במוקדם או במאוחר הניסוי יצליח

שתי תנועות אידיאולוגיות נאבקות על הארץ. אחת מבטאת את שיבת ציון והאחרת את ההתנגדות לה. מה מבטיח שהאידיאליזם המעשי של בן־גוריון ינצח את זה של מנסור עבאס?

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 17.6.22

סירובה העיקש של חה"כ ג'ידא רינאוי-זועבי ממר"צ להצביע בעד החוק שיאפשר את המשך "הכיבוש", גורם לאנשי מפלגתה למרוט את שערותיהם בייאוש. הקואליציה הזו היא הדבר הטוב ביותר שהיו יכולים לקוות לו והנה היא מפרקת להם אותה במו ידיה. גם בציבור הערבי זועמים עליה; ההישגים שהקואליציה הזו מאפשרת להם, בעיקר בנושאים האזרחיים, עומדים לרדת בגללה לטמיון. קשה להבין מה מניע אותה, שהרי ברור לכולם, וגם לה, שגישת ה"הכול או לא כלום" שלה תסתיים בלא כלום.

אלא שההתנהלות הפוליטית של זועבי איננה גחמה. היא ביטוי נאמן לא רק לעמדה אידאולוגית ברורה אלא גם לעמדה נפשית עמוקה: "ההתנגדות". מה שמניע את רינאוי-זועבי, את החמאס בעזה, את הרשות הפלסטינית ברמאללה ולמעשה את כל התופעה הפלסטינית הוא דבר אחד בלבד – ההתנגדות. התנגדות לשיבת ציון, התנגדות למדינת ישראל והתנגדות לנורמליזציה ולהשלמה של הערבים עם מדינת ישראל. ההתנגדות הזו היא כל מהותה של הפלסטיניות; אין לה שום תוכן אחר. זועבי חשה היטב שוויתור על ההתנגדות הוא התכחשות לעצם מהותה וזהותה. לכן היא לא יכולה לוותר עליה.

העמדה הזו איננה חדשה. היא מאפיינת את "הרשימה המשותפת" על גלגוליה כבר שנות דור. החידוש הפוליטי במגזר הערבי הוא העמדה של יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שחולקת עליה. את המחלוקת הזו ניתן לפרש בשני אופנים. ייתכן שהמחלוקת היא רק על הדרך ולא על המטרות, כפי שטוענים רבים מאנשי האופוזיציה ולא בלי בסיס. אולי גם הוא מתנגד למפעל הציוני, אבל הוא מתוחכם מספיק לקבל ממנו עכשיו מה שאפשר, כדי להשתמש בו כנגדו בהמשך. אך אפשר שהוא חולק גם על המטרה של המשותפת; ייתכן שהוא הבין שעדיף לערביי ישראל להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ולהסתפק בשיפור מצבם של אזרחיה הערביים במסגרתה. ככול הנראה שתי הגישות משמשות ברע"ם בערבוביה ורק בהמשך הדרך יתברר איזו מהן תגבר.

המחלוקת הזו בין זועבי ועבאס מאפיינת כל פוליטיקה באשר היא. כתמונת ראי שלה אפשר גם אצלנו להבחין בפוליטיקה של "הכול או לא כלום", גם עם ממניעים פנימיים שונים. לאחרונה שמענו קולות של אנשי ההתיישבות החדשה שמוותרים על חיבור לחשמל אם הוא יכלול גם את הבנייה הפלסטינית הבלתי חוקית בשטחי C. גם ההתנגדות לתוכנית המאה של טראמפ הייתה על אותו רקע. הדוגמה הקלאסית לגישה האחרת, שמעדיפה לקבל מה שניתן עכשיו, לא מתוך וויתור על המטרה הסופית אלא כדי להשתמש בו בהמשך לשם השגתה, היא הסכמת דוד בן גוריון לתוכנית החלוקה של האו"ם בשנת 1947. ניתן להגדיר גישה זו כאידאליזם פרגמטי.

לכאורה סימטריה מלאה. שתי תנועות אידאולוגיות נאבקות על הארץ הזו. אחת מבטאת את שיבת ציון והאחרת את ההתנגדות לה. מה מבטיח שהאידאליזם הפרגמטי של בן גוריון ינצח את זה של מנסור עבאס? התשובה היא: ההבטחה. כן, ההבטחה של רבש"ע לאברהם אבינו "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם".

הפעולה האנושית איננה מתקיימת בחלל ריק. המאמץ האנושי, הבחירה, ההשתדלות, אינם חזות הכול. הם מתנהלים על רקע קודם להם ובתוך מסגרת נתונה. האדם פועל בתוך תהליך היסטורי נתון. הוא איננו קובע אותו אלא רק מוציא אותו מן הכוח אל הפועל. הוא חותר בתוך נהר שכיוון הזרימה שלו קבוע מראש.

האידאליזם הפרגמטי של בן גוריון ובני דורו הצליח מכיוון שהוא התבסס על תהליך היסטורי אובייקטיבי. הם רק הוציאו אותו אל הפועל. הם לא הלכו נגדו אלא אתו. זה מקור הוודאות הפנימית שלהם שתהליך שיבת ציון איננו שרירות לב או דמיונות שווא משיחיים. לאמונה ולביטחון של בן גוריון שהישג חלקי וזמני, מדינת ישראל בגבולות החלוקה, לא יגרום לנו לוותר על המטרה הסופית אלא ישמש אותה, היה בסיס מוצק בהכרה שיש כוחות הקודמים לממד המאמץ האנושי שבהם תלויה הצלחתו; שההבטחה של "לך אתננה" איננה רק אידיאל בשמיים; היא כוח ממשי שפועל גם בארץ, בהיסטוריה.

ההתנגדות הערבית לשיבת עם ישראל לארצו היא חסרת בסיס היסטורי, אמוני ומטאפיסי; היא חתירה כנגד מגמת נהר ההיסטוריה. השלמת ערביי ישראל עם מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא תהליך מתבקש ותבוא במוקדם או במאוחר. היחס לפרגמטיזם של מנסור עבאס חייב לקחת זאת בחשבון ולהיות לא רק בבחינת "חשדהו" אלא גם "כבדהו". גם אם יש אפשרות שהוא שלא לשמה, יש סיכוי טוב שהוא יתגלה בסוף כלשמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ישראל זקוקה לממשלה מרכזית

החלום של ממשלת ימין מלא הוא חלום שווא. חצי העם שיוותר מתוסכל ימנע ממשלה כזו לא רק מלהגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם מלהתמודד עם הבעיות הבסיסיות ביותר של מדינת ישראל.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 10.6.22

ההפגנות בבלפור היו בעיני אחד מרגעי השפל שראינו מאז הקמת המדינה. הזעם הקדוש, הכעס, התסכול, הכיעור והשנאה שהן ביטאו היו מזעזעים. שוב ושוב שאלתי את עצמי מאין נובע כל הרעל הזה; מה גורם לאנשים להתייצב בקביעות כל מוצאי שבת בבלפור, ובהמשך בצמתים מרכזיים ובגשרים לרוחב המדינה כולה, כדי להביע תסכול עמוק כל כך. השיא מבחינתי היה חוסר האחריות הציבורית שהתגלתה כאשר בעיצומה של מגפת הקורונה, בלי שום עכבות וכאבי בטן ולמרות ההנחיות, המשיכו ההפגנות האלה במלוא עוצמתן והיקפן, כאילו אין מדינה ואין אחריות ציבורית. מפגיני בלפור היו מוכנים שתישרף המדינה ובלבד שתיפול הממשלה הרעה הזאת של נתניהו.

כל זה לא השפיע עלי כהוא זה ולא שינה את דעתי, לא בקשר לשמאל ולא בקשר לנתניהו. עד שבאה הנקודה שאילצה אותי לחשוב מחדש. זה קרה כשנודע לי שבהפגנות האלה נוטלים חלק גם חברים טובים שלי מן העבר, אנשים ששירתו בצה"ל, מסרו את נפשם, וחבריהם גם את חייהם ממש, במלחמת יום הכיפורים. כשראיתי שאנשים שהם חוט השדרה של החברה הישראלית, אוהבי המדינה והארץ, ציונים בכל מאודם, הולכים למילואים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, גם הם מזדהים עם הפגנות בלפור, לא יכולתי להמשיך לזלזל בהן. החברים הטובים שלי, בלי ידיעתם, אילצו אותי לנסות להבין טוב יותר מהיכן נובע מפגן חוסר האחריות והממלכתיות הזה. מה מקורם של הכאב והתסכול.

השבוע שוב ראינו מפגן כזה. הפעם מהצד השני. בחמת זעם, בלי לראות בעיניים ו"בלי שום כאבי בטן" כפי שהצהירו חברי כנסת מסוימים, הובילה האופוזיציה מהלך מופקר ואנטי לאומי ממדרגה ראשונה. שום ממלכתיות, שום אחריות ושום עכבות לא עמדו בפני ראשיה כשהחליטו להתנגד להארכת התקנות לשעת חירום בשטחי יהודה והשומרון. מבחינתם, בדיוק כפי שהיה מבחינת מפגיני בלפור בזמנו, שתישרף המדינה ובלבד שהממשלה הרעה הזו תיפול.

שוב אפשר היה לראות את הזעם הקדוש, את התסכול העמוק, את העיניים מלאות הדם, ואת השחרור מכול המעצורים והעכבות. שוב אפשר היה להיווכח בעלבון והכאב העמוקים של מי שחשים שגנבו להם את המדינה ובטוחים שמדירים אותם ומנהלים את המדינה בלעדיהם, על אפם ועל חמתם. בשורשה של ההפקרות וחוסר האחריות שהפגינה האופוזיציה השבוע, עמדה אותה רוח שעמדה בשורשן של הפגנות בלפור: תחושה של חצי מן העם שהחצי השני לא סופר אותו וחושב שהוא יכול להסתדר בלעדיו.

האופוזיציה הוכיחה השבוע שלמרות שאין בכוחה להקים ממשלה, כפי שהוכח בארבע מערכות בחירות, עדיין יש בכוחה למנוע מכל ממשלה אחרת לנהל את המדינה. כשמנסים להבין מדוע נתניהו לא יכול היה בשתיים עשרה שנות המדינה להתמודד עם הבעיות היסודיות ביותר של המדינה, הטרור, הפשיעה הערבית, החמאס בעזה ועוד כהנה וכהנה, התשובה היא בעיקרה אותה תשובה: גם אם אין בכוחו של השמאל הישראלי לנצח בבחירות ולהקים ממשלה, עדיין יש בכוחו למנוע מכול ממשלה אחרת לנהל את המדינה.

המסקנה מכול האמור היא שיש רק פתרון אחד לשיתוק הפוליטי אותו אנו חווים בשנים האחרונות: ישראל זקוקה לממשלה מרכזית. יש צורך באופוזיציה משמאל, שתהיה מורכבת ממר"צ וממפלגת העבודה. יש צורך באופוזיציה מימין שתכלול את החרדים וכול מה שהוא ימינה מן הליכוד. אף אחד מהם לא פסול מלהשתתף בקואליציה, אבל אסור שהקואליציה תהיה תלויה בהם. ישראל זקוקה לממשלה שמבוססת על הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, ימינה, תקווה חדשה, וליברמן. אין ביניהם פערים משמעותיים בשום נושא. גם לרע"ם יש מקום בקואליציה, אבל רק בתנאי שהיא לא תהיה תלויה בה. הניסיון לתת לערביי ישראל הזדמנות להשלים עם המציאות ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא ניסיון חשוב ביותר. אבל המצב בו הקואליציה תלויה ברע"ם הוא בלתי אפשרי; לא רק מבחינה עקרונית וממלכתית, אלא גם מבחינה פוליטית כפי שהוכח השבוע. הכוח הרב שיש לרע"ם כשהקואליציה תלויה בה, מזיק גם לרע"ם עצמה. הוא מעניק לא עוצמה פוליטית שגדולה עליה. היא לא יכולה לעמוד בפיתויים שתלות כזו מעמידה בפניה וכורתת את הענף עליו היא יושבת.

החלום של ממשלת ימין מלא הוא חלום שווא. היא תהיה אצבע בעין לחצי מהציבור הישראלי, שגם אם מבחינה אלקטוראלית הוא פחות מזה, מבחינת עוצמתו הציבורית ועמדות הכוח שלא הוא הרבה יותר מזה. חצי העם שיוותר מתוסכל ימנע ממשלה כזו לא רק מלהגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם מלהתמודד עם הבעיות הבסיסיות ביותר של מדינת ישראל. מה שהתרחש השבוע בכנסת הוא הוכחה מצוינת לכך.

 

 

 

מתן התורה של דורנו

לא נוכל לתבוע מכל יהודי בחברה הישראלית להפוך לדתי ולקיים את כל השולחן הערוך. כן נוכל לבוא לכל יהודי בחברה הישראלית ולתבוע ממנו תשובה על השאלה: מה המשמעות של היותך יהודי, מבחינתך?

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 3.6.2022

לאחרונה דיווח עיתון "הארץ" שאברהם בורג, לשעבר יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות, מבקש מבית המשפט לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "אינני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה", נימק בורג, "תמחקו אותי". דרישת בורג עוררה לא מעט לעג ובוז, אבל אל לנו להחמיץ אותה; יש הרבה מה ללמוד ממנה, ובעיקר על הזהות היהודית. השאלה שהיא מעוררת מהותית ביותר: האם היות יהודי היא גזירת גורל או בחירה. והתשובה, החשובה מאין כמוה, היא שגם וגם.

אביא כאן מניסיוני האישי. אחד הדברים שגרמו לי לחזור בתשובה בשעתו היה הגילוי שאני יהודי. כמובן, גדלתי בבית יהודי, חילוני וציוני ובתעודת הזהות שלי היה כתוב שאני יהודי. אבל העובדה הזו לא אמרה לי דבר. יום אחד התחלתי לתת דעתי עליה ולשאול את עצמי מה משמעותה מבחינתי. הבנתי שעובדת היותי יהודי היא נתון אובייקטיבי. לא בחרתי בה. היא גזירה משמיים. אבל עכשיו, כשזהו מצב הדברים, הבנתי שעומדת בפני בחירה: לקבל את העובדה הזו, להכיר בה, לבחור בה, ולשאול את עצמי מה מבחינתי המשמעות של היות יהודי – או לנסות להתעלם ממנה, להתכחש לה ולהיאבק בה. אני בחרתי בדרך הראשונה; הבנתי שלא אוכל לברוח מעצמי. אברהם בורג בוחר בדרך ההפוכה.

הגזירה והבחירה עומדות בשני מישורים שונים ולכן לא רק שיכולות להתקיים יחד אלא אף משלימות זו את זו. במושגים עכשוויים קוראים לכך ה"אני" ו"העצמי". במושגים ישראליים מסורתיים זו "התודעה" ו"הנשמה", או "האני" ו"האנוכי". צו החיים של "אנוכי ה' אלוקיך", שבו מתחילות עשרת הדיברות שנקרא בבתי הכנסת בחג השבועות, הוא תביעה אלוקית המתגלה בנשמתנו להיות אנו עצמנו. העצמי, האנוכי, הנשמה הישראלית – אלו הם יצירה אלוקית. "עם זו יצרתי לי". "האני" הוא מה שמתגלה ממנה בתודעה. ההכרה שלנו בה היא עצם שמיעת קולה הקורא לנו לבחור בה.

הדברים אינם מובאים כאן כדרשה לחג. יש להם משמעות אידאולוגית ופוליטית. הם המפתח ליצירת אחדות חדשה בחברה הישראלית. הם הבסיס ליצירת הקומה השנייה של התחייה. הקריאה שלנו לחברה הישראלית חייבת להיות קריאה לבחור בזהותנו היהודית. אכן, זהותנו נתונה מראש, אבל המאיסה בדת, שאפיינה את דור התחייה, השכיחה אותה מאתנו והפכה אותה לחסרת משמעות. לא נוכל לתבוע מכל יהודי בחברה הישראלית להפוך לדתי ולקיים את כל השולחן הערוך. הדבר לא ריאלי וייתכן גם שלא רצוי. כן נוכל לבוא לכל יהודי בחברה הישראלית ולתבוע ממנו תשובה על השאלה: מה המשמעות של היותך יהודי, מבחינתך?

הזהות היהודית של החברה הישראלית תיווצר מתוך כל התשובות שכול היחידים יענו לעצמם על השאלה הזו. אל לנו לצפות שהתשובה של כל הציבור הישראלי על שאלה זו תהיה התשובה הדתית-תורנית, הכוללת ממילא קבלת עול תורה ומצוות. באופן טבעי היא תהיה רכיב דומיננטי בדינמיקה הזו, אך לא הרכיב היחיד. היהדות אינה רק דת, והזהות היהודית איננה רק הזהות הדתית, במיוחד לא כפי שהיא מופיעה בימינו. ישראל שתיווצר מתוך האינטראקציה הזו, שתימשך שנות דור, תהיה "ישראל יהודית"; לא "ישראל דתית".  

עלינו לפתוח בפני עם ישראל את האפשרות להתחבר מחדש לזהותו היהודית וההתחברות הזו לא תבוא מתוך כפייה אלא רק מתוך חיפוש עצמי אמתי, חופשי ומשוחרר. כול תשובה כנה ואמתית לגיטימית. חזקה על כל יהודי שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמתיים. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת. זו אולי לא תהיה בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת יהודית אותנטית. אין לפחד כלל. צריך להאמין בעם ישראל. הנשמה האלוקית של כל יהודי, המאור שבתורה ואווירה דארץ ישראל, אלה הם הערבות המשולשת לכך שהמפגש המחודש והחופשי של כולנו עם התורה יעלה יפה. מתוכו תתלבן ותתברך גם התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים – משני הצדדים – יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.

יתר על כן: השיח הציבורי בשאלות דתיים-חילונים, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית-חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש בו מתנהל השיח. משמעותו של מה שמוצע כאן היא שהשיח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר: הזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה האם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא האם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של היהדות. זהו הבדל קטן אבל מהפכני, ובו תלוי המשך תהליך התחייה.

 

 

 

 

 

 

המלכוד של סמוטריץ'

ההישג הנאה של עליית סמוטריץ' בסקרים הוא דווקא של בן גביר ולא שלו. ייתכן שהסקרים הם בבחינת נורת אזהרה לסמוטריץ'

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 27.5.2022

לא היו ימים טובים לאופוזיציה כימים של השבועיים האחרונים. לא זו בלבד שהקואליציה מקרטעת, אלא שגם הסקרים מאירים לה פנים. בסקר שערך השבוע רדיו 103fm זוכה קואליציית נתניהו לשישים מנדטים. גם ח"כ בצלאל סמוטריץ', שהסקר מעניק לו תשעה מנדטים, יכול להתבשם מתוצאותיו. נראה שההיפרדות שלו מ"ימינה" והעדפת איתמר בן גביר ומפלגת "נעם" הייתה עסקה מצוינת. הם קיבלו יחד בבחירות האחרונות שישה מנדטים, ח"כ אופיר סופר, שנכנס לכנסת דרך הליכוד, הביא להם את השביעי, ועכשיו הסקר מנבא להם קפיצה לתשעה מנדטים. הישג נאה לסמוטריץ'.

אבל כמו בכל עסקה, כדאי תמיד לקרוא גם את האותיות הקטנות. אלה מלמדות שההישג הנאה הוא דווקא של בן גביר ולא של סמוטריץ'. ייתכן שהסקר הוא בבחינת נורת אזהרה לסמוטריץ': עורכי הסקר השכילו לבדוק גם כיצד יתחלקו הקולות במידה וסמוטריץ' ובן גביר ילכו בנפרד. מתשובת הנשאלים עולה שכול אחד מהם יקבל חמישה מנדטים. [מאז שנכתבו הדברים פורסם סקר גם בג'רוזלם פוסט, והוא מעניק לבן גביר שישה מנדטים בתרחיש האמור]. מתברר שהקפיצה המרשימה שייכת כולה לבן גביר. אדרבה, לסמוטריץ ורשימת "הציונות הדתית" לא נוסף אפילו מנדט אחד. כאמור, גם היום יש להם חמישה מנדטים מתוך השבעה.

בהנחה סבירה שבחמשת המנדטים שמקבל סמוטריץ' בסקר האמור כלול גם המנדט של מפלגת "נעם", או לפחות רובו, מסתבר שסיעת "הציונות הדתית" מכניסה לכנסת הבאה רק כארבע מנדטים, בדיוק כפי שהצליחה להכניס בכוחות עצמה גם לכנסת הנוכחית.

כשלוקחים בחשבון שתוצאה זו באה אחרי קמפיין שלילי, מקטב, נמוך, שלא לומר ארסי, נגד "ימינה", התוצאה מאכזבת במיוחד. אחרי שנה שלמה שבה שסמוטריץ' וחבריו עושים ככל יכולתם לשכנע את הציבור הציוני-דתי שהם הם הציונות הדתית האמתית וש"ימינה" איננה ימין, אינה דתית וספק אם היא עדיין ציונית, הם לא הצליחו להוסיף לעצמם אפילו מנדט ציוני-דתי אחד.

המשמעות האלקטוראלית של הסקר הזה חמורה מבחינת סמוטריץ'. בן גביר הוא יהודי חכם; הוא לא ידרוש לעמוד בראש הרשימה המשותפת בבחירות הבאות, אף שמבחינתו יש לכך צידוק מלא. אבל הוא בהחלט יתבע ובצדק הרכבת רשימה בשיטת הריץ'-רץ', כך שכול חבר כנסת שני ברשימה יהיה נציג שלו. כך בן גביר ישלש אולי אפילו ירבע את כוחו; סמוטריץ' לא יוסיף לעצמו אפילו מנדט אחד.

סמוטריץ' יאלץ להיכנע לכול תביעותיו של בן גביר; הוא קשר בו את גורלו הפוליטי ואין לו עכשיו דרך ללכת לבד; אחוז החסימה קרוב מידי. בן גביר לעומתו, כבר הוכיח ש"אין לו אלוהים" בשאלת התחשבות באחוז החסימה ושריפת קולות. אם סמוטריץ' לא יסכים לתנאיו, המתבקשים יש לומר, הוא יתמודד לבד.

הריצה המשותפת עם בן גביר לא הטיבה עם הציבור החרד"לי גם מבחינת התוכן והתדמית. אפילו במיקרוסקופ קשה להבחין כרגע בהבדל בין המסר האידאולוגי של סמוטריץ' ובין זה של בן גביר וחבריו. בן גביר הוא זה שתוקע בשופר, מכתיב את הטון ומתווה את הכיוון והדרך, ואנשי "הציונות הדתית" נגררים אחריו בניסיון נואש לצמצם רווחים. הדבר ניכר לא רק מבחינת המסרים שהם משמיעים לציבור הכללי שאינו מבחין בין שתי הזרועות של הרשימה, ולא רק מבחינת הסגנון המתלהם והמפלג, אלא אפילו מבחינת הפרקטיקה הפוליטית. כשח"כ אורית סטרוק הודיעה לפני שבועיים, על רקע המאבק על "בית התקומה" בחברון, שהיא מעבירה אליו את לשכתה, פרקטיקה בן גבירית ידועה, התברר עד כמה הפכה מפלגת "הציונות הדתית" לגרורה של בן גביר. לא פלא שהמקור זוכה לקולות ולא החיקוי.

ככול שמבחינת הציבור הכללי ההבדל בין סמוטריץ' לבן גביר לא אומר דבר, האפשרות של סמוטריץ' להשתלב בקואליציה עתידית הולכת וקטנה. התווית של בן גביר, שאיננו פסול חיתון חלילה והוא בהחלט לגיטימי גם אם לא בדיוק "כוס התה" של רבים, נדבקה היטב לסמוטריץ'. רק אם קואליציית נתניהו במתכונתה הנוכחית תעבור את רף שישים המנדטים, מה שכרגע לא נראה סביר, יש סיכוי שסמוטריץ' יוזמן לקואליציה. בכול מקרה אחר שבו יצטרך הליכוד, גם אם ינצח, לצרף כוחות נוספים שיתקשו להסביר לבוחריהם חבירה לבן גביר, סמוטריץ' יהיה הראשון להיזרק. זה מה שעשה נתניהו תמיד לציונות הדתית. כך יקרה גם במקרה שלא נתניהו ירכיב את הקואליציה הבאה. לא בטוח שאנשי הפלג החרד"לי מבינים שייתכן שבמהלך ההיפרדות שלהם מ"ימינה" והעדפת בן גביר ו"נעם" על פניה הם תקעו את עצמם באופוזיציה לשנים ארוכות.

[פורסם ב"מקור ראשון" לפני כשבועיים. בערב שבת האחרונה דיווח עמית סגל על סקר שלפיו אם סמוטריץ' עומד בראש הרשימה המשותפת לשניהם הוא מקבל 8 מנדטים, ואם בן גביר עומד בראשה – 11 מנדטים]

 

  

 

 

ההתיישבות מעל הפוליטיקה המפלגתית

ראשי מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסא. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע מחלוקת.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 20.5.22

לפני חודשים אחדים פגשתי במקרה את אחד הפעילים המרכזיים של הישיבה בחומש. "אתם הופכים את המאבק למען חומש למאבק נגד הממשלה", אמרתי לו. חומש חשובה לי, אבל אסור להפוך אותה מערך לאמצעי פוליטי לניגוח הממשלה". "מה אני יכול לעשות", ענה לי, "זה מה שדורש מאתנו הצד השני", כשהוא מתכוון לכך שאנשי האופוזיציה מתנים את הצטרפותם למאבק למען חומש בכך שהוא יהיה חלק ממאבקם להפלת הממשלה. "אם כך", עניתי לו, "תאבקו בלעדי".

השבוע, על רקע הכניסה לבית התקומה בחברון, אמר חה"כ בצלאל סמוטריץ': "בנט וגנץ הורו לפנות את בית התקומה עוד היום. פינוי, אם יקרה חלילה, יהיה על הידיים של כל אחד ואחת מחברי הקואליציה הרעה הזו". ההתיישבות בחברון חשובה יותר מהמאבק המפלגתי של סמוטריץ "בקואליציה הרעה הזו". אותו מאבק בדיוק היה עליה גם בימי הקואליציה הרעה הקודמת. דבר לא השתנה. גם על אכלוסם של בית השלום, בית המכפלה, בית רחל ובית לאה היה מאבק, והוא לא היה בימי בנט וגנץ. טעות להפוך את המאבק על חברון למאבק מפלגתי. ההתיישבות חייבת להישאר מעל הכול.

בשבוע שעבר קרא ראש מועצת בנימין ישראל גנץ "להילחם בהקפאת הבניה ביו"ש עד הפלת הממשלה". גנץ מייחל לחזרתו של נתניהו לשלטון ומעדיף לשכוח שנתניהו לא היה בדיוק בנאי מסדר הגודל של הורדוס. מדיניות הקפאת הבנייה ביו"ש היא המצאה אישית שלו. למרות שהיה יכול לבנות בלי סוף ביו"ש, במיוחד בארבע השנים של שלטון טראמפ בארה"ב, הוא העדיף לשחרר אישורי בנייה במשורה, בקמצנות, רק אחרי לחצים ותחנונים רבים ולצרכיו הפוליטיים בלבד. הציונות הדתית הייתה בכיס שלו והוא העדיף להחזיק אותה קצר ועל הברכיים. ובכל זאת, גנץ מעדיף לגייס את ההתיישבות ככלי פוליטי במאבק לחזרתו של נתניהו לשלטון ולהפוך אותה מערך שאמור להיות מעל הפוליטיקה העסקנית, לכלי פוליטי לניגוח הממשלה.  

חמור מכך. יואל שילה, מראשי "מחאת הקו האדום", שמתפאר בחלקו ברדיפת חה"כ עידית סילמן עד שבירתה, מודה בגיליון האחרון של "מקור ראשון" ש"הייתה הפגנה גדולה בירושלים שגם מועצות ביו"ש היו שותפות כלכלית [בהן]" (יומן, עמ' 11).

קוצר הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע בעידן שלנו איננו חדש. ההתנגדות הקולנית של רבים מהם ל"עסקת המאה" של טראמפ העידה על כך שמדובר בעסקנים. בן גוריון לא היה מחמיץ הזדמנות כזו. אבל בן גוריון היה מנהיג, לא עסקן. הוא היה אידאליסט פרגמטי, לא אדם של "הכול או לא כלום", ובזכות התבונה המדינית הזו קמה מדינת ישראל. במקום להתמרמר היום על מיעוט מספר אישורי הבנייה ייתכן שהם היו יכולים לחגוג ריבונות שלמה של רוב ההתיישבות, ולהיאבק רק על מה שעדיין לא הושג.

אבל קוצר הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע הוא לא רק מדיני אלא גם פוליטי. במקום להצטרף למסע הרדיפה, הנקמה ורצח האופי של נתניהו וסמוטריץ' בראש הממשלה נפתלי בנט, הם היו יכולים בעת הקמת הממשלה ללחוץ על סמוטריץ להצטרף אליה. כך לא רק שהממשלה לא הייתה תלויה ברע"ם, אלא שההתיישבות הייתה חלק מרכזי שלה. במקום לארגן ולממן הפגנות ומחאות, ידיהם היו יכולות להיות עמוסות עבודה בתחומי הבנייה והקליטה, מה שלא קרה ולא יקרה לעולם תחת שלטון הליכוד ונתניהו. יותר מכך, במקרה כזה יאיר לפיד ובני גנץ בכבודם ובעצמם, היו באים לגזור סרטים בהתיישבות. אמת, מוסי רז היה ממשיך לפמפם את סיסמאותיו הישנות, אבל החלקים הציוניים של השמאל, ובעיקר תומכי "יש עתיד" ו"כחול לבן", היו מתחילים להזדהות עם ההתיישבות ביש"ע, שכן כידוע אחרי המעשים הולכים הלבבות. מהלך כזה היה מגשים את השאיפה ההיסטורית של מפעל ההתיישבות: להתנחל בלבבות.

אבל ראשי מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסא. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע מחלוקת. במקום שתומכי השמאל הציוני ימצאו עצמם פועלים למען ההתיישבות ומכירים בה, אם לא להלכה הרי למעשה, הם הופכים אותם שוב למתנגדיה.

למעלה מחמישים שנה עברו מאז החלה ההתיישבות. דור המייסדים פורצי הדרך שהובילו אותה התחלף בדור של עסקנים ופוליטיקאים מתלהמים. כשקרא חנן פורת ז"ל בזמנו "את אחי אנוכי מבקש", וכשהרב יואל בן נון יבדל"א קרא "להתנחל בלבבות", הם הבינו שההתיישבות היא עניין כלל ישראלי ועליה לשאוף להיות על מפלגתית. ירידת הדורות. אבל אל חשש, ההתיישבות בארץ ישראל תנצח. גם את הפוליטיקאים שמנופפים בה וגם את עסקניה.

 

 

 

 

 

ישראל משותקת

קשרנו לעצמנו את הידיים ואנחנו משותקים. התודעה הישראלית במצבה העכשווי אינה ערוכה להתמודדות עם האתגרים שבפניה.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 13.5.22

בשנות החמישים, במהלך העשור הראשון לתקומת המדינה, ניתח הוגה הדעות שבתי בן דב בחיבורו "גאולת ישראל במשבר המדינה" את המציאות הישראלית באותה עת. שב"ד טען שהמציאות הזו זמנית, בלתי יציבה, משברית מעצם מהותה והיא עתידה להשתנות מן היסוד בכל רגע: "...ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל לפי שעה ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ" (שם, כרך ב' עמ' 240 בהוצאת כל כתביו).

"ואם תפרוץ המלחמה....– עדיין יש בכוחה של מדינת ישראל....לעמוד על נפשה ולהעמיד בעל כורחה במרומיו של הר הבית, אם לא את צבא ישראל, הרי לפחות את צבא ההגנה לישראל..", המשיך שב"ד כשהוא חוזה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה, ומסכם ש"בסך הכול תעלה ההתפתחות הלאומית על פסים עקרוניים חדשים לגמרי, אשר לגבי הוויית המדינה כמות שהיא, תהיה בהם מהפכה גמורה מכל מקום".

כאז גם היום, שוב נקלעה התחייה הישראלית למשבר עמוק. כאז גם היום אנחנו בלב ליבה של מערכת בעיות אסטרטגיות, מדיניות, ביטחוניות, פנימיות, רוחניות ופוליטיות ועוד, שאין בכוחנו לפתור. כאז גם היום אנו מצויים בהוויה לאומית מלאה סתירות עצמיות משתקות וכובלות ידיים. כאז גם היום בתודעתנו "אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מידי בתסביכים" מכדי "ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו". הר הבית, הטרור הערבי, עזה, יהודה והשומרון, ערביי ישראל, המשילות בנגב, גבול הצפון, ועדיין לא הזכרנו את הגרעין האיראני. כולם סימפטומים המשקפים את סיבוכינו עם עצמנו.

קשרנו לעצמנו את הידיים ואנחנו משותקים. התודעה הישראלית במצבה העכשווי אינה ערוכה להתמודדות עם האתגרים שבפניה. החברה וערכיה, מערכת המשפט, המערכת הפוליטית, שקיעת האתוס הלאומי, צה"ל וכל שאר ערכי ומערכות חיינו אינם מאפשרים לנו להתמודד עם הבעיות שמציבה בפנינו המציאות.

אין זו שאלה של ממשלה כזו או אחרת. שום ממשלה בישראל לא מסוגלת להתמודד עם אוסף האתגרים האלה. לא הממשלה הנוכחית, ולא שום ממשלה אחרת. ההתקוטטויות הפוליטיות, ההשמצות ההסתות והאשמות ההדדיות, ערכן בנסיבות אלה כמשחק הילדים של "מי בראש הגבעה". גם אם תיפול הממשלה הנוכחית ותעלה ממשלת ימין מלא בראשות נתניהו, אין בכוחה להוציא את התחייה מסבך הסתירות הפנימיות שלתוכן היא נקלעה. בשנים עשר שנות שלטון הליכוד ונתניהו לא רק שבעיות אלה לא נפתרו אלא שהן אף העמיקו והחריפו.

תומכי הימין נאבקים בלהט על הפלת הממשלה הנוכחית, אבל אין שום סיכוי שממשלת החלומות שלהם, גם אם תקום, תוכל לשנות את הדברים מיסודם. ולא, נושאים כמו אביתר, חומש או אפילו בניה נרחבת יותר ביו"ש, אינם מעלים ואינם מורידים. נושאים אלה טובים לניגוח של הקואליציה ולצבירת מנדטים בסקרים, אבל קידומם לא יכול לשנות את ההוויה הישראלית מיסודה. הטרור יימשך כפי שהיה בעבר, עזה לא תפסיק למרר את חיינו, ערביי ישראל יוסיפו לצבור נשק ולחולל מהומות בערים המעורבות, הר הבית ימשיך להוות פצצת זמן וגם את איום הגרעין האיראני ממשלה כזו לא תסיר.

ישראל זקוקה לשינוי עמוק, יסודי, שורשי, הן בזהות, בתרבות ובערכים, הן באסטרטגיה הביטחונית והמדינית והן במישור הפוליטי, ואין היום בחברה הישראלית שום כוח שיכול לקום וליזום את השינוי הנחוץ, אפילו לא באחד מהנושאים האלה. ישראל משותקת. השיתוק הפוליטי הוא רק סימפטום לשיתוק העמוק, השורשי, התודעתי.

וכמו אז, בדיוק גם היום, האווירה טעונה חומר נפץ. ואווירה כזו "יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ". וכשהוא יפרוץ, מעצמו, מלמעלה, שכן "אין בכוחנו ליזום את החוק המונח ביסוד תחייתנו", ייכפה החוק הזה עלינו הר כגיגית. ובדיוק כפי שמצאנו עצמנו בעל כורחנו במרומי הר הבית ובמרחבי יהודה והשומרון, בלי שעלה כלל בדעתנו לקום וליזום זאת, כך גם נמצא עצמנו בעל כורחנו "שוברים את הכלים", משתחררים מסיבוכינו עם עצמנו, פורצים את הקיבעון שנקלענו לתוכו ומשנים את מצבה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית מיסודו.

אין טעם לנסות להעריך מה יהיה הגפרור שיצית את גל הניפוץ של מכלול הבעיות האלה הקשורות אלה באלה כצבת בצבת עשויה. מה שכן ניתן להעריך הוא שגודל האירוע יצור בנו אחדות גם בעל כורחנו, בדיוק כפי שקרה אז. למרות זאת, כדאי שנשאף לאחדות לאומית כבר היום; זהו הדבר החיובי העיקרי שבכוחנו לעשות כהכנה לבאות.