יום שלישי, 27 ביולי 2021

יהדות היסטורית, לא היסטרית

יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, זו שהתפתחה והתגבשה מתוך העברה רצופה של מסורת מדור לדור, לקונסרבטיבים והרפורמים. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

בס"ד

י"ח באב, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מה שאירע בכותל המערבי בערב תשעה באב חייב לעורר בנו מחשבה. העובדה שיהודים דתיים הפריעו במכוון ובגסות רוח לתפילתם של קונסרבטיבים ורפורמים ברחבת "עזרת ישראל", ועוד בתשעה באב, מעידה שנדרשת בחינה מחודשת של היחס שלנו לקבוצות האלה.

עד עכשיו היה ברור שהמאבק בהן מזיק באשר הוא משרת אותן ומעניק להן חשיבות; עכשיו מתברר שהוא גם מוציא שם רע לתורת ישראל. בעידן הזה, שבו הולכת החברה הישראלית ומתגבשת סביב הזהות היהודית, יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, זו שהתפתחה והתגבשה מתוך העברה רצופה של מסורת מדור לדור, לקבוצות הללו. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

כשהופיעה הרפורמה בקהילות ישראל באירופה ואחרי כן גם בארה"ב, היא איימה איום חמור על היהדות ההיסטורית. התהליך שאפיין את הדורות ההם היה עזיבת היהדות. יהדות השטעטל הייתה מנוונת אחרי גלות ארוכה. ההשכלה והתרבות המודרנית שבו את לבבות הצעירים והם ביקשו דרך לעזוב את מסורת אבותיהם. במסגרת תהליך זה היוו הרפורמים והקונסרבטיבים גשר נוח לזרימה מן היהדות החוצה. יהודים שחפצו להפסיק לקיים תורה ומצוות אך לא העזו למרוד לחלוטין, מצאו בהצטרפות אליהם פתרון קל.

היום המצב הפוך. עדיין ישנם "יוצאים בשאלה" אבל אין להם כבר צורך בתנועה הרפורמית לשם כך. יתר על כן, בניגוד למצב בדורות ההם, כיום ישנה תנועת תשובה משמעותית ברמות וגוונים שונים, שיוצרת זרימה הפוכה, מבחוץ אל תוך היהדות פנימה. פעם מי שהיה נאור עזב את היהדות, היום מי שנאור הולך ונפתח אליה ומחפש את הדרך חזרה. מלבד זאת, היהדות החרדית התחזקה מאוד, בעיקר מבחינה דמוגרפית, ובארץ ישראל הולכת ומופיעה תורת ארץ ישראל, שיודעת לשלב על בסיס היהדות ההיסטורית הן את המודרנה והן את הציונות בצורה חיה ובריאה. תורת ישראל המקורית הולכת ומתעצמת, והיא יכולה להרשות לעצמה להיות רגועה ובוטחת הרבה יותר. האיום של הרפורמה איננו תקף עוד.

לתנועה הרפורמית מעולם לא היה סיכוי להתפתח בארץ ישראל. אווירה דארץ ישראל מחכים, והנשמות שלה שואפות לשלמות ולא מסתפקות בתחליפים. אם ישנו היום תפקיד לתנועה הרפורמית בארץ ישראל הוא שוב כגשר, אבל הפעם מבחוץ פנימה, אל תוך היהדות. רבים בחברה החילונית חשים רתיעה וחוסר נוחות מהתקרבות מפורשת ליהדות ההיסטורית, ולא תמיד שלא בצדק; היהדות הרפורמית מהווה עבורם מפגש ראשון, נוח ולא מאיים, עם היהדות. אכן, היהדות הרפורמית בנויה על בסיסים רעועים, וניתן לטעון שעדיף לא לפגוש כלל את היהדות מאשר דרכה, אבל הפסדו של הגשר הזה יוצא בשכרו. לא רק שהוא טוב מלא כלום, אלא שישנם גם בעלי תשובה רבים שבדרכם לתורת ישראל עברו דרך תנועות ארגונים ומכונים שונים ומשונים והמשיכו מהם למקור.

גם באירופה ובעיקר בארה"ב, שהתנועה הרפורמית עדיין מבוססת בה, היא כבר לא מאיימת על היהדות האורתודוקסית. שם היא מאפשרת ליהודים המתבוללים לשמור עדיין על זיקה כל שהיא לעם ישראל. בזמננו, כשגם ההזדהות עם הציונות ומדינת ישראל אובדת ליהדות ארה"ב, זהו צינור החיים היהודיים היחיד שעוד נותר לה. במובן זה ממלאת שם התנועה הרפורמית, למרות כל שיבושיה, תפקיד חיובי.

לאור התפתחויות אלה ייתכן שהגיע הזמן להתייחס לתנועות האלה בצורה פתוחה יותר. יחד עם זאת, חובה להבהיר מהם הקווים האדומים של היהדות ההיסטורית. אם התנועות האלה מצפות מהיהדות ההיסטורית ללכת לקראתן, הן צריכות להיות נכונות לעשות צעד כזה גם מצידן. עליהן להבין שבנושאים בעלי השלכה ישירה ובלתי הפיכה על הדורות הבאים, ובראשם הגיור והנישואין, היהדות ההיסטורית לא תוכל להתפשר לעולם. יהיה עליהן להתפשר ולקבל על עצמן בנושאים האלה את דין ההלכה האורתודוקסית. מתווה הגיור של השר ניסים, שעומד שוב על הפרק, עשוי לפתור חלק מהבעיה.

על תנועות אלה גם לשקול מחדש את התנהלותן הציבורית הבעייתית ומעוררת ההתנגדות. פעיליהן המרכזיים רואים את היהדות ההיסטורית כאויב, מחוללים פרובוקציות השכם והערב, חוברים לארגוני הקרן החדשה למאבק נגדה ומאמצים אג'נדה פוסט ואנטי ציונית. הם גם מנסים לכפות את עקרונותיהם על היהדות ההיסטורית באמצעות הבג"ץ, שלא מתפקידו להכריע מהי יהדות. התנהלות זו מותירה רושם שלא לעסוק ביהדות ובאמונה לפי דרכם הם חפצים, אלא להתנגח ביהדות ההיסטורית.

על היהדות ההיסטורית להיזהר מלהפוך ליהדות היסטרית. בארץ ישראל התנועות האלה תישארנה לעולם שוליות. הן אינן מהוות איום עליה. את המחלוקות העקרוניות איתן חובה להמשיך לחלוק בנחישות, אבל ייתכן שהגיע הזמן לשנות את הגישה כלפיהן. אין טעם לקדש את עצם המאבק נגדן.