יום שישי, 11 בספטמבר 2020

אכלו לו, שתו לו

עלינו להודיע לנתניהו: או שתוביל מאבק אמתי לשיקום מערכת המשפט ולטיהורה, או שתעזוב אותנו מטענותיך האישיות נגדה, גם אם הן נכונות וכולנו מסכימים עליהן.

 

בס"ד

כ"ב באלול, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


החשיפות של עמית סגל השבוע על עומק השחיתות שפשתה במערכת המשפט הישראלית לא הפתיעו איש. הן רק הוכיחו בפירוט ובבירור מה שכולנו ידענו. לכולם ברור שמערכת אכיפת החוק הישראלית סימנה לה למטרה את הפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו רק בכדי להפיל את שלטון הימין. השמאל הבין שבמערכת בחירות דמוקרטיות הוגנת לעולם לא יעלה בידו להתמודד מול נתניהו, והיו לו מספיק נציגים, בעיקר בפרקליטות ומתברר שגם בשורות המשטרה, שהתגייסו למשימה הקדושה של הפלת נתניהו בכדי "להציל את המדינה".

מה שמפתיע הוא שאפילו עכשיו נתניהו לא מוכן להסיק את המסקנות מהעובדה ששום דבר כאן לא היה אישי נגדו. המהלך המשפטי כולו היה נגד נתניהו כראש מחנה הימין, אבל נתניהו עדיין ממשיך לזעוק "אכלו לי שתו לי", ולא מוכן לעבור למישור הציבורי ולפתוח במערכה כוללת לשיקום יסודי של מערכת המשפט מן השורש. הוא עדיין חושב שאם יעלה בידו להציל את עורו הפרטי באמצעות סוללה של עורכי דין, הכול יכול להימשך כפי שהיה עד עכשיו.

כשהוקמה קואליציית האחדות, היה ברור שהימין משלם תמורה גדולה לכחול לבן על נכונותה לשתף פעולה. נתניהו הפקיר בידה את מערכת המשפט תמורת מה שנראה אז כנכונות של כחול לבן לתמוך, או לפחות לא להתנגד, ליישום תוכנית המאה. אבל עכשיו, משהחלת הריבונות ירד מן הפרק לפחות בעתיד הנראה לעין, נותר הליכוד קרח מכאן ומכאן. לא החלת ריבונות, לא שיקום מערכת המשפט.

השר זאב אלקין המליץ השבוע לנתניהו על מהלך שיקום שורשי של מערכת המשפט ואכיפת החוק. אבל נתניהו, כמו נתניהו, ממשיך לא להכריע ולא להחליט. הוא יכול להצהיר מעל כל במה שמערכת אכיפת החוק הפכה למערכת עקיפת החוק, ועדיין לא להרים את הכפפה.

נתניהו עדיין לא מבין שהטענתו המוצדקת שמדובר ברדיפה משפטית של הימין כולו, ולא רק נגדו אישית, מחייבת אותו להתייחס למאבק המשפטי שלו כמאבק ציבורי ולא רק כמאבק אישי. שהמקרה הפרטי שלו איננו פרטי כלל, ושהוא מחייב אותו לא רק להתמודד משפטית בכדי להוכיח את חפותו, אלא להתמודד ציבורית מול מערכת המשפט כולה בכדי להחזירה למסלול הדמוקרטי.

המלצתו של אלקין לנתניהו היא להוביל תיקון מקיף של מערכת המשפט גם ללא תמיכה, ואפילו התנגדות של כחול לבן. ימינה כבר יזמה כמה הצעות חוק בנושא, ומי שהתנגדו למימושן היו דווקא נתניהו והליכוד. אם יואיל נתניהו להפוך את משפטו מאישי לציבורי, הוא יקבל תמיכה מספקת מחלק מסיעות האופוזיציה, ויוכל סוף סוף להביא לשיקום היסודי הנדרש. אבל נתניהו, כדרכו, גורר רגליים, מורח, ממתין, ואפילו כשהחבל המשפטי מונח על צווארו, לא מוכן להפוך את הרדיפה המשפטית כנגדו למאבק ציבורי רחב לא רק להגנתו הוא, אלא לשיקומה של הדמוקרטיה הישראלית.

המאבק הנוכחי שמנהל נתניהו מול מערכת אכיפת החוק, שהוא מאבק פרטי, בעייתי מאוד. הוא לא פותר שום בעיה ציבורית, לא מקדם את הדמוקרטיה, לא מביא לתיקון מערכת המשפט, ורק מוסיף אנרגיה שלילית למערכת הפוליטית. המתח הציבורי גובר, העויינות, השנאה וההסתה משני הצדדים. כל זה גם ממשיך לתדלק את ההפגנות בבלפור. הצורך בהכרעה, שרק היא תביא לרגיעה ולהורדת המתחים, עדיין לא נענה. כך נשארת הציבוריות הישראלית מותשת ממאבק חסר תכלית שלא מקדם אותה במאומה.

עלינו להודיע לנתניהו: או שתוביל מאבק אמתי לשיקום מערכת המשפט ולטיהורה, או שתעזוב אותנו מטענותיך האישיות נגדה, גם אם הן נכונות וכולנו מסכימים עליהן. מערכת המשפט זקוקה לשיקום, לא להתבכיינות. אם אתה לא מסוגל להעביר את המאבק המשפטי שלך מן המישור האישי למישור הציבורי, עזוב אותנו מהעוול שנעשה לך. עם כל הכבוד, ועם כל ההזדהות העמוקה, גורלך האישי פחות חשוב מגורלה של הדמוקרטיה הישראלית. קום, עשה מעשה, או עזוב אותנו בשקט.

 

יום שישי, 4 בספטמבר 2020

חלנ"שים

אי אפשר להבין את תופעת הדתל"שים בלי להבין תופעה מקבילה לה, מנוגדת לה, וסימטרית לה: תופעת החלנ"שים. שמעתם פעם על חלנ"שים? – לא. אז בואו נבהיר: חילונים לשעבר.

 בס"ד

ט"ו באלול, תש"פ

סוגיית הדתל"שים לא מפסיקה לעורר עניין. מידי כמה חודשים היא עולה שוב ושוב לדיון ציבורי סוער. זה עצמו מעיד שמה שנאמר עליה עדיין לא מצליח לתת תשובה משכנעת לשאלה מה הבעיה, אם בכלל, ומה פתרונה, אם היא אכן בעיה.

אני רוצה לגשת לסוגיה מפרספקטיבה אחרת. לא כנגד מה שכבר נאמר בה על ידי גדולים וטובים ממני, אלא בכדי להאיר אותה, וגם את מה שאמרו אחרים, מזווית אחרת.

אי אפשר להבין את תופעת הדתל"שים בלי להבין תופעה מקבילה לה, מנוגדת לה, וסימטרית לה: תופעת החלנ"שים. שמעתם פעם על חלנ"שים? – לא. אז בואו נבהיר: חילונים לשעבר.

אני לדוגמה אחד כזה. חילוני לשעבר. בדיוק החודש. באלול לפני ארבעים שנה, חזרתי בתשובה. מלא מלא. היו אז בודדים כמונו. היום ישנם מאות אלפים. אבל אנחנו, בעלי התשובה "הקלאסיים", לא בדיוק דוגמה לתופעת החלנ"שים. אנחנו אמנם פרצנו עבורה את הדרך אבל רוב החלנ"שים לא נהיו "דתיים" או חרדים מלא-מלא. הם נהיו "מתחזקים", כיפות שקופות, כיפות שמיים, שומרי שבת באופן חלקי, מקימי בתי כנסת בקיבוצים, אוהבי ארון הספרים היהודי וכדומה. הם לא דתיים, אבל כבר לא חילוניים. הם פתוחים ליהדות ולא אתאיסטים אידיאולוגים, כופרים עקרוניים, כפי שהיו פעם החילונים.

כמובן, מכמה וכמה סיבות קשה למדוד כמותית את התופעה, כפי שקשה למדוד כמותית את תופעת הדתל"שיות. ובעצם הכמות לא חשובה. חשובה האיכות. החידוש החשוב והמשמעותי הוא איכות התופעה, עצם התופעה, האפשרות שיהודי "חילוני" יתחיל להתחבר לפתע בטבעיות למקורות, לפי מידתו. כשנעשית פריצת דרך כזו, המספרים הגדולים כבר יבואו בהמשך.

בדיוק כפי שהחלנ"שים לא נהיו "דתיים", כך הדתל"שים לא נהיו "חילונים". המושגים דתיים וחילוניים שייכים לעידן אחר של תחילת הציונות והעשורים הראשונים של קום המדינה. אז היה קו ברור בין דתיים וחילוניים. היום הוא הולך ומטשטש. לשני הצדדים היה אז צורך חיוני להגדיר קו כזה. חומה בצורה. היום החיים גוברים עליו והולכת ונוצרת חברה שהיא כבר לא חילונית ולא דתית אלא יהודית.

הורדת המחיצות הגבוהות וההגדרות הברורות, יוצרת חברה שהיא חברה יהודית מסורתית. לא במובן של המסורתיות המבורכת של עדות המזרח, אלא של מסורתיות מסוג חדש, לא פחות מבורכת, שבמהותה גם היא יהדות מסורתית.

משני הקצוות ישנה תנועה לאמצע חדש שהוא מהווה את הרוב, הקנצנזוס, "הגוף" של החברה הישראלית שהולכת ומתגבשת בו. חברה כזו כבר איננה אנטי-דתית. היא פתוחה לתורת ישראל, לערכי האומה, להיסטוריה שלה ויכולה להזדהות עמן בלי בעיה.

הולך ונוצר מבנה חדש בחברה הישראלית. סולם שבו הרוב הגדול מזדהה נפשית ואידאית עם היהדות, ממלא כמה מצוות, כל אחד לפי מדרגתו, וחש שייכות והזדהות ברמה כזו או אחרת עם תורת ישראל. הוא כבר לא נגדה אוטומטית. זהו סולם יעקב, שישראל עולים וירדים בו. יש מי שמקפידים יותר ויש שפחות, וזה עצמו משתנה לפי תהליכי ההתפתחות וההתבגרות שלהם.

מה שקרה לאחרונה בעקבות פטירתו של הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל לא יכול היה לקרות לפני חמישים שנה. מכול קצוות החברה הישראלית הובעה הערכה רבה לדרכו למפעלו ולאישיותו. החברה הישראלית כבר לא הסתכלה עליו מהצד, כדמות חרדית או דתית שלא שייכת אליה, אלא על דמות שהיא חלק ממנה, ושהיא גאה בה ובפועלה.

יחס כזה של הגוף המרכזי של החברה לדמות רבנית הוא מפתח לשינוי עמוק ומהפכני בחברה הישראלית. עכשיו זה רק תלוי בנו "הדתיים" מלא-מלא. אם נהיה בני אדם, אם נהיה מה שתורת ישראל דורשת מאתנו, עם נהיה מודל לחיקוי, דוגמא אישית, החברה כולה – כולל הדתל"שים והחלנ"שים – תקבל מאתנו. תושפע מאתנו ברצון. היא לא תהיה "דתית" מלא-מלא, אבל הרבה יותר יהודית. כך תמיד היתה בנויה החברה היהודית מדורי דורות. בראשה היו תלמידי חכמים ובעקבותיהם הלך עם ישראל כולו, כל אחד במקומו, במדרגתו, כפי יכולתו.  

אבל בכדי שיהיה גוף החברה יהודי, צריך מוקד תורני רציני שיאפשר אותו. וכאן מקומן של הקריאות לחזק את החינוך הדתי-לאומי. כך צריך להבין אותן.

רק מיעוט מהדתל"שים נהיה "חילוני" למהדרין. רובם נשארים קשורים לדת, ברמה כזו או אחרת, ממלאים חלק מהמצוות, ופשוט חשים שבשלב זה של חייהם הם לא מסוגלים להתחייב לכל השולחן ערוך. הם לא יהיו "לשעברים" אם אנחנו לא נגדיר אותם ככאלה, ולא יתנתקו מאתנו אם אנחנו לא נוציא אותם מחוץ לתחום (וכמובן, גם לפתיחות וההכלה האלה יש גבולות וקווים אדומים). הם שומרים פחות אבל מחוברים בעצם. הם מרגישים שלפחות בשלב זה של חייהם הם יזייפו אם יהיו "דוסים" לגמרי, אבל לא מתנתקים מהדתיות.

אם להיות קצת פרובוקטיבי, להגזים, להקצין ולחדד, נאמר זאת כך: אין בעיה של דתל"שים. הבעיה היא בראש שלנו.

(יש כמובן עוד הרבה מה לומר בסוגיה הזו מהמבט הזה. ב"נ אמשיך בקרוב לעסוק בסוגייה)