יום שישי, 24 במאי 2019

האם תוכנית המאה מבוססת על סרבנות פלסטינית?


ייתכן שממשל טראמפ מתכוון להציג את התכנית ולומר לצדדים: קבלו את התוכנית, הסכימו לה, חתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – ומי שלא יחתום צריך לדעת שהסכמה של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו.


בס"ד
י"ט באייר, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


תוכנית המאה של טראמפ ממתינה לנו מעבר לפינה ולמרות שהיא עשויה לחולל שינויים משמעותיים במצבנו, אולי אפילו היסטוריים, אנחנו לא נותנים לה את תשומת הלב הראויה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שאנחנו לא יודעים עליה הרבה, וודאי לא את הפרטים, ונאלצים להסתפק בהשערות. זה לא בהכרח רע; העלאת השערות וסיעור מוחות, לפחות באשר לעקרונות התוכנית, תכין אותנו טוב יותר לרגע שבו היא תיחשף.

רוב העיסוק בתוכנית יוצא מתוך הנחה שהיא תהיה עוד "תכנית שתי מדינות" אמריקאית טיפוסית מהזן שהכרנו בעבר, אבל נראה שהפעם מדובר בתוכנית שונה לחלוטין. ואולי, כפי שיוסבר מיד, היא לא בדיוק "תכנית שלום" וגם איננה תוכנית להסדר והסכמה בין הצדדים. אפשר בהחלט שהיא תוכנית להכרעה חד צדדית.

מה שאנחנו כן יכולים להניח הוא שנתניהו הוא ממעצבי התוכנית, והיא על דעתו והסכמתו המלאה, מה שאומר שהיא איננה עוד מאותו דבר. עוד אנחנו יודעים שהיא מתואמת תאום מלא עם המדינות הערביות "המתונות", ובבסיסה עומדת הברית האסטרטגית כנגד איראן. הפלסטינאים ימצאו עצמם הפעם מול חזית רחבה, ישראלית, אמריקאית וערבית, שתגבה את התוכנית.

דבר נוסף שניתן להניח הוא שהעיקרון העומד בבסיסה של התכנית הוא הכרה דה-יורה במצב הקיים דה-פאקטו. זהו העיקרון המדיני שעמד בבסיסם של שני המהלכים המדיניים המהפכניים של ממשל טראמפ במזרח התיכון עד עתה: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, והכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. בשניהם החליט ממשל טראמפ פשוט להכיר במציאות ולתת לה גושפנקה. זה הכול, וזה הרבה מאוד. אם נניח שעקרון זה יעמוד גם בבסיס תוכנית המאה, משמעות הדבר הוא החלת ריבונות ישראלית על רוב שטחי C, והכרה במדינה מינוס פלסטינית בשאר השטח. התשובה לשאלה מה יהיה גורלם של "היישובים המבודדים" שייוותרו בשטחים המיועדים לפלסטינים, אם יהיו בכלל כאלה, עדיין לא ברורה.

העובדה החשובה מכול, שממש זועקת דרשני, היא שממשל טראמפ לא מתייחס לסרבנות הפלסטינית ולא מתרגש ממנה. הוא ממשיך ללחוץ על הפלסטינים, לזלזל בהם, למרר את חייהם ולקצץ בתקציביהם, כאילו אינם כלל צד במשא ומתן. הוא איננו מנסה כלל לרצות אותם, או לשכנע אותם לבוא לשולחן. ממשל טראמפ כלל לא סופר אותם, ואפילו ל"סמינר הכלכלי" שהוכרז השבוע כמתאבן לתכנית, הם לא צפויים להגיע.

ייתכן בהחלט שמשמעות הדבר היא שהתכנית מבוססת על סירוב פלסטיני. אין הכוונה לסירוב מהסוג שהכרנו תמיד, לו מצפים גם אצלנו, בתקווה ששוב הפלסטינים יסרבו ויצילו אותנו מבלהות השלום. לא, הפעם אפשר שמדובר בסיפור אחר. ממשל טראמפ בונה על כך שהפלסטינים יסרבו. הוא מתכוון להציג את התכנית ולומר לצדדים: קבלו את התוכנית, הסכימו לה, חתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – ומי שלא יחתום צריך לדעת שהסכמה של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו. כלומר, זו איננה בדיוק תוכנית שלום, אלא תוכנית הכרעה, תוכנית שבאה לתת גושפנקה בינלאומית למצב הנוכחי בשטח ולהפוך אותו למצב הקבוע והסופי.

ידיעות על כך שממשל טראמפ יפעיל סנקציות כלכליות על הצד שיסרב לתוכנית כבר נפוצו. ידיעות על כך שהתכנית תצא לפועל גם במעמד והסכמת צד אחד בלבד ובאופן חד צדדי, עדיין לא שמענו. אבל את חוסר ההתייחסות והאכפתיות של ממשל טראמפ לתגובת הסרבנות הפלסטינית קשה לפרש אחרת.

"ניתנה לי המשימה לנסות למצוא פתרון בין שני הצדדים", אמר בתחילת החודש ג'ראד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ, והביע תקווה ''ששני הצדדים יביטו בתכנית באופן ממשי, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, לפני שינקטו צעדים חד-צדדיים". ינקטו צעדים חד צדדים?! למה בדיוק התכוון המשורר?

בואו נסכם את ההשערה: תוכנית המאה בנויה על הסרבנות הפלסטינית. הדבר יוצג כמובן כתוכנית שלום אובייקטיבית, שבה שני הצדדים יצטרכו לשלם מחיר וכו' וכו', אבל זהו רק מסווה למהלך מסוג אחר. מטרת התוכנית היא מתן גושפנקה בינלאומית להחלת הריבונות הישראלית על חלק, רוב או אולי כל שטחי C. הדבר ייעשה בגיבוי אמריקאי ערבי ובין לאומי (למעט האיחוד האירופי). הפלסטינים יסרבו וישראל תקיים את הצד שלה בתכנית באופן חד צדדי. לנוכח הסרבנות הפלסטינית, המציאות בשטחי A ו-B, תישאר בעינה, כולל סוגיית הישובים המבודדים שיוותרו בשלב זה לפחות על כנם ובמעמדם. האפשרות להכרה פלסטינית במציאות וחתימה שלהם על ההסכם תיוותר פתוחה בפניהם בהמשך, והם יוזמנו לעשות זאת בכל רגע נתון.

זו רק השערה כמובן. ניחוש פרוע. אין בדברים קביעת עמדה אלא רק ניסיון לנתח את המציאות. בעוד כמה שבועות תוצג התכנית ונוכל להיות חכמים יותר. בכול מקרה, היא תוצג כתוכנית להסכמה ולהסדר, כתכנית שלום. נצטרך לקרוא בין השורות למה היא חותרת באמת.








יום ראשון, 19 במאי 2019

השמרנות איננה הדבר הבא


את תורת חיינו נצטרך לחצוב מתוך עצמנו ומתוך מקורותינו שלנו. לא נוכל לבנות את תחייתנו על מקורות זרים לנו, לרוחנו ולייעודנו


י"ד באייר, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בס"ד
בזמן האחרון אני מרגיש קצת כמו ביאליק. אני רואה את המודעות המבשרות על "כנס השמרנות הראשון בישראל" שנערך אתמול בירושלים וליבי נחמץ. אני רואה כיצד כל המי ומי של הימין האידאולוגי מתעטף באצטלת השמרנות, חש איך ש"את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", ולא מתלהב.

אם לקרוא לילד בשמו, מוטב לקרוא לשמרנות "שמרניזם". כן, עוד "איזם" אחד תוצרת חוץ, שיצרו הוגי העמים על מנת להתמודד עם בעיותיהם שלהם, ושאנחנו מאמצים לחיקנו מתוך אשליה שהוא יפתור את בעיותינו בתהליך התחייה. כך ייבאנו לכאן עם בואנו לארץ בין היתר את הסוציאליזם והקומוניזם מצד אחד, ואת הקפיטליזם והליברליזם מצד שני. אנחנו עדיין מעדיפים מותגים תוצרת חוץ על מוצרי כחול לבן. "חיקוי מתוך התבטלות" קרא לכך אחד העם בזמנו.

כך גם חשתי לפני כמה חודשים נוכח מיזם "ספריית שיבולת", שהגדירה את עצמה כ"בית של הספרות הלאומית שמרנית", ו"מבקשת להביא את מיטב הספרות העיונית השמרנית והימנית מהעולם, במטרה להרחיב את הגבולות הצרים מדי של השיח הישראלי". יש לברך על היוזמה אבל יחד עם זאת גם לדעת בבהירות מה אין בה.

ראשית, שום הוגה דעות או אינטלקטואל מערבי שמרני עכשווי אינו אטרקטיבי בעיני יותר מאשר הוגי הדעות שלנו, של תורת ישראל. יראת השמיים, ההנאה האינטלקטואלית, עומק המחשבה ובעיקר ההשלכות המשמעותיות לחיינו העכשוויים, הפרטיים והלאומיים כאחד, שאני מוצא בכתבים התורניים שלנו, מרובים לאין ערוך מאלה שאני יכול למצוא לא רק בהוגים העכשוויים, אלא אפילו בפילוסופים והוגי הדעות הקלאסיים. מידי פעם אני מציץ בספריהם וחוזר לגירסא דינקותא שלי מימי האוניברסיטה – אבל אי אפשר להשוות אותם ללימוד של פרק אחד מהמהר"ל, מאמר אחד מתורת החסידות, או פיסקה אחת של הרב קוק, שכולם מלאים כל טוב ששום הגות מערבית לא תשווה לו. בכנות, פשוט חבל לי על הזמן.

שנית, לא על ההגות המערבית, אפילו זו "השמרנית", תהיה תפארתנו. "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". יש הרבה מה ללמוד מההוגים האלה, אבל לא זה עיקר הבניין האינטלקטואלי שאנחנו זקוקים לו. עיקר ענייננו הוא ליצור מחשבה אמונית שמיוסדת על הנחות היסוד והתפיסות היסודיות של תורת ישראל, ומתפשטת מהן לכול תחומי החיים.

הבעיה היא שכאשר לומדים בכתבי המהר"ל למשל, הרלוונטיות שלהם לתחומים כמו מדע המדינה, מדיניות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, חינוך, היסטוריה וכדומה, אינה מפורשת. על הלומד לתרגם את התפיסות האמוניות האלה למושגים ותחומים שהן לא מתייחסות אליהם ישירות. הוא צריך להבין בעצמו דבר מתוך דבר, וזו משימה לא פשוטה ולא שווה לכל נפש. לעומת זאת, ההוגים המערביים השמרנים העכשוויים עוסקים ישירות בתחומים האלה, ולכן על פניו הם נראים כאלטרנטיבה זמינה למחשבה הפוסט מודרנית.

אבל מבחינתנו להוגים המערביים האלה אין הרבה מה להציע; בסופו של דבר הנחות היסוד שלהם מערביות ולכן מוגבלות מעצם טיבן. מתוך הגותם ניתן אולי להפיק חכמה, אבל לא תורה, לא הדרכת חיים, לא פרטית וודאי שלא לאומית, ודאי שלא עבורנו, עם ישראל על החוקיות ההיסטורית הייחודית לו בכלל, ובהוויה המדינית המתחדשת שלנו בדורות האלה בפרט.

יש אמנם נקודות חפיפה לא מעטות, אבל בעיקרו של דבר את תורת חיינו נצטרך לחצוב מתוך עצמנו ומתוך מקורותינו שלנו. לא נוכל לבנות את תחייתנו על מקורות זרים לנו, לרוחנו ולייעודנו.

שלישית, השמרנות איננה "הדבר הבא". היא חזרה לאחור. היא ריאקציה, תגובת נגד לפירוק הפוסט מודרני. היא מנסה לשקם את התודעה המודרנית בכדי שתחזור ותהווה בסיס לאדם. אבל אין חזרה לאחור בהיסטוריה. התשובה לביקורת הפוסט מודרנית היא בהעלאתה לשורשה וביצירת תודעה חדשה, אמונית, שתחבר מחדש את האדם לשמיים ותחזור להשריש אותו בהם, אבל הפעם בלי לדכא את האדם, חרותו, יכולותיו וכישרונותיו.

המשימה שלנו היא הרבה יותר קשה מאשר לעשות "העתק הדבק" של המחשבה המערבית, אפילו תהייה "שמרנית". המשימה שלנו היא ליצור תורת חיים הנוגעת לכל התחומים מתוך התורה שלנו, מתוך אמת המחשבה הישראלית, שיש בה את יסודות המחשבה האמתיים הנוגעים לכל הסוגיות בהן עוסק היום השיח הישראלי, אלא שהם עדיין לא מפותחים לכדי משנה אקטואלית, סדורה ומקיפה.

נוח אמנם להסתתר מאחורי המותג "שמרנות" בהתמודדות שלנו מול הפרוגרסיביות הפוסט מודרנית, שהרי לגיטימי ומקובל להית שמרן; ואילו להיות תורני, או אמוני, כל שכן משיחי, הוא עניין השנוי במחלוקת – אבל לא נוכל לברוח מעצמנו. אנחנו זקוקים לתזונה הרוחנית המיוחדת לנו. עם ישראל זקוק למהפכה אמונית, לא לשמרנות לאומית או דתית; לשיבה בתשובה קדימה, לא לחזרה לאחור; למהפכה תרבותית אמונית ישראלית שתהווה בהמשך גם בשורה ומקור השראה לעולם כולו. זו המשימה שלנו בדורות התחייה וזה בדיוק גם מה שמצפה מאתנו העולם הרחב, גם אם הוא עצמו לא מודע לכך. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים; לא מטורונטו, קנדה, ולא מניו-יורק.











יום חמישי, 9 במאי 2019

בשבח הממלכתיות


יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר שלה ניתן לערער, אבל כל זה איננו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.


בס"ד
ד' באייר, יום העצמאות תשע"ט
(פורסם אתמול ב"מקור ראשון")


במלאות 71 שנים לעצמאותה עומדת מדינת הלאום של עם ישראל מול מתקפה חסרת תקדים, מבית ומחוץ, על הלגיטימיות של עצם קיומה.

האנטישמיות האינטלקטואלית במערב, המבוססת על אידאולוגיה ליברלית פוסט קולוניאליסטית, הולכת ומתגברת. על תנועת החרם נגד ישראל אין צורך להכביר מילים, אבל גם תנועות פוליטיות ממסדיות כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והלייבור באנגליה, נגועות בנגיף האנטישמיות. גם האנטישמיות הקלאסית, הישנה והמוכרת, מתגברת במערב. אפילו אצלנו, בעיקר בחוגי השמאל הרדיקלי, הולך ומתגבר הערעור על לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.  

אבל מה שמטריד יותר הוא הערעור ההולך ומתגבר מבית לא על עצם קיומה של המדינה, אבל בהחלט על חשיבותה, משמעותה וערכה, כמו גם על אופייה הלאומי. השמאל הישראלי תקף בשנה האחרונה את חוק הלאום. הוא עשה זאת אמנם מסיבות פוליטיות, אבל ערער בכך את הסולידריות בין מרכיביה. גם הסירוב החרדי ההיסטורי להכיר "במדינה הציונית" עדיין חי קיים ובועט, למרות שחוגים רחבים בעולם החרדי מתחילים להשלים עם עצם קיומה.

פצעי ההתנתקות, שגרמו לחוגים מסוימים בקרב המתנחלים להרגיש ניכור מהמדינה ולפתח אנטגוניזם לעצם משמעותה וערכה, גם הם עדיין לא רופאו. במערכת הבחירות ראינו כיצד קמה מתוך הציבור הזה תנועה פוליטית שחרתה על דגלה את הזלזול במדינה ככזאת. בכלל, "הממלכתיות" הפכה בשנים האחרונות למילה גסה.

לנוכח כל זאת עלינו לחזור על הראשונות, ולהבין את ערכה חשיבותה ומשמעותה של מדינת ישראל. התופעות האמורות הן בין היתר תוצאה של אי בהירות בהגדרת משמעותם של שלושה מושגי יסוד בתחום תורת המדינה: מדינה, משטר וממשלה.

"מדינה" כשלעצמה היא המסגרת. היא הקנקן ריק מתוכן, כלי הביטוי של האומה. ההגדרה העצמית שלה. "משטר", בניגוד לעצם הוויית המדינה, מתייחס לתוכן. המשטר מביא לידי ביטוי את תודעת האומה בדור מסוים, את תפיסות היסוד שלה, את השקפת העולם והתכנים שמעצבים את חיי האומה באותה עת. התודעה הזו באה לידי ביטוי בעיקר במשפט המדינה, אבל גם במבנה המוסדות שלה בחוקים וכל שאר הפרטים המאפיינים את המדינה. המושג השלישי הוא "ממשלה", והוא מתייחס לגוף שמוציא את התוכן של המשטר אל הפועל על פי מדיניות שהוא מגבש. הממשלה היא שמנהלת ומנהיגה את המדינה על בסיס המשטר שלה.

חשוב להבין שהזדהות עם המדינה איננה אומרת בהכרח הזדהות עם המשטר שלה. משטרים יכולים להשתנות ולהתחלף במסגרת מדינה אחת. צרפת לדוגמה עברה משטרים שונים במאות השנים האחרונות (הרפובליקה החמישית וכדומה) ועדיין נותרה בזהותה. המדינה כשלעצמה, הכלי, היא בעלת ערך ומשמעות עקרוניים מעבר לשאלת אופיו של המשטר שלה בדור מסוים ובוודאי מעבר לשאלת מדיניות הממשלה שלה בקדנציה מסוימת.

אפשר להתנגד לממשלה ולמדיניותה, ועדיין להישאר נאמן למדינה ולמשטר. משבר האמון שנוצר בעקבות ההתנתקות מחבל עזה, למשל, היה אמור להתייחס בעיקר לממשלה המסוימת שביצעה אותה ולמדיניותה, אולי גם במידה מסוימת לצורת המשטר במדינה, אבל לא למדינה כשלעצמה. אפשר גם להתנגד לא רק לממשלה ומדיניותה, אלא אפילו למשטר, או לפחות לא לדגול בו, ועם זאת להישאר נאמן למדינה, בין היתר מתוך הבנה שהוא עתיד להשתנות, ובעיקר מתוך תחושת מחויבות לפעול לשם כך. כך למשל כתב שבתי בן דב בזמנו: "עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה". התנגדות למשטר איננה בהכרח התנגדות לעצם ההכרה בערכה של המדינה ובמשמעותה.

הציונות החילונית בכלל ומדינת ישראל כפי שהוקמה בפרט, מושתתות על תפיסות עולם מערביות, הזרות לרוח האומה המקורית, שייבאנו לכאן מעשה קוף עם שובנו לארצנו. לכן המשטר במדינת ישראל שלנו עדיין איננו ביטוי אותנטי של התודעה הישראלית ההיסטורית המקורית. זו בעיה במשטר, לא במדינה.

יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר שבה ניתן לערער, כאמור, אף שבינתיים אין לאף אחד הצעה מגובשת אקטואלית ורלוונטית למשטר יהודי יותר וראוי יותר, אבל כל זה איננו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.

יש כאלה שלא יוכלו להזדהות עם המדינה עד שהכול יהיה מושלם – גם עצם המדינה, גם המשטר, וגם הממשלה. אבל ישנם אחרים, ששמחים על עצם חידוש הממלכתיות הישראלית, על עצם תקומת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, על עצם הנס הגדול הזה. הם יכולים להזדהות עמו ולראות את ערכו ומשמעותו בין היתר משום שהם מבינים מה חסר ומקבלים עליהם גם לשפר ולשכלל את המדינה עד שתגיע למקום אליו היא מיועדת להגיע. יהי חלקנו עם האחרונים.
















  


יום שישי, 3 במאי 2019

לא למדנו כלום


התגובה שלנו נוכח גלי האנטישמיות חייבת להיות קריאה ליהודי הגלות לבוא לכאן


בס"ד
כ"ח בניסן, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

צירוף המקרים של שני אירועים אנטישמיים קשים בארה"ב דווקא בשבוע שחל בו יום השואה והגבורה אומר דרשני. הראשון הוא פיגוע הירי בבית כנסת של חב"ד בקליפורניה. השני הוא הקריקטורה האנטישמית שפורסמה השבוע בלא אחר מאשר הניו יורק טיימס, ובה נראה הנשיא טראמפ בדמות עיוור המובל על ידי כלב נחייה בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכלב אף ארוך ומצויר עליו מגן דוד.

שני האירועים שונים באופיים ומשלימים זה את זה. הראשון הוא ביטוי מובהק לאנטישמיות הקלאסית: היורה הוא איש ימין גזען, מלא שנאה לעולם כולו, שכבר נעצר בעבר על רקע דומה. השני, אף שלא הביא בינתיים לתוצאות טרגיות, משמעותי הרבה יותר. הוא ביטוי לאנטישמיות החדשה, המדינית, האינטלקטואלית, זו שבאה מחוגים פרוגרסיביים וליברלים. האנטישמיות הזו מסווה עצמה בטיעונים פוסט קולוניאליים ופוסט מודרניים. היא פושטת את טלפיה כאומרת "טהורה אני" וזוכה ללגיטימציה רחבה בחוגי האקדמיה במערב כולו. היא מורכבת, מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, והיא קיימת גם בתוכנו, בחברה הישראלית. עמה עדיין לא למדנו להתמודד.

מה שאומר דרשני בצרוף הנסיבות האמור הוא דווקא התגובה הישראלית לאירועים. "על ישראל להכריז מלחמה נגד האנטישמיות הגואה ברחבי העולם כולל בארה"ב", אמר סגן השר מייקל אורן, נוכח הפיגוע בבית הכנסת בקליפורניה. "כמדינת הלאום של העם היהודי, לישראל האחריות להגן על היהודים מפני אנטישמיות הן משמאל והן מימין. זו לא רק חובתנו הערכית אלא גם חובתנו הביטחונית."

אמת דבר אורן, אבל ישנה אמת גדולה עוד יותר, והיא היא "חובתנו הערכית" הראשונה כלפי יהדות הגולה. נגמרה הגלות, חברים. ליהודים אין כבר מה לחפש באירופה או בארה"ב. האירועים האלה נועדו להסביר לכם דרך הרגליים מה שהייתם חייבים להבין כבר מזמן מהראש. אין כבר ערך בחיים היהודיים בגולה. את המאבק המשמעותי ובעל הערך באנטישמיות העולמית, בשתי גרסאותיה, אנחנו צריכים לעשות מכאן. ביחד. כאומה. בארץ ישראל. כך המאבק הזה גם יקדם אותנו, ולא יתבזבז לריק. רק כך הוא לא יהיה מאבק שווא.

אם לא זה המסר שיוצא מקרבנו כלפי יהדות העולם נוכח גלי האנטישמיות המתגברים, אות הוא שלא למדנו את הלקח המרכזי של השואה. וודאי שלא את הלקח הציוני שלה. כי ראוי אמנם שמדינת ישראל תסייע באבטחת ביטחונם של יהודי העולם, אבל ההסתפקות בכך מזכירה את הבדיחה על אנשי חלם, שנוכח האסונות התכופים שאירעו להם בגלל גשר רעוע שכול העוברים עליו נפלו ממנו, הציעו לבנות לידו בית חולים. זו בדיוק המשמעות של הגברת האבטחה, אמצעי הביטחון והזהירות, הננקטים בבתי הכנסת בארה"ב לנוכח התגברות האנטישמיות משמאל ומימין.

תגובה דומה נשמעה גם מפיו של יעקב חגואל, מ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, שהציע "לקרוא לממשלות לעסוק בחינוך, לקדם סובלנות ואהבת זרים". כשקריאה כזו באה מפיו של אחד מראשי ההסתדרות הציונית העולמית – ולא קריאה חד משמעותית ליהדות הגולה לחזור הביתה – אות הוא שמשהו השתבש בקרבנו, שהציונות שכחה את עיקרי תורתה.

התגובה שלנו, יהודי ארץ ישראל ומדינת ישראל, לנוכח לגלי האנטישמיות האלה ההולכים ומתגברים בעולם המערבי, חייבת להיות קודם כל ובעיקר קריאה ליהודי הגלות כולם לבוא לכאן, לארץ ישראל. חובתנו המוסרית היא לומר להם שהם חיים על זמן שאול. שהשאלה מתי יאלצו לנטוש את הגלות היא שאלה של זמן בלבד. זו "חובתנו הערכית", סגן השר מייקל אורן. זו גם חובתנו הציונית. כל עוד לא זו הקריאה היוצאת מאתנו, אנו בוגדים בהם, בעצמנו ובאמתות חיינו.

אמת, אי אפשר לבוא בטענות למי שעדיין חי בגלות. אין סוף נסיבות, הכרחי חיים ואילוצים גורמים לאנשים לרדת מן הארץ, או לא לעלות אליה. כמעט לכולנו בני משפחה חברים וקרובים בחו"ל ואנו מכירים את התופעה ואת מורכבותה מקרוב . "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אי לכך לא אותם אנחנו דנים, אלא קודם כל את עצמנו, על כך שאין בנו אומץ למלא את חובתנו המוסרית לצאת בקריאה ובתזכורת ליהדות הגולה: אוהבים אתכם. מחכים לכם. שובו הביתה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")