יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

העיקר חסר מן הספר

מן השאלה העיקרית בנושא אירן התעלם נתניהו בנאומו אמש בעצרת האו"ם.


בס"ד
כ"ט באלול, תשע"ז

הן נאומו המרשים של נתניהו אמש בעצרת האו"ם והן הצלחתו להעלות שוב על סדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האירני, אינם יכולים לכסות על העובדה שהעיקר היה חסר מן הספר: מהי הסיבה שבגללה סימן משטר האייטלות באירן דווקא את ישראל כאויבו המר. לשאלה זו גם נתניהו מתכחש. ולא במקרה. כולנו מעדיפים לשכוח.

כי מה בדיוק בעצם קיומה של ישראל מעלה את חמתם של האייטולות?

אז נכון שההתנגדות הזו משמשת להם – כמו ששימשה תמיד לכל שונאי ישראל – לצורכיהם הפוליטיים, הן הפנימיים והן האזוריים; את העובדה הזו זיהו כבר חז"ל כשאמרו "מהו שכתוב "והיו צריה לראש" – כל המצר לישראל נעשה ראש (גיטין, נ"ה ואילך )". אבל המניע הזה, שיכול למשל להסביר מצוין את מדיניותו של שליט תורכיה, ארדואן, לא מהווה הסבר מספק לשנאה הטוטלית של האייטלות לישראל. יש בה משהו עקרוני יותר.

ועוד: בניגוד להתנגדות הפאן-ערבית לישראל, שהיא מובנת לחלוטין על רקע חדירת עם זר ושונה בעיניהם למזה"ת, מרחב הקיום הערבי הטבעי, מה שמהווה איום מובן מאליו, ההתנגדות האירנית נובעת ממקור אחר. העובדה שהמשטר הקודם באירן, משטר השאח, היה דווקא בעל בריתנו המדיני, מעידה שלא ניגוד גיאופוליטי מובנה הוא שמניע את אירן, אלא סיבה אחרת.

לא. לשלילת קיומה של מדינת ישראל יש מבחינתם של האייטולות סיבה עמוקה יותר, ואותה מגדיר באופן מדויק דווקא המלומד האנגלי, שהיה גם כומר קתולי, אדוארד הייסטינגס, כשהוא עומד על שורשיה של הלאומיות האירופית: "דומה שככל שהזיהוי [העצמי של אומות באירופה] של עם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים ("בנייתן של אומות", עמ' 223)".

כאן קבור הכלב. כי גם לאיראנים כאומה עתיקת יומין בכלל, ובשילוב האמונה הדתית המוסלמית השיעית בפרט, ישנה כידוע תודעה של "עם נבחר", בגרסתם שלהם כמובן, (מה שמסביר, אגב, גם את התנהלותם המדינית והפוליטית האזורית והבינלאומית).

וכל אומה שמפתחת תודעה כזו "יודעת" באיזשהו מקום בעל-המודע שלה שמקורה בישראל ורואה באופן מידי את ישראל ההיסטורי כאויבה העיקרי. גרמניה הנאצית היא רק דוגמה אחת, קיצונית, לתופעה. גם עבור משטר האייטולות באירן, כל עוד ישראל קיימת – כל שכן פורחת, משגשגת, ומנצחת – אלמנט מרכזי בתפיסת העולם שלהם את עצמם ובזיהויים העצמי נמצא מופרך, וממילא גם כל זהותם העצמית כולה נעקרת משורשה.

מה שמטריד את האירנים הוא שעצם הווייתו של עם ישראל, כל שכן תחייתו, הם סטירת לחי לזהותם שלהם כעם נבחר. בלי קשר לתודעתנו העצמית שלנו.

וכך חוזר אלינו שוב ושוב החוק האלוקי המונח ביסוד קיומנו ואיננו מניח לנו לשכוח ולהתכחש לעצמנו. בדיוק כמו שכל השבועות שלנו לערבים, ממש בהן צדקנו, שלמרות שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה אנחנו מעדיפים שלום מאשר את ארצנו ההיסטורית, אינן משכנעות את הערבים להירגע ולהניח לנו, כי הם מבינים טוב מאתנו שלא ייתכן כדבר הזה; וממילא התנגדותם מחייבת אותנו לשחרר את ארצנו גם בעל כורחנו;

כך בדיוק חוזר אלינו המושג של "עם נבחר" בדלת האחורית, נעור ומחייב אותנו להיזכר. כי גם אם נשבע לאייטלות של אירן שאחרי אלפי שנים חזרנו בנו מהתודעה של "אתה בחרתנו", מבחינתם, ובצדק, עצם קיומנו מכחיש את ההתכחשות. מה עוד שהם יודעים טוב מאתנו שהשכחה העצמית הזו לא יכולה להאריך ימים, ויום אחד עוד נתעורר ונחזור לעצמנו ולהכרתנו העצמית, ובכך נעמיד בסימן שאלה מוחלט את יומרותיהם שלהם. 

יום שלישי, 12 בספטמבר 2017

תגובה למאמרו של הרב אלי סדן - "קריאת כיוון לציונות הדתית"

מפלגת "הבית היהודי" איננה תנועה "דתית", גם לא דתית-לאומית; היא תנועה יהודית. המפד"ל הייתה פשרה בין שני מרכיבים, בבחינת גם וגם. "הבית היהודי", לעומתה, מהווה ניצן ראשון של דבר חדש, של הגדרת הזהות היהודית כליבת החברה הישראלית.


בס"ד
כ"א אלול, תשע"ז


הרב אלי סדן פרסם בסוף השבוע מאמר חשוב בשם "קריאת כיוון לציונות הדתית" העוסק בשאלת דרכה האידאולוגית והפוליטית של תנועת "הבית היהודי". במאמרו מנסח הרב סדן כמה עיקרים חשובים שאמורים להתוות את דרכה של התנועה. זהו דבר בעתו משום שאכן ישנה תחושה שתנועת הבית היהודי נמצאת בצומת דרכים חשובה משתי הבחינות האמורות. מלבד מאשר בשתי נקודות, שמחתי למצוא עצמי מסכים לחלוטין עם הרב אלי סדן בכל שאר דבריו.


בראש ובראשונה אני מזדהה עם האמירה ש"זוהי התנועה והמפלגה היחידה שמעמידה בציבוריות הישראלית את האידאולוגיה שהיא ורק היא העתיד של מדינת ישראל". אני גם מסכים לחלוטין ש"השאלה המהותית ביותר כיום בחברה הישראלית היא שאלת הזהות", וש"ביחס לשאלה הזו יש לנו אמירה ברורה".

יותר מכל נראות לי האמירה ש"הפרקטיקה הפוליטית חשובה,...אך הרוח, האידאולוגיה, תפיסת העולם שמניעה את הכל – היא יותר חשובה, ובה תלוי הכל....", וש"אסור לטשטש את תפיסת עולמנו, ובוודאי שאסור להוריד אותה מהמפה הפוליטית על ידי הפיכת הבית היהודי למפלגה כללית מעין ליכוד ב'...", וכבר כתבתי כמה פעמים בעבר על הצורך שלא לפרק את ההליכה המשותפת עם סיעת "תקומה", בדיוק מן הטעם הזה.

גם עם קריאתו של הרב אלי סדן "להתכנס פנימה אל שליחותנו האמתית....אסור לנו לפצל את כוחנו האלקטוראלי למפלגות קטנות", אני מסכים לחלוטין.

ובכל זאת, בשתי נקודות, נראים לי הדברים באופן שונה מאשר לרב אלי סדן, ומכיוון שהוא כותב ובצדק ש"הציונות הדתית צריכה להתנהל כתנועה אידאולוגית שמאמינה בדרכה, ולעסוק במרץ בליבון משנתה", אני רואה לנכון לפרט את עמדתי בנקודות הללו.

נציגים "חילוניים"


הנקודה הראשונה היא בשאלת מינויים של נציגים "חילוניים" כנציגיה של התנועה בכנסת ובמרכז התנועה. הרב סדן סבור שנציגי התנועה "צריכים להיות אך ורק אנשים שיש להם נאמנות גמורה לאידאל שהזכרתי, שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה". "צירוף מועמדים אשר יכניסו את דעתם האישית החילונית לשיח הפנים מפלגתי, כשהם – בצדק – דורשים להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי, יטשטש את אופייה של המפלגה...". מדבריו עולה, למרות שהדבר לא נאמר בפרוש, שאין מקום לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות במרכז התנועה או כנציגיה בכנסת.

אינני בטוח שכל אותן יסודות אותם הציב הרב סדן לאורך כל המאמר, ושאני מסכים איתם לחלוטין, מחייבים את המסקנה הזו. במשטר פרלמנטרי מקובל לחלוטין שחברי כנסת מצביעים שלא על פי מצפונם האישי. ישנו מושג המגדיר זאת באופן ברור – "משמעת קואליציונית". בשום מערכת אדם לא יכול לפעול תמיד אך ורק על פי מצפונו. כל עוד איננו בעולם מושלם, דבר זה היה מביא כל מערכת לאנרכיה. באותו גיליון של "מקור ראשון" בו פורסם מאמרו של הרב סדן, מופיע גם מאמר של יהודה יפרח, שמביא עדות של הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון, לפיה כתבה באחד מפסקי הדין שלה כך: "לבנו יוצא אל ההורים, אך לא נמצאה דרך משפטית להיענות לבקשתם....אין ספק שתחושת הצדק שלי כשופטת הייתה יוצאת נשכרת בשל התלכדות הדין עם התוצאה שהייתה צודקת ומוסרית מאין כמותה בעיני. אך לצערי לא נמצאה לי הדרך המשפטית ...". אם כן, "המצפון" האישי איננו חזות הכל. דבריו של הרב לפיהם מועמדים מהסוג האמור "דורשים – בצדק – להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי", אינם מובנים מאליהם.

יתר על כן, יתרונה הגדול של הציונות הדתית היא בהיותה תנועה של ציבור, בניגוד למפלגות אחרות בכנסת שהן תנועות של איש אחד שסביבו אוסף של טרמפיסטים מזדמנים. כשחבר כנסת מצטרף לתנועה שהיא כלי הביטוי הפוליטי של ציבור מובחן ומגובש בעל משנה אידאולוגית ברורה, הוא עושה זאת על דעת כן, והוא מייצג של הציבור – לא של עצמו. במקרה שלנו, מדובר בהחלט על תנועת "שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה". זה בהחלט יסוד היסודות, רק שאינני רואה הכרח שנציג שאיננו שומר תורה ומצוות במובנם המלא בחייו הפרטיים, לא יכול להזדהות עם מערכת ערכים כזו, ולא יכול לקבל על עצמו – לא רק פורמלית, אלא גם מצפונית – לכפוף את הצבעתו בהתאם לערכיה של התנועה ושל הציבור אותו היא מייצגת. נראה לי שאילת שקד היא דוגמה מובהקת לכך שהדבר לא רק אפשרי, אלא אפילו טבעי ומובן מאליו. ציבור רחב בישראל, מאמין בדרכה של התורה למרות שאיננו מקפיד אישית על קלה כחמורה. ציבור זה מזדהה עם תנועתנו ערכיה ודרכה, ובהתאם לכך יתנהלו גם נציגיו בתנועה.

כל עוד נשמר מקומה המכריע והעיקרי של התורה "ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו", הן אידאולוגית, והן מבחינת משקל מספר חברי הכנסת, אינני רואה סיבה שלא לפתוח את השורות. נראה לי שבכל מקרה, חברי כנסת מסוג זה אינם אמורים לעלות על יותר מאשר רבע עד שליש ממספר חברי הסיעה, מה שישמר את האופי והאידאולוגיה מחד, אבל יאפשר גם גיוון ותוספת כוח ואיכות משמעותיים מאידך. השאלה איננה רק שאלה של "עוד כמה מנדטים". העניין הוא במסר העובר לציבור הרחב באשר לדרכה של התנועה. זהו הרווח האמתי מנוכחות של "חילוניים" בתפקידים מיצגים בתנועה.

מפלגה יהודית, לא "דתית"


אבל בסופו של דבר, גם הנקודה הזו, היא נגזרת של הנקודה השנייה אותה רציתי להעלות, שהיא מהותית הרבה יותר. "כיום אני מבין עד כמה מסוכן היה שינוי השם ממפלגה דתית-לאומית לבית היהודי", כותב הרב סדן. כאן מצוי באמת תורף העניין.

בדחילו ורחימו אעז כאן להציע לרב אלי סדן פרשנות אקטואלית לפסקה המפורסמת של הרב קוק מספר "אורות" אודות "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו (אורות התחיה, י"ח, עמ' ע')". הרב קוק מפרט שם את שלושת הכוחות היסודיים – הקודש, האומה, האנושיות – שעדיין מהווים גם היום, אחרי כמאה שנה, הן את החלוקה הסוציו-פוליטית היסודית של החברה הישראלית והן את החלוקה של המערכת הפוליטית בישראל: הדתיים-חרדים, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל.

המפלגה הדתית-לאומית הייתה פשרה בין שניים מן המרכיבים האמורים. היא הייתה, כידוע, גם וגם. הבית היהודי, לעומתה, מהווה כבר ניצן ראשון של דבר חדש: הזהות היהודית, ובאמת, הישראלית, במובנו המקורי של המושג. לא פשרה בין שני רכיבים אלא סינתזה של שלושתם, שמטבע הדברים נובעת ממקורם המשותף, מהנשמה הפנימית שלהם, שהם ביטויים מחולקים שלה. בעצם, אמשיך להעז, אנו רואים את תחילת הופעתו של אותו מרכיב שמאחד את שלושת הכוחות ומהווה את נשמתם ומקורם המשותף, שעליו מדבר הרב קוק באותה פיסקה בחלקה האחרון – עצם הקודש העליון. שם נמצא השורש והמקור של הדבר אותו תנועת הבית היהודי מנסה לבטא בציבוריות הישראלית.

אמת, שהממד המדובר, שהוא פנימי, אמור להיוותר כזה, אבל אין זה סותר את היותו מקורו של המהלך הסוציו-פוליטי ואידאי המרכזי המתחולל בדור הזה: ביטול המושגים של "דתיים ו"חילוניים" והפיכת החברה הישראלית ל"סולם יעקב", שבראשו תלמידי חכמים מובהקים, ועל שלביו השונים מוצאים כל אחד ואחת מישראל את מקומם האמוני הטבעי, בדיוק לפי הדגם המסורתי של יהדות עדות המזרח.

זהו לדעתי החידוש האמתי של "הבית היהודי", ובמובן זה הוא אמנם פרי התפתחות ישירה של המפד"ל ההיסטורית, של ציבור הכיפות הסרוגות ושל מהלך ההתנחלות בארץ, אבל הוא כבר בבחינת דילוג: פריצת דרך לשלב חדש לחלוטין בחיינו הציבוריים ובתולדות שיבת ציון המודרנית.

אכן, "ליבא לפומא לא גליא"; אנחנו עדיין לא מודעים לכך, וגם ראשי הבית היהודי אינם יודעים לקרוא לילד בשמו, או להגדיר ולנסח כך את הדבר אותו הם מובילים מתוך אינטואיציה ישראלית בריאה. אבל מאנשים כמו הרב אלי סדן – שאותו אני מוקיר, מכבד ומעריך מעומק ליבי – אני מצפה לא רק להיות מודעים לתהליך, אלא גם להוביל אותו מבחינה אידאולוגית.

במובן זה, אותם מילים של הרב אלי סדן בהמשך למשפט הנ"ל בו הוא עוסק בשם התנועה, הבית היהודי "אני חושש שהעוסקים כיום בצירוף בדואים למפלגה ינסו להחליף את השם ל"בית הישראלי", מקבלות משמעות הפוכה מזו אליה הוא התכוון. אכן, אם נכונה ההבחנה שהבאתי אודות התהליך המתחולל היום בחברה הישראלית – ביטול המושגים "דתיים" וחילוניים" והתכנסות לזהות יהודית – אזי "הבית הישראלי", במובן המקורי של המושג – באותו מובן של "הטבע הישראלי", או של "ישראל קדמו לתורה" – היה השם הראוי למפלגה ורק השימוש העכשווי של המושג היום, שימוש חולי שיצא מהקשרו המקורי, מאלץ אותנו להסתפק עכשיו בשם שאיננו שלם – הבית היהודי.

מפלגת "הבית היהודי" איננה תנועה דתית, גם לא דתית-לאומית; היא תנועה יהודית (וליתר דיוק "ישראלית" כנ"ל). ודווקא משום כך, צודק הרב אלי סדן, שהשמירה על התורה ועל האידאולוגיה, והיזהרות מטשטוש הזהות הערכית, חשובות היום יותר מתמיד. אכן, בלי התוכן הפנימי, האמתי, המקורי, האמוני, תאבד התנועה את דרכה, לא תצליח במילוי תפקידה, וכמובן – תיכשל גם פוליטית ואלקטוראלית.

כמו בכל בית יהודי, קביעת מזוזה מהותית גם ל"בית היהודי", אבל היא איננה אמורה לגרום לקיבעון והסתגרות אלא להפך, היא אמורה לאפשר תזוזה, פתיחות, בטחון עצמי, ויציאה מן הבית למרחב.  











  

יום רביעי, 6 בספטמבר 2017

עיקרון הנסירה - שיעור בכתבי הרב קוק (אודיו)

שיעור בכתבי הרב קוק. ספר "אורות", אורות ישראל, פרק א' פיסקה י"א (עמוד קמ"ב).



(הקלטה מהשיעור בהרצליה. מתנצל על איכות הסאונד הירודה; נקוה שלהבא היא תשתפר).

הטקסט הנלמד:

"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.
האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך".

החיזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך." 

יום שישי, 28 ביולי 2017

המעגל הדיאלקטי של "שיבת ציון"

תהליך "שיבת ציון" המתחולל בדורות הללו מתנהל לפי "מפת הדרכים" הבאה:

א.   תחילתו בתודעה היהודית המסורתית כפי שהופיעה בגלות. תודעה זו הכילה סתירה פנימית: מצד אחד, "צפית הישועה היא הכוח-המעמיד של היהדות הגלותית....." (הרב קוק, אורות, א') כלומר שמה שהחזיק את היהדות בגלות הייתה השאיפה לחזרה לארץ ישראל, אבל מצד שני, בו בזמן, חייבת הייתה תודעת הגלות שלא לתת לישועה הזו להתגשם, שכן כול ניסיון להגשימה טרם זמנה היה עלול לפוצץ אותה מבפנים, כפי שאכן כמעט קרה עם שבתי צבי ומשיחי שקר אחרים. היהדות של הגלות טענה אפוא לאורך דורות קפיץ משיחי אדיר, אנרגיות עצומות של שאיפה לשיבה לארץ ישראל, ובו בזמן נעלה את האפשרות להוציא אותן לפועל ולהגשימן (בין היתר, באמצעות המדרש ידוע של "שלושת השבועות"). שני הפכים בנושא אחד. מלכוד.

ב. החזרה לארץ ישראל לא הייתה יכולה אפוא להתגשם אלא מתוך פריצת המלכוד הזה: מרידה טוטלית במסורת על מנת להשתחרר מן האיסור – כתנאי להגשמת צו המסורת הזו עצמה! פרדוקס מושלם. מרגע ששיבת ציון התגשמה מכוח תודעה המנותקת ממקורותיה במסורת היהודית – למרות שהאנרגיות שלה, הרוח, האידאליזם, היו אנרגיות משיחיות ישראליות מקוריות (הקפיץ האמור) – נגזר דינה ונקצבו ימי חייה של תודעה זו; בדיוק כמו מכונית שיצאה מתחנת הדלק עם מיכל מלא, ורק שאלה של זמן היא מתי יתרוקן המיכל. דינו של האידאליזם הציוני שהניע את החזרה לארץ היה בהכרח לשקוע ולגווע. הרוח התרוקנה.

ג.    אין אפוא לשיבת ציון המודרנית שום אפשרות להמשיך להתקיים, לא כל שכן להתחדש, אלא מתוך חיבור מחודש למסורת, לתודעה הישראלית-יהודית המקורית. רק השבתה למקורותיה בתודעה היהודית ההיסטורית – תוך אינטגרציה של כל מעלותיה של התודעה הציונית, בחומר וברוח – תוכל להבטיח את המשך התנופה ההיסטורית של התחייה.

התוצאה לא תהיה חזרה ליהדות כפי שהופיעה בגלות, אלא מתוך התחדשותה מבפנים (ולא לפי אופנות המערב), כפי שהמסורת עצמה צפתה. תוכן זהה בלבוש חדש: ".....והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה" (הרב קוק, שם, המשך המשפט).

וכאן בדיוק אנחנו עומדים.



(לתהליך הזה קורה שבתי בן דב "מעגל דיאלקטי": סולם למלכות ישראל, "במעלות גאולה", כרך ב' עמ' 573. שב"ד מבסס שם את דבריו על דברי המהר"ל מפראג, נצח ישראל, פרק כ"ו, ובעיקר פרק ל"ב. ראו שם).

יום שישי, 21 ביולי 2017

פסילה כמנוף

אם בג"ץ יפסול כצפוי את חוק ההסדרה, על הימין להשיב במענה של ריבונות נקודתית.


בס"ד
כ"ז בתמוז, תשע"ז
פורסם הבוקר ב"מקור ראשון"

"לכתחילה אריבער" הוא ביטוי יידישאי בחסידות חב"ד, שמשמעותו המילולית היא "לכתחילה מלמעלה". הביטוי נגזר מאמרה ידועה של אחד מאדמו"רי חב"ד מהמאה ה-19 שאמר כך (בתרגום חופשי): "כל העולם אומרים שאם יש לך מכשול בדרך, ראוי להתכופף ולנסות לעבור אותו קודם כל מלמטה, ואני אומר: לכתחילה מלמעלה".

משמעות ההדרכה הזו היא שאנשים שנתקלים בבעיות, מכשולים או אתגרים, נוטים בדרך כלל לעקוף אותם, לפתור אותם בכל מיני דרכים "מתוחכמות", "להסתדר" איתם ולמצוא דרך להתחמק מן הבעיה או למצוא לה פתרון טכני. אבל זהו פספוס של העניין. מכשול בדרכך איננו מקרי; אם תתמודד אתו נכון, הוא יכול לשאת אותך לרמות חדשות, לפתוח בפניך אופקים חדשים. לשם כך הוא הוצב בפניך.


אתגר כזה הוא ניסיון שאם לא תתחמק ממנו אלא תראה בו מנוף, הוא יהפוך לנס – מלשון "נס ודגל" – ירומם אותך למדרגת חיים חדשה ויגלה לך יכולות חדשות. אם תישיר מבט לבעיה ותתמודד עמה באומץ, תיווכח שהיא חושפת בתוכך כוחות חדשים שלא הכרת. לשם כך היא הופיעה.

זה המובן של "לכתחילה מלמעלה". זוהי הדרכה מעשית, שטומנת בחובה את עומק תפיסת העולם הישראלית, האופטימית ביסודה, שמבינה ששום דבר איננו מקרי, וכול קושי בחיים הוא כלי להתפתחות ונועד להוסיף לך ברכה.

נזכרתי בהדרכה הזו בהקשר לאפשרות שלא אמורה להפתיע - שבג"ץ ידחה את "חוק ההסדרה" בדיון הקרוב. אפשר כמובן לנסות לעקוף את הדחייה בכל מיני תקנות מנהליות ורעיונות משפטיים-טכניים מגוונים, שייתנו פתרונות מקומיים נגד סוגי עתירות שונות. אך מלבד העובדה שהמהלכים האלה לא ייתנו מענה לכל הבתים והיישובים העומדים בסכנת העתירות, ומטבע הדברים יביאו להתמודדות והתכתשות סיזיפית בכל נקודה ונקודה, יש בהם ניסיון "להסתדר איכשהו", ולא חיפוש דרך להפוך את הפסילה למנוף.

אבל מבט קל על הסוגיה, יכול להבהיר שפסילת "חוק ההסדרה" יכולה – ויתרה מכך, חייבת – להיות מנוף לפריצת דרך היסטורית של התחייה הישראלית. פסילה כזאת עשויה להיות "הרמה להנחתה" שממש פשע להחמיץ אותה.

התשובה לפסילה הצפויה צריכה להיות כוללת ולא נקודתית, מדינית ולא משפטית; היא חייבת להיות "לכתחילה" ולא "בדיעבד"; "מלמעלה" ולא "מלמטה". היא צריכה לבוא ממקום חדש, גבוה יותר, ולא על בסיס האפשרויות המצויות והמוכרות של המציאות הנוכחית שמוצו כבר עד תום. היא חייבת להיות בבחינת "לתפוס את השור בקרניו", ולתת פתרון מוחלט וסופי לסוגיית עתירות השמאל.

התשובה לפסילת החוק חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית באופן נקודתי בכל אותם הישובים והמאחזים שמרחף עליהם איום משפטי. הנימוק שלה, הן כלפי החברות בקואליציה, הן כלפי השמאל הישראלי, והן כלפי העולם ולחציו אמור להיות: "לא הותרתם לנו ברירה".

ואכן, לא הותירו לנו ברירה. מן השמיים.

כשמבינים שההתחמקויות המשפטיות לא יועילו, כפי שקרה בסופו של דבר עד היום, תופסים שאין ברירה. מפלגת "הבית היהודי" איננו יכולה לאפשר לעצמה אפילו עוד "עמונה" אחת, לא כל שכן כמה כאלה. היא תצטרך לפרוש מן הממשלה במקרה ועוד יישובים או בתים – חוץ מאלה שכבר קיים לגביהם פסק דין חלוט – יועמדו בפני סכנת הריסה. אין לה ברירה. "הבית היהודי" לא תוכל להישאר בממשלה שתמשיך להרוס את ההתיישבות. את זה כולם צריכים להפנים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכן גם ראשי הקואליציה, יבינו שהאיום של "הבית היהודי" בדבר הפלת הממשלה – איום שחייב להישמע אם חוק ההסדרה יידחה ופתרון החלת הריבונות הנקודתית לא יזכה בתמיכת הקואליציה – איננו איום סרק. הוא בלתי נמנע. גם הם יפנימו שאין להם ברירה.

פסילת חוק ההסדרה חייבת להיענות בפריצת דרך היסטורית. עליה להיות מנוף להתקדמות. מחוק ההסדרה אי אפשר לחזור אחורה – רק לפרוץ קדימה, לתקוע רגל ראשונה בטרקלין הריבונות כדי לוודא שהדלת לא תיסגר.

מהלך כזה איננו רק חכמה מדינית ופוליטית, הוא גם חוב מוסרי. העברת חוק ההסדרה בכנסת, שהתאפשרה בזכות מאבקם הנחוש של תושבי עמונה והוצגה כתשלום ופרס ניחומים על פנוי היישוב, לא יכולה לחזור ריקם. בדיוק כפי שנתניהו איננו יכול לחזור בו מההבטחה לבנות לאנשי עמונה יישוב, כך הקואליציה איננה יכולה להתכחש לתמורה שגבתה מהשמאל והבטיחה לימין על הפינוי: חוק ההסדרה.

אם חוק ההסדרה איננו הפתרון המושלם, כפי שרבים סוברים, ואם הוא יפסל – אפשר לוותר עליו. אבל אין לעשות זאת בתמורה למשהו שהוא פחות ממנו, אלא רק בשביל משהו שהוא גדול ממנו. 



  

יום חמישי, 29 ביוני 2017

האם החילוניות כאן על מנת להישאר?

בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.



בס"ד
ה' בתמוז, תשע"ז

מאז שחזרתי בתשובה עברו כמעט ארבעים שנה, אבל כל השנים הללו תמיד אמרתי לעצמי ולאחרים, שבאיזשהו מקום, נותרתי גם חילוני. גם. היה שם משהו חשוב בעולם ממנו באתי שידעתי שאסור לי לאבד אותו. משהו שקיבלתי בבית הספר הראלי העברי בחיפה, בתנועת הנוער, בצבא, באוניברסיטה, בעולם החילוני, ולא רק שלא הרגשתי שעלי להשאיר אותו מאחור, אלא שתמיד חשתי שהוא מוסיף ליהדות שלי, ליראת השמיים שלי.

כשאני רואה היום את האיום שחשים "החילוניים" מפני הדתיים ומפני היהדות, את החרדה הזו, ומנסה להבין אותה, אני חושב שעל זה מדובר, על אותו דבר שגם אני ידעתי שאסור לי לאבד.

כן, העגלה החילונית איננה ריקה, הסיבוב הגדול שעשתה האנושות בעידן המודרני, סיבוב של 250-300 שנה – תהליך החילון שבו השתחרר האדם מן השמיים, האמונה, וגם מהממסדים הדתיים, מה שאפשר לו לפתח ולגלות את עצמו ואת כישרונותיו – לא היה מיותר. הוא הוסיף נדבך חשוב לקומת האדם, נדבך שלא נוכל להמשיך הלאה בלעדיו.

לפחות שני דברים מהותיים הביאו העידן המודרני והחילוניות שהייתה אבן היסוד שלו: א. אוטונומיה של האדם: הבחירה החופשית, ההכרה שכול דבר אמתי חייב לבוא מתוכו, מעצמו, בצורה אותנטית, מתוך בחירתו וההכרה שכול כפיה מנמיכה את קומת האדם. ב. הרחבת הדעת שלו. פיתוח כול שיעור הקומה האנושי, כול כוחות הנפש, ההשכלה, הידע, המדע, הטכנולוגיה התרבות, האומנות, וכול שאר הפירות הטובים שאנחנו נהנים מהם כולנו.

וזהו הדבר שעליו חונכתי בבית הספר הראלי ועליו שמרתי מכול משמר. זהו גם הדבר שמפני אובדנו חוששים "החילוניים".  כש"החילונים" חרדים, נדמה לי שבעיקר לשני הדברים הללו הם חרדים. ובצדק. אם תשתלט עלינו "דתיות" כזו ששני הדברים הללו לא יהיו חלק אינטגרלי ממנה, זו תהיה רגרסיה ולא התקדמות.

כי כש"החילוניים" נאבקים כנגד כפיה דתית, זה לא רק או בעיקר חשש שמישהו יכפה עליהם אישית. זוהי תחושה שבחברה ובתרבות שמבוססת על כפיה הם לא יוכלו למצוא את מקומם. וכשהם נאבקים על "לימודי ליבה", זה לא התעקשות שההוא או ההיא ישכילו ויצאו לעבוד ולהתפרנס; זו הכרה שבחברה ובתרבות של בורות ובערות לא יכול להיות להם חלק. האפשרות שפתאום הם יחושו זרים בחברה הישראלית ויגלו לפתע שאין להם מקום בה – היא האיום האמתי.

נכון, סביב הפרי הטוב הזה של העידן המודרני, צמחו הרבה קליפות, הרבה הפקרות, חולשות מוסריות, בערות, חומרנות, כפירה לשמה, רשעות ועוד כהנה וכהנה. יתר על כן, את העידן המודרני לא הפילה האמונה. העידן הפוסט-מודרני הוא שמשך לו את השטיח מתחת הרגליים, הוא שמוטט אותו והרס את יסודותיו בביקורתו הטוטלית, המפרקת וההורסת-כול; הוא שמרד בכול הערכים, בטוב וברע, באמת ובשקר, איפס שוב את האדם ומאיים להחזיר אותו לאחור. אבל בכול זאת, למרות כול הקלקולים, את היין הטוב ההוא של העידן המודרני לא ניתן להכחיש.

בספרו "ליקוטי תורה" כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד: "אמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ' פ"ב, עמודה ד').

כלומר, נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו כישוריו וכוחותיו, ורק אז שהיא "תשתחווה", תקבל "עול מלכות שמיים", תכיר ותקבל את מעמדה הקיומי בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים האינסופיים.

"הכוונה [כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (הרב הלל מפאריטש,  ספר פלח הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת חיים מודעים לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי; חיים שחווים את עצמם לממשיים, למציאות, שעומדים על רגליהם. ואז ורק אז, יש טעם ומשמעות ב"ביטול", בהכרת הבורא, בקבלת עול מלכות שמים, בהכרת האדם את מקומו ואת תפקידו בבריאה.

וההכרה הזו, הבגרות הזו, איננה אקט חד פעמי. "בכל יום יהיו בעינך חדשים". "החילוניות", במובן הזה, חייבת להיות שם כול הזמן. כול יום צריך האדם לזקוף מחדש את קומתו, ומתוך כך להבין את מקומו הייחודי בבריאה ואת משמעות חייו. ובכדי שתתגלה המעלה הזו באדם – הוא חייב להיות אדם במלוא מובן המילה. בעל שיעור קומה. לצורך זה בדיוק היה "הסיבוב".

"הסיבוב" של העידן המודרני לא היה לשווא; הוא בנה את שיעור הקומה של האדם, בעיקר משתי הבחינות האמורות, והכין אותו לשלב הבא, להשראת השכינה. העידן הבא עלינו לטובה, העידן האמוני, יהיה חיבור מחודש של האדם אל השמיים, אבל בלי לאבד את כל היין הטוב ההוא שהביא העידן המודרני.

הסיכון קיים, והאיום גדול, אבל בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב ההוא שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.






יום רביעי, 21 ביוני 2017

People of Faith Must Oppose the Agreement


The political program that Netanyahu, Trump and Abu Mazen are devising, will, of necessity, fail, because it does not address the problem from its root.

Our task is to remind the public of the simple Israeli truth:
One does not enter into agreements with deceit and evil – one decisively defeats them. There is no alternative.

All indications point to the fact that Prime Minister Binyamin Netanyahu and Donald Trump’s team of advisers are formulating a diplomatic agreement. Obviously, the details are not yet known – apparently, not even to them – but one can begin to approximate the general direction that it will take. The “moderate” Arab states decided to abandon Abu Mazen, both because they have grown sick of the Palestinians, and because their interests, mainly against Iran, require them to fall into line with Trump and with Israel.
Abu Mazen will have no choice – he will be forced to capitulate to Trump and to the coalition that he is building against Iran. Obviously, the framework will be officially: “Two states for two people,” in order to silence the Europeans and to provide cover for Abu Mazen and the “moderate” states; however, the Chairman of the Palestinian Authority will be forced to settle for much less than that: Less than a sovereign state or enhanced autonomy –­ there is no real difference between them – under conditions dictated by Netanyahu.   
Netanyahu will be able to celebrate a great political achievement from his perspective: A peace agreement with the Palestinians under the conditions upon which he has always insisted, and which the Israeli Left could only dream of attaining.
As stated above, the details are not yet known; however, whatever they may be, the agreement is a bad one. Not because it is a bad agreement; rather, because it is an agreement. The agreement is bad because it is an agreement.
That is because the agreement will never be able to resolve the “Palestinian problem,” because the root of the problem is in the false national Palestinian demand of ownership over this land – a demand of ownership that is competing, contrary and hostile to our own. As long as that has not been defeated, nothing has changed. Agreement qua agreement must be signed with the promulgators of this deceit; therefore, it remains intact. It does not uproot it. The agreement will not resolve the problem – it will merely perpetuate it.
Indeed, perhaps it is impossible to reach an agreement under better conditions; however, the entire essence of the agreement is, in the best case, an improvement in our standing in the existing political-security and geopolitical framework, but not a fundamental change in the framework itself.
The resolution of the problem and a fundamental change in the situation can only be accomplished by means of defeating this contrary, competing claim of ownership. As long as we have not defeated it and it remains intact – nothing has changed. Tomorrow, Trump will fall or will be replaced, the interests of the “moderate” Arab states will change, Hamas will ascend to power, and the destructive root will blossom again, even though its wings and its branches have been cut, even more vigorously.
Netanyahu, Trump and Abu Mazen may yet manage to garner some small Nobel prize, but its status will be precisely like the one garnered by Shimon Peres and Yitzhak Rabin: The prize will not be accompanied by the real thing.
We tend to compare right wing peace proposals based on the question of territory: Is the plan to annex all of Area C, only the settlement blocs, or only Greater Jerusalem and the like. However, that is not the appropriate criterion. The fundamental question is not the size of the territory; rather: Is the annexation executed in the framework of an agreement or is it the result of a unilateral, independent-sovereign Israeli decision.
From this perspective, application of independent sovereignty over Ma’ale Adumim alone is preferable to an agreement that will take effect over Area C in its entirety. The application of minimal sovereignty such as this is a correct step in the correct direction, and is beginning to trigger a positive process. In contrast, application of sovereignty in the framework of an agreement, even if it is over Area C in its entirety, does not completely uproot the problem, leaves the cause of the “conflict” intact and guarantees continued unrest, terrorism, bloodshed and instability.
One who seeks to resolve the problem from its foundation, and not merely to buy time or to improve positions in the framework of the existing situation, must understand that peace, quiet and relative stability are feasible only through the liquidation of the baseless Palestinian national demands on this land and the ultimate defeat of its representatives – the Palestinian Authority and its members.
As long as the Palestinian Authority exists, it must be hostile to Israel. It must incite against us and leave us as its primary enemy, as there is no other unifying factor capable of consolidating and uniting this Arab multitude, the collection of individuals deceitfully characterized as the “Palestinian people” or the “resistance” ­– this is its only glue.
The only way to change the situation from its foundation is to defeat the Palestinian national pretense, to completely uproot it and those speaking on its behalf. This situation requires a political decision: Application of the umbrella of sovereignty over all the territories of Judea and Samaria, through the liquidation of the Palestinian Authority. Under this sovereignty umbrella, on an individual, regional, or clan – but under no circumstances national – basis, numerous, different and varied solutions are possible.
Unrelated to the details of the agreement that is being consolidated and unrelated to the political support that Netanyahu can consolidate in its regard – it appears that he will be able to do so easily ­– the people of faith must oppose the agreement. It is based on denial, on weakness, on unwillingness to be decisive and to strive for victory, on dodging the challenge and reality and on moral bankruptcy. Therefore, ultimately, even if the agreement is realized, it is destined to fail.
Even if the people of faith will be unsuccessful in garnering majority support for its position, its role is to stand at the gates and sound the warning. Its role is to state the truth, to publicly call it by name and to remind the public of the simple Israeli truth: One does not enter into agreements with deceit and evil – one decisively defeats them. There is no alternative.






יום ראשון, 18 ביוני 2017

הסכם גרוע באשר הוא הסכם

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה במקום לפתור אותה מיסודה.


בס"ד
כ"ד סיוון, תשע"ז 


כל הסימנים מעידים שראש הממשלה בנימין נתניהו ויועציו הקרובים של דונלד טראמפ מבשלים הסכם מדיני. הפרטים אינם ידועים עדיין כמובן – כנראה גם לא להם – אבל את הכיוון הכללי אפשר כבר להתחיל לשער. מדינות ערב "המתונות", החליטו להפקיר את אבו מאזן, הן כי כבר נמאס להן מ"הפלשתינאים" והן כי האינטרסים שלהן, בעיקר מול איראן, מחייבים אותן ליישר קו עם טראמפ ועם ישראל. זהו הבסיס למגעים.

לאבו מאזן לא תהיה ברירה – הוא יצטרך להיכנע לטראמפ ולציר שהוא מגבש מול איראן. המעטפת תהיה כמובן חגיגית, "שתי מדינות לשני עמים", כדי לסתום את פיות האירופאים ולכסות את ערוות אבו-מאזן וערוותן של המדינות "המתונות", אבל יושב ראש הרשות ייאלץ להסתפק בהרבה פחות מזה: מדינה-מינוס או אוטונומיה-פלוס – לא ממש הבדל גדול לענייננו – ובתנאים של נתניהו.

נתניהו יוכל לחגוג הישג פוליטי היסטורי מבחינתו: הסכם שלום עם "הפלשתינאים" בתנאים שעליהם הוא עמד מאז ומתמיד, תנאים שהשמאל הישראלי היה יכול רק לחלום להביא כמוהם.

הפרטים לא ידועים עדיין כאמור, אבל יהיו אשר יהיו, ההסכם הזה גרוע. לא כי הוא הסכם גרוע – אלא כי הוא הסכם. בגלל זה הוא גרוע. ההסכם גרוע באשר הוא הסכם.

שכן הסכם, באשר הוא הסכם לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלשתינאית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלשתינאית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם, באשר הוא הסכם, חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא מותיר אותה על כנה. הוא איננו עוקר אותה מן השורש. הסכם, כל הסכם, לא יפתור את הבעיה – הוא רק ינציח אותה.

אכן, ייתכן שלא ניתן להגיע להסכם בתנאים טובים יותר, אבל כול מהותו של הסכם, באשר הוא הסכם, הוא במקרה הטוב רק שיפור מצבנו במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית הנתונה – ולא שינוי המסגרת מיסודה.

פתרון הבעיה ושינוי המצב מיסודו יכולים לבוא רק מתוך הכרעתה של תביעת הבעלות המנוגדת והמתחרה הזו. כול עוד לא הכרענו אותה והיא קיימת – דבר לא השתנה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", יעלה בבחירות או ישתלט החמאס, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.

כך שייתכן שנתניהו, טראמפ ואבו-מאזן עוד יספיקו לקטוף איזה פרס נובל קטן לפני כן, אבל דינו יהיה בדיוק כמו זה שקטפו יצחק רבין ושמעון פרס. לא הדבר האמתי.

אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח, אלא אם הסיפוח נעשה בהסכם או מתוך מעשה הכרעה עצמאית-ריבונית ישראלית חד-צדדית.

מהבחינה הזו, החלת ריבונות עצמאית רק במעלה אדומים עדיפה על פני הסכם שיחול בכל שטחי C. החלת ריבונות מינימלית כזו, היא צעד נכון בכיוון הנכון, והיא משדרת את הדבר הנכון, והיא מתחילה לגלגל תהליך חיובי. מנגד, החלת ריבונות בהסכם, אפילו על כל שטחי C, איננה פותרת את הבעיה משורשה, מותירה את גורם "הסכסוך" על כנו ומבטיחה את המשך התסיסה, הטרור, שפיכות הדמים וחוסר היציבות.

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה ולא לפתור אותה מיסודה.

מי שרוצה לפתור את הבעיה מיסודה ולא רק להרוויח זמן או לשפר עמדות במסגרת המצב הנתון, חייב להבין ששלום שקט ויציבות יחסיים יוכלו להימצא רק מתוך חיסול תביעתם הלאומית המופרכת של "הפלשתינאים" על הארץ הזו והכרעתם הסופית של מיצגיה – הרשות הפלשתינאית ואנשיה.

 כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלשתינאי". "ההתנגדות" – זה הדבק היחיד שלהם.

הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית "הפלשתינאית", עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.

בלי קשר לפרטיו של ההסכם המתגבש, ובלי קשר לתמיכה הפוליטית שנתניהו יוכל לגבש סביבו – ונראה שהוא יצליח לעשות זאת די בקלות – המחנה האמוני, חייב להתנגד להסכם. הוא בנוי על ההתכחשות, על חולשה, על חוסר נכונות להכריע ולנצח, על בריחה מן האתגר ומן המציאות, על כשל מוסרי. לכן, בסופו של דבר, גם אם יצא אל הפועל, הוא עתיד להיכשל.

גם אם אנחנו, המחנה האמוני, לא נצליח לזכות בתמיכתו של רוב הציבור בעמדתנו, תפקידנו הוא להיות המתריע בשער. תפקידנו לומר את האמת ולקרוא בשמה בראש חוצות. תפקידנו להזכיר לציבור את האמת הישראלית הפשוטה: עם השקר והרוע לא עושים הסכמים. מכריעים אותם. מנצחים אותם. אין דרך אחרת.