יום שישי, 28 ביולי 2017

המעגל הדיאלקטי של "שיבת ציון"

תהליך "שיבת ציון" המתחולל בדורות הללו מתנהל לפי "מפת הדרכים" הבאה:

א.   תחילתו בתודעה היהודית המסורתית כפי שהופיעה בגלות. תודעה זו הכילה סתירה פנימית: מצד אחד, "צפית הישועה היא הכוח-המעמיד של היהדות הגלותית....." (הרב קוק, אורות, א') כלומר שמה שהחזיק את היהדות בגלות הייתה השאיפה לחזרה לארץ ישראל, אבל מצד שני, בו בזמן, חייבת הייתה תודעת הגלות שלא לתת לישועה הזו להתגשם, שכן כול ניסיון להגשימה טרם זמנה היה עלול לפוצץ אותה מבפנים, כפי שאכן כמעט קרה עם שבתי צבי ומשיחי שקר אחרים. היהדות של הגלות טענה אפוא לאורך דורות קפיץ משיחי אדיר, אנרגיות עצומות של שאיפה לשיבה לארץ ישראל, ובו בזמן נעלה את האפשרות להוציא אותן לפועל ולהגשימן (בין היתר, באמצעות המדרש ידוע של "שלושת השבועות"). שני הפכים בנושא אחד. מלכוד.

ב. החזרה לארץ ישראל לא הייתה יכולה אפוא להתגשם אלא מתוך פריצת המלכוד הזה: מרידה טוטלית במסורת על מנת להשתחרר מן האיסור – כתנאי להגשמת צו המסורת הזו עצמה! פרדוקס מושלם. מרגע ששיבת ציון התגשמה מכוח תודעה המנותקת ממקורותיה במסורת היהודית – למרות שהאנרגיות שלה, הרוח, האידאליזם, היו אנרגיות משיחיות ישראליות מקוריות (הקפיץ האמור) – נגזר דינה ונקצבו ימי חייה של תודעה זו; בדיוק כמו מכונית שיצאה מתחנת הדלק עם מיכל מלא, ורק שאלה של זמן היא מתי יתרוקן המיכל. דינו של האידאליזם הציוני שהניע את החזרה לארץ היה בהכרח לשקוע ולגווע. הרוח התרוקנה.

ג.    אין אפוא לשיבת ציון המודרנית שום אפשרות להמשיך להתקיים, לא כל שכן להתחדש, אלא מתוך חיבור מחודש למסורת, לתודעה הישראלית-יהודית המקורית. רק השבתה למקורותיה בתודעה היהודית ההיסטורית – תוך אינטגרציה של כל מעלותיה של התודעה הציונית, בחומר וברוח – תוכל להבטיח את המשך התנופה ההיסטורית של התחייה.

התוצאה לא תהיה חזרה ליהדות כפי שהופיעה בגלות, אלא מתוך התחדשותה מבפנים (ולא לפי אופנות המערב), כפי שהמסורת עצמה צפתה. תוכן זהה בלבוש חדש: ".....והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה" (הרב קוק, שם, המשך המשפט).

וכאן בדיוק אנחנו עומדים.



(לתהליך הזה קורה שבתי בן דב "מעגל דיאלקטי": סולם למלכות ישראל, "במעלות גאולה", כרך ב' עמ' 573. שב"ד מבסס שם את דבריו על דברי המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק כ"ו, ובעיקר פרק ל"ב. ראו שם).

יום שישי, 21 ביולי 2017

פסילה כמנוף

אם בג"ץ יפסול כצפוי את חוק ההסדרה, על הימין להשיב במענה של ריבונות נקודתית.


בס"ד
כ"ז בתמוז, תשע"ז
פורסם הבוקר ב"מקור ראשון"

"לכתחילה אריבער" הוא ביטוי יידישאי בחסידות חב"ד, שמשמעותו המילולית היא "לכתחילה מלמעלה". הביטוי נגזר מאמרה ידועה של אחד מאדמו"רי חב"ד מהמאה ה-19 שאמר כך (בתרגום חופשי): "כל העולם אומרים שאם יש לך מכשול בדרך, ראוי להתכופף ולנסות לעבור אותו קודם כל מלמטה, ואני אומר: לכתחילה מלמעלה".

משמעות ההדרכה הזו היא שאנשים שנתקלים בבעיות, מכשולים או אתגרים, נוטים בדרך כלל לעקוף אותם, לפתור אותם בכל מיני דרכים "מתוחכמות", "להסתדר" איתם ולמצוא דרך להתחמק מן הבעיה או למצוא לה פתרון טכני. אבל זהו פספוס של העניין. מכשול בדרכך איננו מקרי; אם תתמודד אתו נכון, הוא יכול לשאת אותך לרמות חדשות, לפתוח בפניך אופקים חדשים. לשם כך הוא הוצב בפניך.


אתגר כזה הוא ניסיון שאם לא תתחמק ממנו אלא תראה בו מנוף, הוא יהפוך לנס – מלשון "נס ודגל" – ירומם אותך למדרגת חיים חדשה ויגלה לך יכולות חדשות. אם תישיר מבט לבעיה ותתמודד עמה באומץ, תיווכח שהיא חושפת בתוכך כוחות חדשים שלא הכרת. לשם כך היא הופיעה.

זה המובן של "לכתחילה מלמעלה". זוהי הדרכה מעשית, שטומנת בחובה את עומק תפיסת העולם הישראלית, האופטימית ביסודה, שמבינה ששום דבר איננו מקרי, וכול קושי בחיים הוא כלי להתפתחות ונועד להוסיף לך ברכה.

נזכרתי בהדרכה הזו בהקשר לאפשרות שלא אמורה להפתיע - שבג"ץ ידחה את "חוק ההסדרה" בדיון הקרוב. אפשר כמובן לנסות לעקוף את הדחייה בכל מיני תקנות מנהליות ורעיונות משפטיים-טכניים מגוונים, שייתנו פתרונות מקומיים נגד סוגי עתירות שונות. אך מלבד העובדה שהמהלכים האלה לא ייתנו מענה לכל הבתים והיישובים העומדים בסכנת העתירות, ומטבע הדברים יביאו להתמודדות והתכתשות סיזיפית בכל נקודה ונקודה, יש בהם ניסיון "להסתדר איכשהו", ולא חיפוש דרך להפוך את הפסילה למנוף.

אבל מבט קל על הסוגיה, יכול להבהיר שפסילת "חוק ההסדרה" יכולה – ויתרה מכך, חייבת – להיות מנוף לפריצת דרך היסטורית של התחייה הישראלית. פסילה כזאת עשויה להיות "הרמה להנחתה" שממש פשע להחמיץ אותה.

התשובה לפסילה הצפויה צריכה להיות כוללת ולא נקודתית, מדינית ולא משפטית; היא חייבת להיות "לכתחילה" ולא "בדיעבד"; "מלמעלה" ולא "מלמטה". היא צריכה לבוא ממקום חדש, גבוה יותר, ולא על בסיס האפשרויות המצויות והמוכרות של המציאות הנוכחית שמוצו כבר עד תום. היא חייבת להיות בבחינת "לתפוס את השור בקרניו", ולתת פתרון מוחלט וסופי לסוגיית עתירות השמאל.

התשובה לפסילת החוק חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית באופן נקודתי בכל אותם הישובים והמאחזים שמרחף עליהם איום משפטי. הנימוק שלה, הן כלפי החברות בקואליציה, הן כלפי השמאל הישראלי, והן כלפי העולם ולחציו אמור להיות: "לא הותרתם לנו ברירה".

ואכן, לא הותירו לנו ברירה. מן השמיים.

כשמבינים שההתחמקויות המשפטיות לא יועילו, כפי שקרה בסופו של דבר עד היום, תופסים שאין ברירה. מפלגת "הבית היהודי" איננו יכולה לאפשר לעצמה אפילו עוד "עמונה" אחת, לא כל שכן כמה כאלה. היא תצטרך לפרוש מן הממשלה במקרה ועוד יישובים או בתים – חוץ מאלה שכבר קיים לגביהם פסק דין חלוט – יועמדו בפני סכנת הריסה. אין לה ברירה. "הבית היהודי" לא תוכל להישאר בממשלה שתמשיך להרוס את ההתיישבות. את זה כולם צריכים להפנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכן גם ראשי הקואליציה, יבינו שהאיום של "הבית היהודי" בדבר הפלת הממשלה – איום שחייב להישמע אם חוק ההסדרה יידחה ופתרון החלת הריבונות הנקודתית לא יזכה בתמיכת הקואליציה – איננו איום סרק. הוא בלתי נמנע. גם הם יפנימו שאין להם ברירה.

פסילת חוק ההסדרה חייבת להיענות בפריצת דרך היסטורית. עליה להיות מנוף להתקדמות. מחוק ההסדרה אי אפשר לחזור אחורה – רק לפרוץ קדימה, לתקוע רגל ראשונה בטרקלין הריבונות כדי לוודא שהדלת לא תיסגר.

מהלך כזה איננו רק חכמה מדינית ופוליטית, הוא גם חוב מוסרי. העברת חוק ההסדרה בכנסת, שהתאפשרה בזכות מאבקם הנחוש של תושבי עמונה והוצגה כתשלום ופרס ניחומים על פנוי היישוב, לא יכולה לחזור ריקם. בדיוק כפי שנתניהו איננו יכול לחזור בו מההבטחה לבנות לאנשי עמונה יישוב, כך הקואליציה איננה יכולה להתכחש לתמורה שגבתה מהשמאל והבטיחה לימין על הפינוי: חוק ההסדרה.

אם חוק ההסדרה איננו הפתרון המושלם, כפי שרבים סוברים, ואם הוא יפסל – אפשר לוותר עליו. אבל אין לעשות זאת בתמורה למשהו שהוא פחות ממנו, אלא רק בשביל משהו שהוא גדול ממנו. 



  

יום חמישי, 29 ביוני 2017

האם החילוניות כאן על מנת להישאר?

בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.



בס"ד
ה' בתמוז, תשע"ז

מאז שחזרתי בתשובה עברו כמעט ארבעים שנה, אבל כל השנים הללו תמיד אמרתי לעצמי ולאחרים, שבאיזשהו מקום, נותרתי גם חילוני. גם. היה שם משהו חשוב בעולם ממנו באתי שידעתי שאסור לי לאבד אותו. משהו שקיבלתי בבית הספר הראלי העברי בחיפה, בתנועת הנוער, בצבא, באוניברסיטה, בעולם החילוני, ולא רק שלא הרגשתי שעלי להשאיר אותו מאחור, אלא שתמיד חשתי שהוא מוסיף ליהדות שלי, ליראת השמיים שלי.

כשאני רואה היום את האיום שחשים "החילוניים" מפני הדתיים ומפני היהדות, את החרדה הזו, ומנסה להבין אותה, אני חושב שעל זה מדובר, על אותו דבר שגם אני ידעתי שאסור לי לאבד.

כן, העגלה החילונית איננה ריקה, הסיבוב הגדול שעשתה האנושות בעידן המודרני, סיבוב של 250-300 שנה – תהליך החילון שבו השתחרר האדם מן השמיים, האמונה, וגם מהממסדים הדתיים, מה שאפשר לו לפתח ולגלות את עצמו ואת כישרונותיו – לא היה מיותר. הוא הוסיף נדבך חשוב לקומת האדם, נדבך שלא נוכל להמשיך הלאה בלעדיו.

לפחות שני דברים מהותיים הביאו העידן המודרני והחילוניות שהייתה אבן היסוד שלו: א. אוטונומיה של האדם: הבחירה החופשית, ההכרה שכול דבר אמתי חייב לבוא מתוכו, מעצמו, בצורה אותנטית, מתוך בחירתו וההכרה שכול כפיה מנמיכה את קומת האדם. ב. הרחבת הדעת שלו. פיתוח כול שיעור הקומה האנושי, כול כוחות הנפש, ההשכלה, הידע, המדע, הטכנולוגיה התרבות, האומנות, וכול שאר הפירות הטובים שאנחנו נהנים מהם כולנו.

וזהו הדבר שעליו חונכתי בבית הספר הראלי ועליו שמרתי מכול משמר. זהו גם הדבר שמפני אובדנו חוששים "החילוניים".  כש"החילונים" חרדים, נדמה לי שבעיקר לשני הדברים הללו הם חרדים. ובצדק. אם תשתלט עלינו "דתיות" כזו ששני הדברים הללו לא יהיו חלק אינטגרלי ממנה, זו תהיה רגרסיה ולא התקדמות.

כי כש"החילוניים" נאבקים כנגד כפיה דתית, זה לא רק או בעיקר חשש שמישהו יכפה עליהם אישית. זוהי תחושה שבחברה ובתרבות שמבוססת על כפיה הם לא יוכלו למצוא את מקומם. וכשהם נאבקים על "לימודי ליבה", זה לא התעקשות שההוא או ההיא ישכילו ויצאו לעבוד ולהתפרנס; זו הכרה שבחברה ובתרבות של בורות ובערות לא יכול להיות להם חלק. האפשרות שפתאום הם יחושו זרים בחברה הישראלית ויגלו לפתע שאין להם מקום בה – היא האיום האמתי.

נכון, סביב הפרי הטוב הזה של העידן המודרני, צמחו הרבה קליפות, הרבה הפקרות, חולשות מוסריות, בערות, חומרנות, כפירה לשמה, רשעות ועוד כהנה וכהנה. יתר על כן, את העידן המודרני לא הפילה האמונה. העידן הפוסט-מודרני הוא שמשך לו את השטיח מתחת הרגליים, הוא שמוטט אותו והרס את יסודותיו בביקורתו הטוטלית, המפרקת וההורסת-כול; הוא שמרד בכול הערכים, בטוב וברע, באמת ובשקר, איפס שוב את האדם ומאיים להחזיר אותו לאחור. אבל בכול זאת, למרות כול הקלקולים, את היין הטוב ההוא של העידן המודרני לא ניתן להכחיש.

בספרו "ליקוטי תורה" כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד: "אמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ' פ"ב, עמודה ד').

כלומר, נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו כישוריו וכוחותיו, ורק אז שהיא "תשתחווה", תקבל "עול מלכות שמיים", תכיר ותקבל את מעמדה הקיומי בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים האינסופיים.

"הכוונה [כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (הרב הלל מפאריטש,  ספר פלח הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת חיים מודעים לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי; חיים שחווים את עצמם לממשיים, למציאות, שעומדים על רגליהם. ואז ורק אז, יש טעם ומשמעות ב"ביטול", בהכרת הבורא, בקבלת עול מלכות שמים, בהכרת האדם את מקומו ואת תפקידו בבריאה.

וההכרה הזו, הבגרות הזו, איננה אקט חד פעמי. "בכל יום יהיו בעינך חדשים". "החילוניות", במובן הזה, חייבת להיות שם כול הזמן. כול יום צריך האדם לזקוף מחדש את קומתו, ומתוך כך להבין את מקומו הייחודי בבריאה ואת משמעות חייו. ובכדי שתתגלה המעלה הזו באדם – הוא חייב להיות אדם במלוא מובן המילה. בעל שיעור קומה. לצורך זה בדיוק היה "הסיבוב".

"הסיבוב" של העידן המודרני לא היה לשווא; הוא בנה את שיעור הקומה של האדם, בעיקר משתי הבחינות האמורות, והכין אותו לשלב הבא, להשראת השכינה. העידן הבא עלינו לטובה, העידן האמוני, יהיה חיבור מחודש של האדם אל השמיים, אבל בלי לאבד את כל היין הטוב ההוא שהביא העידן המודרני.

הסיכון קיים, והאיום גדול, אבל בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב ההוא שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.






יום רביעי, 21 ביוני 2017

People of Faith Must Oppose the Agreement


The political program that Netanyahu, Trump and Abu Mazen are devising, will, of necessity, fail, because it does not address the problem from its root.

Our task is to remind the public of the simple Israeli truth:
One does not enter into agreements with deceit and evil – one decisively defeats them. There is no alternative.

All indications point to the fact that Prime Minister Binyamin Netanyahu and Donald Trump’s team of advisers are formulating a diplomatic agreement. Obviously, the details are not yet known – apparently, not even to them – but one can begin to approximate the general direction that it will take. The “moderate” Arab states decided to abandon Abu Mazen, both because they have grown sick of the Palestinians, and because their interests, mainly against Iran, require them to fall into line with Trump and with Israel.
Abu Mazen will have no choice – he will be forced to capitulate to Trump and to the coalition that he is building against Iran. Obviously, the framework will be officially: “Two states for two people,” in order to silence the Europeans and to provide cover for Abu Mazen and the “moderate” states; however, the Chairman of the Palestinian Authority will be forced to settle for much less than that: Less than a sovereign state or enhanced autonomy –­ there is no real difference between them – under conditions dictated by Netanyahu.   
Netanyahu will be able to celebrate a great political achievement from his perspective: A peace agreement with the Palestinians under the conditions upon which he has always insisted, and which the Israeli Left could only dream of attaining.
As stated above, the details are not yet known; however, whatever they may be, the agreement is a bad one. Not because it is a bad agreement; rather, because it is an agreement. The agreement is bad because it is an agreement.
That is because the agreement will never be able to resolve the “Palestinian problem,” because the root of the problem is in the false national Palestinian demand of ownership over this land – a demand of ownership that is competing, contrary and hostile to our own. As long as that has not been defeated, nothing has changed. Agreement qua agreement must be signed with the promulgators of this deceit; therefore, it remains intact. It does not uproot it. The agreement will not resolve the problem – it will merely perpetuate it.
Indeed, perhaps it is impossible to reach an agreement under better conditions; however, the entire essence of the agreement is, in the best case, an improvement in our standing in the existing political-security and geopolitical framework, but not a fundamental change in the framework itself.
The resolution of the problem and a fundamental change in the situation can only be accomplished by means of defeating this contrary, competing claim of ownership. As long as we have not defeated it and it remains intact – nothing has changed. Tomorrow, Trump will fall or will be replaced, the interests of the “moderate” Arab states will change, Hamas will ascend to power, and the destructive root will blossom again, even though its wings and its branches have been cut, even more vigorously.
Netanyahu, Trump and Abu Mazen may yet manage to garner some small Nobel prize, but its status will be precisely like the one garnered by Shimon Peres and Yitzhak Rabin: The prize will not be accompanied by the real thing.
We tend to compare right wing peace proposals based on the question of territory: Is the plan to annex all of Area C, only the settlement blocs, or only Greater Jerusalem and the like. However, that is not the appropriate criterion. The fundamental question is not the size of the territory; rather: Is the annexation executed in the framework of an agreement or is it the result of a unilateral, independent-sovereign Israeli decision.
From this perspective, application of independent sovereignty over Ma’ale Adumim alone is preferable to an agreement that will take effect over Area C in its entirety. The application of minimal sovereignty such as this is a correct step in the correct direction, and is beginning to trigger a positive process. In contrast, application of sovereignty in the framework of an agreement, even if it is over Area C in its entirety, does not completely uproot the problem, leaves the cause of the “conflict” intact and guarantees continued unrest, terrorism, bloodshed and instability.
One who seeks to resolve the problem from its foundation, and not merely to buy time or to improve positions in the framework of the existing situation, must understand that peace, quiet and relative stability are feasible only through the liquidation of the baseless Palestinian national demands on this land and the ultimate defeat of its representatives – the Palestinian Authority and its members.
As long as the Palestinian Authority exists, it must be hostile to Israel. It must incite against us and leave us as its primary enemy, as there is no other unifying factor capable of consolidating and uniting this Arab multitude, the collection of individuals deceitfully characterized as the “Palestinian people” or the “resistance” ­– this is its only glue.
The only way to change the situation from its foundation is to defeat the Palestinian national pretense, to completely uproot it and those speaking on its behalf. This situation requires a political decision: Application of the umbrella of sovereignty over all the territories of Judea and Samaria, through the liquidation of the Palestinian Authority. Under this sovereignty umbrella, on an individual, regional, or clan – but under no circumstances national – basis, numerous, different and varied solutions are possible.
Unrelated to the details of the agreement that is being consolidated and unrelated to the political support that Netanyahu can consolidate in its regard – it appears that he will be able to do so easily ­– the people of faith must oppose the agreement. It is based on denial, on weakness, on unwillingness to be decisive and to strive for victory, on dodging the challenge and reality and on moral bankruptcy. Therefore, ultimately, even if the agreement is realized, it is destined to fail.
Even if the people of faith will be unsuccessful in garnering majority support for its position, its role is to stand at the gates and sound the warning. Its role is to state the truth, to publicly call it by name and to remind the public of the simple Israeli truth: One does not enter into agreements with deceit and evil – one decisively defeats them. There is no alternative.






יום ראשון, 18 ביוני 2017

הסכם גרוע באשר הוא הסכם

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה במקום לפתור אותה מיסודה.


בס"ד
כ"ד סיוון, תשע"ז 


כל הסימנים מעידים שראש הממשלה בנימין נתניהו ויועציו הקרובים של דונלד טראמפ מבשלים הסכם מדיני. הפרטים אינם ידועים עדיין כמובן – כנראה גם לא להם – אבל את הכיוון הכללי אפשר כבר להתחיל לשער. מדינות ערב "המתונות", החליטו להפקיר את אבו מאזן, הן כי כבר נמאס להן מ"הפלשתינאים" והן כי האינטרסים שלהן, בעיקר מול איראן, מחייבים אותן ליישר קו עם טראמפ ועם ישראל. זהו הבסיס למגעים.

לאבו מאזן לא תהיה ברירה – הוא יצטרך להיכנע לטראמפ ולציר שהוא מגבש מול איראן. המעטפת תהיה כמובן חגיגית, "שתי מדינות לשני עמים", כדי לסתום את פיות האירופאים ולכסות את ערוות אבו-מאזן וערוותן של המדינות "המתונות", אבל יושב ראש הרשות ייאלץ להסתפק בהרבה פחות מזה: מדינה-מינוס או אוטונומיה-פלוס – לא ממש הבדל גדול לענייננו – ובתנאים של נתניהו.

נתניהו יוכל לחגוג הישג פוליטי היסטורי מבחינתו: הסכם שלום עם "הפלשתינאים" בתנאים שעליהם הוא עמד מאז ומתמיד, תנאים שהשמאל הישראלי היה יכול רק לחלום להביא כמוהם.

הפרטים לא ידועים עדיין כאמור, אבל יהיו אשר יהיו, ההסכם הזה גרוע. לא כי הוא הסכם גרוע – אלא כי הוא הסכם. בגלל זה הוא גרוע. ההסכם גרוע באשר הוא הסכם.

שכן הסכם, באשר הוא הסכם לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלשתינאית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלשתינאית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם, באשר הוא הסכם, חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא מותיר אותה על כנה. הוא איננו עוקר אותה מן השורש. הסכם, כל הסכם, לא יפתור את הבעיה – הוא רק ינציח אותה.

אכן, ייתכן שלא ניתן להגיע להסכם בתנאים טובים יותר, אבל כול מהותו של הסכם, באשר הוא הסכם, הוא במקרה הטוב רק שיפור מצבנו במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית הנתונה – ולא שינוי המסגרת מיסודה.

פתרון הבעיה ושינוי המצב מיסודו יכולים לבוא רק מתוך הכרעתה של תביעת הבעלות המנוגדת והמתחרה הזו. כול עוד לא הכרענו אותה והיא קיימת – דבר לא השתנה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", יעלה בבחירות או ישתלט החמאס, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.

כך שייתכן שנתניהו, טראמפ ואבו-מאזן עוד יספיקו לקטוף איזה פרס נובל קטן לפני כן, אבל דינו יהיה בדיוק כמו זה שקטפו יצחק רבין ושמעון פרס. לא הדבר האמתי.

אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח, אלא אם הסיפוח נעשה בהסכם או מתוך מעשה הכרעה עצמאית-ריבונית ישראלית חד-צדדית.

מהבחינה הזו, החלת ריבונות עצמאית רק במעלה אדומים עדיפה על פני הסכם שיחול בכל שטחי C. החלת ריבונות מינימלית כזו, היא צעד נכון בכיוון הנכון, והיא משדרת את הדבר הנכון, והיא מתחילה לגלגל תהליך חיובי. מנגד, החלת ריבונות בהסכם, אפילו על כל שטחי C, איננה פותרת את הבעיה משורשה, מותירה את גורם "הסכסוך" על כנו ומבטיחה את המשך התסיסה, הטרור, שפיכות הדמים וחוסר היציבות.

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה ולא לפתור אותה מיסודה.

מי שרוצה לפתור את הבעיה מיסודה ולא רק להרוויח זמן או לשפר עמדות במסגרת המצב הנתון, חייב להבין ששלום שקט ויציבות יחסיים יוכלו להימצא רק מתוך חיסול תביעתם הלאומית המופרכת של "הפלשתינאים" על הארץ הזו והכרעתם הסופית של מיצגיה – הרשות הפלשתינאית ואנשיה.

 כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלשתינאי". "ההתנגדות" – זה הדבק היחיד שלהם.

הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית "הפלשתינאית", עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.

בלי קשר לפרטיו של ההסכם המתגבש, ובלי קשר לתמיכה הפוליטית שנתניהו יוכל לגבש סביבו – ונראה שהוא יצליח לעשות זאת די בקלות – המחנה האמוני, חייב להתנגד להסכם. הוא בנוי על ההתכחשות, על חולשה, על חוסר נכונות להכריע ולנצח, על בריחה מן האתגר ומן המציאות, על כשל מוסרי. לכן, בסופו של דבר, גם אם יצא אל הפועל, הוא עתיד להיכשל.

גם אם אנחנו, המחנה האמוני, לא נצליח לזכות בתמיכתו של רוב הציבור בעמדתנו, תפקידנו הוא להיות המתריע בשער. תפקידנו לומר את האמת ולקרוא בשמה בראש חוצות. תפקידנו להזכיר לציבור את האמת הישראלית הפשוטה: עם השקר והרוע לא עושים הסכמים. מכריעים אותם. מנצחים אותם. אין דרך אחרת.






יום חמישי, 1 ביוני 2017

סולם יעקב

החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים" הולכת היום ומטשטשת. כבר אין שחור-לבן. גווני ביניים רבים הולכים ומתבלטים. קומה חדשה מתגלה, הקומה האמונית, הקומה של "ישראל". סולם יעקב הולך ונבנה.


בס"ד
ז' בסיוון, תשע"ז 

המושגים "דתיים" ו"חילוניים" נוצרו על רקע הופעת הציונות והצורך – של שני הצדדים – ליצור "חומת הפרדה" ומחיצה ברורה ביניהם. אם בעבר שימשה המחיצה למניעת המעבר מן היהדות המסורתית אל זו החילונית, הרי היום היא משמשת בכיוון ההפוך ומונעת מישראלי מן השורה ליצור מגע חופשי עם המסורת. היא גם מאלצת צעיר דתי שמרגיש צורך לבדוק את זהותו הדתית להגדיר עצמו כחילוני.


ובאמת, כפי שכבר כתב הרב קוק, השמות הללו "דתיים" ו"חילוניים" הם "שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל.....ואין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים [עבודה זרה] הללו מעל מחנותינו" (מסע המחנות, מאמרי הראיה, א', עמ' 76).
בדורנו מושגים אלה הפכו אנכרוניסטים, מיותרים ומזיקים; הגיע הזמן שהחברה הישראלית תשתחרר מהם, שכן היות יהודי איננו מתחיל מקיום תורה ומצוות. יש משהו שקודם לתורה ומצוות שעושה אותנו למה שאנחנו, הן כאומה והן כיחידים. קוראים לו "ישראל", ועליו אומרים חז"ל: "ישראל קדמו לתורה*". התורה והמצוות הן הדרך להוציא מן הכוח אל הפועל את ה"ישראל", הדרך לחיות אותו בשלמות, במחשבה, ברגש, בדיבור ובמעשה.
"ישראל" הוא הטבע הישראלי שלנו. הטבעה נשמתית. מדרגת חיים אובייקטיבית. כך נוצרנו. איכות רוחנית שטבועה בנו, נרצה או לא, והיא שעושה אותנו למה שאנחנו. "ישראל" הוא מעין "על-מודע" קיבוצי. סגולה שקודמת לתודעה להכרה ולבחירה. הנשמה האלוקית שלנו.

בדורות אלה של תחייה, מה שהתעורר בנו ומניע אותנו הוא הכוח הרוחני-נשמתי הזה שהיה רדום בנו במשך אלפיים שנות גלות. זוהי בדיוק משמעות התחייה – תחיית והתעוררות היסוד של "ישראל" שהיה רדום מתחת לסף ההכרה בבחינת "אני ישנה וליבי ער" במשך שנות הגלות.

זהו הכוח שמניע בדורות הללו את התהליכים ההיסטוריים של התחייה שאנו נמצאים בעיצומם. הוא שעורר אותנו לקיבוץ גלויות מכול קצוות תבל. הוא שעורר אותנו לשוב ולבנות את ארץ ישראל. הוא שמניע אותנו לרשת אותה. הוא שעומד ביסוד אחדותנו, מקור תחושת הסולידאריות והאחווה שביננו. הוא התוכן של "היחד" שלנו, של הזהות שלנו. "ישראל" הוא כוח הברית שביננו, שעושה אותנו לעם אחד.

מה שהיה משותף לנו בכל שנות הגלות הייתה התורה. היא ששמרה עלינו כאומה ואיחדה אותנו. בדורות הללו מתגלה בנו כוח פנימי יותר, עצמי יותר – "ישראל". הוא איננו בא במקום התורה או על חשבון חיי תורה ומצוות, אלא אדרבא, הוא בא על מנת לאפשר לנו לחיות את התורה והמצוות מרובד פנימי עמוק ועצמי יותר. משורש טבעי יותר – מ"ישראל".

"ישראל" בא לנו מן האבות. "התורה" – ממשה.

בדורות התחייה הללו, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אנחנו הולכים ובונים את האומה על בסיס היסוד האמוני, על בסיס "ישראל", שהוא עמוק ושורשי יותר מאשר הבסיס של "התורה".

חלוקה הזו של דתיים וחילוניים, שומרי מצוות וכאלה שלא, שייכת לדורות הראשונים של התחייה, שבהם הגדרות הזהות שלנו היו על פי היחס לתורה ולמצוות – קבלתן כמחייבות או דחייתן. היום החלוקה הזו הולכת ומטשטשת. כבר אין שחור-לבן. גווני ביניים רבים הולכים ומתבלטים. קומה חדשה מתגלה, הקומה האמונית, הקומה של "ישראל". סולם יעקב הולך ונבנה. אמנם בראשו מזהיר האידיאל הישראלי המלא של חיי תורה ומצוות במלואן, אבל כולנו רק בדרך לשם. הסולם מוצב ארצה (כיפות שקופות ואפילו כיפות שמים) וראשו מגיע השמימה (תלמידי החכמים) והנה מלאכי אלוקים (כל עמך ישראל, איש איש למדרגתו) עולים ויורדים בו (דינמיקה חיה של תנועה: מתחזקים, בעלי תשובה, דתל"שים, דתל"שים לשעבר וכדומה – וכולם נעים, עולים ויורדים ושוב עולים).

מבחינת התודעה האמונית אין יותר "חילוניים" ו"דתיים". כולנו – קודם כל – יהודים. כולנו "ישראל". כולנו מצויים "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (הרב קוק, אורות, קמ"ז)".

* הנוסח המדויק: "מחשבתן של ישראל קדמה לכול דבר" (מדרש בראשית רבה, א', ד').

(פורסם היום בגיליון "עולם קטן")




יום שלישי, 23 במאי 2017

לקראת היום השביעי

50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאידיאל אלא גם ככורח המציאות. הגיע הזמן להכיר בחטא הקדמון שלנו ולסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד.


בס"ד

כ"ז באייר, תשע"ז

"החטא הקדמון" של החברה הישראלית היה חוסר יכולתה להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. לא היינו בשלים לקבל את המתנה. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו. גם התקוממותם של חלק מ"ערביי ישראל" כנגדנו היא פרי התהליך הזה. גם אותם הצלחנו לבלבל.
אם נביט בעיניים פקוחות על התהליך שהתחולל מאז, ונסיק את המסקנות הנכונות ממנו, נבין כולנו: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו. התודעה הישראלית לא הצליחה להשיג את המציאות ההיסטורית.
אבל 50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאדיאל אלא גם ככורח המציאות.

ההופעה והעבודה

 
"ההשגות הולכות בדרך של הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה (הרב קוק, מאורות הראי"ה, שבועות, עמ' ס"א)". התפתחות התודעה מתרחשת בתהליך ייחודי. קודם כל מופיעה הארה חדשה, הברקה, רעיון חדש מתגלה במוחו של אדם, מה שהסלנג מכנה "נופל לו האסימון". אלא שהרעיון החדש שנולד, עדיין כללי מקיף ולא מפורט, ובשלב הראשון איננו נקלט בשכל במושגים, בפרטים, במילים, בכלים רציונליים. אדם יכול לשמוע רעיון בשיעור, להתלהב ולצאת מכליו מרוב ההתרגשות, אבל במקרים רבים הוא לא יוכל להסביר, לא לעצמו ובוודאי לא לזולת, מה הוא בדיוק הבין. למצב זה קורה הרב קוק: הופעה.
בכדי לעכל, להפנים, לקלוט, את התובנה החדשה, צריך אדם לפתח אותה, לשכלל אותה, ליצור לה מערכת רציונלית, "להלביש" אותה בטעמים, בהסבר. הוא צריך להוריד את ההופעה לפרטים. לכך קורא הרב קוק: "עבודה". השלב הזה, בניגוד לראשון, איננו הבזק ראשוני חד-פעמי. פיתוח ההסבר הרציונלי דורש זמן. הפנמת ההארה היא כמו עיבור. הזרע, ההופעה הראשונית, נקלט, אבל התפתחותו לכדי רעיון משוכלל ורציונלי, הלידה, מחייבת הבשלה באמצעות הזמן.
"הופעה" בלי "עבודה" איננה מספקת. ההופעה חייבת להיקלט בכלים של התודעה, במושגים שלה, במילים וההגדרות שלה, בהגיון שלה, בצורה רציונלית. "להתיישב" בשכל האדם, הדור, החברה. ללא בניית התודעה המתאימה, הכלים – ההופעה, ההברקה, עלולה להיעלם, להישכח.
והרב קוק ממשיך להסביר: "וכשם שאצל היחיד באה הופעה המצריכה אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כי אם מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור, התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה...(שם, שם)". גם בהתפתחות התודעה הציבורית, הלאומית, מתחולל תהליך בעל מאפיינים דומים.

דרך הרגליים


לתהליך הזה יש היבט נוסף. בכדי שהאידאלים הגדולים החדשים המופיעים ייקלטו היטב בתוך תודעת המציאות, הם חייבים להתגלות לא רק כאידאלים, אלא גם ככורח המציאות. לא רק כאמת שמימית עליונה, אידאלית, שהיא בבחינת רצוי, אבל גם אפשר לוותר עליה – אלא גם כאמת ארצית, חיונית, מתחייבת, הכרחית, שאי אפשר בלעדיה.
"בכוח החוזק ועומק ההרגשה, ההכרח הוא יותר מצוין מהחפץ [מהאידאל], והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם מעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושעל כן צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח" (הרב קוק, עולת ראיה ב', עמ' רס"א). בכדי שאידאל ייקלט, צריכה להתברר האמת שלו לא רק בממד התאורטי, הערכי, השמימי, האידאלי, אלא גם כאמת מציאותית הכרחית.

מלחמת ששת הימים


מלחמת ששת הימים הייתה פריצת דרך היסטורית. היא "באה מלמעלה", בצירוף נסיבות בלתי סביר ובלתי יאמן. מבחינה אסטרטגית והיסטורית אף אחד לא יזם אותה. אף לא אחד מאלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל לפריצתה לא התכוון לתוצאה ההיסטורית הסופית. גם התודעה הישראלית הלאומית לא הייתה בשלה לה.
זו הייתה "ההופעה".
בעקבות ההופעה הזו, נדרש שלב "העבודה". לקלוט מה קרה לנו, להבין מה משמעותו ומה מתחייב ממנו. להוריד לכלים רציונליים, להבין, להפנים, את השלב החדש ש"כפה" עלינו אלוהי ההיסטוריה.
אבל בכדי שהחידוש הזה ייקלט כראוי, נדרש לא רק לקלוט אותו כשלעצמו, אלא גם להבין שהוא הכרחי. לא מבחינה "דתית", אידאלית, ערכית – אלא במושגים של התודעה הרציונלית, הארצית, הממשית. להבין שארץ ישראל השלמה איננה רק אידאל אלא גם – כורח המציאות. שהיא מתחייבת גם מצד ההיגיון האנושי, מצד הצרכים הגאופוליטיים, המדיניים, הביטחוניים. שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיה. שחבלי הארץ ששוחררו חיוניים לקיומנו גם מבחינה כלכלית, לפתרון בעיות הדיור, למרחב התפתחות חיוני, להספקת מקורות מים וכדומה.
תהליך כזה, של לימוד "דרך הרגליים", של הבטחת חיוניות שלמותה של הארץ לא רק מצד האידיאל, אלא גם מצד הכורח, תהליך כזה לוקח זמן. כמה זמן – 49 שנים. ומתי אפשר לברך על המוגמר – בשנת ה-50, שנת היובל.
והנה כאן אנו עומדים. הולך ומתברר לתודעה הישראלית, לציבור הישראלי, שארץ ישראל השלמה איננה רק אידאל, אלא גם כורח המציאות. בכדי להפנים עובדה זו, היה צורך בזמן. ובדם, הרבה דם. ובייסורים. ובדמי לימוד.

המסכה נופלת


עד כאן בנוגע לתהליכים התודעתיים הפנימיים שלנו, אבל במקביל, מתחוללים גם תהליכים אזוריים, וגלובליים, שמכינים ומבשילים את ההכרעה הדרושה – החלת הריבונות הישראלית על ארץ ישראל ההיסטורית.
האוכלוסין הערביים בארצנו השכילו בעשרות השנים האחרונות להציג את המאבק הערבי-אסלמי בישראל כמאבק לאומי. למערב בכלל ולאירופה בפרט, הקל "תרגום" המאבק הערבי-אסלמי בישראל לשפתם, שפת המושגים הלאומיים שמקורם באירופה, את ההזדהות עמו. הצגה זו, שלשמאל הישראלי ישנו חלק לא קטן בעיצובה, הייתה הקלף המנצח של הערבים ואפשרה להם לרכוש את אהדת העולם למאבקם. ישראל הועמדה בצד אחד – והעולם כולו בצדם של הערבים.
אבל הניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג "מדינת הלאום" האירופי, שמקורו בצרכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קיצו בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית, עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלסטינית.
המסכה הזו של הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי כבעיה לאומית פלסטינית, הולכת ונופלת ועובדה זו עומדת לשנות את מציאות חיינו מיסודה. רוחות הג'יהאד העולמי רוחשות מתחת לפני השטח גם ביהודה והשומרון והן, ולא ה"זכויות הפלסטיניות", מלבות את גלי הטרור האחרונים.
הטרור האסלמי במערב, מזיק מאד למסכת הלאומיות הפלסטינית. הוא מבהיר למערב שכאן כמו אצלם, לא מדובר במאבק לאומי, אלא במאבק ערבי-אסלמי ושהם ואנחנו עומדים בפני אויב משותף.
התפרקות המזה"ת והבחישה האירנית באזור, יוצרת תהליכי התקרבות בינינו ובין מדינות ערביות מסוימות שהאינטרס הקיום העצמי שלהם חשוב בעיניהם עשרות מונים מאשר "העניין הפלסטיני".
ועוד לא דיברנו על המהפך הגדול ביותר במערב ועל משמעותו – עליית טראמפ.
כך שמכול הכיוונים הולך ומבשיל שלב ההכרעה.    
מי שעדיין לא נותנת לדבר להתרחש היא ממשלת ישראל, שבניגוד לאינטרס המובהק שלה, מתחזקת את הרשות הפלסטינאית וחוששת לתת לה ליפול. קשה להנהגה הישראלית להסיק את המסקנות מהתמורות ההיסטוריות המופלגות שעוברת הזירה בימים אלה, אבל המציאות חזקה מכל הדמיונות האשליות החולשות והקיבעונות והיא תעשה את שלה. עניין של זמן, ולא הרבה כנראה. מה שלא מבינים מהראש – לומדים דרך הרגליים.
צדק השמאל; הפתרון לטרור איננו צבאי אלא מדיני, והוא מחייב מעבר מבלימה והכלה – להכרעה. לא תהיה לנו ברירה אלא להשליט את ריבונותנו על השטח וזה הרבה יותר פשוט ממה שמנסים לשכנע אותנו אלה שמתפרנסים מ"הבעיה הפלסטינית" כבר שנות דור וחוששים מהכרעתה ופתרונה.

חלון הזדמנויות


אנחנו נמצאים בעיצומו של "חלון הזדמנויות היסטורי" לפתרון "הבעיה הפלסטינית" בדרך האפשרית היחידה. המזה"ת מרוסק. מדינות ערב לא יכולות להגיב (אפילו לא אירן, מכמה סיבות) אירופה מדממת. ארה"ב מסלקת ידיה מן המזה"ת, מדינות ערב "המתונות", הופכות אט אט, מתחת לשולחן, לבנות ברית שלנו וכבר נמאס להן מ"הבעיה הפלסטינית".
הגיע זמנו של היום השביעי –  של מה שהתחלנו בששת הימים ולא השכלנו לסיים אז – החלת ריבונות ישראלית מלאה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית.






יום ראשון, 21 במאי 2017

מיהו "הציבור האמוני"?

המושגים "ציונות דתית", או "הציבור הדתי-לאומי" כבר לא רלוונטיים. הם יוצרים מחסום שלא מאפשר למעגלים רחבים מתוך הציבור הכללי, שמזדהים עם האידאליזם שהציבור האמור מביא לחברה הישראלית ומקרין עליה, להזדהות אתו ולהיות חלק ממנו. עלינו להגדיר עצמנו במושג "הציבור האמוני", שבאופן טבעי מכיל גם אנשים כמוהם.



בס"ד
כ"ה באייר, תשע"ז

בתגובה על אחד מן הפוסטים שלי בפייסבוק, שבו השתמשתי בביטוי "הציבור שלנו" ביחס לציבור הכיפות הסרוגות, כתב לי רותם מירון אחד מחברי היקרים:

"בתור חילוני שלא מניח תפילין, אבל שכן מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם, אני מתבונן בכמות המתנחלים בכנסת, ואני בטוח שיש לפחות איזה מיליון מתנחלים ביש"ע....מי זה "הציבור שלנו"? אני לא "הציבור שלנו"? למה? כי אין לי כיפה על הראש? כי אני לא גר ביש"ע?
כל המדינה הזו קיבלה תפנית חדה ימינה בעקבות אסונות אוסלו וההתנתקות. לאנשים נמאס להאמין במשיכת זמן ובנהנתנות, בבריחה מארץ ישראל, ובהתכחשות לארץ ישראל ולחיבור הטבעי של העם שלנו עם האדמה שלנו...
....אני בתור חבר מרכז הליכוד לא רוצה "לבלוע את הבית היהודי" לתוך הליכוד. אני רוצה שבנט "יבלע את הליכוד" לתוך הבית היהודי. אני לא יודע אם אתה מסוגל לעכל את הרעיון של יהודי אמוני בלי כיפה...."

רותם מירון מעלה כאן סוגיה חשובה, סוגיה שנוגעת ליסודות התחייה ולציפור הנפש שלנו. מצד אחד הוא מרגיש קרוב לציבור הדתי-לאומי, או לציונות הדתית, לציבור ה"כיפות הסרוגות" ולמתנחלים, ומזדהה עמו, ומצד שני הוא לא חש שהוא חלק מן "הציבור שלנו". על פי תחושתו, שכשאנחנו משתמשים בביטוי "הציבור שלנו" אנחנו לא מתכוונים גם אליו, למרות שהוא לפי עדותו אדם מאמין וכן חש הזדהות.

מה שרותם אומר כאן הוא שהמושגים "ציונות דתית", או "הציבור הדתי-לאומי" כבר לא רלוונטיים. הם יוצרים מחסום שלא מאפשר למעגלים רחבים מתוך הציבור הכללי, שמזדהים עם האידאליזם שהציבור האמור מקרין ומביא לחברה הישראלית, להזדהות אתו ולהיות חלק ממנו.

רותם צודק, ולכן לדעתי עלינו להשתמש במושג "הציבור האמוני", שבאופן טבעי מכיל גם אנשים כמוהו.
המושגים השגורים אינם רלוונטיים בשני מישורים: הן במישור האידאי-רעיוני, והן במישור הסוציו-פוליטי.


האידאה האמונית


שני המושגים האמורים, "הציונות הדתית" ו"הציבור הדתי-לאומי", אינן הגדרות עצמיות. בשני המושגים מוגדר הציבור האמור, וגם מגדיר את עצמו, על פי הגדרותיהם של אחרים. הציונות הונהגה בשלביה העיקריים על ידי אנשים חילוניים. באותה עת נוצרה דיכוטומיה בין הדת לבין הלאומיות. אנשי המסורת, הדתיים דאז, ברובם לא הצטרפו למהלך. הם נותרו דתיים-לא-לאומיים, והפכו בהמשך ל"חרדים". אלה שכן הצטרפו, ובכל זאת בקשו לשמור על המאפיינים הדתיים ועל זהותם הדתית, הגדירו עצמם כציוניים, על פי הגדרתו של הרוב, של הכוח המוביל, אלא שהוסיפו תוספת משנה: ציונות-דתית. זו איננה הגדרתם כבעלי תוכן עצמי, אלא ביחס לתוכן אחר.

גם המושג דתי-לאומי איננו עצמי. הוא משמר את החלוקה האידאית שנוצרה אז שלפיה דתי איננו לאומי, ולאומי איננו דתי. הדתי לאומי היה ניסיון להיות גם-וגם. להיות שייך לשני העולמות. מטבע הדברים הייתה בו חולשה יסודית; הוא לא היה לגמרי דתי וגם לא לגמרי לאומי. מבחינה אידאית הוא היה פשרה ביניהם וככזה היו בו רגשי נחיתות מובנים כלפי שני הצדדים. הדתי-לאומי, כמו גם הציוני-דתי, היו זקוקים למקף. הם לא היו סינתזה שלמה של שני היסודות, אלא צירוף שלהם. גם וגם.

אבל דווקא הפשרה הזו בין שני הקצוות, הייתה כר מתאים ליצירת סינתזה ביניהם. הציבור האמור, היה כלי בשל ומוכן לקבלת תורתו של הרב קוק, שבה לא רק ששני הצדדים – הדתי והלאומי – אינם סותרים זה את זה, אלא שלא ייתכן אחד בלי השני. כשבשלו התנאים – הן מבחינת התפתחות התודעה והן מבחינת התפתחות המציאות ההיסטורית, ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – היה בישראל ציבור שיכול היה להוות כלי ראוי להפנמת הראיה של הרב קוק.

לפי תפיסתו של הרב קוק עם התחיה והשיבה לציון תורת ישראל עולה קומה. היא כבר לא רק "דתית" אלא גם ובעיקר "אלוקית"; והיא כבר לא רק פרטית, אלא גם ובעיקר ציבורית, כלל ישראלית. בארץ ישראל מתגלה התורה בלבוש פנימי ומקיף יותר: תורת האומה בארצה. היהדות כולה מתגלה כאידאה עמוקה יותר מאשר האופן בו היא הופיעה בלבוש "הדתי" שאפיין אותה בשנות הגלות: היהדות מתגלה כאידאה אמונית. החיים הישראליים כבר איננם ביטוי רק לתורה, אלא גם למקורה, הטבע הישראלי, הסגולה, ל"ישראל שקדמו לתורה" כמאמרם המפורסם של חז"ל.

באידאה האמונית המרכיב של קיום מצוות הכרחי כמובן, שכן אין יהדות ואין תורה בלא שמירת מצוות, אבל גם מי ש"שלא מניח תפילין, אבל שכן מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם", כמו שהגדיר עצמו רותם מירון, יכול למצוא עצמו מזוהה עמה.

במאמרו "מסע המחנות" (מאמרי הראי"ה, עמ' 76) יוצא הרב קוק כנגד החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים". אין באמת, ולא הייתה בדורות שלפני כן, חלוקה כזו בישראל. האידאל הישראלי הוא בוודאי שמירת מצוות, אבל גם מי שאינו מקפיד על קלה כחמורה הוא בכלל ישראל. בהסתכלות אמונית שמירת המצוות כבר איננה נתפסת כתנאי-קבלה להשתייכות למחנה; היא בבחינת דוגמה אישית לשלמות החיים הישראליים; ביטוי טבעי, אומר-חיים, של האיש הישראלי.

הציבור שנושא את האידאה הזו, מבטא אותה בחיינו הציבוריים, וחותר להביא אותה למעמד של חזון מוביל המשותף לכול חלקי החברה הישראלית, כבר איננו ציבור "דתי-לאומי", גם לא "הציונות הדתית" אלא – הציבור האמוני.

הממד הסוציו-פוליטי


מעגלים רבים, הולכים ומתרחבים, חשים, ממש כמו רותם מירון, הזדהות עם הציבור האמור. הם רואים בו ציבור אידאליסטי נושא בשורה שרלוונטית גם עבורם. הם לא שומרי מצוות במובן של קבלת "השולחן הערוך" במלואו, אבל מקיימים כל אחד לפי יכולתו ומדרגתו חלק ממצוות התורה. הם אינם "דתיים". הם גם לא התחנכו ב"בני עקיבא", הם חובשים כיפות שקופות ולא "כיפות סרוגות", אבל מרגישים הזדהות מלאה עם הציבור האמור בכלל, ועם "המתנחלים" בפרט.

ינון מגל הוא דוגמה טובה אחת; איילת שקד היא דוגמה מצוינת אחרת. ישנם עוד רבים רבים אחרים,מסוגים ומופעים שונים ומגוונים. הם חלק אינטגרלי מ"הציבור שלנו". הם חלק מהציבור האמוני.

במרכזו של הציבור האמוני תלמידי חכמים ברוח הרב קוק לישיבותיהם השונות והמגוונות, מסביבם מעגלים של מתנחלים, מעגלים נוספים של ציבור רחב של כיפות סרוגות, גדולות וקטנות, כיפות שקופות, חובשי כיפות שמיים, מסורתיים, "מתחזקים" ועוד ועוד ועוד.

ציבור רחב – הציבור האמוני – שרואה את שאיפתם ההיסטורית של כל הדורות של העם האציל הזה כשאיפת חייו ושממש כמו רותם מירון "מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם", גם אם איננו מסוגל עדיין להקפיד על קלה כחמורה.

הציבור האמוני.