משה פייגלין וזהות - 5:

בס"ד

י"א באדר ב', תשע"ט

הבסיס של רעיון "החרות" של פייגלין ו"זהות" הוא, כפי שרבים הראו, בליברטריאניזם. אצל פייגלין זה אמנם לא ליברטריאניזם חמור, קיצוני, אבל רעיון החרות שלו – גם אם הוא לא יסכים לכך או לא מודע לכך – נובע מהמחשבה הזו, שהיא מערבית במהותה, נוכרית ואינדיבידואליסטית.

בעיקרון, הרעיון הזה טוען שהמדינה המודרנית היא הבעיה, וצריך לצמצם את כוחה. לעשות אותה משהו מעין "עירייה". טכני. פונקציונלי בלבד. או: כמה שפחות מדינה. "חלק מהליברטריאנים תומכים בממשל מינימלי, המפעיל מונופול על שירותים מסוימים, וחלקם תומך בסיפוק כלל השירותים בשוק החופשי על בסיס זכות הקניין", אם לצטט את ויקיפדיה כדי לעשות את זה פשוט.

אין זה אומר שפייגלין קרא ספרות ליברטריאנית, התעמק בה, והשתכנע בצדקת הרעיון. רעיונות "נמצאים באוויר", וכולנו מושפעים מהם ביודעין או שלא ביודעין.

כמובן, כל אידאולוגיה כזו, והאידאולוגיה הליברטריאנית גם היא, מלאה הרבה פרטים, גרסאות, רעיונות, ניצוצות, אורות, וכדומה. מאוד מבלבל. כאן אני רוצה לשים את האצבע על הנקודה שלדעתי היא המרכזית באידאולוגיה הזו: מבט קל בלבד יספיק לגלות גם למי שאיננו מיומן בחשיבה פילוסופית, שמעבר לכל הסיסמאות המסמאות את העיניים על חרות חופש וזכויות הפרט, הליברטריאניזם איננו אלא תרגום של הקפיטליזם, כלומר יחסי הייצור והכלכלה - לתורת המדינה, המוסר והערכים.

העיקרון המנחה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הוא עיקרון "היד הנעלמה", ההנחה שהדרך לניהול הכלכלה היא לתת לכוחות השוק החופשי להתנהל מעצמם, בלי חוקים ורגולציה או מתוך צמצומם הרב ככל האפשר. כל "החידוש הגדול" של הליברטריאניזם הוא בלעשות לעקרון הזה "העתק הדבק" לתחום הרוח, המוסר הערכים והמדינה בכללה. זה לעניות דעתי תורף העניין. זה הכל. לא הברקה גדולה מידי.

ספק גדול אם שכרו של העיקרון הקפיטליסטי איננו יוצא בהפסדו בתחומי הכלכלה, ואין כאן המקום להסביר שהקפיטליזם איננו העיקרון הישראלי האידיאלי של הכלכלה העברית (למרות שכרגע אין לנו משהו אחר וטוב יותר להציע), כמו שהדמוקרטיה איננה העיקרון האידאלי של הממלכתיות הישראלית (למרות שכרגע אין לנו משהו אחר וטוב יותר להציע), אבל אין ספק שניסיון פשטני, פסבדו-אינטלקטואלי, גם אם לפעמים איננו מודע לעצמו, ליישם את העיקרון הקפיטליסטי של "היד הנעלמה" בתחומי הרוח הערכים המדינה והמוסר – הוא בעייתי מאוד. קל מאד לגלוש בטעות ומבלי משים לגזירה שווה כזו, ולחשוב שיש בכך בשורה גדולה.

המחשבה הישראלית איננה אינדיבידואליסטית; היא קודם כל לאומית. יתר על כן, תורת ישראל חושבת שיש ערך למדינה, להגדרה העצמית של העם היהודי, לממלכתיות. המדינה איננה רק פונקציונלית, ותפקידה לא מצומצם להספקת שירותים לאזרח. היא איננה "עירייה". בתורת ישראל ישנה מצוות מינוי מלך, בלשוננו היום – יסוד מדינה. ממלכתיות. כלומר, יש למדינה בישראל ערך ומשמעות עצמיים.

תורת ישראל לא מניחה ש"היד הנעלמה", חרות וחופש מוחלט, תארגן את חייה הממלכתיים של האומה טוב יותר מאשר כל דרך ממוסדת. תורת ישראל מלאה חוקים משפטים ומצוות, הן לכלל והן לפרט. רוב החוקים והמצוות הם דווקא לאומה. החרות שהיא מציעה, איננה חרות מחוקים. היא איננה חושבת שהעובדה שישנם חוקים היא הבעיה, והתיקון הוא בצמצומם למינימום ההכרחי.

על פי תורת ישראל תיקונה של המדינה יבוא מתיקון המשפט – לא מביטולו.

כמובן, אידאולוגית "החרות" של זהות, (כמו הליברטריאניזם עצמו) מלאה הרבה מאוד "ניצוצות" יהודיים, ציטוטים, רעיונות ושברי רעיונות (בדיוק כפי שהאידאולוגיה הציונית החילונית מלאה מהם). לכן קשה להבחין שהפלטפורמה היא בעצם זרה, מערבית. כשמתקיים יחס כזה, "הניצוצות" בעצם מוסיפים יניקה וכוח לפלטפורמה הזרה, מחזקים אותה ונותנים לה מעוצמתם. לכך קוראים "יניקת החיצוניים". 

עד כאן לפוסט זה. הנושא לא סגור. אסגור את הקצוות ואראה את המסקנות ממה שטענתי כאן בהמשך. כאן רק אתן כיוון:

לבסס את הרעיון של התנגדות לכפיה דתית, על אידאולוגיה שזרה ליהדות ומבוססת על הגיון והנחות יסוד זרים לה, ומתוכה לגזור את גבולות הכפייה ואת כלליה, או חוסר הגבולות שלה, זהו מין שאינו במינו. בדיוק כמו שהניסיון של הציונות להגשים את שאיפת הגאולה הישראלית על בסיס אידאולוגיה לאומית אירופית, בעייתי מאוד, כפי שהסברתי בפוסט מספר 2.

כך גם באשר לניסיון לבסס את "הזהות היהודית", מושג ישראלי טהור, על אידאולוגיה מערבית מיובאת ועל רעיון "חרות" שהוא תוצרת חוץ.

את שתי הנקודות האלה אסביר בהמשך, אבל הפוסט הבא עדיין יעסוק ברעיון של "החרות" בנוסח של "זהות".