יום שישי, 11 ביוני 2021

שכחנו חצי מהעם

שכחנו חצי מהעם. שכחנו שגם השמאל הם יהודים. ואם מישהו מהימין חושב שנוכל להמשיך כך, נראה לי שהוא טועה; אי אפשר להתקדם בתהליך התחייה על אפו ועל חמתו של חצי מהעם שלנו.

בס"ד

א' בתמוז, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לפני כחודשיים, מיד אחרי הבחירות וכשהאפשרות לממשלת ימין על מלא עדיין עמדה על הפרק, כתב עוז אלמוג: "אני כולי בעד ממשלת ימין "על מלא". וגם כנסת ימין על מלא. בלי ערבים, סמולנים, הומואים ואנטי ציונים ואנטי יהודים על מלא. ניפטר מפרווילגים, פרוגרסיביים וניידים על מלא. גם את הצבא נהפוך ימין על מלא, אפילו בלי חרדים, שאמנם לא משרתים על מלא, אבל כן מצביעים ימין על מלא. נשים קץ להגמוניה, להתנשאות, לבוגדנות, לגלובליזציה, לחילוניות, לאנטי ולמרמור. ואחרי המשטרה, השב"כ והמל"ל נגיע ליעד: פרקליטות ובג"ץ שמרנים על מלא. וראש ממשלה לתמיד על מלא".

עוז אלמוג כתב את המילים האלה בציניות כמובן, אבל מתוך כאב עמוק. כדאי לנו בימין להקשיב טוב לקול הזה. כי עוז אלמוג הוא אמנם פרופסור באוניברסיטת חיפה, אבל הוא לא מאותם השמאלנים הפרוגרסיביים, הרדיקלים, הפוסט מודרניים, הניידים, סוכני הקרן לישראל החדשה. הוא לא שמאלני שטוף מוח. לאחרונה קראתי את הספר שכתב עם אשתו, תמר, "כל שקרי האקדמיה". זוהי ביקורת אמתית ונוקבת על העולם האקדמי של ימינו. בלי שום הנחות.  

כשקראתי את המילים האלה של עוז אלמוג שמעתי בהן זעקה. אלמוג מבטא את מה שחש חלק גדול מעם ישראל, השמאל-מרכז הציוני שמתגייס לצבא והולך למילואים; שמשלם מיסים; שאחראי לחלק גדול מההישגים של מדינת ישראל בכול התחומים, לעושר שלה וגם לאושר שלה; שאכפת לו מהמדינה. שהוא לא פחות ציוני מאף איש ימין. זהו חלק גדול וחשוב מהעם שלנו, שחש כבר שנים רבות שעל אף תרומתו האדירה למדינה רומסים אותו, מכנים אותו "בוגד" ולא סופרים אותו. מכאן באה הזעקה של עוז אלמוג ושל רבים כמוהו. ולכן הוא צד את עיניי ופילח את לבי.

עוז אלמוג לא מכיר אותי, אבל אני מכיר אותו מצוין. אנחנו מאותו הכפר. אביו, זאב אלמוג, היה מפקד חיל הים בזמנו. כשעברנו בילדותנו בחיפה ליד הבית שאלמוג גדל בו ברחוב שמשון, בקצה שכונת הכרמל דאז, בדרך לחורשות ילדותינו שהתחילו אז ממש בסוף אותו רחוב, חשנו כילדים יראת כבוד. אני עדיין זוכר איך תמיד אמרנו בינינו: כאן גר מפקד חיל הים. מסתבר שעוז ואני גם למדנו באותו תיכון, בריאלי בחיפה, ואפילו באותה אוניברסיטה. כך שכשהוא זועק, אני לא יכול שלא לשמוע. שם גדלתי, האנשים האלה הם תבנית נוף מולדתי, אני מכיר אותם מצוין ואני יודע שלמרות המחלוקות שבינינו הם יהודים יקרים, וציונים מסורים.

כשחזרתי בתשובה לפני כארבעים שנה, לא היה זה כדי לזרוק את כל מה שקיבלתי יחד עם עוז אלמוג מהעולם ההוא, מהסביבה ההיא, מהאנשים ההם ומההוויה הציונית אידאליסטית ההיא. זה היה כדי למלא את כל זה במשמעות חדשה; להעלות את זה לקומה שניה. גבוהה יותר. עמוקה יותר. שלמה יותר. יהודית יותר. מכיוון שכך, אני לא מחפש בפוליטיקה את הדרך להמשיך לנצח את השמאל הציוני, אלא את הדרך לחבר אותו לקומה שגילתי. אני מחפש את הנקודה המרכזית, זו שמאפשרת חיבור של שמאל וימין, דתיים וחילוניים, כיוון שהיא במישור גבוה משניהם.

בעיקרון השמאל המדיני כבר נוצח. הוא הביס את עצמו באוסלו ובהתנתקות. אין צורך להמשיך לנצח אותו. אפשר להרגיע. כרגע, בגלל שאנחנו עדיין נלחמים נגדו, אנחנו מאלצים אותו להזדהות עם השמאל הרדיקלי ומפקירים אותו בזרועותיו, אף שהוא ציוני והרבה יותר קרוב אלינו. אין סיבה שלא נשתף יחד פעולה וניצור יחד קונצנזוס חדש בחברה הישראלית. ממשלת ימין "על מלא", גם אילו היה אפשר להקים כזו, הייתה יכולה להיות בהחלט ניצחון גדול על השמאל. גם על השמאל הציוני. אבל ייתכן שזה היה ניצחון אחד יותר מידי. ייתכן שזה יהיה מסוג הניצחונות שעליהם נאמר: "עוד ניצחון כזה ואבדנו".

שכחנו חצי מהעם. שכחנו שגם השמאל הם יהודים. ואם מישהו מהימין חושב שנוכל להמשיך כך, נראה לי שהוא טועה; אי אפשר להתקדם בתהליך התחייה על אפו ועל חמתו של חצי מהעם שלנו.

אחד מהרבנים שתומכים במפלגת הציונות הדתית, ושמן הסתם מתנגד לממשלה המוקמת בימים אלה, שאל השבוע איפה קולם של בעלי התשובה בציבור שלנו; למה לא שומעים במחלוקת הסוערת שעל הפרק את העמדה הייחודית שרק הם יכולים לבטא. אז הנה, לא בטוח שלקול כזה הוא ציפה, וברור שלא כל בעלי התשובה יזדהו עם הדברים, אבל לפחות אני, בתור בעל תשובה שעדיין קשור בכול נימי נפשי לחצי העם שנותר מאחור, יכול לומר לעצמי, לבוראי ולהם בקול צלול: לא שכחתי אתכם.