשים כפינות נופש ופנאי. שלא לדבר על זיהום האוויר שנוצר עקב השריפות ועל הנזק לאטמוספירה של כדור הארץ כולו. בתפקידה הנוכחי היא כבר לא יכולה להרשות לעצמה להעדיף את הגנת הפלסטינים על הגנת הסביבה.

גם קולם של הארגונים הירוקים היה צריך להישמע עכשיו מסוף העולם ועד סופו. הם היו אמורים להזדעזע עד עמקי נשמתם משריפות הענק האלה ומההצתות שגורמות לחלק גדול מהן, ולהילחם בהן לפחות באותה נחישות שנוקטים ארגוני הנשים במאבקם באלימות במשפחה. הרי בשם ההגנה על הסביבה הם יודעים לתקוע מקלות השכם הערב לכל פרויקט במדינה ולכל יוזמה של הקמת ישובים והפרחת השממה. רבים מהארגונים הירוקים הם גם ארגוני שמאל; אין חדש בחשד שהפעילות שלהם למניעת יישוב הארץ ופיתוחה נועדה להחליש את האחיזה של עם ישראל בארצו, ולאו דווקא, או לפחות לא רק, להגנת הסביבה, איננו חדש. שתיקתם נוכח ההצתות מחזקת את החשד.

הן השרה זנדברג והן הארגונים הירוקים חייבים למלא עכשיו את תפקידם. חובה עליהם להציב את המאבק בטרור ההצתות בראש מעיניהם על אף נטייתם הטבעית לתמוך במאבק הפלסטיני, גם אם לא בטרור. מלחמת חורמה בטרור ההצתות היא צו השעה ואינטרס טבעי בכל הקשת הפוליטית. הארגונים הירוקים אמורים לארגן הפגנות ענק שיעלו למודעות הציבור את הצורך להיאבק בהצתות עד שהתופעה תיעלם מחיינו ומארצנו. מתמר זנדברג אפשר לצפות לדפוק בכל כוחה על שולחן הממשלה ולתבוע ממנה לפעול מיד בכל עוצמתה למיגור התופעה, ומשני צדי הקו הירוק.

המאבק בטרור ההצתות חייב להפוך לאחת המשימות המרכזיות של הממשלה הנוכחית. יש לה את כל הכלים לעשות זאת. ראש הממשלה צריך להטיל את המשימה על השב"כ. אם השב"כ ידע להתמודד עם המוטציות הקודמות של הטרור הפלסטיני, אין שום סיבה שלא יוכל למוטציה הנוכחית. מיגור טרור ההצתות צריך לאחד את כל הקשת הפוליטית. הן השמאל, שהגנת הסביבה חשובה לו, והן הימין, שארץ ישראל והממד הלאומי חשובים לו, חייבים להתאחד ולנקוט בכל האמצעים שיביאו לחיסול התופעה.