יום רביעי, 1 באפריל 2020

הכרעה פוליטית היסטורית


היו שלוש אפשרויות ליציאה מן המשבר הפוליטי, וזו שהתממשה היא הטובה מכולן


בס"ד
ז' בניסן, תש"פ

מומלץ מאוד לא להתרגש מרעשי הרקע הפוליטיים המאפיינים תהליך של יצירת קואליציה. כל הדיבורים האלה סביב התיקים, ועל "ממשלת שמאל" ועל "מכירת חיסול" של נתניהו, וזעקות השבר מתוך הליכוד ו"מימינה", עלולים להשפיע על מי שנוטה להתרגש, אבל לא כצעקתה. צריך להסתכל על התמונה הרחבה, כי היא המשמעותית, והיא תישאר כאן גם אחרי שתורכב הממשלה, והיא תורכב.

אתייחס כאן רק למישור הפוליטי והסוציו-פוליטי, למרות שניתוח של מה שקרה במישור האידאי, הרבה יותר חשוב, מרתק, משמעותי ומהפכני, אבל אתייחס אליו ב"נ במאמר נפרד.

רעשי הרקע האמורים לעיל מסתירים את העובדה שיצאנו ממשבר פוליטי עמוק של תיקו מתמשך של שנה. כל כך מהר שכחנו. עכשיו, מי שחי בעולם שבו הכול מקרי, כמובן לא יכול להבין כלום. בשבילו משבר זו סתם צרה שצריך איכשהוא לעבור. אבל בעולם שבו מבינים שלהיסטוריה יש תכלית וכיוון, ושמשבר הוא תהליך חיובי, שהוא מבשיל דבר מה, שיש לו תכלית וייעוד, שהוא מביא אותנו לפאזה חדשה, שמשבר פירושו לידה – אפשר גם להבין שהמשבר הזה יצר כאן משהו חדש. מי שכך חושב יכול להבין שהיו 3 אפשרויות למוצא מן המשבר (אם נזניח את האפשרות של ממשלת מיעוט בחסות המושפת), וזכינו למוצא הטוב מכולן.

שלוש האפשרויות שהיו הן:
אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של 62. במצב כזה הממשלה הזו לא יכולה לעשות כלום, כי חצי מהציבור + מפלגת הבג"ץ + מפלגת התקשורת, נגד הממשלה, וכל דבר שהיא תעשה יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי במערכת המשפט. וודאי שלא ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. כלום. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך ויש לו תותחים כבדים נגדך. מקסימום קצת תחזוקת המצב הקיים פלוס מינוס. קיבעון.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכול(!) כחול לבן, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, זה כבר לא משנה עקרונית). זה מה שנקראה ממשלת אחדות. במצב כזה שני הצדדים שקולים ושווי כוח ומנטרלים זה את זה. שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. אולי למבצע בעזה ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. היא ממשלת תיקו נצחי של מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מצב כזה היה אולי יותר טוב מאשר המשבר המתמשך של תיקו מתמשך של שנה, או מערכת בחירות רביעית, אבל זה לא היה פותר את המשבר ולא מניב את הפרי שהוא הבשיל, וממילא לא היה ממצה את המשבר להולדת שלב חדש. זה היה רק מרגיע בלבד את המשבר ומוריד קצת את המתח. כן, אולי פחות שנאה בתקשורת וברשתות, אבל העובדה ששום דבר לא הוכרע באמת, היא בסיס המצב, והיא נמצאת ברקע כל הזמן וממילא מחייבת משבר נוסף. רק דחיית ההכרעה. ועד אז – קיבעון.

אפשרות ג' והיא שהתרחשה: הכרעה. "גוש" השמאל נשבר התפצל ועבר תהליך של בירור. חלקו מצטרף לגוש הימין, וחלקו נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, ושאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. השלמה עם המציאות. גוש הימין, שהוא רוב בציבור היהודי, הוא גוש הומוגני מוצק איתן ויציב (כפי שהוכח לאורך כל השנה). יש לו דרך ברורה.

זו לא "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זה גם לא העדתיות. גם זה מאחורינו. וזה גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות. אפילו לא זה. זה לא גוש של נגד, אלא גוש של בעד.

ניצחון גוש הימין הוא ניצחון של חזון. של תוכן חיובי. ניצחונה של הזהות היהודית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שלו שעושה אותו כל כך הומוגני. החרדים, הדתיים-לאומיים, המסורתיים, והלאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

אבל בלי הצטרפות של חלקים משמעותיים של השמאל, אלה שיש להם אחריות לאומית, אלה שאצלם באמת ישראל לפני הכול, הגוש הזה לא יכול לעשות שום דבר משמעותי. שום פריצת דרך היסטורית. לכן חשובה כל כך התוצאה של המשבר ומה שהוא הוליד: הרוב היהודי מוליך את המדינה בדרכו כשהכוח הבריא והאחראי מהשמאל – מצטרף אליו !! לא תיקו. הכרעה!

זה שווה הכול. מי שמסתכל עכשיו על חלוקת תיקים, מספר לשכת, חלוקת תפקידים, לא מבין את גודל השעה וההכרעה.

תנו לפוליטיקאים להתקוטט על תפקידים. גם זה חשוב, אבל אלה פרטים בתמונה הכוללת. והם פרטים בתמונה שמצייר גוש הימין. המסגרת השתנתה. הרקע השתנה. בסיס המציאות השתנה. אותם פרטים – חלוקת תיקים וכו', כולל תיק המשפטים – נמצאים כרגע במסגרת שונה לחלוטין, מסגרת של התמונה שעיצב גוש הימין, לא של האמצע ולא של "אחדות". מסגרת שהשמאל ההגון קיבל אותה.

זו הכרעה פוליטית היסטורית. מהפכנית. שווה כול מחיר. לכן נתניהו נותן להם עד חצי המלכות. הוא מבין מה באמת חשוב. הוא נותן להם משרות, תיקים וכיבודים (הוא מבין היטב שהם צריכים אותם גם בתור עלי תאנה) אבל הוא מכתיב את רוח המפקד, ואת עיצוב העתיד וההיסטוריה הוא משאיר אצלו.

ועדיין, הממד הפוליטי הזה הוא רק ביטוי חיצוני לממד עומק רעיוני, אידאי. ההכרעה הפוליטית הזו היא גלוי על פני השטח של הכרעה אידאית היסטורית עמוקה באשר להמשך הכיוון של תחיית עם ישראל בארצו. אבל זה במאמר בפני עצמו. 



יום ראשון, 29 במרץ 2020

ישראל מחכה לגנץ


את המאמר הרצ"ב, שהתפרסם ביום ששי ב"מקור ראשון", כתבתי ביום רביעי, ושלחתי למערכת ביום חמישי על הבוקר, הרבה לפני שהתחילה הדרמה הפוליטית של יום חמישי. בדיעבד הוא מסביר מצוין מה הביא את בני גנץ להחלטה הדרמטית שלו:



בס"ד
ב' בניסן, תש"פ

המפגש הקטלני בין המשבר הפוליטי המתמשך לבין משבר הקורונה המתפשט והולך, הופך את שניהם יחד לאחד המשברים החמורים שנקלענו אליהם מאז קום המדינה. שני המשברים האלה משפיעים זה על זה; המשבר הפוליטי איננו מאפשר התמודדות מיטבית עם התפשטות הנגיף שכן גם אם הממשלה מתפקדת והמערכות מתמודדות בנחישות עם האתגר, המחלוקת הפוליטית פוגעת אנושות ברוח האומה ובסולידריות הלאומית, ובכך מעצימה את נזקי הנגיף. בריאות הגוף, הן הפרטי והן הלאומי, קשורה בקשר הדוק לבריאות הרוח ולמצב הרוח, וכשרוח האומה מפולגת ומסוכסכת, גם גופה של האומה ומערכות חייה נפגעים קשות.

מאידך, משבר הנגיף מקרין עמוקות על המשבר הפוליטי, וכאן דווקא עשויה להיות לו ההשפעה חיובית. משבר הנגיף מעצים ומאיץ את המשבר הפוליטי, מרתיח אותו לטמפרטורות גבוהות, וממילא מזרז את הבשלת פירותיו ומקרב את פתרונו. מה שיכול היה להימשך חודשים ארוכים עשוי להיפתר בתנאים אלה בימים ספורים.

פתרונו של המשבר הפוליטי די ברור והוא תלוי באדם אחד בלבד: בני גנץ, ראש כחול לבן. גם אם כחול לבן יכולה לגייס רוב פרלמנטרי של 62 חברי כנסת, היא לא יכולה להקים ממשלה. זו עובדה ואפשר שכחול לבן מתחילה להשלים עמה. כול מה שכחול לבן יכולה לעשות עם הרוב הפרלמנטרי הזה הוא לחבל, לעורר שנאה ומדנים, ולתקוע מקלות בגלגלים, כפי שראינו השבוע בנושא בחירת יו"ר חדש לכנסת. היא יכולה למנוע הקמת ממשלה, אבל לא להקים אחת כזו בעצמה. "מטרת העל שלנו היא לסלק את נתניהו", אמר בוגי יעלון, ונראה שזה עדיין הדבר היחיד שמעניין אותו ואת יאיר לפיד. לולא משבר הנגיף ייתכן שהמשחק הפוליטי הזה היה יכול להמשך עוד חודשים רבים, ואולי אפילו מביא להשגת המטרה, אבל הלחץ שיוצר המשבר הבריאותי מחייב את כחול לבן להשלים עם העובדה שכחצי מאזרחי הישראלי ורוב הציבור היהודי במדינה בחרו דווקא בנתניהו וממשיכים לתמוך בו לראשות הממשלה. משבר הנגיף מחייב את כחול לבן לדחות את השגת מטרת העל האמורה לימים טובים יותר.

העדיפות הטבעית היא כמובן לממשלת אחדות מאוזנת, אבל לא בטוח שלפיד ויעלון יכולים להשלים עם אפשרות כזו. בוגי יעלון מלא רגשי נקמה ויאיר לפיד מלא יומרות פוליטיות מופרכות לרשת את נתניהו ויהיה מה, כך שייתכן ששניהם לא יצטרפו לממשלת אחדות בשלב המידי. הכפפה עוברת אם כן לבנימין גנץ שיצטרך לקבל החלטה מנהיגותית אמתית: אחדות המפלגה או אחדות האומה.

זו יכולה להיות שעתו היפה של בנימין גנץ. זו לא תהיה רק הוכחה שאצלו באמת "ישראל לפני הכול", אפילו לפני "רק לא ביבי", אלא גם הוכחה שהוא ניחן בכושר החלטה עצמאי וביכולת הכרעה ונטילת אחריות. אם כך יעשה גנץ זו תהיה הפעם הראשונה שיתגלה בו פוטנציאל למנהיגות ברמה הלאומית, מה שעשוי להפוך את טענתו לכתר להרבה יותר רצינית.

גם אם כחול לבן תבוא כולה לממשלת אחדות או לפחות לממשלת חירום, יש לגנץ עוד משוכה גבוהה לעבור. גנץ לא מאמין לנתניהו. חוסר האמון העמוק הזה של אנשי כחול לבן לנתניהו הוא שמשחק לידי יאיר לפיד ומאפשר לו להוביל את כחול לבן להמשיך במשחקי הפוליטיקה הפרלמנטרית חסרת האחריות שלו, ולעכב את הפתרון הפוליטי היחיד האפשרי למשבר. גנץ מחפש ערבות מוחלטת לכך שנתניהו יקיים את הבטחתו לפנות את מקומו בבוא הזמן, אבל האמת היא שאין ערבות כזו ולא יכולה להיות. גם אם באמת מתכוון נתניהו לקיים את הרוטציה, וגם אם כל ראשי מפלגות הימין ישבעו בנקיטת חפץ שהם ערבים לקיומה, למציאות ולא לפוליטיקאים שמורה זכות המילה האחרונה. והמציאות, כפי שאנו נוכחים בימים אלה בצורה כואבת, תמיד מפתיעה, משתנה, זורמת ובלתי צפויה, ואף אחד לא יכול להתחייב באמת למה שיילד יום. לכן, מעצם מהותו של העניין, אין בכוחו של אף אחד לתת לגנץ ערובה מוחלטת שהוא יהיה ראש ממשלה בעקבות הרוטציה. גנץ יצטרך לגלות אחריות ובגרות וללכת עם נתניהו למרות זאת.

הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, יכולה לשמש לגנץ מנוף לבניית מנהיגות שהוא כל כך זקוק לה. היא תאפשר לו להיות במוקד קבלת ההחלטות המדיניות, להוכיח את יכולתו, אם היא קיימת, לצבור ניסיון, ולגלות את כישורי המנהיגות שלו. האומה כולה תוכל לצפות בהתנהלותו ולבחון את יכולותיו. מהלך כזה יאפשר לו להגיע לעמדת ההנהגה לא מכוח תככים פוליטיים פלגניים נוסח יאיר לפיד, אלא בזכות אישיותו והאמון שהציבור יגלה כלפיו. הליכתו של גנץ לממשלה עם נתניהו למרות שהבטחת הרוטציה איננה חלוטה, יכולה להפוך את מה שכנראה יראה בעיני חלק מבוחריו בשמאל ככניעה פוליטית או לפחות כהימור פרוע, למנוף לבניית מנהיגות. האחריות כולה מוטלת בימים אלה על בני גנץ. ישראל מחכה לו.     



  

יום שישי, 20 במרץ 2020

מחאת הקורונה


הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון.


בס"ד
כ"ד באדר, תש"פ

את המגפה שמרעישה בימים אלה את עולמנו ראוי להגדיר גלובלית לא רק בגלל היקף התפשטותה, אלא גם נוכח אופייה ומשמעותה. הקורונה היא מחלת הגלובליזציה. כולנו מכירים את המצב של מחלה או שפעת רגילה מניסיונו האישי. כשאנחנו "משגעים" את הגוף שלנו באורח חיים בלתי אפשרי, הוא מוחה כנגדנו ומכריח אותנו להישאר שבוע בבית; משכיב אותנו, משבית אותנו וכופה עלינו לחזור לשפיות. כך קורה היום לגופו של "האדם העולמי".

אורח החיים המטורף שסיגלה לה האנושות בעשורים האחרונים גרם לגופה לצאת במחאה, ולהשבית את החיים הלא נורמליים שלנו. העולם הפוסט מודרני מעוצב במושגים כמו  "עולם ללא גבולות", "עיר ללא הפסקה", "כפר גלובלי", "24/7", "תרבות השופינג" וכדומה. מושגים אלה מאפיינים אורח חיים ומחשבה שלא הכרנו בעבר. ואת אורח החיים הזה משבית היום נגיף הקורונה, ומראה לנו בדיוק במה חטאנו.

ניכר שמגפת הקורונה קשורה בקשר ישיר לגלובליזציה, לתרבות ולאורח החיים הפוסט מודרניים. לולא הגלובליזציה היא לא הייתה מתפתחת ומתפשטת בקצב ובהיקף כאלה. כולנו עדים להעברתה המהירה באמצעות עולם התעופה והתיירות מיבשת ליבשת במהירות הבזק. המטוסים ושדות התעופה עצמם הפכו לחממת דגירה והדבקה. גם לשפעת "הספרדית", שתקפה את העולם בשנות מלחמת העולם הראשונה, היה אופי בינלאומי. עצם המלחמה ההיא הייתה סוג של "טירוף גלובלי", מה עוד שאירופה הייתה אז "כפר גלובלי" שבו צבאותיהם של רוב האומות התרבות באותו עידן היו מעורבים זה בזה בתנאים שהיוו כר פורה להפצת המחלה.

גם הנזק הכלכלי המידי ומערכות החיים המושבתות מעידים על משמעות המגפה הנוכחית. הנזק החמור ביותר שנגרם עד עתה הוא לתעשיות הבינלאומיות: טיסות, תיירות, מלונאות, קשרים בינלאומיים, קניונים וכדומה. "העונש" מעיד על "החטא" כפי שהתוצאה מצביעה על הסיבה.

הקורונה היא מחאה. מחאת גופו של האדם העולמי על שיגיונות החיים הפוסט מודרניים. וכמו כול שפעת, גם הקורונה משביתה אותנו ומחייבת אותנו לחזור לשפיות. האדם כבר לא יכול להמשיך להתרוצץ ולברוח מעצמו, ונאלץ להיכנס לבידוד שהוא גם התבודדות. האדם של זמננו, שחי בתודעה של "אני ואפסי עוד", שבטוח שהוא ברא את עצמו ושאין עוד מלבדו, נחשף פתאום לאמת קיומו הזמני, הרעוע, הרופף והחולף. מחאת הקורונה פורצת את התודעה העכשווית ומחייבת אותנו להתחבר לרבדים עמוקים יותר של הקיום. אנשים נאלצים לעצור את שטף ומרוצת חיי היום יום, ולהתחיל לשאול את עצמם שאלות מהותיות על החיים, על משמעותם ועל מצבו של האדם. האדם מקבל הזדמנות להתבודד בינו לבין עצמו ולגלות את קונו.

וכמובן, הפחד, החרדה, החששות שחודרים לכל לב, חוסר הוודאות. המציאות (כולל היבטיה הכלכליים) שנראתה עד אתמול יציבה, מבוססת, ובטוחה כל כך, מתחילה עכשיו להתנדנד. האדמה, התודעה הרגילה שמקנה לנו יציבות, מתחילה לרעוד. הארץ מתערערת והאדם מתחיל לגלות שישנם גם שמיים, ומתחיל להיפתח אליהם ואל הנשמה, להאזין לקולה. האדם מתחיל לגלות מתוך עצמו, ובעצמו, שיש אלוהים. המצוקה, החרדה והפחדים, מגלים לו את חולשתו וארעיותו, וממילא פותחים אותו למודעות למציאות האלוקית. לתפילה ולאמונה.

גם המשפחה חוזרת להיות נורמלית. כבר אי אפשר לזרוק בבוקר את התינוקות לפעוטונים ואת הילדים לבית הספר, ולטוס בלחץ לעבודה. המשפחה חוזרת הביתה, מתכנסת, ושגרת היומיום הופכת למה שקראנו בזמנים אחרים "זמן איכות". יושבים בבית, פוגשים סוף סוף את האישה ואת הילדים, סועדים יחד, מתראים. משפחה נורמלית.

גם העולם ללא גבולות שניסינו ליצור כאן משנה לפתע את פניו. המדינות הלאומיות חוזרות לעצמן, ואיתן תחושת השייכות הלאומית והסולידריות. לפתע ברור עד כמה אנחנו תלויים אלה באלה ואחראים אלה לאלה. יש ויש גבולות, ואדרבה, עכשיו הם סגורים ומסוגרים. כל מדינת לאום דואגת קודם כל לעצמה. הכפר הגלובאלי נסגר, לפחות לפי שעה. גם תרבות השופינג ההזויה יצאה לחופשה.

לא הכול יחזור לקדמותו אחרי שמשבר הקורונה יחלוף. האדם לא יחזור לנהל אורח חיים של טירוף והתרוצצות כפי שעשה עד עתה. אין שום תובנה, חוויה או רגש במציאות של האדם שלא נרשם ונצרב בעומק העל-מודע שלו, בעומק נשמתו, ומשם הוא ממשיך להשפיע. את השיעור הזה, העולם לא יישכח כל כך מהר.
הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון. מי ייתן שהיא תהיה קצרה וכמה שפחות כואבת.  








יום שישי, 13 במרץ 2020

חייבים להתקדם

אין לכחול לבן אופציה פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.  


בס"ד
י"ח באדר, תש"פ

מהפכות לא מתרחשות ביום אחד. בדרך כלל הן תוצאה של תהליכים תודעתיים וחברתיים ארוכים שעולים על פני השטח ובאים לידי ביטוי פוליטי רק אחרי תקופת הבשלה ארוכה. גם הממד הפוליטי שלהם אינו מסתיים ביום אחד; לא אחת הוא נמשך חודשים ארוכים ולפעמים גם שנים.

כשנסתכל בעתיד על השנה הפוליטית הסוערת שלנו, על שלושת מערכות הבחירות שלה (בינתיים), נראה אותה כשיאה של מהפכה בישראל. זהו גם ההקשר הראוי להבנת הניסיון של כחול לבן ליצור ממשלת מיעוט בחסות הרשימה המשותפת. תהליכים היסטוריים ותודעתיים ארוכים הביאו לשקיעתו של האתוס הציוני החילוני, ולעלייתו של אתוס חדש, יהודי, או אמוני. במערכות הבחירות של השנה האחרונה החלופה הזו התעצמה והפכה לכוח פוליטי מגובש. הכוח הזה איננו "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זו גם לא העדתיות; גם היא כבר מאחורינו. גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות.

זהו כוח חיובי, נושא חזון ובשורה עצמאיים, גם אם הוא עדיין לא מודע להם בשלמות ולא יודע לקרוא בשמם. זהו כוח של בעד, לא של נגד. כוח המבשר את עלייתה של הזהות היהודית כזהות המרכזית של החברה הישראלית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שעושה אותו לכל כך הומוגני, מחויב ויציב. הלאומיים, המסורתיים, החרדים והדתיים-לאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

מולו ניצב אוסף של כוחות שלמעט "הנגד", אין להם הרבה מן המשותף. הם "רק לא ביבי", אבל בעיקר כי הוא המנהיג הבלתי מעורער של הגוש היהודי, שהם מנסים בכל דרך אפשרית למנוע את עלייתו הסופית בחברה הישראלית. במרכזו של "כוח הנגד" הזה עומדת היום כחול לבן כמייצגת את "הישראלים" נושאי האתוס הציוני החילוני. המאבק של "הישראלים" נגד הכוחות העולים בחברה הישראלית לא התחיל היום. הם חשים היטב את האיום על ההגמוניה שלהם, ועשו הכול בעשורים האחרונים בכדי לעכב את התהליך ולמנוע מן "היהודים" להחליף אותם ולבסס הגמוניה חדשה בחברה. לשם כך הופעלו בעשורים האחרונים כל מוקדי הכוח שנותרו בידיהם: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה ועוד. לניסיון כזה לעכב התפתחות היסטורית הכרחית יש הגדרה ידועה במחשבה המדינית. קוראים לכך "ריאקציה". פעולת נגד. הכוחות שמנסים להחזיר את ההיסטוריה לאחור מכונים כוחות ריאקציוניים. כחול לבן מייצגת ריאקציה.

למרות שיש למאבק הזה שורשים קודמים, אפשר להצביע על תחילתו בהופעתה של "שלום עכשיו". היא קמה בעקבות גוש אמונים וכנגדו, כדי להיאבק במתנחלים, שבחיוניות שלהם, באידאליזם הישראלי שלהם, בעוצמת הפריצה והתנופה ההיסטורית שלהם וביכולת ההגשמה שלהם, בישרו תהליכי עומק של חילופי דורות והנהגה בהתפתחות התחייה הישראלית. גם הסכמי אוסלו היו חלק מהמאבק הזה. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, הסביר כעבור שנים מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

הסכמי אוסלו נועדו לחסום את הכוחות העולים בחברה הישראלית ולהבטיח את ההגמוניה של "הישראלים" ומפלגת העבודה, אבל בפועל הובילו לקבורתה. עורמת ההיסטוריה. אי אפשר להילחם בהיסטוריה ולהישאר בחיים. היא אינה סולחת למי שאינו מוכן לקבל את דינה ומנסה לעכבה או ללכת נגדה.

כאז, בהסכמי אוסלו, כן עתה, בפוליטיקה של כחול לבן, מנסים "הישראלים" להשתמש בציבור הערבי כנגד הרוב היהודי במאבק ההיסטורי הזה. הבלוק החוסם שהביא להקמת ממשלת אוסלו של רבין, התבסס על תמיכה מבחוץ של ערביי ישראל. גם הסכמי אוסלו עצמם היו ניסיון להשתמש בערבים לצורך המאבק הזה. זו הייתה מטרת הבאתו של הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת מתוניס לארץ ישראל, כפי שהעיד רון פונדק.

היום אנחנו בשיאה של המהפכה האמונית הזאת ושוב, בצר להם, מנסים "הישראלים" למנוע את עלייתו של הרוב היהודי בעזרת ערביי ישראל. אבל אי אפשר לנצח את ההיסטוריה. זהו קרב אבוד מראש. ההיסטוריה חזקה ממי שמנסה להכניס לה מקלות בגלגלים. שום קוניוקטורה פוליטית לא תעזור בזה. גם ברית עם הערבים נגד הרוב היהודי לא תועיל פה. לכן היוזמה הזו נתקלת כרגע בקשיים פוליטיים משמעותיים. אין לכחול לבן אופציה פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.  





יום שישי, 6 במרץ 2020

לחדש את הברית ההיסטורית

לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.


בס"ד
י' באדר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אף שמבחינה אלקטוראלית ניצחון נתניהו וגוש הימין אינו מובהק, ונתניהו יתקשה להרכיב אתו ממשלה, מבחינה פסיכולוגית הוא הכה את השמאל בהלם. השמאל לא צפה לו ולא מבין מהיכן הוא הגיע, אבל חש שנפל דבר בישראל. אכן, מערכת הבחירות הביאה להכרעה בשני מעגלים היסטוריים שנובעים משכבות העומק של תהליכי התחייה הישראלית. בשניהם הגיע הברור ההיסטורי לשיאו וייתכן שגם לסיומו. בהנחה שנתניהו וגוש הימין בכל זאת יצליחו להרכיב ממשלה, כדי שהניצחון יושלם חסרים עדיין שני דברים: ראשית, שהמחנה שהפסיד יפנים את ההפסד, ישלים עמו, יבין את סיבתו ומשמעותו, ויהיה מוכן לשתף פעולה עם המחנה המנצח; ושנית, שהמחנה המנצח יבין שבלי שיתוף הפעולה הפוליטי עם המפסידים, לא נוכל להמשיך את מהלך התחייה. אחרת הניצחון יישאר אולי ניצחונו של הימין, אבל לא של עם ישראל.

מעגל ההכרעה האחד הוא שאלת ארץ ישראל. לפרסום "עסקת המאה" של טראמפ היה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הזו. כשהציבור בחר בגוש הימין הוא הכריע באופן מובהק גם בעד החלת הריבונות. לפני כחמישים שנה, במלחמת ששת הימים הנסית והפלאית, נתן לנו רבש"ע את כל ארץ ישראל עד נהר הירדן. עד כה עם ישראל לא ידע להגיד "כן" למתנה הזאת. מעולם לא הייתה קואליציה רצינית שהציעה לעם ישראל את החלת ריבונותו על ארצו. כל מיני היסוסים, בלבולים, קלקולים שכחה והתכחשות עצמית עיכבו אותנו. רק השבוע, לאחר שישה ימים שהתארכו לחמישים שנה, הגענו ליום השביעי. השמאל חייב להפנים שבמערכת הבחירות הזו אמר הרוב היהודי "כן" לארץ ישראל ובזה הכריע וסגר מעגל היסטורי של חמישים שנה.

לכאורה "המתנחלים" ניצחו, כפי שהודו אנשי שמאל הגונים בעת פרסום תכנית טראמפ, אבל באמת לא לניצחון בו נכפה על עם ישראל את ארץ ישראל ברוב פוליטי דחוק ייחלנו. יצאנו חלוצים לפני המחנה בכדי שהוא יבוא אחרינו מתוך הכרה ובחירה. תוכנית טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת, אבל חיוני שיהיה לה קונצנזוס ישראלי רחב ככול האפשר, ושלפחות חלק מהשמאל הישראלי ישתתף בהגשמתה. זה יהיה ניצחונם האמתי של המתנחלים. זה איננו תנאי אלא עדיפות.

המעגל ההיסטורי השני שנסגר השבוע, והוא פנימיותו ושרשו של המעגל הראשון, עלה לתודעה רק בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו וניצחון הליכוד בבחירות של שנת 96. "היהודים ניצחו את הישראלים", הצהיר אז כזכור שמעון פרס וחשף במדויק את שורש המחלוקת בין הכוחות שאנחנו עדיין מכנים ברשלנות הימין והשמאל. השבוע זה קרה שוב, וגם את זאת על "הישראלים" להפנים. "הישראלים" הם נושאי האתוס הישראלי שעיצבה הציונות. "יהדות חילונית" מגדיר זאת יאיר לפיד, אבל ההגדרה הראויה היא "האדם שביהדות". האתוס הזה לא רק פרץ את הדרך לתחייה הישראלית, אפשר והגשים אותה; ולא רק שהוא יקר ערך מצד עצמו, אלא שבלעדיו לא נוכל להמשיך. לא תהיה גאולה בישראל בלי ש"האדם" בישראל יעמוד במלוא שיעור קומתו.

"הישראלים", נושאי האתוס הציוני, חשים איום נוכח עליית כוחם של "היהודים" בחברה הישראלית ומתמלאים חרדה, כפי שראינו גם במערכת הבחירות. הביטוי הוולגרי שלה הוא קמפיין "ההדתה" ההיסטרי, אבל בעומקה היא נובעת מחשש מוצדק לגורלם של האתוס הציוני והאדם בישראל. אבל לא "היהודים" הם הסיבה לחולשתו של האתוס הציוני. הם רק ממלאים חלל ריק שנוצר בעקבות ערעורו ושקיעתו, ואלה התרחשו על ידי הכוחות הפוסט מודרניים והפוסט ציוניים בישראל. הם שפרקו את האתוס הציוני. לא הרב פרץ הוא אויבו של יאיר לפיד, אלא הסביבה הפוסט מודרנית שבה הוא שקוע עד צוואר. להפך, הרב פרץ, סמוטריץ' והציבור האמוני הם היחידים שיכולים לתת משמעות אקטואלית לאתוס הציוני, להחזיר אותו לשורשו ולהפיח בו רוח חדשה.

המסקנה הפוליטית של הניתוח הזה היא שחיוני לצרף לקואליציה הצרה, שנקווה שנתניהו יצליח להקים, לפחות חלק מכחול לבן. ממשלת מיעוט, קומבינות ועריקים יכולים לעזור רק לשם ביסוס קואליציה צרה, אבל אחרי שהיתכנותה הפוליטית תוכח, ורק על בסיס זה, חיוני להרחיבה ולשתף בה מסגרות פוליטיות לגיטימיות של "הישראלים".

לא מדובר על ממשלת אחדות משתקת ואנמית שבה יהיו שני שותפים שווים בגודלם ובהשפעתם, וודאי לא על רוטציה. מדובר על קואליציה "יהודית" שבראשה נתניהו, אבל שיש בה מקום מרכזי משמעותי ומשפיע גם לנציגי "הישראליות". זהו חידוש הברית ההיסטורית שהייתה בזמנו בין הדתיים למפא"י, אלא שהפעם מתוך חילופי מקומות ותפקידים. זו ההכרעה ההיסטורית שעל שני הצדדים להפנים. לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.

אני מאמין שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות (שתקבור ממילא את "המדינה הפלסטינית") ושהוא מודע לצורך בקונצנזוס ישראלי רחב לשם כך. ייתכן שהציונות הדתית תשלם על כך מחירים פוליטיים, אבל אצלנו, כידוע, ישראל באמת לפני הכול.







יום שישי, 28 בפברואר 2020

שנאה עם ברק בעיניים


השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית  לבנימין נתניהו היא תופעה פסיכולוגית המוכרת בשם "השלכה" או "פרוייקציה"; מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.




בס"ד
ג' באדר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

החידה הגדולה של הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים היא השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית לבנימין נתניהו. אפשר להבין מדוע הוא מעורר התנגדות פוליטית משמאל, אצל מי שרואים בו את מי שגנז את חלום השלום שלהם. אפשר גם להבין את אלה שגדלו על ברכי תנועת העבודה ההיסטורית, שרואים בו את הגורם הישיר לקבורתה הפוליטית. הגיוני שישנם טהרנים שמבחינתם ראש הממשלה חייב להיות מלאך שאפילו כתם קל של נהנתנות או חוסר יושרה פוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. סביר שיש מי שחשים כלפיו חוסר אמון עמוק, נוכח התחכום המדיני והפוליטי שלו, שיוצר תחושה שפיו וליבו אינם שווים. גם התנגדות בימין, שרואה בו את מי שעלול לייסד בארצנו מדינה פלסטינית, מובנת. מה שלא מובן הוא השנאה האובססיבית והפתולוגית, מצד אנשים שרואים בו את שורש כל השחיתות והרוע בעולם.

קחו למשל את אהוד ברק. לא בדיוק העיפרון הכי ישר והכי מוסרי בקלמר. כמה וכמה פרשיות בתחומים שונים של חייו, הן הפרטיים והן והציבוריים, מעלים ריח רע של ריקבון מוסרי עמוק וחשש כבד שמה שפורסם עליו הוא רק קצה הקרחון. והנה, דווקא הוא לא יכול להעביר יום בחייו בלי לעסוק באובססיביות בשחיתות של נתניהו. לא מדובר בביקורת רציונלית, קרה ושקולה; אצלו זו שנאה חמה ותוססת. שנאה מהבטן. מעומק הלב. שנאה עם קצף על השפתיים. שנאה עם ברק בעיניים.

אהוד ברק הוא רק משל. את התופעה ניתן למצוא במינונים שונים בחוגים נוספים בחברה הישראלית ובמיוחד באליטות מסוימות. כך בתקשורת, כך במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט, וכך גם באליטה הביטחונית, בקרב "לשעברים" של מערכות הביטחון למיניהן, שלאחרונה גם הקימה לעצמה מפלגה רשמית, (תופעה שבארצות דרום אמריקה נוהגים לכנות "החונטה הצבאית").

השנאה הלא רציונלית הזו היא תופעה פסיכולוגית מוכרת ויש לה הסבר מדעי. היא מכונה "השלכה" או "פרוייקציה". בוויקיפדיה היא מוגדרת כך: "בפסיכואנליזה,  השלכה (פרוייקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים". מעין מה שלימדונו חז"ל: "כול הפוסל במומו הוא פוסל".

בתקשורת למשל יושבים פרשנים ומגישי יומני אקטואליה שמקבלים מיקרופון חופשי ומשתמשים בקביעות ובלי למצמץ במשאבי הציבור לשם שטיפת מוחו. אוזן רגישה אינה יכולה שלא לזהות את המניפולציות, את האינטונציות, את השאלות המתחכמות שנשאלות, ואת אלה שלא, את הקולות שמוזמנים בקביעות להביע דעתם ואת אלה שלא, וכדומה. גם אם הם אינם מודעים להתנהלותם השערורייתית, המושחתת מוסרית, באיזה שהוא מקום במעמקי הנפש רגשי האשמה המודחקים מצטברים והופכים למועקה המבקשת פורקן.

כך גם במערכת המשפט. גם שם יש מי שמתקשים להודות, אפילו בינם לבין עצמם, שהכוח העצום שבידם השחית אותם מוסרית, ושיש פער עצום בין הדימוי העצמי שלהם, דימוי של סרגל יושרה אידאלי, לבין ההטיה הפוליטית, ההתנשאות, היוהרה ושיכרון הכוח. גם שם מצטברים המתחים שיוצר הפער הזה, ומחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה שלא מניחה לנפש המיוסרת לישון טוב בלילה.

פרשת הצוללות ופרשת הממד החמישי גילו לנו רק את קצה הקרחון של השחיתות העמוקה של לא מעט מיוצאי מערכות הביטחון. ככול שמתגלות פרשיות השחיתות של ראשי כחול לבן, ובעיקר של המושכים בחוטיהם מאחור ומריצים אותם, כל מיני "לשעברים" שמרופדים במשכורות עתק, בפנסיות מנופחות ובקשרים מסועפים, הופכת השנאה האובססיבית שלהם לנתניהו ליותר ויותר מובנת. מי שהיו פעם יפי הבלורית והתואר, אידאליסטים שמסרו נפשם על בטחון ישראל, לא יכולים להביט לעצמם בעיניים ולהודות שכבר במהלך השרות הם התמקדו בקידום ובקריירה, ושהדבר העיקרי שמעסיק אותם מאז השתחררו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "לעשות לביתם". קשה להם להודות שהפכו ממלח הארץ לנהנתנים ומושחתים שקשרים מסועפים עם חבריהם במערכות השונות פותחים בפניהם דלתות למכרזים, חוזים ועסקאות מפוקפקות. גם אצלם המתח הנפשי שיוצר הפער הזה לא נותן מנוח ומחפש כתובת. אין הסבר סביר אחר לשנאה העמוקה, הלוהטת, הבלתי רציונלית, של האנשים הללו לנתניהו.

ביני לבין עצמי, זה הפך לאחרונה לנוהל קבוע. כשאני רואה את השנאה הפתולוגית הזו לנתניהו מופיעה ממישהו בתקשורת או ברשתות החברתיות, לא פעם גם אצל אנשים שאני מכיר באופן אישי, אני מתחיל לחשוד ולבדוק מה בדיוק הם מסתירים שם. לא פעם מתגלה שם שחיתות, נהנתנות, או סתם תסכול, מרירות וייאוש עמוק מחיים חסרי משמעות, שגם הם כשל מוסרי מובהק. תבדקו בעצמכם. זה עובד מצוין.






יום שישי, 21 בפברואר 2020

טראמפ טוב לזוגות הצעירים


החלת הריבונות על מערב השומרון תפתח מרחבים חדשים לבניה, אכלוס והתיישבות. מאות אלפים רבים ואף מיליונים לבנות להם בית פרטי צנוע, ובמחיר סביר, במרחק של כחצי שעת נסיעה מלב הארץ. כך גם באשר לעוטף ירושלים.


בס"ד
כ"ו בשבט, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


תכנית טראמפ איננה הצעה להסכם שלום המונחת בפני שני הצדדים בצפייה שיקבלוה; היא לא תוכנית שלום במובן השגור של המושג; נכון יותר להגדיר אותה כתוכנית פעולה או כמפת דרכים. כך או כך היא משנה את מציאות כבר בעצם פרסומה, ותעשה זאת באופן מובהק הרבה יותר עם תחילת הגשמתה. היא תתברר כקפיצה קוואנטית בתהליך התחיה הישראלית.

צריך כוח דמיון מפותח, במובן החיובי של המושג, בכדי לשער מה תהיה השפעתה של החלת הריבונות הישראלית, ואפילו רק על חלק משטחי C. כיצד ישנה הדבר את המערכת הפוליטית הישראלית מיסודה ויוריד מסדר היום עמדות ואידאולוגיות שהורגלנו להן זה כחמישים שנה. כיצד הדבר יפגע פסיכולוגית בטענת הלאומיות הפלסטינית השקרית, יוציא ממפרשיה את הרוח ואף ימוטט אותה מיסודה, כי הרי לא הייאוש הוא הגורם לטרור אלא התקווה. כיצד מאות אלפים מהערביים היושבים ביהודה והשומרון יעזו להתחיל להביע את רצונם האמתי להשתחרר מעולה המושחת  של הרשות הפלסטינית ולקבל על עצמם את הריבונות הישראלית בהשלמה מהולה בלא מעט שמחה. כיצד היא תביא לא להגשמתו של רעיון המדינה הפלסטינית אלא קבורתו. כיצד החלת הריבונות רק בחלקים מסוימים בלבד ביו"ש תביא בהכרח ומעצם מהותה דינמיקה היסטורית של החלת הריבונות עד נהר הירדן. כל אלה עדיין לוטים בערפל ויתבהרו רק עם תחילת התהליכים.

אבל לפחות דבר אחד ברור כבר היום, והוא השפעתה המכריעה של תוכנית טראמפ על משבר הדיור בישראל. יוקר הדיור בישראל הוא בין היתר תוצאותיה של הביורוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה אבל הסיבה העיקרית למשבר הדיור הרבה יותר פשוטה: כבר חמישים שנה השמאל הישראלי קושר את ידי החברה הישראלית ולא נותן לה להתפתח גאוגרפית וטריטוריאלית בצורה טבעית. מאז מלחמת ששת הימים גדל מספר תושבי המדינה כמעט פי ארבע, אבל השטח בו להתפתחות, בין חדרה לגדרה, נותר בעינו.

עד 1967 יכלו אבותינו לרכוש דירה משכר עבודתם לא רק כי חיו חיים צנועים הרבה יותר מאתנו ונהגו לחסוך. הסיבה העיקרית היא שהיה מרחב להתפתח ולבנות בו באופן טבעי. אבל מאז מלחמת ששת הימים הפכו השטחים המשוחררים לכבושים, והבניה וההתיישבות בהם הפכו לטאבו. בהתחלה נבע הדבר מהיסוסם של מנהיגי המדינה המפא"יניקים, שאבדו כבר אז את תנופת חלוציותם נחישותם והעזתם, אבל בהמשך הפך הטאבו על "השטחים הכבושים" לציפור נפשו האידאולוגית של השמאל בישראל. בדיוק כפי שעשה השמאל הישראלי במשך עשור שלם לתגליות הגז שלנו, כשתקע מקלות בגלגלים ולא אפשר לחברה הישראלית להוציא את הגז מקרקע הים, כך הוא עכב את ההתפתחות הגאוגרפית הטבעית של החברה הישראלית במשך חמישים שנה, והפך את היכולת של זוג צעיר בישראל לרכוש לעצמו דירה לחלום הולך ומתרחק.

עכשיו כל זה עומד להסתיים. החלת הריבונות על מערב השומרון ומערב יהודה תפתח מרחבים חדשים לבניה, אכלוס והתיישבות, וכל זה במרחק יריקה מגוש דן. עם מערכת כבישים מודרנית, יוכלו עוד מאות אלפים רבים ואף מיליונים לבנות להם בית פרטי צנוע, ובמחיר סביר, במרחק של כחצי שעת נסיעה מלב הארץ. כך גם באשר לעוטף ירושלים.

יכול להיות ששוק הנדל"ן עדיין חושש שלא נתניהו ינצח בבחירות אלא גנץ, ולא בטוח שתוכנית טראמפ תהפוך תוך שנה למציאות. לכן עדיין איננו רואים תגובה בדמות ירידת מחירי הקרקעות והדירות במרכז הישן של הארץ. אבל זה יבוא, ובמקביל לכך תהיינה גם התפתחויות דרמטיות בשוק הנדל"ן והקרקעות במרחבי יהודה והשומרון.

יתרה מזו, יש להביא בחשבון גם את גלי האנטישמיות באירופה ובארה"ב. גם מי שלא בטוח שהתגובה לאנטישמיות הזו תהיה גלי עלייה שלא ידענו כמותם מאז עליית יהדות רוסיה, מבין שנצטרך מקום בכדי ליישב את עשרות אם לא מאות אלפי העולים הצפויים להגיע.

עד היום לא העלו מפלגות גוש הימין את הנושא במערכת הבחירות, אף שמשבר הדיור בישראל מדאיג כל אחד ואחת מאתנו. בניגוד לכול הפתרונות המופרכים והמלאכותיים שהציעו בעבר שרים כמו לפיד וכחלון, כאן יש פתרון אמתי שעונה לסיבה השורשית של המשבר. תוכנית טראמפ טובה ליהודים, וטובה גם לזוגות הצעירים. היא באמת הסיכוי היחיד שלהם להגשים את החלום הטבעי של בית פרטי וצנוע, עם גינה קטנה, וכול זה במרחק של חצי שעת נסיעה מגוש דן או ירושלים.     



יום שישי, 14 בפברואר 2020

עוד מאמץ קטן אחד


עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה.  נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.


בס"ד
י"ט בשבט, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את מסע הכומתה בסיירת אגוז עשינו בזמנו בליל חורף קפוא וגשום. יצאנו מצפון רמת הגולן והיעד היה צמח שמדרום לכנרת. צעדנו כתשעים קילומטר וכשראינו מולנו עם אור ראשון את צמח חשבנו שהגענו. אבל המפקד חשב אחרת. "צעדתם מצוין", אמר לנו בחיוך, "תמשיכו עוד עשרה קילומטרים עד טבריה". המשכנו. החוויה הזו נצרבה בי לכול חיי. מאז אני יודע שגם כשחושבים שמגיעים ליעד, לא בטוח שזה הסוף. עדיין אסור לפרוק את המתח ואת המחויבות. תמיד צריך להיות נכון לעוד מאמץ אחד קטן, ל"פוש" האחרון.

נזכרתי בחוויה הזאת נוכח ההתנהלות של חוגי ההתיישבות ומנהיגיה מאז פרסום תכנית טראמפ. ראשי מועצת יש"ע מנסים להפעיל לחץ על נתניהו להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות. לפי הדיווחים הם השתכנעו שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות, אבל לא מוכן לעשות זאת לפני הבחירות בגלל ההתנגדות האמריקאית. לדעתם הבעיה היא שלא בטוח שנתניהו ינצח בבחירות ויהיה ראש הממשלה הבא. כך תוחמץ ההזדמנות ההיסטורית. מוזר, כי אם אנחנו משוכנעים בכוונותיהם של הנשיא טראמפ, צוותו המסור ובנימין נתניהו, לפחות בנושא החלת הריבונות, וכל הבעיה היא להבטיח את ניצחון גוש הימין ובחירת נתניהו, הרי הדבר בידינו – ובעיקר בידיהם של ראשי מועצת יש"ע. 

לפני כשבוע אמר חיים רמון, שמבין דבר או שניים בפוליטיקה הישראלית, שישנם 300 אלף מצביעי ימין בכלל וליכוד בפרט שלא יצאו לקלפי בבחירות האחרונות של ספטמבר. לדבריו אם יצליח נתניהו להוציא אפילו רק 100 אלף מהם לקלפיות, הוא ינצח בבחירות. פה קבור הכלב.

כדאי להיזכר במשאל מתפקדי הליכוד ערב ההתנתקות שנערך ביוזמתו של שרון. הסקרים שהחזיק שרון בידו הראו שכ-70% מחברי הליכוד – היו אז בין 200 אלף ל-300 אלף כאלה – תומכים בהתנתקות. שרון יזם את המשאל כי היה בטוח בניצחונו. אלא שמועצת יש"ע ארגנה בתוך כשלושה שבועות מהלך מנצח. ערב ערב יצאו אוטובוסים מכול רחבי ההתיישבות, ובהם מתנדבים מסורים שכול אחד מהם תרם שניים-שלושה ערבים בשבוע. הם עבדו לפי רשימות שמיות מסודרות, דפקו על דלתות עם כתובות ספציפיות, פגשו את חברי הליכוד פנים אל פנים, דברו עם האנשים מהלב, ושכנעו אותם להצביע נגד ההתנתקות.

רוב מתפקדי הליכוד דאז היו אוהדי ארץ ישראל. כל הנדרש היה להוציא אהדה זו מעומק הלב, מהכוח אל הפועל, ולתת לה ביטוי בקלפי. מפגש אישי מלב אל לב, שבו נוכחו חברי הליכוד במסירות הנפש של אלא שבאו אליהם, בכנות, באכפתיות ובאידאליזם שלהם, הספיק בכדי לשכנע אותם ללכת עם הלב. התוצאה: מתנגדי ההתנתקות היו כ-70 אחוזים ורק כ-30 אחוזים מחברי הליכוד תמכו בה. מהפך מושלם.

מאז הוכפל מספר המתיישבים ומספר אוהדיהם ברחבי הארץ. מה אם מועצת יש"ע תארגן שוב מבצע כזה בשבועיים שנותרו עד הבחירות ובמיוחד ביום הבחירות עצמו? אם יש מניעות משפטיות, יוכלו לעשות זאת מטות פעולה אחרים. בידנו להוציא לקלפי מאות אלפי מצביעי ליכוד וגוש הימין, ולנצח בבחירות האלה. זה חייב להיות, כמו אז, מבצע מסודר, והוא חייב לעבוד על פי רשימות שמיות ממוקדות ומפגשי פנים אל פנים. זהו המתכון המובטח לניצחון בבחירות ולהחלת הריבונות בעקבותיו.

מעבר למספר המנדטים שאפשר להביא לקלפי, יתרונו של מהלך כזה הוא ביצירת האווירה, בהערת והדלקת השטח, בהפחת רוח וביצירת תקווה. הוא משנה את השטח מיסודו והוא משפיע על הפעילים עצמם, ומהם על עוד ועוד מעגלים מתפשטים. הפעם ישנם גם הגרעינים התורניים המפוזרים בערים ובשכונות, והם יכולים להשתלב במשימה.

בניגוד למשאל מתפקדי הליכוד, שבו היה צורך לשנות את דעתם של האנשים, הפעם מדובר רק בשכנועם לצאת מהבית ולהקדיש שעה אחת לארץ ישראל, דבר פשוט הרבה יותר. אין צורך לדבר על מפלגה ספציפית, אלא על בחירה באחת המפלגות שמזוהה עם גוש הימין. דבר זה גם מעביר מסר אידאליסטי ולא פוליטי-מפלגתי. כול מפלגות גוש הימין יזכו במנדטים כתוצאה מהמהלך.

עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה. לא רק של הבחירות אלא בעיקר של מפעל ההתיישבות. מעבר לפינה עומדת הכרה בינלאומית במפעל ההתיישבות ובזכותו של עם ישראל על כל חבלי הארץ. כמו באותו מסע כומתה בסיירת, עדיין לא הגענו, אבל אפשר כבר לראות את סופו האופטימי של המסע הארוך הזה. נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.

 

יום שישי, 7 בפברואר 2020

חברים, קצת סבלנות בבקשה


היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקנית, אבל אם אפשר לגייס אותה, שווה להתאפק.


בס"ד
י"ג בשבט, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מרתק לעקוב אחרי התגובות מהימין ומהשמאל לתוכנית המאה של טראמפ ולראות עד כמה הן משקפות רפלקסים מותנים ודפוסי מחשבה מיושנים שהתקבעו אצלנו בעשורים האחרונים. אפשר להבין ללבם של אנשי הימין האידאולוגי. אנחנו למודי אכזבות, סקפטיים, רואי שחורות. כשאנחנו שומעים את המילים "תכנית שלום", אנחנו מקבלים פריחה, נכנסים אוטומטית למגננה, ומוציאים ממחסני החרום את הסרטים הכתומים.

גם בשמאל הישראלי יש תופעה דומה. דפוס הקיבעון הוא הנוסחאות "שטחים תמורת שלום" ו"שתי המדינות", שהן קנה המידה לניתוח, להערכה ולשיפוט של תוכנית טראמפ. הם לא יכולים להשתחרר מהתבנית של הסכמי אוסלו, ועוסקים בחיפוש ההתאמה והדמיון בינם לבין עסקת המאה.

אלה כמו אלה טוענים שתוכנית טראמפ היא פחות או יותר אוסלו. סיפוח גושי ההתיישבות מחד גיסא, מדינה פלסטינית מאידך גיסא. לכאורה יש לטענה זו על מה לסמוך, גם אם ישנם הבדלים משמעותיים בין התוכניות. הבעיה היא שרוב האנשים רואים סיטואציות היסטוריות כתמונות סטילס, כתמונה בודדת, ולא רואים אותן כחלק מסרט, מתהליך. הם רואים רק את הפרטים, ולא את הכיוון ואת המגמה. הם לא רואים את הרצף; מאיפה באה הסיטואציה ולאן היא מובילה. אבל רק מפרספקטיבה של ראיית הדברים כחלק מתהליך יכולים הפרטים להיות מובנים.

כשנוסעים מתל אביב לירושלים רואים את אותו נוף בדיוק שרואים כשנוסעים מירושלים לתל אביב. כשעוצרים לרגע באמצע הדרך בשער הגיא, בלי קשר לכיוון הנסיעה, רואים את אותם עצים. אבל יש הבדל בכיוון ובמגמה של הנסיעה. מירושלים לתל אביב יורדים. מתל אביב לירושלים עולים. אוסלו היה תהליך של כניעה. תכנית טראמפ היא תהליך הכרעה. היא ההפך הגמור מאוסלו; היא המסקנה מכישלון אוסלו, וכישלון זה הוא ההיגיון, המניע וכוח הדחף שלה.  

חוסר היכולת לראות עד כמה תוכנית טראמפ מושרשת בעומק התהליכים ההיסטוריים והשינויים הגיאופוליטיים גם יצר את האכזבה המיותרת בימין כשנשמעו דבריו של ג'ארד קושנר על דחיית החלת הריבונות עד אחרי הבחירות. אבל גישתו של קושנר מעוגנת היטב ביסודות התכנית הזו, כי היא אינה מיועדת רק להכרעת הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. חלק יסודי שלה הוא גם מעטפת גיבוי והסכמה בין לאומיים לתוכנית. גם חלק ממדינות האיחוד האירופי ומדינות ערב אמורות לתמוך בה. תורף התוכנית והמפתח להבנתה ופרשנותה הוא הקביעה שהחלת הריבונות הישראלית איננה מותנית בהסכמת הפלסטינים לתוכנית. גם אם עיקרון זה לא מופיע בתכנית בכתב, הוא נאמר במפורש בתורה שבעל פה שצמודה לה. כשקושנר תומך במפורש בעיקרון, ורק דוחה את יישומו בחודשים אחדים, הוא דואג לנראות של התכנית ומוודא שהתכנית לא תיראה כמחטף חד צדדי, בכדי שהמעטפת הבינלאומית הנדרשת תוכל לתמוך בה.

כשקושנר מנסה לגייס את העולם לתמיכה בתוכנית, לפחות בשתיקה, הוא מגייס אותו להסכמה להחלת הריבונות הישראלית בלי קשר להסכמה פלסטינית. הוא מגייס אותו גם לתמיכה בלוח הזמנים ובתנאים הבלתי אפשריים שמציבה התוכנית לפלסטינים, ובראשם התנאי לפרוק החמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. התנאי הזה נועד להבטיח שגם אם אבו מאזן יתחכם ויסכים בקריצה לשאר התנאים, את התנאי הזה הוא לא יוכל למלא לעולם. מי שרואה בעסקת המאה תוכנית הכרעה מבין איזה יתרון אדיר יש בתמיכה של הקהילה הבינלאומית בתוכנית.

בהיבט הפוליטי הפנים ישראלי, הדחייה "לאחר הבחירות" נועדה לאפשר הקמת ממשלת אחדות שתיצור קונצנזוס ישראלי רחב שחיוני לביצוע התוכנית. עם זאת, קושנר יודע היטב עד כמה חשוב שנתניהו יהיה זה שיוביל ליישום התוכנית ולא גנץ, ולכן גם מבין את הצורך הפוליטי של נתניהו להתחיל בהחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, לפחות באופן מצומצם וסמלי. לא יהיה מפתיע אם בסופו של דבר, למרות השיקולים החשובים של קושנר לעיכוב יישום החלת הריבונות, הוא ישחרר קצת את החבל כדי לסייע לנתניהו לנצח בבחירות.

ראשי מועצת יש"ע ואנשי ימינה מפעילים על נתניהו לחץ כבד להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, כדי להניע אותו ללחוץ על קושנר וטראמפ שיאשרו זאת. משיכת החבל הזו של אנשי הימין חשובה, אבל צריך גם להיזהר שהחבל לא ייקרע. אין מקום לאמירות נמהרות כמו "ללכת לטראמפ על הראש". אכן, בעיקרון היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקאית, אבל אם אפשר לגייס אותה, ואיתה גם הסכמה בינלאומית, אין ספק שיש בכך יתרון ששווה את ההתאפקות. תוכנית המאה של טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת. לימין האידאולוגי אסור לחבל בה.