יום חמישי, 28 במאי 2020

מפקדי דור המדבר


"מפקדים למען ביטחון ישראל" שבויים בתפיסות עולם ומסורות חשיבה, וכשמתברר הצורך להחליף אותן, הם נלחמים עליהן כאריות. מבחינתם שינוי תפיסתם המדינית-ביטחונית הוא ממש "המרת דת" כדברי תומס קון.


בס"ד
ה' בסיון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מסע התעמולה של תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" נגד החלת הריבונות אינו מפתיע; הוא מהווה המשך ישיר לתמיכתם של ארגוני בכירים לשעבר במערכת הביטחון בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. "ההתנתקות טובה לביטחון ישראל", הם המליצו לנו אז. מה שכן מפתיע הוא כיצד מאות בכירים לשעבר, אנשים אחראים ורציניים שבלי ספק מסרו את נפשם עבור ביטחון ישראל, לא מסוגלים להסיק מסקנות ולהבין שהקונספציה הביטחונית שעליה גדלו, ושעל פיה הם חושבים וחיים עד היום, פשטה את הרגל. מה מביא דור שלם של קצינים בכירים לקיבעון כזה, על אף המציאות שטופחת על פניהם שוב ושוב? מה פשר ליקוי המאורות הזה? 

אחת התשובות לכך נמצאת בספר "המבנה של מהפכות מדעיות", אחד מספרי ההגות המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. תומס קון, פרופסור באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, כתב את הספר, והוא יצא לאור בשנת 1962. קון טבע בספר את המושג הידוע "פרדיגמה". הספר עוסק במהפכות מדעיות, אבל התופעה עליה הוא מדבר שייכת לכל תחומי הידע האנושי.

בהסברים המובאים בויקיפדיה על עבודתו של קון נכתב שקון טוען שהחינוך המדעי מנחיל לתלמידיו ידע שהקהילה המדעית צברה עד כה – פרדיגמה – עובדה שיוצרת מחויבות עמוקה להשקפת עולם מסוימת ולעבודה מדעית במסגרת השקפה זו. " קון הוא הפילוסוף הראשון שמתאר את המדע כפעילות קהילתית...... המבנה הקהילתי של המדע מסביר את תהליכי השכנוע בפרדיגמה ואת הדבקות בה, כמו גם חלק מן התהליכים שמאפיינים מהפכות מדעיות", נכתב שם.

כיצד מתרחשת מהפכה מדעית? לפי קון, כאשר מצטברות אי התאמות רבות מדיי (אנומליות) בין הממצאים בשטח לבין הפרדיגמה ופתרונות אד-הוק לא מצליחים לפתור את הסתירה, נוצרת סתירה גדלה והולכת בין המציאות לבין תפיסת העולם הקיימת, והיא מחוללת משבר. למשבר יש השפעה פסיכולוגית עמוקה על קהילת המדענים ובדרך כלל ישנו קושי פסיכולוגי עצום בוויתור על הפרדיגמה השלטת. המשבר עשוי להסתיים בקריסת הפרדיגמה והתרחשותה של מהפכה מדעית. "החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי, הדומה להמרת דת".

מאות הקצינים הבכירים חברי "מפקדים למען ביטחון ישראל" הם עטורי זכויות. הם נלחמו בעבורנו במסירות נפש, והמדינה חבה להם בלי סוף. אבל מה לעשות, ממש כמו בתהליכים מדעיים, כך גם בתפיסת הביטחון והצבא, מידי פעם מתגלות אנומליות. התאוריות המקובלות כבר לא עובדות. התפיסות הישנות והמסורות אותן הם ירשו ושעל ברכיהם הם חונכו כבר לא מוכיחות את עצמן. מגיע זמנה של הפרדיגמה הישנה, של מכלול תפיסת העולם המדינית-ביטחונית, שייתכן שהייתה רלוונטית בזמנה – לעבור מן העולם.

רוב האנשים היקרים האלה, חתומים גם על תהליך אוסלו, אסון מוכח בקנה מידה היסטורי. גם אותו הם גיבו בכל לבם. אפילו בוגי יעלון, חבר וותיק בגוורדיה הזו ולאו דווקא איש שמאל בהשקפתו הביטחונית, תמך בתחילה בתהליך אוסלו לפי עדותו. הוא לא עשה זאת כצופה מהצד שניזון מהתקשורת, אלא כראש אמ"ן. כיצד ראש אמ"ן לא הבין מה שכל ילד ביש"ע הבין?! כיצד הקצינים הללו לאנ הבינו מה עתיד להיות פרי ההסכמים האלה!? כיצד הם ממשיכים לתלות את ביטחון ישראל בגורם זר, עוין וטרוריסטי?! כיצד הם עדיין מצפים לישועה מהרשות הפלסטינית ומהמשך תחזוקתה?! כיצד הם מסרבים להכיר בצורך ההכרחי בהכרעתה?! כיצד אינם מסוגלים להבין שמה שמניע את הטרור הוא התקווה שנמשיך לסגת, שנוותר, שנהסס, שנפחד, שנירתע, שניכנע, וממשיכים לפרנס את התקווה הזאת?! כיצד הם ממשיכים לראות צל הרים כהרים, ולא מעיזים לפעול בכדי לשנות מן היסוד את המציאות שנוצרה?!

התשובה לכול התמיהות האלה היא הפרדיגמה. הקונצפציה. אנשים שבויים בתפיסות עולם ומסורות חשיבה, וכשמתברר הצורך להחליף אותן, הם נלחמים עליהן כאריות. מבחינתם שינוי תפיסתם המדינית-ביטחונית הוא ממש "המרת דת" כדברי תומס קון.

אבל זה לא רק עניין של קבעון מחשבתי אלא גם עניין של "הקהילה הביטחונית". כולם חברים של כולם, לכולם יש מעמד, משרות, פנסיות, כבוד, ההערכה. כשהם משתחררים הם הולכים לעסקים, ומשתמשים בקשרים שיצרו בשרות, קשרים אותם הם לא רוצים עכשיו לשרוף. מזמינים אותם לכנסים, לסימפוזיונים, לאולפנים. הם נחשבים מומחים. כבוד.

"החלפת הפרדיגמה המדעית היא תהליך אשר בעיקרו הינו סוציולוגי, הדומה להמרת דת", מסביר תומאס קון; כך גם באשר לפרדיגמה ביטחונית, מדינית ופוליטית. היא איננה עניין רק לשכל ושיקולים רציונליים אלא גם ובעיקר לזהות קהילתית-חברתית. להיות איש שמאל, אפילו רק במובן המדיני, זה לא רק עניין של תפיסת עולם, גישה מדינית או מערכת ערכים; זו קודם כל סוציולוגיה. תשאלו את משה רבנו, אפילו הוא היה צריך להמתין 40 שנה עד שימות כל הדור ההוא.   


יום שישי, 22 במאי 2020

משהו חדש מתחיל?

גנץ הראה שיש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, הראוי להיות מרכיב חיוני בקונצנזוס החדש



בס"ד
כ"ח באייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מזל טוב. אחרי תקופת הריון ארוכה וכואבת של יותר משנה, ואחרי צירי לידה שארכו שבועות רבים, נולדה לנו ממשלה חדשה. אל יקטן בעניינו הדבר הזה. חז"ל משווים את כנסת ישראל לאיילה המתקשה בלידתה: "איילה זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני [הקב"ה] מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה".

לאורך כל שלוש מערכות הבחירות שעברנו חזרה ועלתה השאלה מה משמעותו של המשבר העמוק הזה. בהסתכלות אמונית, משבר פוליטי איננו סתם תאונה חסרת פשר או הסתבכות מיותרת שצריך כך או אחרת לפתור כדי לצאת ממנה. משבר פירושו לידה, כידוע, ומשבר פוליטי הוא עיבור והריון של שלב חדש בחיים הציבוריים. תקופת העיבור היא זמן של עברה קושי עצבנות ומחלוקות קשות, כפי שעברו עלינו בשנה האחרונה שבה כנסת ישראל, הציבוריות הישראלית, התקשתה מאוד בלידתה.

עד שבא הנגיף, בתפקיד הדרקון, או הנחש לפי נוסח אחר של חז"ל, והכיש אותנו בכדי ש"יתרפה" בית הרחם של הציבוריות הישראלית והיא תוכל ללדת. לפעמים יש צורך בצרה משותפת בכדי לזרז תהליכים ובכדי להרפות ולשחרר מתחים ולהסיח דעתנו ממחלוקות שכבר מיצו את עצמן. לולא התפרצות הנגיף, שחייבה הקמת ממשלה או לפחות סיפקה לה תירוץ מצוין ובכך זירזה וקיצרה את תהליכי הבירור הציבורי שעברנו, היינו יכולים למצוא עצמנו בקלות במערכת בחירות רביעית.

"לפום צערא אגרא", אומרים חז"ל. לפי הצער והקושי כך השכר. קושיו ועומקו של המשבר הפוליטי שעברנו וחבלי הלידה הארוכים שנדרשו לפתרונו, מעלים על הדעת את האפשרות שהמשבר לא היה מקרי וסתמי ושייתכן שהוא מבשר שלב חדש בציבוריות הישראלית. קשה לדעת כמה זמן תחזיק הקואליציה הזו מעמד, והאם הרך הנולד לא יתברר כנפל, אבל יכול להיות שעוד נופתע לראות אותו גדל ומתפתח למרות קשיי הלידה שלו. אם כך, לא יהיה מיותר לנסות לפחות לקרא לרך הנולד בשם. יש שקראו לקואליציה הזאת "קואליציית פיוס", אבל ייתכן שיש כאן הרבה יותר מסתם הפסקת אש ופיוס זמני. ייתכן שאחרי למעלה משנות דור של שוויון כוחות משתק בין שמאל לימין הולך ונוצר לנגד עינינו קונצנזוס חדש בחברה הישראלית.
"שלוש כוחות מתאבקים כעת במחננו", כתב כידוע הרב קוק לפני כמאה שנה, במה שנראה עדיין כניתוח האידאי והסוציו-פוליטי המעודכן והמדויק ביותר של החברה הישראלית, "הקודש, האומה, והאנושיות או האדם". המחנה החרדי-דתי, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל הישראלי. האנושיות, האדם, הנטייה לתרבות האוניברסלית מושגיה וערכיה, התביעה ההומניסטית והליברלית, הדגשת הבחירה, היוזמה ונטילת האחריות של האדם על ההיסטוריה, הן מורשת הציונות ההיסטורית בכללה, וחלק גדול ממנה חרט מחנה השמאל בישראל על דגלו. בדור האחרון נאבקה התביעה הזו בחירוף נפש כנגד המחנה הלאומי והמחנה הדתי-חרדי וראתה בהם את ניגודה. "הישראלים" מול "היהודים" אובחן לא אחת המאבק הזה שאפיין את הדור האחרון וששיתק את הציבוריות הישראלית ללא הכרעה.

הקואליציה החדשה מבשרת שייתכן שהמאבק הזה הוכרע ושהכוחות השונים מוצאים את הדרך לשתף שוב פעולה. העובדה שהכוח המרכזי והמוביל בשמאל הישראלי בדמותה של כחול לבן בחר להפסיק את המאבק והעימות ולחפש את הדרך לפעול יחד עם שני הכוחות האחרים – הלאומי והדתי – יוצרת אפשרות ובסיס לקונצנזוס חדש בחברה הישראלית. אם כך לא מדובר רק בפיוס זמני והפוגה במאבק הפוליטי ההיסטורי, אלא במה שאולי יתברר בעתיד כ"קואליציית האתוס היהודי".  

כאשר אמר בני גנץ בנאומו בחידון התנ"ך האחרון ש"המורשת היהודית היא מקור הלכידות הלאומית שלנו, היא המבוא למדינת ישראל, והכוח של עם ישראל. כל היושבים כאן למדו את התנ"ך לא רק כספר מעניין, אלא כספר קיומי. עבורנו, זהו לא רק טקסט דתי או חינוכי, אלא מקור כוח היסטורי", הוא הוכיח שיש בהחלט מכנה משותף רעיוני לכל החלקים המרכיבים את הקואליציה הזו, והוא האתוס היהודי. גנץ הראה שבניגוד לשמאל השחור והפרוגרסיבי, יש בישראל גם שמאל חיובי, אחראי, לאומי, שראוי להוות מרכיב הכרחי בקונצנזוס החדש.

מה שקצת מקשה על הגדרה כזו של הקואליציה שבפנינו הוא העדרה של ימינה ממנה. מצד הבשורה שהציונות הדתית נושאת, ימינה הייתה אמורה לעמוד במרכזה של קואליציה כזו, אם לא מבחינה פוליטית, הרי לפחות מבחינה אידאולוגית. אמנם הנסיבות הפוליטיות הביאו לכך שימינה איננה בממשלה, לפחות בינתיים, אבל אין ספק שאם אכן הולך ונוצר קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, קונצנזוס יהודי, הנציגות הפוליטית של הציונות הדתית, באשר היא נושאת את שלושת הממדים האמורים כאחד, תוכל להוות בעתיד את ליבת זהותו הרעיונית.









יום שישי, 15 במאי 2020

אבל אשמים אנחנו


ראשי ימינה טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. 


בס"ד
כ"א באייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את המצב שבו כל המערכת הפוליטית כבר פחות או יותר סגורה על עצמה, ורק ב"ימינה" עדיין בוקה ומבולקה, אנחנו כבר מכירים מן העבר. זה בדיוק היה המצב באותו ערב שאסור שיישכח של הגשת הרשימות לקראת הבחירות האחרונות. גם אז חזינו בסחר מכר פוליטי מכוער – פרישות, התפצלויות והתרוצצויות של הרגע האחרון. כאז כן השבוע, ימינה זקוקה לא רק לכל תשעים הדקות אלא גם לתוספת זמן פציעות בשביל להתארגן על עצמה, או אולי מוטב לומר לפרק את עצמה.

גם הפעם אחת הסיבות העיקריות למצב הזה היא העובדה שימינה מורכבת מלפחות שלוש מפלגות שונות. כשיישנם ארבעה שרים בכירים, לפחות בעיני עצמם, ושלושה מהם הם גם ראשי מפלגות שונות, וכולם צריכים להתחלק ביבול קואליציוני דל של שר אחד אמתי, עוד שר אחד לענייני כבוד, ויו"ר הועדה לענייני קישוט, קצת קשה לסגור עניינים.  

השאלה האם ימינה הייתה יכולה לתרום יותר בקואליציה מאשר באופוזיציה היא חשובה אבל משנית. כי את התרומה הגדולה ביותר שלה לפוליטיקה הישראלית תתרום ימינה דווקא אם היא תקבל על עצמה סוף סוף לשקם את ההריסות שנותרו מהייצוג הפוליטי של הציונות הדתית. את זה אפשר לעשות הן מהקואליציה ובוודאי גם מן האופוזיציה. מבחינה אידיאולוגית הציונות הדתית היא כוח מוביל בחברה הישראלית, ורוב נציגיה הפוליטיים מוכשרים אידאליסטים וחיוניים למערכת, ולכן לשיקומה הפוליטי יש חשיבות לאומית רבה. כל עוד נמשך המצב הזה שבו ישנן לפחות ארבע רשימות שונות שמייצגות את הציונות הדתית, היא לא יכולה  למלא את תפקידה הפוליטי הראוי. 

תנאי ראשון לשיקום הדרוש הוא חשבון נפש אמתי. לא רק ראשי ימינה אחראים למצב העגום הזה, אלא כול הציבור הדתי לאומי. כולנו אשמים בפלגנות שהביאה אותנו עד הלום. מראשי ונשיאי ישיבות, דרך פובליציסטים כמוני, ואפילו טוקבקיסטים. לא ראוי להטיל את האחריות למצבנו על אחרים. גם לא על נתניהו. נתניהו אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל לא הוא האשם במצבה הפוליטי העגום של ימינה. במסגרת המשא והמתן הקואליציוני נוח היה לראשי ימינה להטיל את האחריות על נתניהו. זה אמנם לגיטימי כול עוד מדובר במשא ומתן, אבל אם נאמץ את הסיפורים האלה לעצמנו גם בהמשך, לא נוכל לעשות את חשבון הנפש הנדרש.

אז בואו נבדוק: נתחיל מהאמירה ש"נתניהו לא אוהב דתיים בעלי חוט שדרה". החרדים התעקשו במשך השנה האחרונה על חוק הגיוס, עם חוט שדרה מברזל יצוק, וגרמו לנתניהו נזקים פוליטיים אדירים. הם היו הסיבה הישירה או לפחות התירוץ העיקרי למשבר הפוליטי של השנה האחרונה על שלושת מערכות הבחירות שלה, ובכל זאת נתניהו מתייחס אליהם אחרת. אולי הסיבה היא, בין השאר, שהם מאורגנים פוליטית, שיש שם "בעל בית" אחד שאתו אפשר לדבר ולסגור עניין, שברור שם מי בראש ומי לא, ושלכן הם בעלי ברית פוליטיים נוחים גם אם תובעניים מאוד, בניגוד לראשי ימינה.

נמשיך בטענה ש"נתניהו מפלג את ימינה והציונות הדתית", שגם היא אינה מחזיקה מים. ראשי ימינה, למעט איילת שקד, עשו בשנה האחרונה ככול הניתן בכדי לפלג ולפצל את הציונות הדתית לרסיסי רסיסים. אבן על אבן לא נותרה. לא נתניהו פילג אותה; היא עשתה זאת במו ידיה. נתניהו, כמו נבוזראדן בזמנו, רק מקדש שרוף שרף וקמח טחון טחן.

גם ההתמרמרות כלפי נתניהו בעניין חלוקת התיקים מופרכת. ארבעת ראשי ימינה היו כולם שרים בכירים, כל אחד בזמנו. כולם זכו במשרותיהם מן ההפקר. הם ידעו לנצל בתבונה סיטואציה פוליטית נוחה בכדי לאלץ את נתניהו לתת להם תפקידים שאינם לפי כוחם האלקטוראלי. עכשיו, כשהעיקרון על פיו פעלו ראשי ימינה בעבר התהפך עליהם, והסיטואציה הפוליטית מאפשרת ואולי אפילו מחייבת את נתניהו לתת להם שאריות, לא ראוי להם לזעוק עד לב השמיים.

כל זה לא נאמר בכדי להצדיק את נתניהו אלא בכדי לעשות דין צדק עם עצמנו. ראשי ימינה עשו את כל הטעויות האפשריות בשנה האחרונה, גם אם כוונותיהם היו טובות. עכשיו, כשמוגש להם החשבון, הם מתנערים מאחריות ומחפשים אשמים. הם טענו השבוע שהם לא מחפשים ג'ובים אלה "תחומי אחריות בעלי השפעה לאומית משמעותית", אז הנה, יש להם אחד כזה: מוטל עליהם לקחת אחריות על כל השגיאות של השנה האחרונה, לגלות מנהיגות, ולשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית מן היסוד, הן מבחינה פוליטית-מבנית, והן מבחינה אידאולוגית. אפשר שזו ההזדמנות האחרונה שלהם כי לא בטוח שציבור בוחריהם ייתן להם הזדמנות נוספת.





 
  

יום שישי, 8 במאי 2020

ה-D9 הופיע לבסוף


בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים כדי להפגין את כוחו. אבל בסופו של דבר הוא ייאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלותיו.


בס"ד
י"ד אייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לא היה שום צורך לכסוס צפרניים השבוע לקראת החלטת בג"ץ בעתירות נגד נתניהו וההסכם הקואליציוני. הדיון כולו הצגה היה אחת גדולה, וגם יצירת המתח באמצעות משיכת פסק הדין עד הרגע האחרון הייתה חלק חשוב ממנה. התכלית ברורה: שופטי בג"ץ, מנופחים מחשיבות עצמית, ניסו להראות לנו שהם עדיין אלה ששולטים כאן, שהם הם שיחליטו וששום דבר לא יכול לקרות פה ללא אישורם. זה ותו לא.

היה ברור כשמש מה תהיה החלטת בג"ץ. החוק ברור ולא הייתה עילה משפטית לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. בכדי להעריך מה יהיה "פסק הדין" לא היה צורך להבין במשפט אלא רק  בפוליטיקה, ומבחינה פוליטית בג"ץ לא יכול היה להחליט אחרת, משום שהציבור כבר החליט והכריע. הציבור החליט באמצעות נציגיו בכנסת, ברוב של כמעט שני שלישים ממנה, שהוא חפץ בממשלת אחדות, ושבראשה יעמוד בנימין נתניהו. כן, הוא ולא אחר. העם החליט, וגם בג"ץ, עם כל הפוזה הצדקנית שלו, לא יכול היה להחליט אחרת. ומי כמוהו ידע זאת.

כן, בסוף ה- D9 הופיע, וה-D9  הזה היה העם. הציבור, שהציג השבוע את בג"ץ ככלי ריק. חותמת הגומי של בג"ץ לא הייתה נחוצה לאף אחד חוץ מאשר לו עצמו לשם טיפוח החשיבות העצמית שלו ולשם הפגנת הכוח שהוא נטל לעצמו בשרירות לב. אבל כצפוי, בג"ץ לא העז להמרות את פי הציבור. "הכרה במגבלות הכוח" אוהבים לקרוא לזה בשמאל הפרוגרסיבי שלנו.  

אבל לא רק משיכת "האישור" עד הרגע האחרון ויצירת מתח מלאכותי הייתה חלק חשוב מהצגת התכלית ומפגן הכוח של בג"ץ, אלא גם השידור הישיר של הדיון החצוף והמיותר הזה בזמן אמת. גם זה היה חלק חשוב מן ההצגה. היו כאלה שהתמוגגו מנחת נוכח הפתיחות המפתיעה של בג"ץ ונוכח נכונותו לפתוח את דלתות המקדש בפני ההמון הנבער מדעת. "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", התפייט על כך מישהו. אבל לא צריך להתפעל יותר מידי ממפגן הפתיחות הזה, במיוחד כשכולנו יודעים מה מתחולל במסדרונות האפלים של בג"ץ ואיך ממנים אצלנו שופטים בשיטות שהסובייטים לא היו מתביישים בהן.

מפגן הפתיחות הזה דומה למפגן שערך אחשוורוש בזמנו וההיגיון של השניים זהה. המשתה הגדול בשושן, שעשה אחשוורוש לכל שריו ועבדיו, שבו גם פתח את דלתות ארמונו בפני "כל העם הנמצאים בשושן הבירה", לא היה מסיבות של דמוקרטיה פתיחות ושקיפות. גם לא מנדיבות לב. הוא נועד להראות "את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". המשתה הגדול ההוא נועד להראות להמון העם מי כאן בעל הבית, מי מחליט, עד כמה הוא עשיר חזק ומפואר, ועד כמה שלטונו יציב ובלתי ניתן לערעור. אותם מניעים גרמו לבג"ץ לשנות מדרכו ולהזמין את הציבור לשזוף את עיניו בהתנהלות המלכותית שלו בתוככי ארמונו. זה היה חלק חשוב מהצגת התכלית של הבג"ץ השבוע.

כל עוד הציבור היה מפוצל פוליטית לחצי חצי, ימין מול שמאל במשקל שווה, שופטי בג"ץ היו יכולים להיכנס ברווח שביניהם, לקחת את המושכות לידיהם ולהשתלט. זו ה"לקונה" שהם נכנסו אליה ואותה הם הרחיבו לשם האדרת כוחם וטיפוח האגו שלהם. כשהתפצל השמאל הישראלי והתרסק לרסיסים, והחלק הלאומי והאחראי שבו החליט להכיר במציאות ולשתף פעולה עם גוש האתוס היהודי, הבין בג"ץ שאין לו ברירה אלא להכיר גם הוא במציאות. הדיון של בג"ץ השבוע לא נועד לייצר הכרעה אלא לייצר הרתעה ולשמר שליטה.

אבל אסור להיות תמימים. בג"ץ ימשיך לנסות לתקוע מקלות בגלגלים בכדי להפגין את כוחו – כמו לדוגמה בנושא המסתננים, ובנושא המאבק בטרור ועוד – אבל בסופו של דבר הוא יאלץ להכיר את מקומו ואת מגבלות כוחו. כמובן, הוא לא עומד לוותר על השלטון בקלות גדולה מידי; קואליציית האתוס היהודי שתעמיד לנו בשבוע הבא ממשלה תצטרך לעזור לו בכך, וזה לא יהיה תמיד קל. אבל גם אם שופטי בג"ץ תאבי שלטון, כבוד וכוח, הם יאלצו להשלים עם העובדה שלא בהם בחר העם, ושאנחנו עדיין בדמוקרטיה פרלמנטרית. זו באמת המשמעות החשובה יותר של החלטת הבג"ץ השבוע: שכשהציבור מתאחד ומכריע באמצעות נבחריו את המחלוקת הפוליטית בין ימין לשמאל, ברוב גדול, בג"ץ נאלץ להרכין בפניו ראש. גם בלי D-9.









יום שישי, 1 במאי 2020

השמאל השחור


על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.


בס"ד
ז' באייר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הברור ההיסטורי השורשי שעובר השמאל הישראלי נמשך בתחילת השבוע. מרכז מפלגת העבודה התכנס וירטואלית בכדי להכריע בשאלת ההצטרפות לקואליציה. רוב חברי המרכז גילו אחריות לאומית, הכירו במציאות, השלימו איתה, ואישרו לעמיר פרץ ואיציק שמולי להצטרף לממשלת נתניהו. אבל היו אחרים שהחליטו שהן מעדיפות להמשיך להתכחש למציאות, ושהן בוחרות ללכת בעקבות חה"כ מרב מיכאלי וללבוש גם הן שחור.

הצבע שאפיין את השמאל מאז ומתמיד היה הצבע האדום. כך בעולם כולו וכך גם אצלנו. אבל השמאל הישראלי הולך ומאמץ אט אט את הצבע השחור. השמאל השחור. בתת מודע, אנשיו מרגישים טוב ונוח יותר דווקא בשחור. תנועת נשים בשחור, בחרה בשחור ולבשה שחור. השמאל הקיצוני שלנו מעדיף לחשוב שחור ולראות הכול בשחור. ועכשיו הוא יוצא לרחובה של עיר במחאת הדגלים השחורים.

הסיפור שהשמאל הרדיקלי מספר לעצמו הוא שהדגלים השחורים באים לבטא את האבל על "קץ הדמוקרטיה", או להתריע עליו בבחינת דגל שחור. אבל אין לך הוכחה גדולה מעצם המחאה הזו בימים אלה לכך ששום סכנה לא נשקפת לדמוקרטיה אצלנו ושהיא נמצאת בשיאה. בתי כנסת ובתי מדרשות עדיין סגורים, עליות לקברי הנופלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל נאסרו בהכשר הבג"ץ, והדבר היחיד שלשמו עדיין מותר להתכנס אצלנו הוא הפגנות למען הדמוקרטיה. העובדה שהפגנות מחאה על "קץ הדמוקרטיה" דוחות פיקוח נפש והן בבחינת ייהרג ולא ישתוק מעידות על כך שמעולם לא היה מצבה של הדמוקרטיה טוב יותר אצלנו.

על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.

אבל יותר מאשר תחושת אבל עמוקה, הצבע השחור שבחר לו השמאל בא לבטא תחושה של זעם, חרון אף, ייאוש עמוק, תסכול, אכזבה ואין אונים. השמאל הקיצוני לובש שחור וחש שחור, ומבטא בכך כעס נורא על שהמציאות של עם ישראל הולכת ומתקדמת, הולכת ומתעצמת. הוא מרגיש שחור נוכח העובדה שקשה להתכחש לה שההוויה הישראלית בורחת ממנו, ומשאירה אותו מאחור עם כל השנאה שהוא טיפח כלפיה. הוא מתחיל להבין שהוא נותר בשוליים והשיירה עוברת. על כך הוא זועם.

שנאה והסתה היו אצלנו בשנה האחרונה משני צדי המתרס הפוליטי. שום צד לא יכול להתיימר בניקיון כפיו בעניין. אבל בשמאל הישראלי זה היה הדגל, המנוע, הדרייב. הניסיון שלו לנצח סוף סוף את הימין היה מבוסס על האנרגיות האלה. זה התחיל ב"רק לא ביבי", עבר לשנאת החרדים, המשיך בהסתה כנגד החרד"לים המשיחיים, כנגד "ההדתה" וכדומה. בני גנץ ואנשי כחול לבן לא לקחו את השנאה הזו עמוק מידי לריאות. הם הבינו שהיא קמפיין בחירות וכשהיא לא הביאה את התוצאות המיוחלות הם ידעו להשתחרר ממנה.

אבל השמאל השחור באמת מאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו. הוא באמת חושב שחוץ ממנו כולם מושחתים כאן. הוא מתקשה להבין שלמרות שנתניהו איננו טלית שכולה תכלת, קמפיין ה"רק לא ביבי" – כולל המאבק המשפטי נגדו, החקירות, כתבי האשמה, ההדלפות, התנהלות הפרקליטות והגיבוי התקשורתי – היו ניסיון לנצח את הימין באמצעים אנטי דמוקרטיים, וככזה הוא היה מושחת עשרות מונים מכול מה שבו נאשם נתניהו, אפילו אם ימצא אשם.

כמו ילד קטן שבועט ומשתולל, וכשאביו נאלץ לאחוז בו ולהרימו מן הרצפה, הוא עדיין ממשיך לבעוט באינטנסיביות באוויר, כך ממשיך השמאל הישראלי לבכות בשחור את צעצוע ה"רק לא ביבי" שנלקח ממנו. שגנץ לקח ממנו. הוא מעדיף עדיין להתלקק כחתול בפוזת הצדקנות המוסרית שלו. כמה כיף לו להיות המוסרי היחיד בשטח. לחוש שכולם מושחתים חוץ ממנו. תענוג. במקום להבין שהדרך הזו נכשלה ולהשלים עם הבחירה של רוב הציבור הישראלי, הוא מעדיף לצאת לרחבת הבימה בכדי להוציא אונו לשווא בסיסמאות ריקות מתוכן על קץ הדמוקרטיה.

כול מה שנותר מהשנאה הזו שהפכה לקמפיין מכוער בשנה האחרונה אוכל עכשיו את אנשי השמאל השחור מבפנים. השנאה מכלה את נושאיה. הם נותרו עם שנאה בתוך עצמם. שנאה אילמת וסתומה, לא מודעת, שהפכה לדגל. דגל שחור. שכר עבירה עבירה.

וחבל. יש בשמאל השחור כוחות חשובים וחיוניים לעם ישראל. חבל שהוא מתמכר להרס העצמי הזה ולבזבוז האנרגיות לשווא. לו רק היה בוחר להוריד את המשקפיים השחורים שלו ולהביט במציאות נכוחה, הוא היה מפסיק לכעוס כל כך, ומגלה שהמציאות של עם ישראל בארץ ישראל רחוקה מלהיות שחורה.


יום שישי, 24 באפריל 2020

הקואליציה זקוקה לימינה

למרות שאלקטורלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כול מרכיביה מתלהבים מהעניין.



בס"ד
ל' בניסן, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את חוסר האמון העמוק של רבים בחוגי הציונות הדתית כלפי בנימין נתניהו הוא הרוויח ביושר. אלה לא רק ההבטחות החוזרות ונשנות להחלת הריבונות שהוא הקפיד לפזר לפני כל מערכת בחירות ולשכוח מיד אחריהן, אלא גם הנוהל הרגיל שלו לשתות את הקולות של הציונות הדתית לפני הבחירות, להשתמש בה אחרי הבחירות לשם הקמת קואליציה, ואז לזרוק אותה בצדי הדרכים. אני עצמי כתבתי לא פעם, כולל בשנה האחרונה, על כך שלפני שימינה ממליצה עליו בפני הנשיא, כדאי לוודא שהוא לא ישתמש בהמלצה הזו נגדה.

למרות זאת, הפעם נראה המצב שונה, והוא מחייב חשיבה חדשה ויכולת להשתחרר מהעמדות הרגילות. אל לנו ליפול בשבי הסיסמאות שלנו. למי שלא השתכנע מתוך ההקשר הכללי של תוכנית טראמפ בכך שהפעם נתניהו באמת מתכוון להחיל ריבונות, באו המגעים הקואליציוניים עם כחול לבן והוכיחו זאת, ולמי שגם הם לא הספיקו, בא ההסכם הקואליציוני שנחתם איתה השבוע ולא השאיר מקום להרבה ספקות. החלת הריבונות מופיעה בהסכם הזה במלוא תפארתה והדרה, כולל תאריך יעד ברור וקרוב, ובנוסח שאיננו מותיר חשד שהדברים מופיעים שם רק כדי לצאת ידי חובה.  

בהנחה שמעבר למאבק בנגיף יעודה של הממשלה הבאה מבחינת נתניהו הוא החלת הריבונות, הרי שנראה שהפעם הוא לא מתכוון לזרוק את ימינה מתחת לגלגלים. זה לא עניין של סנטימנטים; הוא באמת זקוק לה לשם הגשמת המהלך ההיסטורי הזה. למרות שאלקטוראלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כול מרכיביה מתלהבים מהעניין.

שנית, ממש כפי שלצורך המאבק בנגיף יש צורך בהתגייסות לאומית רחבה ככול האפשר, כך גם בנושא החלת הריבונות. למרות שצפויה תמיכה בינלאומית וערבית מסוימת, ובעיקר אמריקאית, עדיין תהיה התנגדות עיקשת למהלך לפחות מצד חלק מהאיחוד האירופי, שלא לדבר על הרשות הפלסטינית. כך שהכתף האידאולוגית והפוליטית הנחושה והאיתנה שימינה מסוגלת לתרום למהלך חיונית מאוד לנתניהו.   

בנוסף לשיקולים האלה, יש לימינה סיבות משלה לתמוך במהלך מתוך הקואליציה. ראשית, חשוב שהיד האידאולוגית של ימינה תהיה על ההגה, תשפיע על פרטי התוכנית ועל יישומה, ובעיקר תוודא שהיא לא תוביל בשום מקרה להקמתה של מדינה פלסטינית. שנית, גוש מפלגות הימין שהלך והתגבש במהלך השנה האחרונה, שבזכותו התפרק השמאל, הוא נכס פוליטי ואידאולוגי חשוב מאין כמוהו בטווח של העשורים הבאים וצריך לטפח אותו, לתחזק אותו ולשמור עליו מכול משמר. הוא יהיה חיוני גם אחרי עידן נתניהו. הליכה של ימינה לאופוזיציה בשלב זה, עלולה לפגוע באחדות וביציבות הגוש הזה, שהוא חיוני להמשך הגשמת החזון האמוני של הציונות הדתית.

ראשי ימינה, שכבר הוכיחו שהם מהשורה הראשונה של הפוליטיקה הישראלית ומהמוכשרים והאידיאליסטים שבה, התרגלו בשנים האחרונות לזכות מן ההפקר. למרות כוחם הפוליטי הדל יחסית, הם הצליחו לזכות בתפקידים בכירים בממשלה. אבל לא לעולם חוסן, ולא תמיד הסיטואציה הפוליטית מאפשר פינוקים שכאלה. הפעם הם יצטרכו להסתפק בפחות תיקים ופחות בכירים, ולא בגלל שנתניהו כבר לא סופר אותם. היה ברור מראש שממשלה מהסוג שמוקמת עתה, שראשי ימינה פעלו בצדק להקמתה לשם יציאה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה, תחייב את ימינה לשלם במטבע הפוליטית הזו. תהיה זו טעות להיעלב מכך, או להרגיש ששוב נתניהו זרק את ימינה לצדי הדרכים. הפעם לא זה המקרה.

ראוי שלא לשכוח שלראשי ימינה יש אחריות לא קטנה לכך שכוחה הפוליטי של הציונות הדתית דל כל כך, ולכך שהיא צפויה לקבל פחות עמדות השפעה בממשלה הקרובה. מה שאירע בשנה האחרונה בפוליטיקה הציונית דתית, מחייב קודם כל אותם ואחרי כן את כולנו, כולל הציבור הדתי כולו, לחשבון נפש עמוק, לפני שאנו באים בטענות על קיפוח פוליטי מצד אחרים. קצרנו מה שזרענו.    

בין אם תצטרף ימינה לקואליציה ובין אם תלך לאופוזיציה, כדאי מאוד שראשיה יקדישו את החודשים הקרובים לתהליך שיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית ושל אמון הציבור בהם. השנה האחרונה על מערכות הבחירות התכופות שלה לא אפשרה להקדיש זמן ותשומת לב לתהליך השיקום הזה, אבל עכשיו אי אפשר עוד לדחותו. מתווה התהליך ברור וכבר צוין על ידי רבים וטובים: חיסול כל המפלגות הפרטיות ויצירת מסגרת פוליטית אחת ויחידה; גיבוש עקרונות אידאולוגיים קצרים ותמציתיים שיספקו הן תוכן והן גבולות גזרה ומסגרת ראויים; עריכת מפקד רחב פתוח שקוף והוגן ולאחריו פריימריז לראשות המפלגה. עד שהשיקום הזה לא יתבצע, אל לנו לבוא בטענות לאף אחד על קיפוח פוליטי.



יום שני, 20 באפריל 2020

הארץ משנה את התודעה


כשנחיל ריבונות, המציאות החדשה הזו תשנה את החברה הישראלית מיסודה. כשהארץ משתנה, תודעת העם היושב עליה משתנה. כן, גם תודעת אלה היושבים היום בעמדות בכירות במערכת המשפט.



בס"ד
כ"ו בניסן, תש"פ
(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

מעבר לענייניו המשפטיים של נתניהו, שאינם "אישיים" כלל, חשף המשא והמתן להרכבת הקואליציה שני נושאים מרכזיים שהועמדו במחלוקת זה מול זה. משרד המשפטים הוא בבת עינה של חוסן לישראל, בעוד מבחינת הליכוד זו החלת הריבונות. בסופו של דבר הפערים נסגרו. בין אנשיו של בני גנץ יש מי שהריבונות חשובה להם לא פחות מלליכוד, כך שהפשרה שלו בנושא הזה לא הייתה קשה מידי. מאידך גיסא, ברור לימין שנכונותו של גנץ לפרק את כחול לבן ולאפשר הקמת ממשלה בראשותו של נתניהו תחייב תשלום כבד, והוא שולם בנושא המשפטי.

זעקות המחאה של אנשי הימין בכלל, ואנשי ימינה ואיילת שקד בפרט, על הפקרת הנושא המשפטי היו במקומן. אכן, לאחר פועלה המבורך של שקד במשרד המשפטים, צפויה עכשיו נסיגה לאחור ביחס למגמה החיובית שהיא הובילה. עם זה, חשוב לראות שמשקלם של הנושאים איננו שווה. החלת הריבונות משמעותית הרבה יותר מהמשך שיקום מערכת המשפט. לא רק שהחלת הריבונות היא הכרעה בקנה מידה היסטורי לעומת הנסיגה בתחום המשפטי שהיא זמנית, אלא שבמובן חשוב ומהותי החלת הריבונות תשנה בדרך ממילא גם את רוחה של מערכת המשפט בכלל ושל בג"ץ בפרט, גם אם בהדרגה.   

לראשוני הציונות היה ברור ערכה של ארץ ישראל. הם הבינו שהארץ משנה את האדם ושיש קשר מוחלט בין האדם והאדמה. הם הניחו שכשיחזור עם ישראל לארץ ישראל הוא ישתנה תודעתית ומנטלית ויתחיל לחזור לעצמו, כפי שאכן קורה קמעא קמעא.  למעלה משנות דור של שטיפת מוח פוסט מודרנית ופוסט ציונות, גרמו לנו לשכוח את משמעותן של ארץ ואדמה. עשורים שלמים בהם הוצגו המתנחלים בתקשורת כעובדי אלילים, מקדשי אדמה וכמי שהפכו אותה לעיקר היהדות והדת וכדומה, גרמה גם לנו, אנשי הימין, לשכוח מה משמעותן של ארץ ואדמה. תעמולת ההבל והשקר הזו של נביאי השקר הפוסט מודרניים של השמאל הישראלי, השפיעה גם עלינו, ולכן איננו מבינים כראוי את ערכה של החלת הריבונות.

האדמה היא הבסיס למציאות. כל המציאות מבוססת על הארץ. האדמה היא יסוד המציאות במובן הכי פשוט בסיסי וראשוני, והכי חומרי של המושג. הארץ היא המסגרת של המציאות, וכל שאר מרכיבי המציאות הם בבחינת פרטים ש"יושבים" עליה ותלויים בה. כשהארץ רועדת – כול המציאות, כל מערכות החיים, כל בני האדם – רועדים. שינוי בארץ פועל ישירות על האדם, על התודעה, על מערכות החיים והחברה, על הפוליטיקה וכדומה. הוא משנה סדרי עולם.

לא לשווא קיוו ראשוני הציונות שעם החזרה לארץ ישראל ישתנה גם האדם הישראלי, יחזור לעצמו, ויפתח תודעת חיים ישראלית ועצמאית זקופת קומה, במקום תודעה הגלות. הארץ פועלת בדרך ממילא על האדם, על החברה ועל התודעה. ראו איזה שינוי עברה החברה הישראלית בעקבות שחרור הארץ במלחמת ששת הימים. זו הייתה קפיצת מדרגה ששינתה את המציאות הישראלית מיסודה. פאזה חדשה לגמרי. תודעת החיים ומערכות החיים השתנו מיסודן. אפילו המושגים הפוליטיים עברו מהפך. עד שחרור הארץ המושגים "ימין ושמאל" בפוליטיקה הישראלית ייצגו עמדות חברתיות-כלכליות; מאז הם מייצגים עמדות מדיניות.

בספר "חסד לאברהם", שמצוטט לא פעם בין תלמידי הרב קוק, כתוב שכאשר יהודי עולה לארץ ישראל, כשהוא קם בבוקר הראשון הוא מקבל נשמה חדשה. כלומר, כל הווית החיים שלו, כל האיכות האנושית שלו, משתנה מיסודה בגלל המפגש עם ארץ ישראל, עם האדמה.

כשנחיל ריבונות – וכל החלה שהיא, אפילו חלקית, תוביל בדינמיקה הכרחית להחלת הריבונות על כל יהודה והשומרון בהמשך – המציאות החדשה הזו תשנה את החברה הישראלית מיסודה. כשהארץ משתנה, תודעת העם היושב עליה משתנה. כן, גם תודעת אלה היושבים היום בעמדות בכירות במערכת המשפט.

ההכרעה ההיסטורית של החלת הריבונות, שהיא סגירת מעגל של חמישים שנה מאז מלחמת ששת הימים, היא הכרעה בעד זהות לאומית ויהודית למדינה וכנגד מדינת כל אזרחיה. הכרעה כזו תביא בסופו של דבר את מרבית הכוחות בחברה הישראלית לעכל ולהפנים אותה, לצמצם רווחים, והיא תשנה אותם בהדרגה ללא היכר. ההכרעה הזו שמשמעותה היא שהחברה הישראלית בחרה באתוס היהודי, תגרום בהדרגה לכל שאר המערכות, כולל מערכת המשפט, לשנות את רוחן ואת האוריינטציה שלהן.

החשש שהבג"ץ לא יאשר את החלת הריבונות, איננו רק מוגזם מסיבות משפטיות, אלא גם מסיבות מהותיות. בסופו של דבר גם בית המשפט יושב בתוך עמו. כשהמחלוקות בחברה הישראלית חוצות אותה בדיוק באמצע, ההטיה המובהקת של הבג"ץ לשמאל גורמת לו לבחור צד. כשממשלה שמייצגת כמעט שני שלישים מהציבור הישראלי וקרוב לשלושה רבעים מהרוב היהודי תחליט על החלת הריבונות, גם הבג"ץ יאלץ להרכין ראש מפני הכרעת העם ולקבל אותה.







יום רביעי, 8 באפריל 2020

ממשלת הכרעה


עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו.



בס"ד
ערב חג הפסח, י"ד בניסן, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

העובדה שאחד מסלעי המחלוקת העיקריים בדרך להקמת הממשלה, אם לא העיקרי שבהם, הוא נושא החלת הריבונות, מעידה כאלף עדים על מחויבותו של נתניהו לנושא. גם ההסכמות הסופיות בין נתניהו לגנץ מוכיחות שמבחינת נתניהו, מעבר לטיפול במשבר הנגיף, תפקידה העיקרי של הממשלה הבאה הוא החלת הריבונות, שתהווה ממילא גם חיסול רעיון המדינה הפלשתינית. אכן היה צורך בנוסחה מעורפלת קמעה, אבל רק כדי לאפשר לאנשי "חוסן לישראל" ללכת עם ולהרגיש, ובעיקר להראות, בלי. היה ברור שנתניהו לא מתכוון לרגע לוותר לגנץ בנקודה זו; הוא רואה בצדק את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה, ומוכן לשלם כמעט כל מחיר פוליטי שיידרש כדי לממשה.  

ההזדמנות ההיסטורית הזו משולשת: ראשית, אפשרות סיומה של כהונת טראמפ וממשלו בסוף השנה האזרחית, ממשל שלא רק מגבה את החלת הריבונות, אלא ממש דוחף לביצועה. שנית, משבר הנגיף העולמי, כאשר העולם כולו ובמיוחד האיחוד האירופי עוסק בשקו ובתעניתו, והדבר האחרון שמעניין אותו כרגע הוא "הבעיה הפלסטינית". ושלישית, הסד של שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה והרוטציה שכפתה "חוסן לישראל" על נתניהו, בתוספת המשפט שמחכה לו. העובדה שהסוף האפשרי לכהונתו נראה באופק, מחייבת את נתניהו לנקות את השולחן כבר עכשיו בכדי להשאיר את מורשתו ההיסטורית לדורות הבאים. נתניהו לא יעזוב את כהונתו בלי לסגור את המעגל ההיסטורי שפתח. הוא בלם את תהליך אוסלו ואת הקמת המדינה הפלסטינית, ועכשיו הוא הולך לקבור אותם לנצח נצחים. מבחינת נתניהו זו המטרה העיקרית של הממשלה הבאה.

כשמביטים מפרספקטיבה כזו על הקואליציה המתרקמת, ניתן להבין עד כמה המוצא הזה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה הוא הטוב מכול האפשרויות שהיו. אפשר לראות עד כמה הוא פריו הבשל והמתוק של המשבר. אם נניח בצד את האפשרות הלא רצינית של ממשלת מיעוט של השמאל בחסות הרשימה המשותפת, הרי היו שלוש אפשריות ליציאה מן המשבר.

אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של כ-62 מנדטים. ממשלה כזו לא יכולה לעשות דבר, כי כשחצי מהציבור מתנגד לה, ועוד בתמיכה מסיבית של מפלגת הבג"ץ ומפלגת התקשורת, כל דבר שתנסה לעשות יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי משמעותי במערכת המשפט, ודאי שלא החלת ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך והוא חמוש בתותחים כבדים.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכחול לבן כולה, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, מה שכבר לא משנה עקרונית), ממשלת אחדות במובן המדויק של המושג. במצב כזה שני הצדדים שקולים, שווי כוח ומנטרלים זה את זה, ולכן שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. למבצע בעזה אולי ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. זו ממשלת תיקו נצחי ואינסוף מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מוצא כזה לא היה פותר את המשבר מיסודו וממילא לא ממצה אותו להולדת שלב חדש; הוא היה רק מרגיע את המשבר ומוריד קצת את המתח, אבל זו הייתה רק דחיית ההכרעה והמשך הקיבעון.

אפשרות ג', שהתרחשה בזכות הקשיית ליבם של לפיד ויעלון: הכרעה. השמאל נשבר, התפצל ועבר תהליך של בירור יסודי ועמוק. הבירור הוא לא רק בין הסיעות, אלא גם בתוכן. החלק האחראי, הציוני והלאומי שבו, הצטרף לגוש הימין, וחלקו האחר נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל הישראלי עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, שאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. זוהי ההכרעה שנוצרה והיא הכרעה היסטורית.

תוכנית טראמפ-נתניהו היא מלאכת מחשבת מדינית. לא רק תמיכה אמריקאית, שמשמעותה ממילא גם תמיכת רבות ממדינות העולם, אלא גם תמיכה ולו בשתיקה של רבות ממדינות ערב. אבל בפאזל המתוכנן היטב הזה עדיין הייתה חסרה חוליה אחת הכרחית: קונצנזוס פנים-ישראלי רחב ככול האפשר. אי אפשר לכפות על חצי מהעם, על אפו ועל חמתו, את המהלך ההיסטורי הזה של החלת הריבונות וסגירת המעגל שניפתח במלחמת ששת הימים. ממשלת ימין צרה לא הייתה מסוגלת לכך. עכשיו, עם הצטרפותו של חלק משמעותי מהשמאל הישראלי למהלך, נפתחה הדרך להכרעה ההיסטורית.

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו. כן, זה מחייב גם תשלום פוליטי משמעותי, כמו זה שמסתמן במערכת המשפט, אבל זהו תשלום זמני ושולי יחסית למען פריצת דרך היסטורית שאין ממנה חזרה. מי שמבין את גודל השעה מבין שאין כמעט שום מחיר פוליטי, כולל זה שהציונות הדתית נאלצת לשלם, שהוא יקר מידי תמורתה.




יום רביעי, 1 באפריל 2020

הכרעה פוליטית היסטורית


היו שלוש אפשרויות ליציאה מן המשבר הפוליטי, וזו שהתממשה היא הטובה מכולן


בס"ד
ז' בניסן, תש"פ

מומלץ מאוד לא להתרגש מרעשי הרקע הפוליטיים המאפיינים תהליך של יצירת קואליציה. כל הדיבורים האלה סביב התיקים, ועל "ממשלת שמאל" ועל "מכירת חיסול" של נתניהו, וזעקות השבר מתוך הליכוד ו"מימינה", עלולים להשפיע על מי שנוטה להתרגש, אבל לא כצעקתה. צריך להסתכל על התמונה הרחבה, כי היא המשמעותית, והיא תישאר כאן גם אחרי שתורכב הממשלה, והיא תורכב.

אתייחס כאן רק למישור הפוליטי והסוציו-פוליטי, למרות שניתוח של מה שקרה במישור האידאי, הרבה יותר חשוב, מרתק, משמעותי ומהפכני, אבל אתייחס אליו ב"נ במאמר נפרד.

רעשי הרקע האמורים לעיל מסתירים את העובדה שיצאנו ממשבר פוליטי עמוק של תיקו מתמשך של שנה. כל כך מהר שכחנו. עכשיו, מי שחי בעולם שבו הכול מקרי, כמובן לא יכול להבין כלום. בשבילו משבר זו סתם צרה שצריך איכשהוא לעבור. אבל בעולם שבו מבינים שלהיסטוריה יש תכלית וכיוון, ושמשבר הוא תהליך חיובי, שהוא מבשיל דבר מה, שיש לו תכלית וייעוד, שהוא מביא אותנו לפאזה חדשה, שמשבר פירושו לידה – אפשר גם להבין שהמשבר הזה יצר כאן משהו חדש. מי שכך חושב יכול להבין שהיו 3 אפשרויות למוצא מן המשבר (אם נזניח את האפשרות של ממשלת מיעוט בחסות המושפת), וזכינו למוצא הטוב מכולן.

שלוש האפשרויות שהיו הן:
אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של 62. במצב כזה הממשלה הזו לא יכולה לעשות כלום, כי חצי מהציבור + מפלגת הבג"ץ + מפלגת התקשורת, נגד הממשלה, וכל דבר שהיא תעשה יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי במערכת המשפט. וודאי שלא ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. כלום. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך ויש לו תותחים כבדים נגדך. מקסימום קצת תחזוקת המצב הקיים פלוס מינוס. קיבעון.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכול(!) כחול לבן, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, זה כבר לא משנה עקרונית). זה מה שנקראה ממשלת אחדות. במצב כזה שני הצדדים שקולים ושווי כוח ומנטרלים זה את זה. שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. אולי למבצע בעזה ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. היא ממשלת תיקו נצחי של מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מצב כזה היה אולי יותר טוב מאשר המשבר המתמשך של תיקו מתמשך של שנה, או מערכת בחירות רביעית, אבל זה לא היה פותר את המשבר ולא מניב את הפרי שהוא הבשיל, וממילא לא היה ממצה את המשבר להולדת שלב חדש. זה היה רק מרגיע בלבד את המשבר ומוריד קצת את המתח. כן, אולי פחות שנאה בתקשורת וברשתות, אבל העובדה ששום דבר לא הוכרע באמת, היא בסיס המצב, והיא נמצאת ברקע כל הזמן וממילא מחייבת משבר נוסף. רק דחיית ההכרעה. ועד אז – קיבעון.

אפשרות ג' והיא שהתרחשה: הכרעה. "גוש" השמאל נשבר התפצל ועבר תהליך של בירור. חלקו מצטרף לגוש הימין, וחלקו נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, ושאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. השלמה עם המציאות. גוש הימין, שהוא רוב בציבור היהודי, הוא גוש הומוגני מוצק איתן ויציב (כפי שהוכח לאורך כל השנה). יש לו דרך ברורה.

זו לא "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זה גם לא העדתיות. גם זה מאחורינו. וזה גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות. אפילו לא זה. זה לא גוש של נגד, אלא גוש של בעד.

ניצחון גוש הימין הוא ניצחון של חזון. של תוכן חיובי. ניצחונה של הזהות היהודית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שלו שעושה אותו כל כך הומוגני. החרדים, הדתיים-לאומיים, המסורתיים, והלאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

אבל בלי הצטרפות של חלקים משמעותיים של השמאל, אלה שיש להם אחריות לאומית, אלה שאצלם באמת ישראל לפני הכול, הגוש הזה לא יכול לעשות שום דבר משמעותי. שום פריצת דרך היסטורית. לכן חשובה כל כך התוצאה של המשבר ומה שהוא הוליד: הרוב היהודי מוליך את המדינה בדרכו כשהכוח הבריא והאחראי מהשמאל – מצטרף אליו !! לא תיקו. הכרעה!

זה שווה הכול. מי שמסתכל עכשיו על חלוקת תיקים, מספר לשכת, חלוקת תפקידים, לא מבין את גודל השעה וההכרעה.

תנו לפוליטיקאים להתקוטט על תפקידים. גם זה חשוב, אבל אלה פרטים בתמונה הכוללת. והם פרטים בתמונה שמצייר גוש הימין. המסגרת השתנתה. הרקע השתנה. בסיס המציאות השתנה. אותם פרטים – חלוקת תיקים וכו', כולל תיק המשפטים – נמצאים כרגע במסגרת שונה לחלוטין, מסגרת של התמונה שעיצב גוש הימין, לא של האמצע ולא של "אחדות". מסגרת שהשמאל ההגון קיבל אותה.

זו הכרעה פוליטית היסטורית. מהפכנית. שווה כול מחיר. לכן נתניהו נותן להם עד חצי המלכות. הוא מבין מה באמת חשוב. הוא נותן להם משרות, תיקים וכיבודים (הוא מבין היטב שהם צריכים אותם גם בתור עלי תאנה) אבל הוא מכתיב את רוח המפקד, ואת עיצוב העתיד וההיסטוריה הוא משאיר אצלו.

ועדיין, הממד הפוליטי הזה הוא רק ביטוי חיצוני לממד עומק רעיוני, אידאי. ההכרעה הפוליטית הזו היא גלוי על פני השטח של הכרעה אידאית היסטורית עמוקה באשר להמשך הכיוון של תחיית עם ישראל בארצו. אבל זה במאמר בפני עצמו.