יום שישי, 15 בנובמבר 2019

פרחים לעזה


כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות.



בס"ד
י"ז בחשוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


עזה תמיד שם בשבילנו. היא לעולם לא תכזיב אותנו ולא תבגוד בנו. כשצריך אותה, היא תמיד תתייצב עבורנו מוכנה וערוכה למלא את תפקידה. נכון, השרות המסור שלה עולה לנו בהרבה סבל, כאב, כסף, וגם בלא מעט דם יקר, אבל כנראה שאין לנו מנוס מאשר לשלם את המחיר הכואב הזה עבור הסחורה שרק עזה יכולה לספק לנו: חזרה אל המציאות.

נהרות של דיו נשפכו בעבר על הוויכוח הבלתי נגמר על הקמת מדינה פלסטינית. אינסוף פאנלים סוערים הציפו את אולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו בדיון הלעוס לעייפה על הרעיון של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. נוכח כל התעמולה הזאת, היה בלתי אפשרי להסביר לעם ישראל שמה שמתחיל מטפטוף של כמה "צינורות מעופפים" שנוחתים עלינו מהשמיים, אינו יכול להסתיים בפחות מאשר אסון אסטרטגי שיסכן את קיומה של המדינה. עד שבאה עזה וסיפקה לנו דוגמית שתסביר לעם ישראל מהי בדיוק משמעותה של מדינה פלסטינית. נכון, עזה גובה מחיר כבד על השירות החיוני הזה; ככה זה כשצריך להסביר דרך הרגליים מה שלא מצליחים להבין מן הראש; אבל כשאין ברירה, זו כנראה הדרך היחידה לחזור אל המציאות. כן, שילמנו מחיר כבד בהתנתקות, אבל עזה הוכיחה לעם ישראל שהרעיון של מדינה פלסטינית איננו שייך למציאות של המזרח התיכון.

עד לפני כמה ימים עוד נראה היה שלפלונטר הפוליטי אין מוצא, ושאין מנוס ממערכת בחירות שלישית מתסכלת וחסרת תועלת לא נראה באופק. אבל עזה שוב לא הכזיבה. היא שוב עשתה למערכת הפוליטית את הדבר היחיד שהייתה זקוקה לו באמת: היא החזירה אותה למציאות.

הרעיון המופרך של ממשלה הנתמכת באצבעות חברי הכנסת הערבים, שנראה עד לפני ימים אחדים כמוצא אפשרי מן סבך הפוליטי, התגלה במערומיו. חברי הכנסת הערבים לא יכלו להתאפק מלגנות את חיסול רב המחבלים מעזה. הם לא יכלו להסתיר את העדפותיהם וגם לא לאיזה צד בדיוק הם משתייכים. "נתניהו הוא פצצה מתקתקת", הצהיר חבר הכנסת עופר כסיף מהרשימה המשותפת, וחשף במה בדיוק היא משותפת. האופציה הפוליטית של ממשלה בחסות עופר כסיף וחבריו ירדה כנראה מן הפרק. השבוע שנותר לגנץ להרכיב ממשלה אינו מספיק בכדי להשכיח את הקולות שנשמעו מכיוון הרשימה המשותפת. זר הפרחים על כך מגיע לגורם אחד בלבד: עזה.

אבל עזה גם מסמנת לנו את גבולות ההסכמה הלאומית. בעידן פוליטי של פסילות וחרמות הזויות, היא מעבירה קו מדויק שמסמן בדיוק למי יש אחריות לאומית ולמי לא. כמו נייר לקמוס, היא גורמת לפסולים לפסול את עצמם. לא עברה שעה קלה מאז התחיל ירי הרקטות, וחברי הכנסת עומר בר לב וסתו שפיר לא יכלו להסתיר את אכזבתם המרה נוכח העובדה שהאפשרות של ממשלת שמאל-ערבים הולכת ונמוגה בשמי הדמיונות והמערכת הפוליטית חוזרת למציאות. שניהם לא יכלו להתאפק מלפרוק את תסכולם באמצעות העלאת ההשערה שנתניהו יזם את הסיכול מסיבות פוליטיות.

לא עזרו בעניין זה גם הצהרותיהם הנחרצות של הרמטכ"ל וראש השב"כ. כל הפוסל במומו הוא פוסל. אף אחד לא פסל את מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי מלהיות חלק מממשלה עתידית בישראל. הם עשו זאת בעצמם. הם אלו שהוציאו את עצמם מגבולות ההסכמה הלאומית. שוב עשתה עזה את שליחותה; היא סימנה עבורנו את הגבולות לקואליציה עתידית אפשרית.

מכחול לבן לעומת זאת נשמעו זמירות אחרות. בני גנץ לא הסס לרגע מלגבות באופן בוגר ואחראי את החלטות הממשלה. ליברמן אמנם ניסה להרוויח כמה נקודות, אבל גם הוא נתן לממשלה גיבוי עקרוני. חה"כ מאיר כהן מכחול לבן התקדם עוד צעד קטן ודבר על כך שייתכן שההסלמה מול עזה תביא לפשרות פוליטיות ובכך סמן מוצא אפשרי מהמשבר הפוליטי. 

לפתע הקולות שהתרגלנו להם בשבועות האחרונים – אמירות על פסילות, תיקים, וחקירות – השתתקו בבושת פנים. כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות. לא ברור עדיין אם עזה תקים לנו ממשלה; אבל אם אכן מנהיגינו ירדו מן העצים הגבוהים שטיפסו עליהם, יהיה זה רק בזכות עזה, שמאלצת אותם לחזור למציאות.

עזה לעולם אינה מכזיבה. כשאנחנו צריכים אותה כדי להחזיר אותנו למציאות, היא תמיד שם בשבילנו.




יום שישי, 8 בנובמבר 2019

יהדות הגולה אינה לגיטימית


כבר יש לנו מכוני מחקר שעוסקים ביהדות הגולה. אלו הן הישיבות שבהן לומדים את המהר"ל, המסביר מדוע הגלות אינה נורמלית, ומדוע אנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו אינו רק שלם, מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.


בס"ד
י' בחשוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


צביקה קליין, הכתב המסור של "מקור ראשון" לענייני יהדות הגולה, עושה עבודת קודש. הוא מביא לנו את הקולות, מעלה את הבעיות, הקשיים, המחלוקות והכאבים, ומעדכן אותנו בכל המתחדש בתחום. בשבוע שעבר הוא טען כאן ש"הימין הפקיר את התפוצות" ותבע מאתנו להתייחס לסוגיה. "ימנים יקרים, איפה אתם?", כתב.

אלא שהתשובה לשאלה של קליין נמצאת בגוף מאמרו. המאמר זרוע בהנחות יסודות וקביעות מובנות מאליהן, שהן עצמן מסבירות מדוע קולו הברור של הימין איננו נשמע. כשאלו הן נקודות המוצא בסוגיה, אי אפשר לשמוע את הקול.  

נתחיל מהשימוש המובן מאליו במושג "יהדות התפוצות" במקום במושג "יהדות הגולה", שימוש שמנציח את הבעיה ומכחיש את פתרונה, כפי שיוסבר מיד. בהמשך מדבר קליין שוב ושוב על "מורכבות" הנושא. הוא תובע "עמדה מורכבת" ו"הבנה של המורכבות". אבל לב ליבה של הסוגיה הוא פשוט; "המורכבות" נוצרת רק כשמתכחשים לנקודת המוצא האמונית היחידה האפשרית בנושא: הקיום היהודי בגולה הוא לא נורמאלי ולא לגיטימי. נקודה. במילים אלה התבטא המהר"ל, כך קבע יהודה הלוי, וכך עולה מתורת ישראל שבכתב ושבע"פ. מי שאלה אינם מספיקים לו, יכול לצרף אליהם את בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון.
לאורך כל ימי הגלות לא הייתה ברירה אלא להשלים עם קיום יהודי בגולה, אבל גם אז בלי לתת לו לגיטימציה ובוודאי בלי לא להפוך אותו לאידאל. היום, כשאנחנו נמצאים בתהליכי תחייה מתקדמים, נקודת המוצא הערכית והמוסרית היחידה לדיון בסוגיה היא שהקיום היהודי בגלות איננו לגיטימי, ושמקומם של כול היהודים הוא כאן בארץ ישראל. זו קביעה פשוטה ולא מורכבת כלל.

בהמשך מניח קליין ש"גם בעוד שבעים שנה יחיו קהילות יהודיות מחוץ לישראל". גולת צפון אפריקה והמזרח עלתה לארץ ישראל. גם גולת אירופה הולכת ועוברת מן העולם לנגד עינינו. ההנחה שדינה של יהדות ארה"ב יהיה שונה בעייתית מאוד, לא רק לנוכח התהליך ההיסטורי של שיבת ציון שמחייב להניח שגם קיצה קרב, ונקווה שבעליה, אלא גם נוכח התהליכים המתחוללים היום בארה"ב. קליין מזלזל ברבנים ש"טוענים שיהדות התפוצות הולכת ונעלמת", אבל אלו הן העובדות.

את הקריאה שלו מפנה קליין ל"מכוני המחקר של הימין השמרני", כתובת שגויה בעליל. הימין השמרני שלנו יונק את מחשבתו מהמערב בכלל ומיהדות ארה"ב בפרט. כל ההבדל בין וועידת עיתון "הארץ" והגישה הפרוגרסיבית שלה, לבין זו של הימין השמרני, הוא שהראשונים משתדלים לייבא לכאן את הבעיות של יהדות אמריקה, וכולנו יודעים מדוע, והאחרונים משתדלים לייבא לכאן את הפתרונות שלה, שעניינן לנסות להנציח גלות זו. לא אור העבר של השמרנות יוכל לעזור ליהדות ארה"ב, אלא דווקא אור העתיד, אורה של ארץ ישראל, אורן של התחייה והגאולה.

גם עצם הפניה "למכוני המחקר" מוטעית. יש לנו כבר מכוני מחקר שעוסקים בסוגית יהדות הגולה, מצבה, בעיותיה ועתידה. הם משמיעים בסוגיה קול ערכי ומוסרי בהיר וצלול. יש לנו לפחות עשרות "מכוני חקר" כאלה, אם לא מאות. אלו הן כל אותן ישיבות בהן לומדים, בין השאר, את ספרו של המהר"ל "נצח ישראל", שבו הוא מסביר מהי הגלות, מדוע היא לא נורמלית, מה מעמדה, מה מהותה ועניינה, למה היא עתידה להסתיים ומדוע כולנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו של המהר"ל בסוגיה איננו רק שלם מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.

אבל כשמחפשים את הפתרון בשיטות מחקר מערביות, מתוך ניסיון למצוא את האמת ב"כלים מדעיים" של סקרים ומחקרים, מתוך הנחות יסוד מופרכות, בעזרת משרות אקדמיות, קרנות ותקציבי מחקר, במקום לחקור את הנושא מתוך תורת חיינו, מתוך גישה אמונית, מתוך האמת הישראלית, אזי הופכת הסוגיה פתאום ל"מורכבת". מאוד מורכבת.

אני מעריך מאוד את עבודתו החשובה והמסורה של צביקה קליין ואם אני חריף בדבריי הרי זה רק למען הפולמוס וחידוד העמדות, ולא מתוך זלזול חלילה. ישנו קול ברור וצלול שיוצא מארץ ישראל ליהדות הגולה, צביקה. הוא לא נשמע משום שלא רוצים לשמוע אותו. לא שם ולא כאן. הוא לא קל, הוא תובעני, לא נוח להשמיע אותו, אבל בסופו של דבר אין בלתו: הגלות הולכת ומסתיימת ואנחנו בעיצומה של התחייה.

אין היום צידוק משמעותי לחיים יהודיים בגולה. אור גדול מאיר עלינו כאן בארץ ישראל, אור של התחייה והגאולה להן חיכינו אלפיים שנה. השמעת הקול הזה היא חובתנו כלפי אחינו שבגולה והיא גם עיקר העזרה שאנחנו יכולים להושיט להם. זו נקודת המוצא היחידה שיכולה להוות בסיס כן ורציני ליחסינו עם יהדות הגולה. כשיוצאים מנקודת ההנחה הזאת, ישנן עדיין סוגיות רבות שמחייבות בירור והתייחסות ספציפית, אבל הן נהיות הרבה פחות "מורכבות".  

  






יום שישי, 1 בנובמבר 2019

קיר הברזל היהודי


גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, וכך רוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה.


בס"ד
ג' בחשוון, תש"פ 
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ככול שהסאגה הפוליטית נמשכת וככול שמתרבים הספינים, ההצהרות, הפסילות, ההכפשות, הדמגוגיה והדיווחים המגמתיים והסותרים, הם נהפכים לרעש רקע חסר משמעות ומפסיקים להסתיר את טיבו האמתי של המאבק המתחולל, שמשתקף אמנם במישור הפוליטי אבל בשורשו הוא מאבק היסטורי על אופייה של החברה הישראלית.    

מצד אחד עומד גוש הימין, בראשותו של בנימין נתניהו. יש לו יסודות איתנים ושורשים עמוקים. הוא כמובן משקף אינטרסים פוליטיים ונאמנויות פוליטיות, אבל מעל ומעבר לכל אלה יש בו סנטימנט יסודי משותף, הומוגניות יחסית, והוא משקף תפיסה אידאולוגית ברורה, גם אם איננה מנוסחת באופן מפורש: ישראל יהודית.

הגוש הזה מורכב משני כוחות מרכזיים ויסודיים בעם ישראל שמושרשים בו מאז ומתמיד: הלאומיות והדתיות. התוכן המשותף הזה של "ישראל יהודית" הוא שנמצא בבסיס אחדותו של הגוש והוא שמקנה לו את כוח עמידתו. הבלוק הזה מייצג את הרוב היהודי במדינה ומהווה את ליבה של החברה הישראלית, והיה מקים ממשלה בקלות, לולא החליט אביגדור ליברמן לחצות את הקווים מסיבות של נקמנות אישית. ייתכן אמנם שלחלק ממרכיבי הגוש הזה ישנם אינטרסים זמניים, מקומיים, משניים, להתכחש להתחייבות לגוש ולעבור לצד השני לשם רווחים פוליטיים כאלה או אחרים, אבל הדבק שיוצר את הגוש חזק מהם. זהו למעשה "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, אלא שהפעם הוא מופנה כלפי פנים, כלפי הכוחות הנאבקים מתוך החברה פנימה כנגד הלאומיות והמסורת.

מן הצד השני ניצב גוש השמאל, שהיום עומד ראשו בני גנץ. גם כאן ישנה אידאה מרכזית,  שורש רעיוני, אלא שהיא מעומעמת ומוסווית בכוונה ולפעמים אפילו איננה מודעת כלל. רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, היטיב לנסח בזמנו אידאה הזו כך: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ".

אלא שלנושאי המגמה הזו ישנה בעיה: הם מיעוט קטן. רוב הציבור, הרוב היהודי, מתנגד למגמה הזו מכול וכול. המגמה הזו הוסוותה בזמן הסכמי אוסלו והיא מוסתרת גם היום, בידיעה ברורה שאין לה סיכוי לקבל תמיכה רחבה בציבור הישראלי. מה אם כן הביא למרכיביו של הגוש של בני גנץ את המצביעים הרבים שלהם, אם אין להם בשורה אידאולוגית שמסוגלת לעשות זאת? השנאה. גם אם לא יודו בכך אפילו כלפי עצמם, מרכיבי הגוש הזה הגיעו להישג האלקטוראלי שלהם מכוח דבר אחד בלבד: השנאה.

אלא שלשנאה יש בעיה בשדה הפוליטי. היא יעילה ואפקטיבית מאד בהבאת מנדטים אבל חלשה מאוד בליצור מהם אחר כך קואליציה. השנאה העיקרית המשותפת לכל מרכיבי גוש גנץ היא כמובן השנאה לנתניהו. לכאורה היא הייתה יכולה לאחד את כל הכוחות הללו לגוש אחד, אבל היא לא הספיקה, כפי שהוכח בבחירות באפריל. היה צורך בעוד שנאות כדי להביא את ההישג האלקטוראלי של מרכיבי הגוש הזה, והשנאות הנוספות האלה כבר לא הולכות ביחד. לפיד שונא את החרדים ואת המשיחיים. גם ליברמן שונא את שניהם, וזה היה יכול להיות בסדר גמור, אבל הוא שונא גם את הערבים. חברי הכנסת הערבים שונאים את כולם, לא רק את ביבי. אדרבה, דווקא עם החרדים הם מסתדרים מצוין כשצריך, אבל לא עם ליברמן ולא עם רמטכ"לים. יאיר גולן שונא את המשיחיים; לחרדים הוא מוכן אולי לסלוח על מה שהם, אבל לפיד. בעיה. מדברים על "הגוש של נתניהו" אבל לא על מדברים "הגוש של גנץ" כי אין באמת גוש כזה. השנאות לא מתחברות לגוש.

גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, כפי שרוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה. שום צרוף נסיבות זמני מהסוג שיצר אביגדור ליברמן לא יוכל לקואליציית "ישראל היהודית" הזו, אם היא תקפיד על אחדותה, בלי קשר לזהות העומד בראשה. יש כמובן מקום בקואליציה כזו לכוחות נוספים מהסוג שמייצג בני גנץ, אבל הם לא יכולים לבוא במקומה אלא רק להצטרף אליה.  

מפרספקטיבה היסטורית המאבק על אופי החברה הישראלית כבר הוכרע – גם אם מסיבות זמניות הדבר עדיין לא תמיד בא לידי ביטוי מלא בשדה הפוליטי. אם יקפידו כל חברי גוש הימין לשמור על אחדותו ולא יתפתו לצעדים נמהרים, אף אחד לא יוכל לקיר הברזל היהודי הזה ותהיה לנו "ישראל יהודית" לדורות.