אתה בחרתנו

כעם, אין אנחנו יכולים לחיות רק למען עצמנו, אנחנו זקוקים לפרספקטיבה ולייעוד הרבה יותר רחבים ומקיפים, כלל-אנושיים. הביקורת של השמאל הקיצוני יונקת אם כן מאמת גדולה, אבל לא כך הפתרון שהוא מציע.

מה שמתגלה בדור שלנו הוא עומק האמת שבביקורתו של הרב קוק על האידאולוגיה הציונית הקלאסית, ששאפה לבסס את חזרתנו לארצנו, את שיבת ציון המודרנית, על הרעיון של "עם ככל העמים", על הרעיון הלאומי מהזן האירופי.

"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו" (אורות, עמ' נ"ה)", כותב הרב קוק, ומתכוון בין היתר לכך שהרוח הישראלית לא תוכל להצדיק לאורך זמן לאומיות אגואיסטית, שוביניסטית, המבוססת רק על הדאגה של עם לעצמו.

למרבה הפלא, דווקא בביקורתו של השמאל הרדיקלי של דורנו, מתגלה חוסר הנחת מלאומיות מצומצמת שכזו. הרבה שנאה עצמית, שפלות מוסרית, רדידות רעיונית ושאר קלקולים וסירחונות מניעים את הביקורת הזו של השמאל הרדיקלי, אבל בנקודתה הפנימית, גם אם היא עצמה איננה מודעת לכך, היא יונקת ממקום גבוה מאד, אותו מביא לידי ביטוי גם הרב צבי יהודה קוק בספרו "לנתיבות ישראל": "אין לנו לאומיות שוביניית גרידא כשאר אומות העולם; לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית-כללית וגם עולמית-כללית.....כי האידאלים העולמיים, הנצחיים, האינסופיים, האלוהיים, אשר הובעו בראשית מטעו של עמנו ובאביב ממלכתו, גנוזים הם בה ומקימים אותה (עמ' ט"ז)". 

אכן, כעם, אין אנחנו יכולים לחיות רק למען עצמנו, אנחנו זקוקים לפרספקטיבה ולייעוד הרבה יותר רחבים ומקיפים, כלל-אנושיים. הביקורת של השמאל הקיצוני יונקת אם כן מאמת גדולה, אבל לא כך הפתרון שהוא מציע. כי בשם הממד האוניברסלי שואף השמאל הקיצוני לחיסול הלאומיות שלנו, לחיסול המפעל של שיבת ציון, ולהפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, למדינה קוסמופוליטית מתוך פרוק וריסוק המסגרת, ההגדרה והתודעה הלאומית.

מתוך עומק תורת ישראל, הבין הרב קוק – בניגוד להם – שהקוסמופוליטיות שלנו לא חייבת לבוא וגם לא תוכל לבוא על חשבון הלאומיות שלנו ועל חורבותיה, על ידי פרוק וריסוק המסגרת הלאומית שלנו, אלא דווקא על ידי גלוי ממד העומק שלה, חשיפת נשמתה והכרת ייעודה האוניברסלי, דבר שיחזק את המסגרת הלאומית, ייתן לה עומק ועושר רוחני, יוסיף לה משמעות, ימתק וימתן את האגואיזם שעלול להתגלות בה, יבסס אותה על אדני נצח ויאפשר לה חיי עולם, ולכן הוא טען כבר אז, לפני כמאה שנה, ש"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו".

השמאל הישראלי הקיצוני של דורנו מוכיח את צדקתו של הרב קוק, אבל הוא מוכיח בביקורת שלו עוד דבר חשוב: שמבחינה היסטורית האידאולוגיה הלאומית הציונית הקלאסית סיימה את תפקידה, שהיא איננה יכולה להמשיך להוות את הבסיס להווייתנו הלאומית, ושהגיע זמנה של הלאומיות המקורית שלנו, הלאומיות המבוססת על מקורותינו העצמיים בתורת ישראל, לאומיות שהיא בו זמנית גם אוניברסלית – הלאומיות האמונית.

"תוהו קודם לתיקון" מלמדים אותנו חז"ל. התוהו מבשר את התיקון, מעורר אותו – ומאלץ אותו – לצאת אל הפועל. הדברים מופיעים בסדר אלוקי; קודם כול בצורה הרסנית, ואח"כ – ומתוך כך – בהופעה המתוקנת שלהם. 

על גזר דין מוות למחבלים

המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונאלית. הטרור הערבי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל לאקונה מחשבתית זו ומכאן הוא שואב את כוחו. 

הרעיון המופרך לפיו אם נוציא להורג מחבלים ערביים, יהיה עלינו לדון גם "מחבלים" יהודיים לגזר דין מוות, חושף שוב את האבסורד המלווה את חיינו: המחשבה המערבית לא הצליחה ליצור קטגוריית מחשבה לטרוריסטים שנלחמים מלחמה שאיננה קונבנציונלית.

המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונאלית. הטרור הערבי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל לאקונה מחשבתית זו ומכאן – ורק מכאן – הוא שואב את כוחו.

ננסה לעשות סדר: מחבל ערבי איננו פושע פלילי, אלא לוחם-אוייב. הטרור הערבי איננו "פשיעה" כי אם מלחמה, שכן המחבל הערבי פועל כנגדנו כולנו כאומה, ולא כיחידים. ועוד: הוא לא עושה זאת כאינדיבידואל אלא בשם מאבק ציבורי ערבי משותף, בשם "ההתנגדות", (בין אם בשם האסלם, או הערביות, או האומה הערבית הגדולה, או אפילו בשם "הלאומיות הפלסטינית" למי שעדיין חי בסרט ההוא, או כולם יחד). אין זה משנה אם הוא חבר רשמי בארגון טרור או פועל על פי השראה מהרשת, אם הוא פועל על פי פקודה או מתוך ספונטניות אישית – הוא לוחם ולא פושע פלילי. דינו בדיני מלחמה, והוא בכלל "עושים אתנו מלחמה" כפי שאמר בעבר הרב אורי שרקי. 

כשם שלא יעלה על הדעת להביא חייל שבוי לבית הדין ולשפוט אותו על פי בית דין הפלילי, בין אזרחי בין צבאי, כך גם לא יעלה על הדעת לשפוט מחבל ערבי על פי דין אזרחי או צבאי. הוא גם לא צריך להיות בכלא אם נשאר במקרה בחיים, אלא במחנה שבויים.

אלא שבקטגוריה זו עצמה, של דיני מלחמה, שבה אמור להיות כלול הטרוריסט ישנה חלוקה פנימית: הקטגוריה הראשונה היא לחימה קונבנציונלית של צבאות סדירים, שמקבלים עליהם את כללי הלחימה, את חוקי המוסר ואת האמנות הבינלאומיות בנידון – כולל אמנת ז'נבה – ולכן גם עליהם חלים חוקים אלה. 

הקטגוריה השנייה היא מלחמת טרור, שפועלת מלכתחילה, בעקרון, בצורה מכוונת ומושכלת, באופן המנוגד לחוקים הנ"ל ומנצלת אותם לטובתה. כך למשל היא הפגיעה לכתחילה באזרחים, או ההסתתרות מאחורי אוכלוסייה אזרחית, וכדומה. מלחמת טרור כזו הפקיעה עצמה מכלל האמנות הבינלאומיות וחוקי המוסר עליהם הן מושתתות, והן לא אמורות לחול עליה.

הטרור הערבי מנצל "לאקונה": מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ומשפטית, החברה הישראלית וגם המערבית אינן ערוכות להתמודד עם הטרור הזה. בשדה הקרב הקונבנציונלי נחלו הערבים תבוסה, ולכן בחרו לפעול כנגדנו בדרך הטרור. וכאן הם בהחלט מצאו אותנו בלתי מוכנים. ואפילו מבולבלים – וזהו כשל מוסרי.

עלינו להבין שהטרור מחייב גישה שונה: אינטלקטואלית, מוסרית, משפטית, וגם ביטחונית ומדינית. חוסר הנכונות ליצור את ההבחנה הזו ולדון בעניינם של הטרוריסטים לגופו הוא כשל מוסרי. עלינו לעצב מחדש מדיניות רלוונטית – ומוסרית באמת – של התמודדות עם לוחמת הטרור.

הלאקונה הזו איננה חדשה ושאלת גזר דין מוות למחבלים ערבים איננה הפעם הראשונה שהיא נחשפת. הן בשאלת היחס לאסירים המחבלים, תנאיהם בכלא והיחס אליהם, הן בשאלת החזרת גופות מחבלים, והן בשאלת הריגת מחבל מנוטרל, פרשת אלאור אזריה, התגלתה אותה לאקונה בדיוק.

אין שום קשר בין דינם של מחבלים ערבים לבין דינם של יהודים שפשעו, ואפילו היתה פשיעתם "פשיעה לאומנית". לצערנו ישנם בינינו יהודים שחיים עדיין בתודעת הגלות וחושבים שתפקידם למלא כיחידים את תפקידיה של המלכות במקרים בהן היא מתרשלת ממילויים. הם אינם "מחבלים" וגם לא "טרוריסטים". הם – במקרה הגרוע ביותר ואם כך הוכח בבית המשפט – פושעים ודינם בדין הפלילי. גם, להבדיל, רוצח ערבי שרצח על רקע כבוד המשפחה איננו מחבל ואיננו טרוריסט ודינו בדין הפלילי.

מחבל ערבי, לעומת זאת, איננו פושע פלילי; דינו איננו בבית המשפט ובמסגרת הדין הפלילי ודיני הראיות. אמנם מן הראוי להעמידו בפני צוות שיפוט צבאי, אך בנוהל ביטחוני, במסגרת תקנות, או מה שנקרא במשפט העברי "משפטי המלך". אין שום קשר בינו לבין פושע יהודי, ואם יש צורך להוציא מחבל ערבי להורג, אין מכאן שום השלכות לגבי פושע יהודי. מסקנה זו איננה נובעת לא מגזענות ולא מניסיון לעשות איפה ואיפה בדין. היא נובעת מכך שהטרור הערבי הוא קטגוריה משפטית בפני עצמה.

השאלה האם מוסרי שלא להוציא להורג טרוריסט ערבי להורג, היא שאלה גדולה ונכבדה ודורשת דיון רציני. דבר אחד ברור – אין ממנה שום השלכות לעניין דינם של אחרים שפשעו – יהודים או ערבים – אם פשעו.

מחבל ערבי איננו פושע פלילי; הוא גם לא חייל אויב שבוי. הוא הפקיע את עצמו משתי הקטגוריות הללו גם יחד.

.

דרכו של איש לכבוש; לא של אשה

כשחז"ל מלמדים אותנו ש"דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אשה לכבוש" הם מלמדים אותנו אמת פסיכולוגית עמוקה על מבנה נפשם של האיש והאשה; הם מזכירים לנו אמת מטאפיזית, קוסמית, מוחלטת. אלוקית.

בס"ד

ז' בשבט, תשע"ח

"העליהום" הכללי על סמוטריץ ועל הרבנים החרד"לים עושה לי דז'ה-וו; אני לא יכול להשתחרר מההרגשה שכבר הייתי בסרט הזה.

"פרימיטיביים", "חשוכים", "ימי הביניים". "אלה שנותרו מאחור". לא מצליח להיזכר מתי כבר שמעתי את זה.

"כדאי שבצלאל סמוטריץ׳ יפנים שכבר אין קונים לסחורה שלו, רוב רובם של אזרחי ישראל הולכים קדימה ומתנגדים לאמירות המטורפות והפרימיטיביות האלה", אומרת חה"כ תמר זנברג, "הציבור הישראלי חזק יותר וימשיך להילחם בתופעות שוליים קיצוניות כמו המתנגדים....".

"אין קונים לסחורה"; "אזרחי ישראל הולכים קדימה" "אמירות מטורפות". מגרד את הראש ומנסה להיזכר. מאיפה בדיוק האמירות הללו נלקחו. מגרד.

כן. מצאתי. איך שכחתי. אוסלו. כמובן.

גם אז היה "עליהום" על אותם רבנים מפגרים, פרימיטיביים, חשוכים – כמו הרב אליהו, הרב אבינר ושאר רבנים "קיצוניים", "משיחיים" וכדומה – שלא מסוגלים להבין שהעם לא איתם, ש"אין קונים לסחורה שלהם", "שאזרחי ישראל הולכים קדימה". "שהגיע עידן השלום". ש"עבר זמנם".

גם אז הרבנים האלה קלקלו את החגיגות. אז היו החגיגות בשם השלום. היום בשם השוויון.

ובאמת, איך אפשר להתנגד לשלום. ומיהו שיתנגד לשוויון. מי יעז.

אבל גם אז הם העזו לא להתיישר, לא להיכנע, להצביע ולומר שהמלך ערו-ם.

גם אז הם ידעו שלא יקשיבו להם, שילעגו להם מעל בימת הכנסת, שהתהליך יימשך איתם או בלעדיהם, שרוב העם קונה את השקרים והדמיונות של השמאל – אפילו "הדתיים" – שנצטרך ללמוד מהרגליים, לשלם מחיר כואב; אבל הם גם יידעו שחובתם למחות, חובתם להתריע, חובתם לומר את דבריהם, ושביום מן הימים יתברר שדווקא הם, שעמדו בעוז מול נבאי השקר – שדיברו בשם אלוקי ישראל – שדווקא הם צדקו.

לא הם ניצחו בוויכוח. לא היה בכוחם לעצור את הזרם. גדול מהם. המציאות ניצחה, האמת האלוקית של "לך נתתי את הארץ הזו" ניצחה. כי האמת האלוקית חזקה מכולם; חזקה מאובמה, מקלינטון, מסקרי דעת קהל, מפרס, מהאיחוד האירופי, מהערבים, מהשמאל – וגם אפילו מהימין. לא אדם היא להינחם.

וגם היום, שלא תטעו, הם יודעים שיצחקו עליהם. שלא יקשיבו. שילעגו. שנצטרך ללמוד מן הרגליים. לשלם מחיר כואב. אבל הם גם יודעים שהם אינם פטורים מלומר את האמת של תורת ישראל. שלא יגידו שלא אמרנו.

כי כשחז"ל מלמדים אותנו ש"דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אשה לכבוש" הם מלמדים אותנו אמת פסיכולוגית עמוקה על מבנה נפשם של האיש והאשה; הם מזכירים לנו אמת מטאפיזית, קוסמית, מוחלטת. אלוקית. אמת שעל פיה נברא העולם. והאדם. לא כזו שנתונה להכרעה דמוקרטית, לבחירה אנושית, להעדפות פוליטיות או תרבותיות. לא אמת אופנתית, אמת של שדרני ערוץ 2 ופרשני "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". לא כזו שארגוני השמאל יכולים לשנות, גם לא הזרמת כספים אירופאיים.  לא כזו שנביאי שקר פוסט מודרניים יכולים לה, ואפילו לא כבוד ראש הממשלה.

אמת אלוקית. שברגע האמת, ברגעי המבחן האמתיים – תיחשף.

והם יודעים שלא יקשיבו. אבל הם יודעים גם שיום אחד גם האמת הזו תצא לאור. בדיוק כמו ההיא.

והם יודעים עוד דבר חשוב אחד. וזה העיקר: שממש כמו שאז לא שאיפת שלום הניעה את אדריכלי הסכם אוסלו, כך גם היום, לא שאיפת שוויון לנשים בצה"ל מניעה את הקרן החדשה וארגוניה:

"אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה...(רון פונדק. מאדריכלי הסכמי אוסלו, ברגע של אמת)".

כן. דז'ה-וו. אותו סרט בדיוק. אותו הסיפור. מלחמת תרבות.

"ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

גל הטהרנות החזירית

הדיסונאנס, הפער בין פנים וחוץ, העמדת הפנים של טהרה בעוד הפנים מושחת לחלוטין, מקולקל, מסריח מבחינה מוסרית, המשחק הכפול הזה, הצביעות, זו המהות הרוחנית החזירית, שהפכה אותו למאוס כל כך אצלנו.

בס"ד

ז' בשבט, תשע"ח

גל הטהרנות ששוטף את החברה הישראלית בעקבות הקלטת של יאיר נתניהו הזכיר לי את הטיול האחרון שעשינו בהודו. ישבתי במרפסת של בית חב"ד בניו-דלהי עם חבורת צעירים, והם עסקו בנושא של אדם עם פרצוף של פיל. כמה מהם ראו פסל כזה באחד המקדשים, פסל של אדם עם ראש של פיל, והוויכוח ביניהם נסב על השאלה האם יש דבר כזה במציאות. תראו, אמרתי להם, ההודים הקדמונים לא היו מטומטמים. אין תופעה כזו במציאות. ההודים זיהו בפיל תכונות מסוימות, מאפיינים מסוימים, איכויות רוחניות מסוימות, העריצו אותן, וכשזיהו אותן אצל בני אדם מסוימים, הפכו אותם, בזכות התכונות הנערצות הללו, לקדושים.

אז אדם עם ראש של פיל לא ראיתי מעולם, אבל אנשים עם ראש של חזיר אני פוגש לצערי ברשת בימים האחרונים לא מעט.

החזיר זכה ליחסי ציבור גרועים במסורת היהודית לא רק בגלל שהוא חיה טמאה ואסור למאכל; ישנן עוד חיות טמאות. לא זה הסיפור המיוחד שלו. החזיר מאוס בתרבות הישראלית בגלל האיכויות הרוחניות הייחודיות שלו שבאות לידי ביטוי במבנה הפיזיולוגי שלו.

חיה מוכרת כטהורה רק אם יש לה שני סימנים פיזיולוגיים: אחד חיצוני – מבנה הטלפיים, והשני פנימי ונסתר – העלאת גרה. אצל רוב החיות הטמאות קיימים שני הסימנים, אבל החזיר הוא תופעה מיוחדת במינה: מבחינת הסימן החיצוני הוא טהור. מבנה הטלפיים שלו מושלם. גלאט כשר. טומאתו של החזיר נובעת מחסרונו של הסימן הפנימי. מבחוץ הוא נראה מצוין. כשר למהדרין. הקלקול נמצא בממד הפנימי, הנסתר, הנעלם מן העין.

הדיסונאנס הזה, הפער בין פנים וחוץ, העמדת הפנים של טהרה בעוד הפנים מושחת לחלוטין, מקולקל, מסריח מבחינה מוסרית, המשחק הכפול הזה, הצביעות, זו המהות הרוחנית החזירית, שהפכה אותו למאוס כל כך אצלנו. החזיריות המוסרית-רוחנית היא, כפי שאומרים חז"ל, "שיש לו טלפי חזיר [סימן טהרה חיצוני] המתפשטות לעין כל לאמור: ראו שאני טהור", בעוד הפנים רקוב לגמרי.

כשאתה קורא היום אנשים שמטיפים כל חייהם לגילוי עריות, שצועדים במצעדים בזויים, אינטלקטואלים שמפתחים תיאוריות המצדיקות מעבר שיטתי על הדיבר "לא תנאף" של עשרת הדברות, שעושים קריירה ופרסום מהמלצה על מעבר על שאר איסורי כרת שבתורת ישראל – ופתאום מזדעזעים עד עמקי נשמתם מיאיר נתניהו ותרבות "מועדוני החשפנות", או מסיפורים – כנראה מופרכים – על גאולת בתים בירושלים, אתה יודע בדיוק מול איזו תופעה רוחנית-מוסרית אתה עומד: התחסדות והתייפייפות מוסרית חיצונית, התלקלקות אינטלקטואלית רוחנית – בעוד הפנים רקוב לגמרי.

"כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמור: ראו שאני טהור" (הרב קוק, אורות, עמ' כ"ג)".

חיכינו לך אלפיים שנה

ביקורו של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס השבוע בירושלים הוא אירוע מסדר גודל תנ"כי, ממש כמו הצהרת כורש, הצהרת בלפור והצהרת טראמפ.

בס"ד

ז' בשבט, תשע"ח

ביקורו של סגן נשיא ארה"ב מייק פנס השבוע בירושלים איננו רק אירוע בעל חשיבות מדינית עצומה; הוא כזה גם מבחינה תיאולוגית. כי מייק פנס איננו סתם סגן הנשיא; הוא מייצגם המובהק של עשרות מיליוני נוצרים אדוקים, אזרחיה של המעצמה המערבית-נוצרית הגדולה בעולם. והוא עומד לדבר ולנאום כאן, גם, ואולי בעיקר, בשמם.

האירוע הזה הוא אירוע מסדר גודל תנ"כי, ממש כמו הצהרת כורש, הצהרת בלפור והצהרת טראמפ.

על מנת להבין את מלוא משמעותו של הביקור ראוי להביא את מדרשם של חז"ל: "למה נקרא שמה חזיר – שמחזרת עטרה לבעליה".

המושג "חזיר" הפך במסורת היהודית במשך הדורות לקללה וכנוי גנאי, אבל חז"ל מתכוונים כאן למהות הרוחנית של החיה הזו, שבאה לידי ביטוי פיזיולוגי בסימני הטהרה והטומאה שיש בה. לא כאן המקום לפרט, וכבר עסקתי בנושא לאחרונה, אבל חז"ל מייחסים מהות רוחנית זו לנצרות.

והנה, טוענים חז"ל, עתידה הנצרות – זו שהתיימרה במשך אלפיים שנה לרשת את ישראל, את תורתו, את ייעודו, את ארצו ואת בירתו – "להחזיר עטרה לבעליה".

חז"ל מזהים בשקר הרוחני הזה שמאפיין את הנצרות, שהוא עתיד להתמוטט, לפשוט את הרגל, להודות שהעטרה שהוא התיימר לשאת איננה שלו – ולהחזיר אותה לבעליה.

והנה, מייק פנס, אוהב ישראל מובהק, ונוצרי מובהק, מגיע השבוע לירושלים – גם כנוצרי – על מנת "להחזיר עטרה לבעליה". מומלץ להקשיב לנאומיו ולדבריו גם, ואולי בעיקר, מן הזווית הזו.

אנחנו חיים בסרט. בשטף אירועים מטה-היסטוריים שכל הדורות של אבותינו יכלו רק לחלום עליהם.

ברוך בואך לישראל, מייק פנס. חכינו לך אלפיים שנה.

 

בארץ ישראל קם העם היהודי?!

בניגוד לדעתו של בן גוריון, העם היהודי קם באקט חד פעמי, במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל; היא ארץ הייעוד.

 בס"ד

אי אפשר אלא להצדיע לבן גוריון ולהוקיר אותו ואת דור מקימי המדינה; מפעל חייהם היה בלא ספק אחת המהפכות הגדולות – והמוצלחות – בהיסטוריה האנושית. יחד עם זאת, עשרות השנים שעברו מאז, מבליטות את הצורך ב"מקצה שיפורים".

"מגילת העצמאות" שנוסחה על ידי בן גוריון (או בהנחייתו), היא מסמך שיכול להעיד היטב על תודעת הדור ההוא. כבר משפט הפתיחה שלה, בו קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה הישראלית המקורית – ש"בארץ ישראל קם העם היהודי...", בעייתי מאד. כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים), במתן תורה, בסיני. הפסוק "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט), נאמר לפני ולקראת הכניסה לארץ – ולא בארץ ישראל, ודאי לא אחרי עשרות או מאות שנות גיבוש לאומי בארץ. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. עבורנו ארץ ישראל איננה "מולדת" אלא ארץ ייעוד, ארץ בה אנו אמורים להגשים את יעודנו הלאומי ומתוך כך את זה האוניברסלי.

אלא שתפיסה זו של העם העברי כמובן לא התאימה לבן גוריון. תפיסתו הלאומית של בן גוריון היתה התפיסה הלאומית האירופאית, לפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית, והגדרה עצמית כעם – הקמת מדינה לאומית. לפי תפיסה זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא יעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של יחידים ולא בעל מהות מוגדרת; לפי התפיסה האירופאית עיקר עניינו של העם הוא הקיום כשלעצמו; העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד; העתיד פתוח לחלוטין וכך הולכת זהותו של העם משתנית ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.

כל שכן, שבן גוריון לא יכול היה לקבל את הסיפא של הפסוק הנ"ל – "היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". עם ישראל, אליבא דבן גוריון, הוא עם ריבוני שאיננו כפוף לדבר, ודאי לא לריבונו של עולם.

מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להדגיש – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם היהודי, ממש כמו כל שאר עמי התבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם", כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת ה"מולדת", תפיסה אירופאית ולא יהודית. גם שאלת "זכותנו ההיסטורית" על הארץ היתה כמובן חשובה לבן גוריון. הוא לא יכול היה לבסס אותה על הצו והיעוד האלוקיים ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.

היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות האירופאית – שהיא תופעה חדשה יחסית בהיסטוריה, בערך 250 שנה – מקוטלגת היום במושג "קהילות מדומיינות", מושג שטבע הפילוסוף בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה. גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין להשלים עם העובדה. למזלנו, בניגוד לאירופאים, לנו יש תפיסה שונה, שעל פיה נוכל לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.  

ממילא מובן שמגילת העצמאות הבן גוריונית – שכבר במשפט הראשון שלה ניכר שהיא מופרכת, רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה, כפי שמסביר שבתי בן דב (כל כתביו, כרך 3, עמוד 319 ואילך) – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל. היא היתה מתאימה לתודעת זמנה.

איך אמר ר' נחמן: צריך לעשות תשובה על התשובה. החזרה לארץ והקמת המדינה היו בבחינת "חזרה בתשובה" לאומית במובן העמוק ביותר של המושג. עכשיו הזמן להעמיק עוד יותר – לבסס אותן על התודעה היהודית.