יום ראשון, 25 באוקטובר 2020

הלב הפועם של הפגנות בלפור

הדבר שמפגיני בלפור המבוגרים אינם רואים הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים.

בס"ד

ז' בחשוון, תשפ"א

(פורסם השבוע בכתב העת "האומה")

בעומק שורשן ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

כמובן, כמו לכול תופעה, גם להפגנות בבלפור ישנן כמה שכבות, וכמה רבדים. נניח כרגע את המישור הסוציו-פוליטי של התופעה, את המאבק על ההגמוניה והשליטה בעמדות הכוח וההשפעה בחברה הישראלית, שיש לו חלק גדול במוטיבציה של חלק מהמפגינים. על כך דובר כבר די והותר. ממד אחר הוא זה החברתי. במובן זה ההפגנות האלה הן חגיגה חברתית, מעין מסיבה גדולה, שכל מי שמחשיב את עצמו או רוצה "אין" ולהשתייך למעגל החברתי "הנכון", חש צורך ליטול בהן חלק. הממד הזה הוא עניין חברתי לחלוטין והוא שמביא צעירים רבים ליטול חלק בקרנבל, באשר הוא קרנבל. מבחינה זו הפגנות בלפור הן המסיבה הטובה בעיר. רובד נוסף הוא תופעת האנרכיזם שבאה לידי ביטוי בהפגנות בלפור עליה חתומים פעילי השמאל הקיצוני, המפגינים המקצוענים של ארגוני הקרן החדשה. על הממד הזה של ההפגנות דובר כבר מספיק, אבל נכון לכתיבת דברים אלה, אחרי יום הכיפורים והחלת הסגר המהודק, ראוי לציין שהפן זה הולך ומשתלט על האחרים, הוא שנותן את הטון, והוא מוביל את הפגנות בבלפור ובכל הארץ למטרה שמבחינתו היא העיקרית, והיא הגברת הכאוס והאנרכיה בחברה הישראלית, ולו גם במחיר תחלואה גוברת ואובדן חיים.

כל המעגלים האלה קיימים, אבל לא הם העיקר. הלב הפועם של ההפגנות האלה, הגרעין האנושי שנותן להן את הביסוס והצידוק הערכיים והמוסריים שלהן, הם דווקא אותם ישראלים הנקראים "מלח הארץ" שמשתתפים בהן. הם שמשווים להפגנות האלה את הכנות, הישרות, האכפתיות והדאגה האותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. מדובר על מפגינים מהדור המבוגר יותר, אלה שעל חלקם מספרים לנו בצדק שהיו גיבורי מלחמת יום הכיפורים. הם שמספקים להפגנת האלה את הלגיטימציה הערכית והמוסרית שמניעה את שאר מעגליהן.

דוגמאות טובות לסוג האנשים האלה הביא חבר הכנסת יאיר גולן במאמר ("מקור ראשון" 18.9.20), בו הוא מספר על כך שהוא משתתף קבוע בהפגנות בלפור בכול מוצאי שבת. "בכל שבוע אני פוגש שם את אורנה, חברה טובה. היא בת קיבוץ פלמחים, הוריה היו פלמ"חניקים בחטיבת יפתח ונלחמו במלחמת העצמאות בכל נתיב קרבותיה מהצפון לדרום. עוד בטרם נסתיימה המלחמה הם עלו על הקרקע, חיו חיים של עוני שמח, הסתפקו במועט, בנו את הארץ."

"בכול שבוע אני פוגש שם את זיו פייגנבלט. היינו יחד בקורס קצינים בימי מלחמת לבנון הראשונה" ממשיך לספר יאיר גולן. "זיו בא מהסיירת, אני מפלוגת עורב של חטיבת הצנחנים....במשך השנים נפגשנו פה ושם בתרגילים גדולים, אני כקצין בשירות קבע והוא כאיש מילואים מסור. היום, בגיל 58 זיו עדיין עושה מילואים, עדיין תורם מעל ומעבר. שנינו מגיעים לגשר המיתרים, מתעקשים לצעוד כל הדרך משם לכיכר פריז, כיכר הדמוקרטיה."

האנשים עליהם מדבר חבר הכנסת יאיר גולן, בני הדור המבוגר של מפגיני בלפור, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ופתאום התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהם לא יודעים שום כתובת אחרת להפנות אליה את התסכול. נתניהו מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף מן העולם.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו מסתכלים בראי היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגללם. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום אנשים אלה מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליבלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית ופוסט ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם. איפה הם ואיפה דור החלוצים של התקומה, דור שבתודעתם הם עדיין בטוחים שהם ממשיכי דרכו.

להמחשת התהליכים שעברו על הדור הזה, שרואה עצמו עדיין כמלח הארץ, אפשר להביא לדוגמה, קיצונית אמנם, את אהוד ברק. בן קיבוץ, לוחם ומפקד מוכשר ונועז, אידאליסט ומלח הארץ בכול מובן שהוא. תראו לאן הגיע הבחור יפה הבלורית והתואר כעבור חמישים שנה בלבד. מדהים מה יכול לקרות לאדם אחד, לדור אחד, בחמישים שנה בלבד.

למעשה כול מפגיני בלפור, ובמיוחד לוחמי מלחמת היום הכיפורים שביניהם, הם העדות המושלמת לשינוי שחל בהם. כשההפגנות בבלפור נמשכו גם בגל השני של המגפה ולמרות העלייה בתחלואה, הן הוכיחו שמשתתפיהם כבר לא עשויים מאותו חומר ממנו היו עשויים בימי נעוריהם. חוסר האחריות הציבורית שהופגנה בהפגנות האלה, חוסר האכפתיות, הזלזול בהוראות הבריאות, הארוחות החגיגיות רבות המשתתפים בערב ראש השנה, וההתעלמות מההשפעה שהיו להפגנות האלה על ציבורים אחרים, מעידים שבניהם של מייסדי המדינה, שבצעירותם עדיין לקחו עליה אחריות, מסרו עליה נפשם, וגילו סולידריות לאומית, כבר לא נמצאים באותו מקום. ההפגנות בבלפור, לפחות בעת התחלואה המתפשטת, לא כל שכן בעת הכרזת הסגר, הן חוסר אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה, הן כלפי החברה בישראל, הן כלפי המדינה ומוסדותיה והן כלפי הדמוקרטיה הישראלית. העובדה שאנשים אלה לא היו מוכנים להשהות את ההפגנות אפילו נוכח התפשטות המגפה, מעידה שהמדינה והחברה אותן ייסדו אבותיהם כבר לא עומדת בראש מעייניהם. כן, המדינה חשובה להם, אבל רק בתנאי שהיא תיראה בדיוק כפי שהם רוצים. אם היא לא הולכת בדרכם, הם מורדים בחוקיה ולא מוכנים לכבד את הוראותיה ולמרבה האירוניה הם עושים זאת בשם הדמוקרטיה. הם מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם, את עולם נעוריהם שהם עצמם נטשו, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי.  

לא נתניהו הוא הסיבה האמתית לתסכול, לייאוש ולזעם העמוק של הגרעין האיכותי של מפגיני בלפור. גם לא "השחיתות" שלו. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו, על כך שארץ ישראל היפה והקטנה ההיא חלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא שקעה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה. גם לא בגלל הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל.

אבל הייאוש, הזעם והתסכול על האובדן של ההוויה ההיא עדיין מחפשים כתובת. הם לא יכולים להיוותר באוויר, באלם-לא-ממומש. הם חייבים למצוא להם אובייקט לפורקנם. לכך משמש להם רחוב בלפור. עד שגם הזעם הזה יגווע, ייהפך לייאוש שקט, לתסכול-משלים-עם-גורלו, ואולי, מי יודע, יוכל לזהות את אותו האידאליזם הישראלי הישן והטוב ההוא מופיע שוב, אלא שהפעם בלבוש חדש.

 

 

 

יום שבת, 24 באוקטובר 2020

המבחן הגדל של בנט

הגל השני של המגפה הביא את בנט ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. 


בס"ד

ה' בחשוון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בינתיים, הפוליטיקאי שהרוויח יותר מכול מהמגפה שפקדה אותנו הוא נפתלי בנט. הגל הראשון של המגיפה תפס אותו בתפקיד שר הביטחון ותפקודו המצוין בעת המשבר זיכה אותו באהדה ציבורית רחבה. גם בהפוגה שבין שני הגלים, הפעם מהאופוזיציה, המשיך בנט להיות רלוונטי. הגל השני הביא אותו ואת ימינה לשיאים של תמיכה ציבורית. השאלה הגדולה היא האם ישכיל עכשיו, כשאנחנו יוצאים מהגל השני, לשמור על רמת התמיכה הציבורית הזאת. האם עכשיו, כשהחיים והעסקים יחזרו אט אט למסלולם, כשהזעם הציבורי כלפי הממשלה נחלש והאכזבה מתפקודה פוחתת, יצליח בנט לשמר את מעמדה של ימינה בסקרים כמפלגה השנייה בגדולה וככוח הפוליטי היחיד שנמצא בעמדת זינוק ראלית להחלפת השלטון במדינה.

לכאורה בנט צריך עכשיו להמציא את עצמו מחדש. התמקדות בבעיות המגיפה בלבד, כפי שהוא הקפיד בצדק לעשות עד עתה, עלולה להפוך את המשך הביקורת שלו למאולצת, מזויפת ולא עניינית. אבל אם נעמיק בסיבות שהביאו לבנט את התמיכה הציבורית הרחבה נוכל לראות שהחומרים לשימור האהדה הציבורית לה הוא זוכה עכשיו כבר בידיו.

מה שהביא את עיקר התמיכה הרחבה בבנט איננו ה"מה" שהוא הציע, אלא בעיקר ה"איך". לא ההצעות המקצועיות לדרכי ההתמודדות עם המגיפה, תהיינה טובות יותר או טובות פחות, הן שהקנו לבנט את אמון הציבור; הייתה זו רוח ההתנהלות שלו. בנט התגלה על רקע משבר הנגיף כמי שאכפת לו מהבעיות וכמי שבא באמת לעבוד. הוא הכין תכניות מפורטות, כנס צוותי חשיבה, הציע מהלכים, ירד לשטח, היה מעורה בחומר, לא נח לרגע, הצליח לדבר אל ציבור ועם הציבור בגובה העיניים, תדרך בזמן אמת, ובסך הכול הפגין מנהיגות אמתית. המגפה אפשרה לו להוציא אל הפועל מנהיגות שהייתה בו ולא באה לידי ביטוי מובהק עד עתה.

עם כל הביקורת שיש לבנט על הממשלה ועל ניהול המשבר, הוא גם שומר על ממלכתיות. "ביקורת כן – אנרכיה לא! חובה להישמע להוראות משרד הבריאות", הוא הצהיר בזמנו והפגין בכך מנהיגות לאומית, אחראית ורצינית. רוח ההתנהלות הזו היא ששבתה את לב הציבור. בנט חייב לשמר אותה גם בנושאים האחרים שעליו לעסוק בהם מכאן ולהבא.

אבל יותר מכך. התמיכה בימינה היא ביטוי לאכזבה העמוקה של הציבור מקואליציית הפשרה של הליכוד וכחול לבן, שהציבור ציפה ממנה לשני דברים בלבד: התמודדות אפקטיבית עם המגיפה והפחתת המתחים בחברה הישראלית. בשני הדברים האלה נכשלו שתי המפלגות האלה כישלון חרוץ. התמיכה בבנט מבטאת לא רק אכזבה מהטיפול במשבר, אלא גם ובעיקר את המיאוס שיוצרת ההתנהלות הילדותית וחסרת האחריות של הקואליציה. הציבור צמא לריפוי הפצעים השסעים והמחלוקות, והבין שזה לא יבוא מהליכוד או מכחול לבן, אבל אולי כן, באופן מפתיע, דווקא מבנט.

כאשר ברור שחלק משמעותי מהמנדטים של ימינה באים כרגע מהמרכז-שמאל; כאשר אפילו בני גנץ אומר "העם יחליט. רוצים את בנט, שיהיה בנט"; כאשר מובילי דעת קהל בשמאל קוראים לתמוך בבנט (גם אם מתוך שלא לשמה) – מתגלה לפתע שבנט מבטא נקודת איזון חדשה בציבוריות הישראלית, נקודה שמסוגלת להכיל את ההפכים, ליצור אחדות חדשה ולרפא את פצעי המחלוקות. בנט אמנם פוליטיקאי מתוחכם, אבל הציבור חש שהוא גם אידאליסט שאוהב את עם ישראל באמת. כאן, ברוח הזו, נמצא המפתח לשימור וביסוס המעמד של בנט וימינה כמפלגה השנייה בגודלה וכחלופה ממשית לליכוד. בנט וימינה אינם צריכים להמציא את עצמם מחדש, אלא רק להיות עוד יותר הם עצמם, גם בנושאים אחרים.

השאלה המעניינת היא האם הציבור תומך בבנט למרות שהוא חובש כיפה סרוגה או דווקא משום כך. כרגע מצהירים בנט ומתן כהנא שהם הולכים עם סמוטריץ ובכול זאת הציבור איננו נבהל. בשבוע שעבר שיבח בנט מעל דוכן הנואמים בכנסת את נתניהו על "הסכמי אברהם", אבל לא שכח להצהיר ש"אנחנו נביא ריבונות" וגם זה לא הוריד בינתיים את אחוז התמיכה בימינה. גם לא הצילום שלו עטור טלית ותפילין בביה"ח שיבא. האם דווקא הכיפה הסרוגה יכולה להוות בסיס לאחדות חדשה בחברה הישראלית?

בנט למד את הלקח. הוא לא עוזב את הבסיס האלקטוראלי שלו בציונות הדתית, כפי שמעידה ההליכה המשותפת שלו עם סמוטריץ. בנט גם לא מנסה לזייף את האידאולוגיה שלו רק כדי למצוא חן בעיני המרכז-שמאל. נכון, הוא אינו מבטא את הצד התורני של הציונות הדתית אלא את הצד המכיל והפתוח יותר שלה, אבל מבין היטב את חיוניותו וחשיבותו ולכן שומר את סמוטריץ לידו. בנט כנראה למד על בשרו שרק אם יש לך נמל בית, לא רק פוליטי אלא גם תורני ואידאולוגי, אתה יכול לשוט למרחבים ולגלות אופקים חדשים. אם אין לך בסיס כזה, גלי הים יטביעו אותך.


 

 

יום שישי, 16 באוקטובר 2020

הכרזת העצמאות של בנט

השחרור מהליכוד אינו חבירה לשמאל. הוא נועד לפתוח לבנט אפשרויות חדשות לתימרונים פוליטיים 

בס"ד

כ"ח בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כבר מתגובותיהם לסקרים המחמיאים של נפתלי בנט וימינה היה אפשר לשער שנתניהו והליכוד אינם מבינים את האתגר שניצב בפניהם, ושכמו אותם גנראלים וותיקים גם הם מתארגנים למלחמה שעברה. נכון שלמעלה מעשרים המנדטים שימינה מקבלת כרגע בסקרים יכולים בקלות להתנדף ברגע האמת, ונכון שבכול מערכות הבחירות האחרונות הצליח הליכוד לשתות את הקולות לסרוגים ברגע האחרון, אבל זה היה נכון למלחמות שעברו. הסיטואציה הפוליטית העכשווית שונה לחלוטין, והנחמה של הליכוד שמה שהיה הוא שיהיה עלולה להתברר כאשליה כואבת שתעלה לו במחיר השלטון.

מה שהיה בגדר השערה הובהר השבוע לחלוטין. תגובת הליכוד ונתניהו להצטרפות של חלק מימינה להצבעת האי האמון של יאיר לפיד הוכיחה שהם אכן מתארגנים למלחמות עבר ומשתמשים בתחמושת חלודה ומיושנת. הזעקות כאילו ימינה מפרקת את גוש הימין והולכת עם לפיד והשמאל היו ניסיון פתטי להפעיל עליה לחץ כדי להחזיר אותה למתווה הישן, אל תחת כנפי הליכוד וחסותו. אבל אין כבר גוש ימין. נתניהו פרק אותו, וכולם יודעים זאת. הוא זרק בציניות ובלי להניד עפעף את ימינה אל מחוץ לקואליציה, אף שהנאמנות שלה לגוש ולנתניהו לאורך כל הדרך אפשרה לו את ניצחונו הפוליטי במערכת הבחירות השלישי. עכשיו הוא בא בטענות. בינתיים זה הוא, ולא בנט, שהולך עם השמאל לקואליציה ואף עושה עמו רוטציה.  

השבוע סוף סוף השתחרר הציבור הסרוג מהפטרונות של נתניהו והליכוד ויצא לדרך עצמאית. התגובה האמורה של הליכוד מעידה שהמפלגה טרם עיכלה זאת. זה שנות דור שהציבור הסרוג חוסה תחת כנפי נתניהו והליכוד, ומקבל תמורת זאת שתיית קולות, זלזול, אי עמידה בהבטחות והותרה מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות. לא עוד. הפעם האחרונה הייתה פעם אחת יותר מידי. אמנם גם לראשי המפלגות הסרוגות יש חלק באחריות להותרת ימינה מחוץ לקואליציה נוכח התנהלותם השערורייתית במערכות הבחירות האחרונות, אבל אסור לשכוח שנתניהו לא החמיץ את ההזדמנות. הוא השאיר את ימינה מחוץ לקואליציה במטרה ליבש אותה, ומופתע עכשיו לגלות שהיא הפכה את המצב שניכפה עליה למנוף לשחרור מכפיפות הקומה ההיסטורית של הכיפות הסרוגות כלפי נתניהו. סוף סוף מעמיד הציבור הסרוג חלופה כלל ישראלית לליכוד בהנהגת המדינה.

בנט השכיל להפוך את הצעת אי האמון של יאיר לפיד לקונסטרוקטיבית באמת מבחינתו. הוא הפך אותה ממש למניפסט שחרור. הוא יכול היה להתחמק, אולי להימנע, אבל הוא עט על ההזדמנות בשתי ידיו וניצל אותה לשם הוכחה שכוונותיו רציניות. הוא הצהיר באמצעותה שאין יותר מחויבות של ימינה לליכוד. הברית ההיסטורית של הכיפות הסרוגות עם הליכוד הסתיימה. הכיפות הסרוגות עומדות בפני עצמן ופניהן מופנות לכלל ישראל, עם אג'נדה ואידאולוגיה משלהן, ואם שיקולים פוליטיים עצמאיים. זר פרחים לנתניהו.

בנט פעל בתבונה רבה גם מול לפיד, שגם הוא מוטרד מאוד מהנסיקה של ימינה. לפיד לא העלה בדעתו שבנט יצטרף לאי האמון. הוא התכוון להביך את בנט ולהראות למצביעי המרכז-שמאל שמביעים בעת האחרונה אמון בבנט, שיריבו לא מסוגל להשתחרר מנתניהו, ושהוא משמש כקבלן משנה שלו להעברת קולות מהשמאל. אבל בנט הרים את הכפפה והוכיח גם בחזית הזאת, כמו מול הליכוד, שהוא לא מקובע לכללים ומסוגל לשנות את שדה הקרב עצמו. ההצטרפות שלו לאי האמון של לפיד, שלא הייתה לו כמובן שום משמעות מעשית, הפכה אותו לקונסטרוקטיבי מאוד מבחינת בנט גם מול לפיד. היא אפשרה לבנט להוכיח למצביעי המרכז-שמאל שהוא באמת לא עובד אצל נתניהו. על כך מגיע זר פרחים ללפיד.

זעקות השבר שנשמעו מכיוון הליכוד כנגד בנט וימינה עשויות לפעול כנגדו כבומרנג. אירוע שולי יחסית, שהליכוד יכול היה להתעלם ממנו, הפך לאירוע מכונן. בזכות תגובת הליכוד יודעים היום כולם, במיוחד בגוש המרכז-שמאל, שהם יכולים לבטוח בבנט; הוא כבר עצמאי ולא מחויב לנתניהו.

השחרור מהליכוד ומנתניהו אינו בשום אופן חבירה לשמאל. רחוק מכך. הוא נועד לפתוח עבור בנט אפשרויות חדשות לתמרונים פוליטיים יצירתיים, והשבוע הוא הוכיח שהוא מעז למצות אותן. אין לו בעיה לחרוג מהכללים, לצאת מהקווים והמשבצות ששרטטו עברו אחרים, ולשחק את הקלפים הפוליטיים שבידו בחופשיות. בכך מעצב בנט את הזירה הפוליטית מחדש, קובע גבולות גזרה חדשים ומצהיר בלי למצמץ שהוא מוכן ללכת על כל הקופה. שדה הקרב משתנה. מערכת הבחירות הבאה, בוודאי אם היא תתקיים עדיין בצל משבר המגיפה, לא תדמה לאלה שהכרנו. קווי המתאר שלה עשויים להיות שונים לחלוטין. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.  


 

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

העולם החרדי הולך ומסיים את תפקידו

המגיפה הנוכחית עומדת לחולל שינויים משמעותיים בחלק גדול מהעולם החרדי. הוא לא יוכל להימלט מחשבון הנפש המתבקש. הוא כנראה יישאר חרדי באופיו אבל יהיה חייב למצוא את הדרך להתחדש ולהשתלב בהוויה הישראלית הנוכחית. אט אט ילך ויתברר שתפקידו ההיסטורי של העולם החרדי הפך למיותר, פשוט משום שהוא מולא בהצלחה. בזכותו יש לציונות לאן לחזור ומהיכן להתחדש.

בס"ד

כ"א בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כדי לנסות להעריך מה המגיפה מחוללת בעולם החרדי בכלל ובחלקו החסידי בפרט, צריך להבין את התפקיד החשוב שהוא ממלא בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון. ממבט שטחי נראה שהיהדות החרדית רק צופה בו מהצד ולא ממלאת בו תפקיד כלל, אך למעשה יש לה תפקיד מפתח בתהליך, גם אם פסיבי, והוא לא יוכל להגיע לתכליתו בלעדיה.

תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו ולעצמו הוא מסע ארוך, מורכב ומסובך, צעד מהפכני בהיסטוריה. באשר לכל מסע, גם של האדם הפרטי, אנו מאחלים שיפתח ברגל ימין. אבל למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין המובילה, רגל שמאל היא החשובה יותר. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. כל עוד לא הובטח שרגל ימין הגיעה לחוף מבטחים אסור לרגל שמאל להתרומם ולהצטרף אליה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו ולכן גם לא במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנות תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל, והופעתה מהווה קפיצה במדרגת החיים הישראליים. גדלות לעומת קטנות.

 רגל ימין, הציונות, התחילה את המהלך המורכב וכל עוד הוא לא הסתיים בהצלחה והשלים את יעדיו מותיר הגוף הלאומי גם בסיס יציב כלשהו מאחור. הציונות יצאה מן היהדות המסורתית וממנה מקורות האנרגיה והתנופה שלה. כל עוד היא לא תמצא את הדרך לשוב למקורותיה, אמנם בפנים חדשות ומאירות יותר, היא תמשיך להתקשות בהשלמת המהלך, בדיוק כפי שאנו רואים בימינו. בכדי שיהיה לאן לחזור ומהיכן להתחדש, צריך גורם שישמר את נקודת המוצא ואת התוכן המקורי.

 זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד לא אטרקטיבי וכפוי טובה. לתהילה זוכה רגל ימין. היא הדינמית, הנועזת, המחדשת והנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את שיבת ציון הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור מבחינת רוחנית כדי שהתהליך יושלם. כל עוד לא נוצרה כאן תרבות יהודית אמונית אותנטית, נאורה, בריאה, יציבה ומאוזנת – תפקידו של העולם החרדי, רגל שמאל, הוא להיוותר מאחור, שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי ומנוכר.

על התפקיד החיוני הזה היהדות החרדית משלמת מחיר כבד. הוא מחייב הסתגרות ביחס לכול התחדשות וחידושים: המדע המודרני, ההשכלה, הקדמה, הציונות, המדינה שהיא הקימה ואפילו הסתייגות מארץ ישראל. להסתגרות הזו יש מחיר ועם כל ערכו איכותו ויתרונותיו של העולם החרדי, כולנו מודעים גם לעיוותים הרבים שלמרבה הצער קיימים בו, שלא כאן המקום לפרטם. עיוותים אנושיים-מוסריים, וגם תורניים. לא זו תורת החיים שאמורה לצמוח ולפרוח עם שיבת העם לארצו. לא זו תורת ארץ ישראל, תורת הגאולה, תורת האחריות הציבורית הישראלית וחיי האומה.

 אחד העיוותים שנוצרו בעולם החרדי בכלל ובחסידי בפרט הוא שהקהילתיות, שהיא מיסודות היהדות, הפכה אצלם לחזות הכול. ועצם קיומו מותנה בה. הצורך להסתגר הפך את הקהילתיות שלו – שיש בה כמובן הרבה צדדים יפים וחיוביים, אבל גם לא מעט צדדים מדכאים, חונקים ומנוונים – לנשמת חייו, בבחינת ייהרג ובל יעבור. הקהילתיות הזו, שאפשרה את הישרדותה של היהדות בגלות, הפכה עם החזרה לארץ לחרב פיפיות. בגלות היא סיפקה את ה"יחד" ההכרחי ושימשה כתחליף חיוני לכלל ישראליות; בגאולה היא מהוה מחסום מפניה. 

 המגיפה הנוכחית חושפת עיוותים רבים וסתירות רבות בחברה הישראלית. היא מאיצה תהליכים שבזמנים רגילים היו יכולים להימשך עשרות שנים ומבשילה אותם בטמפרטורה גבוהה בחודשים מעטים. היא חושפת גם את העיוותים של היהדות החרדית, ובראשם את הקהילתיות המאפיינת אותו, שהפכה אצלה מסם חיים לסם מוות.

 המגיפה הנוכחית עומדת לחולל שינויים משמעותיים בחלק גדול מהעולם החרדי. הוא לא יוכל להימלט מחשבון הנפש המתבקש. הוא כנראה יישאר חרדי באופיו אבל יהיה חייב למצוא את הדרך להתחדש ולהשתלב בהוויה הישראלית הנוכחית. רגל שמאל כבר לא יכולה שלא להתרומם ולהצטרף לרגל ימין, וזה עצמו האות שהציונות כבר מצאה את הדרך לשוב למקורותיה בתורת ישראל ושתורת ארץ ישראל כבר התחילה להופיע באומה. אט אט ילך ויתברר שתפקידו ההיסטורי של העולם החרדי הפך למיותר, פשוט משום שהוא מולא בהצלחה. בזכותו יש לציונות לאן לחזור ומהיכן להתחדש.

 (פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

 

 

יום שבת, 3 באוקטובר 2020

באין חזון יפרע עם

 "הקב"ה מקדים רפואה למכה" מלמדים אותנו חז"ל. המכה באה בשביל הרפואה. יש כיוון, מגמה ותכלית להיסטוריה והשלב הבא שלה הוא הרפואה, אלא שהוא לא יכול לצאת אל הפועל בלי המכה. הנגיף רק חושף את היעדר החזון המשותף בחברה הישראלית, שמתבטא בסתירות במחלוקות ובבעיות הפנימיות, שעתה רק עולות על פני השטח. את קצה האור של הופעת הרפואה ניתן היה לראות בעת האחרונה בשתי תופעות. 


בס"ד

ט"ו בתשרי, תשפ"א

(פורסם בערב השבת והחג ב"מקור ראשון")

אי אפשר להגדיר את מלחמת הכול בכול בו המתחוללת כיום בחברה הישראלית אלא כקריסת מערכות. במקום לשתף פעולה, הכוחות המרכזיים בחברה נאבקים אלה באלה עד כלות, וכמו שייטת אוניות טיטניק הנעה בעיוורון אל כיליונה אינם מסוגלים לעצור את ההתנגשות הצפויה להם מראש. אף שהעומדים בראש יכולים להבין את גודל האסון המתרגש ובא, הרי ממש כמו בטרגדיה יוונית, הם לא מצליחים לסטות כהוא זה מהתפקיד המיועד להם מראש במחזה.  

הכאוס ניכר במערכת היחסים שבין הליכוד לכחול לבן, שבמקום להתאחד נוכח המגיפה מעדיפים להתקוטט, לריב, לנטרל זו את זו, ולתקוע מקלות במאמץ הלאומי. אף שכול בר דעת מבין וגם הסקרים מוכיחים שהמאבקים ביניהן יפגעו בהם אנושות, ציבורית ופוליטית, הן אינן מצליחות לחרוג מההתנהלות הקטנונית והבלתי אחראית הזו. נוכח זאת היינו יכולים לצפות מהיועץ המשפטי לנהוג כמבוגר אחראי, אבל גם הוא מוכיח שוב ושוב שאינו יודע את מקומו, מוסיף לעצמו עוד ועוד סמכויות ומגביר את הבוקה והמבולקה.

כוכבים נוספים במחזה הם מפגיני בלפור, שחוסר האחריות הציבורית שלהם כל כך בוטה ומופקר, עד שעולה חשד שהתנהלותם מכוונת מלכתחילה כדי להרבות את האנרכיה והכאוס. גם בציבור הרחב ניכר חוסר אחריות, והתביעות הפרטיות נושאת ראש. ארגוני עובדים ומעסיקים וקבוצות לחץ מנסים לסחוט את הלימון עד תום, ואזרחים רבים מידי אינם מבינים את חומרת המצב ומזלזלים בהוראות הבריאות בריש גלי. כל אחד מהכוחות הללו רואה את האינטרסים שלו בלבד ואת הצדק שלו בלבד, ושום הגיון או כוח בעולם לא יצליחו לשכנע אותו לנהוג אחרת. משום מקום לא מסתמנת כרגע הופעת גורם מאחד או מבוגר אחראי שמסוגל לעצור את הדינמיקה ההרסנית הזאת, שבה כל הכוחות חותרים במלוא עוצמתם להתנגשות שתביא לכיליונם שלהם עצמם ושל החברה כולה. טרגדיה יוונית של ממש.

אלא שהטרגדיה היא פרי הרוח היוונית והמחשבה המערבית שהתפתחה ממנה, שרואות בהיסטוריה מאבק עיור וחסר תכלית המובל על ידי גחמותיהם של אלים או בני האדם, שנגזר עליהם מראש להביא את סופם במו ידיהם. המחשבה הישראלית, במובן המקורי של המושג, לא יודעת את הטרגדיה. היא יודעת שגם אם הבירה דולקת, יש לה בעל הבית, שהוא שולט בגובה הלהבות ושיש תכלית לדליקה.

"הקב"ה מקדים רפואה למכה" מלמדים אותנו חז"ל. המכה באה בשביל הרפואה. יש כיוון, מגמה ותכלית להיסטוריה והשלב הבא שלה הוא הרפואה, אלא שהוא לא יכול לצאת אל הפועל בלי המכה. שהרי ברור שהבעיה העיקרית שלנו איננה עם הנגיף אלא עם עצמנו בלבד; הנגיף רק חושף את היעדר החזון המשותף בחברה הישראלית, שמתבטא בסתירות במחלוקות ובבעיות הפנימיות, שעתה רק עולות על פני השטח.  באין חזון יפרע עם.

את קצה האור של הופעת הרפואה ניתן היה לראות בעת האחרונה בשתי תופעות. האחת, תמונת המסך המפוצל של מוצאי שבת, ערב יום הכיפורים, כשראינו את הכותל המערבי ריק כמעט לחלוטין, ולעומתו את רחוב בלפור מפוצץ ממפגינים מתלהמים. זה היה שידור חי של מעמד חילופי המשמרות בחברה הישראלית. צאצאיהם הסוציו-פוליטיים של מייסדי המדינה, מזלזלים ובועטים בה וכבר לא מסוגלים לגלות סולידריות ואחריות לאומית. מבחינתם אם המדינה לא תלך בדרכם, היא יכולה ללכת. מנגד, התגלה שדווקא המסורתיים, הדתיים, ורוב החרדים, שלא הובילו  את מהלך ייסוד המדינה אלא רק הצטרפו אליו, הפנימו את ערכי הממלכתיות והאחריות הציבורית והלאומית ועכשיו הם שנושאים אותם. כבמרוץ שליחים הועבר במעמד זה מקל השליחים מישראל המייסדת לישראל היהודית.

להתפתחות זו יש גם ביטוי פוליטי מובהק. כישלונם הבולט של הליכוד ושל כחול לבן בהנהגת המאבק בנגיף מתבטא היטב בסקרים ומעלה אופציה חדשה להנהגת המדינה.

ראשי ימינה  משכילים לשלב ביקורת בונה ועניינית על מחדלי ההנהגה עם ממלכתיות ואחריות לאומית, והציבור רוחש להם אמון. נכון שהסקרים המחמיאים עלולים לצנוח במהרה, אבל הם גם עשויים לנסוק לשיאים חדשים. הרי כבר למדנו שהנגיף הזה בלתי צפוי. הסקרים האלה מגלים שנפרץ מחסום מנטלי ואידאולוגי משמעותי ושרבים במרכז-שמאל, ואפילו אנשי "רק לא ביבי" בשמאל הקשה עצמו, מבינים שימינה היא הכוח הפוליטי הריאלי היחיד שיכול להביא לחילופי השלטון בישראל.

רבים משווים את יום הכיפורים הזה למלחמת יום הכיפורים ההיא שהביאה להדחתה של ההנהגה ההיסטורית של השמאל ולתחילתו של עידן פוליטי חדש, עידן הימין. בהחלט ייתכן שבעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים הנוכחית, יתבע הציבור מהנהגת הימין לשלם את מחיר כישלונה, ויעלה לשלטון הנהגה אמונית.

אם הליכוד וכחול לבן לא יתעשתו במהרה ולא יתחילו לגלות אחריות ולשתף פעולה, התוצאה המתבקשת תהיה התפרקות הקואליציה הנוכחית והליכה לבחירות חדשות עדיין בצל הנגיף, דבר שעשוי להביא לתחילתו של עידן חדש שבו ישראל אמנם לא תהיה דתית אבל תהייה הרבה יותר יהודית. 


 

 

 

 

  

יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

צל הפלסטיניות הולך ונמוג

ההסכמים שנחתמו השבוע בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, מבשרים שארה"ב, לפחות זו של ממשל טראמפ, חלק מרכזי ממדינות ערב ואפילו מדינת ישראל, החליטו לפתור את "הבעיה הפלסטינית" בדרך היחידה האפשרית: להפסיק לראות בה בעיה.

 

בס"ד

ב' בתשרי תשפ"א

(פורסם בערב החג ב"מקור ראשון")

מלבד המשמעות הכלכלית הגדולה של ההסכמים שנחתמו השבוע בוושינגטון בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין; ומלבד המשמעות האסטרטגית והביטחונית האדירה שלהם ביצירת ברית אזורית בגיבוי אמריקאי נגד אירן; ומלבד זאת שעוד מדינות ערביות עתידות כנראה להצטרף למהלך בעתיד הקרוב, ובכך יהפוך המזרח התיכון לחדש באמת; מלבד כל אלה - ההסכמים מביאים בשורה גם באשר למה שמכונה "הבעיה הפלסטינית".

ההסכמים האלה מבשרים שארה"ב, לפחות זו של ממשל טראמפ, חלק מרכזי ממדינות ערב ואפילו מדינת ישראל, החליטו לפתור את "הבעיה הפלסטינית" בדרך היחידה האפשרית: להפסיק לראות בה בעיה. כן, אומרים ההסכמים האלה בסאבטקסט שלהם, הפלסטינים כאינדיבידואלים לא הולכים לשום מקום, אבל הפלסטיניות, התביעה הלאומית הפלסטינית, הולכת מתאדה ונמוגה.

ובאמת לטענת הלאומיות הפלסטינית לא הייתה מעולם אחיזה ממשית במציאות. הלאומיות הפלסטינית הייתה פשוט הצל שהטילה שיבת ציון המודרנית על המציאות. צל מלווה ותו לא. לפני שהתחילה הציונות את מפעל חזרתו של עם ישראל לארצו, תושביה הערבים של הארץ הזו מעולם לא חשבו על עצמם במושגים של לאום העומד בפני עצמו. חזרת עם ישראל לארץ ישראל יצרה התנגדות טבעית, שהלכה והתגבשה ברבות השנים לתודעה לאומית. שום דבר חיובי לא היה ואין גם היום בתודעה הלאומית הזו. אין לה דבר משל עצמה, והתוכן היחיד שמעמיד אותה הוא ההתנגדות לשיבת ישראל לארצו. זו הסיבה שלמרות כל המאמצים הבינלאומיים לא קמה עד עתה וכנראה גם לא תקום לעולם מדינה פלסטינית. כדי להקים לעצמם מדינה הם חייבים להכיר בנו ולהשלים עמנו, אבל אז יאבד להם הדבר היחיד המשותף להם. לכן הם לא רוצים מדינה משלהם; הם רוצים את המדינה שלנו.

התוכן הלאומי השלילי הזה לא היה הופך לגורם משמעותי בהיסטוריה לולא העובדה שלגורמים רבים היה אינטרס לטפח ולנפח אותו בכדי להשתמש בו לצורכיהם בכלל, ולשם התנגדותם לשיבת ישראל לארצו בפרט. קודם כל העולם הערבי כולו, שראה בציונות פריצה זרה לתוך מרחב החיים הטבעי שלו, והבעיה הפלסטינית שימשה מבחינתו ראש החץ של התנגדותו לה. גם המערב, שתמך פה ושם ביד אחת במפעל הציוני, פעל בה בשעה בכול כוח ידו האחרת כדי למנוע אותו בכול מחיר, והשתמש בהמצאת הלאומיות הפלסטינית לשם כך. ולא פחות מכול אלה, גם השמאל הישראלי, שלמען האינטרסים הפוליטיים שלו ובכדי לשמור על ההגמוניה שלו בחברה הישראלית תמך בשקר הזה וניסה לקדם אותו.

לא מקרה הוא שהתגובה הפלסטינית להסכמים שנחתמו השבוע הייתה המשך הסרבנות המדינית ומטחי קטיושות. הפלסטינים מבינים טוב מכולם שמשמעותם של ההסכמים האלה היא שחלק גדול מהגורמים שטיפחו את השקר שעליו מבוססת הטענה הלאומית שלהם על הארץ הזו זנחו אותם; שמבחינת חותמי ההסכמים הבעיה הפלסטינית איננה בעיה עוד. בכך יצא השבוע רוב האוויר מהבלון הנפוח של "הבעיה הפלסטינית", שבמשך כמעט מאה שנה, ובוודאי מאז קום המדינה, היווה מוקד מרכזי לחוסר יציבות במזרח התיכון, ואף לבעיה בינלאומית מרכזית. מכיוון שללאומיות הפלסטינית לא היה שום דבר חיובי משל עצמה, ולבדה לא היה בכוחה להתנגד בעוצמה לישראל, נטישתה בידי מי שטיפחו אותה לצורכיהם, מהווה עבורה מכת מוות.

צל הלאומיות הפלסטינית, שלא היה אלא בבואה של המפעל הציוני, הולך ונמוג. מי שטיפחו אותו במשך קרוב למאה שנים כבר לא זקוקים לו. הם השליכו אותו בצדי הדרכים של ההיסטוריה. גם אם כמס שפתיים עדיין ישנה איזו התייחסות עמומה בהסכמים לבעיה הפלסטינית, ברור לכולם, ולפלסטינים יותר מכול, שהפריחה הגדולה שהייתה להם בעשרות השנים האחרונות, שהגיעה לשיאה בהסכמי אוסלו, חלפה ולא תשוב עוד לעולם. סר צילם של הפלסטינים והתפקיד החשוב שהם מלאו בתחיית עם ישראל בארצו, דווקא על ידי התנגדותם שחייבה את עם ישראל להתעצם, הן חומרית והן רוחנית, הולך ומסתיים.

תם עידן הלאומיות הפלסטינית, אבל עדיין לא הושלם. לא ביום אחד ולא בהסכם אחד ניתן לתקן עיוות של למעלה ממאה שנים, מה עוד שיש עדיין כוחות שהשקר הזה משמש לצורכיהם ולכן ימשיכו לטפח אותו. כמו כן מוטל עלינו עדיין למצוא את הדרך שתאפשר לתושביה הערבים של ארץ ישראל חיים ראויים הוגנים ומכובדים תחת ריבונות ישראלית. אבל הכיוון שהסתמן עם פרסום תוכנית המאה של טראמפ בחורף האחרון, שההסכמים השבוע עולים בקנה אחד עמו ומהווים חלק ממנו, הולך ומתבהר. העולם החליט לפתור את הבעיה הפלסטינית בדרך האפשרית היחידה: להפסיק לראות בה בעיה.  

 

 

 

 

יום שישי, 11 בספטמבר 2020

אכלו לו, שתו לו

עלינו להודיע לנתניהו: או שתוביל מאבק אמתי לשיקום מערכת המשפט ולטיהורה, או שתעזוב אותנו מטענותיך האישיות נגדה, גם אם הן נכונות וכולנו מסכימים עליהן.

 

בס"ד

כ"ב באלול, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


החשיפות של עמית סגל השבוע על עומק השחיתות שפשתה במערכת המשפט הישראלית לא הפתיעו איש. הן רק הוכיחו בפירוט ובבירור מה שכולנו ידענו. לכולם ברור שמערכת אכיפת החוק הישראלית סימנה לה למטרה את הפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו רק בכדי להפיל את שלטון הימין. השמאל הבין שבמערכת בחירות דמוקרטיות הוגנת לעולם לא יעלה בידו להתמודד מול נתניהו, והיו לו מספיק נציגים, בעיקר בפרקליטות ומתברר שגם בשורות המשטרה, שהתגייסו למשימה הקדושה של הפלת נתניהו בכדי "להציל את המדינה".

מה שמפתיע הוא שאפילו עכשיו נתניהו לא מוכן להסיק את המסקנות מהעובדה ששום דבר כאן לא היה אישי נגדו. המהלך המשפטי כולו היה נגד נתניהו כראש מחנה הימין, אבל נתניהו עדיין ממשיך לזעוק "אכלו לי שתו לי", ולא מוכן לעבור למישור הציבורי ולפתוח במערכה כוללת לשיקום יסודי של מערכת המשפט מן השורש. הוא עדיין חושב שאם יעלה בידו להציל את עורו הפרטי באמצעות סוללה של עורכי דין, הכול יכול להימשך כפי שהיה עד עכשיו.

כשהוקמה קואליציית האחדות, היה ברור שהימין משלם תמורה גדולה לכחול לבן על נכונותה לשתף פעולה. נתניהו הפקיר בידה את מערכת המשפט תמורת מה שנראה אז כנכונות של כחול לבן לתמוך, או לפחות לא להתנגד, ליישום תוכנית המאה. אבל עכשיו, משהחלת הריבונות ירד מן הפרק לפחות בעתיד הנראה לעין, נותר הליכוד קרח מכאן ומכאן. לא החלת ריבונות, לא שיקום מערכת המשפט.

השר זאב אלקין המליץ השבוע לנתניהו על מהלך שיקום שורשי של מערכת המשפט ואכיפת החוק. אבל נתניהו, כמו נתניהו, ממשיך לא להכריע ולא להחליט. הוא יכול להצהיר מעל כל במה שמערכת אכיפת החוק הפכה למערכת עקיפת החוק, ועדיין לא להרים את הכפפה.

נתניהו עדיין לא מבין שהטענתו המוצדקת שמדובר ברדיפה משפטית של הימין כולו, ולא רק נגדו אישית, מחייבת אותו להתייחס למאבק המשפטי שלו כמאבק ציבורי ולא רק כמאבק אישי. שהמקרה הפרטי שלו איננו פרטי כלל, ושהוא מחייב אותו לא רק להתמודד משפטית בכדי להוכיח את חפותו, אלא להתמודד ציבורית מול מערכת המשפט כולה בכדי להחזירה למסלול הדמוקרטי.

המלצתו של אלקין לנתניהו היא להוביל תיקון מקיף של מערכת המשפט גם ללא תמיכה, ואפילו התנגדות של כחול לבן. ימינה כבר יזמה כמה הצעות חוק בנושא, ומי שהתנגדו למימושן היו דווקא נתניהו והליכוד. אם יואיל נתניהו להפוך את משפטו מאישי לציבורי, הוא יקבל תמיכה מספקת מחלק מסיעות האופוזיציה, ויוכל סוף סוף להביא לשיקום היסודי הנדרש. אבל נתניהו, כדרכו, גורר רגליים, מורח, ממתין, ואפילו כשהחבל המשפטי מונח על צווארו, לא מוכן להפוך את הרדיפה המשפטית כנגדו למאבק ציבורי רחב לא רק להגנתו הוא, אלא לשיקומה של הדמוקרטיה הישראלית.

המאבק הנוכחי שמנהל נתניהו מול מערכת אכיפת החוק, שהוא מאבק פרטי, בעייתי מאוד. הוא לא פותר שום בעיה ציבורית, לא מקדם את הדמוקרטיה, לא מביא לתיקון מערכת המשפט, ורק מוסיף אנרגיה שלילית למערכת הפוליטית. המתח הציבורי גובר, העויינות, השנאה וההסתה משני הצדדים. כל זה גם ממשיך לתדלק את ההפגנות בבלפור. הצורך בהכרעה, שרק היא תביא לרגיעה ולהורדת המתחים, עדיין לא נענה. כך נשארת הציבוריות הישראלית מותשת ממאבק חסר תכלית שלא מקדם אותה במאומה.

עלינו להודיע לנתניהו: או שתוביל מאבק אמתי לשיקום מערכת המשפט ולטיהורה, או שתעזוב אותנו מטענותיך האישיות נגדה, גם אם הן נכונות וכולנו מסכימים עליהן. מערכת המשפט זקוקה לשיקום, לא להתבכיינות. אם אתה לא מסוגל להעביר את המאבק המשפטי שלך מן המישור האישי למישור הציבורי, עזוב אותנו מהעוול שנעשה לך. עם כל הכבוד, ועם כל ההזדהות העמוקה, גורלך האישי פחות חשוב מגורלה של הדמוקרטיה הישראלית. קום, עשה מעשה, או עזוב אותנו בשקט.

 

יום שישי, 4 בספטמבר 2020

חלנ"שים

אי אפשר להבין את תופעת הדתל"שים בלי להבין תופעה מקבילה לה, מנוגדת לה, וסימטרית לה: תופעת החלנ"שים. שמעתם פעם על חלנ"שים? – לא. אז בואו נבהיר: חילונים לשעבר.

 בס"ד

ט"ו באלול, תש"פ

סוגיית הדתל"שים לא מפסיקה לעורר עניין. מידי כמה חודשים היא עולה שוב ושוב לדיון ציבורי סוער. זה עצמו מעיד שמה שנאמר עליה עדיין לא מצליח לתת תשובה משכנעת לשאלה מה הבעיה, אם בכלל, ומה פתרונה, אם היא אכן בעיה.

אני רוצה לגשת לסוגיה מפרספקטיבה אחרת. לא כנגד מה שכבר נאמר בה על ידי גדולים וטובים ממני, אלא בכדי להאיר אותה, וגם את מה שאמרו אחרים, מזווית אחרת.

אי אפשר להבין את תופעת הדתל"שים בלי להבין תופעה מקבילה לה, מנוגדת לה, וסימטרית לה: תופעת החלנ"שים. שמעתם פעם על חלנ"שים? – לא. אז בואו נבהיר: חילונים לשעבר.

אני לדוגמה אחד כזה. חילוני לשעבר. בדיוק החודש. באלול לפני ארבעים שנה, חזרתי בתשובה. מלא מלא. היו אז בודדים כמונו. היום ישנם מאות אלפים. אבל אנחנו, בעלי התשובה "הקלאסיים", לא בדיוק דוגמה לתופעת החלנ"שים. אנחנו אמנם פרצנו עבורה את הדרך אבל רוב החלנ"שים לא נהיו "דתיים" או חרדים מלא-מלא. הם נהיו "מתחזקים", כיפות שקופות, כיפות שמיים, שומרי שבת באופן חלקי, מקימי בתי כנסת בקיבוצים, אוהבי ארון הספרים היהודי וכדומה. הם לא דתיים, אבל כבר לא חילוניים. הם פתוחים ליהדות ולא אתאיסטים אידיאולוגים, כופרים עקרוניים, כפי שהיו פעם החילונים.

כמובן, מכמה וכמה סיבות קשה למדוד כמותית את התופעה, כפי שקשה למדוד כמותית את תופעת הדתל"שיות. ובעצם הכמות לא חשובה. חשובה האיכות. החידוש החשוב והמשמעותי הוא איכות התופעה, עצם התופעה, האפשרות שיהודי "חילוני" יתחיל להתחבר לפתע בטבעיות למקורות, לפי מידתו. כשנעשית פריצת דרך כזו, המספרים הגדולים כבר יבואו בהמשך.

בדיוק כפי שהחלנ"שים לא נהיו "דתיים", כך הדתל"שים לא נהיו "חילונים". המושגים דתיים וחילוניים שייכים לעידן אחר של תחילת הציונות והעשורים הראשונים של קום המדינה. אז היה קו ברור בין דתיים וחילוניים. היום הוא הולך ומטשטש. לשני הצדדים היה אז צורך חיוני להגדיר קו כזה. חומה בצורה. היום החיים גוברים עליו והולכת ונוצרת חברה שהיא כבר לא חילונית ולא דתית אלא יהודית.

הורדת המחיצות הגבוהות וההגדרות הברורות, יוצרת חברה שהיא חברה יהודית מסורתית. לא במובן של המסורתיות המבורכת של עדות המזרח, אלא של מסורתיות מסוג חדש, לא פחות מבורכת, שבמהותה גם היא יהדות מסורתית.

משני הקצוות ישנה תנועה לאמצע חדש שהוא מהווה את הרוב, הקנצנזוס, "הגוף" של החברה הישראלית שהולכת ומתגבשת בו. חברה כזו כבר איננה אנטי-דתית. היא פתוחה לתורת ישראל, לערכי האומה, להיסטוריה שלה ויכולה להזדהות עמן בלי בעיה.

הולך ונוצר מבנה חדש בחברה הישראלית. סולם שבו הרוב הגדול מזדהה נפשית ואידאית עם היהדות, ממלא כמה מצוות, כל אחד לפי מדרגתו, וחש שייכות והזדהות ברמה כזו או אחרת עם תורת ישראל. הוא כבר לא נגדה אוטומטית. זהו סולם יעקב, שישראל עולים וירדים בו. יש מי שמקפידים יותר ויש שפחות, וזה עצמו משתנה לפי תהליכי ההתפתחות וההתבגרות שלהם.

מה שקרה לאחרונה בעקבות פטירתו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל לא יכול היה לקרות לפני חמישים שנה. מכול קצוות החברה הישראלית הובעה הערכה רבה לדרכו למפעלו ולאישיותו. החברה הישראלית כבר לא הסתכלה עליו מהצד, כדמות חרדית או דתית שלא שייכת אליה, אלא על דמות שהיא חלק ממנה, ושהיא גאה בה ובפועלה.

יחס כזה של הגוף המרכזי של החברה לדמות רבנית הוא מפתח לשינוי עמוק ומהפכני בחברה הישראלית. עכשיו זה רק תלוי בנו "הדתיים" מלא-מלא. אם נהיה בני אדם, אם נהיה מה שתורת ישראל דורשת מאתנו, עם נהיה מודל לחיקוי, דוגמא אישית, החברה כולה – כולל הדתל"שים והחלנ"שים – תקבל מאתנו. תושפע מאתנו ברצון. היא לא תהיה "דתית" מלא-מלא, אבל הרבה יותר יהודית. כך תמיד היתה בנויה החברה היהודית מדורי דורות. בראשה היו תלמידי חכמים ובעקבותיהם הלך עם ישראל כולו, כל אחד במקומו, במדרגתו, כפי יכולתו.  

אבל בכדי שיהיה גוף החברה יהודי, צריך מוקד תורני רציני שיאפשר אותו. וכאן מקומן של הקריאות לחזק את החינוך הדתי-לאומי. כך צריך להבין אותן.

רק מיעוט מהדתל"שים נהיה "חילוני" למהדרין. רובם נשארים קשורים לדת, ברמה כזו או אחרת, ממלאים חלק מהמצוות, ופשוט חשים שבשלב זה של חייהם הם לא מסוגלים להתחייב לכל השולחן ערוך. הם לא יהיו "לשעברים" אם אנחנו לא נגדיר אותם ככאלה, ולא יתנתקו מאתנו אם אנחנו לא נוציא אותם מחוץ לתחום (וכמובן, גם לפתיחות וההכלה האלה יש גבולות וקווים אדומים). הם שומרים פחות אבל מחוברים בעצם. הם מרגישים שלפחות בשלב זה של חייהם הם יזייפו אם יהיו "דוסים" לגמרי, אבל לא מתנתקים מהדתיות.

אם להיות קצת פרובוקטיבי, להגזים, להקצין ולחדד, נאמר זאת כך: אין בעיה של דתל"שים. הבעיה היא בראש שלנו.

(יש כמובן עוד הרבה מה לומר בסוגיה הזו מהמבט הזה. ב"נ אמשיך בקרוב לעסוק בסוגייה)

 

יום שישי, 28 באוגוסט 2020

נתניהו לא יכול

כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בס"ד

ח' באלול, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


העובדה שנתניהו הצליח להוריד השבוע את כחול לבן על הברכיים בסוגית התקציב מלמדת על שלושה דברים לפחות: הראשון, שנתניהו לא מתכוון לקיים את הרוטציה ושאנחנו עתידים לעמוד בפני בחירות בשנה הקרובה. השני, שגם אם היה לחץ מצד גנץ ואשכנזי למנוע את החלת הריבונות, נתניהו היה יכול להתגבר עליו בקלות. והשלישי, החשוב יותר לענייננו, הוא שכשנתניהו רוצה הוא יכול, ואם הוא לא יכול זה רק מפני שהוא לא רוצה מספיק.

לדברי נתניהו לא הייתה לו ברירה אלא להיכנע לנשיא טראמפ שבעצת יועצו ג'ראד קושנר סרב לתמוך בהחלת הריבונות. "לא הייתה לי בחירה בין החלת הריבונות לבין ההסכם עם איחוד האמירויות", אמר. אמת, לשיטתו, שהיה בה הגיון רב, נתניהו לא היה יכול להכריז על ריבונות על אפו ועל חמתו של הממשל האמריקאי. אבל הוא כן היה יכול לפחות לדחות את התחליף של ההסכם עם האמירויות.

כי זאת יש לדעת. ההסכם עם האמירויות היה חשוב לטראמפ הרבה יותר מאשר לנתניהו. לא בכדי מחל טראמפ על כבודו וקרא לו "הסכם אברהם". הקשר היחיד בין אברהם אבינו לאיחוד האמירויות הוא עשרות מיליוני המצביעים האוונגליסטים, שמוקד אמונתם הוא העיקרון המובע בברכה "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" שנאמרה לאברהם. כשטראמפ ויועציו החליטו לרדת מהחלת הריבונות הם היו זקוקים להישג מדיני אחר שיוכלו לנופף בו כלפי האוונגליסטים לקראת הבחירות. אילו החלת הריבונות הייתה מספיק חשובה לנתניהו הוא יכול היה לסרב להסכם עם איחוד האמירויות, לא לספק לטראמפ ויועצו את התחליף הפוליטי הנחוץ להם כל כך, ובכך לפחות לנסות להחזיר אותם לתוכניתם המקורית. השאלה היא מדוע לא בחר נתניהו במסלול זה; מדוע הוא לא היה נחוש בדעתו בנושא החלת הריבונות; העובדה שבסוגיית הגרעין האיראני הוא הוכיח שכשהוא רוצה הוא יכול להתעקש גם מול הממשל האמריקאי, מלמדת שבסוגיית החלת הריבונות הוא פשוט לא רצה מספיק.

יש החושבים שנתניהו לא התכוון מעולם להחיל את הריבונות, אבל מלבד העובדה שקשה להסביר כך רבות מהעובדות הידועות לנו על התוכנית ועל תהליך הכנתה, התגבשותה והצגתה, ההסבר הזה גם מחמיץ את הלקח המרכזי שראוי ללמוד מהפרשה: נתניהו פשוט לא יכול. כמו הציונות החילונית כולה גם נתניהו לא מסוגל לעבור את הכותל. גם הוא לא יכול לפרוץ את המחסום התודעתי של הקו הירוק ולהחיל את ריבונותו של עם ישראל על מלוא מרחבי ארץ ישראל, ולו גם בהדרגה.

בכדי לעבור את הכותל, בכול מלוא משמעותו הסימבולית של המושג, אין די בכשרון פוליטי ומדיני ווירטואוזי. גם תוכנית מרשימה ומתוחכמת כמו תוכנית המאה אינה מספיקה. אפילו לא גיוס של חלק מהשמאל הישראלי, שכפי שראינו השבוע נתניהו היה יכול בקלות לכפות עליו את רצונו עד שהיה אומר רוצה אני. בכדי לעבור את הכותל ולהחיל את הריבונות ביהודה והשומרון, צריך להיות חמוש באמונה גדולה, בקישור מחייב לתורת ישראל ולצווי החיים שלה, בתודעה היסטורית ישראלית-אמונית מפותחת ובביטחון איתן באלוקי ישראל הנובע ממנה. עם כל גדולתו, לנתניהו אין את כול אלה ולכן הוא וויתר בקלות על החלת הריבונות.

עם כל חשיבותו וערכו של ההסכם עם האמירויות, הוא מתגמד לחלוטין לעומת ערכה של החלת הריבונות שהיתה מכת מוות לשקר הלאומיות הפלסטינית, שהוא הוא המנוף לכול הכוחות, מבית ומחוץ, המתנגדים להמשך תנופתה של שיבת ציון. הלאומיות הפלסטינית הומצאה בכדי לנסות לעצור את שיבת ישראל לארצו, והכרעתה הייתה מרוקנת את מפרשי ההתנגדות הכלל העולמית לשיבתנו הנה, ומביאה ממילא את כל אותם הישגים מדיניים שהמהלך המדיני מול האמירויות אמור להביא, ועוד הרבה מעבר להם. 

לנוכח התובנה שנתניהו פשוט לא יכול, גם אני עצמי חייב לעשות חשבון נפש. תחכומה של תוכנית המאה שכנע אותי שנתניהו לא רק מתכוון באמת לעשות את הצעד הזה אלא גם יכול לו. לרגע שכחתי שצעד כזה לא יוכל להיעשות מתוך תודעה ביטחונית אלא רק מתוך תודעה אמונית.

אך לא אלמן ישראל. "עד שלא שקע שמשו של משה, הזריח שמשו של יהושע". החלופה האמונית הפוליטית, שהיא תנאי הכרחי לקידום התחייה הישראלית לשלב הבא שלה, עומדת ומוכנה. ימינה בהובלת נפתלי בנט מסתמנת כאלטרנטיבה פוליטית רלוונטית לנתניהו. העיקר אינו הסקרים המחמיאים, אלא דווקא השילוב האידאולוגי החיוני הפורה ומחויב המציאות, בין העמדה התורנית-אמונית השורשית שמביא סמוטריץ, לבין הפתיחות ויכולת הפריצה לליבה של החברה הישראלית שמביאים בנט ושקד.

הבשורה הגדולה היא דבריו של נפתלי בנט לאחרונה: לשלושתם שפה משותפת, הם עובדים היטב יחד, והם ילכו יחדיו לבחירות הבאות. אם שני היסודות האידיאולוגים האלה משתלבים היטב לא רק במחשבתם של מובילי האלטרנטיבה לנתניהו, אלא גם באישיותם ובהתנהלותם, הרי שהיא ערוכה ומוכנה למלא את תפקידה.

 

 

 

 

 

יום שישי, 14 באוגוסט 2020

תהלה פרידמן צודקת וטועה

את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיילד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם, ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חה"כ החדשה ומעוררת התקוות תהלה פרידמן.

 

בס"ד

כ"ד באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון)

גם אני, כמו רבים אחרים, התרגשתי מנאום הפיוס של חה"כ החדשה תהלה פרידמן.  היא נתנה ביטוי אמתי לכמיהה של רוב הציבור הישראלי להורדת המתח, לפיוס, להפסקת השנאה וההסתה. מבחינה זו הוא היה בהחלט נאום חשוב, כפי שהגדיר אותו עמית סגל.

אבל בלי לבטל דבר מחשיבותו ועוצמתו של הנאום, צריך גם להבין שאין בו את המפתח להורדת המתח ולפיוס. כי ברובד הרעיוני שלו, בניגוד לרובד הרגשי, הוא לא נובע מהבנת עומק התהליכים בהם אנחנו מצויים, וממילא הוא איננו יכול להפיג או לרפא את המתח והיריבויות.

פרידמן מביאה בנאום את הפסקה החשובה והידועה של הרב קוק על "שלושה כוחות מתאבקים כרגע במחננו". היא קוראת לשלום ופיוס בין המחנות, לקבלה והכרה הדדית של כולם בכולם. " תנו לי לספר לכם משהו – הם לא ייעלמו. צאו לכמה בחירות שתרצו – אף אחד לא יעלם.
אם נמשיך לנסות לנצח אחד את השני". כלומר, קריאה לשביתת נשק כללית.

בכך מחמיצה פרידמן את מה שהיא עצמה ציטטה מהרב קוק, את המילה "מתאבקים". כן, יש כאן מאבק, והוא חיוני. מאבק היסטורי בין דורות ותקופות בין כוחות ובין תודעות. מאבק בין זהות ישראלית-מערבית, לבין זהות ישראלית-יהודית. הרב קוק לא קורא לביטול המאבק, אלא רק לניהולו מתוך רוח אחרת ומתוך הבנת הדינמיקה שלו, ערכו ומשמעותו. לא רק כל אחד מהכוחות חשובים, אלא גם עצם המאבק ביניהם חיוני. זהו תהליך היסטורי הכרחי, והוא לא יתקדם ללא מאבק. אמנם אף אחד לא יעלם בעקבות המאבק, אבל תהיה בו הכרעה ברורה, והיא נתונה ביד ההיסטוריה ומי שמשגיח ומקדם אותה. בסופו של דבר הניצחון יהיה של כולם, כי גם אלה ששואפים לנצח את השלב הקודם ולהתקדם, אינם עושים זאת בכדי לבטל או למחוק אותו, אלא בכדי לקחת גם אותו לשלב הבא. הם נאבקים גם עבורו, בכדי שלא יתמסמס יעלם ויאבד עם זרמי ההיסטוריה.

ישראל השנייה (במובן ההיסטורי, הזמני, לא הסוציולוגי) נבנית כקומה שניה, נוספת, על גבי ישראל הראשונה. לא מתוך מחיקתה, אלא כדי לתת לה משמעות נצחית ולהביאה לתכליתה. אכן, דרך ארץ קדמה לתורה, אבל אי אפשר להיתקע בשלב הלאומי של דרך ארץ ועם ככול העמים. גם לא למחוק אותו חס ושלום, אלא לקדש אותו, להאיר אותו באור המשמעות שתורת ישראל נותנת לתחיה.

תהלה פרידמן עצמה מהווה ביטוי מובהק לשינוי הזה. כי נאום כזה וברוח כזו לא שמענו, וגם לא יכולנו לשמוע היום, משלי חימוביץ או זהבה גלאון למשל, אלא דווקא מאישה עם כיסוי ראש. בעבר, בשנות החמישים והששים, היו נשים שנאמו בכנסת "נאומים חשובים", אבל הן באו מהקיבוץ, לא מהציונות הדתית. וזהו כול המהפך כולו על רגל אחת.

"אני עדיין מאמינה שזו הדרך היחידה להניח את היסודות לשלב הבא בחיי המדינה. להציל אותנו מחורבן. להמציא את עצמנו מחדש", אומרת פרידמן, אבל פה היא טועה. הסתרת המחלוקות החשובות מתחת לשטיח, לא יביאו להתרתן ולפתרונן. לא היא תפיג את המתח. השלב הבא לא יבוא מתוך וותרנות של כל הצדדים, אלא דווקא מתוך המאבק בין הכוחות. ריפוי הפצעים השסעים והמתחים לא יבוא מתוך הרמת ידיים של כל הצדדים וויתור על עקרונותיהם, אלא דווקא בזכות המאבק ביניהם ומתוך הכרעתו. הוא לא יבוא מתוך שביתת נשק כללית, אלא מתוך מודעות לתהליכים, חיוניותם והבנת פשרם.

איפה בכול זאת תהלה פרידמן צודקת לחלוטין? באיזה מובן יש חשיבות עליונה למסר שלה? – באשר לרוח המאבק. אסור לנו לבטל את המאבק ואת הדינמיקה שלו, כי בו תלויה ההתפתחות ההיסטורית של התחייה ושל חיינו המשותפים, אלא שצריך להיאבק אותו ברוח אחרת, זו הרוח עליה דברה תהלה.

חז"ל אומרים שיש הבדל עקרוני בין תלמידי החכמים של ארץ ישראל לבין אלה של בבל. " אמר ר' אושעיה: מהו שנאמר "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים?"  - "נועם ", אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה, "חובלים ", אלו תלמידי חכמים שבבל, שמחבלים (מתנצחים) זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד ע"א).

את המאבק חייבים להיאבק, כי הוא מה שיילד לנו את השלב הבא בחיי האומה, אבל חובה לעשות אותו בדרכי נועם, ולא בדרכי חובלים. זה לדעתי הדבר העיקרי שצריך לקחת מהנאום של חה"כ החדשה ומעוררת התקוות תהלה פרידמן.

 

 

יום שישי, 7 באוגוסט 2020

רבותי, מהפך !

בזמן אוסלו וההתנתקות היה זה הציבור האמוני שמצא את עצמו מודר, מוקצה, ומסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו זהו השמאל הקיצוני שנמצא בעמדה הזו.  במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.


בס"ד

י"ז באב, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רבים וטובים עסקו בשבוע האחרון בהבדלים שבין הפגנות השמאל הקיצוני בבלפור למחאות הציבור האמוני כנגד הסכמי אוסלו וכנגד ההתנתקות: הם הדגישו בצדק את האכיפה הרכה של המשטרה בבלפור, מול היד הקשה והאלימה שהיא נקטה מול מוחי אוסלו וההתנתקות; את המדיניות הדרקונית של הפרקליטות בזמן ההתנתקות מול השתיקה שלה בימים אלה; את ההתעלמות המתמשכת של התקשורת הממסדית ממחאות הימין בזמן ההתנתקות מול הסיקור הנרחב והרוח הגבית שהיא מעניקה להפגנות בבלפור, ועוד.

אבל יש הבדל נוסף, משמעותי הרבה יותר, שנעלם מן העין רק כי הוא גלוי כל כך: בזמן אוסלו וההתנתקות היה זה הציבור האמוני שמצא את עצמו מודר, מוקצה, ומסומן כשוליים קיצוניים וסהרוריים שנמצאים מחוץ לקונצנזוס. עכשיו זהו השמאל הקיצוני שנמצא בעמדה הזו. בזמן אוסלו היה זה השמאל הקיצוני שהיווה את הרוח החיה של הקונצנזוס הציבורי. היום זהו הציבור האמוני. במבט היסטורי אפשר לומר שהתהפכו היוצרות.

דוגמה מובהקת לכך היא מאמר שפרסם השבוע בן כספית במעריב, ובו הוא מנסה לשכנע שמפגיני בלפור אינם אנרכיסטים, בניגוד לתדמית שדבקה בהם. העניין איננו בשאלה עם בן כספית צודק או לא ואם טיעוניו משכנעים או לא. החידוש הגדול הוא שכספית נמצא בעמדת מגננה, חש מותקף, ומרגיש צורך דחוף לבסס את הלגיטימיות של עמדתו. זהו ההבדל הגדול בין אוסלו לבלפור. את התהליך שהתרחש כאן בשנים שעברו מאז אוסלו ויצר את ההבדל האמור אפשר להגיד רק במילה אחת: מהפך.

מסיבות רבות מתמקדות הפגנות בבלפור בנתניהו האיש, אבל בעומק הדברים ההפגנות הן ביטוי לתסכול עמוק כנגד הקונצנזוס החדש שנוצר בחברה הישראלית, שהפכה לאומית, פטריוטית מסורתית ויהודית, לא מעט בהשפעת הציבור האמוני. נתניהו הוא מייצגו הפוליטי של הקונצנזוס הזה, אבל התהליך שהוביל ליצירתו נובע מעומק התהליכים ההיסטוריים, האידאיים והתודעתיים של שיבת ציון המודרנית.

על זה יצא הקצף. זהו מקור התסכול שמניע את ההפגנות בבלפור, שכבר לא מנסות אפילו להעמיד פנים שהן מחאה על רקע המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות משבר הנגיף. השמאל הרדיקלי מסרב להשלים עם העובדה שהמדינה ברחה לו מן הידיים, שעם ישראל מאס בו ושהוא נותר מאחור. הוא מתחיל לקלוט שהציבור הישראלי אוהב את מדינת ישראל, את ארץ ישראל, את עם ישראל ואת המסורת שלו, ושהוא לא ייתן לקוסמופוליטיות הפרוגרסיבית הליברלית של השמאל  לנהל את המדינה. החבירה של בני גנץ ומפלגת העבודה לקואליציה היהודית היממה את השמאל השחור והנחיתה עליו את המכה הסופית שלא יכול להתאושש ממנה. היא הבהירה לו שזמנו עבר ושהוא יכול לשכוח מלחזור לשלטון בישראל.

זהו תהליך היסטורי. העובדה שמפגיני בלפור חושבים להסיג אותו לאחור באמצעות סילוקו של נתניהו האיש מלשכתו מעידה על חוסר יכולתם להבין את המציאות. במובן זה הפגנות השמאל בבלפור אינן רק אנטי דמוקרטיות, ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין הבוחר; הן גם ביטוי לאי נכונות להשלים עם דין ההיסטוריה.

אפילו על "הישראלים" נגד "היהודים" כבר לא ניתן לדבר בהקשר זה שכן הנכונות של כחול-לבן והעבודה לחבור לקואליציה של נתניהו מעידה על כך ש"הישראלים", במובן החיובי של המושג, השלימו עם דין הבוחר וההיסטוריה. מארגני ההפגנות בבלפור מייצגים רק חלק אחד מהשמאל הישראלי, את האגף הקיצוני שלו, זה שלא מוכן להשלים. בכך הם גוזרים את גורלם להמשיך להיות מחוץ לקונצנזוס הישראלי. ככול שיימשכו ההפגנות ויתלהטו, כך ידחק השמאל השחור לשוליים. ככול שיתגברו ההסתה והשנאה, עוד ועוד יעזבו אותו כפי שעשו שי גולדן ואחרים.

במשך עשרות שנים, מאז הקמת "שלום עכשיו", ערך השמאל הישראלי הקיצוני מסע דה לגיטימציה מכוער, שיטתי, מתוחכם ואנטי דמוקרטי לציבור האמוני. הוא הצליח להפוך אותו לבלתי לגיטימי למשך שנות דור. אבל ההיסטוריה חזקה מכול המנסים לעכב אותה. התהפכו היוצרות. היום השמאל הקיצוני הוא זה שמוצא את עצמו בשוליים, ומרתקת העובדה שהוא עושה זאת לעצמו במו פיו וידיו.

ההפגנות בבלפור כבר מזמן לא עוסקות במשבר הנגיף. אדרבה, הן הפכו בעצמן למסיבות הדבקה המוניות. הסיסמאות, השלטים, הגרפיקה, הצבעים, האווירה, הדגלים, מפגני העירום, וכל שאר האביזרים, מעידים שיש כאלה שלא יכולים להשלים עם העובדה שמרכז הכובד של החברה הישראלית השתנה; שהיא הפכה לאומית פטריוטית, מסורתית ויהודית. זהו גזר הדין של ההיסטוריה ומי שמתקשה להשלים עמו גוזר על עצמו להיוותר מאחור, בשוליים ומחוץ לקונצנזוס.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")