יום שני, 28 בנובמבר 2016

"מדיטציה יהודית" - פרק ד': הבריאה, מעמד העולם ובריאה מתמדת

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".

הבריאה היא הופעת תודעה, והעולם שלנו איננו אלא "מודל של עולם", תוצאה של סדר וארגון שאנו עושים במוחנו עם הנתונים המתקבלים מן העצם, מן "היש האמתי", מעצם החיים. העולם שלנו הוא "היש הנברא" לא "היש האמתי".


בס"ד
כ"ז במרחשוון, תשע"ז

אם נחזור לתפיסת ה-P.S.M., "מודל העצמיות" של מטצינגר, שאותה הציג תומר בפרק "החוויה המיסטית", נזכור שהוא לא חל רק על "האני" הפרטי, האינדיבידואלי, שלנו, אלא גם על העולם: "על אף שחוויית הפגישה עם העולם היא כולה תוצר של המוח שלנו, אנחנו לא חווים את העולם כיציר מוחנו, אלא כ"אמתי", "שם בחוץ". אנחנו לא רואים "מודל של עולם", אלא עולם" (עמ' 37).

בדברים אלה יש בכדי להסביר את תפיסת הבריאה הישראלית. העולם אכן איננו "שם בחוץ"; הוא "תוצר של המוח שלנו". בחסידות ובקבלה מוסבר שלמילה "עולם" ולמילה "העלם" שורש דקדוקי משותף – ע.ל.מ., ולכן גם מובן משותף: מה שאנו מגדירים כ"עולם", הוא רק "מודל קונצפטואלי" שנוצר במוחנו. המודל הזה הוא תוצאה של הסתרה, העלמה. החיים במקורם הם אינסופיים, ולכן, מעצם הגדרתם, הם אינם יכולים להיתפס בשכל האנושי, בתודעה. מבחינת השכל והתודעה האנושיים הם "אין". "היש" אותו אנו חווים, היכולת לדבר על "עולם", הם תוצאה של צמצום, הסתרה והעלמה של האור האינסופי, אור החיים, אור "היש האמתי". כשהאור הזה מסתלק, או מתעלם, נוצר "חלל פנוי", מקום בו יכולה להתפתח תודעה, תפיסה אנושית, מושגים מודלים וקונצפציות. העולם שלנו, העולם כפי שאנו חווים אותו, "היש הנברא", הוא תוצאה של נתינת או הותרת מקום לרפלקסיה, לסובייקטיביות, לתודעה, לתפיסה אנושית בכלים אנושיים.

או, במילים אחרות – בריאת העולם היא הופעת התודעה.

נוכל להמשיל תהליך זה למערכת יחסים בין אב ובנו. כל עוד הבן צעיר, הוא חלק מעולמו של אביו. כשהוא מתבגר, נוצר הצורך "לפנות לו מקום". האב אמור "לסלק את עצמו", "לקחת צעד אחורה", בכדי לאפשר לבן לבנות את עולמו שלו. אם האב לא יעשה כך, נוכחותו תפריע לבן להתפתח, לבנות את תודעתו העצמית, לבנות את עולמו, להיות ל"יש" בפני עצמו. חוסר יכולתו של האב "לצמצם" את עצמו, להותיר מקום פנוי לבנו, מפריעה לבן, ולכן גורמת לעימותים המוכרים של מרד ההתבגרות וכדומה. האב נזקק להפעיל גבורות (ספירת הגבורה), לכבוש את יצרו, לכבוש את הרצון היסודי שלו להמשיך להשפיע טוב וחסד על בנו (ספירת החסד) ולהמשיך לנהל את חייו, אפילו אם נובע הדבר מתוך דאגה כנה. צמצום אורו של האב, סילוק עצמו והותרת מקום פנוי לבן – הגבורות האלו של כיבוש עצמו – הן החסד האמתי. 

העולם שלנו הוא אם כן תוצאה של "צמצום". האור האינסופי המקורי מתעלם, על מנת לפנות מקום לאור מוגבל, לתודעה, לייצוג. העולם שלנו נוצר כתוצאה של הפיכת "האין" – אינסופיות החיים ואורם, שהם תמיד נסתרים מאתנו, לא מודעים – ל"יש", ל"מודל של עולם". יציאת החיים ממצב של לא-מודע, או, במדויק יותר, ממצב של על-מודע (ספירת "הכתר" במושגי הקבלה) – למצב של תודעה. וזו משמעות הפסוק "והחכמה מאין תימצא". ספירת החכמה, שהיא הראשונה והעליונה ושממנה משתלשלות כל שאר הספירות וכוחות הנפש, היא ראשית התודעה. עד אליה, "בכתר" היו החיים אינסופיים ולכן לא יכולה להיווצר תודעה. בה, בספירת החכמה, בפעם הראשונה, מתחילה להופיע תודעה. כאן, באמצעות העלמת האור האינסופי, מתחיל להופיע "עולם" – לא רק חיים, אלא גם תודעה המלווה אותם.

גם "הסוד" הזה טמון בשפה העברית. בשורש ב.ר.א.:  בר הוא חוץ, או יציאה החוצה. כמו צמח בר, כמו בר-יוחאי, במובן של בן. בריאות היא הוצאה תקנית של החיים מן הכוח אל הפועל. ברייתא היא משנה חיצונית, שלא נכללה בששה סדרי משנה.

העולם נברא (יצא מן העל-מודע למודע) בדיבור, בעשר מאמרות. "ויאמר אלוקים". גם שורש המילה דיבור (ד.ב.ר.) מכיל בתוכו את ה-ב.ר. האמור. ובאותו מובן. לדבר זה להוציא החוצה. לבטא. הדיבור מסייע להפוך עניין למודע. והעולם שלנו, כלומר, "המודל שלנו על העולם", הוא תוצאה של מילים, מושגים, קונצפציות – קטגוריות מחשבה.

בעצם התפיסה שמציג כאן תומר, "מודל העצמיות" או "העולם כמודל", עולה בקנה אחד עם התפיסה של קאנט. קאנט הבחין בין "העצם כשהוא לעצמו", לבין "עולם התופעות", "מודל של עולם" בלשונו של תומר. העולם שלנו איננו העצם, "היש האמתי", אלא רק מודל – עולם התופעות. זהו אמנם "היש האמתי" אבל רק כפי שהוא מופיע בפנינו. מופע של "היש האמתי". המודל הזה של העולם, על פי קאנט, נוצר על ידי קטגוריות המחשבה שלנו.

אם לנקוט במשל, נניח שאנו זורקים לים רשת דייגים בעלת חורים ברוחב של 20 סנטימטרים. העובדה שיוצאים לנו מהים רק דגים ארוכים מ-20 סנטימטרים, איננה מהווה הוכחה שאין בים דגים קטנים יותר. היא איננה מלמדת על הים, אלא על הרשת. הטבע, העולם, הסדר והארגון שאנו מטילים על המציאות – שהיא מצד עצמה אינסופית – הם בעצם השתקפות קטגוריות החשיבה שלנו. הוא לא שם בחוץ – אלא בראש שלנו.

כשנשאל הרב קוק על ידי אחד מתלמידיו במכתב מחו"ל, האם בעקבות חידושי קאנט לא מתגלה צורך "לעדכן את תפיסת היהדות", הוא השיב לו כך: "אמת הדבר, שמאז מעולם ידענו, ולא הוצרכנו לקאנט שיגלה לנו רז זה, שכל ההכרות האנושיות הנן סובייקטיביות יחוסיות. זאת היא [ספירת] ה"מלכות" בבחינת כלי "דלית לה מגרמה כלום" [לשון ספר הזהר – שאין לה שום תוכן מעצמה; היא רק השתקפות], והיא..."ירח" המקבלת מאורות" (אגרות הראי"ה, כרך א', אגרת מ"ד, עמ' מ"ח).

אם כן, הבריאה היא הופעת התודעה, והעולם שלנו איננו אלא "מודל של עולם", תוצאה של סדר וארגון שאנו עושים במוחנו עם הנתונים המתקבלים מן העצם, מן "היש האמתי", מעצם החיים. העולם שלנו הוא "היש הנברא" לא "היש האמתי".

"במודל העצמיות" של ה-P.S.M. יש גם בכדי להסביר את התפיסה הישראלית של בריאה מתמדת, "המחדש בטובו כל יום [וכל רגע] מעשה בראשית". אם נחזור לפרט, ול"אני", שאין לו מציאות משל עצמו אלא הוא רק תודעת זרימת החיים, מובן שישנו איזה מקור לזרימה הזו ושהוא לא רק קודם לה, אלא גם מקיים ומחייה אותה באופן תמידי. בדומה למסך מחשב, שהמציאות שאנו רואים בו, תלויה בזרם אלקטרוני מתמיד. אם ננתק לרגע את זרם החשמל – ייפול המחשב, והמציאות תתגלה כווירטואלית. כך בפרט, וכך גם בעולם. אם הבריאה היא תודעה, חייב לעמוד כוח אחר, אלוקי קוראת לו התפיסה הישראלית, שכל הזמן "מפמפם" אותה. בריאה מתמדת.  

עם כל זאת, ישנו הבדל מסוים בין התפיסה של קאנט לבין התפיסה של מטצינגר כפי שמציג אותה תומר, וההבדל ביניהם ייחשף כשנגיע לשאלה המתבקשת מאליה מתוך התפיסה של "העולם כמודל": האם העולם שלנו הוא אשליה או דמיון בלבד? האם הוא רק ווירטואלי? בשאלה זו אעסוק בפרק הבא.

ובינתיים, "אזרוק" כאן באופן לא מחייב כמה תובנות שעולות מן הדיון ככיוון מחשבה בלבד: אם בריאת העולם היא תוצאת של יצירת התודעה, מתי נוצר או נברא העולם? ברור הרי שהמושגים של חלל וזמן הם קטגוריות של התודעה, ושאם אין אדם – אין זמן. האם היה "עולם" לפני שנברא האדם? כמה זמן לפני הופעת האדם, לפני שהתהליכים האבולוציוניים (ולא כאן המקום לעסוק בתיאורית אבולוציה כשלעצמה) הגיעו לפסגה זו, היה העולם? מה המשמעות בכלל של מושג הזמן, לפני היות האדם. ברור לחלוטין שהתפיסה שעסקנו בה כאן, משנה לחלוטין את מובן השאלה. ברור שאם לא היה זמן לפני האדם, השאלה בדבר קדמות העולם, או בריאתו לפני כך וכך מליוני או מליארדי שנים, היא שאלה שיש להבין אותה מחדש – עוד לפני שניגשים לתשובות האפשריות עליה.

ובואו נזכר בהקשר זה, שבמסורת הישראלית ראש השנה, תחילת מחזור הזמן השנתי, הוא יום בריאת האדם, היום השישי לבריאה, ולא היום הראשון של הבריאה. לפני היות האדם לא היה זמן. הימים הקודמים ליום בריאת האדם הם בבחינת "סדר זמנים", או אולי, פעימות.  

ויתר על כן, אם בריאת העולם היא יצירת התודעה האנושית, והיא תוצאה של קטגוריות המחשבה שלנו, מתעוררת השאלה המהותית: מתי בדיוק הופיעה התודעה האנושית הזו – הספציפית – כמו שאנו מכירים אותה. אפשר שלפני שהתפתחה במין האנושי התודעה האנושית כפי שאנו מכירים אותה היום – בצורה הספציפית שלה – היו חיים "אנושיים" בעלי תודעות קודמות, שונות, עדיין לא בשלות, עדיין לא יציבות מספיק, שלא החזיקו מעמד, לא המשיכו להתפתח – שנחרבו, נעלמו ונכחדו? האם היה אז "אדם" בעל תודעה אחרת, שנכשלה (ו"אדם" כאן במרכאות כפולות, כי אולי הוא היה בגוף דומה לזה שלנו, אבל מבחינת התודעה שלו, ואולי גם מבנה המוח שלו וקטגוריות המחשבה שלו – עדיין כלל לא "אדם" במובן שלנו). חז"ל מספרים לנו שלפני שברא ריבונו של עולם את עולמנו, כלומר לפי האמור כאן, את התודעה האנושית הזו, הספציפית המוכרת לנו – הוא "היה בורא עולמות ומחריבן": אמר רבי אבהו: מכאן שהקדוש ברוך הוא היה בורא עולמות ומחריבן, בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו. אמר: דין הניין לי יתהון לא הניין לי [אלה מוצאים חן בעיני; הקודמים, ההם, לא מוצאים חן בעיני] (מדרש בראשית רבה, פרשה ט'). לא מן הנמנע שאכן היו יצורים הדומים לנו להפליא, כפי שמעידים ממצאים, אבל לא היה "העולם הזה" שאנו חיים בו, שכן הם חיו בתודעה שונה לחלוטין.

ברור לכולנו מן הדיון הזה, שלדבר על עולם לפני שנוצרה התודעה האנושית המוכרת לנו, לדבר על זמן של לפני היות האדם המוכר לנו, זה בבחינת ג'יבריש לא קטן.

טוב, את כל זה לא אפתח כאן, לא רק מפני שיש צורך לחזור ולהתמקד בספרו של תומר, אלא גם מכיוון שאין לי הרבה תשובות מעבר לשאלות. השאלות כאן הן העיקר, וכמובן שהן שולחות אותנו לחפש את התשובה לשאלת זמן הבריאה למקומות שונים לחלוטין מאלו שמקובל לחפש אותה בהם.

מה שכן קשור לספרו של תומר, היא שאלת "העולם כאשליה", שאליה הוא מתייחס בספרו, ולכך אקדיש את הפרק הבא.





  


יום שישי, 25 בנובמבר 2016

על הפמיניזם

פרופ' רות וייס, מהאינטלקטואלים הבולטים ביהדות ארה"ב, הדהימה אותי ביכולת שלה לתמצת את מהותו של הפמיניזם באמריקה בשני משפטים: "שחרור האישה עשה למשפחות האמריקניות את מה שעשה הקומוניזם לכלכלה הרוסית, ואת רוב ההרס אי אפשר לשקם. כשהגדירה את היחסים בין איש לאישה במונחים של כוח ותחרות, ולא של הדדיות ושיתוף פעולה, התנועה הפמיניסטית קרעה את המרכיב הבסיסי ביותר והשביר ביותר של החברה האנושית"(*). אישה חכמה.

פרופ' וייס עומדת כאן רק על התוצאה הזהה של שתי התנועות, אבל לא על המקור המשותף שלהן – המרקסיזם, שגם את יחסי עובד-מעביד "הגדיר במונחים של כוח ותחרות, ולא של הדדיות ושיתוף פעולה".
רוחו של מרקס עדיין מרחפת בחלל העולם, עדיין מפילה חללים חלושי-דעת בפיתוי האינטלקטואלי שלה וביומרת השחרור, הצדק והשוויון שלה, ועדיין זורעת הרס, סבל, תסכול, מדנים, דם-הרע ואיבה בן בני האדם. משני המינים.

שבעים שנה עברו עד שהבינו הפועלים את הנזק שגרם להם המרקסיזם ב"בשורת השחרור" שלו, וזרקו אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. ובכל זאת, ראוי להודות, הקומוניזם, שכשלעצמו היה תנועה הרסנית, תרם בעקיפין רבות לשיפור מעמדם ותנאי חייהם של הפועלים, בעיקר באמצעות גרסתו הרכה והמתוקנת יותר, הלא-מהפכנית – הסוציאליזם.

כך נראים הדברים גם באשר לפמיניזם האמריקאי הרדיקלי, שיעבור מן העולם בצורתו ההרסנית, אבל ישפר, בעקיפין, באמצעות גרסה רכה, שפויה ומאוזנת יותר, את מעמד האישה בעולם.

אצלנו, לעומת זאת, למרות שגם כאן הפמיניזם כבר נוגע במחוזות הזויים (נשים בטנקים), והיסטריים (הרומן של הבג"ץ עם "אשת יפת תואר") והופך אט אט לקריקטורה (ח"כ מירב מיכאלי), ישנם לפחות שני גורמים שלא יאפשרו לו להרוס טוטאלית את מוסד המשפחה בישראל, כפי שמתרחש בארה"ב: הראשון, מלחמת הקיום שאנו עדיין נמצאים בעיצומה, שלא מאפשרת לנו מרווחי אבסורד גדולים מידי. והשני והעיקרי, הלאומיות והדתיות, שאצלנו הם כוחות המושרשים עמוק הן בנפש היהודית, והן בציבוריות הישראלית, ומהווים גורמים מאזנים לנטייה הליברלית שאיננה-יודעת-גבולות, ומחזירים אותה לאיזון.

בניגוד לאמריקה, אצלנו, כך נראה, את "רוב ההרס אפשר יהיה לשקם".

*(מתוך ראיון מרתק שערך עמה אריאל כהנא ב"מקור ראשון" לפני כשבוע וחצי:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/846/661.html)

יום ראשון, 20 בנובמבר 2016

"מדיטציה יהודית" - פרק ג': תלויים באוויר

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".


את ההבדל בין התרבות היוונית (והמערבית, שהלכה בעקבותיה), לבין היהדות, ניתן לתמצת באופן זה: מעל פתחה של האקדמיה של אפלטון היה כתוב: "דע את עצמך". חז"ל אומרים, לעומת זאת: "דע לפני מי אתה עומד".


בס"ד
(י"ט במרחשון, תשע"ז)

בפרק הקודם עסקנו בשאלת מעמדו של "האני" או התודעה האנושית. בעקבות מטצינגר סובר תומר "שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע.....האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).

מצד שני, תומר מדבר כזכור גם על "שלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33) [כלומר – אין נשמה] וכן ש"לצורך המחקר אני מעמיד את קיומם האונטולוגי של מבנים מטפיזיים בספק, ומוכן להתייחס אליהם רק כהוויות אפיסטמולוגיות" (עמ' 33-34) [כלומר, אין עולמות עליונים. אין אלוהים].

מצד אחד אין "אני", אין אדם. הוא רק ייצוג. מצד שני – גם אין דבר מעבר לו – אין שמים.

בכדי להבין את משמעות העמדה, אביא כאן אמרה מפורסמת של חסידי חב"ד:
ההבדל בין "מתנגד" (אחד מאלה שהתנגדו לתנועת החסידות בתחילת דרכה) לבין חסיד, הוא של"מתנגד" ברור שהוא קיים, והוא שואל ותוהה באשר לקיום האלוקים. לחסיד, לעומת זאת, ברור שהאלוקים קיים, והוא שואל ותוהה באשר לקיומו שלו. כלומר, בשפה של תומר, המתנגד חי בתודעה "צלולה". החסיד חי בתודעה "עכורה".
תומר – ואני מדגיש שזה תומר כחוקר, במסגרת ההנחות שהוא קיבל על עצמו, כלומר אני מבקר בעצם את האקדמיה – כבר לא "מתנגד", אבל עדיין לא "חסיד". כבר ברור מעמדתו שאין "אני" (לפחות במובן הראשוני והפשוט של המושג), אבל מבחינתו הוא גם "מעמיד את קיומם האונטולוגי של מבנים מטפיזיים בספק", כלומר אין אלוהים, אין נשמה, ואין עולמות עליונים.

נבהיר זאת מזווית אחרת:
את ההבדל בין התרבות היוונית (והמערבית, שהלכה בעקבותיה), לבין היהדות, ניתן לתמצת באופן זה: מעל פתחה של האקדמיה של אפלטון היה כתוב: "דע את עצמך". חז"ל אומרים, לעומת זאת: "דע לפני מי אתה עומד".

התרבות המערבית רואה באדם את המרכז, והצו המוסרי (או אולי מדיוק יותר, האינטלקטואלי) הראשון שלה הוא – דע את עצמך, במובן של דע את "האני" שלך. שיאו של הגשמת הצו הזה הוא במה שתומר הגדיר כ"מפנה הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית". האדם המערבי, המודרני עסוק ב"לדעת את עצמו", או "גילה את עצמו". השלב הראשון הוגשם במלואו בהופעת "האדם המודרני", פריו הבשל של העידן המודרני. האדיאל שלו היה אדם רציונלי, אחראי, יוזם, לוקח אחריות על חייו, עובד ומתפרנס בכבוד, חרוץ, איש מדע, תרבות ואמנות, איש רחב דעת, משכיל. איש משפחה וערכים, בן לעמו ובן נאמן לאומתו. בעולם המודרני היו האמת והשקר ברורים, כך גם הטוב והרע. זה היה השלב הראשון – בעיקרו רציונלי-אינטלקטואלי-מדעי-חומרני. בעקבותיו בא שלב נוסף של "דע את עצמך", עמוק יותר, מתקדם יותר – השלב הרוחני. אם בעולם המודרני "התמים", רוחניות, מיסטיקה וחיפוש עצמי, היו תופעות שוליות ולפעמים אפילו מגונות, הרי בשלב הבא, השני, האדם גילה את "הממד הרוחני", והמשיך להעמיק, לחדור, "לחפור", בתוך עצמו. זהו השלב של הניו-אייג'.

ואז, בעקבות השלב השני, הרוחני והמעמיק יותר – מגלה האדם "שאין שם כלום". אין עצמי. אין אני. הכול ייצוג בלבד. בלשונו של תומר הוא מגלה "שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע.....האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).
והדגש מבחינתי הוא על המילים "האדם הוא מערכת...נטולת מרכז".

וזהו בדיוק מה שאמרו חז"ל מלכתחילה: "דע לפני מי אתה עומד". המרכז שלך איננו "האני" שלך – המרכז שלך נמצא מחוץ לו, מחוץ לתודעה! אם תחקור ותחפש אותו בתוך "האני" שלך, לא תמצא דבר. האוריינטציה העיקרית של החיים הישראליים וגם החוויה האקזיסטנציאלית היסודית שלהם היא לעמוד-נוכח, להבין שאתה חלק מהוויה אינסופית, ושעובדה זו היא היא שמקנה לך את ערכיך, את טעם ומשמעות-חייך, ואת קני המידה שלהם; היא שהופכת אותם לממשיים והיא היא שמאשרת אותם. ובלשון הזהב של הרמב"ם: "מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים".

במילים אחרות, "האני" האמתי שלך איננו התודעה. זהו רק "האני הנברא", ייצוג. "האני האמתי" שלך הוא "העצמי", הוא הנשמה, שהיא עצמה חלק מן האינסוף. יש מרכז וזהו המרכז שלך. וייעודך הוא ב"לך לך" הגדול, שקורא לך ללכת אל עצמך, ללכת אל "העצמי האמתי" שלך. להרחיב את התודעה, עד שתחפוף, תשקף לחלוטין, תכיל, תהווה כלי, לאינסופיות שבך, לאלוקיות שבך. האדם חי במתח מתמיד שנוצר מתוך הפער שבין "התודעה", "האני", לבין "הנשמה, "העצמי", והתביעה המוסרית היסודית המניעה את חייו, של כל פרט, ושל האדם כולו, של האנושות כולה, ומתוך האדם גם של הבריאה כולה – היא סגירת הפער הזה (וכמובן, זו משימה אינסופית. הדרך היא המטרה).     

עמדתו של תומר – כחוקר – מביאה אותו אמנם לתובנה שהאדם נטול מרכז, וזהו הישג כביר, הפרי הבשל של "המפנה הסובייקטיבי הגדול", אבל אותה עמדה בדיוק  – כחוקר – איננה מאפשרת לו לקבל שהמרכז הוא בחוץ, שם, מעבר, "בשמיים". ולכן: "מדובר בשלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33) – אין מרכז, אין ישות אמתית, אין נשמה. אין אלוקים.

האדם, לפי התפיסה הזו, נותר תלוי בין שמים וארץ.

למעשה העמדה הזו של ה- PSM, היא כבר עמדה פוסט-מודרנית, שכן היא מפרקת את העמדה המודרנית, שבה ניצב האדם על קרקע יציבה, וחי בעולם של ערכים ברורים וזהויות מוגדרות; היא "מושכת את השטיח" מתחת לרגליו של האדם המודרני.

וזוהי תמצית תרבות הניו-אייג'. מצד אחד היא מרד בתרבות החומרנית שקדמה לה, ומאידך היא ממשיכה אותה במה שהיא מעמיקה את "המפנה הסובייקטיבי" ומביאה אותו עד אבסורדום. תרבות הניו-אייג' היוותה איום על העולם המודרני – שכן במהותה היא פתחה בפני האדם את השמיים – אבל הוא ידע להשתלט עליה, לנכס אותה, למסחר ולהפוך אותה למוצר צריכה, כפי שתומר מסביר יפה בספרו. בשלב זה לפחות, האיום סוכל.

ומזווית אחרת, ומשלימה: הניסיון הזה של תרבות הניו-אייג' "להיפתח אל השמיים" היווה סיכון ל"מפנה הסובייקטיבי" כולו – שהרי הוא היה בנוי על "חציצה, "ונסירה", כנ"ל – ולכן עמדת האקדמיה, ששוללת את "הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם", היא בבחינת ניסיון שלא להיכנע ולהיבלע ברוחני, אלא לכבוש אותו. לנכס אותו לעצמה. לדבר על הנשמה ועל האלוהים במושגים מדעיים-אקדמיים, שכן אחרת עולם האקדמיה מעמיד עצמו בסיכון.

וכאן אנו עומדים – או ליתר דיוק מרחפים – "האני" הופך ל"אין". ובצדק. אבל להתחבר ל"יש האמתי" הוא עדיין לא נכון.

זוהי מעלתו של המצב הפוסט מודרני, אבל גם חסרונו. האדם לא יוכל להמשיך עוד זמן רב לחיות תלוי בין שמיים וארץ. והוא שכתבתי בפרק הראשון בעניין השלב השני של "הנסירה", בדבר ההכרח להתחבר מחדש לשמיים, אמנם בלי לאבד, מבלי למחוק, את האדם.

בפרק הבא התכוונתי לעסוק בליבת הספר "מדיטציה יהודית" – בנושא המדיטציה עצמו. אבל מתוך הדיון האחרון עולים שני נושאים חשובים ומרתקים אחרים: העולם ובריאת העולם; ומהי מטרת "החוויה המיסטית" לפי תורת ישראל, ובהם אעסוק בפרקים הבאים.





יום רביעי, 16 בנובמבר 2016

טראמפ הוא הריאקציה - לא הפתרון

לריאקציה שבאה לידי ביטוי מובהק בניצחונו של טראמפ אין תוכן עצמי. תנועת מטוטלת איננה פתרון והיא טומנת בחובה סכנה של הרס עצמי. התרבות המערבית מטולטלת בין שלוש יסודות – הקודש, האומה, והאדם – שרק בתרבות הישראלית היא יכולה לקבל השראה כיצד למזגם באופן מתוקן. התנאי לאפשרות להיות ניזון מהשראה זו הוא חזרתו של המערב מיחסו לישראל ההיסטורי בכלל, ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט.


בס"ד
(ט"ו במרחשון, תשע"ז)



"בניין העולם, המתמוטט כעת
לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם,
דורש הוא את בניין האומה הישראלית.
בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד,
וכולו מאוחד עם בניין העולם,
המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות –
וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל (הרב קוק, אורות, עמ' ט"ז)".


התודעה הישראלית מיוסדת על שלושה עיקרים: הקודש, האומה והאדם. או: האידאה האלוקית, האידאה הלאומית וההומניזם. אידיאל האדם הישראלי, "אתם קרואים אדם", הוא גיבוש והתכה מושלמת של שלושת היסודות הללו לכדי אחדות אורגנית אחת שלמה ומלאה, ללא סתירות פנימיות. שלושת הצדדים הללו מתבטאים בשלושת גדולי האומה: אברהם – ההומניזם בקדושה, אהבת האדם המושרשת באהבת אלוקים ונובעת ממנה; דוד – המלכות, האידאה הלאומית בשכלולה השלם; משה – דעת האלוקות השלימה. ר"ת אד"ם.

כשלוקחים כל אחד משלושת היסודות האלה כשלעצמו ומנתקים אותו מהאיזון ההרמוניה וההשלמה ההדדית של השניים האחרים – מקבלים קריקטורה. האיזון ההדדי ביניהם הוא תנאי ליכולתו של כל אחד מן היסודות שלא לחרוג או לגדול באופן חסר פרופורציה, להשתלט על כל האחרים, ולהפוך את הברכה לקללה.

אירופה שאבה מן היהדות שניים מיסודות אלה: הרעיון הדתי והרעיון הלאומי. היהדות, הישראליות, איננה דת. היא מכלול שלושת המרכיבים הללו יחד והיא הכישרון הטבוע בנו להופיע אותם ולחיות אותם כאחדות אחת. המושג המודרני הקרוב ביותר שיוכל להבהיר תופעה זאת הוא מושג הציוויליזציה. היהדות איננה דת – היא ציוויליזציה. אבל אירופה, באמצעות הנצרות, ובעקבותיה התרבות המערבית, אימצו להן יסוד אחד – דעת האלוקות – ניתקו אותו מהשאר, והפכו אותו לקריקטורה, לדת. רוב הביקורת העכשווית כנגד הדת בכלל, והיהדות בפרט, היא מתוך ההנחה שהיהדות היא דת, בדיוק כמו הנצרות. אבל היא לא, כאמור.

אחרי שהחיקוי הזה נכשל ואירופה הכירה בעת החדשה בנזק שגרמה הנצרות להתפתחותה, היא אימצה לה מתוך המסורת הישראלית יסוד אחר, שגם אותו היא הכירה מתוך כתבי הקדש – הרעיון הלאומי. רעיון זה נועד באירופה למלא את החלל הריק שנותר לאחר נפילת הנצרות והפך לתשתית התרבותית והחברתית של אירופה והתרבות המערבית. העיוות של אימוץ יסוד אחד במנותק מן המכלול נחשף הפעם הרבה יותר מהר ובצורה הרבה יותר מפלצתית. בניה החוקיים של הלאומיות האירופית – הפשיזם והנאציזם – הביאו על אירופה אסונות כה כבדים, שהיום הפכה הלאומיות במערב בכלל ובאירופה בפרט למילה גסה.

לאחר שהנצרות והרעיון הלאומי האירופיים נזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה, הציבה התרבות המערבית כיסוד להווייתה את רעיון האדם – ההומניזם. רעיון זה כבר איננו רק יהודי. הוא "כיכב" גם בתרבות היוונית-אתונאית העתיקה. הוא גם היה ברקע במשך כל תקופת הנאורות, ההשכלה ובכל העידן המודרני. ושוב, בניתוקו משאר המרכיבים, הפך גם ההומניזם המערבי לקריקטורה. במקום "ישראל אשר בך אתפאר" המקורי, זה המחנך את האדם להכיר את מקומו בבריאה, לקבל עליו עול מלכות שמים, אידיאל המעמיד אדם של "דע מאין באתה ולאן אתה הולך", בוגר, יציב, אחראי, מפוכח, נטול אשליות דמיונות וגחמות – במקום כל האידאל האנושי המפואר הזה – העמידה התרבות המערבית, באירופה ובארה"ב, אידיאל של אדם תלוש ומבולבל, אינדיבידואל המנותק משורשיו, הן החברתיים, הן הלאומיים והן האלוקיים; עבד לתאוותיו, יצריו, דמיונותיו וחולשותיו, שאיננו יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אוהב לאויב.

מן הכפירה של "הנאורות", שאמורה הייתה לשחרר את האדם ושבזמנה שימשה לצורך העלאתם של ערכים חיוביים, נותרה עתה בתרבות המערבית רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים. וכשהאדם המערבי החלוש והתלוש הזה מתעורר בוקר אחד ומבין שקמו עליו אויבים להשמידו – הוא איננו מסוגל להשיב מלחמה שערה.

אלה הם שלושת החטאים ההיסטוריים של אירופה. באחרון שבהם חטאה גם אמריקה. מזה כמה עשורים הולכת התודעה הפוסט-מודרנית ומחלחלת למעגלים הולכים ומתרחבים של האומה האמריקאית. אבל אמריקה, בניגוד לאירופה, עדיין אומה צעירה יותר, ולכן גם בריאה יותר. האינסטינקטים שלה עדיין בריאים והם הביאו אותה בימים אלה לתנועת ריאקציה למהלך הפוסט-מודרני, שחדר עמוק לתוך האקדמיה, האינטליגנציה ומעצבי דעת הקהל באמריקה, ועלה לגדולה ולשלטון הפוליטי עם הקלינטונים ובעיקר עם אובמה.

אבל לריאקציה הזו, שבאה לידי ביטוי מובהק בניצחונו של טראמפ, אין תוכן עצמי. ללאומיות האירופית, היא כבר איננה יכולה לחזור. כאמור, הלאומיות הזו הייתה אסון לאנושות. הפשיזם הגזענות, ובניית סולידריות חברתית על בסיס שנאת האחר, כבר מאחורינו. האנושות כבר לא תחזור אליהן. גם לדת הנוצרית כבר לא יכולה להיות תקומה. האדם המודרני חפץ בתיקון העולם הזה, לא בשלילתו למען העולם הבא. הוא איננו יכול לקבל עוד את הבריחה הנוצרית מן החיים.

השאלה הגדולה שנשאלת היום היא לאן תצעד אמריקה, ובעקבותיה התרבות המערבית כולה, עכשיו, כש"הדיקטטורה של הנאורות" – שהפכה את האידיאה של האדם ו"זכויות האדם" לקריקטורה – נפלה. תנועת מטוטלת בין שלושת היסודות הללו איננה פתרון; היא טומנת בחובה סכנה של הרס עצמי, מתחים ומאבקים בין קצוות שלא יכולים להגיע לאיזון ולהרמוניה ביניהם. על בסיס איזה רעיון יבנה העולם החדש?

התרבות המערבית בכלל והעידן המודרני בפרט הביאו ברכה אדירה לאדם. הן נתנו לאנושות אין סוף ערכים, תרבות וקידמה. האנושות לא הייתה יכולה להיות מה שהיא בלי התרבות המערבית, ולא תהיה בעתיד אנושות בלי התרבות המערבית, או לפחות המורשת שלה.

המשימה של "הצלת המערב" מהרס עצמי, היא אם כן משימה כלל אנושית. אבל היא לא תוכל לצאת אל הפועל בלי שהתרבות המערבית תבין את המשמעות ההיסטורית של תחיית עם ישראל בארץ ישראל; בלי שתבין שחזרת ישראל למקומו הטבעי באנושות היא תנאי לשיקום האדם בכלל והמערב בפרט; ובלי שתכיר שתחיית ישראל בארצו וחזרתו לעצמו, לתרבותו ולערכיו, היא אינטרס כלל-אנושי ראשון במעלה.

בלי ההשראה המוסרית הישראלית המתוקנת שתתווה לאנושות את הדרך כיצד להרכיב יחד את שלושת היסודות – הקדש, האומה והאדם – לא תוכל התרבות המערבית להמשיך להתקיים ככזאת. והתנאי לאפשרות להיות ניזון מההשראה הישראלית הזו הוא חזרתה מיחסה לישראל ההיסטורי בכלל ולמדינת ישראל ולתחיית ישראל בארצו בפרט. אין למערב מקור אחר להתחדש ממנו; אין לו מגדלור מוסרי אחר; אין לו מקור אחר של דוגמה לחיוניות לאומית, בריאות, חפץ חיים ומסירות נפש מתוקנת.

תחיית ישראל בארצו היא חזרתו לתפקידו וייעודו – ישראל בין העמים כלב בין האומות. המערב יכיר בכך; לא תהיה לו ברירה, אם נותר בו עדיין זיק של חפץ חיים.
וגם אנחנו נכיר בכך. גם לנו לא תהיה ברירה.




  

יום ראשון, 13 בנובמבר 2016

"מדיטציה יהודית" - פרק ב': האני "השקוף" והאני "העכור"

רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".


הפרק שעניין אותי יותר מאחרים בספר "מדיטציה יהודית" היה הפרק "החוויה המיסטית", שהוא פרק מרכזי, ומניח את התשתית למחקר כולו. ישנם בפרק זה כמה פנינים, או "ניצוצות קדושים", שיכולים לדעתי להשתלב בכל ספר מבוא ללימודי הקבלה והחסידות. אלא שיש לפני כן צורך "לחלץ" אותם מתוך המארג בו הם מופיעים, שכן את המארג כולו, כפי שאסביר בהמשך, קשה לקבל מעמדתה של אמונת ישראל.

אתחיל בכך שבפרק זה נתקלתי בחוסר אחידות מושגית. כאמור בסוף הפרק הקודם של התייחסותי, תומר משתמש לפעמים בביטוי "העצמי הנחצץ", מושג שטבע צ'ארלס טיילור, ולפעמים (לפחות פעם אחת כזו מצאתי, בעמ' 132) בביטוי "האני הנחצץ", ובאותה משמעות. כפי שאפרט בהמשך, לדעתי יש צורך בהבחנה חדה בין המושג של "האני" לבין המושג של "העצמי". גם המושג של "העצמי המודע" (עמ' 36, בציטוט מתוך של מטצינגר), ו"יישות מודעת" (עמ' 33), לא מובנים בדיוק, בעיקר כשתומר קורא לאחרונה בסוגריים – "נשמה". למרות שעברתי על פרק זה כמה וכמה פעמים, לא הצלחתי להבין את "המפה". איזה מושג, מציין מה בדיוק.

סביר שהסיבה היא העובדה שחלק מן המושגים מתורגמים מלעז (self לדוגמה) והמעבר לעברית משבש את התרגום. כאמור בפרק הראשון, המושג "העצמי הנחצץ", מתורגם מלעז, (buffered self),  מה שהופך את התרגום לעברית, כל שכן למושגי הקודש, לכמעט בלתי אפשרי. בסופו של דבר, בכל שפה משוקעת תפיסת העולם של האומה הדוברת אותה. עם זאת, ייתכן מאד שהסיבה היא קוצר המשיג (אני), וייתכן גם אחרת.

אבל ייתכן גם שהבעיה טמונה במקום אחר. תומר מציין במפורש ש"הנחת המוצא שהמחקר נשען עליה לצורך חקירת החוויה המיסטית היא נטורליסטית.....מדובר בשלילת הקיום של ישות ערטילאית ועצמאית באדם" (עמ' 33). וכן "בהמשך לכך, אסביר להלן כל דיווח אמי, כלומר מטעם המיסטיקן, בדבר ניתוק בין ישות מודעת לעצמה ("נשמה") לגוף המיסטיקן, על ידי פנייה למצבי תודעה שונים, ולא כפשוטו. במחקר זה תיאורים כאלה ייחשבו לחוויות נפשיות, כלומר שמתרחשות מתוך אינטראקציה בין המיסטיקן למושא אמונותיו, אבל בתוך נפשו (גופו ותודעתו). לצורך המחקר אני מעמיד את קיומם האונטולוגי של מבנים מטפיזיים בספק, ומוכן להתייחס אליהם רק כהוויות אפיסטמולוגיות" (עמ' 33-34).

זו הצהרה חשובה מאד. תומר אמנם איננו קובע "שלבד מהמניפולציה התודעתית אין [בחוויות המיסטיות] דבר". לדבריו "אין כאן גם קביעה לגבי המעמד האונטולוגי של ישויות מטפיזיות כלשהן, אולם לצורך המחקר אין ברירה..." (עמ' 33, הערה 8), אבל עם כל זה, הנחת העבודה לצורך המחקר היא, במילים פשוטות, שאין נשמה "מלבד ממניפולציה תודעתית", ושאין "עולמות עליונים". הכול בראש של המיסטיקן. זהו סד אקדמי-מדעי, שתומר מקבל עליו במחקר זה, מתוך הכרה שבמחקר מסוג זהו תנאי הכרחי. הוא מודע אמנם לעובדה שייתכן שלא כך הדבר, אבל זוהי הנחת העבודה לצורך המחקר.

המשמעות של הנחה זו היא רחבה מאד. ראשית, זה מחייב לצמצם את המושג של "הנשמה", ו"העצמי", "לדחוס" אותם לתוך התודעה או אפילו הגוף כנ"ל, ולהסביר אותם במונחים רציונליים, או "לתרגם" אותם לשפת התודעה ומושגיה. נראה לי שזה אחד המקורות לחוסר הבהירות המושגית.

שנית, תומר לוקח את החוויה המיסטית, שניכר שהוא יודע עד כמה היא פלאית, עשירה, ורב-גונית, ועד כמה היא מאשרת את וודאותה מיניה וביה (מתוך עצמה), והוא אף מציין זאת, ו"מכניס אותה לארונית המגרות", לקטגוריות המחשבה, למערכת המושגים הרציונלית של עולם המדע והאקדמיה.

זה מובן, זה סביר, אפילו מתבקש, אבל מגביל מאד את הדיון. קצת קשה לגעת בחוויה המיסטית ברצינות במגבלות אלה. הדבר דומה לכתיבת מחקר על העיר העתיקה בירושלים, בתנאי שכל מה שמותר לך הוא לצפות עליה בטלסקופ מהר הזיתים. אבל בסדר, זהו העולם האקדמי, על מעלותיו ומגרעותיו.

אבל זה גם פותח לי פתח להתמודדות קלה יותר עם (לפחות )הפרק הזה במחקר. שכן אני הולך לעשות דבר דומה. להפוך את המחקר של תומר לאובייקט חקירה שבו אני מרשה לעצמי להשתמש ב"ארונית המגירות" של המחשבה הישראלית. אשתמש כאן במערכת המושגים של עולם החסידות והקבלה בכדי לנתח את הניתוח של תומר. זה יאפשר לי "לברר את הניצוצות" שכאמור קיימים כאן. ויחד עם זאת – לדחות את המארג כולו.





ותחילה, אנסה להגדיר או "למפות" כמה מושגים "במארג שלי":

"עצמי" – העצם. על פי הגדרתו הוא איננו מתחלק. "עצמי" לא יכול להיות "נחצץ". "כשאתה אוחז בחלק מן העצם, אתה אוחז בכולו" (הבעש"ט). זהו יסוד בחסידות. העצמי הוא האין-סוף. מקור הכל. "הדבר כשהוא לעצמו" בלשונו של קאנט. הוא "היש האמתי". כנראה מה שנקרא במזרח "אטמן" וכפי שתומר מפרש בסוגריים – "העצמי האמתי" (עמ' 43, הערה 31). העצמי הוא אינסופי ולכן לא יכול להיות נתפס בשכל האנושי, מוגדר או מובן בתודעה האנושית, שעובדת באמצעות מושגים, שעל פי הגדרתם הם סופיים. הוא תמיד נותר מעבר.

הנשמה - ביסודה היא ישות עצמית. היא מופע של העצם, של האינסוף. ולכן היא "חלק" (במירכאות, כמובן, וכנ"ל מהבעש"ט) ממנו, ניצוץ ממנו. משום כך היא איננה יכולה להיות מודעת בשלמותה.

האור – האופן שבו העצמי מתגלה לתודעה. כמו קרני השמש, שבוקעות ממנה, ולמרות אורן האינסופי, הן אינן העצם. לכן לאור אין ישות עצמאית. הוא אור של...., אור של העצם.

הנשמה מהווה אמנם ניצוץ מהעצם, וככזו נותרת תמיד מעבר, ובכל זאת הארה ממנה מתגלית. היא מאירה. בוקע ממנה אור. לכן אנחנו מבחינים בין עצם הנשמה, לבין אופני ומדרגות התגלותה-הארתה. הנשמה "יורדת", כלומר הולכת ומתגלית, הולכת ומצטמצמת, בחמש מדרגות, שנקראות בקבלה נר"ן ח"י (מלמטה למעלה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה). שלוש מתוך חמשת המדרגות הללו חודרות לתודעה, "מתיישבות", נקלטות,  בשכל, ברגש, בחוויית החיים ובאנרגיות החיים. אנחנו מודעים להן. וכך בעצם התודעה שלנו, שהיא סופית ומוגדרת, היא גלוי – מצומצם מאד – של אור הנשמה המקורי, שהוא מצד עצמו אינסופי. התודעה שלנו איננה "העצמי". היא רק "אור של". השתקפות.

שכבות הנשמה המתגלות – שנקראות בקבלה אור פנימי – הן הן התודעה, "האני". המדרגות שאינן מתגלות הן על מודע, הן "אור מקיף", הן הרקע,  אבל קיימת זרימה מתמדת מן העל-מודע אל התודעה.

"האני" הזה מתלבש "בגוף", בחומר.

וכמובן, לשיטתנו, בניגוד להנחת המחקר של תומר, הנשמה, במקורה, כלומר "היחידה", היא ישות ממשית. אדרבא, היא "היש האמתי". ולמרות שהיא "עצמית" ביסודה, ובמובן זה לא מוגדרת ולא סופית, ולכן איננה יכולה להיות "אישית", למרות זאת בשלבי "ירידתה" היא "נבראת", ואז הופכת לאישית או לפרטית, ומקבלת איכות מסוימת ומוגדרת, "מתלבשת", באופן שאנו יכולים לדבר על נשמה של אדם מסוים – "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי", אנו מודים לבורא עולם בברכות השחר. 

ומהו מעמדו של "האני"? של התודעה? כאן נכנס המחקר של תומר ומסביר בצורה מצוינת את הסוגיה, עד כדי כך טוב, שכאמור, הייתי מכניס את ההסבר ללימודי מבוא לחסידות.

תומר צועד בסוגיה זו בעקבותיו של תומס מטצינגר: "במרכז התיאוריה של מטצינגר עומד מודל העצמי הפנומנלי (Phenomenal Self Model או בקיצור PSM), שמהווה למעשה את העצמי האנושי [ובמושגינו שלנו – "האני", או "התודעה"]. ה- PSM הוא מודל שהאורגניזם האנושי בונה לעצמו...(וכאן מצטט תומר את מטצינגר): 'התכולה של ה- PSM היא תכולת העצמי המודע: התחושות הגופניות שלך כעת, המצב הרגשי שלך כעת, יחד עם כל התכולה של העיבוד הקוגניטיבי הנחווה בצורה פנומנלית....בצורה אינטואיטיבית, ובמובן מטפיזי ניתן לומר שאתה [כלומר, "האני" שלך] הנך התכולה של ה- PSM שלך". (עמ' 36).

"האורגניזם האנושי...הוא מקרה מיוחד שבו מערכת יוצרת בזמן אמת ובאופן מתמשך מודל של עצמה" (שם). אלא שאנו לא מודעים לכך. איננו מודעים לכך ש"האני" שלנו הוא רק ייצוג. המודל הזה שלנו הוא עבורנו "שקוף". איננו רואים שהוא רק מודל. "על אף שחוויית הפגישה עם העולם היא כולה תוצר של המוח שלנו, אנחנו לא חווים את העולם כיציר מוחנו, אלא כ"אמיתי", "שם בחוץ". אנחנו לא רואים "מודל של עולם", אלא עולם" [ואל המשמעות המפליגה של הדברים לשאלת מעמדו האונטולוגי של "העולם" ולשאלת בריאת העולם, אקדיש בהמשך פרק מיוחד]. אבל מה שמעניין כאן את תומר הוא "האני" ומעמדו האונטולוגי [כלומר, באיזה מובן הוא "קיים"] והוא ממשיך: "באותה מידה גם מודל העצמיות שלנו שקוף. אנחנו רואים "דרך" מודל העצמיות, ולכן לא רואים אותו. זו הסיבה שאיננו מודעים שיש לנו מודל של עצמיות, כלומר זו הסיבה שכל אחד מאתנו חושב "יש לי אני", ולא "יש לי מודל של עצמיות". פירושו של דבר הוא שאין לנו "אני" כיסוד מהותי וקבוע. על פי מטצינגר, האני שלנו אינו יותר מאשר ייצוג מתמשך של האורגניזם, את עצמו, לעצמו. ....האדם [הוא] מערכת אורגנית נטולת מרכז..." (עמ' 37).

ותומר ממשיך: "אילו מודל העצמיות שלנו היה עכור, כלומר היה מתברר לנו (כלומר, לאורגניזם האנושי שמודע לו) שהוא יציר מוחנו, לא היינו יכולים להמשיך להחזיק באשליה שיש לנו מרכז של עצמיות [ובמושגים שלנו – לא היינו מיחסים ל"אני" שלנו ישות או מציאות]. היינו חווים תחושות ומחשבות שעולות ויורדות ללא עוגן מרכזי, ואת האורגניזם כפעילות מאוחדת, ללא מרכז". מכאן שהנירוונה אינה "חוויה מיסטית" כשלעצמה, אלא תובנה שמשולבת עם שינוי במצב התודעה"(שם).

ועל בסיס זה מסביר תומר את החוויה המיסטית, לפחות מן הקטגוריה הזו: "ברצוני להציע שגם חוויות מיסטיות שבהן המיסטיקן מדווח שכל העולם מלא "אור" אלוהי, בשכינה, ברוח הקודש, או שכל העולם הוא האלוהות עצמה, הן תוצאה (לפחות בחלק מן המקרים) של מניפולציה על מודל העצמיות" (עמ' 41). עד כאן תומר.

"האני השקוף" הוא אם כן מה שנקרא במושגים פילוסופיים "השכל הפשוט" ((common sense, חווית האדם את עצמו (ואת העולם שסביבו) כיש, כמציאות אובייקטיבית. "האני העכור", לעומת זאת, הוא המצב בו תופס האדם את עצמו, את "האני" שלו, כפי שהוא באמת – ייצוג בלבד.

מה שתומר מסביר כאן הוא גם פירושו של מאמר ספר הזוהר, שמאפיין את ספירת "המלכות" בקבלה בבחינת כלי "דלית לה מגרמיה כלום" (בתרגום: אין לה מעצמה כלום). המלכות היא "האני", התודעה. אין לה הוויה או תוכן מצד עצמה. היא השתקפות. היא נמשלת ללבנה, שכל אורה איננו מקורי או עצמי, אלא השתקפות של אור החמה. כמו תמונת נוף על מסך מחשב; היא איננה מציאות אמתית, אלא רק בבואה או השתקפות.

התודעה הזו בדיוק, "העכורה", היא היא מה שנקרא בספרות החב"דית – "ביטול במציאות". בלשון ספר הזהר והקבלה היא נקראת "ייחודא עילאה". היא היא התוכן הפנימי – מושא ההתבוננות (מושא המדיטציה, אם תרצו) של קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". ואגב, "ביטול במציאות" איננו "ביטול היש". אלו שתי מדרגות, או תודעות, שונות. ואתייחס להבדל כשאגיע לפרק בו תומר עוסק בחסידות חב"ד.

לטעמי השימוש בשני המושגים "האני השקוף" ו"אני העכור", הוא קצת הפוך, ותומר כנראה מודע לכך, ולכן כשהוא נדרש להם במהלך הספר, הוא מציין לא פעם שהוא מדבר "במונחים שמחקר זה משתמש בהם....(לדוגמה, עמ' 115)". לביטול במציאות מתאים יותר לקרוא שקיפות. להרגשת הישות, לתחושת האדם את עצמו כמציאות נפרדת (בלשון עממית את "האגו" שלו), מתאים יותר לקרוא עכירות. אבל תומר שומר על המינוח ועל הקוהרנטיות, ולכן "זה בסדר".  

למשמעות המופלגת של היות "האני" שלנו ייצוג בלבד, ולא "אמתי", או "ממשי" אתייחס בפרק הבא.