יום חמישי, 25 באפריל 2019

היהודים ניצחו את הישראלים


הבוחרים הבינו שהשמאל אינו אחראי, אינו מבין את המציאות ואינו מייצג את האינטרס הלאומי.

בס"ד
כ' בניסן, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


כדי לסכם את מערכת הבחירות האחרונה ראוי לחזור לסיכומו התמציתי והבלתי נשכח של שמעון פרס לבחירות 1996, שבהן הפסיד לנתניהו: "היהודים ניצחו את הישראלים". לא במקרה המשפט ההוא עדיין רלוונטי; מאז 96 אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך היסטורי רב משמעות של מאבק איתנים בין שתי זהויות בחברה הישראלית: מחד הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה התחולל תהליך שיבת ציון והוקמה מדינת ישראל, ומאידך הזהות היהודית. הראשונה הולכת ושוקעת והשנייה הולכת וממלאת את החלל שנותר ויורשת את מקום רעותה.

המאבק בין שתי הזהות האלו רחש מתחת לפני השטח כבר מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. כתוצאה מהן ומהתהליכים שהתחוללו בעקבותיהן עלה הליכוד לשלטון בשנת 77 ב"מהפך" הידוע, והקים ממשלה שבה הן הדתיים והן החרדים תפסו מקום מרכזי. לראשונה עלו "היהודים" לשלטון. אלא שאז, מהותו של המאבק ההיסטורי הזה עדיין לא הייתה מודעת. בהסכמי אוסלו היה המאבק הרבה יותר מפורש, למרות שהופיע בהם בלבוש מדיני שנועד להסתירו. עיקר ייעודם של הסכמי אוסלו לא היה להביא שלום; הם נועדו לחסל את הכוחות "היהודיים" העולים בחברה הישראלית, ובמיוחד את המתנחלים ואת האתוס היהודי-אמוני שהם בטאו, בכדי להנציח את ההגמוניה של השמאל הישראלי ושל "הישראליות" שהועמדה בסכנה.

רק שנים אחרי שנחתם הסכם אוסלו חשף רון פונדק, אחד מאדריכליו, מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ". יוסי שריד אמר זאת בדרכו שלו למחרת חתימת הסכמי אוסלו: "גז חלום ארץ ישראל השלמה", כלומר, חיסלנו את האתוס האמוני. האיום הוסר.

את מחירם של הסכמי אוסלו משלם השמאל הישראלי עד היום, והם אחת הסיבות לכך שראינו אותו מתכווץ בבחירות אלה לכדי עשרה מנדטים של העבודה ומר"צ גם יחד. הציבור הישראלי הבין שאי אפשר להגיע להסכמים מדיניים עם הפלשתינאים; שהסכמי אוסלו היו איוולת ביטחונית ומדינית מן המדרגה הראשונה; שהם עלו לחברה הישראלית במחיר דמים כבד; שהשמאל הישראלי איננו אחראי, איננו מבין את המציאות שסביבנו ואיננו מייצג בנאמנות את האינטרס הלאומי הישראלי. הציבור הישראלי הגיע למסקנה חד משמעית שאין עוד להפקיד בידי השמאל את השלטון.

הסכמי אוסלו היו טעותו ההיסטורית הגדולה של השמאל הישראלי. הם חוללו דיאלקטיקה היסטורית מרתקת, שיוזמי אוסלו לא שיערוה, ואולי אינם מבינים אותה עד עתה. מה שהיה אמור להבטיח את המשך שליטם של "הישראלים" ושל ההגמוניה שלהם – הפך להיות מקום קבורתם. מאז אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק מפורש ומוצהר בין שתי הזהויות הללו, מאבק שטרם הסתיים למרות שמפרספקטיבה היסטורית כבר ניתן להבין כיצד יוכרע.

גם הבחירות 2019 היו חלק מהמאבק ההיסטורי בין שני המחנות הללו. הוא היה סלע המחלוקת האמתי ביניהם, גם אם לא במפורש. אף שהסוותה את שמאלניותה, שמא תזוהה עם אוסלו, כחול לבן הייתה הייצוג הפוליטי של "הישראלים", שניסו להחזיר את השלטון וההגמוניה לידיהם – ושוב ללא הצלחה.

מולם עמד המחנה של "היהודים" שמנה את המחנה הלאומי על ספיחיו, הכיפות הסרוגות והחרדים. לולא היו נזרקים כשבעה-שמונה מנדטים של הגוש הזה לפח האשפה מסיבות טכניות-פוליטית, היה ניצחונו הרבה יותר מוחץ ומובהק, וההכרעה במאבק ההיסטורי הזה הייתה כבר עכשיו הרבה יותר ברורה.

לשני הגושים הללו אנחנו קוראים עדיין "גוש הימין" ו"גוש השמאל" (או "מרכז-שמאל" לשם הסוואה), אבל המינוח הזה כבר לא רלוונטי. מקורו בימים שלפי הקמת המדינה, אז הוא סימן הבדלים באידאולוגיה הכלכלית-חברתית. השמאל היה מרקסיסטי וסוציאליסטי, והימין ליברלי וקפיטליסטי. כבר אחרי מלחמת ששת הימים המינוח הזה איבד את משמעותו המקורית: ההבדל בין השמאל והימין כבר לא היה כלכלי-חברתי בעיקרו אלא מדיני, והתמקד בשאלת "השטחים", ההתנחלויות ורעיון שתי המדינות.  

היום המינוח הנושן הזה, גוש הימין וגוש השמאל, רק מטשטש את טיבו של המאבק. העובדה שבשם "גוש הימין" אנחנו מתכוונים כמעט אוטומטית גם לציונות הדתית וגם לחרדים, מעידה על השיבוש. שמם הראוי והמעודכן של שני הגושים האלה הוא "גוש הישראלים" ו"גוש היהודים", באותו מובן עליו דיבר שמעון פרס. הראשון דוגל בישראליות החילונית ובדגשים אוניברסליים-מערביים כזהות הבסיסית של החברה הישראלית; השני בזהות היהודית ובדגש הלאומי. אם נקרא לגושים בשמם האמתי מהותו של המאבק תהייה הרבה יותר מובנת, והעיקר – הכרעתו תקדים לבוא. מערכת הבחירות הזו לא הייתה אלא עוד שלב במאבק ההיסטורי שבין "גוש הישראלים" ל"גוש היהודים".