יום רביעי, 24 בנובמבר 2021

המלכוד של הליכוד

האהבה והערצה של תומכי נתניהו חברי הליכוד לא מאפשרת לו להסיק מסקנות.

בס"ד
פורסם במקור ראשון ב- 12.11.21

"אין לנתניהו אישור ללכת, הציבור לא ייתן לו", אמר השבוע העיתונאי אבישי בן חיים בערוץ 13 בעקבות אישור התקציב. "גם אם היה רוצה לפרוש, המון העם לא מאשר לו". במשפט אחד הצליח בן חיים לתמצת את המלכוד בו נתון הליכוד. כי מצד אחד הסיכויים שקואליציית נתניהו תוכל להרכיב ממשלה בבחירות הבאות אינם גבוהים; בארבעת מערכות הבחירות האחרונות לא צלח הדבר בידיה, ואפילו עכשיו, בשיא מסע הדה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד, לא מצליח נתניהו לגייס בסקרים את 61 המנדטים שיאפשרו לו לחזור לשלטון. ומצד שני, החום האהבה והערצה ללא גבול של תומכיו לא מאפשרת לאף אחד בליכוד לקרוא לנתניהו להסיק מסקנות. ראשי הליכוד מבינים מצוין את המצב, אבל ברור להם שמצביעיו לא יסלחו לעולם למי שיעז לקרוא תיגר על נתניהו. יולי אדלשטיין היה האחרון שספג את נחת זרועם. האחרים לא מעזים לצייץ כלל.

נתניהו יכול היה כמובן להוציא את הליכוד מהמלכוד, ובכך גם את המדינה כולה, אבל בשלב זה נראה שהוא לא מסוגל לכך. קשה לו להסיק מסקנות ולפרוש בכבוד, ונראה שאין לו בעיה להשאיר אחריו אדמה חרוכה. אחרי ששרף את גוש הימין, הוא מצית עכשיו אש מחלוקת ושנאת חינם ששורפת את המדינה, ולא תנוח דעתו עד שישרוף גם את הלכוד. כך, באופן דיאלקטי, דווקא החיבוק הגדול שהוא מקבל מתומכי הלכוד הופך להיות קברו שלו עצמו ושל הליכוד כולו.

למושג דיאלקטיקה יש מובנים רבים. בניתוח תהליכים היסטוריים ופוליטיים משמעותו בין היתר שההיסטוריה מתפתחת מתוך מאבק בין כוחות מנוגדים, שפעמים רבות התנגדות ליריב דווקא מחזקת ומעצימה אותו, ושלא פעם פעולה פוליטית מתהפכת כנגד הפועל עצמו ומביאה לתבוסתו. מה שנקרא בלשון עממית "הפוך על הפוך".

כשמתבוננים בתהליכים בפוליטיקה הישראלית בעת האחרונה, הדינמיקה הדיאלקטית השלטת בהן ניכרת היטב לעין. נתניהו הקפיד מאז ומתמיד שלא לתת לאף אחד בסביבתו לסכן את מעמדו. לא רק שלא דאג לטפח יורש, אלא שהקפיד לכסח כל מי שצמח סביבו ויכול היה להסתמן ככזה. כך בלכוד עצמו וכך בכול מחנה הימין זכרונו לברכה. הפחד שלו מהיום שאחרי, מהמצב בו יצטרך לפנות את מקומו לאחר, היה אחד הכוחות העיקריים שהניעו את מהלכיו הפוליטיים והסבר מספק לנקמנותו באלו שהיו תומכיו, שותפיו ובעלי בריתו. זה, ולא שום דבר אחר, הביא לנפילתו. שותפיו לשעבר שבהם השתמש ולהם התכחש – ליברמן, סער, אלקין, גנץ, בנט, שקד ועוד – חברו זה לזה והצליחו לעשות יחד מה שאף אחד מהם לא יכול היה לעשות לבד. הפחד של נתניהו מהיום שאחרי, הוא שהביא אותו עליו.

יתר על כן. נתניהו הוא שהכשיר את מנסור עבאס. אחרי שלוש מערכות בחירות בהן לא הצליח לנצח את השמאל, בנה נתניהו את האסטרטגיה הפוליטית שלו לניצחון במערכה הרביעית על שותפות עם עבאס ורע"ם. גם במקרה זה, בתהליך דיאלקטי מובהק, הכשרתו של עבאס על ידי נתניהו היא שאפשרה את הקמת הקואליציה שהביאה לנפילתו.

ועוד: לנתניהו אחריות מרכזית לפיצול של ימינה ערב הבחירות. הוא שתמך בנטישתו של סמוטריץ' את בנט ושקד וייתכן מאוד שאף יזם אותה; הוא שעזר לסמוטריץ' להקים לעצמו מפלגה משלו וסייע לו לעבור את אחוז החסימה. גם המהלך הזה התהפך כנגדו. לא רק שבכך שחרר נתניהו את בנט מהתלות בסמוטריץ' ואפשר לו פעולה לנהל פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית, אלא שלסירובו העיקש של האחרון לאשר תמיכה של רע"ם, "לא מבפנים ולא מבחוץ", היה תפקיד מכריע בנפילתו של נתניהו. סמוטריץ' לא יכול היה להתבצר בסירובו לולא היה נתניהו הופך אותו לעצמאי מבחינה פוליטית.

גם היום ניכר שחוסר נכונותו של נתניהו להסיק את המסקנות המתבקשות מארבע כישלונות רצופים ולפרוש בכבוד, היא הדבק שמחזיק יחד את כל חלקי הקואליציה המורכבת שלפנינו. ככול שלא יניח לה וימשיך במסע הדה-לגיטימציה שלו, הוא כנראה רק יחזק אותה, בניגוד לכוונתו. יש רק לקוות שהזמן וההרגל יעשו את שלהם ושמתוך שלא לשמה, ילמדו בקואליציה הזו לשתף פעולה בין ימין לשמאל גם לשמה.   

חבל שבניגוד לפרוטוקול העדיפה קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל שלא להיפגש עם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בעת ביקורה האחרון בישראל. היא הייתה יכולה להוסיף לו הרבה מניסיונה האישי. מרקל וודאי הייתה מזכירה לו, מתוך דוגמא אישית, שחלק מגדולתו של מנהיג היא לדעת לפרוש בזמן ושההתעקשות להיאחז בקרנות הכיסא רק תקטין את יוקרת המורשת שהוא יותיר אחריו. וחבל, כי יש לנתניהו מורשת מכובדת להותיר.