יום שישי, 28 בפברואר 2020

שנאה עם ברק בעיניים


השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית  לבנימין נתניהו היא תופעה פסיכולוגית המוכרת בשם "השלכה" או "פרוייקציה"; מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.




בס"ד
ג' באדר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

החידה הגדולה של הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים היא השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית לבנימין נתניהו. אפשר להבין מדוע הוא מעורר התנגדות פוליטית משמאל, אצל מי שרואים בו את מי שגנז את חלום השלום שלהם. אפשר גם להבין את אלה שגדלו על ברכי תנועת העבודה ההיסטורית, שרואים בו את הגורם הישיר לקבורתה הפוליטית. הגיוני שישנם טהרנים שמבחינתם ראש הממשלה חייב להיות מלאך שאפילו כתם קל של נהנתנות או חוסר יושרה פוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. סביר שיש מי שחשים כלפיו חוסר אמון עמוק, נוכח התחכום המדיני והפוליטי שלו, שיוצר תחושה שפיו וליבו אינם שווים. גם התנגדות בימין, שרואה בו את מי שעלול לייסד בארצנו מדינה פלסטינית, מובנת. מה שלא מובן הוא השנאה האובססיבית והפתולוגית, מצד אנשים שרואים בו את שורש כל השחיתות והרוע בעולם.

קחו למשל את אהוד ברק. לא בדיוק העיפרון הכי ישר והכי מוסרי בקלמר. כמה וכמה פרשיות בתחומים שונים של חייו, הן הפרטיים והן והציבוריים, מעלים ריח רע של ריקבון מוסרי עמוק וחשש כבד שמה שפורסם עליו הוא רק קצה הקרחון. והנה, דווקא הוא לא יכול להעביר יום בחייו בלי לעסוק באובססיביות בשחיתות של נתניהו. לא מדובר בביקורת רציונלית, קרה ושקולה; אצלו זו שנאה חמה ותוססת. שנאה מהבטן. מעומק הלב. שנאה עם קצף על השפתיים. שנאה עם ברק בעיניים.

אהוד ברק הוא רק משל. את התופעה ניתן למצוא במינונים שונים בחוגים נוספים בחברה הישראלית ובמיוחד באליטות מסוימות. כך בתקשורת, כך במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט, וכך גם באליטה הביטחונית, בקרב "לשעברים" של מערכות הביטחון למיניהן, שלאחרונה גם הקימה לעצמה מפלגה רשמית, (תופעה שבארצות דרום אמריקה נוהגים לכנות "החונטה הצבאית").

השנאה הלא רציונלית הזו היא תופעה פסיכולוגית מוכרת ויש לה הסבר מדעי. היא מכונה "השלכה" או "פרוייקציה". בוויקיפדיה היא מוגדרת כך: "בפסיכואנליזה,  השלכה (פרוייקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים". מעין מה שלימדונו חז"ל: "כול הפוסל במומו הוא פוסל".

בתקשורת למשל יושבים פרשנים ומגישי יומני אקטואליה שמקבלים מיקרופון חופשי ומשתמשים בקביעות ובלי למצמץ במשאבי הציבור לשם שטיפת מוחו. אוזן רגישה אינה יכולה שלא לזהות את המניפולציות, את האינטונציות, את השאלות המתחכמות שנשאלות, ואת אלה שלא, את הקולות שמוזמנים בקביעות להביע דעתם ואת אלה שלא, וכדומה. גם אם הם אינם מודעים להתנהלותם השערורייתית, המושחתת מוסרית, באיזה שהוא מקום במעמקי הנפש רגשי האשמה המודחקים מצטברים והופכים למועקה המבקשת פורקן.

כך גם במערכת המשפט. גם שם יש מי שמתקשים להודות, אפילו בינם לבין עצמם, שהכוח העצום שבידם השחית אותם מוסרית, ושיש פער עצום בין הדימוי העצמי שלהם, דימוי של סרגל יושרה אידאלי, לבין ההטיה הפוליטית, ההתנשאות, היוהרה ושיכרון הכוח. גם שם מצטברים המתחים שיוצר הפער הזה, ומחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה שלא מניחה לנפש המיוסרת לישון טוב בלילה.

פרשת הצוללות ופרשת הממד החמישי גילו לנו רק את קצה הקרחון של השחיתות העמוקה של לא מעט מיוצאי מערכות הביטחון. ככול שמתגלות פרשיות השחיתות של ראשי כחול לבן, ובעיקר של המושכים בחוטיהם מאחור ומריצים אותם, כל מיני "לשעברים" שמרופדים במשכורות עתק, בפנסיות מנופחות ובקשרים מסועפים, הופכת השנאה האובססיבית שלהם לנתניהו ליותר ויותר מובנת. מי שהיו פעם יפי הבלורית והתואר, אידאליסטים שמסרו נפשם על בטחון ישראל, לא יכולים להביט לעצמם בעיניים ולהודות שכבר במהלך השרות הם התמקדו בקידום ובקריירה, ושהדבר העיקרי שמעסיק אותם מאז השתחררו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "לעשות לביתם". קשה להם להודות שהפכו ממלח הארץ לנהנתנים ומושחתים שקשרים מסועפים עם חבריהם במערכות השונות פותחים בפניהם דלתות למכרזים, חוזים ועסקאות מפוקפקות. גם אצלם המתח הנפשי שיוצר הפער הזה לא נותן מנוח ומחפש כתובת. אין הסבר סביר אחר לשנאה העמוקה, הלוהטת, הבלתי רציונלית, של האנשים הללו לנתניהו.

ביני לבין עצמי, זה הפך לאחרונה לנוהל קבוע. כשאני רואה את השנאה הפתולוגית הזו לנתניהו מופיעה ממישהו בתקשורת או ברשתות החברתיות, לא פעם גם אצל אנשים שאני מכיר באופן אישי, אני מתחיל לחשוד ולבדוק מה בדיוק הם מסתירים שם. לא פעם מתגלה שם שחיתות, נהנתנות, או סתם תסכול, מרירות וייאוש עמוק מחיים חסרי משמעות, שגם הם כשל מוסרי מובהק. תבדקו בעצמכם. זה עובד מצוין.