האחדות לא נוצרת מתוך ביטול החלקים ואובדן זהותם. אדרבא, דווקא מתוך שמירת זהותם וייחודם. מי שחושב שלהיות מגזרי, סותר את היותו כלל ישראלי, ולכן ישנו עניין למחוק את המגזריות, מפספס את כל העניין.
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")
"מגזריות"
הפכה בעשור החולף למילה גסה בציבור האמוני. רגשי הנחיתות של דור המייסדים המפד"לניקי
הוותיק מול ההתיישבות העובדת, המיינסטרים של אז, מתגלים היום גם בנכדיהם. ירושת
הדורות. הם רואים כקטנות מוחין את גאוות היחידה, את ההזדהות עם השבט, ומעדיפים
להסתיר את הכיפה הסרוגה, או להוריד אותה בכלל, שמא יחשדו בהם שהם דוסים.
אבל לבני
ההתיישבות העובדת לא היו תסביכים כאלה, והם היו מגזריים לעילא. הייתה להם גאוות
יחידה. אדרבא, הם התגאו בכך שהמגזר שלהם הוא הוא המדינה, ובמידה רבה הצדק היה עמם.
כי כל חברה מונהגת על ידי אליטה. אליטה איננה מילה גסה, כל עוד היא אידאליסטית
ולוקחת על עצמה משימות לאומיות. דוד בן גוריון היה מגזרי. הוא הזדהה תמיד עם אותו
קומץ חלוצים סוציאליסטים שמתוכם עלה וצמח, וראה את עצמו פועל בשליחותם. מתוכם,
בשליחותם ובדרכם הוא הנהיג את המדינה. לא היו לו תסביכים בעניין הזה. נראה לו טבעי
לחלוטין.
גם דוד
המלך היה מגזרי. שבע שנים מלך בשבטו שלו, בשבט יהודה. רק אחר כך ומתוך כך(!), הוא מלך
גם על כלל ישראל, וגם אז מלכותו הייתה מבוססת מן הסתם על שבטו, שבט יהודה. מי
שחושב שישנה סתירה בין המגזר לבין כלל ישראל – לא חושב בעברית. הוא חושב בלועזית.
ראוי
לשים לב שהמושג "מגזר" איננו ישראלי. הוא מבטא מחשבה מערבית. הוא יוצא
מנקודת הנחה שהחברה או העם אינם אורגניזם אחד, אלא מורכבים מאוסף של יחידים,
שמתקבצים למגזרים, סביב אינטרסים משותפים.
אצלנו,
בעם ישראל, מדברים על שבטים. פרוש המילה שבט הוא ענף. כל שבט הוא ענף שונה, אבל
כולם צומחים מתוך גזע אחד. החברה היא אורגניזם חי. לא אוסף של אינדיבידואלים או
מגזרים. וכשמדובר על אורגניזם, יש בו איברים שונים, כל אחד מהם ממלא תפקיד שונה
מהשאר, אך רק יחד, מתוך ההשלמה ההדדית ביניהם, נוצר האורגניזם כולו ומתפקד היטב.
ובאורגניזם
לכל איבר תפקיד משלו. אחד הוא הראש. השני הלב, השלישי זרוע ימין, הרביעי זרוע
שמאל, וכן הלאה. חייב להיות ראש. ושבט יהודה, שבט המלכות, הוא הראש בישראל. זה לא
עושה אותו "שווה" יותר. אדרבא, מוטלת עליו אחריות גדולה יותר. וכך גם
שאר השבטים. כל אחד ממלא את תפקידו המיוחד בגוף הכללי, בתנאי שהוא שומר על יחודו.
החברותא
שלי הוא רופא. כשדיברנו על הסוגיה הוא הביא לי דוגמה מתורת הרעלים. רוב הרעלים,
הוא אומר, בנויים על עיקרון אחד: הם מפרקים את "הקליפה" של התא, את
המסגרת שלו, את מה שמייחד אותו ומבדיל אותו מתאים אחרים. הם ממוססים את עניינו
המיוחד. כך הוא מאבד את יכולתו לשמור על זהותו על ייחודו ועל תפקידו באורגניזם,
ומאבד את קיומו.
האחדות
לא נוצרת מתוך ביטול החלקים ואובדן זהותם. אדרבא, דווקא מתוך שמירת זהותם וייחודם.
מי שחושב שלהיות מגזרי, סותר את היותו כלל ישראלי, ולכן ישנו עניין למחוק את
המגזריות, מפספס את כל העניין.
מתוך אותה
מחשבה ועל פי אותו הגיון, מגיעים אנשים לטשטוש הייחוד הלאומי. כי אם ייחוד לאומי,
סותר את האוניברסליות שלנו, אזי צריך לטשטש אותו או למחוק אותו לחלוטין. אבל זו
טעות, כאמור. התפיסה האורגנית אומרת שרק מתוך שמירת הייחוד הלאומי שלך, אתה מסוגל
לתרום את תרומתך הייחודית לאורגניזם הכלל אנושי, לאוניברסליות.
לכל מיני
פוליטיקאים, מכל מיני כיוונים, ישנם אינטרסים. הם שוטפים לנו את המוח עם העניין הזה
של "המגזריות". כי אם תזדהה עם השבט שלך, הם לא יוכלו לקבל את הקול שלך.
אבל זהו, כמו שאמר לי הדוקטור, סוג של רעל.
כמובן,
להיות "מגזרי" במובן המצומצם, לשים לב רק לאנ"ש ולהתעלם מכלל
ישראל, זו הקיצוניות השנייה והיא גרועה לא פחות מהראשונה. אבל בני המגזר הדתי
לאומי יכולים להיות רגועים בעניין הזה. שכשחזרתי בתשובה נמשכתי דווקא לציבור
האמוני, בין השאר כי זיהיתי בו את האידאליזם הישראלי, את הנטייה לקחת על עצמו
משימות לאומיות. על כך חונכתי בתנועות הנוער החילוניות, אבל שם זה כבר אבד כמעט
לחלוטין באותו זמן.
אז כן.
אנחנו "מגזריים". לגמרי. במובן הטוב של המילה. איך אמר בשבוע שעבר הרב
יעקב מידן: "לציבור שלנו(!) יש שתי אפשרויות, הבית היהודי או הימין החדש".
מחילה אבל לכאורה זה שדוד היה במיוחד עם שבטו היה חלק משמעותי ממה שגרם לפיצול הממלכה שכן זה קצת גרם לניתוק משאר העם, וגם חלק גדול מהצבא כנראה נלקח מיהודה באופן טבעי מה שגרר פטור ממיסים והזדהות עם המלוכה, ברור שיש לשמור על השורש והטבעיות ואפילו פרוטקציה היא לגיטימית בבחינת "מבשרך אל תתעלם" ומעגלי קרבה אמיתיים אך יש להזהר בזה במיוחד שבישראלי השורש הוא דווקא הכלל ישראל !
השבמחק