יום שני, 27 בספטמבר 2021

בריחה של פעם בדור

הדבר המפתיע ביותר בפרשת בריחת האסירים מכלא גלבוע היא העובדה שהיא נדירה ויוצאת דופן. בריחה של פעם בחמישים שנה.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 17.9.21


בריחת ששת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע היא אירוע שקשה להמעיט מחומרתו. בנוסף לכול הכשלים שבאו לידי ביטוי במקרה הפרטי הזה, הוא גם חשף במערומיה את מערכת בתי הסוהר בישראל כולה, ובמיוחד את מערכת היחסים המעוותת בינה לבין האסירים הביטחוניים.

יחד עם זאת, הדבר המפתיע ביותר בפרשת הבריחה הזו היא העובדה שהיא נדירה ויוצאת דופן. בריחה של פעם בדור. איפה היו "הגיבורים" הפלסטינים האלה בחמישים השנים האחרונות מאז שוחררו יהודה והשומרון. למה לא שמענו על עוד מקרי בריחה שצלחו. ניצבת שב"ס קטי דור ציינה השבוע שבעשור האחרון סוכלו 300 ניסיונות בריחה ותכניות בריחה מבתי הכלא, אבל ניתן להניח שרוב הניסיונות האלה הם ברמה של לחשושים בתאים וכדומה. יושבים להם אלפי "לוחמי חופש וחרות" עשרות שנים בכלא הישראלי, ממעטים לנסות לברוח וודאי שלא מצליחים. לאחרונה למדנו שקשה לזקוף עובדה זו לזכות מצוינותו של שב"ס.

כל זה בולט אף יותר, הרבה יותר, כשנזכרים בבריחות המוצלחות של אנשי המחתרות שלנו מבתי הסוהר ומחנות המעצר של המנדט הבריטי ערב הקמת המדינה. יש צורך בספרים עבי כרס רבים כדי לספר את סיפורי הבריחה האלה של אנשי האצ"ל והלח"י, למרות שמספרם היה קטן בהרבה ממספרם של האסירים הפלסטינים של ימינו ועל אף שמלחמת החרות של המחתרות העבריות לא ארכה אפילו עשור. אנשי המחתרות לא הפסיקו לברוח, ולברוח, ושוב לברוח.

הבריחה הראשונה הייתה כנראה של יצחק שמיר מראשי הלח"י וראש הממשלה לשעבר. בדצמבר 1941 היה שמיר עצור במחנה המעצר מזרעה וברח עם עוד חבר. הבריחה שלו הציתה את דמיונם של חבריו ומיד לאחריה הם ארגנו שני מבצעי בריחה גדולים ממחנה המעצר בלטרון. באותו חודש ברחו 19 מעפילים שהיו עצורים בלטרון ואנשי הלח"י העצורים בלטרון החלו לחפור מנהרה באורך 76 מטרים. הם חפרו במשך תשעה חודשים ולבסוף 20 מהם ברחו דרכה. אוטובוס המתין להם מחוץ לשערי הכלא ופיזר אותם באופן מסודר לבתי אוהדי המחתרת בתל אביב. ככה בורחים.

מבצע הבריחה הגדול והמפורסם ביותר היה פריצת חומות מבצר כלא עכו על ידי אנשי אצ"ל. בחודש מאי 1947, יחידה בת 23 לוחמים של אצ"ל ולח"י בתיאום עם האסירים, פרצה בעזרת חומרי נפץ את חומות כלא עכו והביאה לשחרורם של 41 אסירי מחתרות. אנשי החמאס לא יכולים אפילו לחלום על מבצע כזה. במבצע בריחה אחר, הפעם מבית הסוהר המרכזי בירושלים, ברחו 12 אסירי מחתרות דרך מנהרה. כל זה רק על קצה המזלג.

בעקבות הבריחות ממחנה לטרון החליטו הבריטים להגלות את אסירי המחתרות לאפריקה. 251 אסירים של אצ"ל ולח"י הוטסו על ידי הבריטים באוקטובר 1944 למחנה מעצר באסמרה, אריתריאה. בשנים הבאות הוגלו עוד ועוד אנשי מחתרות לאפריקה. אבל גם שם הם לא נחו לרגע ועסקו בתכנון וביצוע בריחות. יצחק שמיר שנתפס שוב והוגלה לאפריקה, ברח גם משם והגיע דרך אירופה לישראל. חברו יעקב מרידור ברח תשע פעמים(!) ממחנות באפריקה עד שהצליח להגיע דרך אירופה לישראל, אמנם כבר אחרי קום המדינה.

והיו גם בריחות פרטיות וספונטניות. משה סבוראי ז"ל מהלוחמים הידועים והנועזים בלח"י היה קרוב משפחתי. אשתו טובה ז"ל, גם היא לוחמת ידועה, הייתה בת דודתה של אמי. משה ברח כמה וכמה פעמים. אחת מהן הייתה ממחנה המעצר מזרעה. משה נזקק לטיפול שיניים ונשלח לרופא בחיפה בליווי שני סרג'נטים בריטיים. כשהגיעו לרופא נאמר להם שהתור ארוך ושעליהם להמתין. משה לא החמיץ את ההזדמנות והזמין את שני הבריטים לבירה על חשבונו בבית קפה בעיר. אחרי שהשקה אותם כדבעי, בקש יפה רשות ללכת לשירותים. בשירותים היה חלון קטן. משה ברח דרכו והגיע לבית של משפחת אמי ז"ל בחיפה. אמי, שהייתה אז נערה בת 16 ולבד בבית, פתחה לו את הדלת והוא נשאר בבית עד הערב. בערב הגיעו חברים לאסוף אותו. אחרי חודשים הוא נתפס, נכלא שוב, וברח שוב בבריחת ה-12 מבית הסוהר בירושלים. יש עשרות סיפורים כאלה של בריחות יחידים. כל אחד מרתק ומעורר השראה יותר מחברו.

כך שהבריחה של זכריא זבדי וחבריו לא מרשימה בכלל וסופה מעיד על תחילתה. נפנופי הכפיות ושמחתם של הפלסטינים בעקבותיה היא שמחת עניים. כן, הבריחה מחייבת רוויזיה מקיפה בבתי הכלא שלנו, אבל אין שום צורך להתפעל ממנה. וודאי לא לפתוח כמקובל אצלנו בפסטיבל של הלקאה עצמית. קצת פרופורציות. היא מעידה בעיקר על אפסותם של האסירים הפלסטינים ועל ההבדל הגדול שביניהם לבין לוחמי החרות שלנו. זה לא רק עניין של נרטיבים שונים. שני המאבקים האלה באים ממקום אחר לחלוטין, מונעים משאיפות אחרות לגמרי ונושאים בשורה ומשמעות שונות. לכן הם גם נראים כל כך שונים.

 

מה שהיה כבר לא יהיה

ייתכן שמורכבות הממשלה הנוכחית תכריעה אותה והיא תיפול, אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר את נתניהו והקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם לא את מפת השינויים המבניים העמוקים.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 10.9.21

אין ספק שהאירוע המשמעותי בשנה האחרונה בתחום הפוליטי היה הקמת ממשלת בנט-לפיד. מה שמדהים הוא שהאופוזיציה עדיין מתכחשת למציאות הזאת. היא בטוחה שהממשלה הנוכחית היא בבחינת תאונה בלבד, וששום סיבות עומק לא עומדות בבסיסה. מבחינתה מדובר בקוניוקטורה פוליטית שמבוססת על שקרים, הונאה, תאוות שלטון בלתי מרוסנת וצרכים פוליטיים אישיים. מכיוון שכך היא בטוחה שהממשלה הזו עומדת ליפול בכל רגע. עניין של זמן בלבד, ונתניהו יחזור לראשות הממשלה, הקואליציה שלו תשתקם והכול ישוב למקומו בשלום. לכן היא גם לא טורחת לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמה במה שגתה. מבחינת האופוזיציה היא לא שגתה בדבר; גנבו לה את השלטון במרמה.

ולא מדובר על חשבון נפש במישור הפוליטי הטקטי, שבו די ברור שמה שגרם לנפילת נתניהו היו הרדיפות. לא, לא הרדיפות התקשורתיות והמשפטיות המכוערות; הן דווקא גבשו סביבו את הבסיס הפוליטי שלו וחיזקו אותו. הרדיפות שהפילו את נתניהו הן רדיפותיו שלו את רוב שותפיו ובעלי בריתו, הן מהליכוד והן מהציונות הדתית. אבל אפילו גאון כמוהו לא היה מצליח להפיל את עצמו בלי קצת עזרה מידידו בצלאל סמוטריץ'.  סמוטריץ' התעקש "להיות צדיק הרבה" והביא לא רק לנפילת נתניהו והקואליציה שלו, אלא גם הכתיר את בנט והכניס את רע"ם לממשלה. מאז הוא לא מפסיק להכות על חטא בחמת זעם על החזה של בנט, בתקווה לטשטש את אחריותו.

חשבון הנפש החשוב יותר שחובה על האופוזיציה לעשות הוא בפרספקטיבה הפוליטית הרחבה יותר. היא לא יכולה להמשיך להתכחש לעובדה שקואליציית נתניהו לא הצליחה לנצח את השמאל ולהקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות רצופות. הכישלון הזה לא היה מקרה ולא תאונה. הוא נובע מתהליכי עומק ושינויים מבניים היסטוריים בפוליטיקה הישראלית, ועד שהאופוזיציה לא תסיק מהם את המסקנות המתבקשות, היא לא תחזור לשלטון.

גם ברמת הניתוח הזו מי שהפיל את נתניהו זה הוא עצמו. גדולתו של נתניהו הייתה הצלחתו בבלימת תהליך אוסלו. לשם כך הוא השתמש בשתי זרועות. באחת הוא השכיל לאחד את כל הכוחות "היהודיים" לכדי קואליציה מגובשת והומוגנית שניצבה כצוק איתן מול השמאל. בשנייה הוא עשה דמוניזציה לשמאל והצליח לשכנע את הציבור שהשמאל כולו קיצוני, מסוכן ובלתי אחראי. ללא קיטוב ופוליטיקה של לעומתיות וניגוד, לא היה נתניהו בולם את התהליך.

נתניהו הצליח במשימתו ההיסטורית והציל את מדינת ישראל, אבל בכך הוא כרת את הענף שישב עליו. בעשור הראשון אחרי אוסלו הפוליטיקה שלו הייתה חיונית. גם בתקופת אובמה היה לה עדיין צידוק. אבל ככל שתוצאות ההתנתקות התבהרו והציבור הישראלי הבין דרך הרגליים מה משמעותה של מדינה פלסטינית, הלכה הפוליטיקה הלעומתית של נתניהו והפכה מהפתרון לבעיה. ככול שהלך רעיון שתי המדינות ואיבד את התמיכה הציבורית, כבר לא היה צורך בפוליטיקה של קיטוב.

ככול שהלעומתיות הפכה מיותרת וחסרת צידוק היא נעשתה למלאכותית ולכן לקיצונית, ארסית ורעילה יותר. וככל שהיא הוסיפה לזרוע מתח, פירוד ושנאה הדדית בציבור, היא עוררה מגמה הפוכה של שאיפה לאיחוי הקרעים, לשיתוף פעולה לחיפוש מכנה משותף. ארבע מערכות הבחירות המתישות ומלאות הסתה הדדית הבהירו לציבור שאין טעם להמשיך בעימות ובקיטוב והעצימה את השאיפה ההפוכה. אבל נתניהו לא מכיר פוליטיקה אחרת ולכן הוא ממשיך ללבות את הניגודים, וכך גם ראשי מפלגות הגוש שלו. הקיטוב, הלעומתיות, שלילת הצד השני ודמוניזציה שלו, יוצרים את האנרגיות מהן בנויה הפוליטיקה שלהם והם מקור כוחם.

אחרי עיבור ממושך של ארבע מערכות בחירות מתישות נולדה הממשלה הזאת והיא עדיין בבחינת פגה. אין ספק שהיא בעייתית ושברירית מאוד וקשה להעריך כמה זמן תחזיק מעמד. היא בנויה על שני אילוצים פוליטיים קשים לעיכול והם ההישענות על רע"ם והניגוד שנוצר בינה לבין הציבור המסורתי של מצביעי הליכוד. אבל אלו אילוצים פוליטיים זמניים ומקריים שאינם נובעים מעצם מהותו של המהלך ההיסטורי שהיא מביאה לידי ביטוי. מי ששופט אותה רק לפי שני אלה, לא מבין עדיין את עומק הבסיס ההיסטורי שלה ואת הצורך העמוק שהיא מייצגת.

ייתכן שמורכבות הממשלה הזו תכריעה אותה והיא תיפול, אבל מי שמשלה את עצמו שנפילה כזו תחזיר את נתניהו והקואליציה שלו, ושהכול יחזור לקדמותו, לא קורא נכון לא רק את המפה הפוליטית הטקטית, אלא גם לא את מפת השינויים המבניים העמוקים המתוארים כאן. גם החלק התורני של הציונות הדתית, שלה יש תפקיד מפתח ביצירת המכנה המשותף החדש בציבוריות הישראלית, לא עיכל את השינוי. הוא עדיין פוחד לצאת מן הבונקר וממשיך להגביר את הקיטוב.

 

 

  

 

יום שישי, 17 בספטמבר 2021

צה"ל זקוק לרוח אחרת

בראל שמואלי הי"ד איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

י"א בתשרי, תשפ"ב

(פורסם במקור ראשון לפני שבועיים, כ"ו באלול, תשפ"א)

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שלישי, 14 בספטמבר 2021

צה"ל זקוק לרוח אחרת

הלוחם בראל שמואלי איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 3.9.21

התחקירים הנערכים בעקבות התקרית בגבול רצועת עזה שהביאה למותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד יביאו מן הסתם למציאת הש"ג האשם. הם וודאי ימצאו שעיר לעזאזל בדמות מ"פ או מג"ד שטעו בשיקול הדעת במקרה הספציפי הזה. ייתכן שהם גם יפיקו לקחים בעניינים מבצעיים טכניים כמו שינוי טווח הפתיחה באש או הגדלת שדה הראיה של הלוחמים. אבל אלה לא ישיבו את בראל לחיים ולא יחסכו את חיי לוחמינו בעתיד.  

בראל איננו קורבן של כשלים נקודתיים כאלה או אחרים. הוא קורבן של תהליכי עומק היסטוריים שהביאו למצב הבלתי נסבל שצה"ל נמצא בו היום ברוב החזיתות. כדי לשנות את המצב באמת, יש צורך להבין את מישורי העומק האלה, לחתור לטיפול שורש ולא להסתפק במסקנות מבצעיות.

בראל הוא קורבן לתהליך התנוונותו של צה"ל, שהפך מצבא יוזם, מעז ומנצח, לצבא נסוג, מהסס ומתחפר. צה"ל של ימינו הוא צבא בינוני, מסורבל, טכני וחסר מעוף והשראה. פה ושם אמנם יש בצה"ל הברקות צבאיות טקטיות, ואולי בחיל האוויר המצב טוב יותר, אבל בסך הכול צה"ל הוא צבא מתגונן ומתמגן, שממוקד בשמירת חיי חייליו יותר מאשר בהכרעות וניצחונות.

בראל הוא גם קורבן של מערכות המשפט הישראליות, האזרחית והצבאית, שכבר שנות דור קושרות את ידיו של צה"ל ולא מאפשרות לו להתמודד עם המציאות שמסביבו. מפקדיו חוששים מהפצ"ר יותר מאשר מראשי החמאס. בניצוחו של בג"ץ הן כופות עלינו ערכי מוסר מסולפים שהם ההיפך הגמור מתורת חיים. אי אפשר לנצח את הטרור בידיים כבולות.

בראל הוא גם קורבן למדיניות שגויה בת עשרות שנים, לאשליות הנסיגות והשלום. היו מי שחשבו שנסיגות, התנתקויות, נטישת ישובים ומתיישבים והפקרת ארץ ישראל יביאו להחלשת הטרור, אבל כצפוי הן רק עודדו, חיזקו והעצימו אותו. המצב המביך, הבלתי אפשרי וחסר הסיכויים, בו נמצאים היום צה"ל וחייליו בגבול רצועת עזה, הוא פרי התכחשות ובריחה מהמציאות, של ממשלות ישראל משמאל ומימין במשך שנות דור. כשטיפש זורק אבן לבאר אלף חכמים לא יכולים להוציא אותה.

ובראל הוא גם קורבן של תודעת השכול שלנו. עם שלא מוכן ולא מסוגל לספוג את הקורבנות המתבקשים כדי להגן על חייו; עם שמשחרר אלף מחבלים תמורת חייל אחד; עם שבמקרה בו יהיה צורך בפעולה משמעותית ברצועת עזה יתחיל לזעוק עד לב השמיים אחרי עשר קורבנות ראשונים, לא מותיר לצה"ל ברירה אלא להתבצר סביב חומות ביטון ומכשולים, ולשלם על כך מידי פעם מחיר בחיי חייליו.

אבל המישורים הללו אינם הסיבה השורשית לשיתוק הלאומי שבא לידי ביטוי בהריגתו של בראל שמואלי הי"ד; אלה רק הסימפטומים. הסיבה העמוקה, סיבת הסיבות, היא שקיעת הרוח הציונית, זו שהייתה כאן בדורות הראשונים והתנדפה. לחלל הריק שנוצר חדרו כל הרוחות הרעות שחלקן מנויות למעלה. זהו מקור הכשל, ואת זה ניתן לתקן רק על ידי החדרת רוח אחרת בצה"ל ובמערכת הביטחון.

צה"ל זקוק לא רק לרעיונות חדשים ואנרגיות רעננות; אפילו לא רק לאסטרטגיה חדשה. הוא זקוק לרוח אחרת, למנהיגות אידאליסטית ומאמינה. הוא לא יוכל בלי רוח של אמונה וביטחון בצדקת הדרך שתחליף את הרוח של קרייריזם מקצועיות ומצוינות. רוחו של צה"ל חייבת להתחבר מחדש לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית, למסורת ישראל ותורתו ולרוח של דבקות בארץ ישראל.

הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי בהחלט בולט בכישוריו ובאיכויותיו, אבל הוא לא יוכל להביא את הרוח החדשה שצה"ל זקוק לה. הוא לבדו לא מסוגל להתמודד עם בעיות עומק שורשיות במישור של הרוח, התודעה והערכים. זו איננה משימה של איש אחד אלא של חברה שלמה.

צה"ל זקוק לרוח האמונית הנושבת היום במוסדות חינוך מהסוג של המכינה בעלי. רק כשבוגריה יתקדמו בסולם הדרגות והתפקידים, בתקווה שלא ימשיכו להיחסם על ידי גורמים כאלה ואחרים, תתחיל הרוח הזו להפוך לנחלת צה"ל כולו. אבל השינוי הזה מחייב גם שינוי בהנהגת האומה. כל עוד ההנהגה כולה איננה חיה בתודעה אמונית ולא מובילה מהפכה תודעתית בחברה הישראלית, אי אפשר יהיה לחדש את ימיו של צה"ל כקדם.

לצערנו הציבור האמוני, לפחות החלק התורני והמשמעותי יותר שלו, עדיין לא שואף ולא חותר להנהגת האומה, למרות שהוא יכול היה להיות חלק ממנה ממש היום. הוא עדיין לא משוחרר מתפיסות עולם מגזריות ובריתות פוליטיות ישנות. הוא עדיין עסוק בלמדוד לציבור הישראלי את אורך השרוולים ואת גודל הכיפות ועדיין לא מוכן לקבל עליו אחריות לקדם את החברה הישראלית מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

בראל שמואלי הי"ד הוא קורבן של כל התהליכים האלה. אם קורבנו יעלה לשמיים, יפתח שם את מבועי החרות והתחייה וישחרר אותנו מהקיבעונות האלה, קורבנו לא יהיה לשווא.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא השואה היא סלע קיומנו

לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני.

 

בס"ד

פורסם ב-27.8.21 במקור ראשון


נכונותו של שר החוץ יאיר לפיד להחריב את מערכת היחסים של ישראל עם פולין על רקע החוקים הבעייתיים שפולין אימצה בשנים האחרונות, הן בקשר לרכוש והן בקשר לאחריות של העם הפולני לשואה, מעלה הרבה סימני שאלה. בשבוע שעבר ניסה חגי סגל להסביר כאן שמסיבות מדיניות מעדיף לפיד לקדם את מערכת היחסים של ישראל עם מדינות מערב אירופה, שתומכות בפלסטינים, על פני המשך הברית שגיבש ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו עם מדינות מזרח אירופה.

אבל נראה שלהתעקשות הזו של לפיד מול פולין קיים מניע אחר, והוא קשור ליחסו המיוחד לשואה. "יאיר רגיש מאוד לשואה", ציטט סגל מקורות בסביבת ראש הממשלה, ונראה שרגישות זאת היא המפתח להבנת מדיניותו של לפיד. יחסו של לפיד לשואה מבוסס על שני רבדים והוא איננו שליפה מן המותן. הראשון הוא האישי-משפחתי. טומי לפיד, אביו של יאיר, עבר את מאורעות השואה כילד בעיירת מולדתו בהונגריה ובהמשך בבירה בודפשט. אביו, סבו של יאיר, נרצח על ידי הנאצים. טומי ואמו ניצלו בנס מובהק מידיהם של נאצים ופשיסטים הונגריים, רגע לפני שנורו על גדות הדנובה. זו המסורת עליה גדל יאיר לפיד, אלה כנראה היו הסיפורים בבית, זהו המטען אותו קיבל מאביו והמסורת הזו הוטבעה בעומק נפשו. בשביל יאיר לפיד השואה איננה היסטוריה והוא איננו זקוק לביקור ב"יד ושם" או סיור במחנות ההשמדה בפולין כדי לזכור אותה. היא צרובה בד.נ.א. שלו. כשהוא רואה לנגד עיניו את הפולנים, הוא ניזכר בפשיסטים ההונגרים שהתכוונו לרצוח את אביו וסבתו. והוא לא מוכן לשכוח ולא לסלוח.

אבל זה לא רק עניין אישי. יאיר לפיד הוא ציוני במלוא מובן המילה. הוא לא שייך לחוגי השמאל הפוסט ציוני של עיתון "הארץ", שמעדיפים היום את ברלין על תל אביב. ויאיר לפיד הוא ציוני לטוב ולמוטב. יש לזכור שהמניע העיקרי של הציונות הקלאסית היה שלילי – הבריחה מן האנטישמיות. עבור ציוני מהסוג של יאיר לפיד האנטישמיות והשואה הם מקור האנרגיות הציוניות והלאומיות שלהם. הן מהוות את ההסבר לשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה מדינת ישראל חשובה כל כך. הן שנותנות תשובה לשאלת משמעות חיינו כאן כאומה ונותנות טעם לתחייה. לכן, בניגוד לרבים אחרים המשתייכים למחנה הפוליטי שלו, זכר השואה קדוש בעיניו והוא לא מוכן להתפשר עליו. הוא רואה בו את אחד מסלעי קיומנו. מבחינתו הרס היחסים עם פולין על רקע הכחשת חלקם של הפולנים בשואה איננו עניין למשא ומתן או שיקולים מדיניים פרגמטיים, בדיוק כפי שציוני המאמין בארץ ישראל השלמה, יהיה מוכן להחריב את היחסים עם מדינות האיחוד האירופי למען החלת הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון.

עם כל זאת, למרות שלאור הסבר זה עמדתו של לפיד מול הפולנים לא רק שאיננה תמוהה אלא אף מעוררת הערכה, היא עדיין נותרת בעייתית. יחסי החוץ של ישראל עם מדינות אירופה לא יכולים להתבסס על העבר. אבל לא פרגמטיות מתוך טשטוש העבר היא החלופה למדיניות של יאיר לפיד, כפי שהציעו כאן חגי סגל ואחרים, אלא גישה אמונית לשואה.

גישה אמונית לשואה איננה שוכחת את העבר וגם איננה סולחת עליו, אבל גם לא שבויה בו. הציונות האמונית, בניגוד לציונות הקלסית, איננה ציונות שלילית במובן זה שבסיסה הוא בריחה מהאנטישמיות. לא אלה האנרגיות שלה. היא נושאת עיניה לעתיד וממוקדת ביצירה חיובית של תרבות יהודית המחוברת למסורת הארוכה של עמנו מאז אברהם אבינו ומשה רבנו. ממבט כזה השואה ולקחיה נותרים בעינם אבל מקבלים משמעות אחרת. היא לא נתפסת על בסיס אוניברסלי אלא לאור הייחוד הישראלי. כך היא גם מקבלת משקל אחר. היא כבר לא מקור האנרגיות העיקרי של הציונות, ולכן גם לא קנה המידה העיקרי לעיצוב מדיניותה.

יאיר לפיד רואה עצמו כמייצג של היהדות החילונית ושל הציונות הקלסית וזה לגמרי לגיטימי. אבל על בסיס תודעה כזו קשה להמתיק את הדינים ולהכניס לפרופורציות את לקחי השואה. ככול שיאיר לפיד ותומכיו, שהם יהודים וציונים טובים לכל דבר, יתחברו יותר למסורת ישראל, הציונות שלהם תהפוך עשירה, עמוקה וחיובית יותר. וככול שהיא תעמיק בערך החיובי של התחייה, ולא תסתפק בלהיות "עם ככול העמים", היא תוכל להביט בעיניים אחרות על השואה. לא פרגמטיזם דרוש ליאיר לפיד בניהול מדיניות החוץ של ישראל, אלא ראייה היסטורית רחבה יותר, שבה נושא השואה יפסיק להיות חזות הכול והבסיס העיקרי למשמעות המפעל הציוני. הציונות איננה בריחה מהאנטישמיות אלא חזרת העם היהודי לעצמו – לארצו, לערכיו, לתודעתו ההיסטורית, לתרבותו ולמסורת שלו. מבט כזה איננו שוכח את השואה, אבל גם לא שבוי בבעייתיות שלה.

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אש ביער, הירוקים שותקים

מיגור טרור ההצתות צריך לאחד את כל הקשת הפוליטית. הן השמאל, שהגנת הסביבה חשובה לו, והן הימין, שארץ ישראל והממד הלאומי חשובים לו, חייבים להתאחד ולנקוט בכל האמצעים שיביאו לחיסול התופעה. 

בס"ד

פורסם ב-20/8/21 במקור ראשון


"אין ספק, השריפה הוצתה בידי אדם", הצהיר השבוע טפסר נסים טוויטו, ממפקדי שירותי הכבאות, בעקבות הדליקה הגדולה בהרי ירושלים. גם אם עדיין טרם התברר סופית אם מדובר בהצתה או ברשלנות, ברור לכולם שחלק גדול מהדלקות שפורצות בשנים האחרונות בישראל ומכלות את יערות ארצנו מוצתות על ידי גורמי טרור. גם הטרור עובר מוטציות; טרור מתאבדים, דריסה, סכינים, ועכשיו הצתות. אין שום דרך אחרת להסתכל על התופעה, והגיע הזמן להסיק את המסקנות ולהתמודד עם המוטציה הזו בכלים המתאימים.

על הרקע הזה, הצהרתה של תמר זנברג השרה להגנת הסביבה נשמעה מעט מוזרה. "אני פועלת כדי שמדינת ישראל תכריז על מצב חירום אקלימי. עלינו להגדיר את משבר האקלים כאיום אסטרטגי", הכריזה זנברג בעת ביקור במוקד השריפה. "זה מצריך מאתנו היערכות אחרת לגמרי לאסונות האקלים הממשמשים ובאים". לא במקרה התעלמה זנברג מהסיבה האמתית לדליקות. יש לה מקום חם בלב לעניין הפלסטיני והיא מזדהה אתו, ולכן מתחמקת מלקרוא לילד בשמו. הרבה יותר נוח לה לשאת עיניים לשמיים ולהתלות במטפיזיקה של החור באוזון, מאשר לקרוא את הכתובת שעל הקיר. אבל לא, זנברג, זהו לא משבר האקלים שהפך לאיום אסטרטגי. לפחות לא במקרה זה. זהו הטרור הפלשתיני.

גם חה"כ מוסי רז ממר"ץ חשף את הסתירה שמפלגתו נקלעה אליה, כאשר ניסה גם הוא להרחיק עדותו וצייץ: "עכשיו, לנוכח האסון הנורא, יש לקדם נטיעת עצים מקומיים (אלון, אלה, כליל החורש וגם כרמי זיתים וענבים) במקום האורן הדליק כל כך הגדל באזורים קרים ופחות מתאים לנו". אמת, אבל לא כל האמת.

כל עוד הייתה זנברג חברת כנסת מהאופוזיציה, היא הייתה יכולה להרשות לעצמה לראות כל בעיה מהזוית הצרה של משבר האקלים. זה אופנתי מאוד, זה תקין פוליטית, וזו דרך בטוחה לצבור קולות בשמאל. אבל בתור השרה להגנת הסביבה, מוטל עליה להיישיר מבט למציאות ולהגן על הסביבה. ההצתות האלה מהוות נזק אדיר בדיוק בתחום שהיא מופקדת עליו. גם אם בדרך כלל השרפות אינן מכלות בתים ורכוש ואינן גובות חיי אדם, עדיין עולים באש עשרות אלפי דונמים של חורש שהם לבושה הטבעי של ארצנו. הם גם הריאה הירוקה שלנו, ומשמשים כפינות נופש ופנאי. שלא לדבר על זיהום האוויר שנוצר עקב השריפות ועל הנזק לאטמוספירה של כדור הארץ כולו. בתפקידה הנוכחי היא כבר לא יכולה להרשות לעצמה להעדיף את הגנת הפלסטינים על הגנת הסביבה.

גם קולם של הארגונים הירוקים היה צריך להישמע עכשיו מסוף העולם ועד סופו. הם היו אמורים להזדעזע עד עמקי נשמתם משריפות הענק האלה ומההצתות שגורמות לחלק גדול מהן, ולהילחם בהן לפחות באותה נחישות שנוקטים ארגוני הנשים במאבקם באלימות במשפחה. הרי בשם ההגנה על הסביבה הם יודעים לתקוע מקלות השכם הערב לכל פרויקט במדינה ולכל יוזמה של הקמת ישובים והפרחת השממה. רבים מהארגונים הירוקים הם גם ארגוני שמאל; אין חדש בחשד שהפעילות שלהם למניעת יישוב הארץ ופיתוחה נועדה להחליש את האחיזה של עם ישראל בארצו, ולאו דווקא, או לפחות לא רק, להגנת הסביבה, איננו חדש. שתיקתם נוכח ההצתות מחזקת את החשד.

הן השרה זנדברג והן הארגונים הירוקים חייבים למלא עכשיו את תפקידם. חובה עליהם להציב את המאבק בטרור ההצתות בראש מעיניהם על אף נטייתם הטבעית לתמוך במאבק הפלסטיני, גם אם לא בטרור. מלחמת חורמה בטרור ההצתות היא צו השעה ואינטרס טבעי בכל הקשת הפוליטית. הארגונים הירוקים אמורים לארגן הפגנות ענק שיעלו למודעות הציבור את הצורך להיאבק בהצתות עד שהתופעה תיעלם מחיינו ומארצנו. מתמר זנדברג אפשר לצפות לדפוק בכל כוחה על שולחן הממשלה ולתבוע ממנה לפעול מיד בכל עוצמתה למיגור התופעה, ומשני צדי הקו הירוק.

המאבק בטרור ההצתות חייב להפוך לאחת המשימות המרכזיות של הממשלה הנוכחית. יש לה את כל הכלים לעשות זאת. ראש הממשלה צריך להטיל את המשימה על השב"כ. אם השב"כ ידע להתמודד עם המוטציות הקודמות של הטרור הפלסטיני, אין שום סיבה שלא יוכל למוטציה הנוכחית. מיגור טרור ההצתות צריך לאחד את כל הקשת הפוליטית. הן השמאל, שהגנת הסביבה חשובה לו, והן הימין, שארץ ישראל והממד הלאומי חשובים לו, חייבים להתאחד ולנקוט בכל האמצעים שיביאו לחיסול התופעה. 

 

יום שישי, 27 באוגוסט 2021

ההזדמנות הגדולה של בנט

אסור לנפתלי בנט לנסות להילחם את המלחמות הקודמות. הוא חייב לאמץ חשיבה אסטרטגית חדשה. הכוונה לאמץ את העיקרון של "לחיות בצד הנגיף" היא בהחלט צעד בכיוון הזה, ורק הזמן יוכיח אם הוא היה נכון.

בס"ד

י"ב באלול תשפ"א

(פורסם לפני שבועיים במקור ראשון)

הגל הרביעי של הקורונה נחת עלינו ממש מן השמיים. אף אחד לא צפה אותו. כולנו חשבנו שהמגיפה מאחורינו ושאנחנו יכולים לחזור לשגרת החיים, אבל הנגיף הוכיח שהוא מתוחכם מהאדם.

ראש הממשלה נפתלי בנט לא זכה בתפקידו החדש למאה ימי החסד המקובלים; אפילו לא לשבועיים. עוד לפני שהתיישבו בכיסאותיהם שרי הממשלה שלו – הבעייתית ומרובת האתגרים גם ללא המגיפה – נפל עליהם הגל הרביעי, כמעט בלי התרעה מוקדמת. בזמן השבעת הממשלה התגלו בישראל מדי יום מאומתים במספר חד-ספרתי; עכשיו אנחנו במקום אחר לחלוטין. הגל פוקד כעת את העולם כולו ולא הממשלה הזו אשמה בהופעתו, אבל הוא חל במשמרת שלה ועליה מוטלת האחריות המלאה להתמודד אתו. בשלב זה אנחנו עדיין בערפל הקרב ומוקדם להעריך אם היא מצליחה במשימה או לא.

אבל הגל הזה נפל לבנט מהשמיים גם במובן נוסף. בנט נתון במסע דה לגיטימציה ורצח אופי, אמנם שקרי ברובו אבל אפקטיבי מאוד, ולא נראה כרגע איך הוא יכול להתמודד אתו בהצלחה. במובן זה הגל הנוכחי הוא הזדמנות גדולה בשבילו. אם יצליח לחלץ בשלום את מדינת ישראל מהגל הקשה הזה – הוא יוכיח שלא יומרת שווא הביאה אותו לראשות הממשלה, יזכה ללגיטימציה שהוא כה זקוק לה ויבסס את מנהיגותו. אם הוא יעמוד במשימה, העובדה שהמצב כרגע באמת קשה ומאיים רק תשחק לטובתו; איש לא יוכל לטעון שהאתגר לא היה גדול דיו. גם העובדה שיאיר לפיד ואביגדור ליברמן  נסוגו לאחור והותירו אותו להתמודד לבדו עם המצב, תהיה הסיבה אשר תהיה, עשויה במקרה כזה להתהפך לטובתו.

הגל הרביעי אינו דומה לאלה שבאו לפניו, והוא מחייב חשיבה מחוץ לקופסה והתמודדות חדשה. אסטרטגיות המאבק במגיפה שהתאימו לגלים הקודמים אינן רלוונטיות הפעם. לא דומה ההתייחסות של החברה הישראלית למגיפה בגלים הקודמים להתייחסותה היום. הציבור הישראלי מותש עכשיו, חסר סבלנות והרבה פחות ממושמע. מסע הדה-לגיטימציה של האופוזיציה לממשלה ולמנהיגותו של בנט עלול להפחית עוד יותר מנכונות הציבור לשתף פעולה ולהישמע להוראות. גם איומים כבר לא עובדים על הציבור; רובו נהיה שווה נפש ואדיש לסכנה. אם יהיה צורך להכריז על סגר, דבר שהיה אפקטיבי בפעמים הקודמות, ספק רב אם הפעם הציבור ישתף פעולה.

גם כושר הספיגה הכלכלית ירד. הכלכלה הישראלית לא יכולה להרשות לעצמה סגרים ממושכים נוספים כפי שהיה בפעמים הקודמות. הכלים הכלכליים שהפעיל האוצר, כמו חל"ת וכדומה, לא יעמדו לרשותו הפעם. את מערכת החינוך שהושבתה בגלים הקודמים אי אפשר לסגור לחלוטין בגל הנוכחי. הנזקים החינוכיים והלימודיים שנגרמו לתלמידי ישראל בסגרים הקודמים היו כבדים דים, כך שהפעם אפשרות כזו לא תעלה כלל על הפרק. 

אבל לצד הקשיים בהתמודדות עם הגל הנוכחי יש גם יתרונות. רוב האוכלוסייה הישראלית מחוסנת היום. רוב בני הששים ומעלה מחוסנים אפילו בחיסון שלישי. מערכת הבריאות ערוכה לאתגר. אין צורך לחפש בנרות מסכות ומכשירי הנשמה במקומות נידחים בעולם ובדרכים עקלקלות. מערכת הבריאות הפיקה לקחים, למדה הרבה מהניסיון ומן המחקרים שנערכו בשנה וחצי האחרונות, קיבלה תקציבים נוספים ונוספו לה תקנים. היא גם יודעת טוב יותר מול מה היא ניצבת.  

כל זה מחייב ראיה חדשה של המצב. אסור לנפתלי בנט לנסות להילחם את המלחמות הקודמות. הוא חייב לאמץ חשיבה אסטרטגית חדשה. הכוונה לאמץ את העיקרון של "לחיות בצד הנגיף" היא בהחלט צעד בכיוון הזה, ורק הזמן יוכיח אם הוא היה נכון. בכל מקרה, לבנט נפלה הזדמנות מן השמיים להוכיח את מנהיגותו, ועליו לקחת אותה בשתי ידיים, בקור רוח וכשש אלי קרב.

אבל הגל הנוכחי נפל לבנט מן השמיים בעוד מובן. מבט אמוני לא יכול שלא לראות את יד ההשגחה שמחוללת את האירועים. לא רק עצם הופעת הגל הנוכחי שכאילו הגיע משום מקום, אלא גם סמיכות ההתפרצות הזו לתחילת כהונת הממשלה אומרות דרשני. בנט הקים את הממשלה שלו בדרך מורכבת ושנויה במחלוקת, ועכשיו היא עומדת למבחן. בלי אמונה גדולה לא יוכל נפתלי בנט להנהיג את הציבור לניצחון על המגיפה. הוא חייב להעמיד לנגד עיניו את העיקרון האמוני של דוד המלך שאמר "אם תקום עלי מלחמה, בזאת אני בוטח". העובדה שקמה עלי המלחמה הזו, שהוצב בפני האתגר הזה, היא ההוכחה שגם נתנו בי הכוחות לעמוד בו.

 

 

 

 

 

יום חמישי, 26 באוגוסט 2021

בשורת חוק הגיוס החדש

פתרון סוגיית הגיוס יאפשר לעולם החרדי להשתחרר ממעגל הקסמים שנקלע אליו ולהתחבר למציאות הישראלית ודווקא מתוך מניעיו הוא ומתוך דינמיקה פנימית עצמאית.


בס"ד

י"ח באלול, תשפ"א

סיבות רבות, ביניהן פוליטיות, כלכליות ומשפטיות, הובילו להחלטה לפטור את החרדים מגיוס לצה"ל מגיל 21, אבל סוגיית גיוס החרדים מלווה את החברה הישראלית מאז קום המדינה והיא קשורה קשר הדוק ליחס של העולם החרדי למהפכה הציונית. לכן צריך לבחון את ההחלטה קודם כל מהפרספקטיבה הזו ומהכרת התפקיד החשוב שהעולם החרדי ממלא בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון. ממבט שטחי נראה שהיהדות החרדית רק צופה בו מהצד ולא ממלאת בו תפקיד כלל, אך למעשה יש לה תפקיד מפתח בתהליך, גם אם פסיבי, והוא לא יוכל להגיע לתכליתו בלעדיה.

תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו ולעצמו הוא מסע ארוך, מורכב ומסובך, וצעד מהפכני בהיסטוריה. באשר לכל מסע, גם של האדם הפרטי, אנו מאחלים שיפתח ברגל ימין. אבל למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין המובילה, רגל שמאל היא החשובה יותר. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. כל עוד לא הובטח שרגל ימין הגיעה לחוף מבטחים אסור לרגל שמאל להתרומם ולהצטרף אליה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו ולכן גם לא במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנות תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל, והופעתה מהווה קפיצה במדרגת החיים הישראליים. גדלות לעומת קטנות.

רגל ימין, הציונות, התחילה את המהלך המורכב וכל עוד הוא לא הסתיים בהצלחה והשלים את יעדיו מותיר הגוף הלאומי גם בסיס יציב כלשהו מאחור. הציונות יצאה מן היהדות המסורתית וממנה מקורות האנרגיה והתנופה שלה. כל עוד היא לא תמצא את הדרך לשוב למקורותיה, אמנם בפנים חדשות ומאירות יותר, היא תמשיך להתקשות בהשלמת המהלך, בדיוק כפי שאנו רואים בימינו. בכדי שיהיה לאן לחזור ומהיכן להתחדש, צריך גורם שישמר את נקודת המוצא ואת התוכן המקורי.

זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד לא אטרקטיבי וכפוי טובה. לתהילה זוכה רגל ימין. היא הדינמית, הנועזת, המחדשת והנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את שיבת ציון הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור מבחינת רוחנית כדי שהתהליך יושלם. כל עוד לא נוצרה כאן תרבות יהודית אמונית אותנטית, נאורה, בריאה, יציבה ומאוזנת – תפקידו של העולם החרדי, רגל שמאל, הוא להיוותר מאחור, שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי ומנוכר.

על התפקיד החיוני הזה היהדות החרדית משלמת מחיר כבד. הוא מחייב הסתגרות ביחס לכול התחדשות וחידושים: המדע המודרני, ההשכלה, הקדמה, הציונות, המדינה שהיא הקימה ואפילו הסתייגות מארץ ישראל. אחד ממחירי ההסתגרות הזו בא לידי ביטוי בסוגיית הגיוס. העולם החרדי נקלע בנושא זה למעגל קסמים. מכמה וכמה סיבות הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתגייס לצה"ל. כדי להימנע מגיוס, היו בניו חייבים להישאר תלמידי ישיבות בלי אפשרות לצאת לעבודה, לעבור הכשרה מקצועית או ללמוד באקדמיה. הכורח הזה פגע בעולם החרדי פגיעה כפולה. הוא כלא בישיבות תלמידים רבים שלא היו מסוגלים להקדיש את כל חייהם ללמוד תורה והם הלכו והתנוונו. הוא פגע באווירה הכללית ובאיכות הלימוד בישיבות החרדיות, ביצירתיות שלו וברלוונטיות שלו לחיים.

יתרונו של חוק הגיוס החדש הוא בפתרון הבעיה הזו בלי לנסות לכפות על העולם החרדי גיוס. הצעירים שאינם מוכשרים לכך שתורתם תהיה אומנותם יוכלו לצאת לעבודה וללימודים. מי שיחפוץ יוכל להמשיך להתמסר ללימוד תורה, הישיבות תפסקנה להיות עיר מקלט ותוכלנה לשוב ללמוד תורה מתוך יצירה, חיוניות והתחדשות.

אבל עיקר חשיבותו של המהלך הוא בכך שהוא מהווה צעד נוסף בדרך להשתלבות העולם החרדי במדינה. השלב הראשון של הציונות חייב מרד במסורת וככול שהוא מיצה את עצמו החלל האידאי שהוא הותיר יוצר תנועה של חזרה בתשובה, שיבה למסורת ולמקורות והתגברות החיפוש אחר הזהות היהודית. התהליך הזה הולך והופך את תפקידו של העולם החרדי כאנטיתזה לציונות לפחות ופחות חיוני. רגל שמאל יכולה כבר לצמצם רווחים ולהצטרף לרגל ימין. פתרון סוגיית הגיוס יאפשר לעולם החרדי להשתחרר ממעגל הקסמים שנקלע אליו ולהתחבר למציאות הישראלית ודווקא מתוך מניעיו הוא ומתוך דינמיקה פנימית עצמאית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שישי, 20 באוגוסט 2021

הטובים לחקלאות

אם לא נחזיר עטרה ליושנה ונהפוך את החקלאות לאידאל ואת החקלאי הארץ ישראלי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו; ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.

בס"ד

י"ב באלול, תשפ"א

(פורסם לפני שבועיים ב"מקור ראשון")

השיח הציבורי על הרפורמה בחקלאות, שמוביל שר האוצר אביגדור ליברמן, מעיד עד כמה מתכחשת הציונות ליסודות עליהן נבנתה. אי אפשר לדון בחקלאות רק לפי מחירים, פערי תיווך והוזלת סל הפירות והירקות לצרכן. חסכון בסך כ-800 שקלים בשנה שהרפורמה הזו מבטיחה לצרכן הישראלי הוא אמנם סכום מכובד, אבל יש דברים מכובדים ומשמעותיים יותר.

גם הטיעונים שמעלים החקלאים ונציגיהם נגד הרפורמה, שמדגישים את חשיבות החקלאות הישראלית – שמאפשרת עצמאות ו"ביטחון מזון" לחברה הישראלית בעת חרום, מספקת פרנסה לפריפריה, ומהווה מרכיב ביטחוני משמעותי לאורך גבולות המדינה – אינם נוגעים בלב הסוגיה. כי החקלאות, ובמיוחד בארץ ישראל, איננה רק ענף כלכלי; היא קודם כל ערך.  

אחד הדגלים העיקריים של המהפכה הציונית, ואולי העיקרי שבהם, היה יישוב הארץ. ההתיישבות החקלאית במושב ובקיבוץ, עבודת האדמה והפרחת השממה עמדו בראש מעיניהם של החלוצים. הן לא היו עבורם רק מקור פרנסה ומחייה; הן היו מטרה וייעוד. עוד לפני שהוצבה המטרה המדינית של הקמת מדינת היהודים – יישוב ארץ ישראל גאולת אדמותיה והפרחת שממותיה היו השאיפה המוצהרת של ראשוני החלוצים. העלייה הראשונה ייסדה מושבות וראתה בעבודת האדמה ויישוב הארץ את שאיפתה העיקרית. העלייה השנייה שתנועת "ההתיישבות העובדת" צמחה ממנה, הקימה קבוצות, קיבוצים ומושבים. היא לא יסדה ערים ובדור בראשון גם לא התבססה על תעשייה. ולא רק בגלל האפשרויות המוגבלות של התקופה והתנאים שהיו אז בארץ; עבודת האדמה, אדמת ארץ ישראל, הייתה בעיניה ערך עליון.

אבל המהפכה הציונית הייתה גם מהפכה באדם. היא חידשה סוגי טיפוסים אנושיים שבמשך הגלות הארוכה כמעט לא היו התקיימו בעם ישראל: הלוחם המדען והאיכר. עבודת אדמה לא הייתה רק עבודת הארץ אלא גם עבודת האדם ותיקון האדם. המפגש של שני האידאלים הציוניים האלה, גאולת הארץ וגאולת האדם, אפשר את הופעת האידאליזם הישראלי שאפיין את דור התקומה – בלי ספק, אחד משיאי הופעת נשמת ישראל לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלנו.

אבל כל זה נשכח נוכח שקיעת האידאליזם הציוני בדורנו. החקלאות הפסיקה להיות ערך והפכה לעסק. האדמה הפכה לנדל"ן. טעה מי שחושב שנוכל להמשיך את תהליך התחייה ללא שני אלה, האדמה והאדם החי עליה, מעבד אותה ומחובר אליה. לא תיתכן תחייה בלי ארץ ישראל כערך, והערך של ארץ ישראל לא יתגשם בפועל בלי מופת המתיישב והחקלאי.

את האידאליזם הציוני וערכיו לא צריך לזנוח; צריך לחדש אותם. ואם הם היו בנויים על נחל אכזב, על אידאולוגיה זרה וזמנית, עלינו לבסס אותם מחדש על נחל איתן. וזאת יכולה לעשות רק תורת ישראל. תורת ישראל חייבת להיות הבסיס החדש לא רק לערכה של ארץ ישראל, ולא רק של ההתיישבות בכל חלקיה, אלא גם המקור למשמעות מחודשת לעבודת אדמתה והפרחת מרחביה; היא חייבת להיות הבסיס לחקלאות הישראלית. עלינו להחזיר עטרה ליושנה לא רק בנושא ההתיישבות אלא גם בנושא החקלאות. עלינו להחזיר לחקלאי הישראלי את תג האידאליזם שהיה לו. עלינו לעשות שוב את עבודת האדמה לאידאל. עזר וויצמן קרא בזמנו "הטובים לטייס"; אורי אורבך קרא בעקבותיו "הטובים לתקשורת"; עכשיו נוכח המשבר בחקלאות והניסיון להפוך אותה לנדל"ן, עלינו לקרוא "הטובים לחקלאות".

מתוך הקשר שלו הן לתורה והן למפעל הציוני, ידע הציבור הציוני דתי להקים מכינות קדם צבאיות, נתן באמצעותן משמעות מחודשת לשירות הצבאי והפיח רוח חדשה בצה"ל. עכשיו מוטל עליו להעלות על נס גם את החקלאות הארץ ישראלית ולהחזיר את תג האידאליזם לחקלאי הישראלי. עלינו להקים מכינות שיכשירו את צעירנו לעבודת האדמה. ובדיוק כפי שההכשרה במכינות הקדם צבאיות איננה רק צבאית-טכנית אלא בעיקר ערכית, הכשרה שמעניקה משמעות, כך גם המסגרות החינוכיות שיכשירו את צעירנו לאתגר החקלאות חייבות להעניק להם קודם כל משמעות.

אברהם, הדור הראשון לאידאליזם ישראלי, חפר בארות, אבל באו פלישתים וסתמום. יצחק, דור ההמשך, לא חיפש בארות חדשות, אלא חפר מחדש את בארות החיים של הדור הראשון והעניק להן משמעות חדשה. ייתכן שהחקלאות הישראלית זקוקה גם לרפורמות מבניות ולטכנולוגיות מתקדמות, אבל היא זקוקה קודם כל ובעיקר להתחדשות הרוח האידאליסטית, סוד כוחה בימי תפארתה. אם לא נחזיר עטרה ליושנה, ונהפוך את החקלאות לאידאל ואת החקלאי הארץ ישראלי לדמות מופת, רפורמות כלכליות לא יעזרו; ארצנו תיזנח ומרחביה יחזרו לשיממונם.

 

 

יום שישי, 13 באוגוסט 2021

אופוזיציה בהכחשה

לא נתניהו יקבע את גורלה של הקואליציה הזו, ולכן אין שום סיבה פוליטית לנסות למנוע ממנו להתמודד בבחירות הבאות.


בס"ד

ה' באלול, תשפ"א

(פורסם במקור ראשון לפני שבועיים)


זה שהאופוזיציה לא מצליחה להשתחרר מנתניהו זה מובן, אבל מה שמפתיע הוא שגם הקואליציה לא מצליחה להשתחרר ממנו. אי אפשר להבין אחרת את האובססיה של גדעון סער להעביר את מה שמכונה בצדק "חוק נתניהו", חוק שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה. מכל כיוון שמסתכלים על העניין, הוא נראה לא טוב.

לא במקרה הוחרג ראש ממשלה מהחוק שקובע שאם הוגש כתב אישום כנגד שר או ראש עיר מכהנים הם חייבים להתפטר. ההיגיון של המחוקק היה שלא יעלה על הדעת שהיועץ המשפטי יוכל להפיל ראש ממשלה באמצעות הגשת כתב אישום. דווקא המקרה של נתניהו מצדיק את ההיגיון הזה. הטענה שנתניהו קורבן לרדיפה משפטית איננה חסרת בסיס. לפחות מחצית מהציבור רואה כך את כתבי האישום שהוגשו נגדו. לחוקק חוק שימנע ממנו להתמודד בבחירות בגלל שהוגש כנגדו כתב אישום שהוא עצמו שנוי במחלוקת חריפה, הוא בבחינת הוספת חטא על פשע.

סער מצדיק את יוזמתו בטענה ש"ראש עיר, היחיד שנבחר במישרין על ידי התושבים, מושעה כשמוגש נגדו כתב אישום. שר או סגן שר מתפטר כשמוגש נגדו כתב אישום. החלת הנורמה הזאת על תפקיד ראש הממשלה היא קביעה ערכית של המחוקק", אבל האובססיה שלו לסלק את נתניהו מהשטח באמצעים לא פוליטיים, מעוררת ספק האם החוק הזה ראוי אפילו לגבי ראשי ערים ושרים. רשימת האישים שהוגש כנגדם כתב אישום שאילץ אותם להתפטר ואחר כך זוכו בדין ארוכה, וביניהם יעקב נאמן, רפאל איתן וראובן ריבלין. החוק הזה בעייתי בעליל, ולהחיל אותו גם על ראש ממשלה, ועוד במקרה של נתניהו, הוא דבר שלא יעלה על הדעת. מה עוד שהיוזמה הזאת היא שינוי כללי המשחק תוך כדי מהלכו, דבר לא הגון ולא ראוי.

גם מבחינה פוליטית היוזמה הזאת חסרת הגיון. לא ברור ממה חוששת הקואליציה ומדוע היא לא מצליחה להשתחרר מצלו של נתניהו. לא מובן מדוע היא עדיין עסוקה בנתניהו במקום להבין שאת גורלה היא תחרוץ במו ידיה. המבחן האמתי של הממשלה הזו יהיה תפקודה המוצלח ורק הוא. הקואליציה הזאת הייתה בעייתית מלכתחילה והוקמה כברירת מחדל; לא הייתה דרך אחרת למנוע בחירות חמישיות. לכן אין ממנה ציפיות גדולות מידי, אבל את המעט שכן מצופה ממנה היא חייבת לעשות. היא אמורה קודם כל  להחזיק מעמד; היא צריכה גם להוכיח שייתכן שיתוף פעולה, אמון הדדי ופרגון בין מרכיביה; ובסופו של דבר תפקידה כמובן גם לנהל את המדינה ולהתמודד עם האתגרים השוטפים. זה הכול. אלה אינן משימות גדולות מידי או בלתי אפשריות, ואם היא תעמוד בהן המפלגות המרכיבות אותה תזכינה לאמון הציבור בבחירות הבאות. לא נתניהו יקבע את גורלה של הקואליציה הזו, ולכן אין שום סיבה פוליטית לנסות למנוע ממנו להתמודד בבחירות הבאות.

אדרבה, נתניהו הוא הנשק הסודי של הקואליציה הזו. לא רק בגלל שעצם נוכחותו בזירה מחייבת אותה להתלכד, לעבוד יחד, להתפשר ולשתף פעולה. גם לא רק משום שהמתקפות שלו עליה כל כך נמוכות ובלתי אחריות, שהן פועלות כנגדו כבומרנג וממאיסות על הציבור אותו ואת כל הגוש שלו שפועל גם הוא על פי רוח המפקד הרעה הזו. נתניהו הוא נשקה הסודי של הקואליציה בעיקר מכיוון שכל עוד הוא בשטח, הגוש שלו איננו יכול לעשות חשבון נפש אמתי ולתת את דעתו לשאלה מדוע הוא לא הצליח לנצח ולהקים ממשלה יציבה במשך ארבע מערכות בחירות. האופוזיציה הנוכחית נמצאת עדיין בשלב ההכחשה. במקום לבדוק את עצמה, להסיק מסקנות ולהשתקם, היא עדיין עוסקת ב"אכלו לי, שתו לי". נתניהו מעדיף להאשים את כל העולם ואשתו בהונאה, בגניבת דעת ובשקרים, במקום לקחת אחריות. כך גם חברי הקואליציה שלו, שמאשימים את כל העולם בכישלונם. כל עוד נמצאת האופוזיציה הזו בשלב ההכחשה אין לה סיכוי לחזור לשלטון. וכל עוד נתניהו הוא ראש האופוזיציה הזו, אין לה סיכוי להיגמל משלב ההכחשה.

היוזמה של גדעון סער שגם לפיד תומך בה מעידה על חוסר ביטחון עצמי שאין לו סיבה מוצדקת. הקמת הממשלה הזו, למרות כל הבעייתיות שלה, הייתה הדבר האחראי והנכון לעשותו. לא נתניהו הוא האיום האמתי על הקואליציה הזו; ההתעסקות המיותרת שלה בנתניהו היא האיום. לא רק בהצעת החוק של גדעון סער אלא גם בנאומים ובציוצים של חבריה. ככול שהקואליציה הנוכחית תתרכז במשימות שלפנייה ולא בנתניהו, כן ישתפר מעמדה והיא תאריך ימים.

 

 

 

יום שלישי, 27 ביולי 2021

יהדות היסטורית, לא היסטרית

יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, זו שהתפתחה והתגבשה מתוך העברה רצופה של מסורת מדור לדור, לקונסרבטיבים והרפורמים. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

בס"ד

י"ח באב, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מה שאירע בכותל המערבי בערב תשעה באב חייב לעורר בנו מחשבה. העובדה שיהודים דתיים הפריעו במכוון ובגסות רוח לתפילתם של קונסרבטיבים ורפורמים ברחבת "עזרת ישראל", ועוד בתשעה באב, מעידה שנדרשת בחינה מחודשת של היחס שלנו לקבוצות האלה.

עד עכשיו היה ברור שהמאבק בהן מזיק באשר הוא משרת אותן ומעניק להן חשיבות; עכשיו מתברר שהוא גם מוציא שם רע לתורת ישראל. בעידן הזה, שבו הולכת החברה הישראלית ומתגבשת סביב הזהות היהודית, יש מקום לבחון מחדש את היחס של היהדות ההיסטורית המכונה אורתודוקסית, זו שהתפתחה והתגבשה מתוך העברה רצופה של מסורת מדור לדור, לקבוצות הללו. לא בטוח שהיחס שהתאים לדורות עברו מתאים גם לדורנו.

כשהופיעה הרפורמה בקהילות ישראל באירופה ואחרי כן גם בארה"ב, היא איימה איום חמור על היהדות ההיסטורית. התהליך שאפיין את הדורות ההם היה עזיבת היהדות. יהדות השטעטל הייתה מנוונת אחרי גלות ארוכה. ההשכלה והתרבות המודרנית שבו את לבבות הצעירים והם ביקשו דרך לעזוב את מסורת אבותיהם. במסגרת תהליך זה היוו הרפורמים והקונסרבטיבים גשר נוח לזרימה מן היהדות החוצה. יהודים שחפצו להפסיק לקיים תורה ומצוות אך לא העזו למרוד לחלוטין, מצאו בהצטרפות אליהם פתרון קל.

היום המצב הפוך. עדיין ישנם "יוצאים בשאלה" אבל אין להם כבר צורך בתנועה הרפורמית לשם כך. יתר על כן, בניגוד למצב בדורות ההם, כיום ישנה תנועת תשובה משמעותית ברמות וגוונים שונים, שיוצרת זרימה הפוכה, מבחוץ אל תוך היהדות פנימה. פעם מי שהיה נאור עזב את היהדות, היום מי שנאור הולך ונפתח אליה ומחפש את הדרך חזרה. מלבד זאת, היהדות החרדית התחזקה מאוד, בעיקר מבחינה דמוגרפית, ובארץ ישראל הולכת ומופיעה תורת ארץ ישראל, שיודעת לשלב על בסיס היהדות ההיסטורית הן את המודרנה והן את הציונות בצורה חיה ובריאה. תורת ישראל המקורית הולכת ומתעצמת, והיא יכולה להרשות לעצמה להיות רגועה ובוטחת הרבה יותר. האיום של הרפורמה איננו תקף עוד.

לתנועה הרפורמית מעולם לא היה סיכוי להתפתח בארץ ישראל. אווירה דארץ ישראל מחכים, והנשמות שלה שואפות לשלמות ולא מסתפקות בתחליפים. אם ישנו היום תפקיד לתנועה הרפורמית בארץ ישראל הוא שוב כגשר, אבל הפעם מבחוץ פנימה, אל תוך היהדות. רבים בחברה החילונית חשים רתיעה וחוסר נוחות מהתקרבות מפורשת ליהדות ההיסטורית, ולא תמיד שלא בצדק; היהדות הרפורמית מהווה עבורם מפגש ראשון, נוח ולא מאיים, עם היהדות. אכן, היהדות הרפורמית בנויה על בסיסים רעועים, וניתן לטעון שעדיף לא לפגוש כלל את היהדות מאשר דרכה, אבל הפסדו של הגשר הזה יוצא בשכרו. לא רק שהוא טוב מלא כלום, אלא שישנם גם בעלי תשובה רבים שבדרכם לתורת ישראל עברו דרך תנועות ארגונים ומכונים שונים ומשונים והמשיכו מהם למקור.

גם באירופה ובעיקר בארה"ב, שהתנועה הרפורמית עדיין מבוססת בה, היא כבר לא מאיימת על היהדות האורתודוקסית. שם היא מאפשרת ליהודים המתבוללים לשמור עדיין על זיקה כל שהיא לעם ישראל. בזמננו, כשגם ההזדהות עם הציונות ומדינת ישראל אובדת ליהדות ארה"ב, זהו צינור החיים היהודיים היחיד שעוד נותר לה. במובן זה ממלאת שם התנועה הרפורמית, למרות כל שיבושיה, תפקיד חיובי.

לאור התפתחויות אלה ייתכן שהגיע הזמן להתייחס לתנועות האלה בצורה פתוחה יותר. יחד עם זאת, חובה להבהיר מהם הקווים האדומים של היהדות ההיסטורית. אם התנועות האלה מצפות מהיהדות ההיסטורית ללכת לקראתן, הן צריכות להיות נכונות לעשות צעד כזה גם מצידן. עליהן להבין שבנושאים בעלי השלכה ישירה ובלתי הפיכה על הדורות הבאים, ובראשם הגיור והנישואין, היהדות ההיסטורית לא תוכל להתפשר לעולם. יהיה עליהן להתפשר ולקבל על עצמן בנושאים האלה את דין ההלכה האורתודוקסית. מתווה הגיור של השר ניסים, שעומד שוב על הפרק, עשוי לפתור חלק מהבעיה.

על תנועות אלה גם לשקול מחדש את התנהלותן הציבורית הבעייתית ומעוררת ההתנגדות. פעיליהן המרכזיים רואים את היהדות ההיסטורית כאויב, מחוללים פרובוקציות השכם והערב, חוברים לארגוני הקרן החדשה למאבק נגדה ומאמצים אג'נדה פוסט ואנטי ציונית. הם גם מנסים לכפות את עקרונותיהם על היהדות ההיסטורית באמצעות הבג"ץ, שלא מתפקידו להכריע מהי יהדות. התנהלות זו מותירה רושם שלא לעסוק ביהדות ובאמונה לפי דרכם הם חפצים, אלא להתנגח ביהדות ההיסטורית.

על היהדות ההיסטורית להיזהר מלהפוך ליהדות היסטרית. בארץ ישראל התנועות האלה תישארנה לעולם שוליות. הן אינן מהוות איום עליה. את המחלוקות העקרוניות איתן חובה להמשיך לחלוק בנחישות, אבל ייתכן שהגיע הזמן לשנות את הגישה כלפיהן. אין טעם לקדש את עצם המאבק נגדן.