יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

העיקר חסר מן הספר

מן השאלה העיקרית בנושא אירן התעלם נתניהו בנאומו אמש בעצרת האו"ם.


בס"ד
כ"ט באלול, תשע"ז

הן נאומו המרשים של נתניהו אמש בעצרת האו"ם והן הצלחתו להעלות שוב על סדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האירני, אינם יכולים לכסות על העובדה שהעיקר היה חסר מן הספר: מהי הסיבה שבגללה סימן משטר האייטלות באירן דווקא את ישראל כאויבו המר. לשאלה זו גם נתניהו מתכחש. ולא במקרה. כולנו מעדיפים לשכוח.

כי מה בדיוק בעצם קיומה של ישראל מעלה את חמתם של האייטולות?

אז נכון שההתנגדות הזו משמשת להם – כמו ששימשה תמיד לכל שונאי ישראל – לצורכיהם הפוליטיים, הן הפנימיים והן האזוריים; את העובדה הזו זיהו כבר חז"ל כשאמרו "מהו שכתוב "והיו צריה לראש" – כל המצר לישראל נעשה ראש (גיטין, נ"ה ואילך )". אבל המניע הזה, שיכול למשל להסביר מצוין את מדיניותו של שליט תורכיה, ארדואן, לא מהווה הסבר מספק לשנאה הטוטלית של האייטלות לישראל. יש בה משהו עקרוני יותר.

ועוד: בניגוד להתנגדות הפאן-ערבית לישראל, שהיא מובנת לחלוטין על רקע חדירת עם זר ושונה בעיניהם למזה"ת, מרחב הקיום הערבי הטבעי, מה שמהווה איום מובן מאליו, ההתנגדות האירנית נובעת ממקור אחר. העובדה שהמשטר הקודם באירן, משטר השאח, היה דווקא בעל בריתנו המדיני, מעידה שלא ניגוד גיאופוליטי מובנה הוא שמניע את אירן, אלא סיבה אחרת.

לא. לשלילת קיומה של מדינת ישראל יש מבחינתם של האייטולות סיבה עמוקה יותר, ואותה מגדיר באופן מדויק דווקא המלומד האנגלי, שהיה גם כומר קתולי, אדוארד הייסטינגס, כשהוא עומד על שורשיה של הלאומיות האירופית: "דומה שככל שהזיהוי [העצמי של אומות באירופה] של עם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים ("בנייתן של אומות", עמ' 223)".

כאן קבור הכלב. כי גם לאיראנים כאומה עתיקת יומין בכלל, ובשילוב האמונה הדתית המוסלמית השיעית בפרט, ישנה כידוע תודעה של "עם נבחר", בגרסתם שלהם כמובן, (מה שמסביר, אגב, גם את התנהלותם המדינית והפוליטית האזורית והבינלאומית).

וכל אומה שמפתחת תודעה כזו "יודעת" באיזשהו מקום בעל-המודע שלה שמקורה בישראל ורואה באופן מידי את ישראל ההיסטורי כאויבה העיקרי. גרמניה הנאצית היא רק דוגמה אחת, קיצונית, לתופעה. גם עבור משטר האייטולות באירן, כל עוד ישראל קיימת – כל שכן פורחת, משגשגת, ומנצחת – אלמנט מרכזי בתפיסת העולם שלהם את עצמם ובזיהויים העצמי נמצא מופרך, וממילא גם כל זהותם העצמית כולה נעקרת משורשה.

מה שמטריד את האירנים הוא שעצם הווייתו של עם ישראל, כל שכן תחייתו, הם סטירת לחי לזהותם שלהם כעם נבחר. בלי קשר לתודעתנו העצמית שלנו.

וכך חוזר אלינו שוב ושוב החוק האלוקי המונח ביסוד קיומנו ואיננו מניח לנו לשכוח ולהתכחש לעצמנו. בדיוק כמו שכל השבועות שלנו לערבים, ממש בהן צדקנו, שלמרות שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה אנחנו מעדיפים שלום מאשר את ארצנו ההיסטורית, אינן משכנעות את הערבים להירגע ולהניח לנו, כי הם מבינים טוב מאתנו שלא ייתכן כדבר הזה; וממילא התנגדותם מחייבת אותנו לשחרר את ארצנו גם בעל כורחנו;

כך בדיוק חוזר אלינו המושג של "עם נבחר" בדלת האחורית, נעור ומחייב אותנו להיזכר. כי גם אם נשבע לאייטלות של אירן שאחרי אלפי שנים חזרנו בנו מהתודעה של "אתה בחרתנו", מבחינתם, ובצדק, עצם קיומנו מכחיש את ההתכחשות. מה עוד שהם יודעים טוב מאתנו שהשכחה העצמית הזו לא יכולה להאריך ימים, ויום אחד עוד נתעורר ונחזור לעצמנו ולהכרתנו העצמית, ובכך נעמיד בסימן שאלה מוחלט את יומרותיהם שלהם.