משה פייגלין וחרות 7 (אחד לפני אחרון)

בפוסטים הקודמים הסברתי שרעיון החרות של "זהות" איננו רעיון יהודי, גם אם יש בו (הרבה!) "ניצוצות", הברקות, ציטוטים, שברי רעיונות ומקורות יהודיים, וגם אם הוא עטוף בצלופן יהודי. זהו רעיון מערבי, ליברטריאני, במלוא מובן המילה.

משמעות הדבר הוא ששניים מהיסודות העיקריים של מנהיגות יהודית – "הזהות היהודית" וההתנגדות לכפיה דתית – מבוססים ב"זהות" לא על מחשבה יהודית, תורנית, אמונית, מחשבה עברית, אלא על מחשבה זרה, על רעיון "החרות" בגרסתו הליברטריאנית.

נתחיל בעניין "הזהות היהודית". ביהדות "הזהות היהודית" איננה מבוססת על שום רעיון אחר. היא איננה זקוקה לשום קביים רציונליות או פילוסופיות. היא עובדה נפשית קיימת, קודמת לכל התודעה. היא הבסיס לתודעה. היא "הכתר" (בלשון פנימיות התורה). היא נתון שאנחנו מוצאים בתוך עצמנו. בלי קשר לשאלה אם אנחנו דתיים או חילוניים.

התופעה הזו שעם ישראל חפץ להמשיך את קיומו בזהותו הייחודית לנצח, איננה רעיון. היא עובדה. היא נתון.

מי שמנסה לבסס את "הזהות היהודית" על רעיון החרות, איננו מבין מה הוא סח. כולנו יהודים, לא בגלל שום רעיון אחר. רק בגלל שזה מה שאנחנו מוצאים(!) בתוך עצמנו. זו עובדה נפשית, נתונה, שאיננה עומדת לבחירה. ולכן היא איננה קשורה לשאלה האם אתה ימין או שמאל, דתי או חילוני. כולנו יהודים כעובדה שאיננה נתונה כלל לבחירתנו. ולכן היא איננה זקוקה לקביים פסבדו-אינטלקטואליות. גם לא לרעיון "החרות" שייתמוך אותה.

במנהיגות יהודית הרעיון של זהות יהודית ולאו דווקא דתית, שהיא המצע המשותף של כולנו, לא היה זקוק לאידאולוגיה זרה שתבסס אותו, שתתמוך אותו, כפי שקורה ב"זהות". הוא מבוסס מתוך עצמו, מעצם החוויה היהודית, החוויה של היות יהודי. הוא נובע מתוך החוויה העברית הטבעית. בלי ביסוס רציונלי. הוא איננו זקוק להצדקה.

לבסס את הרעיון של "זהות יהודית" על אידאולוגיה ליברטריאנית, דומה לניסיון לבסס את שיבת ציון על הרעיון הלאומי האירופאי ששלט במאה ה-19 בתודעה האנושית. ברגע שאתה מבסס רעיון יהודי על כלי זר, על תודעה נוכרית, הוא "לוקח" אותך למקומו הוא. כפי שקרה לציונות החילונית. הכלי הזר בא ממקור אחר, יש לו את הרקע שלו, ההיגיון שלו, והדינמיקה וההתפתחות שלו וברגע שאתה מלביש את החוויה היהודית היסודית של זהות יהודית בלבוש זר, השאלה כבר איננה האם הלבוש הזר ייקח אותך למקומות ממנו הוא בא, אלא רק כמה זמן הדבר יארך.

יתר על כן. הלבוש הזר, במקרה  הזה הליברטריאניזם, הוא אופנת מחשבה חולפת. "אופנה" במובן העמוק של המילה. הוא "רוח הזמן" כפי שהיה קורא לזה הפילוסוף הגל. אבל עוד עשר, עשרים, מקסימום שלושים שנה, אף אחד לא יבין איך אנשים החזיקו פעם מהשטות הזו.

כך בדיוק קרה לציונות. בנינו אותה על בסיס הרעיון הלאומי מהזן האירופי שהיה "רוח הזמן" במאה ה-19. מאז לא רק שהוא לא רלוונטי במקום הולדתו באירופה, אלא הוא הפך שם למוקצה מחמת מיאוס. ולכן הוא הפך לכזה גם אצלנו (!). מי שמבסס את "הזהות היהודית" על פלטפורמה, כלי מחשבה, זרים, יכול כבר עכשיו להתחיל לספור את הספירה לאחור. אין לו אורך חיים אלא כאורך חיי האופנה האינטלקטואלית במערב. היום כולם מחזיקים שם מאינדיבידואליזם, מליברליות ומליברטריאניות, מחר הם לא יאמינו שהם באמת האמינו בשטויות האלה.

ככה לא בונים את נצח ישראל ולא על זה מבססים לא את "הזהות היהודית" ולא את שיבת ציון.

ועכשיו, בפוסט הבא, נלך לראות מה קורה כשמבססים את הרעיון הטהור האציל והתורני לעילא של חוסר רצון לכפיה דתית, על "חרות" ליברטריאנית נוסח "זהות".

[וזהו, חברות וחברים, עוד פוסט מחר בבוקר, בעז"ה, ואני משחרר אתכם מהטרחנות הפילוסופית הזו. ובעיקר את עצמי.]

.