יום חמישי, 28 בפברואר 2013

רגל שמאל ורגל ימין – העולם החרדי ושאר העם

העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. מאמר הגות


בס"ד

(מאמר זה פורסם במוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון" בחודש תשרי, תשע"ב (ספטמבר 2011). אשבץ בבלוג מידי פעם, בין המאמרים והפוסטים החדשים, מאמרים ישנים שפורסמו בבמות שונות ועדיין לא נס לחיים. עוד מאמרים כאלו, שנכתבו בשנה-שנתיים האחרונות אבל קשורים לאירועי הזמן, אכניס לבלוג בתאריך כתיבתם. זוהי הסיבה שלמרות שפתחתי את הבלוג רק בחודש אדר תשע"ג (פברואר 2013), נמצאים בו גם מאמרים משנים קודמות)

"כל מסע גדול", אומר הפתגם הידוע, "מתחיל בצעד קטן". עוד נהוג לומר בהקשר זה, שרצוי שהצעד הזה יהיה ברגל ימין. מה שלא מדובר בו בדרך כלל הוא בתפקידה של רגל שמאל בסיטואציה האמורה. מה בדיוק עושה רגל שמאל, כשרגל ימין צועדת קדימה?
ובכן, למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין, תפקידה של רגל שמאל איננו פחות חשוב. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. אסור לה "לקפוץ קדימה" כל עוד לא הובטח שרגל ימין מצאה את מקומה. יותר מכך, רגל שמאל היא הביטחון שאם הגוף לא ימצא קרקע יציבה להניח עליה את רגל ימין, שאם יכשל המהלך – יהיה לאן לחזור.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו. זוהי בשורה לא רק במימד הלאומי אלא גם בזה האוניברסאלי. אי אפשר גם להגזים במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנה של תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים, צבאיים וכדומה. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל; גדלות לעומת קטנות. זוהי קפיצה במדרגת החיים, לא רק ביחס ליהדות של הגלות, אלא אפילו ביחס לזו של בית ראשון ושני.
מי מבטיח לנו שהניסוי הנועז של חזרת העם לארצו יסתיים בהצלחה. מי תוקע לידינו שנצא מכל הסיבוכים הכרוכים בו – העליות, הירידות, הפסגות והנפילות – בשלום. מי חותם לנו שנגיע לייעדנו, נגשים את ייעודנו ונוכל לברך על המוגמר. עינינו הרואות עד כמה רבים הספקות באשר לעתידו של העם בארץ, נוכח הקשיים המתגלים תוך כדי המהלך.
רגל ימין – הציונות, הכוחות הדינאמיים של העם – התחילה את המהלך. אין זה המקום לנתח את מורכבותו, אבל מה שברור הוא שכל עוד לא הובהר שהוא הסתיים, ובהצלחה, ראוי גם להותיר בסיס יציב כלשהו מאחור, בכדי שאם יתברר שהמהלך היה פזיז ונמהר מידי והקדים את זמנו – יהיה לאן לחזור, ולו גם בשן ועין, בכדי להתחיל מחדש, או לפחות להישרד.
זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד אפור ומשעמם. להיות לכתחילה ראש קטן. לא הייתי רוצה להיות שם. את התהילה "גוזרת" רגל ימין. היא הדינאמית, היא הנועזת, היא המחדשת, היא הנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את קיומו של עם ישראל הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור, אם יהיה צורך.
מכאן גם נגזר, שכל עוד לא הובטח המהלך של החזרה לארץ; כל עוד לא זכינו לניצחון, לשחרור הארץ במלואה, וליציבות מדינית וגיאופוליטית; כל עוד לא הוקמה כאן תרבות יהודית אותנטית, בריאה, יציבה ומאוזנת; כל עוד לא הקמנו, אם לא את הבית השלישי, הרי לפחות את "תרבות הבית השלישי" – העולם החרדי, רגל שמאל, עתיד להיוותר מאחור – שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי, סטטי ומנוכר; וכן, מה אפשר לומר – גם מרגיז.
שינויים מסוימים, בעיקר טכניים, עתידים אמנם להתחולל בו, ומתרחשים כבר עתה, בפריפריה החברתית שלו יותר מאשר ב"גרעין הקשה". אבל התופעה הרוחנית-תרבותית-חברתית-מנטאלית של החרדיות, תיעלם מחיינו רק לאחר שהמהלך של שיבת ציון יושלם, על כל מימדיו, ובעיקר כמובן התרבותיים-רוחניים, שבהם תלויים כל שאר מימדי החיים.    
    


יום שני, 25 בפברואר 2013

האם יחימוביץ תצטרף לברית?

אם הציר לפיד-בנט לא יתערער ונתניהו לא ייכנע לו, הקלפים יהיו בידי יחימוביץ. היא תוכל לכפות בחירות חדשות שעשויות לחולל רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. מאמר פוליטי

 

בס"ד

אני מודה שהמאמר שלפניכם הוא בבחינת ספקולציה, אבל האפשרויות שנפתחות בפוליטיקה הישראלית מרתקות ומעוררות את הדימיון.
מצב המגעים הפוליטיים כרגע, כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, הוא שהציר בנט-לפיד עומד מול הציר נתניהו-ליברמן, ובינתיים איננו נשבר. האפשרויות העומדות בפני נתניהו הן צירוף "הצמד הסורר" וקבלת סדר היום שלו – קואליציה חברתית – השפלה שנתניהו מאד לא אוהב, או לחילופין, צירוף החרדים, מה שייעשה כנראה בשבוע הקרוב, תוך הימור כפול: או שהברית של לפיד ובנט תקרוס, ואחד מהם (סביר יותר שבנט) יצטרף לקואליציה, או שיחימוביץ תישבר ותעשה זאת.
בהנחה שהברית תישמר, המסקנה המפתיעה היא שהקלפים הם, דווקא, בידי יחימוביץ. אבל מלבד הבטחת קואליציה (מאד לא יציבה) לנתניהו, יחימוביץ יכולה גם לבחור בכיוון שונה: היא יכולה להצטרף לברית של בנט ולפיד ולכפות בחירות חדשות.
ליחימוביץ ישנן כמה סיבות טובות לכך. כידוע היא מאוכזבת מתוצאות הבחירות, והאפשרות לסיבוב שני ודאי קורצת לה. היא אפילו יכולה "לצאת גדולה" כמי שכפתה בחירות חדשות. אבל עוד הרבה יותר מכך.
אם תצטרף יחימוביץ לברית ותיכפה בחירות חדשות, תיווצר סיטואציה מהפכנית בפוליטיקה הישראלית, שבלי ספק תדבר אל ליבה. הציר החברתי לפיד-שלי-בנט יעמוד מול הציר המדיני נתניהו-ליברמן. צעירים מול ותיקים. פוליטיקה חדשה מול פוליטיקה ישנה.
אין לשלול את האפשרות ששלושתם ילכו יחד בבחירות החדשות, לא במובן של איחוד רשימות כמובן, אלא במובן של תעמולת בחירות משותפת תוך התחייבות להקמת "ממשלה חברתית" משותפת אחרי הבחירות. הנוסח יכול להיות משהו מעין "בחרו רק באחד מאיתנו ותנו לנו את הכוח להביא לשינוי חברתי". משהו מעין טריאומווירט חברתי בהנהגת המדינה.
בנסיבות כאלה "התנועה" של לבני ומופז ימחקו כנראה. מרץ תוסיף מנדט. הליכוד- ביתנו יספוג מכה לא קטנה. להערכתי כל אחד מהטריאומווירט יעלה במספר המנדטים שלו. כרגע הם מונים יחד 46 מנדטים. מופז ולבני – 8 יחד. חסרים 6-7 שיכולים להגיע מהליכוד. במוביליות הפוליטית של השנים האחרונות הדבר איננו בלתי אפשרי.
שלושתם יכולים לצאת נשכרים מהמהלך. יחימוביץ כבר מזמן מעדיפה את פתרון הבעיות החברתיות על התהליך המדיני. במהלך כזה היא יכולה לחזור לתחייה ולמרכז העניינים. גם לפיד ממוקד באוריינטציה חברתית, משימתו הראשונה היא ממשלה בלי חרדים, ותחושתו היא שהוא יכול לעלות במספר המנדטים. בנט בכלל יצא נשכר, לא רק במה שהוא יהיה חלק מרכזי מהטריאומווירט, ולא רק בפריצה נחשונית של הציבור הדתי-לאומי שהיה עד עתה שולי ומגזרי אל תוך מרכז הציבוריות הישראלית, אלא בעיקר בעניין המדיני: מהלך כזה מרחיק סכנה מדינית לא באמצעות ניצחון של ימין על שמאל, אלא באמצעות הורדת הנושא מלכתחילה מסדר היום. מה עוד שהליכוד-ביתנו ימצא עצמו כאופוזיציה ימינית.
זו תהיה רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. קשה להעריך שצוותי החשיבה של בנט ולפיד לא ראו אפשרות כזו. אם בימים הקרובים נתבשר על מגעים בין לפיד ובנט לבין יחימוביץ, לא בלתי אפשרי שזהו פשרם.
זוהי ספקולציה בלבד, כאמור, אבל היא מעידה שבנט תמרן בחכמה מעמדת "רק לא הבית היהודי" בקואליציה, לעמדה בה יש בפניו לפחות 3 אפשרויות טובות. נתניהו – שבוודאי רואה גם את התרחיש הזה לנגד עיניו – נמצא בלחץ עצום. המשך סירובו להיכנע ללפיד-בנט עשוי להביא לחבירתם עם יחימוביץ. נראה לי שבוחרי הבית היהודי שקצת לחוצים מידי, יכולים להירגע. תנו לבנט לעבוד ולנתניהו להיות זה שמזיע. 

 






      








יום ראשון, 24 בפברואר 2013

הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית

לפי שבתי בן דב תפקידה של אידיאולוגיה מהפכנית הוא "לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". מאמר הגות


 בס"ד
  
בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כל כתביו, כרך שני, עמוד 156) בוחן שבתי בן דב את האפשרות שהיציאה מ"משבר המדינה" (מושג חשוב בהגותו שמחייב הסבר בנפרד) תתאפשר על בסיס האידיאולוגיות שנטלו חלק בהקמת המדינה. במסגרת זו הוא בוחן גם את סיכוייו של הסוציאליזם הציוני להוות מוצא מן המשבר. הניתוח המדובר נכתב בערך בשנת 1953 והוא איננו מדבר על מה שנקרא היום "סוציאל דמוקרטיה", אלא על סוציאליזם מהדור ההוא, שהיה בעיקרו מרקסיסטי, ויוצג על ידי מפ"ם, אחדות העבודה ובמידה מסוימת גם על ידי מפא"י. שב"ד מנתח סוציאליזם זה ומגיע למסקנה, כפי שאכן התברר בשנים הבאות, שהסוציאליזם הציוני לא יוכל להיות האידיאולוגיה שתוציא את הציונות מן המשבר. עצם הדיון פחות מעניין אותנו כאן, אבל אגב הדיון, עולות תובנות אקטואליות מאד לימינו.
"הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה", כותב שב"ד, "והרי זוהי לכאורה, לפחות מבחינה פורמלית, בדיוק המשימה העשויה לעמוד בפני כוח מוסרי חיובי שיתפתח ביישוב הארץ-ישראלי ואשר ימצא את תנופתו מתנפצת אל מציאות השכבות השליטות במדינת-ישראל, שהתנוונו מבחינה מוסרית והמחזיקות עדיין בשלטון בכוח השגרה ובכוח עוצמתן הכלכלית".
הנה, בשורות אלה, ניתן לראות מדוע ה"מהפכה אמונית" היא הכרח היסטורי. השכבות השליטות בישראל מורכבות מצאצאי השכבות שהקימו את המדינה. במילים "התנוונותן המוסרית" מתכוון שב"ד בעיקר למובן הרחב של המושג: לשקיעת האידיאלים והאידיאליזם שלהם, לחומרנות האישית, לאינדיבידואליזם, להכפפת החיים להרחבת הקיום החומרי במקום להמשך ההתמסרות ליעוד וכדומה. המובן הצר של התנוונות מוסרית – שחיתות מוסרית אישית – הוא פועל יוצא של המובן הרחב. השכבות הללו, המחזיקות את ההגמוניה בחברה, הן החלק אשר "התנוון ומעכב את התפתחותה", ומסיבה ברורה: כל "כוח מוסרי חיובי" שיופיע בחברה וינסה להמשיך את תנופתה ההיסטורית (של שיבת ציון, במקרה זה), יהווה סיכון להגמוניה של אותו חלק מתנוון. על כן, השכבות השליטות עושות כל שביכולתן "לנפץ את תנופתו" של אותו כוח שמרגיש בתוכו יכולת להמשיך את התנופה ההיסטורית. כך מגיעה החברה למצב של שיתוק שפריצתו תתכן רק על ידי מהפכה. לא מדובר דווקא במהפכה במובן הברוטאלי של המושג, אלא, קודם כל, במהפכה תודעתית, שכן השכבות השליטות מבטיחות את ההגמוניה שלהן בעיקר באמצעות שליטה בתודעה.
לעינינו יש בכך הסבר לרצח האופי ו"הוצאת החוזה" של השמאל הישראלי בכלל ו"שלום עכשיו" בפרט, כנגד ציבור המתנחלים. לשיתוק הציוני, שהחל מיד עם – ובגלל – השגת המטרה הציונית העליונה – הקמת המדינה, ומאז מלחמת ששת הימים הפך מסתם שיתוק וקיבעון אידיאיים לניוון ושקיעה היסטורית, נמצא מוצא באידיאולוגיה האמונית, שיודעת לשלב את התפיסה המודרנית של הציונות על בסיס המסורת היהודית, ובכך מצאה את הדרך להתחדשות ציונית. אבל השכבות השליטות חשו – ובצדק – שהתחדשות ציונית זו תיטול מהן את ההגמוניה בחברה ותעביר אותן לשכבות חדשות; הן הכריזו עליהן מלחמת חורמה והחריפו בזה את השיתוק הציוני. 
זוהי כמובן רק סיבה אחת, אמנם מרכזית, למאבק של השכבות השליטות בציבור האמוני. על עוד סיבות, משלימות, עמדתי בספרי "המהפכה האמונית" בחלק הרביעי: "חילופי המשמרות – המימד הסוציו-פולטי". אבל את מהלכה של כל התפתחות היסטורית טבעית בכלל, ואת זו של שיבת ציון בפרט, אי אפשר לעצור. שכן באופן דיאלקטי הופכת עצם ההתנגדות לכוחות העולים בחברה למפתח ומאיץ לצמיחתן. ההתנגדות עצמה מחייבת את הכוח העולה להתפתח, ליצור תודעה עצמית ולהבשיל. זהו בדיוק העיקרון עליו קראנו היום (פורים) במגילת אסתר: המן נתלה על העץ שהוא עצמו הכין למרדכי.       





יום שישי, 22 בפברואר 2013

אל הציפור(ה)

העובדה שציפי לבני הצטרפה ראשונה לקואליציה יכולה לתת לנו אינדיקציה ברורה לאן פניו של נתניהו. מאמר פוליטי


בס"ד

עתה, עם הצטרפותה של לבני לקואליציה, כולנו יכולים להצטרף לביאליק בשירו המפורסם "אל הציפור": "שלום רב שובך, צפורה נחמדת...אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה...זמרי, ספרי, צפורי היקרה..".
לא שלציפי לבני כשלעצמה ישנה איזו בשורה חשובה, ולא שעצם הצטרפותה לקואליציה היתה בלתי צפויה, אבל העובדה שהיא עשתה זאת ראשונה, בהחלט מהווה בשורה משמעותית. היא תוכל לפענח עבורנו את "חידת נתניהו"; האם פניו ל"קואליציית תהליך מדיני" או דווקא להמשך "הבונקר" המדיני. ציפי לבני יכולה אמנם לשמש את נתניהו כגורם משמעותי בממשלת תהליך מדיני, אבל גם, שלא בטובתה, כעלה תאנה מצוין בממשלת ימין-חרדים.
לפני הצטרפותה (נקווה שנוכל לומר – לכידתה) של הציפור, ממשלת ימין-חרדים עם "השותפים הטבעיים" כפי שעדיין נהוג לכנותם, היתה אופציה כמעט בלתי אפשרית עבור נתניהו. לא בגלל שבנט חבר ללפיד, וגם לא רק מכיוון שהיא היתה צרה מידי (62 ח"כים, כולל מופז), אלא בעיקר מכיוון שכראש ממשלת בונקר מדיני שכזו הוא לא היה יכול לקבל – לדעתו – את פניו של אובמה וגם לא להראות את פניו בעולם.
ציפי לבני היתה מתקשה להצדיק הצטרפות לקואליציית ימין-חרדים אילו היא היתה מגיעה אליה אחרונה (יש גבול לצביעות). עכשיו, אם אין פניו של נתניהו לתהליך מדיני, הוא יכול לצרף בשלב הקרוב את החרדים לקואליציה (אחרי מופז, אבל מי סופר אותו). לפיד ("לא אצטלם עם ש"ס") יאלץ להישאר בחוץ (נתניהו ישמח לתת לו להתייבש ולהתאדות), ובנט לא יוכל לעמוד מול הלחץ הציבורי והלחץ מתוך מפלגתו ויצטרף גם הוא לקואליציה. אדרבא, הוא יוכל אפילו להצטרף בשמחה, הן מכיוון שהוא (ולא לפיד) יהיה זה שיוכל להיות נציגו של הציבור הרחב בפתרון שאלת "השוויון בנטל", תפקיד שהוא גם טבעי לו וגם מבטיח; אבל גם, ובעיקר, בגלל הוודאות שתהליך מדיני רציני לא צפוי להיוולד מממשלה כזו. ציפי לבני, שלא כמו אותם יקירי ירושלים שהיו בודקים מראש עם מי הם הולכים לסעוד, תמצא עצמה כעלה תאנה. לא רק שהיא לא תתקוף את נתניהו מהאופוזיציה אלא שהוא גם ייתן לה לפטפט את עצמה לדעת עם אבו מאזן, להצטלם איתו בכל פוזה אפשרית ולדבר על "תהליך" בכל טרקליני תבל.
אם, לעומת זאת, יבחר נתניהו לקבל את האולטימטום של לפיד, להותיר את החרדים בחוץ, ולצרף ללבני ומופז את לפיד ובנט (69 ח"כים), משמע שהוא מתכוון ללכת לתהליך מדיני. זה גם יסביר היטב את התנכרותו ל"בית היהודי" לפני ואחרי הבחירות, דבר שלא סביר להניח שנובע מסיבות אישיות. נכון שמלכתחילה היה נתניהו מעדיף את החרדים במקום בנט לצורך "קואליציית תהליך מדיני", אבל האולטימטום של לפיד מחייב אותו לפשרה. בנט, בלית ברירה, ישמש לו במקרה כזה פקק זמני עד הבשלת התהליך המדיני (כמו ששימשה המפד"ל לשרון לפני ההתנתקות). אם וכאשר, ימצא נתניהו לבנט מחליף; אולי אפילו יהיו אלה החרדים, אחרי שסוגיית השוויון בנטל תימצא בינתיים את פתרונה, ולפיד יוריד את התנגדותו לצירופם.

   


יום רביעי, 20 בפברואר 2013

רק לא הבית היהודי

לא משקעי עבר ולא שיקולים אישיים עומדים ברקע התנכרותו של נתניהו לבנט, אלא כוונתו להקים "קואליציית מהלך מדיני". מאמר פוליטי


 בס"ד

הקשיים בהרכבת הקואליציה מעידים בברור על הנושא המרכזי סביבו מנסה נתניהו לבנות אותה – הנושא המדיני. לא משקעים מן העבר, לא פסילה אישית וכמובן לא העדפותיה של שרה אשתו, עומדים ברקע של יחסו של נתניהו לבנט. הקמפיין כנגד הבית היהודי ערב הבחירות והניכור שמפגין כלפיו נתניהו לאחריהן, מעידים על עובדה אחת ברורה: נתניהו רוצה את כולם בקואליציה – מלבד את הבית היהודי. זה איננו עניין אישי אלא פרי החלטה מדינית אסטרטגית של נתניהו ללכת בקדנציה הקרובה על מהלך מדיני.
נתניהו מחפש "קואליציית מהלך מדיני" ומבחינתו "הבית היהודי" איננו יכול להשתלב במהלך כזה. לכן הקואליציה המועדפת עליו היא: הליכוד-ביתנו, החרדים, לפיד, לבני ומופז – קואליציה נוחה לתהליך מדיני. לחרדים זקוק נתניהו לא בגלל הבטחות קודמות, נטיות לב או "שותפות טבעית"; הוא זקוק להם בכדי שלא יצטרך להישען על השמאל בלבד, דבר שיהיה בעייתי מבחינתו משלוש סיבות: הוא לא רוצה להיות "שבוי" בידי השמאל; הוא רוצה לצמצם התנגדות פנימית בתוך הליכוד-ביתנו; והוא זקוק להם כעלה תאנה למהלך המדיני. ביקור אובמה, כפי שאסביר בהמשך, והכנסתה של לבני לקואליציה מחזקים פרשנות כזו.

קואליציית שוויון בנטל


הבעיה היחידה של נתניהו היא לפיד אותו מעניין רק דבר אחד – קואליציה בלי חרדים. זהו השטר הראשון שהוא חש חובה לפרוע לבוחריו, והוא חשוב לו, סמלית, אפילו לו היו מקבלים החרדים את כל דרישותיו. מבחינתו זהו תנאי כמעט מוחלט. בהמשך, כמובן, מתכוון לפיד לפרוע את השטר העיקרי – גיוס החרדים. לפיד אם כן, בניגוד לנתניהו, רוצה קודם כל ב"קואליציית שוויון בנטל".
האינטרס של לפיד ב"ברית" עם בנט ברורה: הוא תוקע טריז בין בנט והחרדים ובכך הוא מטרפד את "ברירת המחדל" של נתניהו – קואליציית ימין-חרדים – ומחייב אותו להותיר אותם בחוץ. לפיד רוצה את בנט בקואליציה כדי שש"ס תישאר בחוץ. הוא צריך את בנט גם מסיבה נוספת: חזית והסכמה רחבה יותר מול החרדים.
גם האינטרס של הבית היהודי בברית עם לפיד ברור: רק באמצעותה הוא יכול להבטיח את מקומו בקואליציה ורק ב"קואליציית שוויון בנטל" הוא יכול להיות שותף מלא. החבירה ללפיד נועדה לכפות על נתניהו "קואליציית שוויון בנטל" במקום "קואליציית מהלך מדיני". ועוד: האוריינטציה של בנט איננה מגזרית אלא כלל-ישראלית וגוש עם החרדים עומד בסתירה לכך, מה עוד שנתניהו יקים קואליציית ימין-חרדים רק כברירת מחדל, כאמור.  
חשוב לשים לב שהברית בנט-לפיד איננה סימטרית. בעוד ש"הבית היהודי" זקוק ללפיד כשלעצמו, לפיד איננו זקוק ל"בית היהודי" כשלעצמו אלא בעיקר לשם הוצאת החרדים. אם תימצא דרך להיפטר מהחרדים באופן אחר, לא תהיה ללפיד מניעה להתכחש לברית. ועוד: ללפיד אין בעיה שגם הנושא המדיני – מלבד השוויון בנטל – יקודם בקואליציה; אדרבה. לבנט (מבחינת נתניהו) אין אופציה כזו. מצבו של הבית היהודי, אם כן, איננו מזהיר.

ביקור אובמה

 

ביקור אובמה משמעותי להבנת המגעים הקואליציוניים. הוא מבהיר לאן פניו של נתניהו. אובמה לא מגיע על מנת לשתות קפה ולהחליף דעות. אם הוא מגיע, הרי זה על מנת לסגור את מה שהוסכם כבר מקודם. כמו כל סוחר טוב הוא בא לתת ולקבל. הוא ייתן לנתניהו גיבוי לתקיפה באירן (או אולי אפילו את התקיפה עצמה בכוחות אמריקאיים) ויקבל הסכם מדיני. נתניהו כנראה התכוון למה שאמר: מדינה פלשתינאית מפורזת וכדומה. יש לו, לצורך הרגעת מצפונו, תירוץ טוב לכניעה המדינית – הגרעין האיראני. מלבד זאת הוא כמובן מאמין שיוכל לעצב את המדינה הפלשתינאית לפי תנאיו. אשרי המאמין.
נתניהו לא ייתן ליחימוביץ את תיק האוצר בכדי שתהרוס את הישגיו הכלכליים, והיא, מצידה, לא תוכל להיכנס על פחות מזה. העיכוב בהקמת הקואליציה נובע מרצונו של נתניהו להוריד את לפיד מהעץ של "בלי חרדים", אבל ללפיד אין כרגע סיבה לוותר. כאן פחות או יותר תקועים היום המגעים הקואליציוניים.

האפשרות הסבירה שנותרה לנתניהו היא קואליציה עם לפיד, בנט, לבני ומופז, בדיוק במתווה שעשה שרון לקראת ההתנתקות: הכנסת הבית היהודי לקואליציה עד שהמהלך המדיני יבשיל ואז, אם וכאשר, לחפש לו מחליף. זוהי פשרה הן מצד נתניהו והן מצד הבית היהודי, שכבר הודיע שלא ישלול שיחות כשלעצמן. למרבה הפרדוקס, ככל שיקודם פיתרון לסוגיית גיוס החרדים, יפחת הצורך של לפיד ונתניהו בהשארתו של הבית היהודי בקואליציה; החרדים יוכלו להיכנס במקומו.
סירוב של הבית היהודי להיכנס לקואליציה שכזו יפתח בפני נתניהו את האפשרות לקואליציית שמאל: מרץ (או חלקים-פורשים מ"העבודה") במקום בנט. הם ישמחו לקדם תהליך מדיני. את ההתנגדות שתתעורר במפלגתו הוא יוכל לטרפד על ידי האיום (האמיתי) שהאלטרנטיבה היחידה היא בחירות חדשות.





יום שבת, 2 בפברואר 2013

כבר לא "שותפים טבעיים"

נתניהו מבין היטב את ההבדל בין ציונות של קיום לציונות של יעוד, והוא, נתניהו, שייך לראשונה לא לאחרונה. ככזה, גוש המרכז-שמאל הוא מבחינתן שותף הרבה יותר טבעי מאשר בנט ו"הבית היהודי". מאמר אידיאולוגי.


בס"ד                                                                                           

כשיתרו חובר למשה, כפי שמסופר בפרשת יתרו, הוא מזהה מיד שיציאתו של עם ישראל ממצרים היא תהליך היסטורי אמיתי ושורשי; תהליך אלוקי ולא סתם טרנד חולף. יתרו, שהיה לדברי חז"ל מחפש רוחני ותיק ומנוסה, יודע בדיוק מהו הסימן המובהק לתהליך אלוקי: "כי בדבר אשר זדו עליהם". לא רק שהיריב או האויב שלך בונה אותך על ידי התנגדותו, אלא שהתנגדותו עצמה הופכת לקבורתו. דווקא באיכות הדיאלקטית של התהליך ניכרת טביעת אצבעותיו של ריבון העולמים.
כבר עמדתי כאן בעבר הקרוב על הזכויות המגיעות לשמאל הישראלי על נסיקתו של "הבית היהודי". רצח האופי שביצעו השמאל והתקשורת בציבור האמוני במשך שנות דור, בידל אותו כמוצר ייחודי בפוליטיקה הישראלית. חשוב מכך, מתקפת השמאל גיבשה אותו והכריחה אותו לפתח תודעה עצמאית כציבור המיועד להוביל את המשך התהליך של התחייה הלאומית.
תגובתו של בנט לקמפיין המכוער והשקרי של "הליכוד-ביתנו" כנגד "הבית היהודי" היתה: זה הרי בדיוק מה שעשה לך השמאל, נתניהו. אמת, זה בדיוק אותו רצח אופי שיקרי, אבל חשוב גם להבין שהוא נובע בדיוק מאותן סיבות.
השמאל זיהה במתנחלים ובנתניהו – כשעוד היו "שותפים טבעיים" – כוחות חדשים שעולים בחברה הישראלית ומסכנים את ההגמוניה שלהם, ולכן תקף. הוא הדין במתקפת נתניהו על בנט.
נתניהו מבין היטב את ההבדל בין ציונות של קיום לציונות של יעוד, הבדל עליו עמד בנט בקמפיין הבחירות שלו. והוא, נתניהו, שייך לראשונה לא לאחרונה. ככזה, גוש המרכז-שמאל, להוציא את השמאל המובהק, הוא מבחינת נתניהו שותף הרבה יותר טבעי מאשר בנט ו"הבית היהודי".
בדיוק כפי שרצח האופי של השמאל בידל ובנה את נתניהו והציבור האמוני בשלב הקודם, כך בונה עתה נתניהו, שלא בטובתו, את בנט ו"הבית היהודי". הוא מבהיר לו שהם כבר לא שותפים טבעיים. הוא מעמיד את הציבור האמוני בצד, ומכריח אותו לפתח תודעה עצמאית. תהליך זה ילך ויבהיר שקו התיחום העתידי בפוליטיקה הישראלית עומד להיות "הבית היהודי" כציונות של יעוד מצד אחד, וכל שאר המפלגות הציוניות, כציונות של קיום, מהצד שני.
יש להניח שהתמונה בה השתמש בנט בקמפיין שלו, בה הוא ניצב מאחורי נתניהו, הייתה לצרכים טקטיים בלבד. שאם לא כן, ילמדו בנט, הבית היהודי והציבור האמוני כולו, בדרך הקשה, שהם ונתניהו כבר לא בדיוק אחים.
זה אינו אומר כמובן שבשלב זה בנט לא צריך להיכנס לקואליציה, אם יוזמן, אלא רק שהוא צריך להכיר היטב את מקומו. משמעותה של קפיצת המדרגה של "הבית היהודי" היא שנתניהו כבר לא אח של בנט יותר מאשר לפיד, לבני, מופז או יחימוביץ. מצב זה אינו פועל יוצא של ההצלחה האלקטוראלית של הבית היהודי, אלא דווקא של הצהרת הכוונות האידיאית, שגם אם לא היתה מפורשת מספיק, היא הגורם, מתחת לפני התודעה, הן להתגבשותו והן להצלחתו של הבית היהודי.
נתניהו הולך ומוצא את עצמו, בתהליך טבעי, כחלק מגוש המרכז-שמאל של הציונות הישנה. הוא ילך וידגיש זאת ובמקביל ידגיש את ההבדל בינו לבין בנט. תהליך זה ילחיץ את מי שאצלו שאריות התודעה המפד"לית עדיין מהוות משקע משמעותי. קשה יהיה לו לעמוד במצבו של אברהם העברי, הוא מהעבר האחד וכל השאר מהעבר השני. אבל כשריבונו של עולם רוצה להוליד את הכוחות שעתידים להוביל את שיבת ציון לשלב השני שלה, הוא חייב קודם כל לבדל אותם. הן בכדי שיעמדו הם על דעתם זהותם ייחודם ותפקידם, והן בכדי שהעם כולו יכיר בכל אלה.
לכן על כולנו להבין שהליכוד-ביתנו והבית היהודי כבר אינם "שותפים טבעיים"; עלינו להפסיק להצטלם מאחורי נתניהו, אלא להתייצב למולו; ובעיקר – עלינו להפסיק להתבכיין מול מתקפות הליכוד, אלא אדרבה, לשמוח בהן מתוך הכרת משמעותן, ולהשתמש בהן כמנוף להתפתחות אידיאית ופוליטית. "כי בדבר אשר זדו עליהם".