יום שישי, 24 ביולי 2020

כולנו התערטלנו על המנורה


המאבק במגיפה מדגיש את הערבות ההדדית. בנגיף אי אפשר להיאבק אלא ביחד. אך כיוון ש"היחד" אבד לנו, חשף הנגיף את חולשתנו


בס"ד
ג' באב, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצעירה שהתערטלה השבוע על המנורה, סמלה של מדינת ישראל, הביאה בכך לידי ביטוי טהור ומזוקק את רוח ההפגנות של השבועות האחרונים מול בלפור. תמונה אחת שווה אלף מילים. לפני כמה שנים הייתה צעירה אחרת שעשתה את צרכיה בהפגנתיות על דגל ישראל, וכך ביטאה את אותה רוח באופן מדויק יותר, אבל נראה שהיא לא עשתה זאת בתזמון המדויק. היא הקדימה את זמנה ולכן ביטאה בסך הכול רק עמדה אישית. הרקע של ההפגנות בבלפור היה חסר אז; היום הוא נותן  למעשה כזה את מלוא משמעותו.

אבל האמת היא שביזוי סמל המנורה לא היה רק ביטוי אותנטי לרוח ההפגנות בבלפור, אלא גם לאווירה הציבורית העכשווית; ולא רק בחוגי השמאל השחור האנרכיסטי, אלא גם בחלקים נרחבים בימין. כי האווירה הציבורית היום היא של זלזול ובעיטה במדינה. הצעירה מבלפור רק נתנה לזה ביטוי ויזואלי.

את המושג "ממלכתיות", כערך יסודי בתחיית ישראל בארצו, לא חידש הרב צבי יהודה קוק. חידש אותו בן גוריון. הרב צבי יהודה רק העלה אותו למקורו בקודש. בן גוריון הבין עד כמה הקמת המדינה היא שינוי עמוק במנטליות של עם ישראל. הוא הבין את הגלותיות שלנו, את האינדיבידואליזם היהודי , וידע איזה מהפך תודעתי ומנטלי צריכים היהודים לעבור בכדי ליצור "יחד"; כדי להבין את ערכה של המדינה, את המחויבות אליה, את המשמעת שהיא מחייבת, את ההבנה של כל אחד מאתנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה ולכן ערבים ומחויבים זה לזה. בעיני בן גוריון עיקר החידוש של תחיית עם ישראל בארצו היה בחזרה לחיים הלאומיים ומדינתיים, ל"יחד". השינוי הזה עמוק אף יותר מאשר החזרה לארץ ישראל במובן הטריטוריאלי. במובן הזה ארץ ישראל מחדשת בקרבנו בעל כורחנו את הציבוריות הישראלית. זו הייתה "הממלכתיות" והיא הייתה בלי ספק עיקר הציונות.

אבל כששקעה הציונות החילונית, כשאבד האידאליזם הציוני, שקעה גם התודעה של הממלכתיות, וכך גם חובת הפרט לערכה של המסגרת המשותפת, לציבוריות, למדינה. שקיעת האידאליזם הציוני והתחושה שיש בשביל מה, שיש ערך למדינה, החזירה אותנו למנטליות הגלותית האינדיבידואליסטית של "איש לאוהלך ישראל". המדינה הפסיקה להוות ערך. "באבוד העלייה הרוחנית את ערכה, יאבד ממילא הכלל את צביונו, צרכי היחיד ותביעותיו הפרטיות יישאו ראש יותר מהערך ההרמוני וגבולם ילך הלך והתרחב, עד כדי שרירות לב ועמה ייאוש ובחילה בחיים ובמציאות", כדברי הרב קוק.

מטבע מהותו מחייב הנגיף התמודדות משותפת. המאבק במגפה מדגיש עד כמה אנחנו אחראיים וערבים זה לזה, תלויים זה בזה, משפיעים זה על זה. בנגיף אי אפשר להיאבק אלא ביחד. אבל מכיוון ש"היחד" אבד לנו, חשף הנגיף את חולשתנו. אם אנשים לא לוקחים אחריות אישית, אם הם מזלזלים במדינה, במוסדותיה, בממשלה ובמשרד הבריאות והוראותיו – הלך עלינו כולנו יחד.

אין לנו בעיה גדולה מידי עם הנגיף; הבעיה שלנו היא בעיקר עם עצמנו. השיח הציבורי משולח הרסן בנושא, לא רק שאינו עוזר בהתמודדות עם הנגיף אלא מחבל בה. השיח הזה מביא לידי ביטוי כל מיני רוחות רעות, מכל המינים והסוגים, מכל הכיוונים ובכל הרמות, שאת כולן יחד ניתן לסכם יחד כמאמץ לאומי עליון להתאבדות עצמית. ביקורת על הממשלה, שלא פעם יש לה בסיס אמתי, לא משמשת כרגע לתיקון אלא בעיקר להרס. עיקר השפעתה הוא בחולשה שהיא יוצרת ובאובדן האמון בממשלה ובמומחי הרפואה של משרד הבריאות שהיא משדרת. הביקורת הזו חותרת תחת לשאריות של הממלכתיות שעוד נותרו בנו, והופכת את המאבק בנגיף לבלתי אפשרי.

אם מבינים לעומק עד כמה איבדנו את "הממלכתיות", את האחריות האישית שלנו לציבוריות הישראלית שהולכת ונבנית כאן, ושהיא עיקר החידוש של שיבת ציון בדורותינו, מבינים עד כמה מפגן ההתערטלות השבוע היה מדויק. הזלזול הבוטה בסמל המדינה, היה רק ביטוי מוחצן לזלזול הבוטה של רובנו בערכה של המדינה. כולנו התערטלנו על המנורה. ערוות כולנו נחשפה עליה.

אין שום מקור אחר להחזרת ערכה של המדינה במלוא משמעותה אלא מתוך תורת ישראל. משום מקום אחר לא יוכל להתחדש האידאליזם הישראלי שנתן נשמה וערך למדינה ולחיינו הציבוריים. משום מקור אחר לא יופיע אידאליזם ישראלי חדש. ושום ציבור אחר במדינה חוץ מאשר הציבור האמוני – זה שאמון על תורת הרב קוק, מי יותר ומי פחות, מי במעגל קרוב ומי מרחוק – לא יכול כרגע להחזיר לשיח הציבורי את האחריות הממלכתית, את ערכה של המדינה. לכן, אף שיש מקום לביקורת, תפקידנו העכשווי הוא לחדש את הממלכתיות, להחזיר את האמון למוסדות המדינה ולממשלה. לא כי היא אינה טועה, אלא אף על פי כן. לא בגלל נתניהו, אלא רק משום שהוא כרגע ראש הממשלה של מדינת ישראל.   

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")   



יום שישי, 10 ביולי 2020

זה לא הנגיף, זו האנרכיה


תנאי הכרחי לניצחון במאבק בנגיף הוא עיקרון אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד, ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה.


בס"ד
י"ח בתמוז, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


בדרך כלל תבוסה במלחמה איננה תוצאה ישירה של טעויות מפקדים. מנהיגות צבאית, שמטבע הדברים פועלת בתוך ערפל קרב, איננה יכולה שלא לשגות. הסיבה לתבוסה היא האנרכיה וחוסר המשמעת המתפתחים בעקבות אי אמון של החיילים במערכת הפיקוד. כי את טעויותיו יכול הפיקוד לתקן בהמשך, אבל כשאובדים האמון והסולידריות ומתפרק המחנה, אף אחד כבר לא יוכל לעזור לו.

האויב האמתי במלחמה אף פעם איננו בחוץ. הוא תמיד בתוכנו. המצב הרוחני הפנימי הוא שמשתקף באויב החיצוני והוא שנותן לו את כוחו. האויב כשלעצמו הוא רק הטריגר. במאבק שלנו כנגד הנגיף, שהוא מלחמה לכל דבר, לא הנגיף הוא הבעיה האמתית שלנו אלא האנרכיה בתוכנו. הנגיף רק חושף אותה. אי האמון בממשלה ובמערכת הבריאות, פגיעה בעקרון אחדות ההנהגה, והמחשבה של כל אחד מאתנו שהוא יודע טוב יותר מהמערכת מה צריך לעשות – אלה שורשי הבעיה. זו האנרכיה שמתפשטת אצלנו במהירות; התפשטות הנגיף היא רק התוצאה שלה.

לפחות בשלבים הראשונים שלה, מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בכשל טוטלי של ההנהגה, הן המדינית והן הצבאית. אלפים שילמו בחייהם על הטעויות הללו, ובכול זאת, כלוחם במלחמה ההיא, לא זכורה לי אנרכיה. למרות המודעות של החיילים והמפקדים בשטח למשגים החמורים של ההנהגה, כולם הבינו שעדיפה הנהגה אחת, אפילו כושלת, על התפרקות כללית. את וועדות החקירה, חיפוש האשמים ועריפת הראשים, השארנו אז לשש אחרי המלחמה.   

שדה הקרב נתון מעצם מהותו בערפל, לכן המשמעת, האמון בפיקוד, ועקרון אחדות הפיקוד הם תנאי הכרחי לניצחון, גם אם ברור שהפיקוד טועה בחלק מהתנהלותו. אם כל חייל יציע דרכי פעולה ויתנה את נכונותו להישמע למפקדים בקבלתן, התוצאה ההכרחית תהיה תבוסה צבאית. אם מפקדי המשנה יקימו כוחות משימה פרטיים וינהלו את הקרב על פי תפיסת עולמם הצבאית ובניגוד להוראות הפיקוד המרכזי, גם אם הם צודקים לחלוטין מבחינה תיאורטית, הם יובילו לתבוסה.

תנאי הכרחי לניצחון במאבק בנגיף הוא עיקרון אחדות הפיקוד, אמון בפיקוד, ומשמעת מלאה. כרגע נראה שאנחנו הולכים בצעדי ענק לקראת אנרכיה. האנרכיה הזו מתחילה ברמת הציבור הרחב. מדהים לראות את השיח ברשתות. כל אחד נהיה מומחה. כולם חכמים, כולם נבונים וכולם יודעים את תורת הרפואה. תיאוריות רפואיות מציפות את הרשת, ניתוחים, גרפים, עקומות, הסברים ושיטות. לכל אחד אלוהים משלו ותפיסה רפואית משלו. שלא לדבר על הקונספירציות. התוצאה היחידה של כול זה היא חוסר אמון במערכת, חוסר משמעת וחוסר נכונות למלא הוראות בסיסיות, פשוטות הגיוניות ומצילות חיים.

גם בשטח, ברחוב, בחופים, בבתי הכנסת ומקומות כינוס אחרים ניכרת האנרכיה. כולם חכמים ויודעים טוב יותר מה נכון, מה טוב ואיך ראוי להיאבק בנגיף. כל אחד והאלוהים שלו. רבים לא מקפידים על ההוראות לא רק בגלל חוסר משמעת ישראלי אופייני, אלא גם מסיבות אידאולוגיות ואפילו דתיות. הם יודעים טוב יותר איך ראוי להיאבק בנגיף, או בכלל לא חושבים שיש נגיף. "איש לאוהלך ישראל".

על האנרכיה הבסיסית הזו, העממית, נוספת האנרכיה וחוסר האמון שזורעים המומחים למיניהם, שהם מקור סמכות עבור הציבור. לא רק מומחים לרפואה אלא גם רבנים מסוימים יודעים טוב יותר מכולם: "אין גל שני, כי לא היה גל ראשון". "שפעת עם יחסי ציבור" ועוד התחכמויות מסוג זה. רוב אמצעי התקשורת, שכדרכם ממשיכים לגלות חוסר אחריות לאומי, נותנים במה לפרובוקטורים, למפיצי דמורליזציה ואנרכיה, ומוסיפים גם הם דלק לתבערת חוסר האמון המתפשטת.

ובמישור נוסף, הפוליטיקאים. השמאל השחור, האנרכיסטי, לא יכול היה לפלל להזדמנות טובה יותר לזריעת חוסר אמון במדינה, בהנהגתה ובמערכותיה. האופוזיציה משמאל חוגגת ומקפידה לתקוע מקלות בגלגלים בכל הזדמנות אפשרית. גם האופוזיציה מימין לא תמיד יודעת להבחין בין ביקורת בונה, עניינית, חיובית, נותנת כתף, לבין יוזמות פרטיות שמבקשות להנהיג את הציבור מתחת לאפה של ההנהגה הנבחרת. השאלה איננה מי צודק. הבעיה היא שהיוזמות הפרטיות האלה, ראויות ונכונות ככול שיהיו, זורעות אי אמון במערכת וממילא אנרכיה.

אנחנו בעיצומו של קרב. ההנהגה שבחרנו ממש לאחרונה במערכת הבחירות אמורה לנהל אותו. ייתכן בהחלט שהיא טועה בדרכי ההתנהלות שלה, אבל המשמעת הממלכתית, האחריות הלאומית ועקרון אחדות ההנהגה חשובים כרגע יותר מכול דבר אחר. כול בעלי העצות, כל מותחי הביקורת, כל אלה שיודעים טוב יותר, מוזמנים לפרוש את טענותיהם בפני וועדת החקירה שתקום פה רגע אחרי המלחמה, אבל לא דקה אחת קודם לכן. כרגע, על אף כוונותיהם הטובות ואף שיש מקום לביקורתם, הם חלק מהבעיה, לא מהפתרון.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")





יום שישי, 26 ביוני 2020

קשה לצאת ממצרים


לא פלא שרוב העם דחה בתחילה את ההצעה של משה רבנו לצאת ממצרים. חיינו מאתיים שנה בלי ריבונות, נחייה עוד מאתיים שנה בלעדיה. 


בס"ד
ד' בתמוז, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אין מה לקנא במשה רבנו. לך תוציא עם שלם ממצרים. גם לאדם יחיד קשה לעזוב פתאום הכול ולצאת מאזור הנוחות המוכר הרגיל והבטוח למציאות חדשה לחלוטין, כל שכן לעם שלם. לך תוציא את בני ישראל ל"מדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים", על כל הסכנות והסיכונים הכרוכים בכך. לא פלא שרוב העם דחה בתחילה את ההצעה של משה. חיינו מאתיים שנה בלי ריבונות, נחייה עוד מאתיים שנה בלעדיה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אתה רוצה להביא אותנו לארץ ישראל השלמה, אחלה, אבל לא דרך המדבר ובלי שום סיכונים בבקשה.

אבל זה היה יותר מסובך. כידוע משה רבנו לא היה רק חכם ונביא אלא גם מלך, כלומר מדינאי. היה ברור לו ש"בתחבולות תעשה לך ריבונות". כן, לא נעים להזכיר, אבל משה רבנו קצת "עבד" על פרעה. הוא לא סיפר לו שהכוונה היא לצאת ממצרים ולהגיע לארץ המובטחת. הוא דיבר אתו רק על "דרך שלושת ימים במדבר וזבחנו לה' אלוקינו". זה הכול. יציאת מצרים? ארץ ישראל השלמה? שום כלום. בתוכנית שהגיש משה רבנו לפרעה הוזכר מאות פעמים שיוצאים לשלושה ימים בלבד, ולא היה בה אפילו רמז לריבונות מלאה על כל ארץ ישראל.

לא שפרעה לא ידע מה הכוונה האמתית של משה. ולא שמשה לא ידע שפרעה יודע. אבל הוא הבין שפרעה לא היה יכול להרשות לעצמו לתמוך בתכנית כזו במפורש, ושצריך לתת לו תרוץ טוב כדי שיאשר אותה. אז משה הכניס לו את עלה התאנה הזה, בכדי שפרעה והשמאל והקהילה הבינלאומית ירגישו בנוח. אבל כולם ידעו שזו קריצה בלבד.

מה שמשה לא ציפה לו זו ההתנגדות הפנימית בעם ישראל. הוא לא שיער שהם יהפכו את עלה התאנה הזה, את השקר הלבן הזה, ללב העניין, ויקימו סביבו כמה וכמה כתות של מתנגדים. כת אחת – הפרפקציוניסטים. "אין חצי גאולה" הם אמרו לו. הכול או לא כלום. או שיוצאים לארץ ישראל, או שנשארים במצרים. כת אחרת – הטהרנים. כן, הם אמרו לו, אנחנו מבינים שזה עלה תאנה, אבל אסור בשום אופן לומר שאנחנו לא מתכוונים להגיע לארץ ישראל השלמה, כי אז יגידו שוויתרנו עליה. לא מספיק שהתוכנית הזו היא מכת מוות לרשות הפלסטינית, זה גם חייב להיות כתוב על האריזה. אחרת יגידו.

והיו גם מי שרצו לצאת ממצרים, אבל לא היו מוכנים לבקש על כך אישור מפרעה. עזוב אותך מכל הפוליטיקה הזו, הם אמרו לו. רק מחליש. לא צריך תמיכה מאף אחד. לא מפרעה, לא מהשמאל, לא מהערבים ולא מהקהילה הבינלאומית. בוא, Do it right . ניקח את נוער הגבעות, ואיזה סניף או שניים של בני עקיבא, ונחיל ריבונות.

והייתה גם כת ה"אבל מה יהיה אם". היו לה מאות תרחישי אימים. מה יהיה אם יגמרו לנו המים במדבר? ומה אם יבוא עמלק? ובכלל, מה יקרה אם מחר פרעה ימות, ויקום מלך חדש שלא מחויב להסכמות של פרעה. מסוכן לאללה. עזוב אותך משה, בוא, נישאר במצרים. לא מושלם, לא אידאלי, עובדים קשה, אבל לפחות ברור איפה אנחנו עומדים. למה להיכנס לסיכונים מיותרים.

בסוף, איך שהוא, משה הצליח להוציא אותם מהקיבעונות שלהם, כלומר ממצרים, אבל אז באה לו הבומבה האמתית. לזה הוא בכלל לא ציפה. בטח שלא מהנשיאים, מראשי השבטים והמועצות. פתאום, רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, מסע ההפחדות הזה - איזו תבהלה, איזה מורך לב הם זרעו בעם. ממש "אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו ערים גדלות ובצורת בשמים". וטבעה של תבהלה שהיא מדבקת. פתאום כל מיני קונספירציות. תדעו לכם שמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים רק בשביל להמית אותנו במדבר. הוא רוצה להקים מדינה פלסטינית. החלת הריבונות היא רק פיתיון, סוכריה מורעלת. הוא שיקר אותנו לאורך כל הדרך. עובדה, זוכרים את הנאום שלו אז, לרגלי הפרמידות  - הוא הרי אמר אז לפרעה שבכלל לא מדובר על ארץ ישראל השלמה אלא רק על "דרך שלושת ימים במדבר". אז הנה.

נכון, נתניהו רחוק מלהיות משה רבנו, אבל הרי כבר נאמר שיפתח בדורו כשמואל בדורו, ושבכול דור ודור חייב אדם – וגם הדור כולו – לראות בעצמו שמא הוא פשוט מפחד לצאת ממצרים.

בסוף כול הכתות האלה עמדו כולן יחד נוכח ים סוף, זעקו ותלשו שערות. אוהלי מחאה, הפגנות, פרסומים, שלטים. "מה יהיה אם". "אנא אנו באים". עד שבא נחשון בן עמינדב ואמר להם: תירגעו. תפסיקו להפחיד את עצמכם לדעת. ארץ ישראל מחכה לנו. בואו, נקפוץ למים, תראו שאפילו הרגליים לא יירטבו לנו.     





יום שישי, 12 ביוני 2020

עלייתו ונפילתו של העידן המודרני


האנרכיה שאנחנו רואים בעת האחרונה במערב היא תוצאה מתבקשת של עולם המחשבה הפוסט-מודרני.


בס"ד
כ' בסיוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המהומות האנרכיזם ומראות הביזה וההרס בארה"ב; ביזוי פסליהם של גדולי אומות המערב בבריטניה ובארה"ב; ההחלטה לפרק את משטרת אינדיאנפוליס; כריעת הברך הפתטית של לבנים בפני שחורים; אלה ועוד תופעות שראינו בעת האחרונה על המסכים מבשרות את סופו של עידן. המעגל שנפתח במאה ה-17 באירופה עם עליית הנאורות וההשכלה ויצר את התודעה המודרנית, ניסגר עתה בקול רעש והרס.

"הנאורות" הייתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטת הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נוצקו יסודותיו של העידן המודרני, על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה. האידיאל האנושי שעיצב עולם הנאורות היה אידיאל של אדם רציונלי, אחראי, משכיל, מוסרי, חרוץ, מתפרנס בכבוד, בוגר, יוזם ואיש משפחה. חלק גדול מערכיו קיבל העולם המודרני מהעולם שלפניו; הוא רק ניתק אותם ממקורם הדתי והאמוני, מן השמיים, ויסד אותם על האדם, על הארץ.

התודעה המודרנית הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות הייתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם הפכה זה מכבר לנכס צאן ברזל של האנושות כולה, והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו. הסימן המובהק לסיומה של התקופה הוא בכך שהביקורת על המודרניזם והפרכתו לא באו מחוגים חיצוניים לו, אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת של המודרניזם בתודעה האנושית במשך כ-250 שנה, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט מודרניזם לא יצא נגד העולם הדתי. הוא הופיע כביקורת התודעה המודרנית וערכיה. הוא הוכיח שאי אפשר לבנות שום וודאות על האדם ובכך פרק את התודעה המודרנית מיסודותיה. הוא לימד שאם האדם הוא מקורם של הטוב והרע, האמת והשקר, ושל תוקפם של המבנים והמסגרות של החיים והחברה, הרי שכל אלה חסרי בסיס. הוא שמט את השטיח מתחת רגליו של העולם המודרני והותיר אותו מרוסק, אבל לא העניק לאדם שום בסיס רציונלי אחר עליו יוכל לייסד את ערכיו, עולמו וחייו. הפוסט-מודרניזם הוא תופעה של ריאקציה, הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו לעשות.

סגירת המעגל הזה – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלאת ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות מרגע שאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים.  לכפירה הפוסט מודרנית, בניגוד למודרנית, אין תוכן עצמי. כל כולה בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית, הפורנוגרפיה הלהט"ביות ושאר כל מאפייניה של התרבות העכשווית. מן היין הטוב של הכפירה נותרו עתה רק השמרים.

הפוסט מודרניזם הוא מהלך פילוסופי תודעתי של פירוק מערכת הערכים של העולם המודרני. הוא פירק את הסמכות, את הלאומיות, את המשפחה, את הזוגיות, את זהותו של הפרט (אפילו את הזהות המינית), את ההיגיון הבריא, את השכל הישר, את היושר והמידות הטובות, והותיר את האדם כאינדיבידואל, אטום(בחולם) בודד ומנותק מכל הקשר ומשמעות. עלה נידף ברוח. הפרוגרסיביות, הליברליות והרב תרבותיות, נחשפות היום כשאיפת הרס עצמי של התרבות המערבית. האנרכיה, המהומות, ושאר כל התופעות המדהימות שאנחנו רואים לאחרונה במערב הן רק בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". הן היו שם כל הזמן. הן התוצאה המתבקשת והיחידה האפשרית של עולם המחשבה הפוסט מודרני. האנרכיה במציאות היא רק גילוי ויציאה לפועל של האנרכיה, של פרוק כל הערכים והמבנים, שהתפתחה במחשבה.

נותרה עתה לאנושות רק דרך אחת לשמר את המסורת המודרנית שהביאה כל כך הרבה ברכה לאנושות. ישנה רק דרך אחת להציל, תוך כדי ברור יסודי, את היסודות חיוביים שהיו במסורת המודרנית מהוונדליזם ומההרס הטוטלי שמביא עליה האנרכיזם הפוסט מודרני: חיבור מחדש של האדם לשמיים. האדם שבנתה התודעה המודרנית, ושהפוסט מודרניזם שמט את הקרקע מתחת רגליו, לא יוכל למצוא לו שום בסיס בריא איתן ויציב לעולמו אלא רק מתוך חידוש הקשר שלו לאמונה, לבורא עולם, לשמיים – הפעם לא מתוך דיכוי ומחיקת האדם אלא לשם הפרחתו. סגירת המעגל של העידן המודרני מבשרת את פתיחתו של עידן חדש – העידן האמוני.















  
.





יום שישי, 5 ביוני 2020

הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות


השאלה איננה רק למה מתכוונים יוזמי תוכנית המאה, אלא בעיקר איזה תהליך תחולל החלת הריבונות החלקית.


בס"ד
י"ג בסיוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כל דיון רציני בתכנית המאה חייב להתחיל מההבחנה ברורה בין השאלה למה מתכוונים יוזמי התכנית, ובין השאלה מה יהיו תוצאותיה בפועל בלי קשר לכוונותיהם. אי אפשר לדעת בוודאות למה נתניהו וממשל טראמפ מתכוונים, והדבר פתוח לפרשנות. עם זאת ישנן מספיק סיבות לחשוב שהם לא מתכוונים להקים מדינה פלסטינית אלא לקבור אותה, וההסכמה למדינה פלסטינית הכלולה בה, היא מהפה ולחוץ, חלק הכרחי מהתחבולה וההסוואה שבתוכנית. התחכום הגדול של התכנית הוא בגיוס של תמיכה ערבית ובינלאומית רחבה – בפועל, בשתיקה, או בהסתפקות במחאה לפרוטוקול – שבלעדיה לא תתאפשר החלת הריבונות. התמיכה הזו זקוקה שיספקו לה עלה תאנה בדמות המדינה הפלסטינית. זהו גם תנאי הכרחי לקונצנזוס פנים ישראלי רחב ככול האפשר שחיוני גם הוא להחלת הריבונות. כולם יודעים לשם מה הוכנסה הכלה הזו לחופה.

תומכי התוכנית מדגישים את חצי הכוס המלאה, ומתנגדיה את חציה הריק. אבל לא אלה ולא אלה עוסקים בכוס עצמה. הם דנים בפרטים ולא במכלול. הם לא עוסקים במסגרת, ברקע, בהקשר. גם לדף הלבן שמאחורי המילים והאותיות וביניהן יש לתת את הדעת. הוא זה שמאפשר אותן ואסור לתת להן להסתיר אותו.   

והלבן הזה, הרקע, ההקשר, האור הזה שהפרטים כתובים עליו, מבהיק בזוהרו. את התכנית עיצבו בצד האמריקאי שלושה יהודים יראי שמים אוהבי מדינת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לא פחות משום מתיישב ביש"ע. בצדק הגדיר אבו מאזן חלק מהם "מתנחלים". צריך להיות רואה שחורות מדופלם בכדי להניח שהם מנסים להרעיל אותנו בכוונה.

מי שזה לא מספיק לו יכול להתבונן בהתעלמות ובזלזול הבוטה של ממשל טראמפ ביחסו לפלסטינים כבר כארבע שנים. הוא גם יכול לראות את מה שכבר עשה הממשל הזה למען ישראל – העברת השגרירות, הכרה בריבונות ברמת הגולן, הכרה בחוקיותן של ההתנחלויות – ולהבין שראיית השחורות והטלת האימה שלו מנותקים מההקשר.

ואם כל זה עדיין לא מאפשר לו להירדם בלילות, הוא יכול לראות את התנאים הבלתי אפשריים שמציבה התכנית לפלסטינים, תנאים שלא יוכלו לעמוד בהם גם אם יחליטו לפתע להתחכם ולהפוך ליונות צחורות. אפשר גם לקרוא את הסעיף בתכנית שמנתק בפועל בין החלת הריבונות לבין הקמת מדינה פלסטינית, ולהירגע.

אמת. כול זה עדיין לא יוצר וודאות מוחלטת באשר לכוונת המשוררים אבל לא היא הדבר הכי חשוב. חשוב יותר לראות מה עתיד לצאת מן התכנית בפועל, בלי קשר לכוונותיהם. בשבוע שעבר אמר גלעד שרון ש"אבא שלי לא תכנן לפנות את יהודה והשומרון". ייתכן, נניח, אבל זה לא משנה. משנה מה התהליך שאריאל שרון יצר, איזו דינמיקה הוא התחיל, גם אם לא התכוון לה.

שוב ושוב מביאים לנו ציטוטים של יצחק רבין, שמהם עולה שהוא לא התכוון להקים מדינה פלסטינית. יכול להיות, ייתכן, אבל לא משנה למה הוא התכוון אלא איזו דינמיקה הוא יצר. כי הכוחות המניעים את המציאות חזקים לאין שיעור מהאדם המתיימר לשלוט בהם ולכוונם. בתגובה לביקורת מימין על שלב א' של תכנית אוסלו, "יריחו ועזה תחילה", הצטדק בזמנו יצחק רבין וטען ש"אנחנו נותנים לאש"ף רק את הצ'ופצ'יק של יריחו", אבל כל בר דעת הבין אז שהצ'ופצ'יק הזה מוליך בהכרח להקמת מדינה פלסטינית.

השאלה אם כן איננה רק למה מתכוונים יוזמי התוכנית, אלא בעיקר איזה תהליך יחולל הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות החלקית שבנידון. מי שטען שנים ש"הנסיגות נותנות רוח גבית לטרור", לא יכול פתאום להתכחש לכך שהחלת הריבונות מוציאה את הרוח ממפרשיו. מי שטען שנים ש"את הטרור מניעה התקווה ולא הייאוש", חייב להודות שהחלת הריבונות תקפד את תקוותיו. מי שטען שנים ש"אין עם פלסטיני" לא יכול לחשוש לכך שפתאום הערב רב הזה, שמעצם מהותו אין לו שום דבר משותף ושנתון למאבקי כוח של קבוצות שליטה ואינטרסים רבות ומנוגדות, יגלה פתאום רצון אחד משותף שיאפשר לו לקבל את חלקו בתכנית. הוא גם לא יכול להתעלם מהעובדה שכבר עכשיו התוכנית מתחילה לפורר את הרשות במאבקי כוח פנימיים.

מי שדגל שנים ב"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", אמור לדעת שהאמת הזו חקוקה בד.נ.א. של הבריאה וההיסטוריה. היא איננה רק אידאל, אלא כוח ממשי הפועל במציאות. היא תקפה במלואה לא רק בשמיים אלא גם בארץ. היא מופיעה לא רק בספרים בבתי המדרש ובתפילות, אלא גם במציאות הביטחונית, המדינית והגאו-פוליטית. היא שעצרה את תהליך אוסלו, לא קומץ מתנחלים; היא שסייעה לבנימין נתניהו לבלום את אסון אוסלו, לא תחכומו כוחו ועוצם ידו; והיא גם שתהפוך בהכרח אלוקי את הצ'ופצ'יק של החלת הריבונות החלקית שלפנינו להחלת ריבונות מלאה עד נהר הירדן, תוך מתן שלטון עצמי כזה או אחר לתושבים הערבים, גם אם, נניח, שלא לכך מתכוונים מחולליה.




יום חמישי, 28 במאי 2020

מפקדי דור המדבר


"מפקדים למען ביטחון ישראל" שבויים בתפיסות עולם ומסורות חשיבה, וכשמתברר הצורך להחליף אותן, הם נלחמים עליהן כאריות. מבחינתם שינוי תפיסתם המדינית-ביטחונית הוא ממש "המרת דת" כדברי תומס קון.


בס"ד
ה' בסיון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מסע התעמולה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות אינו מפתיע; הוא מהווה המשך ישיר לתמיכתם של ארגוני בכירים לשעבר במערכת הביטחון בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. "ההתנתקות טובה לביטחון ישראל", הם המליצו לנו אז. מה שכן מפתיע הוא כיצד מאות בכירים לשעבר, אנשים אחראים ורציניים שבלי ספק מסרו את נפשם עבור ביטחון ישראל, לא מסוגלים להסיק מסקנות ולהבין שהקונספציה הביטחונית שעליה גדלו, ושעל פיה הם חושבים וחיים עד היום, פשטה את הרגל. מה מביא דור שלם של קצינים בכירים לקיבעון כזה, על אף המציאות שטופחת על פניהם שוב ושוב? מה פשר ליקוי המאורות הזה? 

אחת התשובות לכך נמצאת בספר "המבנה של מהפכות מדעיות", אחד מספרי ההגות המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. תומס קון, פרופסור באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, כתב את הספר, והוא יצא לאור בשנת 1962. קון טבע בספר את המושג הידוע "פרדיגמה". הספר עוסק במהפכות מדעיות, אבל התופעה עליה הוא מדבר שייכת לכל תחומי הידע האנושי.

בהסברים המובאים בויקיפדיה על עבודתו של קון נכתב שקון טוען שהחינוך המדעי מנחיל לתלמידיו ידע שהקהילה המדעית צברה עד כה – פרדיגמה – עובדה שיוצרת מחויבות עמוקה להשקפת עולם מסוימת ולעבודה מדעית במסגרת השקפה זו. " קון הוא הפילוסוף הראשון שמתאר את המדע כפעילות קהילתית...... המבנה הקהילתי של המדע מסביר את תהליכי השכנוע בפרדיגמה ואת הדבקות בה, כמו גם חלק מן התהליכים שמאפיינים מהפכות מדעיות", נכתב שם.

כיצד מתרחשת מהפכה מדעית? לפי קון, כאשר מצטברות אי התאמות רבות מדיי (אנומליות) בין הממצאים בשטח לבין הפרדיגמה ופתרונות אד-הוק לא מצליחים לפתור את הסתירה, נוצרת סתירה גדלה והולכת בין המציאות לבין תפיסת העולם הקיימת, והיא מחוללת משבר. למשבר יש השפעה פסיכולוגית עמוקה על קהילת המדענים ובדרך כלל ישנו קושי פסיכולוגי עצום בוויתור על הפרדיגמה השלטת. המשבר עשוי להסתיים בקריסת הפרדיגמה והתרחשותה של מהפכה מדעית. "החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי, הדומה להמרת דת".

מאות הקצינים הבכירים חברי "מפקדים למען ביטחון ישראל" הם עטורי זכויות. הם נלחמו בעבורנו במסירות נפש, והמדינה חבה להם בלי סוף. אבל מה לעשות, ממש כמו בתהליכים מדעיים, כך גם בתפיסת הביטחון והצבא, מידי פעם מתגלות אנומליות. התאוריות המקובלות כבר לא עובדות. התפיסות הישנות והמסורות אותן הם ירשו ושעל ברכיהם הם חונכו כבר לא מוכיחות את עצמן. מגיע זמנה של הפרדיגמה הישנה, של מכלול תפיסת העולם המדינית-ביטחונית, שייתכן שהייתה רלוונטית בזמנה – לעבור מן העולם.

רוב האנשים היקרים האלה, חתומים גם על תהליך אוסלו, אסון מוכח בקנה מידה היסטורי. גם אותו הם גיבו בכל לבם. אפילו בוגי יעלון, חבר וותיק בגוורדיה הזו ולאו דווקא איש שמאל בהשקפתו הביטחונית, תמך בתחילה בתהליך אוסלו לפי עדותו. הוא לא עשה זאת כצופה מהצד שניזון מהתקשורת, אלא כראש אמ"ן. כיצד ראש אמ"ן לא הבין מה שכל ילד ביש"ע הבין?! כיצד הקצינים הללו לאנ הבינו מה עתיד להיות פרי ההסכמים האלה!? כיצד הם ממשיכים לתלות את ביטחון ישראל בגורם זר, עוין וטרוריסטי?! כיצד הם עדיין מצפים לישועה מהרשות הפלסטינית ומהמשך תחזוקתה?! כיצד הם מסרבים להכיר בצורך ההכרחי בהכרעתה?! כיצד אינם מסוגלים להבין שמה שמניע את הטרור הוא התקווה שנמשיך לסגת, שנוותר, שנהסס, שנפחד, שנירתע, שניכנע, וממשיכים לפרנס את התקווה הזאת?! כיצד הם ממשיכים לראות צל הרים כהרים, ולא מעיזים לפעול בכדי לשנות מן היסוד את המציאות שנוצרה?!

התשובה לכול התמיהות האלה היא הפרדיגמה. הקונצפציה. אנשים שבויים בתפיסות עולם ומסורות חשיבה, וכשמתברר הצורך להחליף אותן, הם נלחמים עליהן כאריות. מבחינתם שינוי תפיסתם המדינית-ביטחונית הוא ממש "המרת דת" כדברי תומס קון.

אבל זה לא רק עניין של קבעון מחשבתי אלא גם עניין של "הקהילה הביטחונית". כולם חברים של כולם, לכולם יש מעמד, משרות, פנסיות, כבוד, ההערכה. כשהם משתחררים הם הולכים לעסקים, ומשתמשים בקשרים שיצרו בשרות, קשרים אותם הם לא רוצים עכשיו לשרוף. מזמינים אותם לכנסים, לסימפוזיונים, לאולפנים. הם נחשבים מומחים. כבוד.

"החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי, הדומה להמרת דת", מסביר תומאס קון; כך גם באשר לפרדיגמה ביטחונית, מדינית ופוליטית. היא איננה עניין רק לשכל ושיקולים רציונליים אלא גם ובעיקר לזהות קהילתית-חברתית. להיות איש שמאל, אפילו רק במובן המדיני, זה לא רק עניין של תפיסת עולם, גישה מדינית או מערכת ערכים; זו קודם כל סוציולוגיה. תשאלו את משה רבנו, אפילו הוא היה צריך להמתין 40 שנה עד שימות כל הדור ההוא.   


יום שישי, 22 במאי 2020

משהו חדש מתחיל?

גנץ הראה שיש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, הראוי להיות מרכיב חיוני בקונצנזוס החדש



בס"ד
כ"ח באייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מזל טוב. אחרי תקופת הריון ארוכה וכואבת של יותר משנה, ואחרי צירי לידה שארכו שבועות רבים, נולדה לנו ממשלה חדשה. אל יקטן בעניינו הדבר הזה. חז"ל משווים את כנסת ישראל לאיילה המתקשה בלידתה: "איילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני [הקב"ה] מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה".

לאורך כל שלוש מערכות הבחירות שעברנו חזרה ועלתה השאלה מה משמעותו של המשבר העמוק הזה. בהסתכלות אמונית, משבר פוליטי איננו סתם תאונה חסרת פשר או הסתבכות מיותרת שצריך כך או אחרת לפתור כדי לצאת ממנה. משבר פירושו לידה, כידוע, ומשבר פוליטי הוא עיבור והריון של שלב חדש בחיים הציבוריים. תקופת העיבור היא זמן של עברה קושי עצבנות ומחלוקות קשות, כפי שעברו עלינו בשנה האחרונה שבה כנסת ישראל, הציבוריות הישראלית, התקשתה מאוד בלידתה.

עד שבא הנגיף, בתפקיד הדרקון, או הנחש לפי נוסח אחר של חז"ל, והכיש אותנו בכדי ש"יתרפה" בית הרחם של הציבוריות הישראלית והיא תוכל ללדת. לפעמים יש צורך בצרה משותפת בכדי לזרז תהליכים ובכדי להרפות ולשחרר מתחים ולהסיח דעתנו ממחלוקות שכבר מיצו את עצמן. לולא התפרצות הנגיף, שחייבה הקמת ממשלה או לפחות סיפקה לה תירוץ מצוין ובכך זירזה וקיצרה את תהליכי הבירור הציבורי שעברנו, היינו יכולים למצוא עצמנו בקלות במערכת בחירות רביעית.

"לפום צערא אגרא", אומרים חז"ל. לפי הצער והקושי כך השכר. קושיו ועומקו של המשבר הפוליטי שעברנו וחבלי הלידה הארוכים שנדרשו לפתרונו, מעלים על הדעת את האפשרות שהמשבר לא היה מקרי וסתמי ושייתכן שהוא מבשר שלב חדש בציבוריות הישראלית. קשה לדעת כמה זמן תחזיק הקואליציה הזו מעמד, והאם הרך הנולד לא יתברר כנפל, אבל יכול להיות שעוד נופתע לראות אותו גדל ומתפתח למרות קשיי הלידה שלו. אם כך, לא יהיה מיותר לנסות לפחות לקרא לרך הנולד בשם. יש שקראו לקואליציה הזאת "קואליציית פיוס", אבל ייתכן שיש כאן הרבה יותר מסתם הפסקת אש ופיוס זמני. ייתכן שאחרי למעלה משנות דור של שוויון כוחות משתק בין שמאל לימין הולך ונוצר לנגד עינינו קונצנזוס חדש בחברה הישראלית.
"שלוש כוחות מתאבקים כעת במחננו", כתב כידוע הרב קוק לפני כמאה שנה, במה שנראה עדיין כניתוח האידאי והסוציו-פוליטי המעודכן והמדויק ביותר של החברה הישראלית, "הקודש, האומה, והאנושיות או האדם". המחנה החרדי-דתי, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל הישראלי. האנושיות, האדם, הנטייה לתרבות האוניברסלית מושגיה וערכיה, התביעה ההומניסטית והליברלית, הדגשת הבחירה, היוזמה ונטילת האחריות של האדם על ההיסטוריה, הן מורשת הציונות ההיסטורית בכללה, וחלק גדול ממנה חרט מחנה השמאל בישראל על דגלו. בדור האחרון נאבקה התביעה הזו בחירוף נפש כנגד המחנה הלאומי והמחנה הדתי-חרדי וראתה בהם את ניגודה. "הישראלים" מול "היהודים" אובחן לא אחת המאבק הזה שאפיין את הדור האחרון וששיתק את הציבוריות הישראלית ללא הכרעה.

הקואליציה החדשה מבשרת שייתכן שהמאבק הזה הוכרע ושהכוחות השונים מוצאים את הדרך לשתף שוב פעולה. העובדה שהכוח המרכזי והמוביל בשמאל הישראלי בדמותה של כחול לבן בחר להפסיק את המאבק והעימות ולחפש את הדרך לפעול יחד עם שני הכוחות האחרים – הלאומי והדתי – יוצרת אפשרות ובסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית. אם כך לא מדובר רק בפיוס זמני והפוגה במאבק הפוליטי ההיסטורי, אלא במה שאולי יתברר בעתיד כ"קואליציית האתוס היהודי".  

כאשר אמר בני גנץ בנאומו בחידון התנ"ך האחרון ש"המורשת היהודית היא מקור הלכידות הלאומית שלנו, היא המבוא למדינת ישראל, והכוח של עם ישראל. כל היושבים כאן למדו את התנ"ך לא רק כספר מעניין, אלא כספר קיומי. עבורנו, זהו לא רק טקסט דתי או חינוכי, אלא מקור כוח היסטורי", הוא הוכיח שיש בהחלט מכנה משותף רעיוני לכל החלקים המרכיבים את הקואליציה הזו, והוא האתוס היהודי. גנץ הראה שבניגוד לשמאל השחור והפרוגרסיבי, יש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, שראוי להוות מרכיב הכרחי בקונצנזוס החדש.

מה שקצת מקשה על הגדרה כזו של הקואליציה שבפנינו הוא העדרה של ימינה ממנה. מצד הבשורה שהציונות הדתית נושאת, ימינה הייתה אמורה לעמוד במרכזה של קואליציה כזו, אם לא מבחינה פוליטית, הרי לפחות מבחינה אידאולוגית. אמנם הנסיבות הפוליטיות הביאו לכך שימינה איננה בממשלה, לפחות בינתיים, אבל אין ספק שאם אכן הולך ונוצר קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, קונצנזוס יהודי, הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית, באשר היא נושאת את שלושת הממדים האמורים כאחד, תוכל להוות בעתיד את ליבת זהותו הרעיונית.









יום שישי, 15 במאי 2020

אבל אשמים אנחנו


ראשי ימינה טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. 


בס"ד
כ"א באייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את המצב שבו כל המערכת הפוליטית כבר פחות או יותר סגורה על עצמה, ורק ב"ימינה" עדיין בוקה ומבולקה, אנחנו כבר מכירים מן העבר. זה בדיוק היה המצב באותו ערב שאסור שיישכח של הגשת הרשימות לקראת הבחירות האחרונות. גם אז חזינו בסחר מכר פוליטי מכוער – פרישות, התפצלויות והתרוצצויות של הרגע האחרון. כאז כן השבוע, ימינה זקוקה לא רק לכל תשעים הדקות אלא גם לתוספת זמן פציעות בשביל להתארגן על עצמה, או אולי מוטב לומר לפרק את עצמה.

גם הפעם אחת הסיבות העיקריות למצב הזה היא העובדה שימינה מורכבת מלפחות שלוש מפלגות שונות. כשיישנם ארבעה שרים בכירים, לפחות בעיני עצמם, ושלושה מהם הם גם ראשי מפלגות שונות, וכולם צריכים להתחלק ביבול קואליציוני דל של שר אחד אמתי, עוד שר אחד לענייני כבוד, ויו"ר הועדה לענייני קישוט, קצת קשה לסגור עניינים.  

השאלה האם ימינה הייתה יכולה לתרום יותר בקואליציה מאשר באופוזיציה היא חשובה אבל משנית. כי את התרומה הגדולה ביותר שלה לפוליטיקה הישראלית תתרום ימינה דווקא אם היא תקבל על עצמה סוף סוף לשקם את ההריסות שנותרו מהייצוג הפוליטי של הציונות הדתית. את זה אפשר לעשות הן מהקואליציה ובוודאי גם מן האופוזיציה. מבחינה אידיאולוגית הציונות הדתית היא כוח מוביל בחברה הישראלית, ורוב נציגיה הפוליטיים מוכשרים אידאליסטים וחיוניים למערכת, ולכן לשיקומה הפוליטי יש חשיבות לאומית רבה. כל עוד נמשך המצב הזה שבו ישנן לפחות ארבע רשימות שונות שמייצגות את הציונות הדתית, היא לא יכולה  למלא את תפקידה הפוליטי הראוי. 

תנאי ראשון לשיקום הדרוש הוא חשבון נפש אמתי. לא רק ראשי ימינה אחראים למצב העגום הזה, אלא כול הציבור הדתי לאומי. כולנו אשמים בפלגנות שהביאה אותנו עד הלום. מראשי ונשיאי ישיבות, דרך פובליציסטים כמוני, ואפילו טוקבקיסטים. לא ראוי להטיל את האחריות למצבנו על אחרים. גם לא על נתניהו. נתניהו אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל לא הוא האשם במצבה הפוליטי העגום של ימינה. במסגרת המשא והמתן הקואליציוני נוח היה לראשי ימינה להטיל את האחריות על נתניהו. זה אמנם לגיטימי כול עוד מדובר במשא ומתן, אבל אם נאמץ את הסיפורים האלה לעצמנו גם בהמשך, לא נוכל לעשות את חשבון הנפש הנדרש.

אז בואו נבדוק: נתחיל מהאמירה ש"נתניהו לא אוהב דתיים בעלי חוט שדרה". החרדים התעקשו במשך השנה האחרונה על חוק הגיוס, עם חוט שדרה מברזל יצוק, וגרמו לנתניהו נזקים פוליטיים אדירים. הם היו הסיבה הישירה או לפחות התירוץ העיקרי למשבר הפוליטי של השנה האחרונה על שלושת מערכות הבחירות שלה, ובכל זאת נתניהו מתייחס אליהם אחרת. אולי הסיבה היא, בין השאר, שהם מאורגנים פוליטית, שיש שם "בעל בית" אחד שאתו אפשר לדבר ולסגור עניין, שברור שם מי בראש ומי לא, ושלכן הם בעלי ברית פוליטיים נוחים גם אם תובעניים מאוד, בניגוד לראשי ימינה.

נמשיך בטענה ש"נתניהו מפלג את ימינה והציונות הדתית", שגם היא אינה מחזיקה מים. ראשי ימינה, למעט איילת שקד, עשו בשנה האחרונה ככול הניתן בכדי לפלג ולפצל את הציונות הדתית לרסיסי רסיסים. אבן על אבן לא נותרה. לא נתניהו פילג אותה; היא עשתה זאת במו ידיה. נתניהו, כמו נבוזראדן בזמנו, רק מקדש שרוף שרף וקמח טחון טחן.

גם ההתמרמרות כלפי נתניהו בעניין חלוקת התיקים מופרכת. ארבעת ראשי ימינה היו כולם שרים בכירים, כל אחד בזמנו. כולם זכו במשרותיהם מן ההפקר. הם ידעו לנצל בתבונה סיטואציה פוליטית נוחה בכדי לאלץ את נתניהו לתת להם תפקידים שאינם לפי כוחם האלקטוראלי. עכשיו, כשהעיקרון על פיו פעלו ראשי ימינה בעבר התהפך עליהם, והסיטואציה הפוליטית מאפשרת ואולי אפילו מחייבת את נתניהו לתת להם שאריות, לא ראוי להם לזעוק עד לב השמיים.

כל זה לא נאמר בכדי להצדיק את נתניהו אלא בכדי לעשות דין צדק עם עצמנו. ראשי ימינה עשו את כל הטעויות האפשריות בשנה האחרונה, גם אם כוונותיהם היו טובות. עכשיו, כשמוגש להם החשבון, הם מתנערים מאחריות ומחפשים אשמים. הם טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. אפשר שזו ההזדמנות האחרונה שלהם כי לא בטוח שציבור בוחריהם ייתן להם הזדמנות נוספת.





 
  

יום שישי, 8 במאי 2020

ה-D9 הופיע לבסוף


בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים כדי להפגין את כוחו. אבל בסופו של דבר הוא ייאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלותיו.


בס"ד
י"ד אייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לא היה שום צורך לכסוס צפרניים השבוע לקראת החלטת בג"ץ בעתירות נגד נתניהו וההסכם הקואליציוני. הדיון כולו הצגה היה אחת גדולה, וגם יצירת המתח באמצעות משיכת פסק הדין עד הרגע האחרון הייתה חלק חשוב ממנה. התכלית ברורה: שופטי בג"ץ, מנופחים מחשיבות עצמית, ניסו להראות לנו שהם עדיין אלה ששולטים כאן, שהם הם שיחליטו וששום דבר לא יכול לקרות פה ללא אישורם. זה ותו לא.

היה ברור כשמש מה תהיה החלטת בג"ץ. החוק ברור ולא הייתה עילה משפטית לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. בכדי להעריך מה יהיה "פסק הדין" לא היה צורך להבין במשפט אלא רק  בפוליטיקה, ומבחינה פוליטית בג"ץ לא יכול היה להחליט אחרת, משום שהציבור כבר החליט והכריע. הציבור החליט באמצעות נציגיו בכנסת, ברוב של כמעט שני שלישים ממנה, שהוא חפץ בממשלת אחדות, ושבראשה יעמוד בנימין נתניהו. כן, הוא ולא אחר. העם החליט, וגם בג"ץ, עם כל הפוזה הצדקנית שלו, לא יכול היה להחליט אחרת. ומי כמוהו ידע זאת.

כן, בסוף ה- D9 הופיע, וה-D9  הזה היה העם. הציבור, שהציג השבוע את בג"ץ ככלי ריק. חותמת הגומי של בג"ץ לא הייתה נחוצה לאף אחד חוץ מאשר לו עצמו לשם טיפוח החשיבות העצמית שלו ולשם הפגנת הכוח שהוא נטל לעצמו בשרירות לב. אבל כצפוי, בג"ץ לא העז להמרות את פי הציבור. "הכרה במגבלות הכוח" אוהבים לקרוא לזה בשמאל הפרוגרסיבי שלנו.  

אבל לא רק משיכת "האישור" עד הרגע האחרון ויצירת מתח מלאכותי הייתה חלק חשוב מהצגת התכלית ומפגן הכוח של בג"ץ, אלא גם השידור הישיר של הדיון החצוף והמיותר הזה בזמן אמת. גם זה היה חלק חשוב מן ההצגה. היו כאלה שהתמוגגו מנחת נוכח הפתיחות המפתיעה של בג"ץ ונוכח נכונותו לפתוח את דלתות המקדש בפני ההמון הנבער מדעת. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", התפייט על כך מישהו. אבל לא צריך להתפעל יותר מידי ממפגן הפתיחות הזה, במיוחד כשכולנו יודעים מה מתחולל במסדרונות האפלים של בג"ץ ואיך ממנים אצלנו שופטים בשיטות שהסובייטים לא היו מתביישים בהן.

מפגן הפתיחות הזה דומה למפגן שערך אחשוורוש בזמנו וההיגיון של השניים זהה. המשתה הגדול בשושן, שעשה אחשוורוש לכל שריו ועבדיו, שבו גם פתח את דלתות ארמונו בפני "כל העם הנמצאים בשושן הבירה", לא היה מסיבות של דמוקרטיה פתיחות ושקיפות. גם לא מנדיבות לב. הוא נועד להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". המשתה הגדול ההוא נועד להראות להמון העם מי כאן בעל הבית, מי מחליט, עד כמה הוא עשיר חזק ומפואר, ועד כמה שלטונו יציב ובלתי ניתן לערעור. אותם מניעים גרמו לבג"ץ לשנות מדרכו ולהזמין את הציבור לשזוף את עיניו בהתנהלות המלכותית שלו בתוככי ארמונו. זה היה חלק חשוב מהצגת התכלית של הבג"ץ השבוע.

כל עוד הציבור היה מפוצל פוליטית לחצי חצי, ימין מול שמאל במשקל שווה, שופטי בג"ץ היו יכולים להיכנס ברווח שביניהם, לקחת את המושכות לידיהם ולהשתלט. זו ה"לקונה" שהם נכנסו אליה ואותה הם הרחיבו לשם האדרת כוחם וטיפוח האגו שלהם. כשהתפצל השמאל הישראלי והתרסק לרסיסים, והחלק הלאומי והאחראי שבו החליט להכיר במציאות ולשתף פעולה עם גוש האתוס היהודי, הבין בג"ץ שאין לו ברירה אלא להכיר גם הוא במציאות. הדיון של בג"ץ השבוע לא נועד לייצר הכרעה אלא לייצר הרתעה ולשמר שליטה.

אבל אסור להיות תמימים. בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים בכדי להפגין את כוחו – כמו לדוגמה בנושא המסתננים, ובנושא המאבק בטרור ועוד – אבל בסופו של דבר הוא יאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלות כוחו. כמובן, הוא לא עומד לוותר על השלטון בקלות גדולה מידי; קואליציית האתוס היהודי שתעמיד לנו בשבוע הבא ממשלה תצטרך לעזור לו בכך, וזה לא יהיה תמיד קל. אבל גם אם שופטי בג"ץ תאבי שלטון, כבוד וכוח, הם יאלצו להשלים עם העובדה שלא בהם בחר העם, ושאנחנו עדיין בדמוקרטיה פרלמנטרית. זו באמת המשמעות החשובה יותר של החלטת הבג"ץ השבוע: שכשהציבור מתאחד ומכריע באמצעות נבחריו את המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל, ברוב גדול, בג"ץ נאלץ להרכין בפניו ראש. גם בלי D-9.