יום שישי, 11 במאי 2018

אופוזיציה מחוקה


באין אופוזיציה משמאל שמציעה מדיניות חילופית, תצמח לנו אלטרנטיבה מימין לליכוד. השטח פתוח ואנחנו מחכים לך, בנט.


בס"ד
כ"ו באייר, תשע"ח
(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

מרתק היה לעקוב דווקא אחר תגובתם של ראשי האופוזיציה בישראל להצהרת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם איראן. את דבריהם של יאיר לפיד ואבי גבאי לא שמענו אפילו לא בבוקר שאחרי. בשלב בו נכתבות שורות אלה הם עדיין לא היו מסוגלים לייצר שום תגובה הגיונית להצהרה. במקומם שמענו את עמיר פרץ מ"המחנה הציוני" ואת עופר שלח מ"יש עתיד" מברכים על ההחלטה. הם כמובן לא היו מסוגלים לא לעשות זאת.

גם התגובות וגם השתיקות מבהירות עד כמה האופוזיציה בישראל לא מסוגלת למצוא אפילו נקודת משען אחת לבסס עליה חלופה הגיונית למדיניותו של נתניהו בנושא אירן ותוכנית הגרעין שלה. פרץ ושלח הרשו לעצמם לומר "אמת ויציב וישר ונכון ויפה הדבר הזה עלינו", מה שראשי מפלגותיהם אינם יכולים למהר לעשות, שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הפוליטית שלהם. 

לפיד וגבאי גם אינם יכולים כמובן להצטרף  לראשת מר"ץ שהגדירה את הצהרת טראמפ כ"החלטה רעה" ו"מהלך מסוכן", או לשלי יחימוביץ' שהביעה דאגה והתריעה על "סכנת מלחמה", שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הקוגניטיבית שלהם. בקיצור, אופוזיציה במצוקה.

אבל יש כאן הרבה יותר מזה, והרבה יותר מאשר סתם מצוקה פוליטית מקומית. אם נזכור את ביקורתה של האופוזיציה על נתניהו בעקבות הפרזנטציה של ארכיון הגרעין האיראני, שהתגלתה עכשיו במלוא תפארת נחיצותה; ואם נוסיף לחשבון את מתקפתה על נאומיו בשני בתי הקונגרס האמריקאים, שגם הם הוכיחו עתה את ערכם; ואם נעלה שוב על דעתנו את אזהרותיהם החוזרות ונשנות על האסון המדיני שממיט נתניהו על יחסי החוץ של ישראל; ואם נצרף לכך גם את תמיכתם הכנה, אפילו היום, ברעיון שתי המדינות ובדו-שיח מדיני עם "הפלסטינים", ואת תמיכתם בהתנתקות ובעיקר בהסכמי אוסלו, שהם עדיין לא מסוגלים להצהיר שהיו טעות היסטורית – וזו רשימה חלקית בלבד כמובן – יתבהר לנו שלאופוזיציה בישראל לא נותרה שום נקודה מוצא הגיונית, אחראית, בוגרת ומתקבלת על הדעת, לביסוס עמדה מדינית-ביטחונית חילופית לזו של הליכוד בכלל ונתניהו בפרט.

וזו לא תופעה נקודתית. אלא תופעה היסטורית. לאורך כל העשורים האחרונים בחזית המדינית-ביטחונית, התמוטטה עמדת השמאל הישראלי לחלוטין אל מול עמדת הימין, ועמדתו של נתניהו הפכה לקונצנזוס לאומי. אם נצרף לכך גם תזכורת על עמדת השמאל והאופוזיציה בשאלת מאגרי הגז, ואת פריחתה של הכלכלה בישראל והצלחת מדיניות נתניהו גם בתחום הזה, נוכל להגיע לשורה התחתונה ולסכם: אין אופוזיציה בישראל.

נכון, בשאלות דת ומדינה יכולה עדיין האופוזיציה למצוא איזו נקודת משען לאחיזתה, כמו גם בנושא שלטון הבג"ץ, אבל בשני אלה אין בכדי לבסס אלטרנטיבה כוללת לימין בישראל. שלי יחימוביץ ניסתה להיתלות כך בנושאי סוציאל-דמוקרטיה וכשלה. מוקד המציאות הישראלית הוא עדיין הממד המדיני-ביטחוני.

העובדה שיאיר לפיד עדיין נמצא בתחום ה-20 המנדטים בסקרים, איננה נובעת מכך שיש לו מדיניות חילופית למדיניותו של נתניהו בשאלות הללו; היא איננה ביטוי לאי הסכמתם של ישראלים רבים עם מדיניותו של נתניהו, אלא לקושי הפסיכולוגי שלהם להזדהות עם נתניהו עצמו, אישית, בעקבות מסעי הדמוניזציה שנעשו לו כאן בעשורים האחרונים.

אם כן, לנוכח מחיקת האופוזיציה הישראלית, התהליך ההיסטורי המסתמן בפנינו הוא של מעבר הדרגתי של התודעה הציבורית ימינה. הליכוד ועמדותיו הם היום המרכז, הקונצנזוס, והשמאל הישראלי הולך ושוקע, הולך ומידלדל, הולך ומוצא את מקומו בשולי ההיסטוריה.     
  
ומכיוון שאין חלל ריק במציאות, ומכיוון שאופוזיציה רלוונטית איננה רק צורך חיוני של הדמוקרטיה אלא גם צורך היסטורי חיוני על מנת ליצור תנועה, דינמיקה והתפתחות בחברה; שכן אלה אינן יכולות להיווצר אלא רק באמצעות שני כוחות מנוגדים, עולה השאלה מהיכן תיווצר אופוזיציה משמעותית לקונצנזוס הלאומי המסתמן סביב מדיניותם של הליכוד ונתניהו.

והתשובה היא שאופוזיציה כזו, שמציעה מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הקונצנזואלית, תצמח לנו בהכרח מימין לליכוד, והיא שתחליף את האופוזיציה משמאל שהולכת ומתדלדלת.

חלופה כזו הולכת וצומחת בימים אלה מכיוונו של "הבית היהודי". נפתלי בנט עומד עדיין כמעט בכל סוגיה מאחורי נתניהו, אבל גם מקפיד לא פעם לדחוף אותו קדימה. כך היום בסוגיית שלטון הבג"ץ, כך בשאלת המסתננים, כך בשאלת מעמד ההתיישבות ביהודה והשומרון ובעוד סוגיות.

נראה שבנט יכול לחדד את ההבדלים, להחריף את הניגודים ולהעז להביע עמדות אמוניות נחרצות ועקביות יותר, במיוחד בסוגיות המדיניות-ביטחוניות ובנושא החלת הריבונות. השטח פתוח והוא לא רק מזמין דיאלקטיקה היסטורית כזו, אלא אפילו מחייב אותה. היא כבר הולכת והופכת היום לכורח המציאות ולצו השעה.