נתניהו, Yes, we can

נראה, נתניהו, שאיבדת את האמון בעם ישראל; שאתה חושב שהסכם מדיני הוא אסון ביטחוני, מדיני וערכי, אבל אינך מאמין שישנם לעם הזה כוחות לומר "לא" לעולם כולו ולשלם את המחיר הנדרש

בס"ד                                                                                              כ' בשבט, תשע"ד  

לכבוד

ראש ממשלתנו

מר בנימין נתניהו

אין לנו צל של ספק שאתה מבין היטב את הסכנות הביטחוניות והמדיניות שכרוכות בהקמת מדינה פלשתינאית בשטחי ארץ ישראל. התנהלותך הקפדנית במשא ומתן המדיני המתרחש בימים אלה, גם אם היא לא ידועה לנו במלוא היקפה, מעידה על כך. מתוך ידיעתנו מהי המסורת הציונית הספציפית שעל פיה חונכת בבית אביך, אין לנו ספק שאתה גם מבין את משמעותה הערכית של התכחשותו של עם ישראל לארץ ישראל, משמעות הכרוכה בהסכמה להקמת מדינה שכזו.

כשאנו שואלים את עצמנו, מה אם כן גורם לך להיכנס למשא ומתן שכזה, ולא לעמוד נחוש נגד מערכת הלחצים המופעלת עליך מבית ומחוץ; מה גורם לך לחשוב שאין לך ברירה אלא להיכנע ולקבל תכתיב אמריקאי שאתה לא באמת מאמין בו, גם אם אתה מאמין שתוכל לעשות זאת בתנאים הטובים ביותר למדינת ישראל, אנו מוצאים לשאלה זו רק תשובה אחת – אינך מאמין בכוחו של העם.

נראה, ראש ממשלתנו, שאיבדת את האמון בעם ישראל. נראה שאתה חושב שהסכם מדיני הוא אסון ביטחוני, מדיני וערכי, אבל אינך מאמין שלעם הזה ישנם כוחות לומר "לא" לעולם כולו ולשלם את המחיר הנדרש.

אבל דברים שרואים מכאן, מר נתניהו, מתוך השורות של "עמך" ישראל, לא רואים משם – ממשרד ראש הממשלה. כי משם הקשר העיקרי שלך עם העם עובר דרך מסננת של תקשורת מגויסת המשקפת את עמדתו של ציבור מסוים מאד, שאינו מבטא את הרוב היהודי, ואינו מהווה יותר מכ-20% מאזרחיה היהודים של המדינה. 

וישנה עוד סיבה מהותית המטשטשת את הראיה משם, והיא הקושי לגרד קצת את פני השטח ולהעמיק להתבונן מעבר לשכבה החיצונית של תודעת הציבור – זו המעוצבת על ידי ערוץ 2 ועיתון "ידיעות אחרונות" – ולגלות את הבריאות השורשית של העם הזה. בכדי לראות שיקוף רנטגן כזה, יש להיות חמוש במבט אמוני, מבט של תורת ישראל.

במבט כזה רואים היטב שלא במקרה הוציא העם הזה לפועל בדורות האחרונים את המהפכה הציונית. ממבט כזה רואים שהעם הזה מלא כוחות, אמונה, עוצמה, חיוניות, מסירות נפש ובריאות חיים. המהלך של שיבת ציון, שהגשים העם בדורות האחרונים, לא חשף אפילו את קצה קציהם של מאגרי כוחותיו. אבל כמו תלמיד, שצריך שהמורה יאמין בכוחותיו על מנת שיוכל להוציא אותם לפועל, כך זקוק העם הזה למנהיג שיוביל אותו להתמודדות אמיצה עם כל האתגרים הניצבים בפניו. "אין אתה יכול לעמוד על אופייה של אומה זו, נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים" (ילקוט שמעוני, פרשת תרומה, שס"ח).

גם היום, נתניהו, העם הזה יכול. לו שאלת אותנו האם יכולים אנחנו לעמוד איתן מול מערכת הלחצים, לזקוף את קומתנו ולתמוך במדיניות עצמאית נחושה ואחראית – ביטחונית, מדינית וערכית – היינו עונים לך, (כמעט) כולנו –yes, we can . אדרבא, יכולים אנו, וגם אתה יכול, אם רק תשוב להאמין בעם הזה.

אגב, הסלוגן הזה – Yes, we can – אומץ כידוע על ידי אובמה, לצרכיו הפוליטיים השטוחים, ובמובן מסוים משחק היום כנגדנו. אבל מקורו של הסלוגן בקודש, בין היתר ב"אם תרצו אין זו אגדה", של הרצל. ראוי להחזירו למקורו ולהשתמש בו, והפעם גם כנשק נגד אלה המתחזים לאוהבינו.

וכשאנו מצפים ממך, מר נתניהו, לומר "לא" לאמריקה, איננו מתכוונים ל"לא" מתחמק ומתחכם שתולה עצמו באחרים; אנחנו מתכוונים ל"לא" זקוף-קומה נחוש ובטוח בעצמו, "לא" הנובע מעומק הנפש הישראלית, מעומק הזהות וההיסטוריה הישראלית; "לא" שהוא "כן" גדול מאין כמוהו; "לא" כזה שיהדהד מסוף העולם ועד סופו וישים אחת ולתמיד קץ לניסיונם של העמים להשיב אחור את תחיית עם ישראל בארצו.

כן, נתניהו, אנחנו יכולים, וגם אתה יכול ואם רק תיקרא לנו, נתייצב מאחוריך. אם תתבע מהעם הזה לעמוד באתגר, לא רק שתקנה את לבבו, אלא גם את עולמך, ובל יתקיימו גם בך דברי שמואל לשאול - "קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך (שמואל א, טו, כח)".      

מוטי קרפל

ההסתה - תמצית מהותה של "הפלשתינאיות"

בעוד הטרור הוא רק אמצעי בידי הפלשתינאים - ההסתה היא מהותם, שכן לאנטי-עם הפלשתינאי אין שום תוכן ומהות משותפים מלבד שלילת ישראל והציונות

בס"ד                                                                                            י"ג בשבט, תשע"ד

להסתה הארסית האנטי ישראלית בכלי התקשורת "הפלשתינאים" התרגלנו זה מכבר, אבל לא בטוח שכולנו מבינים את משמעותה האמתית.

השמאל הישראלי מתייחס אליה בסלחנות אופיינית הנובעת מעמדה נפשית מתנשאת הרואה בפלשתינאים ילד מפגר שמחלות הילדות שלו מחייבות הבנה והכלה. הימין, בעיקר הרשמי, ונתניהו בראשו, פונה שוב ושוב לגננת האמריקאית בפוזה של "תיראו, הוא התחיל", כאילו מדובר במריבה שגרתית בין שני ילדים בגן.

אלה ואלה אינם מבינים שההסתה הפלשתינאית איננה עוד כלי בין שאר הכלים שמפעילים הפלשתינאים במאבקם נגד מדינת ישראל – כדוגמת הטרור או המאבק באו"ם למשל – אלא תמצית מהותה של "הפלשתינאיות". אין אפשרות שהסתה זו תחדל כל עוד הפלשתינאיות המדומה הזו מתקיימת. באופן אבסורדי, קל יותר ל"פלשתינאים" לוותר על הטרור – שללא ספק הביא להם פירות מרובים – מאשר על ההסתה הזו.

מדינות לאום מדומיינות

בניגוד למה שמקובל לחשוב בין קובעי ה"פוליטקלי קורקט" – הפלשתינאים אינם עם. המתרחש בימים אלה בסוריה יכול להבהיר עובדה זו היטב. הסורים אינם עם במובן האירופי של המילה, ובמובן הזה סוריה גם איננה אומה ולא היתה מעולם מדינת לאום. את סוריה, עירק, לבנון וירדן, הקים הקולוניאליזם הבריטי-צרפתי לצרכיו הוא לאחר מלחמת העולם הראשונה. היו אלה ימים שבהם במערב שלטו הרעיונות של לאום, מדינת הלאום והגדרה עצמית של עמים, ונוח היה לו לקולוניאליזם הזה להתלבש בכסות זו.

בכדי לבסס את השליטה שלו במזה"ת, יצר הקולוניאליזם הזה "מדינות לאום" במזה"ת על ידי שרטוט גבולות מלאכותיים על גבי המפה. בתוך אותם גבולות לא היתה שום אומה, גם לא שום עם או "יחד" לאומי אמתי, אלא אוסף של שבטים, חמולות, בני דתות וכתות שונות, אינטרסים מקומיים וכדומה. בראשי "מדינות" אלה העמיד הקולוניאליזם הזה נסיכים וראשי שבטים, שכלל לא היו ילידי המקום – מקורם היה בדרך כלל בסעודיה – כשליטי בובה שתמורת המלכתם יסכימו לשרת את הקולוניאליזם האירופי.

גם אחרי שקיבלו מדינות אלה "עצמאות מדינית" בעקבות מלחמת העולם השניה, נותרה האידיאולוגיה האירופית של מדינת הלאום התשתית הרעיונית של שליטים אלה, תשתית שאפשרה להם להמשיך לשלוט בתושבים המקומיים, ולשרת את האינטרסים האירופאים, בו זמנית.

בניגוד לתורכיה, מצרים ואירן, שם ישנם עבר ומהות מגובשים במידה מסוימת, ירדן, סוריה עירק ולבנון, הן "מדינות לאום מדומיינות". בכדי שיוכלו שליטיהן לשלוט בנתיניהם – בשום אופן לא בעמם – וליצור לפחות "יחד" מדומה, באין שום בסיס משותף באמת לכל אוכלוסיית נתיניהם, זקוקים היו שליטים אלה, קודם כל, ועל פי עצם מהותה הריקנית של מדינתם – לאויב משותף.  

ככל של"יחד" ולסולידאריות הפנימית היה פחות "דבק" אמתי פנימי, פחות כיסוי ממשי, פחות עבר משותף, נזקקו שליטים אלה יותר לאויב המשותף שמחוץ ל"מדינה". רק אויב כזה יכול היה ליצור איום – מדומה כמובן – משותף, איום שהיה נחוץ להם על מנת לבסס את שלטונם. אך הצורך באויב כזה היה עמוק יותר: התרבות הערבית האסלמית היא תרבות שבין שאר מרכיביה, חלקם יפים וטובים, קיים גם אלמנט יסודי של אלימות ורצח, כפי שרואים אנו במובהק בימים אלה בעולם כולו. בכדי שאלמנט זה לא יופנה פנימה, למלחמת הכל בכל, ולמאבק בשליטים המלאכותיים הללו, היה לשליטים אלה צורך באויב חיצוני משותף, שאליו יופנה כל הרעל והארס של אלימות זו.

אגב, אפילו באירופה, בה היה לרעיון "מדינת הלאום" בסיס הרבה יותר ממשי, זו היתה הדינמיקה. דינמיקה זו היא שהובילה את אירופה לשתי מלחמות עולם, ובסופו של דבר לזניחת הרעיון הלאומי והגדרתו כרעיון שלילי ומזיק. כל שכן שדינמיקה זו אפיינה את התנהלותן של מדינות המזה"ת, בהן הרעיון הלאומי היה זר לתרבותם מלכתחילה.

כשמתפרקות היום עירק לבנון וסוריה – וירדן כנראה בדרך – מתפרק לא רק הסדר המדיני שיצר הקולוניאליזם האירופי לצרכיו, אלא גם התשתית האידיאולוגית האירופית של עם, אומה, רעיון לאומי ומדינת הלאום, אידיאולוגיה זרה שהעולם הערבי משתחרר ממנה ומקיא מתוכו. המזה"ת חוזר למבנה המדיני המקורי והאותנטי שלו – ריק מדיני, ערב רב, שאין לו מהות מדינית לאומית משל עצמו, והנתון באופן קבוע לשליטתם של כוחות חיצוניים מזדמנים.

אנטי-עם

כשמדברים על "עם פלשתינאי", זכויות לאומיות והגדרה עצמית, לוקחים למעשה אידיאולוגיה מערבית וממשיכים להשליט אותה על המוחות במזה"ת. זהו המשך ישיר לקולוניאליזם הרעיוני האירופי, אבל המשליטים אותו כמובן לא יודו בכך. לא במקרה כמובן נעשה הדבר; המושגים הללו משמשים את כל אותם כוחות שיש להם עניין בהחלשתה, או אפילו חיסולה, של מדינת ישראל – מבפנים ומבחוץ – להחדרת האג'נדה שלהם במערב. גם לתושביה הערביים של ארץ ישראל – ונתעלם כרגע מהעובדה שרובם הגיעו לכאן בעקבות השפע שהביאה הציונות ולא היו כאן לפניה – נוח כמובן להסביר לעצמם ולעולם את בעייתם במושגים ובשפה שהמערב יכול להבין.

אך מכיוון שבאמת אין שום דבר אמתי, שורשי ואותנטי בזהות הפלשתינאית, והם אינם עם ואינם אומה, בדיוק כמו שהסורים הירדנים והעירקים אינם כאלה, ובאמת אין שום תוכן ובסיס מהותי פנימי שיכול לפרנס את ה"יחד", את הסולידאריות שלהם – הצורך באויב משותף נהיה הרבה יותר מהותי.

למעשה ה"יחד" היחיד המשותף למה שנקרא הפלשתינאים הוא שלילת הציונות ומדינת ישראל. זוהי כל מהותם. לא רק שהם אינם עם – הם "אנטי עם". זהו הדבר "החיובי" היחיד שסביבו ניתן לאחדם ולגבשם.

"הנכבה" ושלילת ישראל הם אם כן הדבק היחיד שמאפשר לפלשתינאים להשלות את עצמם, ויותר מכך את העולם, שהם עם. שנאת ישראל נחוצה להם כמובן גם בכדי להפנות את האלימות והרצחנות שלהם החוצה, בכדי שלא תפורר עד תום את החברה הפלשתינאית מבפנים.  

לעיניים הישראליות לא מובן מדוע הערבים בכלל, והפלשתינאים בפרט, נהנים כל כך לטבוח זה בזה. אבל עם ישראל, שהוא באמת עם, ובו קיימת, למרות המחלוקות, סולידאריות לאומית אמתית, מביט על "עמי המזה"ת" בעיניים ישראליות, שאינן מאפשרות לו להבין שמדובר, לטוב או למוטב, במהות תרבותית-אנושית שונה.

ההסתה כהוכחה

הפלשתינאים אם כן אינם יכולים להסכים למדינה עצמאית משלהם, אלא אם כן זו תהיה מנוף להמשך חיסולה של מדינת ישראל. מדינה כזו לא תוכל להתקיים בשקט ובשלווה לצד מדינת ישראל, משום שאין שום דבר חיובי שיבסס את ה"יחד" הפלשתיני. גם אם תוקם מדינה שכזו, דגלה המרכזי ימשיך להיות הסתה כנגד ישראל, משום שכאמור, רק הסתה כזו יכולה ליצור בסיס משותף, ורק הסתה שכזו יכולה להפנות את האלימות והרצחנות הפנימית – החוצה.

ההסתה הפלשתינאית איננה אם כן עוד מרכיב במאבקם כנגד ישראל. היא עצם מהותם. הפלשתינאים הם האנטי-עם המובהק ביותר בהיסטוריה. כל מהותם היא שלילת מדינת ישראל, ואין בהם שום מהות משותפת מעבר לכך. ההסתה הפלשתינאית, אם כן – ובניגוד אפילו לטרור הפלשתינאי – איננה יכולה להיפסק. זוהי כל מהותם. את ההסתה הזו לא תוכל להפסיק גם הגננת האמריקאית וגם לא שונא וותיק אחר שלנו, אמנם בלבוש חדש – האיחוד האירופי.

כשמבינים את ההסתה הזו כראוי – ומציגים אותה כראוי – אין הוכחה טובה יותר לעובדה שאין עם פלשתינאי מאשר חוסר היכולת המהותית שלהם להפסיק את ההסתה האנטי ישראלית. מדיניות ההסברה של משרד החוץ הישראלי, לא אמורה, אם כן, להתמקד בדרישה מהעולם להפסיק הסתה זו, אלא בהסברת מהותה.  

 

  

    

מדוע תומכת ארה"ב בסכומי עתק במדינת ישראל?

שעור בכתבי שבתי בן דב, העוסק בשאלה אקטואלית ביותר ומבהיר את מהותו של הלחץ המדיני האמריקאי להקמת מדינה "פלשתינאית". 

בטקסט מתוך "גאולת ישראל במשבר המדינה" מסביר שבתי בן דב, עוד בשנות החמישים, על מה בדיוק מוציאה ארה"ב את הכסף, ומה האינטרס שלה בתשלום הזה.

השעור הזה הוא הבסיס למאמר שפירסמתי כאן לפני שבוע, "מה בוער לג'ון קרי?"

אורך השעור - 41 דקות.

הקישור לשיעור:


http://shabtaybendov.wordpress.com/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/


זהו השעור האחרון המופיע באתר.

מומלץ לפתוח במקביל גם את הטקסט (במקום המצויין באותו עמוד באתר).

מה בוער לג'ון קרי?

דווקא עכשיו, כאשר עומד בפני ישראל חלון הזדמנויות בלתי רגיל לפתרון בעיותיה המדיניות בדרכה היא ובכוחות עצמה, לוחצת עליה ארה"ב על מנת לקבע את הסכסוך ואת התלות שלנו בה.

בס"ד                                                                                                        ו' בשבט, תשע"ד

אחת השאלות העיקריות המתבקשות לאור המהלכים המדיניים המתנהלים בימים אלה, שאלה שעדיין לא ניתנה עליה תשובה מספקת היא: מה בוער לאמריקה לפתור את "הבעיה הפלשתינאית" דווקא עכשיו.

הלחץ המסיבי האינטנסיבי שמפעיל שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי, נראה לכאורה שלא בזמנו. המזרח התיכון עובר שינויים מפליגים; סוריה מהווה כרגע בעיה בינלאומית הרבה יותר דחופה; כך גם הגרעין האיראני. מצרים במשבר; המשטר בתורכיה איננו יציב; ירדן מועמדת טבעית להיות הבאה בתור בתהליך "האביב הערבי"; ערב הסעודית מאוימת על ידי איראן וחשה נבגדת על ידי ארה"ב; הכורדים תוססים. מה לכל הרוחות גורם לג'ון קרי להשקיע דווקא עכשיו את כל מרצו בהסכם בין ישראל לבין "הפלשתינאים"? למה הוא ואדונו אובמה אינם מוכנים להמתין מספר שנים עד התייצבותו של המצב.

התשובה לשאלה היא שהמצב הזה בדיוק הוא הוא הסיבה שדוחפת את הממשל האמריקאי למהר. קרי מזהה שבמצב הנוכחי עלולה ישראל להתעורר, להתעשת, לתפוס יוזמה ולפתור את בעיותיה בדרכה היא, ובעצם לברוח לאמריקאים מבין האצבעות. מדינת ישראל עשויה להשתחרר מהתלות האמריקאית דווקא משום שהמצב הנוכחי במזה"ת מהווה מבחינתה "חלון הזדמנויות" נדיר ופותח בפניה אפשרויות שלא תחזורנה לפתור את בעיותיה בעצמה.

שערו בנפשכם שמחר מכריזה ישראל על החלת ריבונותה על כל שטחי יהודה והשומרון באופן חד צדדי, כפתרון הבעיה הפלשתינאית (בין אם תוך מתן אזרחות לתושביהם הערבים, בין אם לאו). סוריה לא יכולה להגיב. כך גם מצרים, אבל לא נראה כרגע שהדבר יטריד אותה. מצרים של הגנרל סיסי, שנבגדה על ידי ארה"ב, וכנראה תלויה בימים אלה, בין השאר, גם בשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל כנגד החמאס ו"האחים המוסלמים", לא תנקוף אצבע. ערב הסעודית, שגם היא נבגדה על ידי ארה"ב, ולה שיתוף אינטרסים (וכנראה גם שיתוף ביטחוני) עם ישראל, כנגד אירן, ועל כל פנים עסוקה בהישרדותה היא מול תהליך "האביב הערבי" - לא תזיל דמעה. החיזבאללה קבור מעל לראשו במלחמה בסוריה. אירן לא תעז לתקוף עכשיו משום שהיא זקוקה לזמן ולשקט בכדי להשלים את ייצור הגרעין ותקיפה כזו תיתן לישראל את כל הסיבות והתירוצים לתקוף סוף סוף את מתקני הגרעין שלה. גם תורכיה של ארדואן במשבר. ירדן? לא יהיה גורם במזה"ת שישמח יותר ממנה על חיסול הבעיה הפלשתינאית, שמאיימת על משטרה, לא פחות מאשר על ישראל.

הפלשתינאים? הרוב הדומם יברך על המצב (ראו כמה חוששים ערביי ישראל מהאפשרות שמועלית בימים אלה שהם יועברו לריבונות פלשתינאית במסגרת חילופי שטחים ואוכלוסיות), ועם השאר, שיתעקשו להילחם בנו, אנחנו ממילא מתמודדים גם היום, וגם אם נידרש למאמץ גדול יותר – נדע לעמוד בו.

מה, אם כן, מפריע לישראל לנקוט יוזמה עצמאית לטובת האינטרסים החיוניים שלה? אירופה? ארה"ב? מבחינה כלכלית נמצאת ישראל במצב הטוב ביותר מאז היווסדה, והיא תוכל, אם תהיה נחושה, לעמוד בסנקציות כלכליות, אם תופעלנה כנגדה. ישראל תזכה אמנם גם לגינויים ואיומים מדיניים וכדומה – כפי שהיה למשל אחרי תקיפת הכור בעירק – אך תהיינה תמיד מדינות שדווקא ישראל חזקה עצמאית ובוטחת תהיה מבחינתן בעל ברית נחשק. העולם מעריך כוח ועוצמה ולא התנהלות סמרטוטית.

על מה ארה"ב משלמת לנו?

בכדי להבין מהו האינטרס של ארה"ב במזה"ת, ומדוע היא מממנת את ישראל במליארדי דולרים במשך עשרות שנים, כדאי לצטט את דברי שבתי בן דב (שנכתבו בשנות ה-50) בנידון: "האינטרס "המערבי" הוא כי המדינה תתקיים בתנאים כאלה אשר מעצם טבעם תהא בהם סכנה מתמדת לקיומה, ואשר כדי להעביר מעליה את הסכנה הזאת היא תצטרך לוותר על כל רצון ריבוני להתפתחות חופשית, להחניק בקרבה במו ידיה כל הרגשה של אדנות על גורלה ולשרת מטרות זרות ורחוקות, אשר לה עצמה אין שום עניין בהן".

"מהו אותו האינטרס הריבוני המשותף שיש לה [למדינת ישראל] ולאמריקה, ואשר כדי לחזק אותה בו מבזבזת עליה אמריקה את כספה? ...אכן, עניינו של "המערב" הוא לקיים את מדינת ישראל ולמנוע את חיסולה בידי שכניה; אך אין צריך לומר שזהו רק צד אחד באותו האינטרס "המערבי" הכללי, אשר צדו השני הוא כי גם המדינה לא תקדים ותחסל את שכניה בעצמה, ואשר בהיקפו השלם הריהו מתבטא בדאגה שלא יתגבר במזרח התיכון יתר-על-המידה אחד היסודות המקומיים, אשר בעצם מהותו יהא טבוע רגש חירות ואדנות לגבי האזור, רגש הפוסל מעיקרו את ניצול האזור למטרות אסטרטגיות זרות. ...עניינם של דאגה זו ואינטרס זה הוא לחלק את הכסף ואת הלחץ האמריקאי בין הגורם הישראלי והגורם הערבי שווה-בשווה (באופן יחסי), תוך הקפדה על כל כללי הצדק והיושר, לפי הצורך [ההדגשה במקור], כדי לחזקם זה כנגד זה וכדי לאיים בהם זה כנגד זה, למען לא יחדלו גם שניהם להיזקק הן לכסף והן ללחץ – וממילא לא יעשו כלום כדי לפרוץ את מעגל הקסמים, וממילא לא יהינו לסרב לכל בקשה אדיבה ש"המערב" באמת עשוי להיות מעוניין בה" (כל כתביו, כרך שני, "גאולת ישראל במשבר המדינה", עמוד 260).

 ארה"ב איננה חפצה בפתרון הבעיה הפלשתינאית, מאותה סיבה בדיוק שלא חפצו בו מדינות ערב במשך עשרות שנים. הוא משמש לה כסיבה להתערבות מתמדת – תיווך, שיסוי וסכסוך – שמבטיחה לה שכל הצדדים יהיו זקוקים לה בכל רגע נתון. ארה"ב מבינה, כמו שכל בר דעת מבין, שהקמת מדינה פלשתינאית תנציח את הסכסוך ולא תפתור אותו, ולכן תנציח גם את תלותם של כל הצדדים בה דווקא – וזהו בדיוק האינטרס שלה.

כמובן, גם ארה"ב מבינה שאין היום בישראל הנהגה שמסוגלת לקבל החלטות עצמאיות ולעצב את המציאות המדינית שלנו על פי האינטרסים הגיאופוליטיים היסודיים והשאיפות ההיסטוריות והערכיות שלנו. אבל ארה"ב מבינה גם שמצב זה עשוי להשתנות. עם ישראל עשוי לפקוח את עיניו ולהעלות מתוכו הנהגה משוחררת, וזו עשויה להוציא לפועל את מה שמתבקש כל כך מבחינת ישראל.

ארה"ב חפצה אמנם בקיומה של מדינת ישראל, אבל כמדינה קטנה, חלשה ומסוכסכת בתוך עצמה, מדינה שתהיה תלויה לחלוטין בארה"ב, מדינה שתמשיך להיות זקוקה להגנתה הביטחונית והמדינית. האפשרות שהסכסוך ביננו לבין הפלשתינאים ייפתר על ידי נקיטת יוזמה מדינית עצמאית וחד צדדית של ישראל, משמעותה זקיפת קומה מוסרית והשתחררותה של ישראל מהתלות האמריקאית וזהו בדיוק החשש הגדול של ארה"ב. לכן, דווקא עכשיו, כאשר עומד בפני ישראל חלון הזדמנויות בלתי רגיל לפתרון בעיותיה בכוחות עצמה, לוחצת עליה ארה"ב על מנת לקבע את הסכסוך ואת התלות שלנו בה.

אביגדור ליברמן ומשאל העם

בונוס משולש: יהיה משאל עם; ליברמן העביר את כל ערביי ישראל לצד של מתנגדי ההסכם המדיני; וגם פינה את השטח לאישיות אמונית שתעמוד בראש מתנגדיו. תסריט עלייתה של הנהגה אמונית בעקבות משאל העם הופך סביר יותר

בס"ד                                                                                                          ד' בשבט, תשע"ד

"ללא חילופי שטחים ואוכלוסיות לא אתמוך בהסכם שלום. זה יהיה התנאי הבסיסי שלי", הבהיר היום שר החוץ ליברמן. הוא הסביר כי לא מדובר בטרנספר, "זה לא כמו בהתנתקות, במקרה של חילופי שטחים, אף אחד לא מגורש. רק הגבול יזוז לכיוון מה שהיום פחות או יותר כביש שש" (ע"פ ערוץ 7).

במאמר שפרסמתי בבלוג זה לפני כמה חודשים ("רגע ההכרעה ממשמש ובא", 1 בספטמבר 2013, שפורסם יומיים לפני כן גם בעיתון "מקור ראשון"), הערכתי שאנו עומדים בפני משאל עם על הסכם שלום; הנחתי שכ-20% מהנשאלים – ערביי ישראל – יצביעו בעדו כאיש אחד, וקראתי לציבור לשקול בחיוב השתתפות במשאל, למרות הנתון האמור, באשר יש בו סיכוי להכרעה היסטורית בהנהגת המדינה – עלייתה של הנהגה אמונית. לגבי עמדתו של שר החוץ אביגדור ליברמן כתבתי: " שאלה גדולה היא מה תהיה עמדתו של אביגדור ליברמן בנושא, אבל כרגע נשאיר אותה פתוחה, אם כי יש לה משמעות רבה".

עתה מתבהרת התמונה, והיא מפתיעה ובלתי צפויה: ליברמן תומך בהסכם, אך מתנה זאת בחלופי שטחים, וגם – מה שמשמעותי מאד – חילופי אוכלוסיות. מאות אלפים מערביי ישראל יסופחו למדינה הפלשתינאית. האזור שממזרח לכביש שש וכביש נחל עירון, יעבור לידי הרשות הפלשתינאית, על יושביו.

משמעות הדברים היא כפולה: מכיוון שמדובר בשטחים בריבונות ישראלית, מחייב החוק הנוכחי משאל עם. אבל, שימו לב, חלום הביעותים הגדול ביותר של ערביי ישראל – ויתור על אזרחותם הישראלית, על מנת לחבור ל"בני עמם" ומדינתם – עומד להתגשם. נעזוב כרגע את צביעותם האינסופית. המשמעות היא שערביי ישראל יצביעו כאיש אחד כנגד ההסכם. כלומר, למתנגדי ההסכם צפוי בונוס של כ-20%, עוד לפני פתיחת הקלפיות.

נכון אמנם שרעיון זה כשלעצמו יביא להגברת התמיכה בהסכם השלום בקרב אזרחי ישראל היהודים, אבל תהיינה להם גם הרבה סיבות טובות להתנגד לו, ועל כל פנים, ניתן יהיה לנסות לשכנע אותם בכך, ואין זו משימה בלתי אפשרית.

הן שר החוץ האמריקאי קרי, והן נתניהו, יבלעו את הצפרדע של ליברמן. הם יודעים שליברמן לא עשוי מהחומר של נתניהו והוא יתעקש. שניהם זקוקים לו מאד בשורות מחייבי ההסכם, ולא רוצים לראותו מצטרף לשורות מתנגדיו. כמעט ניתן לומר שזו דרכו לטרפד את ההסכם.

מאותה סיבה בדיוק – צרכי התמיכה הפוליטית – יסכימו שניהם, ובעיקר נתניהו, לעצם קיומו של משאל העם. נתניהו חושש ממרד כללי בליכוד, ולעלה התאנה של משאל העם הוא זקוק על מנת לספק לשריו אליבי לרדת מן העץ.

עוד עובדה משמעותית: במאמר הנ"ל שרטטתי את קווי החזית הפוליטית בין מתנגדי ההסכם ומחייביו. מכיוון שאני רואה באפשרות לניצחון במשאל העם סיכוי למנוף למהפכה אמונית, כפי שהסברתי שם, היה חשוב לי שליברמן לא יהיה זה שמוביל את ההתנגדות. מוביל ההתנגדות חייב להיות, לפי התסריט שציירתי – אישיות אמונית; ניצחון במשאל יקרב אותו לניצחון בבחירות שייבאו בהכרח אחריו, במידה ונתניהו יפסיד בו. כרגע כפי שנראה, ליברמן פינה את השטח. מברוק.