יום שישי, 18 בינואר 2019

היכן הרב עובדיה שלנו


החברה הישראלית עוברת כבר שנות דור תהליכים עמוקים של מעבר מחברה שמתאפיינת בדיכוטומיה של דתיים-חילוניים, לחברה שמתאפיינת בזהות היהודית.


בס"ד
י"ב בשבט, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


לפני שנים אחדות, בזמן הניקיונות לפסח, מצאתי להפתעתי עבודה סמינריונית שהגשתי בשנת 1980, השנה האחרונה שלי באוניברסיטה, ערב חזרתי בתשובה. שמה היה "יהדות וציונות חילונית – דיאלקטיקה וסינתזה". שכחתי ממנה לחלוטין. מה שהדהים אותי הוא שהספר שכתבתי 23 שנים אחר כך, "המהפכה האמונית", כבר היה שם כולו בעבודה סמינריונית ההיא – זרע שעדיין לא נבט והתפתח.

בשנת 1996, כבר בגיליון מספר 3 של עלון "לכתחילה", כתבתי את המאמר "תחת חופה אחת – עלינו למחוק את המושגים 'דתיים' ו'חילוניים'". בעבודה, במאמר ובספר מככב רעיון יסודי אחד: החברה הישראלית עוברת תהליכים עמוקים של מעבר מחברה שמתאפיינת בדיכוטומיה של דתיים-חילוניים, לחברה שמתאפיינת בזהות היהודית.

אני לא מספר זאת בכדי לפאר את שמי, ויאמינו לי קוראי. אני מביא זאת כדי להוכיח עד כמה התהליך הזה, שבלעדיו גם אי אפשר להבין את הפרישה של בנט ושקד, הוא תהליך שורשי עמוק ויסודי, העובר על החברה הישראלית מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים שסימנו את תחילת שקיעתה של הציונות החילונית. "המהפכה השקטה" קראנו לו במקום אחר. התהליך הזה בא לידי ביטוי בתופעה שהמנעד שלה מתחיל מדתל"שים ומגיע עד ל"מתחזקים" ול"כיפות שקופות", והיא מאפיינת היום את רוב הציבור היהודי בישראל, שכבר לא מזהה עצמו כחילוני או דתי, אלא רואה בזהות היהודית את הגדרתו העצמית.

אבל הבנת שורשיותו של התהליך הזה חשובה מסיבה נוספת. רבים חושבים שהוא תוצאה של תעמולת ארגוני הקרן לישראל החדשה, אבל האמת הפוכה לחלוטין. התהליך הזה הוא הסיבה להופעתה של הקרן. פעילותם של ארגוני הקרן, שתחילתה בישראל היה רק במהלך שנות השמונים, היא התוצאה של התהליך הזה. היא הראקציה, תגובת הנגד לתהליך, בניסיון נואש לבלום אותו.

הרשו לי לעשות את הלא מקובל, ולצטט את עצמי במאמר האמור "תחת חופה אחת" מלפני 23 שנים. אני עושה זאת בכדי שכולנו נבין מתוך הפרספקטיבה הרחבה הזו עד כמה כבר אז היו הדברים באוויר, ועד כמה התהליך הזה עמוק שורשי ויסודי לאין ערוך מאשר הריאקציה של השמאל כלפיו, ושלכן הוא שיגבר: "השמאל האידאולוגי, המונע מתוך חרדה משקיעתו הרעיונית והחברתית מצד אחד, ומעלייתה של היהדות ההיסטורית כאלטרנטיבה מאידך, מנסה לזרוע פחד, פרוד וניכור. את הציבור הכללי הוא מנסה להרתיע ע"י יצירת סטריאוטיפ מאיים של חרדים או מתנחלים. את הציבור החרדי והדתי הוא מנסה להפחיד ע"י יצירת סטראוטיפ של הציבור הכללי כ'ישראלי' הרואה כל דבר יהודי כזר ומנוגד להווייתו. אל לנו ליפול למלכודת זו".

אבל היום אני רואה שאנחנו נופלים למלכודת. כי כשאנחנו מסתגרים נוכח התופעה, מרחיקים ודוחים אותה באמת הבניין, ומגדירים כחילוני, דתל"ש או רפורמי את כל מי שאיננו חובש כיפה או מורידה, אנחנו משחקים לידי ארגוני הקרן החדשה. זו בדיוק מגמתם. הם רוצים לחבק אליהם את הרוב הדומם הזה.

המשך ציטוט: "בדור שעבר תחם עצמו הציבור החרדי והדתי בחומה בצורה חד משמעית ודחה מתוכו כל מי שלא קבל על עצמו את ה'שולחן ערוך' במלואו. יהודי כזה הפך, לפעמים בעל כורחו, ל'חילוני'. נראה שגישה זו התחייבה בזמנו, כשהתרבות החילונית שלטה בכיפה, הזרימה החברתית הייתה לכיוונה, וההתגוננות מפניה חייבה הצבת מחיצה ברורה.

"כיום הזרימה החברתית הפוכה; ציבור הולך ומתרחב מחפש את זהותו היהודית. מנהיגות יהודית אשר רוח בה, היכולה להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, אמורה להרחיב את המעגלים, להפיל מחיצות ולפתוח את הדרך לכל יהודי המכיר ביהדותו. עלינו לעבור מהפך נפשי, לפתוח את ליבנו בכנות ולתת לגיטימציה גם לציבור מסורתי, לזה ש'חוזר למקורות' ואף לכל מי שזהותו היהודית מתעוררת בו מחדש. בחיי הפרט, תישאר כמובן הנורמה של קבלת "שולחן ערוך" במלואו, אבל היא צריכה להוות דוגמא אישית ולא דרישה אולטימטיבית.

"תפקידנו ליצור סולם חברתי חדש שראשו בשמיים – תלמידי חכמים ואנשי אמונה – אבל רגליו ניצבות על הארץ כך שכל יהודי יוכל למצוא עליו את מקומו, ומתוך כך לטפס בו. כך ייווצר מרקם חברתי רצוף שקדקודו הוא תלמידי חכמים יראי שמיים אשר מהווים דוגמא ומודל לחיקוי, ובעקבותיהם נמשך כלל ישראל". סוף ציטוט.

יש צורך בקווים אדומים, אבל הם לא צריכים להימתח בין הציבור הדתי לבין הרוב היהודי, אלא בינו לבין השמאל הפרוגרסיבי. בעצם, אם נתבונן היטב, החברה הישראלית כולה חוזרת באופן טבעי אל המבנה המסורתי של עם ישראל, מבנה שלמזלנו נשמר היטב עד עצם ימינו אלה ביהדות המזרחית. אצלה אין דתיים וחילוניים; אצלה כולם יהודים. אבל בכדי שזו תהיה החברה הישראלית, דרושים לנו גם תלמידי חכמים מהסוג של הרב עובדיה זצ"ל, תלמידי חכמים שאינם חשים איום מהרוב היהודי הזה, אלא שמחים בו וגאים בו, אוהבים אותו ומחבקים אותו אליהם. תלמידי חכמים שאינם בזים ליהודים הטובים האלה, לא רואים בהם נפלים, ולא קוראים להם חילוניים, רפורמים, או שאר כנוי גנאי מכפישים. הבו לנו את הרב עובדיה.







יום שבת, 12 בינואר 2019

חוק הוא חוק


נכון, חוק הוא חוק, אבל זה עובד לשני הצדדים. ובניגוד לדינם של שרים, החוק איננו דורש מראש ממשלה להתפטר כל עוד לא הפך כתב האישום לפסק דין, ודווקא לפסק הדין חלוט. ולא סתם חלוט, אלא חלוט בהחלט ובאופן מוחלט. 



בס"ד
ו' בשבט, תשע"ט
(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)


האליטות הישנות שלנו נערכות לקרב האחרון שלהן. להיות או לחדול. אי אפשר להתייחס אחרת למצב החרום שהוכרז שם, ולצווי שמונה המופצים בין החברים. זה לא רק סתם מילואימניקים; אפילו פנסיונרים וותיקים נקראים להגן על המולדת.

קחו למשל את כבוד שופט בית משפט העליון בדימוס אליהו מצא. אני לא מאזין קבוע של מה שנקרא בלשון אורווליאנית "השידור הציבורי", אבל כל פעם שאני במקרה שומע יומן חדשות שם, אני שומע דווקא את מצא. גם השבוע הוא לא נח. כמו כל חבריו הלשעברים מהפרקליטות ומבתי המשפט, גם הוא נקרא לדגל בכדי להסביר לעם ישראל שיש צורך להפריד בין משפט לבין פוליטיקה. לא, כל מסע הצייד המשפטי כנגד נתניהו איננו פוליטיקה. מבחינתו זה עניין משפטי טהור. וכן, דחוף מאוד שהיועץ המשפטי לממשלה יאמר את דברו עוד לפני הבחירות. לא, זה לא פוליטיקה. זהו צדק משפטי.

אני רחוק מלהיות חסיד של נתניהו, הן אידאולוגית והן פוליטית. אין לי ספק שהוא ייכנס לפנתיאון של הטובים שבמנהיגי האומה, על הישגיו יוצאי הדופן בתחומים רבים, אבל גם אין לי ספק שהגיע הזמן שהעידן שלו יבוא לקיצו. כרגע הוא מתחיל להוות פקק בתהליך התחייה; הוא בולם ומכיל בזמן שהגיע זמנה של ההכרעה. אבל לא עולה בדעתי אפילו לרגע לתת לאליטות הישנות לעשות לו פוטש פוליטי באמצעות מערכת המשפט הנתונה לשליטתם. ככה לא מחליפים שלטון בישראל.

השאלה איננה אם לא היה כלום או היה. גם אם היה, השאלה היא מדוע דווקא אצל נתניהו הפכו כל אבן במגמה לחפש מתחתיה איזה בדל של אפשרות להעמדה לדין. כי היו לנו כאן כמה וכמה בכירים מהשמאל, יו"ר מפלגה, שרים ואפילו נשיא וראש ממשלה, שאצלם דווקא לא בדקו בציציות. ולא שהם היו צדיקים גמורים.

אז לא חברינו מהשמאל. אנחנו מבינים שאתם חשים שגנבו לכם את המדינה, ושנתניהו הוא שהעז לעשות זאת, אבל אל תחשבו שאנחנו מתכוונים ליפול במלכודת החסודה והטהרנית שאתם טומנים לנו. לא מדובר על משפט או על צדק. גם לא על שחיתות נוראה. מדובר רק על פוליטיקה. פוליטיקה נטו.

אז נכון, ליועץ המשפטי לממשלה אין שום ברירה, וברגע שמונח לפניו החומר המשפטי הוא יכול להתייחס אך ורק אליו, ולא לשאלה איך ולמה הוא הגיע ולמה דווקא הוא. יכול אפילו להיות שמהחומר הזה עולה שיש להגיש כתב אישום כנגד נתניהו. אבל אנחנו לא הולכים להשתתף במשחק שלכם. אם אתם מקפידים על קוצו של יו"ד עם נתניהו, אין שום סיבה שהוא לא יענה לכם באותו אופן. נכון, חוק הוא חוק, אבל זה עובד לשני הצדדים. ובניגוד לדינם של שרים, החוק איננו דורש מראש ממשלה להתפטר כל עוד לא הפך כתב האישום לפסק דין, ודווקא לפסק הדין חלוט. ולא סתם חלוט, אלא חלוט בהחלט ובאופן מוחלט. מה שאומר שגם אחרי פסק הדין, וגם אחרי ההרשעה, ואפילו אחרי ערעור, עדיין החוק מתיר ערעור בערכאה עליונה יותר, בבית המשפט העליון, ואפילו ערעור על הערעור בהרכב רחב יותר. חוק הוא חוק. אז תתאפקו. ייקח עוד זמן עד שתוכלו לחלק סוכריות.

"תמותת רשע רעה" אומר ההיגיון המוסרי הישראלי. האליטות הישנות עושות הכול בכדי שהיועץ המשפט יאמר את דברו עוד לפני הבחירות, אבל מי מבטיח להם שזה מה שיפיל עבורם את נתניהו. להפך, מכיוון שבניגוד לתפיסת עולמם היסודית העם איננו מטומטם, סביר מאוד להניח שדווקא הרדיפה הזו תביא לנתניהו עוד הרבה מנדטים. כך היה עם אריה דרעי בזמנו. הוא הגיע לשיאו דווקא על רקע ההליכים המשפטיים נגדו.

אבל יותר מזה. אפשר שמסע הרדיפה הזה לא רק יכריע מי ינצח בבחירות אלא הוא גם שיעצב את הממשלה הבאה שלו. כי די ברור שעל רקע הרדיפה המשפטית, ישאף נתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה עד מצוי כל האפשריות האמורות, מה שיאלץ אותו לבחור את שותפיו הראשיים לקואליציה גם על פי השאלה מי מהם לא ייכנע למשחק הצבוע ולמסע הרדיפה החסוד של השמאל ויתמוך בו עד הסוף. כלומר, גם אם ישנה לכאורה אפשרות שבקואליציה הבאה יככבו אנשים כמו כחלון, אורלי לוי אבקסיס או אפילו גנץ יעלון ולפיד, ולא בנט הדתיים והחרדים, הרי מנהלי מסע הצייד הזה מונעים במו ידיהם אפילו את האפשרות הזו, שהרי כל יפי הנפש האלה לא יהיו מסוגלים לעמוד בלחץ הטהרני שיופעל עליהם, מה שיציב אותם מבחינת נתניהו בסוף רשימת המועמדים לקואליציה הבאה.

אמנם ייתכן שאנשי האליטות הישנות מודעים לכל החשבונות האלה, אלא שהם חושבים שאין להם שום ברירה. כי מה כבר יש להם להציע מול נתניהו.


יום שישי, 4 בינואר 2019

ניתוח הכרחי


הצד האמוני יצטרך עכשיו להתאחד. "הבית היהודי" "תקומה-האיחוד הלאומי", "עוצמה לישראל" ולפחות החרד"לים של "יחד", יצטרכו ללכת עכשיו בצוותא לבחירות.


בס"ד
כ"ז בטבת, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בשבוע שעבר כתבתי כאן שעל נפתלי בנט ואיילת שקד מוטלת חובה פוליטית לאחד את כל הכוחות שמימין לבית היהודי. לא שיערתי אז שהם יעשו זאת מהר כל כך, ובעיקר לא שיערתי את הדרך שבה הדבר יצא אל הפועל. כי גם אם לא זו הייתה מטרת פרישתם, זו אחת התוצאות הישירות שלה.

ניתוחים הם הליך כואב ורב-סיכונים. הם גם מותירים אחריהם בהכרח פצעים כואבים ונדרש זמן עד שהם מגלידים. הניתוח שניחת עלינו בהפתעה גמורה השבוע היה ניתוח הכרחי. הבית היהודי הכיל עד השבוע האחרון שני מרכיבים שונים. הראשון, ליבו ומהותו, היא התפיסה הדתית-אמונית-תורנית, שהביטוי הסוציו-פוליטי שלה הוא ציבור הכיפות הסרוגות, והתנועה הפוליטית שמייצגת אותה היא הבית היהודי, תקומה והאיחוד הלאומי. בנט ושקד הביאו אתם לבית היהודי מרכיב שני, והוא יכולות פוליטיות יוצאות דופן, גישה כלל ישראלית טבעית-אינטואיטיבית ויכולת להתחבר ולחבר ציבורים נוספים מתוך חוויית חיים שבה אין כבר דתיים וחילוניים, אלא כולנו יהודים.

מה שהתברר במוצאי השבת האחרונה הוא ששני הקצוות האלה אינם יכולים עוד להכיל את המתח שביניהם. התברר שבנט ושקד לא מסוגלים להכיל את העמדה האידיאולוגית-האמונית, שהמבטא הפוליטי המובהק שלה כרגע הוא לטעמי בצלאל סמוטריץ'. כל שכן שהם לא היו יכולים, אף שהדבר התחייב מבחינה פוליטית-אלקטוראלית, להכיל את שני המרכיבים הנוספים של המחנה האמוני, "עוצמה לישראל" ו"יחד", לפחות על חלקיה החרד"לים.

מצד שני, התברר שכמה ממיצגי התפיסה האמונית, חלק מהציבור החרד"לי, מרבניו ומנציגיו הפוליטיים, אינם מסוגלים להכיל את הפתיחות לכלל ישראל של בנט ושקד; אפילו לא לקבל עליהם להדריך אותה ולסייג אותה במקום שיש צורך. גם לתת חופש פעולה ליכולת התמרון הפוליטי של השניים הם לא הצליחו. הניתוח היה אם כן הכרחי, ונראה שעשויה לצאת ממנו ברכה לשני הצדדים.  

הצד האמוני יצטרך עכשיו להתאחד. שום ברירה לא תהיה לו. "הבית היהודי" "תקומה-האיחוד הלאומי", "עוצמה לישראל" ולפחות החרד"לים של "יחד", יצטרכו ללכת עכשיו בצוותא לבחירות. האיחוד הזה חשוב לא רק אלקטוראלית, ומבטיח שלא יאבדו קולות כפי שקרה בבחירות האחרונות, אלא הוא גם חשוב אידיאולוגית. מהמחנה הזה, שיכלול חלק ניכר מ"הכיפות הסרוגות", תצא עמדה אמונית ברורה בהירה ולא מתנצלת, שלא הייתה יכולה לצאת כשבנט ושקד עמדו בראש. כאן תוכלנה להיווצר ולהופיע התפיסות האידאולוגיות האמוניות המדויקות, שתמשוכנה אחריהן בהמשך תהליך התחיה את העגלה הלאומית כולה.

השבוע פורסמו כמה סקרים שהראו שהבית היהודי והאיחוד הלאומי לא עוברים את אחוז החסימה. כשהם יצרפו עליהם את "עוצמה לישראל" ואת החלק החרד"לי של "יחד", אין ספק שהם לא רק יעברו את אחוז החסימה אלא עוד הרבה יותר מכך. עליהם להציע גם למשה פייגלין להצטרף, אף שסביר שהוא יסרב, שכן מי שרוצה ליצור מחנה אמוני גדול ככל האפשר, חובה עליו לפתוח את הדלת בפני כולם.

יחד עם זאת, יש גם מקום וחשיבות עצומה לפתיחות וההכלה שמייצג היום "הימין החדש". ציבור רחב מאוד של כיפות שקופות למיניהן, שמתקשה להתחבר למחנה הדתי, יוכל עכשיו לבוא לידי ביטוי ב"ימין החדש". גם היכולות הפוליטיות של בנט ושקד הן אוצר שאסור לוותר עליו. "הימין החדש" יהיה חייב לקבל "פרנסה אידיאולוגית" – כמובן, במינונים המתאימים לו – מהמחנה האמוני, אחרת הוא ילך ויתייבש מבחינה רעיונית. הוא גם יצטרך להיזהר מלעבור קווים אדומים מסוימים, כי גם אם הוא לא אמור להיות תנועה דתית, הוא אמור להיות תנועה יהודית-מסורתית. כרגע יש באופן טבעי מתיחות בין הצדדים, אבל בהמשך הפצעים יגלידו, והם יצטרכו לשתף פעולה הן מסיבות פוליטיות, הן בגלל העבר המשותף, והן בגלל הקרבה האידאולוגית.

אם מישהו היה שואל אותי במי לבחור מבין השניים, הייתי עונה לו שאם מבחינתו קיימת עדיפות, שילך אחרי נטיית לבו, אבל אם הוא מתלבט בין שניהם, ומבחינתו ישנה אפשרות לבחור במחנה האמוני, זוהי ברירת המחדל הנכונה. כי ה"מה" חשוב מה"איך". צריך לתת לו כוח, לטפחו ולפתחו. הוא מקור העמדות והערכים. הוא הליבה.

לא בטוח ששתי התנועות עוד תחזורנה לחיים משותפים, ושישררו ביניהם בעתיד אהבה אחווה שלום ורעות. אבל אין שום סיבה שלא יהיו ביניהם לפחות שיתוף פעולה, הערכה, פרגון וכבוד הדדי.