יום שישי, 11 במאי 2018

אופוזיציה מחוקה


באין אופוזיציה משמאל שמציעה מדיניות חילופית, תצמח לנו אלטרנטיבה מימין לליכוד. השטח פתוח ואנחנו מחכים לך, בנט.


בס"ד
כ"ו באייר, תשע"ח
(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

מרתק היה לעקוב דווקא אחר תגובתם של ראשי האופוזיציה בישראל להצהרת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם איראן. את דבריהם של יאיר לפיד ואבי גבאי לא שמענו אפילו לא בבוקר שאחרי. בשלב בו נכתבות שורות אלה הם עדיין לא היו מסוגלים לייצר שום תגובה הגיונית להצהרה. במקומם שמענו את עמיר פרץ מ"המחנה הציוני" ואת עופר שלח מ"יש עתיד" מברכים על ההחלטה. הם כמובן לא היו מסוגלים לא לעשות זאת.

גם התגובות וגם השתיקות מבהירות עד כמה האופוזיציה בישראל לא מסוגלת למצוא אפילו נקודת משען אחת לבסס עליה חלופה הגיונית למדיניותו של נתניהו בנושא אירן ותוכנית הגרעין שלה. פרץ ושלח הרשו לעצמם לומר "אמת ויציב וישר ונכון ויפה הדבר הזה עלינו", מה שראשי מפלגותיהם אינם יכולים למהר לעשות, שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הפוליטית שלהם. 

לפיד וגבאי גם אינם יכולים כמובן להצטרף  לראשת מר"ץ שהגדירה את הצהרת טראמפ כ"החלטה רעה" ו"מהלך מסוכן", או לשלי יחימוביץ' שהביעה דאגה והתריעה על "סכנת מלחמה", שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הקוגניטיבית שלהם. בקיצור, אופוזיציה במצוקה.

אבל יש כאן הרבה יותר מזה, והרבה יותר מאשר סתם מצוקה פוליטית מקומית. אם נזכור את ביקורתה של האופוזיציה על נתניהו בעקבות הפרזנטציה של ארכיון הגרעין האיראני, שהתגלתה עכשיו במלוא תפארת נחיצותה; ואם נוסיף לחשבון את מתקפתה על נאומיו בשני בתי הקונגרס האמריקאים, שגם הם הוכיחו עתה את ערכם; ואם נעלה שוב על דעתנו את אזהרותיהם החוזרות ונשנות על האסון המדיני שממיט נתניהו על יחסי החוץ של ישראל; ואם נצרף לכך גם את תמיכתם הכנה, אפילו היום, ברעיון שתי המדינות ובדו-שיח מדיני עם "הפלסטינים", ואת תמיכתם בהתנתקות ובעיקר בהסכמי אוסלו, שהם עדיין לא מסוגלים להצהיר שהיו טעות היסטורית – וזו רשימה חלקית בלבד כמובן – יתבהר לנו שלאופוזיציה בישראל לא נותרה שום נקודה מוצא הגיונית, אחראית, בוגרת ומתקבלת על הדעת, לביסוס עמדה מדינית-ביטחונית חילופית לזו של הליכוד בכלל ונתניהו בפרט.

וזו לא תופעה נקודתית. אלא תופעה היסטורית. לאורך כל העשורים האחרונים בחזית המדינית-ביטחונית, התמוטטה עמדת השמאל הישראלי לחלוטין אל מול עמדת הימין, ועמדתו של נתניהו הפכה לקונצנזוס לאומי. אם נצרף לכך גם תזכורת על עמדת השמאל והאופוזיציה בשאלת מאגרי הגז, ואת פריחתה של הכלכלה בישראל והצלחת מדיניות נתניהו גם בתחום הזה, נוכל להגיע לשורה התחתונה ולסכם: אין אופוזיציה בישראל.

נכון, בשאלות דת ומדינה יכולה עדיין האופוזיציה למצוא איזו נקודת משען לאחיזתה, כמו גם בנושא שלטון הבג"ץ, אבל בשני אלה אין בכדי לבסס אלטרנטיבה כוללת לימין בישראל. שלי יחימוביץ ניסתה להיתלות כך בנושאי סוציאל-דמוקרטיה וכשלה. מוקד המציאות הישראלית הוא עדיין הממד המדיני-ביטחוני.

העובדה שיאיר לפיד עדיין נמצא בתחום ה-20 המנדטים בסקרים, איננה נובעת מכך שיש לו מדיניות חילופית למדיניותו של נתניהו בשאלות הללו; היא איננה ביטוי לאי הסכמתם של ישראלים רבים עם מדיניותו של נתניהו, אלא לקושי הפסיכולוגי שלהם להזדהות עם נתניהו עצמו, אישית, בעקבות מסעי הדמוניזציה שנעשו לו כאן בעשורים האחרונים.

אם כן, לנוכח מחיקת האופוזיציה הישראלית, התהליך ההיסטורי המסתמן בפנינו הוא של מעבר הדרגתי של התודעה הציבורית ימינה. הליכוד ועמדותיו הם היום המרכז, הקונצנזוס, והשמאל הישראלי הולך ושוקע, הולך ומידלדל, הולך ומוצא את מקומו בשולי ההיסטוריה.     
  
ומכיוון שאין חלל ריק במציאות, ומכיוון שאופוזיציה רלוונטית איננה רק צורך חיוני של הדמוקרטיה אלא גם צורך היסטורי חיוני על מנת ליצור תנועה, דינמיקה והתפתחות בחברה; שכן אלה אינן יכולות להיווצר אלא רק באמצעות שני כוחות מנוגדים, עולה השאלה מהיכן תיווצר אופוזיציה משמעותית לקונצנזוס הלאומי המסתמן סביב מדיניותם של הליכוד ונתניהו.

והתשובה היא שאופוזיציה כזו, שמציעה מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הקונצנזואלית, תצמח לנו בהכרח מימין לליכוד, והיא שתחליף את האופוזיציה משמאל שהולכת ומתדלדלת.

חלופה כזו הולכת וצומחת בימים אלה מכיוונו של "הבית היהודי". נפתלי בנט עומד עדיין כמעט בכל סוגיה מאחורי נתניהו, אבל גם מקפיד לא פעם לדחוף אותו קדימה. כך היום בסוגיית שלטון הבג"ץ, כך בשאלת המסתננים, כך בשאלת מעמד ההתיישבות ביהודה והשומרון ובעוד סוגיות.

נראה שבנט יכול לחדד את ההבדלים, להחריף את הניגודים ולהעז להביע עמדות אמוניות נחרצות ועקביות יותר, במיוחד בסוגיות המדיניות-ביטחוניות ובנושא החלת הריבונות. השטח פתוח והוא לא רק מזמין דיאלקטיקה היסטורית כזו, אלא אפילו מחייב אותה. היא כבר הולכת והופכת היום לכורח המציאות ולצו השעה.     


יום חמישי, 10 במאי 2018

הקפיטליזם הערל


כאלטרנטיבה מוחלטת, הן לקפיטליזם והן לקומוניזם, מעלה שב"ד מתוך תורת ישראל את עקרון היובל, אבל לא לפני שהוא מבקר את שתי השיטות הללו מיסודן. כאן לביקורתו על הקפיטליזם. 


בס"ד
כ"ה באייר, תשע"ח (10.5.18)

(פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" בשנת 2011)

הדיון הציבורי התוסס בשאלת המשטר הכלכלי הראוי לנו, חושף שוב את הבסיס האינטלקטואלי השטחי של תחייתנו הלאומית. העמדות השונות בויכוח מתארגנות לאורך ציר אחד בלבד: קפיטליזם – סוציאליזם, על גווניהם השונים. ובכן, שני משטרים כלכליים שמקורם בהלכי-מחשבה וערכי מוסר זרים, שדבקנו בהם כדבר מובן מאליו, ובלי קשר פנימי לבעיות המיוחדות של תחייתנו הלאומית. כשנתעמק מעט בבסיס המוסרי של השיטות הללו, נגלה בקלות ששתיהן פסולות מלשמש לנו כקנה מידה או אידיאל, לתכנון הכלכלי של תחייתנו. עם זאת, במאמר זה אעסוק בביקורת הקפיטליזם בלבד.

אינדיבידואליזם עקבי


הקפיטליזם, כידוע, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הקפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים.  

המוסר הקפיטליסטי הזה מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום. אמנם היהודים בגלות היו תמיד גדולי הקפיטליסטים, אך זו היתה מבחינתם תמיד רק "מדיניות חוץ", דרך התמודדות והישרדות מול הסביבה הנוכרית. מערכת היחסים הפנים-קהילתית של החברה היהודית המסורתית בגלות, התאפיינה – לפחות עד התפוררותה בעקבות ההשכלה – בסולידאריות ואחווה יוצאות דופן. אין פלא אם כן, שהציונות, עד קום המדינה, נטתה דווקא לסוציאליזם ולא לקפיטליזם והתאפיינה בהרגשה לאומית-קיבוצית-אידיאליסטית שהיתה האמת הפנימית שלה. מה עוד שרק מתוך אוירה מוסרית שכזו ניתן היה כמובן לבנות את היש החומרי של היישוב והמדינה מתוך הלא-כלום.

האחווה הבין-יהודית הזו איננה סתם "סולידאריות" אלא – ברית. הניגוד לברית הזו היא הערלות – תודעה על פיה האדם רואה עצמו מנוכר-בעצם לכל הסובבים אותו, אטום להם, וממילא תופס אותם כחפץ, כאובייקט וכאמצעי.

פלא הוא בעיני שישנם בתוכנו מי שמדברים על תחיה לאומית, ולא כל שכן על תחיה משיחית וגאולה ארצית שלמה, ולא חשים עד כמה המוסר הקפיטליסטי מנוגד ליעדים אלה. משימת הגאולה הארצית והתחייה המשיחית שלנו היא קודם כל משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו – בברית קודש – להגשמתה. המוסר הקפיטליסטי, האינדיבידואלסטי-ערלי – מלחמת הכל בכל – לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

מכאן למימד הזמן: תפיסת העולם שמהווה את הבסיס לקפיטליזם היא תודעה של "כאן ועכשיו" אינדיבידואליסטי חמור. התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

האבקות כלבים


אין ספק שבנסיבות מסוימות הקפיטליזם יעיל מאד לשגשוגה של כלל החברה, אבל אחרי תקופה קצרה של שגשוג ופריחה, הפיצול וההתחרות המונחים ביסודו מתחילים לתת את אותותיהם. הקבוצות שהפסידו בתחרות, מתחילות להבין שהכוח הכלכלי שהצטבר בידי הקבוצות המנצחות דן אותם לנחיתות עולמית ולניצול. התחרות החופשית, שהביאה ברכה לחברה בתחילתו של התהליך, הופכת למשחק מכור – כלי נוח ביד המנצחים לשם הנצחת ההגמוניה שלהם והגברתה.   

כשמגיעה החברה הקפיטליסטית לשלב זה, חדלה התחרות להיות הוגנת ויצרנית, תחרות שמפתחת את החברה, והיא נהפכת לתחרות על הישגי העבר, תחרות מרדנית המהרסת את החברה ומבזבזת את מרצה לשווא. היא מפסיקה להיות זרז לפיתוח, ומתחילה ללבות רגשי תסכול וקנאה. הפערים החברתיים מתרחבים, הסולידאריות הלאומית נהרסת, והתרוששות של המוני-עם מתרחבים והולכים היא הכרח המציאות. העושר מתנקז בהכרח לפחות ופחות אנשים, ואלה חייבים להמשיך ולצבור אותו בתחרות ביניהם, ועל חשבון שאר ההמונים. שיטה זו מכילה את סתירתה בתוכה; מרידה בשיטה כזו ופיצוצה של החברה מבפנים הן שאלה של זמן בלבד. אם בטווח הקצר התגלה הקפיטליזם הזה כיעיל לחברה בכללותה, בטווח הארוך הוא הרסני.

יעילותו של הקפיטליזם נובעת מהתבססותו על היצרים הנמוכים של האדם – התחרות, הקנאה, תאוות הממון והצריכה. אלה אכן גורמים רבי עוצמה בהפעלתו האינטנסיבית של הפרט, אך ברור לכל מה סופה של חברה שאלה הם היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים. את העיקרון הפסיכולוגי של יעילותו של הקפיטליזם יודעים גם מאמני כלבים. הם יודעים ששיסוי הכלבים זה בזה יביא למיצוי כל הפוטנציאל החייתי שלהם ושל מקסימום כישוריהם האגרסיביים. מאד מאד יעיל. אבל ה"החזירות" הזו, שהיא מנוע הצמיחה של הקפיטליזם, היא רק סימפטום. הפגם השורשי העומד ביסודו היא "הערלות".

תרתי דסתרי


אבל הנזק החמור יותר, אם יכול להיות עוד נזק חמור מזה לחברה, הוא הנזק הרוחני, ודווקא בנקודה זו ניכר עד כמה המוסר הקפיטליסטי פסול לצרכי תחייתנו הלאומית.

כי הפיצול האינטרסנטי נושא בחובו גם פיצול רוחני מתאים, כדי לספק בנייני-על מתאימים לאינטרסים המתחרים ביניהם. האינטרסים הכלכליים המנוגדים מחייבים בניית רציונליזאציה אידיאית שתצדיק אותם. מאבקם של האינטרסים הכלכליים זה בזה אינו נעשה בשמם, אלא בשם אידיאלים וערכים שמגויסים לצורך הצדקתם. ניתן לראות דוגמה מובהקת מהעבר הקרוב: התמיכה של הקהילה העסקית ובעלי הממון באידיאולוגיה של "שלום עכשיו" ובהסכמי אוסלו נובעת, קודם כל, משיקולים אינטרסנטים. לדעתם השלום טוב לעסקים; שוקי המזרח התיכון והעבודה הזולה שהם יכולים לספק קורצים להם. תמיכתם באידיאולוגיה של השלום היא דוגמה מובהקת לבניין-על שכזה.

ריבוי האינטרסים – שהוא כאמור בבחינת "בילד-אין" בחברה הקפיטליסטית – מוליד ריבוי בנייני-על אידיאולוגיים שכאלה, שנועדו להצדיק אותם ולשרתם. ומכיוון שהאינטרסים מנוגדים – כך גם בנייני-העל הללו. התוצאה היא חברה שמתרבים בה לא רק אינטרסים חומריים סותרים, אלא גם אידיאלים וערכים מתנגשים. מיותר להסביר עד כמה דבר זה מנוגד לאחדות-השאיפה-הלאומית, שאנו זקוקים לה במצבנו הלאומי כאוויר לנשימה, לא רק בכדי לקדם את תחייתנו, אלא אפילו רק בכדי להישרד בקיבעונה העכשווי.

יתר על כן: משעולות האידיאולוגיות הללו, וחלקן כמובן מנצחות במאבק, הן מוליכות אותנו, לפי החוקיות והדינמיקה הטמונות בחובן, ודווקא לפיה – לעתיד ערכי-מוסרי-אידיאי מעורפל, מקרי, לא ידוע, לא מתוכנן, שאין לו ולא כלום עם העבר הישראלי-יהודי וכמובן שלא עם העתיד הישראלי על יעדיו אתגריו ומטרותיו. בתהליכי התפתחות כאלה, שהם מנת חלקם של כל העמים, אנו יודעים אולי מאין יצאנו אך לא יכול להיות לנו שום מושג קלוש לאן נגיע.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס מאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הקפיטליזם יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הקפיטליזם הוא סם מוות.


     




יום שישי, 4 במאי 2018

חדר ערבי בבית היהודי


בשלה העת לכונן מערכת יחסים חדשה עם אזרחי ישראל הערבים שמוכנים לראות בנו "בעלי הבית".


בס"ד
(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

י"ט באייר, תשע"ח

לאחרונה הצהיר בראיון ברדיו יו"ר "הבית היהודי", השר נפתלי בנט, שהוא אינו פוסל צירוף ערבים למפלגה. "אם יבוא מישהו שיגיד שהוא ציוני, מאמין בערכי המפלגה, שירת בצה”ל והוא עם העמדות שלי? למה לא?" אמר.  

האמת שאין חדש בהצהרה זו; אנט חאסכייה, ערביה ישראלית שבניה משרתים בצה"ל, כבר רצה בפריימריס האחרונים לרשימת "הבית היהודי". אבל מכיוון ששוב יש מי שמרימים גבה או מצקצקים, ראוי להסביר את חשיבותה של הצהרה כזו.  

לעניות דעתי, מה שבנט מנסה לעשות כאן איננו רק ובעיקר "להרחיב את השורות" – הוא מנסה "להרחיב את הראש". הוא לא מבקש, אם יורשה לי לפרש אותו, לקושש עוד חצי מנדט; הוא מנסה לפתוח לנו את הראש. לציבור הישראלי בכלל, ולציבור הציוני-דתי בפרט.

בנט קורא לנו, לציבור הציונות הדתית, לקחת על עצמנו את המשימה של עיצוב מחדש של יחסיה של החברה הישראלית עם הערבים אזרחי ישראל, כי את הבסיס ההגיוני והרלוונטי היחידי למערכת היחסים הזו יכול להציע רק הציבור שזהותו היהודית ברורה ואיתנה, ונובעת ישירות מדבקותו בתורת ישראל.

אמנם יש מי שהיו רוצים שהערבים אזרחי ישראל פשוט יתאדו, ייעלמו, אולי "יתגורשו", אבל בינתיים התושבים הערבים הללו כאן. המציאות הזו אינה עומדת להשתנות בקרוב ולכן היא מחייבת אותנו להתייחס לסוגיה. התייחסות רצינית מחייבת להתוות למערכת היחסים שבין החברה הישראלית לבין הערבים אזרחי המדינה בסיס אחר מזה שהיה מקובל עד היום – וכשל. בסיס חדש לגמרי. יהודי.

נקודת המוצא שהציע השמאל הישראלי ליצירת מערכת היחסים בין הערבים אזרחי מדינת ישראל ובין החברה הישראלית – והיא שהייתה עד עתה העמדה השלטת בשיח – הייתה ההכרה ב"לאומיות פלשתינאית" ובשייכותם של ערביי ישראל ללאומיות זו. מכאן ועל בסיס זה התפלג השמאל לשני כיוונים: או שתי מדינות לשני עמים, ובמקרה זה אמורים היו ערביי ישראל להסתפק בהזדהות עם המדינה הפלשתינאית; או מדינת כל אזרחיה. ולפעמים גם שניהם.

הערבים התאכזבו מהשמאל הישראלי ומגישתו, שלא לומר התייאשו ממנו לחלוטין. הוא לא קדם במאומה את מצבם וענייניהם. להפך. הוא ליבה בהם שלא בטובתם את היומרות של "הלאומיות הפלשתינאית" המופרכת וחסרת הסיכוי; הוא גרם לח"כים הערבים להתחרות ביניהם מי יהיה קיצוני יותר בנאמנותו לה, במקום לדאוג לאינטרסים של מצביעיהם. הוא גירה ברחוב הערבי יצרים של שנאה מרדנות והתנגדות למדינה, טיפח בו תסיסה, אלימות, תסכול וחוסר שקט, במקום לפתח בו הרגעה והשלמה עם המציאות. הערבים התחילו להבין עד כמה מזיקה להם ה"הלאומיות הפלשתינאית" שהשמאל הישראלי מנסה להדביק להם לצרכיו. הם גם מכירים היטב בצביעות ובחוסר הכנות שלו, כפי שהיטיב לבטא ח"כ זחאלקה בנאומו המפורסם נגד הגזענות של חברת הכנסת סתיו שפיר.

הזהות המדולדלת של השמאל הישראלי – לא דתית, לא מסורתית, לא משפחתית, אלא אינדיבידואליסטית ואוניברסלית – זרה לערביי ישראל. היא מעוררת בהם חשדנות וחוסר אמון. הם חשים בה זיוף. הם מעדיפים בן שיח מאמין, דתי, מסורתי ונושא זהות מובחנת. אדם המחובר לאדמתו. מישהו שמדבר בשפתם, לא פלקט קוסמופוליטי.

הערבים – לא כולם, רובם – מחכים למישהו שיקבל אותם כמו שהם, יכבד אותם כבני אדם, ויציע להם מקום כאינדיבידואלים – לא כפלשתינאים; הם רוצים להיות חלק מהמדינה היהודית – כיהודית דווקא. הוא מוכנים ליטול חלק במדינה יהודית גאה בעצמה ובטוחה בזהותה. שלא מתנצלת. כזו שהם יכולים להעריך בכנות. הם בשלים ומוכנים להכיר בכך שהארץ הזו שייכת לעם ישראל, ושהמדינה הזו היא מדינה יהודית.

לרובם אין בעיה שנהיה "בעלי הבית"; הם רק מחכים שנהיה כבר. הם מבינים היטב כמה טוב להם כאן אתנו, ומוכנים להשלים עם המצב, לגלות נאמנות ולכרות עמנו ברית. ממש כמו הדרוזים.

"המכון הישראלי לדמוקרטיה" פרסם בסקר "מדד הדמוקרטיה לשנת  2016" את התשובות לשאלה על הזהות העיקרית של המגזר הערבי בישראל. כצפוי לכל מי שעיניו בראשו – הזהות "הפלסטינית" הגיעה למקום האחרון, ובהפרש משמעותי. בשביל 29 אחוזים מהערבים הישראלים הזהות הדתית (מוסלמית, נוצרית, או דרוזית) היא העיקרית. בקרב עוד 25 אחוזים הזהות הישראלית היא העיקרית. ל-24 אחוזים הזהות הערבית היא העיקרית. הזהות הפלסטינית עיקרית רק עבור 12 אחוזים.

תרשמו לפניכם את המספר: רק 12 אחוזים מהערבים אזרחי ישראל רואים עצמם קודם כל כ"פלסטינים". כל השאר יכולים באופן עקרוני להזדהות עם מדינת ישראל על בסיס אינדיבידואלי, אם נציע להם ברצינות אופציה כזו.

בעצם הצטרפותו לבית היהודי, מצהיר חבר כנסת ערבי המשובץ ברשימה על כינון מערכת היחסים החדשה, ממש כמו מערכת היחסים שבינינו לבין הדרוזים. בשביל ערבים רבים אזרחי המדינה זו בהחלט בשורה מרגיעה שהם ישמחו להזדהות עמה; גם בשביל יהודים רבים.

הביקורת היחידה שיש לי על בנט בנושא היא שהתגובה המתחייבת לרעיון כזה איננה רק "למה לא?" כמו שהתבטא בנט בראיון הרדיו הנ"ל; התגובה המתחייבת היא בהכרח "כן".

"כן" גדול. ומהפכני. משנה סדרי עולם. ובלי להתנצל.