יום שישי, 16 באוקטובר 2020

הכרזת העצמאות של בנט

השחרור מהליכוד אינו חבירה לשמאל. הוא נועד לפתוח לבנט אפשרויות חדשות לתימרונים פוליטיים 

בס"ד

כ"ח בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כבר מתגובותיהם לסקרים המחמיאים של נפתלי בנט וימינה היה אפשר לשער שנתניהו והליכוד אינם מבינים את האתגר שניצב בפניהם, ושכמו אותם גנראלים וותיקים גם הם מתארגנים למלחמה שעברה. נכון שלמעלה מעשרים המנדטים שימינה מקבלת כרגע בסקרים יכולים בקלות להתנדף ברגע האמת, ונכון שבכול מערכות הבחירות האחרונות הצליח הליכוד לשתות את הקולות לסרוגים ברגע האחרון, אבל זה היה נכון למלחמות שעברו. הסיטואציה הפוליטית העכשווית שונה לחלוטין, והנחמה של הליכוד שמה שהיה הוא שיהיה עלולה להתברר כאשליה כואבת שתעלה לו במחיר השלטון.

מה שהיה בגדר השערה הובהר השבוע לחלוטין. תגובת הליכוד ונתניהו להצטרפות של חלק מימינה להצבעת האי האמון של יאיר לפיד הוכיחה שהם אכן מתארגנים למלחמות עבר ומשתמשים בתחמושת חלודה ומיושנת. הזעקות כאילו ימינה מפרקת את גוש הימין והולכת עם לפיד והשמאל היו ניסיון פתטי להפעיל עליה לחץ כדי להחזיר אותה למתווה הישן, אל תחת כנפי הליכוד וחסותו. אבל אין כבר גוש ימין. נתניהו פרק אותו, וכולם יודעים זאת. הוא זרק בציניות ובלי להניד עפעף את ימינה אל מחוץ לקואליציה, אף שהנאמנות שלה לגוש ולנתניהו לאורך כל הדרך אפשרה לו את ניצחונו הפוליטי במערכת הבחירות השלישי. עכשיו הוא בא בטענות. בינתיים זה הוא, ולא בנט, שהולך עם השמאל לקואליציה ואף עושה עמו רוטציה.  

השבוע סוף סוף השתחרר הציבור הסרוג מהפטרונות של נתניהו והליכוד ויצא לדרך עצמאית. התגובה האמורה של הליכוד מעידה שהמפלגה טרם עיכלה זאת. זה שנות דור שהציבור הסרוג חוסה תחת כנפי נתניהו והליכוד, ומקבל תמורת זאת שתיית קולות, זלזול, אי עמידה בהבטחות והותרה מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות. לא עוד. הפעם האחרונה הייתה פעם אחת יותר מידי. אמנם גם לראשי המפלגות הסרוגות יש חלק באחריות להותרת ימינה מחוץ לקואליציה נוכח התנהלותם השערורייתית במערכות הבחירות האחרונות, אבל אסור לשכוח שנתניהו לא החמיץ את ההזדמנות. הוא השאיר את ימינה מחוץ לקואליציה במטרה ליבש אותה, ומופתע עכשיו לגלות שהיא הפכה את המצב שניכפה עליה למנוף לשחרור מכפיפות הקומה ההיסטורית של הכיפות הסרוגות כלפי נתניהו. סוף סוף מעמיד הציבור הסרוג חלופה כלל ישראלית לליכוד בהנהגת המדינה.

בנט השכיל להפוך את הצעת אי האמון של יאיר לפיד לקונסטרוקטיבית באמת מבחינתו. הוא הפך אותה ממש למניפסט שחרור. הוא יכול היה להתחמק, אולי להימנע, אבל הוא עט על ההזדמנות בשתי ידיו וניצל אותה לשם הוכחה שכוונותיו רציניות. הוא הצהיר באמצעותה שאין יותר מחויבות של ימינה לליכוד. הברית ההיסטורית של הכיפות הסרוגות עם הליכוד הסתיימה. הכיפות הסרוגות עומדות בפני עצמן ופניהן מופנות לכלל ישראל, עם אג'נדה ואידאולוגיה משלהן, ואם שיקולים פוליטיים עצמאיים. זר פרחים לנתניהו.

בנט פעל בתבונה רבה גם מול לפיד, שגם הוא מוטרד מאוד מהנסיקה של ימינה. לפיד לא העלה בדעתו שבנט יצטרף לאי האמון. הוא התכוון להביך את בנט ולהראות למצביעי המרכז-שמאל שמביעים בעת האחרונה אמון בבנט, שיריבו לא מסוגל להשתחרר מנתניהו, ושהוא משמש כקבלן משנה שלו להעברת קולות מהשמאל. אבל בנט הרים את הכפפה והוכיח גם בחזית הזאת, כמו מול הליכוד, שהוא לא מקובע לכללים ומסוגל לשנות את שדה הקרב עצמו. ההצטרפות שלו לאי האמון של לפיד, שלא הייתה לו כמובן שום משמעות מעשית, הפכה אותו לקונסטרוקטיבי מאוד מבחינת בנט גם מול לפיד. היא אפשרה לבנט להוכיח למצביעי המרכז-שמאל שהוא באמת לא עובד אצל נתניהו. על כך מגיע זר פרחים ללפיד.

זעקות השבר שנשמעו מכיוון הליכוד כנגד בנט וימינה עשויות לפעול כנגדו כבומרנג. אירוע שולי יחסית, שהליכוד יכול היה להתעלם ממנו, הפך לאירוע מכונן. בזכות תגובת הליכוד יודעים היום כולם, במיוחד בגוש המרכז-שמאל, שהם יכולים לבטוח בבנט; הוא כבר עצמאי ולא מחויב לנתניהו.

השחרור מהליכוד ומנתניהו אינו בשום אופן חבירה לשמאל. רחוק מכך. הוא נועד לפתוח עבור בנט אפשרויות חדשות לתמרונים פוליטיים יצירתיים, והשבוע הוא הוכיח שהוא מעז למצות אותן. אין לו בעיה לחרוג מהכללים, לצאת מהקווים והמשבצות ששרטטו עברו אחרים, ולשחק את הקלפים הפוליטיים שבידו בחופשיות. בכך מעצב בנט את הזירה הפוליטית מחדש, קובע גבולות גזרה חדשים ומצהיר בלי למצמץ שהוא מוכן ללכת על כל הקופה. שדה הקרב משתנה. מערכת הבחירות הבאה, בוודאי אם היא תתקיים עדיין בצל משבר המגיפה, לא תדמה לאלה שהכרנו. קווי המתאר שלה עשויים להיות שונים לחלוטין. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.