יום שבת, 16 בפברואר 2019

החורבן האינטלקטואלי של השמאל

עמדות השמאל הישראלי מחייבות אנטי-אינטלקטואליות. האינטלקטואלים בשמאל כבר אינם מסוגלים לחשוב ברצינות ובכנות.


בס"ד 
י"א באדר א', תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")


השבוע נחלתי אכזבה קשה. חנוך דאום הביא לביתי אורחת מכובדת – ראשת מר"ץ, ח"כ תמר זנדברג. המפגש היה בשביל התכנית "המתנחל" שתשודר לקראת הבחירות בערוץ 13, בפורמט המוכר עוד מהבחירות הקודמות: דאום מלווה ראשי תנועות פוליטיות בפעילותם במשך יום שלם ומשוחח עמם בדרכו ההומוריסטית על דא ובעיקר על הא.

כשאנשי ההפקה של התכנית הציעו לי לארח אותה בביתי, קיבלתי את הרעיון בשמחה. מכיוון שלא היה מדובר על עימות שגרתי באולפן, אלא על ביקור של כשעה שמאפשר דיון אינטלקטואלי או לפחות מפגש אנושי, פיתחתי ציפיות גבוהות. בסך הכול, אמרתי לעצמי, זנדברג היא דמות פוליטית מרכזית, בעלת אידאולוגיה ברורה ועקבית, שגם מייצגת רבים מאנשי האקדמיה, מערכת המשפט, אנשי תרבות ואמנות מובילים וכדומה. יש סיכוי שנוכל להתרומם מעבר לשיח הפוליטי השגרתי והמתלהם הרגיל  ולנהל דיון קצת יותר ענייני ואינטלקטואלי. ציפיתי שיהיה עם מי לדבר.

דבר מהציפיות האלה לא התגשם. כבר במשפט השני עלה הנושא של רצח רבין, ולא ירד גם בהמשך. מכאן ואילך ירתה תמר את הסיסמאות המוכרות על תהליך אוסלו, על "הכיבוש", על ההכרח לחלק את הארץ הזאת ועל "שתי מדינות לשני עמים". וכן, כמובן, על "החזון המשיחי" של הימין הדתי ועל ההדתה. לא מפגש אנושי בנוסח "את אחיי אני מחפש", כפי שקרא לכך חנן פורת בזמנו, ולא שום דיון אינטלקטואלי או אידאולוגי. שיח פוליטי רדוד, שטחי ופלקטי.

אם לנסות להעביר את החוויה בדימוי, היה זה כמו לעמוד מול מכונת המזל של הקזינו. אתה מכניס דולר, ואם מתמזל מזלך, נשפך במשך שניות ארוכות זרם של מטבעות, בזו אחר זו, בקול רעם מצלצל. כך התנהל גם המפגש שלנו: על כל משפט שהוצאתי בניסיון נואש להרים את רמת הדיון, קבלתי שטף של סיסמאות נדושות שמוכרות לנו מאז שנות התשעים וימי אוסלו. תמר, אמרתי לה, לא עברו כ-25 שנים? לא קרה שום דבר מאז שנות התשעים? המציאות לא לימדה אותנו משהו? גם ההתנתקות לא? את חוזרת על אותן מנטרות שבימי אוסלו עדיין היה בהן, לפחות לגבי אנשים לא מעטים, איזו תקווה בשורה או לפחות הגיון, אבל היום הן בריחה מן המציאות.

דבר דומה קרה לי גם לפני כמה שבועות, כשעליתי לשידור בתכניתם של ינון מגל וענת דוידוב ברדיו 103. איתי עלה לשידור גם האלוף במיל' עמירם לוין, חבר מפלגת העבודה. גם כאן היו לי ציפיות. בכל זאת, עמירם לוין היה אלוף פיקוד הצפון וסגן ראש המוסד, בן אדם רציני. ציפיתי לדיון ענייני. אבל גם במקרה ההוא פגשתי שטף של מילים ברמת הטוקבק, בלי שום יכולת או נכונות להקשיב או לפתח דיון מינימלי.

בהמשך היום, אחרי המפגש עם זנדברג, ניסיתי להבין מה בדיוק קרה ולמה. היה ברור לי שמשום מה היא הרגישה מאוימת והייתה לחוצה, ושהיא בחרה בטקטיקה של "ההגנה הכי טובה היא התקפה" ופשוט ניסתה להציף אותי במילים. היא התבצרה מולי ולא אפשרה שום פתח למפגש אנושי, כל שכן לשיח אינטלקטואלי. רק שטף סיסמאות חוזרות על עצמן שהיו לי לזרא. אבל לפתע הכתה במוחי תובנה: השמאל הישראלי לא נמצא רק במצב של חורבן פוליטי ואלקטוראלי, כפי שמעידים היום הסקרים, אלא בעיקר במצב של חורבן אינטלקטואלי. הוא לא בנוי להתמודדות רצינית.

העקשנות להמשיך לדגול ברעיון שתי המדינות ובאג'נדה שעמדה בבסיסם של הסכמי אוסלו, בניגוד למציאות שמוכיחה לנו כול יום מחדש שהדבר הוא בלתי אפשרי ולו רק מסיבות ביטחוניות וקיומיות, מחייבת את השמאל הפוליטי להתכחש למציאות ולבצע את כול הלוליינות האינטלקטואלית האפשרית, רק כדי לנסות לתת לעמדה המדינית הזו בסיס רציונלי כלשהו. מלחמה נגד המציאות מחייבת חוסר יושרה אינטלקטואלית. היא מחייבת בניין-על רציונלי, הבנוי על כרעי תרנגולת, שיצדיק את המשך האחיזה בדמיון, ואת הסירוב ללמוד את הלקח. היא גורמת בהכרח לניוון אינטלקטואלי ואידאולוגי.

אין עוד אינטלקטואלים בשמאל הישראלי הפוליטי. אי אפשר שיהיו. העמדות של השמאל הישראלי, ובמיוחד אלה המדיניות, מחייבות אנטי-אינטלקטואליות. יש בשמאל אינטלקטואלים כמובן, כמו גדי טאוב למשל, שלא מתכחשים למציאות ומתמודדים עמה באומץ, בחריפות, בעמקות ובישרות, אבל הם עדיין מתי מעט. הרוב הגדול, זה שעדיין מנסה לאחוז בכוח בעמדות המדיניות של מר"ץ והעבודה, כבר איננו מסוגל לחשוב ברצינות ובכנות. החורבן הפוליטי והאלקטוראלי שאנו רואים היום בשמאל הישראלי הוא תוצאה של חורבן עמוק ושורשי יותר, של החורבן האינטלקטואלי שהביאו על השמאל הסכמי אוסלו. החטא ועונשו.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

יום שישי, 1 בפברואר 2019

איש אשר רוח בו


רצוי שראש רשימת הבית היהודי לא יהיה איש פוליטי אלא דווקא ערכי-מוסרי. כזה שישיב למדינה את הערכים שאבדו לה.


בס"ד
כ"ו בשבט, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

השבוע הסתמן כי הידיעות על מותה של הציונות הדתית היו מוקדמות מידי. אדרבה, העובדה שמפלגת הבית היהודי מתחילה להתאושש מהמשבר העמוק שפקד אותה היא עדות חיה לחיוניותה של התנועה, לשורשיה ההיסטוריים והאידאולוגים העמוקים, ובעיקר לעובדה שמעבר לכל ההיבטים האישיים והאינטרסים, יש לתנועה ולאישיה אחריות ציבורית ומחויבות לחזון המניע אותה. המלאכה טרם הושלמה אבל המתווה לשיקום התנועה ולהצגת הרשימה לכנסת יצא לדרך, והוא מבטיח התארגנות מהירה לסיום המשבר, שרוב התנועות הפוליטיות בישראל כיום לא היו מצליחות להיחלץ משכמותו.

העובדה שיש לתנועת הבית היהודי חזון היא גם המפתח לאתגר הבא שעומד בפני התנועה: בחירת ראש הרשימה לכנסת. כי השאלה הראשונה שעלינו לשאול איננה מי יהיה האיש, אלא מה תפקידה של הבית היהודי בציבוריות הישראלית בעת הזאת, תפקיד שממנו אמורה להיגזר דמותו של ראש הרשימה.

מה שיש לציונות הדתית ולתנועת הבית היהודי שהיא כלי הביטוי הפוליטי שלה להציע, והוא כמעט לא קיים היום בכנסת ישראל ובחיינו הציבוריים הוא חזון. החזון הזה, חזון הגאולה והתחיה ברוחו של הרב קוק, הוא הרוח החיה שמניעה את חבריה, מי ברב ומי במעט, והוא גם שצריך לעמוד לנגד עיניה בהמשך דרכה בכלל ובשאלת בחירת ראש הרשימה לכנסת בפרט. כי העמדת חזון הוא תפקידנו בעת הזאת, והאישיות שאנו זקוקים לה הוא איש או אישה אשר רוח בם, שמסוגלים לבטא בשפה השווה לכל נפש את החזון של הרב קוק, שהוא המגדלור שאמור להאיר את דרכה של האומה בדורות הבאים.

במהלך המשבר דובר על הרב אלי סדן כאחד המועמדים האפשריים לראשות הרשימה. לא ברור אם ההצעה הזו עדיין בתוקף, אבל דמותו יכולה להוות מודל טוב להבנת מאפייניו של האדם לו אנחנו זקוקים. כשעלה שמו של הרב אלי סדן לתפקיד, מיהרו רבים להזהירו שהפוליטיקה איננה הצד החזק שלו, ועדיף שימנע מקבל על עצמו את התפקיד. אבל אדרבה, בעת הזו זקוק עם ישראל בכנסת ישראל דווקא לאדם בעל שעור קומה תורני, לאיש אשר רוח בו; לאדם שמדבר ערכים, שחושב ישראליות, מרגיש ישראליות וחי חיים ישראליים; למבוגר אחראי, ממלכתי, כלל ישראלי, שמעורב בחיים הציבוריים, שמסוגל להביא לציבוריות הישראלית דרך כנסת ישראל ממד רעיוני, ערכי ומוסרי שהיה בה בעשורים הראשונים של המדינה, ואבד. חסרונותיו של אדם מסוג זה, מיעוט כישוריו הפוליטיים, הם הם יתרונותיו.

הגיעה העת שבכנסת ישראל לא ישמעו רק פוליטיקה מהסוג הנמוך והקלוקל לו התרגלנו בשנים האחרונות, אלא גם דברים גדולים, כי "דור בעל רוח גדול חפץ ומוכרח לחפוץ, בכל מקום שהוא פונה, לשמוע דברים גדולים". הציונות הדתית, שמיוצגת פוליטית בבית היהודי והאיחוד הלאומי, היא המקור היחיד כמעט שמסוגל לבטא דברים גדולים בעת הזאת, שמסוגל לרומם את מבט האומה משקיעה בביצת שאלות ההווה כשלעצמן, לראייתן מפרספקטיבה של העתיד, של הייעוד, של התחייה ושל הגאולה.

לא מדובר על סיסמאות וציטוטים בומבסטיים מכתבי הרב קוק. מדובר למשל על הדיבורים היוצאים מעומק הלב, מלאי כובד הראש ויראת השמיים, ששמענו מהרב ירחמיאל וייס, בראיון שלו עם אילנה דיין, שנערך בזמנו אחרי הרצח בישיבה לצעירים. או למשל על ההתנהלות האמונית המעוררת השתאות של שלושת האימהות של הנערים שנחטפו בגוש עציון ונרצחו. אלה דיבורים שכבשו בזמנם את לב האומה והותירו בה חותם עמוק שלא ישכח. אלה הם "הדברים הגדולים" שכנסת ישראל צמאה לשמוע בעת הזו.

למרות שמבחינה פוליטית הרחיק אותנו המשבר האחרון מעמדת ההנהגה, מבחינה אידאולוגית הרשימה של הבית היהודי בשלוב האיחוד הלאומי, יכולה ואמורה להיות הקטר הלאומי. יש הרבה אמת בטענת השמאל שממשלת נתניהו האחרונה הייתה ממשלת בנט וסמוטריץ, ומוטל עלינו לדאוג שהיא תהיה עוד יותר תקפה בממשלת הימין הבאה, בתקווה שתקום. הרשימה המשותפת הזו אמורה להיות הקטר האידאולוגי שמושך אחריו הן את הליכוד והן את הימין החדש בממשלה הבאה, ובעקבותיהם את האומה כולה. היא אמורה להציב חזון, לדגול בערכים שלמים, בפה מלא ובלי להתנצל. ראש הרשימה הזאת צריך לדבר עם אומה על ערכי המשפחה בישראל, על הזהות היהודית, על תורת ישראל, על התחיה, על החלת הריבונות הישראלית על כל חלקי ארץ ישראל ועוד.

אם בראש רשימת הבית היהודי יוצבו איש או אישה כאלה, לא אישיות פוליטית אלא דווקא מוסרית-תורנית, תיפתר מאליה גם שאלת מי בראש. אדם כזה לא אמור לעסוק בעשיה טכנית פוליטית ולא להיות שר בממשלה. את התחום הזה הוא יוכל להשאיר לבצלאל סמוטריץ', היו"ר הטרי והנמרץ של האיחוד הלאומי. סמוטריץ' יכהן כשר ויוביל את ההתנהלות הפוליטית, וראש הבית היהודי יהיה ראש הרשימה המשותפת ויעסוק בהתוויית הדרך, בהצבת החזון, בצדדים הערכיים, התוכניים והאידאיים.