יום שני, 8 בינואר 2018

בארץ ישראל קם העם היהודי?!

בניגוד לדעתו של בן גוריון, העם היהודי קם באקט חד פעמי, במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל; היא ארץ הייעוד.


 בס"ד

אי אפשר אלא להצדיע לבן גוריון ולהוקיר אותו ואת דור מקימי המדינה; מפעל חייהם היה בלא ספק אחת המהפכות הגדולות – והמוצלחות – בהיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, עשרות השנים שעברו מאז, מבליטות את הצורך ב"מקצה שיפורים".

"מגילת העצמאות" שנוסחה על ידי בן גוריון (או בהנחייתו), היא מסמך שיכול להעיד היטב על תודעת הדור ההוא. כבר משפט הפתיחה שלה, בו קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה הישראלית המקורית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי...", בעייתי מאד. כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים), במתן תורה, בסיני. הפסוק "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט), נאמר לפני ולקראת הכניסה לארץ ולא בארץ ישראל, ודאי לא אחרי עשרות או מאות שנות גיבוש לאומי בארץ. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. עבורנו ארץ ישראל איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד, ארץ בה אנו אמורים להגשים את יעודנו הלאומי ומתוך כך את זה האוניברסלי.



אלא שתפיסה זו של העם העברי כמובן לא התאימה לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון היתה התפיסה הלאומית האירופאית, לפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית, והגדרה עצמית כעם – הקמת מדינה לאומית. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא יעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת; לפי התפיסה האירופאית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו; העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד; העתיד פתוח לחלוטין וכך הולכת זהותו של העם משתנית ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

כל שכן, שבן גוריון לא יכול היה לקבל את הסיפא של הפסוק הנ"ל – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". עם ישראל, אליבא דבן גוריון, הוא עם ריבוני שאיננו כפוף לדבר, ודאי לא לריבונו של עולם.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להדגיש – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי התבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם", כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת", תפיסה אירופאית ולא יהודית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ היתה כמובן חשובה לבן גוריון. הוא לא יכול היה לבסס אותה על הצו והיעוד האלוקיים ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופאית – שהיא תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה, בערך 250 שנה – מקוטלגת היום במושג "קהילות מדומיינות", מושג שטבע הפילוסוף בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה. גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם העובדה. למזלנו, בניגוד לאירופאים, לנו יש תפיסה שונה, שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

ממילא מובן שמגילת העצמאות הבן גוריונית – שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת, רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה, כפי שמסביר שבתי בן דב (כל כתביו, כרך 3, עמוד 319 ואילך) – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. היא היתה מתאימה לתודעת זמנה.

איך אמר ר' נחמן: צריך לעשות תשובה על התשובה. החזרה לארץ והקמת המדינה היו בבחינת "חזרה בתשובה" לאומית במובן העמוק ביותר של המושג. עכשיו הזמן להעמיק עוד יותר – לבסס אותן על התודעה היהודית.