יום שישי, 9 באפריל 2021

עת מבחן לימין

אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק.

בס"ד

כ"ז בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

 ביום שני השבוע נע השיח התקשורתי בין שתי זירות במקביל. מכאן – בית המשפט, בו החל שלב ההוכחות במשפט נתניהו; ומכאן – ובית הנשיא, אליו הגיעו נציגי הסיעות בכנסת כדי להמליץ על מועמדם לראשות הממשלה. לא מעט פרשנים התפלאו כיצד נאשם בפלילים בזירה אחת, מקבל את מרב ההמלצות לראשות הממשלה בזירה המקבילה.

אבל אדרבה, הרדיפה המשפטית של נתניהו השיגה את ההפך משביקשה. הניסיון להוריד את נתניהו מהשלטון שלא באמצעות הקלפי ליכד סביבו את הימין כולו והפך למקור כוחו. בניגוד לתהליך הטבעי שבו נתניהו כבר היה אמור לפנות את כסאו, הרדיפה הזו נתנה לו אורך חיים פוליטי ותקעה את מדינת ישראל במבוי סתום.

כשראובן ריבלין נתן השבוע לבנימין נתניהו את המנדט להרכבת הממשלה, הוא עשה את הדבר האפשרי היחיד שיכול היה לעשות. אבל למרות צהלת השמחה בימין, או לפחות אנחת הרווחה, אין שום בשורה בהטלת המנדט על נתניהו. לא רק שקשה לראות כיצד הוא מרכיב קואליציה יציבה, אלא שגם אם יצליח בכך, שום בשורה לא תצא מקואליציה כזו. מה שהיה הוא שיהיה. השסע הפנימי בחברה הישראלית ימשיך לדמם. האיבה, ההסתה והשנאה משני הצדדים ימשיכו לפרוח, וההפגנות בבלפור ימשיכו לספק לחוגי השמאל הקיצוני סיבה לקיומם.

השאלה מי פתח ביצירת השסע הפנימי הזה כבר לא רלוונטית. הימין שקוע היום בליבוי האיבה ובהחרפת המתחים לא פחות מהשמאל. העדות המובהקת לכך היא הנכונות לקבל את תמיכתה של התנועה האסלמית בקואליציית ימין. הסוגיה סבוכה ומורכבת ויש בה פנים לכאן ולכאן, אבל העובדה שיש בימין מי שמוכנים לפיוס ושיתוף פעולה עם התנועה האסלמית, ובו בזמן לא רק פוסלים מכול וכול פיוס ושיתוף פעולה עם השמאל הציוני, אלא מתפייסים איתה רק כדי שלא יצטרכו להתפייס איתו, מעידה על כך שלא רק השמאל אלא גם הימין נכנס לסחרור, ושעכשיו שני הצדדים אחראים לו במידה שווה.

אבל גם אם נשלים עם המשך המצב הבעייתי בחברה הישראלית לפחות לקדנציה נוספת, השאלה הגדולה היא לשם מה. דבר מהבטחות הגדולות שהבטיח בנימין נתניהו לימין במערכת הבחירות האחרונה לא צפוי להתגשם. נתניהו לא יביא את פסקת ההתגברות ולא יבריא את מערכת אכיפת החוק. הוא לא יפנה את המסתננים מדרום תל אביב ולא יסדיר את ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון. על החלת ריבונות אין בכלל מה לדבר, וכך גם בכול נושא אחר החשוב לימין. אין סיבה לחשוב שנתניהו יעשה בקדנציה הבאה, את מה שהבטיח לעשות ולא עשה עד עכשיו.

נתניהו מיצה את מנהיגותו. היו לו הישגים גדולים, אבל המחיר היה שסע פנימי נורא בעם. לא רק בין ימין לשמאל, אלא גם בתוך הימין. ואפילו בציונות הדתית. לא במקרה הוא לא מצליח להעמיד קואליציה יציבה כבר ארבע מערכות בחירות. זוהי תוצאה ישירה מדרך התנהלותו. הוא הצליח להרחיק מעליו ולקומם נגדו לא רק יריבים, אלא גם שותפים. משהו לא טוב קורה למנהיגים גדולים בשלהי מנהיגותם. זה קרה לדוד בן גוריון הגדול, ועכשיו זה קורה גם לבנימין נתניהו.

הסיכויים שנתניהו יצליח להרכיב קואליציה יציבה אינם גדולים, ובכל זאת נכון עשה נפתלי בנט כשהעמיד את עצמו לרשותו. מנהיגות יהודית לא אמורה לקחת את המלכות בכוח; היא צריכה להמתין שהיא תינתן לה מאליה. מן השמיים. היא חייבת לוותר עליה בשביל לקבל אותה.

כרגע נכון לתת לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה, אבל אם הוא לא יצליח במשימתו, שום הגיון שבעולם לא יוכל להצדיק הליכה למערכת בחירות נוספת. הפוליטיקה הישראלית איננה יכולה להיות משחק רולטה שמשחקים בו בלי סוף עד שבמקרה יסתדרו המספרים. לא עוד. פעם אחרונה ודי.

אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, יעמוד הימין כולו למבחן. הוא יצטרך להפנים שתם עידן נתניהו ושהוא הפך לפקק. המבחן הראשון יהיה של הליכוד, שיצטרך למצוא דרך מכובדת להחליף את נתניהו ולהעמיד מתוך שורותיו מנהיג חדש. אם לא יצליח הליכוד לעשות זאת, תעבור האחריות למפלגת הציונות הדתית ולמפלגות החרדיות שתצטרכנה להיגמל מההתמכרות שלהן לנתניהו. יהיה על שלושתן ללכת עם נפתלי בנט לממשלת פיוס לאומי שיהיו בה לא רק אנשי ימין, אלא גם אנשי מרכז-שמאל ואפילו אנשי שמאל אם צריך.

ואם הן בכל זאת תבחרנה בהמשך הקיבעון, תהיה לנפתלי בנט לא רק לגיטימציה, אלא אפילו חובה, לשחרר את הפוליטיקה הישראלית מהקיבעון בדרך היחידה האפשרית.

 

 

 

 

יום שישי, 2 באפריל 2021

נתניהו בישל - נתניהו יאכל

המנדטים שנגרעו מבנט וסער נפוצו לליברמן ולכל מרחבי השמאל. עוצמתו של נתניהו הייתה בעוכריו.

בס"ד

כ' בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לא רק מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', כפי שכבר נאמר, צריכה לשלוח זר פרחים גדול לבנימין נתניהו בשל ההישג הנאה שלה בבחירות; יש עוד מפלגות שחייבות לנתניהו זר פרחים. בשמונת המנדטים שלה לא זכתה כחול לבן מן ההפקר; נתניהו הוא שסידר לה אותם. גם העובדה שמר"ץ עברה את אחוז החסימה היא פרי הדינמיקה שיצר נתניהו בישורת האחרונה.

כי כאשר בלחצו המסיבי בעשרת הימים האחרונים לקראת הבחירות, הוריד נתניהו את ימינה של נפתלי בנט ואת תקווה חדשה של גדעון סער מ-12-13 מנדטים בסקרים לכל אחת, לתוצאה כזו לשתיהן גם יחד – הוא לא זכה ליהנות מן השלל. "גדעון יישתה" הצהיר נתניהו בזחיחות ויהירות אופייניות באותו שבוע, אבל הפעם לא היו כאן לא שתיה ולא קשית. להפך, הליכוד ירד הפעם בששה מנדטים. במקרה הטוב ייתכן שהליכוד זכה במנדט יחיד מהירידה של בנט וסער. שאר המנדטים שנגרעו מהם נפוצו לליברמן וכל מרחבי השמאל.

המתקפה המוצלחת של נתניהו על בנט וסער הבהירה לאנשי המרכז-שמאל שעדיין חנו בשלב ההוא בשתי המפלגות האלה, שהן הולכות ומאבדות גובה ולא מצליחות להוות חלופה לנתניהו. אם כך, אמרו לעצמם אותם מצביעים, אין סיבה שלא נחזור לכור מחצבתנו. הדינמיקה הזו היא שהעלתה באופן מפתיע את כחול לבן מהמצב המסוכן של משחק מתמשך סביב אחוז החסימה למרומי שמונת המנדטים. גם ליברמן כנראה נהנה ממנה. סביר להניח שהיא גם זו שאפשרה ליש עתיד להישאר עם 17 מנדטים, אף שחלק מתומכיה נזעקו בישורת האחרונה להציל את העבודה ובעיקר את מר"ץ. אבל גם אם המהלך הזה של נתניהו לא הביא לו מנדטים, הוא נראה מוצלח מבחינתו; הוא חיסל לכאורה את החלופות שהציעו בנט וסער מימין.

אבל עכשיו מתברר שהמהלך של נתניהו היה מוצלח מידי. אם הוא היה מפעיל קצת פחות לחץ וספינים על ימינה של נפתלי בנט והיא הייתה מסיימת את הבחירות אם תשעה מנדטים ולא שבעה, נתניהו היה היום במקום אחר לחלוטין וכך גם כל המערכת הפוליטית. אם בנט היה מקבל תשעה מנדטים, נתניהו היה מוכרז כמנצח. תשעה מנדטים של בנט היו מאפשרים לנתניהו להגיע למספר המיוחל של 61 ולהקים קואליציה. במצב כזה בנט לא היה יכול להרשות לעצמו לא להצטרף לנתניהו ולהיות זה שמביא במו ידיו להפלתו או לבחירות חדשות.

אבל עתה, כשמתבהרת התמונה, מתברר שלנתניהו אין ממשלה. גם לא עם בנט. מצד אחד גדעון סער מתעקש שלא להצטרף אליו, ובשלב זה לפחות לא נראה שנתניהו יוכל לחלץ ממפלגתו עריקים. מצד שני מסרב בצלאל סמוטריץ' לאפשר הקמת קואליציה הנסמכת על קולותיו של יו"ר רע"ם מנסור עבאס. ממש כמו ספינת ענק שנתקעה בתעלת סואץ ביום הבחירות, כך גם הספינה מרובת המנדטים של הליכוד עלתה על שרטון ונתקעה בתעלה צרה בלי יכולת להיחלץ. משום מקום לא מסתמנת כרגע הופעת ספינת הגרר שיכולה לחלץ את נתניהו מהמבוי הסתום.  

נתניהו לא יכול עכשיו לבוא בטענות לאף אחד. הוא אוכל את מה שהוא בישל. שני המנדטים המיותרים שקילף בזחיחות דעתו מבנט הם שמפרידים עכשיו בינו לבין ראשות הממשלה. האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שהוא יורה לעצמו ברגל. גם במערכת הבחירות הראשונה ברצף הזה, במרץ 2019, התברר שהתיאבון המוגזם של נתניה שיחק נגדו. אז הוא אמנם שתה מבנט את המנדטים והם לא פוזרו במרחבי שמאל, אבל העובדה שהוא הוריד את בנט אל מתחת לאחוז החסימה מנעה ממנו הקמת ממשלה.

גם הפעם עוצמתו של נתניהו הייתה בעוכריו. שני המנדטים האלה שתרם נתניהו לשמאל על חשבון בנט הם בדיוק שעושים את ההבדל. לא רק שהם החזירו את השמאל לחיים, אלא הם גם עלולים להביא עכשיו את נתניהו לקץ שלטונו. כאמור, אילו היו עכשיו לבנט תשעה מנדטים, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להיות זה שמונע ממשלת ימין ומביא לבחירות חדשות. עכשיו, כשלא בנט הוא זה שמונע מנתניהו הקמת ממשלה, השיקולים הרבה יותר מורכבים.  


 

 

 

יום שישי, 26 במרץ 2021

לדעת להרכין ראש

היה מקום לקריאות התיגר של סער ובנט על מנהיגותו של ראש הממשלה והן היו לגיטימיות, אבל אחרי שהן שכשלו עליהם לדעת להרכין ראש ולהכיר בתוצאות.  

 

בס"ד

י"ג בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחרי שכשל ניסיונו של השמאל ליצור חלופה למנהיגותו של נתניהו בשלוש מערכות הבחירות הקודמות, הפעם לא צלחו גם ניסיונותיהם של סער ובנט לעשות זאת. היה מקום לקריאות התיגר של סער ובנט על מנהיגותו של ראש הממשלה והן היו לגיטימיות, אבל אחרי שנכשלו עליהם לדעת להרכין ראש ולהכיר בתוצאות.  

לנתניהו אמנם אין 61 מנדטים להרכיב קואליציה מובנת מאליה. ובכל זאת יש לו קואליציה הומוגנית ומגובשת שמהווה כמעט מחצית מחברי הכנסת, גם בלי ימינה. הקואליציה הזו מקבלת את מנהיגותו וקשרה בו את גורלה. זהו הכוח המרכזי והיציב ביותר בפוליטיקה הישראלית. מול הכוח המונוליטי הזה לא ניצב שום דבר מאורגן ומגובש. אי אפשר לכנות "קואליציה" אוסף של מפלגות קטנות, שלכל אחת אג'נדה משלה ואינטרסים שונים שבמקרים רבים סותרים ההדדי ושבשום צורה ואופן לא מתחברים זה לזה.  

בנט וסער לא התיימרו להחליף את נתניהו על בסיס הישג חד ספרתי בבחירות. הם בנו על הרבה יותר מכך, ועל התקווה הזו הם ביססו את תביעתם. אילו אחד מהם היה מקבל עשרים מנדטים או קרוב לכך, ייתכן שהיה ראוי שינסו ליצור יחד קואליציה חלופית לזו של נתניהו. אבל תוצאות הבחירות מעידות שהציבור לא נתן אמון בחלופה שהם הציעו; הוא גם לא נתן להם מנדט למניפולציות. ייתכן שעל הנייר ניתן לשחק עם המספרים, אבל כל ניסיון ליצור באופן מלאכותי ומאולץ קואליציית-שברים רק כדי להדיח את נתניהו לא יהיה ראוי. לגיטימי היה להציע חלופה לנתניהו, אבל לא לגיטימי ולא ראוי יהיה לנסות להיפטר ממנו בכול מחיר.

בנט וסער צריכים עכשיו לגלות אחריות, לחבור לנתניהו ולתת לו הזדמנות לנסות ליצור קואליציה יציבה. זהו מקומם הטבעי. יש גם לשקול את האפשרות שיעשו זאת יחד ומתוך תיאום ביניהם. עם ישראל זקוק אמנם לאיחוי הקרעים, אבל לא פחות מכך, ובאופן הרבה יותר דחוף, לממשלה יציבה ומתפקדת. כל ניסיון אחר של בנט וסער יהיה בבחינת הרפתקה לא מכובדת, וחוסר יכולת להכיר במציאות.

עם כל הביקורת על נתניהו יש להודות שהוא ניצח את בנט וסער לא רק בזכות ניסיונו הרב, הישגיו המוכחים, האנרגיות האישיות שלו, אסטרטגיית הבחירות שלו, והבליץ המדהים שריסק אותם בישורת האחרונה. כל אלה היו רק הביטויים החיצוניים למשהו עמוק יותר. נתניהו ניצח בזכות הרוח. העוצמה הפוליטית שנתניהו הפגין באה לו בזכות האמונה העמוקה שלו בשליחותו ההיסטורית והביטחון המוחלט שלו בדרך בה הוא מנהיג את עם ישראל. העוצמה הרוחנית המנהיגותית האדירה הזו חשפה שיריביו לא יודעים בשם מה בדיוק הם טוענים לכתר. זהו מקור החולשה הפנימית, הרוחנית, שהביאה לקריסתם האלקטוראלית בישורת האחרונה. אל להם להתכחש לכך.   

לגדעון סער יהיה יותר קשה לקבל אחריות על כישלונו ולחבור לקואליציה המתבקשת, אבל בנט לא הסתבך בפסילות מיותרות ויכול לעשות זאת ביתר קלות. אם יעשה כך ימצא שטוב ומשחרר להודות בהפסד. אמנם בהצבת חלופה לנתניהו הוא כשל, אבל כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה רואים שבכול זאת הוא הגיע להישג נאה; שבעה מנדטים אינם הישג מובן מאליו. הפיצול של הציונות הדתית הביא לה ברכה אלקטוראלית גדולה. הציונות הדתית על שתי זרועותיה הגיעה לכ-13-14 מנדטים, ולראשונה מזה שנים מיצתה את כוחה האלקטוראלי הזמין. אין ספק ששתי הזרועות האלה יוכלו לשתף פעולה בתחומים רבים וחשובים בקואליציית נתניהו הבאה, אם תקום.  

יותר מכך. המהלך אותו יזם בנט במערכת הבחירות הראשונה של 2019, כשפרש מהבית היהודי והקים את הימין החדש, צלח בידו בסופו של דבר. במערכת הבחירות הנוכחית הוכיחה ימינה שיש לה בסיס סוציו-פוליטי איתן. גרעינו הוא הציבור הדתי לאומי שאינו חרד"לי, אבל הוא מסוגל לפנות להרבה קהלים נוספים ולכן יש לו פוטנציאל גדול. אם יצטרף בנט לקואליציה של נתניהו הוא יוכל לדרוש לימינה תפקידים בכירים שיתנו לראשיה הזדמנות להמשיך להוכיח את עצמם. התקופה היציבה הזו תוכל לשמש לימינה זמן יקר להתגבשות פוליטית ואידיאולוגית שנחוצה לה כל כך. לימינה עדיין חסרה אידאולוגיה מנוסחת ומגובשת שתיתן בסיס לכוח הפוליטי שלה ותאפשר לה להגדיר מה היא באמת מציעה לעם ישראל ובשם מה היא חותרת להנהגה. תביעה להנהגה חייבת לבוא מתוך תפיסת עולם רחבה; לא בשם פתרון לבעיה "אד הוק".

לחלופין, אם יחליטו בנט ושקד שלא להשקיע את כוחותיהם ומרצם בפרויקט הפוליטי ארוך הטווח הזה, אפשר שתהיה להם הפעם הזדמנות להשתלב עם חבריהם בליכוד, ולמצוא במסגרתו את עתידם הפוליטי.  


 

 

 

 

 

יום שישי, 19 במרץ 2021

מי מפחד משינוי

 זהו העיקרון המארגן של הבחירות: שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, למול שאיפה עזה לשינוי.

בס"ד

ו' בניסן, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחת השאלות הגדולות של הבחירות הקרובות היא מי נגד מי. מהו העיקרון המארגן שלהן. מה ניצב מול מה והיכן בדיוק עובר הקו. נתניהו מנסה לשכנע שגם הבחירות האלה הן בין ימין ושמאל, כמו בעבר. המאבק ראש בראש הוא שהקנה לו את ניצחונותיו בעבר והוא המצב הרצוי מבחינתו. אבל זוהי טענה מלאכותית; סער ובנט אינם שמאל. גם העיקרון המארגן של "הישראלים" נגד "היהודים", שהיה נכון במערכות בחירות קודמות, איננו מספק הפעם הסבר; סער ובנט שייכים ל"יהודים" לא פחות מנתניהו.

אפילו המחשבה השטחית והמקובלת לפיה הבחירות אישיות לחלוטין, רק שאיפות אישיות מניעות אותן ושכל העניין הוא כן או לא ביבי, איננה מספקת תשובה לשאלה. אכן, אין פוליטיקה בלי שאיפות אישיות, אבל מאחורי כל אחת מהתנועות והעומדים בראשן יש הרבה יותר מאשר מוטיבציה אישית; הם מייצגים זרמי חיים באומה. תנועות חיים. בדיוק כפי שאף אחד לא "נלחם על הדגל" במובן הפשוט של הביטוי, אלא על מה שהדגל מייצג, כך גם אף אחד לא תומך במעומד כלשהו רק בגלל אישיותו וכישרונותיו, אלא בגלל זרם החיים שהוא מגלם באומה, גם אם הבוחר לא תמיד מודע לכך.

אם כך, אפשר אולי לראות את העיקרון המארגן של הבחירות האלה במאבק בין היסוד הדינמי ליסוד הסטטי בתחייה. בין מי שמעדיפים את הסטטוס-קוו לבין אלה ששואפים לשינוי. בספרו "נבואה ומסורת בגאולה", טוען שבתי בן דב שזהו העיקרון המאפיין את תהליך התחייה. היסוד הדינמי היוזם ופורץ קדימה הוא הציונות, והיסוד הסטטי הוא יהדות המסורת. מאבק כזה מאפיין כל תהליך היסטורי ואת תהליך התחייה במיוחד. הוא מקיף את התהליך כולו, במקרו, ומתגלה גם בכול צומת פרטי שלו, במיקרו. תנועת כל גוף חי מתאפשרת בזכות שתי רגליו גם יחד. האחת פורצת קדימה והשנייה נותרת יציבה מאחור כדי לשמור על איזון הגוף. התנועה נוצרת מתוך המאבק ביניהן.

בבחירות הקרובות ניצבת מצד אחד הקואליציה של נתניהו, שמעדיפה את הסטטוס-קוו ושואפת לקבע את המצב הקיים. יש לכך כמובן סיבות פוליטיות מובהקות; לכל אחד ממרכיבי הקואליציה היא נוחה ומתגמלת מאוד. אבל יש גם סיבה פסיכולוגית שמאחדת את קואליציית נתניהו: הפחד משינוי. כן, ייתכן שהמצב הנוכחי לא מושלם, אומרים לעצמם תומכיה, אבל הוא גם לא רע ומי יודע מה יקרה אם יתחולל שינוי וכוחות אחרים יעלו לשלטון. התומכים בקואליציה הזו מעדיפים את המשך הקיבעון הפוליטי ואת המשך המחלוקות, העויינות והקרע בעם, בין היתר משום שהם חוששים מעתיד לא ידוע, אף שברור לכול שמה שנתניהו לא עשה עד כה הוא לא יעשה גם בקדנציה נוספת, ושמה שהיה הוא שיהיה.

מהצד השני לא ניצבת קואליציה מגובשת אלא שלושה כוחות ששואפים לשינוי ולפריצת הקיבעון, כל אחד מסיבותיו הוא. מובן שלכל אחד ממוביליהם יש גם אמביציה אישית, אבל הם בעיקר ביטוי פוליטי לזרמי חיים באומה. יאיר לפיד מייצג את שאיפת שמאל להחזיר את הגלגל לאחור ולהשיב לו את ההגמוניה הפוליטית. ככול שמדובר בשמאל הציוני שאיפת השינוי הזו מונעת גם מתסכול עמוק. אמנם השמאל מחזיק בהרבה מוקדי כוח בהוויה הישראלית, אבל רבים בשמאל הציוני חשים שלמרות התרומה האדירה שלהם לחברה הישראלית, לא סופרים אותם והם מודרים מבחינה פוליטית. גם גדעון סער מייצג שאיפה לשינוי, ואצלו היא ממוקדת בליכוד. הוא רוצה להחזיר את הליכוד לאיכויות שהיו לו לדעתו בעבר, לפני שנתניהו הפך אותו לאחוזתו פרטית.  

את הכוח השלישי השואף לשינוי מייצגים ימינה ונפתלי בנט. כאן מופיעה תביעה ציבורית לשים קץ ללעומתיות, לפסילות ההדדיות, לקרעים, לאיבה, לשנאה ולשיסוי משני הצדדים. ציבור רחב מאס בימין מפלג ולעומתי, וחפץ בימין ששואף לשיתוף פעולה וליצירת הסכמה חדשה בחברה הישראלית על בסיס הזהות היהודית המשותפת לכולנו. ימין השואף להוביל, אך לא פוסל את השמאל הציוני משותפות. מבחינתו פחות חשובה השאלה מי אשם בקרע, נתניהו או יריביו בשמאל; הצורך לאחות את הקרעים, לפרוץ את הקיבעון הפוליטי והחברתי הנוכחי ולהצעיד את החברה אל מעבר לו, חשוב לו יותר.

זהו העיקרון המארגן של הבחירות הקרובות: מצד אחד שאיפה להמשך המצב הקיים על כל מעלותיו ומגרעותיו, ומצד שני שאיפה עזה לשינוי, לפריצת הקיבעון הנוכחי ולחתירה אל השלב הבא בתחייה, מתוך אמונה עמוקה שלא אלמן ישראל ושמדינת ישראל תמשיך להתקיים גם בלי נתניהו.


 

 

 

 

יום חמישי, 18 במרץ 2021

מדוע אני תומך בימינה

אני תומך בימינה לא רק בגלל מה שהיא, אלא גם בגלל מה שהיא עשויה להיות, בגלל הפוטנציאל האידאי שלה. לא רק בגלל האישים המובילים אותה וכישוריהם, אלא בגלל מה שלדעתי היא מבשרת במהלך חייה של האומה.


בס"ד

ה' בניסן, תשפ"א

רבים שואלים אותי, "מוטי, מה הסיבה שאתה תומך בימינה". אז בשתי מילים: הזהות היהודית. בחמש מילים: השלב הבא של תהליך התחייה.

יש כאלה שבשבילם פוליטיקה זה כמו כדורגל. אקשן. מתח. מנצחים. מנוצחים. יש כאלה שעבורם זו סיבה לתחושה של זהות של יחד ושל שבטיות. יש אוהדים שרופים של ברצלונה, ויש של הליכוד או של מר"ץ או בן גביר לדוגמה. יש שחושבים שהפוליטיקה של היום היא רק שאיפות אישיות. יש כאלה שאוהבים או לא אוהבים את ראש הרשימה. יש כאלה שמתייחסים לכישורים שלו. ויש שמזדהים עם המצע.

אבל מה שמעניין אותי בפוליטיקה זה להתבונן בה כהשתקפות, כביטוי, כמבע, של זרמי החיים שבאומה. תנועה פוליטית כתנועת חיים. תנועה במובן המקורי של המילה. כשמתבוננים כך, זה אפילו לא לגמרי משנה עם מנהיגי אותה תנועה מודעים לחלוטין לזרם החיים שהם מביאים לידי ביטוי, אף על פי שגם זה חשוב ובסופו של דבר גם הכרחי. לפעמים תנועה נושאת בשורה ורעיון שגם היא עצמה לא יודעת לנסח במילים.

אני תומך בימינה לא רק בגלל מה שהיא, אלא גם בגלל מה שהיא עשויה להיות, בגלל הפוטנציאל האידאי שלה. בגלל המקום שממנו היא לדעתי באה. לא רק בגלל האישים המובילים אותה וכישוריהם, אלא בגלל מה שלדעתי היא מבשרת במהלך חייה של האומה.

בנט וימינה מהווים כידוע את לשון המאזניים פוליטי בין שני המחנות של "רק ביבי" ו"רק לא ביבי". הפוזיציה הפוליטית הזו, המסוכנת מחד ורבת האפשרויות מאידך, נוצרה בגלל האסטרטגיה הפוליטית של בנט, שעיקרה איננו פסילה של אחרים, אלא הצבת תכניות עבודה חיוביות. הוא לא פוסל לא את ביבי ולא את לפיד.

אבל האסטרטגיה הזו איננה מקרית. היא לא רק טקטיקה פוליטית. היא מהותית. היא נובעת מעמדה נפשית ומנטייה אידאולוגית. יש לה רקע פנימי. לולא העמדה הנפשית של אנשיה, ימינה לא הייתה יכולה לבחור באסטרטגיה הזו.  

השמאל המדיני כבר לא רלוונטי; המציאות הפריכה אותו. המחלוקת בין שמאל לימין שמפלגת את החברה הישראלית כבר שני דורות, איננה רלוונטית עוד. הימין המדיני ניצח. אם החברה הישראלית עדיין שסועה בתפר של שמאל-ימין, זה רק בגלל  פוליטיקאים משני הצדדים שמתפרנסים מהמחלוקת הזו וממשיכים להנשים אותה בכדי לעשות ממנה הון פוליטי.  

ימינה מבטאת מבחינתי שאיפה לאיחוי הקרעים בחברה הישראלית. ליציאה מן הקיבעון. היא מבטאת את המאיסה במחלוקות הישנות ובפסילות הדדיות בין ימין לשמאל, בין מזרחיים לאשכנזים ובן דתיים לחילוניים. היא מציעה קונצנזוס חדש בחברה הישראלית ושיתוף פעולה בין חלקיה השונים; נקודה משותפת שיכולה לאפשר לרוב בציבור הישראלי, גם אם לא כולו, למצוא מצע משותף ולהתאחד מחדש. והנקודה הזו היא הזהות היהודית. כבר אין דתיים וחילוניים – כולנו יהודים. ולא במקרה תנועת החיים הזו נובעת מתוך הציונות הדתית.

היום הרוב הישראלי הוא מסורתי. לא רק מסורתי בסגנון המזרחי הקלאסי, אלא גם מסורתי בסגנון חדש: דתל"שים, כיפות שמיים, כיפות שקופות, מתחזקים, מדליקות נרות שבת, מפרישות חלה, ארון הספרים היהודי וכדומה. ישראל נהיית יותר ויותר יהודית. לא דתית אבל בהחלט יהודית.

לכן ימינה מהווה מבחינתי את נקודת האמצע של התודעה הישראלית העכשווית, נקודה שמאחדת את ההפכים ועשויה לאחות את הקרעים. ככזאת היא בהכרח שייכת למקום שהוא מעל המחלוקות האלה, לשלב הבא של התחייה.

האם כול מה שאני רואה בימינה אמנם נמצא בה? – יכול להיות שלא; הם לא עובדים אצלי ולא חייבים לי כלום. ואם כן, האם הפוטנציאל שאני רואה בימינה יצא אל הפועל? יכול מאוד להיות שלא; הרבה נפלים צריכים להופיע, עד שייולד הדבר האמתי – השלב הבא בתחייה.

אבל אע"פ שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכול יום שיבוא.  

 

 

 

יום שבת, 13 במרץ 2021

דרבי בתחתית

מפלגת העבודה עקפה את מר"ץ משמאל, הורידה אותה אל מתחת לאחוז החסימה ואילצה אותה להקצין. מדובר בדרבי תחתית בין העבודה לבין מר"ץ. לא רק תחתית מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.

 בס"ד

כ"ח באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"בית המשפט הכריע, הסיפור מאחורינו", אמר גיל ביילין, מועמד העבודה לכנסת שהתנגד למועמדותה של אבתיסאם מרעאנה. אבל לא בטוח שהעניין נגמר; ייתכן שהוא רק מתחיל. תמיכת יו"ר מר"ץ ניצן הורוביץ בבית הדין בהאג, שמשמעותה הפקרת חיילי צה"ל, היא דוגמה לתהליך הרדיקליזציה שיצרה מועמדות מרעאנה בשמאל. מדובר בדרבי תחתית בין העבודה לבין מר"ץ. לא רק תחתית מבחינת מנדטים, אלא בעיקר מבחינה מוסרית וציונית.

וזו לא רק מרעאנה; גם מועמדת מספר שלוש ברשימת העבודה, אמילי מועטי, לא בדיוק דוגלת במורשת רבין. היא שימשה בעבר כדוברת הרשימה המשותפת לציבור דוברי העברית, ואפילו כיועצת תקשורת למפלגת בל"ד. שתיהן לא הגיעו למקומן בהצנחות או בשריונים; עשרות אלפי חברי מפלגת העבודה הם שבחרו את השתיים האלה כדי לייצגם.

לא מתוך גחמה או שרירות לב אישר בג"ץ את מועמדות מרעאנה. לפי החשיבה הפרוגרסיבית, החלש העני והמסכן תמיד צודק; הוא לא אחראי לכלום. הצד שהובס במלחמה תמיד צודק; גם אם הוא זה שפתח בה. לפי אופנת החשיבה הזו, מי שיש לו, מי שעמל, בנה יצר והפריח, תמיד אשם; באשר יש לו. לכן הוא חייב לקבל בהבנה את תסכולו של מי שאין לו. מרעאנה גדלה בפוריידיס, בגן עדן, בכפר שכל ערבי במזרח התיכון יכול רק לחלום לחיות בו, אבל במקום לשמוח בחלקה היא מקנאת במה שיש לזיכרון יעקב ומפנטזת על השמדתה. לפי ההיגיון הפרוגרסיבי רגשות התסכול והזעם האלה לא רק לגיטימיים, אלא אפילו ראויים להוקרה.

בעבר לא קיבל בג"ץ את חזרתם בתשובה של אנשי עוצמה יהודית, מה שמלמד שלא בגלל שהשתכנע שמרעאנה חזרה בה ממה שהיא הוא אישר את מועמדותה. להפך. אילו באמת הייתה מתחרטת והופכת לציונית נלהבת ייתכן שהיו פוסלים אותה על אמירותיה מהעבר. דווקא משום שחזרתה בתשובה הייתה מהפה ולחוץ, הוא אישר את מועמדותה. רק כך היא ערביה ישראלית גאה ואותנטית, ולכן ראויה לייצוג. רק משום שנותרה לאומנית רדיקלית יש לה לגיטימציה. כי לפי ההשקפה הפרוגרסיבית, ערבי ישראלי חייב להיות מלא שנאה לציונות. אחרת הוא ויתר על זהותו, השלים עם העוול, הסבל, הכיבוש והדיכוי, ואיננו זכאי ללגיטימציה.  

זו גם הסיבה שחברי מפלגת העבודה בחרו בה לייצגם. היא שונאת את מדינת ישראל ואת הציונות, ודווקא זה מה שעושה אותה לראויה בעיניהם. ערבי שמשלים עם המציאות, מוותר על הלאומיות הפלסטינית ושואף להשתלב במדינת ישראל כבר לא מספיק כשר בעיניהם.

יותר מכך. חברי העבודה זקוקים למרעאנה. היא אומרת את שהם עדיין לא מעזים לומר. היא מבטאת את רגשי ליבם הכמוסים, את תחושות האשמה שלהם לגבי העוולות שעשו כאן אבותיהם, לדעתם. אבל מכיוון שהם עדיין לא מעזים לומר זאת בגלוי, אולי אפילו לא לעצמם, הם בחרו במרעאנה לעשות זאת בשמם. בראיון על התסריט הדמיוני על השמדת זיכרון יעקב הסבירה מרעאנה למה רק כך ייעשה הצדק: "אחרת היחסים ימשיכו להיות כמו החיה הזאת שמנקה את החיה האחרת... אנחנו צריכים אתכם כמו שאתם צריכים אותנו, אבל אנחנו אלה שמנקים". מתברר שאפילו חברי מפלגת העבודה הפוסט-ציונית של היום עדיין זקוקים לערביה של פוריידיס שתעשה להם את העבודה המלוכלכת ותנקה אחריהם.

אבל לאבתיסם מרעאנה יש עוד יתרון גדול בעיניהם. היא חיה עם יהודי. כמה הומני. כמה יפה. כמה מרגש. יש להם אפילו ילדה משותפת, "חצי ערביה וחצי יהודיה" כדבריה. זה העניין. מרעאנה היא סמל של דו-קיום כביכול, כלומר של אובדן הזהות היהודית, כלומר של התבוללות. אם הציונות נולדה בחטא, עלינו לא רק להתנצל עליו מעומק הלב, אלא גם למצוא דרך לתקנו משורשו. כאן באה ההתבוללות, נישואין עם תושבי הארץ הערביים, כפתרון הסופי לפרובלמטיקה של הזהות היהודית – ושלום על ישראל.

"היא הצטרפה בכוונה וביודעין למפלגה ציונית", אמרה יו"ר העבודה חה"כ מרב מיכאלי על מרעאנה. אבל כמי שכבר שפרשה ממר"ץ בעבר רק משום שהתנועה לא הביעה התנגדות נחרצת מספיק למבצע עופרת יצוקה, וכמי שבמערכות הבחירות האחרונות תמכה ברשימה המשותפת, קשה להניח שלפתע פתאום חזרה מרעאנה בתשובה והפכה לציונית נלהבת. סביר להניח שהאמת הפוכה; מפלגת העבודה כבר איננה ציונית כך שלא הייתה לה שום בעיה להצטרף אליה. זהו סופה העצוב והטרגי של התנועה החלוצית והמפוארת שהקימה לנו את המדינה, ואם לא הייתה מופיעה זה מכבר תנועה לא פחות חלוצית ומפוארת ממנה שתמשיך את מפעלה, זה גם היה סופה של המדינה.

 

 

 

יום שבת, 6 במרץ 2021

קריאת השכמה לימינה

ימינה מציעה פתרונות לסוגיות הבוערות של דת ומדינה, אך לא מציבה אותם בחזית מסע הבחירות שלה.

בס"ד

כ"א באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

החלטת בג"ץ בנושא הגיור היא קריאת השכמה למפלגת ימינה. אם היא תרים את הכפפה שזרק הבג"ץ למערכת הפוליטית, היא תוכל לחזור ליעודה הטבעי. המגיפה והפרנסה חשובות וחייבים לעסוק בהן, אבל הן לא יכולות להוות עמוד השדרה של תנועה פוליטית שיש לה תוחלת חיים של יותר משנתיים. גם רפורמות כלכליות ושחרור המשק מחסמים ביורוקרטיים הם משימה חשובה, אבל את זה יכולות להציע גם מפלגות אחרות.

מה שכל המפלגות האחרות חוץ מימינה לא יכולות לעשות, ובמבט עומק היסטורי הוא הדבר החשוב ביותר בדור הזה, הוא ליצור חברה שהבסיס המשותף שלה הוא הזהות היהודית, ולעשות זאת על פי ההלכה. את זה יכולה לעשות רק מפלגה מסוגה של ימינה. בינתיים היא מחפשת את עצמה במחוזות אחרים, ומחמיצה את ייעודה הטבעי.

כמפלגה שבסיסה הוא הציבור הציוני-דתי, ועם זאת פתוחה להכיל ולשלב אנשי מסורת וחובשי כיפת שמיים, תפקידה ההיסטורי של ימינה הוא להוביל ליצירת חברה ישראלית ללא החלוקה הישנה והלא רלוונטית של דתיים וחילוניים. ימינה אמורה לא רק ליצור גשר בין דתיים וחילוניים, אלא למחוק את שני המושגים האלה מהשיח על ידי הצבת הזהות היהודית המשותפת לכלל ישראל, כבסיס לשלב הבא של שיבת ציון.

הבשורה הזו היא קודם כל בשורה תורנית, רוחנית ואידאולוגית. רבים לא מסוגלים כרגע לקבל עליהם עול מצוות במלואו, אבל צמאים לפיתוח התודעה היהודית שלהם ולהעמקת שורשי זהותם היהודית. הזהות היהודית היא הנשק הסודי של ימינה, אבל זהו נשק סודי כל כך שגם היא עדיין לא יודעת את זה.

אבל גם אם את הבשורה הרוחנית והאידאולוגית שלה ימינה עדיין לא נושאת בגאון, היא לפחות יכולה להביא את הנושא לידי ביטוי בתחום ההלכתי. שלושה נושאים מהותיים בתחום של יחסי דת ומדינה מבקשים את פתרונם כבר שנים רבות, וברשות ימינה נמצאות ההצעות הרלוונטיות ביותר לפתרונם. אלו הם מתווה הגיור של השר לשעבר משה ניסים, תיקון חוק הגיוס באופן שיאפשר לחרדים ללמוד מקצוע ולהתפרנס בכבוד, ועיצוב השבת הציבורית על פי אמנת גביזון מדן. שלושת הנושאים האלה, שימינה כבר מטפלת בהם וגיבשה בהם עמדות ברורות, הם צו השעה והדור. מי שעוסק בהם במיוחד, ובהדרכתם הלכתית של רבנים מהשורה הראשונה, הוא חבר הכנסת מתן כהנא. אבל הם עדיין לא זוכים להיות בחזית הקמפיין של ימינה.

הנושאים האלה, שקידומם עשוי לא רק לרפא פצעים פתוחים ומדממים בחברה הישראלית אלא לפרוץ דרך לדורות הבאים, לא מקודמים בחברה הישראלית בגלל החרדים וחלק מהרבנים החרד"לים. כל עוד הדבר תלוי בהם, הם לא יאפשרו שנוי בתחומים האלה. אפשר להבין אותם נוכח האחריות הכבדה שמחייבות פריצות דרך שכאלה. אבל אם מישהו אחר יעשה את מה שחייב להיעשות, הם יקבלו על עצמם את דין המציאות וישלימו עמה בדיעבד, בדיוק כפי שקרה באשר למפעל הציוני.

החלפת קואליציית נתניהו חיונית לא רק בגלל הטיפול הכושל במגיפה, אלא בעיקר כי הקואליציה הטבעית של נתניהו נשענת על החרדים והחרד"לים, וככזאת היא לעולם לא תוכל להעביר את התיקונים ההכרחיים האלה. גם קואליציה בראשות יאיר לפיד לא תוכל לטפל בהם כראוי; יש עתיד איננה מחויבת לתורה ולהלכה ולא מבינה את ערכן. היא גם עוינת את העולם החרדי והחרד"לי.

אם התיקונים לא יוכלו להיעשות אלא במסגרת קואליציית שמאל ותחת הנהגתו של יאיר לפיד, עדיף לוותר עליהם ולהמשיך לנשוך שפתיים. קואליציה כזו תביא לאסון ביחסי דת ומדינה בישראל, שרק האסון הסכמי אוסלו שהביאה קואליציית שמאל אחרת יוכל להשתוות אליו. רק קואליציה שיוביל הימין, בנט וסער, שיש להם יחס של כבוד לתורת ישראל והערכה לעולם החרדי יחד עם הבנת מגבלותיו, תוכל להנהיג את פריצת הדרך המתבקשת הזו.

יש לברך על החלטת בג"ץ. בדרך כלל החלטותיו בלתי נסבלות, אבל הפעם אי אפשר לבוא אליו בטענות. הפעם יש להפנות את הטענות למנהיגות הפוליטית שלנו, שמסרבת להתמודד עם הבעיות המהותיות שלנו כבר שנות דור.

 

 

 

 

יום שבת, 27 בפברואר 2021

חירות איננה הפקרות

דעות יכולות להיות רבות ושונות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.


בס"ד

י"ד באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

"אף אחד לא יגביל לי את התנועה או יחסום לי את האוויר לנשימה, גם אם אני אמות מחר או בעוד שנייה, עד לרגע האחרון אני אהיה חופשית". המשפט הזה היה להיכתב על ידי כל אחד מאלה המטיפים נגד ההתחסנות; לפחות על ידי אלה מהם שעושים זאת בשם ערכי חרות הפרט וזכויותיו. יש בו את כל מאפייני ההטפה שלהם: תחושת רדיפה דמיונית, כאילו מישהו מנסה להנדס ולהגביל אותם ואת חירותם; תחושת חנק מלאכותית נוכח הקונצנזוס; יומרה של מסירות נפש על ערכי החופש וחירות הפרט. כביכול הם מוכנים למות מהנגיף, והעיקר שלא יילקח מהם החופש; הירואיקה של ממש.

אבל המשפט הזה לא נכתב כנימוק נגד ההתחסנות. הוא פורסם ברשת על ידי הצעירה שחצתה את הגבול לסוריה והוחזרה לישראל בתיווכו של נשיא רוסיה וולדימיר פוטין. דווקא המפגש המפתיע הזה בין האידאליזם לכאורה של הנפש המסוכסכת והמיוסרת של אותה צעירה, ובין האידאליזם של המטיפים נגד החיסון, מאיר את התופעה. הוא חושף שחציית הגבולות והמרד בקונצנזוס שהגבולות האלה מסמנים אינם אלא פרובוקציה.

אפשר להבין אנשים שחוששים להתחסן; ישנם סיכונים ושיקולים לכאן ולכאן וכל עוד הם מורים דין לעצמם הדבר בהחלט לגיטימי. יש גם מקום להבעת דעה שונה וביקורתית המסויגת מהעמדה המקצועית והרשמית. אבל אי אפשר להצדיק את ההטפה נגד ההתחסנות ואת ההתעקשות החצופה להדריך את הציבור בניגוד להוראותיה של ההנהגה הנבחרת ומתוך התמרדות נגדה, בין שהן נובעות מאידאולוגיה חברתית ופוליטית ובין שהן נובעות מאידאולוגיה רפואית. דעות יכולות להיות רבות ושונות, אבל ההלכה למעשה לציבור חייבת להיות אחת בלבד, וההנהגה הנבחרת היא שאחראית לה.

הן את הצעירה ההיא והן את המטיפים האלה מאפיין היעדר האחריות הציבורית. חרות איננה הפקרות. אף אחד לא חי כאן לבד. למעשיו של כל אדם שעובר גבולות, מדיניים או אידאולוגיים, יש השלכות על הכלל כולו. מי שלא לוקח בחשבון של מעשיו והטפותיו גם את הציבור כולו, את כלל ישראל, מעיד עליהם שהם באים ממקום משובש ומזיק; שזה איננו אידאליזם אלא אנרכיזם.

על האידאליסטים האלה, אלה שמדברים גבוהה גבוהה ואינם יודעים מהי אחריות ציבורית, כותב הרב קוק: "...הגרועים, שהנטייה האידאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל" (אורות, עמ' קכ"א). כן, הם מדברים על רפואה טבעית יותר, על חרות הפרט – "אני אהיה חופשית", כדברי אותה צעירה – אבל האידאליזם שלהם מופקר, חסר אחריות וילדותי. הוא רק נגע בהם נגיעה כל שהיא. הם לא מבינים לעומקם אפילו את האידאלים שבשמם הם מדברים, ובטח לא את השלכותיהם הציבוריות. האידאליזם הזה, ממש כמו אצל הצעירה החופשית, הוא רק כיסוי לצורך נפשי לגמרי לא אידאלי.

נשמות כאלה מופיעות בזמנים מיוחדים: "ביותר מתגלות הן באיזה אחרית-ימים, בתקופה שלפני הרת עולם, שקודם להויה יצירית חדשה ונפלאה, בתחום שעל התרחבות הגבולים, בטרם לידת חוק שמעל החוקים". המטיפים האלה מופיעים בעת משברי תודעה גדולים. בין השמשות. כשהעולם הקודם התפרק, והעולם הבא אחריו טרם הופיע. כשהמוסכמות ואבני היסוד של החשיבה והמוסר  שאפיינו את התודעה הקודמת הועמדו בשאלה, הוטלו בספק ואיבדו את סמכותם. כשהעולם מתנדנד ולא יציב. כשאין אמון ואין סמכות. בתקופה כמו שלנו, כשהעידן הפוסט מודרני פירק את התודעה המודרנית שקדמה לו, ותודעה חדשה ומתוקנת עדיין לא הופיעה.

זמני המשבר האלה, כשהקונצנזוס מתפורר והגבולות מיטשטשים, הם ההזדמנות של הנשמות האלה לתפוס את הבמה, לזרוח ולבלוט. הם נהנים מהפרובוקציה. נהנים להיות שונים, יוצאי דופן, מיוחדים, חכמים מכולם, חושבים אחרת, "מחוץ לקופסא", בניגוד לכולם ובניגוד לממסד. הם גם נהנים מאוד מכך שכולם מבקרים ותוקפים אותם. הם חיים מזה.

הם מנצלים את המשבר ואת אובדן הערכים, המוסר והסמכות, בכדי לזרוע מבוכה, ספק, בלבול ובהלה; בכדי לסחוף אחריהם אנשים שחורבן התודעה הרגילה הותיר אותם אובדי עצות ודרך. כמו אותם גורואים וראשי כתות שנהנים מתשומת הלב, מכוח השליטה וההשפעה שלהם ומכך שאחרים הולכים אחריהם. יש כאלה בכול התחומים; ברפואה, בדת, ברוחניות, וגם בפוליטיקה. שורש הקלקול הוא שהם משתמשים בכריזמה שלהם לא כדי להיטיב עם הציבור ומתוך אחריות כלפיו, אלא לשם סיפוקם העצמי; כדי לקבל ולא כדי לתת.


 

 

 

 

 

 

יום שבת, 20 בפברואר 2021

מחיר האצבע של בן גביר

העובדה שבן גביר אינו פסול עדיין, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית לבין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני דתי לגווניו. 

בס"ד

ז' באדר, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין גבול לציניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחרי שעשה הכול כדי לחבר בין בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמא ייזרק אפילו מנדט אחד בימין שימנע ממנו להקים קואליציה, אין לו שום בעיה להודיע שבן גביר לא יהיה חלק מהממשלה ואפילו לא יושב ראש ועדה בכנסת. בן גביר מספיק טוב עבורו בכדי לנצח בבחירות, אבל מכאן עד תפקיד משמעותי בממשלה או בכנסת ארוכה הדרך מבחינת נתניהו. אין לכך שום סיבה, מלבד הכניעה של נתניהו לתווית "גזענות" שהצמיד השמאל הישראלי לבן גביר. נתניהו מתכוון להשתמש בבן גביר לצרכיו, אבל לא מוכן להתמודד עם השקר ההיסטורי הזה של האשמת בן גביר ועוצמה יהודית בגזענות.

תווית הגזענות הפכה לפתרון הקל של השמאל הישראלי. במקום להתמודד עם דעות שונות משלו, הוא מכנה אותן גזענות. בן גביר אמנם איננו טלית שכולה תכלת, אבל הוא לא גזען. אין לו בעיה עם הערבים כשלעצמם. הוא לא שונא ערבים בעקרון. לא קשה לדמיין אותו ואת חבריו מעוצמה יהודית מסתלבטים בכיף עם ערבים מאבו דאבי בלובי של אחד ממלונות הפאר המצויים שם. מבחינתם הבעיה היא הערבים שמתגוררים בארץ ישראל שלדעתם אינם מוכנים לקבל בלב שלם את הריבונות הישראלית כאן ועוינים אותה.

הבעיה עם בן גביר וחבריו היא שהם אינם מבחינים בין אותם ערבים שהם פעילי טרור או תומכיו, ובין תושבים או אזרחים ערבים שאין להם שאיפות לאומיות וכל חפצם הוא לחיות בשקט ולפרנס את משפחתם. זו בהחלט גישה בעייתית, אבל היא איננה גזענות. לכן בן גביר וחבריו אינם פסולים, והעובדה שבעיני נתניהו הם כן פסולים, לפחות לתפקידי שרים וכדומה, היא עדות לשיטת ה"השתמש וזרוק" הקבועה שלו.

אבל העובדה שבן גביר אינו פסול עדיין, אין פירושה שאסור לחלוק עליו ועל גישתו או שאין חובה למתוח קו ברור בין גישתה של עוצמה יהודית לבין האידאולוגיה המאפיינת את המחנה הציוני דתי לגווניו השונים. לפחות שלושה הבדלים ראויים לציון קיימים בין שתי הגישות האלה.

בן גביר וחבריו חושבים שיש למדינת ישראל בעיה עם הערבים; הציונות הדתית סבורה שיש לנו בעיה עם עצמנו, ושהחולשה שלנו מול הערבים היא רק השתקפות שלה. לכן מבחינת הציונות הדתית אין שום טעם להתמקד בבעיה הערבית; יש צורך לפתור את הבעיה היהודית. צריך לקדם את התודעה, לרומם אותה, להסביר שוב שוב את עומק משמעותו של תהליך התחייה, להחזיר את עם ישראל לעצמו ולזהותו. כשנהיה מה שאנחנו מיועדים להיות, ישתנה יחסם של הערבים למדינת ישראל ותיפטר הבעיה הערבית מאליה. כמובן, עד אז צריך להילחם בטרור ובגילויי לאומנות ערביים, אבל לא זה מה שיביא את הגאולה.

עוצמה יהודית גם איננה ממלכתית. היא אפילו מתגאה בכך. היא בזה לממלכתיות של הציונות הדתית ורואה בה פשרנות. היא איננה רואה ערך תורני, מוסרי ואידאולוגי בהזדהות עקרונית וללא תנאי עם מדינת ישראל של היום על אף כל כשליה, פגמיה וחסרונותיה. הגישה הזאת היא כר פורה לכל מיני תופעות של מרידה במלכות שהולכות ומתרבות בשנים האחרונות ובעיקר מאז ההתנתקות. גם אם נניח שפעילי עוצמה יהודית אינם מעורבים בתופעות האלה ישירות, גישתם מעודדת אותן ומהווה בית גידול עבורן.

ויש גם בעיה של סגנון, שאינה שולית או זניחה. אדרבה, ידוע שכדי לעמוד על טיבו של אדם צריך להקשיב טוב לא למה שהוא אומר, אלא לאיך הוא אומר זאת. שורשו של ה"איך" בנפש עמוק מזה של "המה". ומה לעשות, הסגנון של החוגים האלה הוא צעקני, פרובוקטיבי ומניפולטיבי, דבר המעיד על המקום הרדוד ממנו באה הגישה הזו ועל שטחיותה.

כמובן, כל זה לא הופך את החבורה הזו לפסולה. אם ישנם מי שרואים דווקא בגישה הזו את התגשמות כל חלומותיהם ושאיפותיהם לגבי התחייה של עם ישראל בארצו, אזי זכותם לתמוך בה ולנסות לקדמה בכנסת ישראל.

אין גם פסול בחבירה של בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן גביר; חבירה זו היא בלוק טכני בלבד וכל מגמתה היא לאפשר לשתי הגישות השונות להגיע לייצוג בכנסת, מה שכל אחת מהן בפני עצמה איננה מסוגלת לעשות.

הבעיה היא עם נתניהו, שלא מוכן לוותר על האצבע של בן גביר, אבל גם לא מוכן להכשיר אותה. אבל אין מה לדאוג; חזקה על בן גביר שהוא ימרר את חיי נתניהו בכנסת הבאה. על האצבע הזו של בן גביר, שנתניהו כל כך חושק בה, הוא ישלם בכנסת הבאה את מלוא המחיר. תסמכו על בן גביר.  

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

 

 

 

יום שבת, 13 בפברואר 2021

שמאל דוחה וימינה מקרבת

אין צורך בשום תפיסות זרות בכדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.

בס"ד

ל' בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

דוד בן גוריון וגולדה מאיר ודאי מתהפכים בקברם נוכח תחיית המתים שעוברת על מפלגת העבודה. מתנועה מפוארת שהנהיגה את תחיית ישראל בארצו הפכה מפלגת העבודה לגרוטסקה. במקום שני הדגלים מעוררי ההשראה שהניפה תנועת העבודה ההיסטורית, דגל הסוציאליזם ודגל הלאומיות, היא מניפה היום את דגל הפרוגרסיביות הליברלית. לא רק שאין שום קשר בינה לבין בן גוריון מקים המדינה ומחדש הממלכתיות העברית, אפילו בינה לבין גולדה מאיר המרחק רב. גולדה מאיר לא דגלה בפמיניזם; היא פשוט הייתה כזו. אישה חזקה. היום עומדת בראשות העבודה אישה שהיא התגלמות הפמיניזם הוולגרי.

מה שאירע למפלגת העבודה הוא תמרור אזהרה לליברלים הדתיים. כי מה שקרה לה הוא פועל יוצא מהתמסרות לאידאולוגיה נוכרית ומערכת מושגים זרה. בעומקה הייתה הלאומיות של בן גוריון התחדשות של הרוח הישראלית ושל אנרגיות מקוריות שהיו רדומות וכבויות אלפיים שנה, וככזו היא הייתה מבורכת; אבל כשבחרה להשתמש במערכת מושגים של הלאומיות האירופית של המאה ה-19 בכדי לבטא את מחשבותיה, ולא במערכת המושגים הישראלית המקורית, היא גזרה את דינה לחלוף יום אחד מן העולם.

כשתנועה אידאולוגית מאמצת מערכת חשיבה, היא מאמצת גם את גורלה של המערכת הזו. זמנה של האידאולוגיה הלאומית האירופית, שבזמנה נחשבה כפסגת הרוח האנושית, היה קצוב מראש. כשנגזר עליה, כמו על כל תפיסת העולם המודרנית, לחלוף מן העולם בעקבות הביקורת הפוסט מודרנית, גזירה זו חלה גם על כל צאצאיה הרעיוניים. כך הפכה הציונות של בן גוריון לפוסט ציונות הפרוגרסיבית של תנועת העבודה העכשווית היוצאת כנגד כול מה שבן גוריון דגל בו.

גם הליברלים הדתיים שלנו מלאים כוונות טובות. יש בהם נטית נפש לאהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט, לפתיחות ולהכלה, ובכך הם מבטאים צד אותנטי מרוח ישראל. הבעיה היא שהם הופכים נטיית נפש זו לאידאולוגיה ומלבישים אותה במערכת מושגים זרה, זו של הליברליזם הפרוגרסיבי הפוסט מודרני. למערכת המושגים המערבית שמשמשת אותם, יש את החוקיות שלה, את מגמותיה, את גלגוליה ואת דרך ההתפתחות שלה. היא לוקחת את מי שמשתמש בה למחוזותיה. לא פלא שאצל הליברלים הדתיים שלנו מופיעות חדשות לבקרים סתירות בין הכוונה הטובה והרוח הנכונה, לבין העמדות שנגזרות מכלי החשיבה.

ערך המשפחה מרכזי ויסודי בישראל, לדוגמא, אבל מי שמאמץ את האידאולוגיה הפרוגרסיבית הליברלית של ימינו מוצא עצמו מנוגד לערכי המשפחה בישראל ונאבק בהם. גם הלאומיות היא ערך מרכזי בתפיסה הישראלית, אבל כשהליברלים שלנו מגוננים על מסתנני העבודה של דרום תל אביב בשם ערכי הרב תרבותיות וזכויות האדם, הם פועלים נגדה.

לא זה הדרך. בתפיסה הישראלית המקורית יש בסיס איתן לאהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. היא לא זקוקה למערכת המושגים הליברלית פרוגרסיבית בכדי לבסס את עצמה. היא לא חייבת לחשוב בלועזית, היא יכולה לעשות זאת גם בעברית. יהדות מחבקת, פתוחה, סבלנית, איננה בהכרח יהדות ליברלית; היא יכולה לנבוע באופן טבעי גם מתוך מקורות ישראל ומתוך הגיון המחשבה הישראלית ואיננה זקוקים ללבושים זרים, שבסופו של דבר ייקחו אותה למקומות זרים. אין צורך להיות דתי ליברלי, בכדי לאמץ גישה כזו; אדרבא, ככל שיהודי הוא עצמי יותר, דבוק בתורה, מחמיר עם עצמו ולא עם אחרים, וככל שיהדותו מושרשת ובטוחה בעצמה יותר, אך טבעי ומתבקש שהוא יהיה מכיל יותר, מחבק ומואס בכפייה.

כל זה אקטואלי דווקא היום על רקע הבחירות. ימינה איננה מפלגה דתית ליברלית במובן האידאולוגי. ליברלים דתיים נמצאים בכחול לבן, ביש עתיד ובעבודה, אבל את הליברליזם הדתי הפרוגרסיבי הזה אי אפשר למצוא בימינה וטוב שכך. ימינה היא הביטוי האותנטי של יהדות מקרבת, מחבקת ומכילה, יהדות של בית הלל, וזהו כבר דבר שונה לחלוטין. היא המקום הטבעי לא רק לחוגים רחבים של הציונות הדתית אלא גם הבית הפוליטי לדתל"שים, לחובשי כיפות שמיים וכיפות שקופות ושאר יהודים טובים שמרגישים הזדהות עם היהדות אבל אינם חשים מוכנים לקבל על עצמם עול מצוות במלואו. היא אינה דוגלת ביהדות קפדנית ומחמירה של שמאל דוחה, שגם לה יש מקום, אלא של ימינה מקרבת.

ההבחנה בין ליברליזם דתי אידאולוגי, שמתמסר לתפיסות הפרוגרסיביות, לבין יהדות מכילה וסובלנית, היא חשובה מאין כמוה. אין צורך בשום תפיסות זרות בכדי לבסס יהדות פתוחה ומחבקת; בתורת ישראל יש די מקורות שעולה מהם שליהדות כזו לא רק יש מקום, אלא היא גם צו השעה והדור.


 

 

יום שבת, 6 בפברואר 2021

ביבי או בנט

בתנאים מסויימים בנט יעמיד בפני קואליציית "רק לא ביבי" תנאי ברור להצטרפותו אליהם: "רק בתנאי שאני מרכיב את הממשלה". "אם כל כך חשוב לכם להחליף את נתניהו, אז רק בראשותי", יאמר להם בנט. "אם זה בראשות לפיד או סער, אני מעדיף ללכת עם נתניהו".

 

בס"ד 

כ"ג בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מדהים לראות מצביעי ימין כוססים ציפורניים מחשש שמא תקום בעקבות הבחירות הקרובות ממשלת שמאל, אבל כנראה קשה להיגמל מהרגלים ישנים. כך גם באשר לחבירה המבורכת בימין החרד"לי, שבניגוד להפחדות, גם בלעדיה לא הייתה קמה קואליציית שמאל או מתעוררת "סכנה לארץ ישראל". אכן, נתניהו מבקש להפחיד את מצביעי הימין ולעורר בהם את הפחדים הישנים ששימשו אותו מצוין במערכות הבחירות לאורך שנים ארוכות, אבל מי שמתבונן במערכת הנוכחית רואה מיד שהיא שונה מהותית ממה שהכרנו.

בשום מצב לא יכולה לקום כאן ממשלת שמאל. המצב של ראש בראש, ימין מול שמאל, לא קיים הפעם גם לו היה השמאל מתאחד כולו. "האסון" המרבי שעלול לקרות הוא ממשלה שיהיו בה גם רכיבי שמאל, אבל זה בדיוק מה שיש לנו גם עכשיו. נתניהו מזהיר שבנט וסער ילכו עם השמאל, בעודו יושב בקואליציה שלא רק מכילה אנשי שמאל אלה אף נותנת להם משקל שווה. "הסכנה" היחידה היא שנתניהו יפסיד את הבחירות ויאלץ לפנות את כסאו למישהו אחר שהוא לא פחות ימין ממנו. זו לא תהיה ממשלת שמאל וכדאי שבוחרי הימין יבינו זאת ויירגעו.

לפי רוב סקרי השבועות האחרונים, ובהנחה שהמצב לא ישתנה מיסודו, יש שני גושים שמונים פחות או יותר 50 מנדטים כל אחד. גוש אחד שתומך בנתניהו ומחויב לו וגוש אחר שחפץ להחליפו וליצור קואליציה בלעדיו. לא נכון למנות בגוש הזה את הרשימה המשותפת, שכן היא לא יכולה להשתלב בקואליציה שבה חברים מרכזיים הם ליברמן וסער, לא כל שכן בנט.

בנט נמצא בפוזיציה הטובה ביותר במערכת הזו. לא בכדי הוא נמנע מלפסול את נתניהו מכול וכל, כמו שאר אנשי "רק לא ביבי". הוא שומר על אופציה פתוחה לשני הכיוונים. הפוזיציה הזו שווה לו הרבה מנדטים ומציבה אותו במקום טוב הרבה יותר מאשר לשון המאזניים בלבד. "נפתלי בנט יקבע את עתיד הממשלה הבאה", אמר השבוע חה"כ מיקי לוי מ"יש עתיד". מיקי לוי אופטימי; הוא עדיין מקווה שיאיר לפיד יצא מהבחירות כראש ממשלה, אבל כדאי לו להקשיב למה שאמר השבוע חיים רמון: "אין סיכוי שנפתלי בנט יתמוך ביאיר לפיד לראשות הממשלה". חיים רמון צודק. אין סיכוי וגם אין סיבה פוליטית לכך, כפי שמראה ניתוח פשוט.

ממה נפשך; אם בנט יצליח לשמור על רמת המנדטים  שהסקרים נותנים לו כרגע, בסביבות 12 מנדטים, ובעקבות הבחירות תהייה אפשרות לשתי קואליציות, אחת של נתניהו ואחת של מתנגדיו, ובנט יהיה לשון המאזניים ביניהן, הוא יעמיד בפני קואליציית "רק לא ביבי" תנאי ברור להצטרפותו אליהם: "רק בתנאי שאני מרכיב את הממשלה". הוא יכול לעשות זאת גם אם יקבל פחות מנדטים מלפיד וסער; לא כתוב בשום מקום שראש הקואליציה חייב להיות בעל מספר המנדטים הגדול ביותר, וכבר היו דברים מעולם. "אם כל כך חשוב לכם להחליף את נתניהו, אז רק בראשותי", יאמר להם בנט. "אם זה בראשות לפיד או סער, אני מעדיף ללכת עם נתניהו".

לכן מפתיע להיווכח שהחבירה של סמוטריץ' לבן גביר מועילה מאוד לבנט. היא תקרב את גוש נתניהו ל-60 מנדטים ותשאיר אותו בתמונה. עם זאת היא כנראה לא תספיק לגוש נתניהו, מה שיותיר את בנט בפוזיציה של לשון מאזניים גם אם יזכה לפחות מנדטים. כל מנדט נוסף שלהם הוא בעצם גם מנדט לטובת בנט ובתנאי שלא יאפשר לנתניהו לעבור את ה-60, דבר שרחוק מלקרות. אם ייווצר גוש חוסם או לא תהיה אפשרות לקואליציה בראשות נתניהו אפילו בתמיכת בנט, סער ובנט יחברו ויהוו משקל נגד ללפיד. זו לא תהיה ממשלת שמאל.

ייתכן אמנם שבמצב המתואר יוכלו לפיד וסער לכפות על בנט רוטציה, אבל הוא יוכל להתעקש להיות הראשון ברוטציה הזו, וכולנו למדנו לאחרונה שאתה יודע איך רוטציה מתחילה אבל לעולם לא יכול לדעת איך היא תיגמר. מה עוד שאם תיתכן קואליציה חלופית לנתניהו, לא מופרך לחשוב שהוא יפנה את מקומו בראשות הליכוד, מרצון או מכורח, ותוכל לקום קואליציה המבוססת על הליכוד סער ובנט, ימין-ימין למהדרין.

הרבה דברים עדיין יכולים להשתנות כמובן וישנם עוד פרטים רבים שראויים להתייחסות, אבל בגדול, נכון לתמונת המצב של רוב הסקרים בשבועות האחרונים, כדאי לקחת בחשבון גם את האפשרות המתוארת כאן לפיה השאלה העיקרית שנותרה פתוחה לגבי מערכת הבחירות הנוכחית היא: בנט או ביבי?

 

יום שבת, 30 בינואר 2021

בני ברק לא התבלבלה

רבני העיר החרדית הבינו שאידאליזם אינו תירוץ לפריקת עול, ומה מחוללת האלימות לנפשם של הנערים.

בס"ד

ט"ז בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

התמודדותם של תושבי בני ברק השבוע עם תופעת נוער השוליים שלהם יכולה לעורר קנאה. רבני בני ברק ופרנסיה לא התבלבלו לרגע. הם גינו בריש גלי ובלי לגמגם את תקיפת נהג האוטובוס, תקיפת השוטרים, הפגיעה ברכוש ובסמלי שלטון והעלאת האוטובוס באש. כן, גם לתושבי בני ברק יש בטן מלאה על הרשויות בכלל ועל המשטרה בפרט. כן, גם להם יש טענות מכאן ועד הודעה חדשה על יחס מפלה, על חוסר הבנה ועל אכיפה בררנית. אבל הם גם יודעים לשים גבולות ברורים לנוער שלהם.

ההתפרעות הזו של הנערים המוסתים בבני ברק נבעה לכאורה מאידאליזם טהור. היא נעשתה בשם אהבת התורה, לימודה ומסירות הנפש עליה, שמשטרת ישראל ו"שלטון הכופרים" ניסו לדעתם לפגוע בהם. אבל רבני בני ברק מתחו קו ברור בין אהבת התורה ולימודה ובין אלימות כלפי השלטונות.  "הפורעים בבני ברק הם נוער שוליים מחללי השם ויש להתנער מהם. דרכם אינה דרך התורה....אין שום הצדקה למעשי אלימות ויש לחדול מכך מיד", הבהיר הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לישראל. למנהיגים החרדים ברור שאם יראת השמיים, אהבת התורה והאידאליזם של הנוער שלהם מביא אותם לאלימות, הם לא כל כך טהורים ומבוררים כפי שהם מתיימרים להיות.

הגדיל לעשות ראש עירית בני ברק, אברהם רובינשטיין, שהצהיר ש"כל מקרה של אלימות המתועד במצלמות החירום הגלויות והסמויות, יפורסם מעתה באופן מלא בהתאם להנחיות החוק ויטופל באופן ממוקד ומהיר. לא נרשה לגורמי שוליים להכתים את העיר ולפגוע במרקם החיים שלנו. בתיאום עם המשטרה, בנחישות אך ברגישות, נמנע אלימות ונשיב את הסדר לרחובות".

התגובה הזו לא נובעת רק מהחשש לתדמית של תושבי בני ברק. היא אפילו לא נובעת רק מהבנה שההתפרעויות האלה הן כפיות טובה ובבחינת נשיכת היד שמנסה להטיב עמך. זו בעיקר הבנה למה שהיחס הזה כלפי המדינה ואלימות כלפי נציגיה מחוללים בנפש הנערים, כיצד הם משחיתים אותה ואיך הם יוצרים דינמיקה שתביא אותם לשלם עליו מחיר כבד בעתיד.

ראשי ישיבות בעיר הודיעו לתלמידיהם ולהוריהם שכל תלמיד שיתקרב להפגנות האלימות האלה נגד המשטרה, ולו רק מתוך סקרנות, יסולק מיד ממוסד הלימודים. בחורי ישיבות סיפרו שקיבלו הוראה שלא להתקרב להפגנות: "אמרו לנו שלא יתקבלו תירוצים, מי שצריך ללכת ממקום למקום ונתקל בהפגנה נדרש ללכת מרחוב אחר. הרב אליהו פרידלנדר, מנהל תלמוד תורה "תורת אמת" בעיר, הודיע להורים ש"הפגנות אלו אינן.... אלא התרסה נגד הממסד ונגד המחוקק ומשם זה גולש להתנגדות למשטרה הממונה על שמירת החוק.... וכך זה מתדרדר לממדים מכוערים, וחילול ה' הנגרם מכך ה' ישמרנו".

אפשר להתקנא בעומק ההבנה הזו של דרכה החינוכית של תורה וביכולת לראות למרחוק מה עתיד לקרות לנערים יקרים וטהורים שגדלים בסביבה ששלטת בה בלי מיצרים אידאולוגיית "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". לאן יגיעו הילדים שיתבגרו תחת השפעה של הפגנות אלימות כנגד המשטרה, ואילו אסונות עלולים לקרות להם: "אני פונה בתחנונים; הרבה מהמשתתפים גם ילדים טהורים שלנו שבאים מתוך סקרנות ושעמום שמביא איתו הסגר. גם אם ילדנו אינם שותפים להרס, עצם ההצצה למראות ההרס חורצים חריצים עמוק בנפשם ומשחיתים את נפשם", הודיע הרב פרידלנדר להורים. הרב יהודה סילמן מרבני העיר הזהיר: "תברחו משם כמו מאש. הבחור מסתכן בחוץ, גם מתרגל ליהנות מאלימות וגם מתרגל לחברה של אנשים אלימים. ...מתלהב מאותם אינשי דלא מעלי שרבים עם המשטרה".

לאנשי בני ברק ברור ששום אידאליזם איננו תרוץ לפריקת עול. דיבורים על קדושה ואהבת התורה שמובילים להתפרקות יצרים, לשנאה, לזריקת אבנים ולפגיעה בשוטרים ובסמלי שלטון, מעידים שאהבת התורה הזו פגומה. הם מבינים שכשנערים צעירים ותמימים מוסתים לכל אלה בשם כל האידאלים הקדושים, המבוגרים האחראיים חייבים לשים לדבר סוף, כי אם בעקבות החיכוך עם המשטרה יגרם אסון לאחד הנערים, חקירת התנהלות המשטרה לא תספיק. גם הם, הרבנים המחנכים ופרנסי הציבור שאפשרו לאווירת ההסתה הזו לשרור ברחובות ולחדור לליבות של הנערים הצעירים והטהורים, יצטרכו לתת על כך את הדין.