יום שישי, 11 במאי 2018

אופוזיציה מחוקה


באין אופוזיציה משמאל שמציעה מדיניות חילופית, תצמח לנו אלטרנטיבה מימין לליכוד. השטח פתוח ואנחנו מחכים לך, בנט.


בס"ד
כ"ו באייר, תשע"ח
(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

מרתק היה לעקוב דווקא אחר תגובתם של ראשי האופוזיציה בישראל להצהרת טראמפ על ביטול הסכם הגרעין עם איראן. את דבריהם של יאיר לפיד ואבי גבאי לא שמענו אפילו לא בבוקר שאחרי. בשלב בו נכתבות שורות אלה הם עדיין לא היו מסוגלים לייצר שום תגובה הגיונית להצהרה. במקומם שמענו את עמיר פרץ מ"המחנה הציוני" ואת עופר שלח מ"יש עתיד" מברכים על ההחלטה. הם כמובן לא היו מסוגלים לא לעשות זאת.

גם התגובות וגם השתיקות מבהירות עד כמה האופוזיציה בישראל לא מסוגלת למצוא אפילו נקודת משען אחת לבסס עליה חלופה הגיונית למדיניותו של נתניהו בנושא אירן ותוכנית הגרעין שלה. פרץ ושלח הרשו לעצמם לומר "אמת ויציב וישר ונכון ויפה הדבר הזה עלינו", מה שראשי מפלגותיהם אינם יכולים למהר לעשות, שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הפוליטית שלהם. 

לפיד וגבאי גם אינם יכולים כמובן להצטרף  לראשת מר"ץ שהגדירה את הצהרת טראמפ כ"החלטה רעה" ו"מהלך מסוכן", או לשלי יחימוביץ' שהביעה דאגה והתריעה על "סכנת מלחמה", שמא תיחשף חוסר הרלוונטיות הקוגניטיבית שלהם. בקיצור, אופוזיציה במצוקה.

אבל יש כאן הרבה יותר מזה, והרבה יותר מאשר סתם מצוקה פוליטית מקומית. אם נזכור את ביקורתה של האופוזיציה על נתניהו בעקבות הפרזנטציה של ארכיון הגרעין האיראני, שהתגלתה עכשיו במלוא תפארת נחיצותה; ואם נוסיף לחשבון את מתקפתה על נאומיו בשני בתי הקונגרס האמריקאים, שגם הם הוכיחו עתה את ערכם; ואם נעלה שוב על דעתנו את אזהרותיהם החוזרות ונשנות על האסון המדיני שממיט נתניהו על יחסי החוץ של ישראל; ואם נצרף לכך גם את תמיכתם הכנה, אפילו היום, ברעיון שתי המדינות ובדו-שיח מדיני עם "הפלסטינים", ואת תמיכתם בהתנתקות ובעיקר בהסכמי אוסלו, שהם עדיין לא מסוגלים להצהיר שהיו טעות היסטורית – וזו רשימה חלקית בלבד כמובן – יתבהר לנו שלאופוזיציה בישראל לא נותרה שום נקודה מוצא הגיונית, אחראית, בוגרת ומתקבלת על הדעת, לביסוס עמדה מדינית-ביטחונית חילופית לזו של הליכוד בכלל ונתניהו בפרט.

וזו לא תופעה נקודתית. אלא תופעה היסטורית. לאורך כל העשורים האחרונים בחזית המדינית-ביטחונית, התמוטטה עמדת השמאל הישראלי לחלוטין אל מול עמדת הימין, ועמדתו של נתניהו הפכה לקונצנזוס לאומי. אם נצרף לכך גם תזכורת על עמדת השמאל והאופוזיציה בשאלת מאגרי הגז, ואת פריחתה של הכלכלה בישראל והצלחת מדיניות נתניהו גם בתחום הזה, נוכל להגיע לשורה התחתונה ולסכם: אין אופוזיציה בישראל.

נכון, בשאלות דת ומדינה יכולה עדיין האופוזיציה למצוא איזו נקודת משען לאחיזתה, כמו גם בנושא שלטון הבג"ץ, אבל בשני אלה אין בכדי לבסס אלטרנטיבה כוללת לימין בישראל. שלי יחימוביץ ניסתה להיתלות כך בנושאי סוציאל-דמוקרטיה וכשלה. מוקד המציאות הישראלית הוא עדיין הממד המדיני-ביטחוני.

העובדה שיאיר לפיד עדיין נמצא בתחום ה-20 המנדטים בסקרים, איננה נובעת מכך שיש לו מדיניות חילופית למדיניותו של נתניהו בשאלות הללו; היא איננה ביטוי לאי הסכמתם של ישראלים רבים עם מדיניותו של נתניהו, אלא לקושי הפסיכולוגי שלהם להזדהות עם נתניהו עצמו, אישית, בעקבות מסעי הדמוניזציה שנעשו לו כאן בעשורים האחרונים.

אם כן, לנוכח מחיקת האופוזיציה הישראלית, התהליך ההיסטורי המסתמן בפנינו הוא של מעבר הדרגתי של התודעה הציבורית ימינה. הליכוד ועמדותיו הם היום המרכז, הקונצנזוס, והשמאל הישראלי הולך ושוקע, הולך ומידלדל, הולך ומוצא את מקומו בשולי ההיסטוריה.     
  
ומכיוון שאין חלל ריק במציאות, ומכיוון שאופוזיציה רלוונטית איננה רק צורך חיוני של הדמוקרטיה אלא גם צורך היסטורי חיוני על מנת ליצור תנועה, דינמיקה והתפתחות בחברה; שכן אלה אינן יכולות להיווצר אלא רק באמצעות שני כוחות מנוגדים, עולה השאלה מהיכן תיווצר אופוזיציה משמעותית לקונצנזוס הלאומי המסתמן סביב מדיניותם של הליכוד ונתניהו.

והתשובה היא שאופוזיציה כזו, שמציעה מדיניות אלטרנטיבית למדיניות הקונצנזואלית, תצמח לנו בהכרח מימין לליכוד, והיא שתחליף את האופוזיציה משמאל שהולכת ומתדלדלת.

חלופה כזו הולכת וצומחת בימים אלה מכיוונו של "הבית היהודי". נפתלי בנט עומד עדיין כמעט בכל סוגיה מאחורי נתניהו, אבל גם מקפיד לא פעם לדחוף אותו קדימה. כך היום בסוגיית שלטון הבג"ץ, כך בשאלת המסתננים, כך בשאלת מעמד ההתיישבות ביהודה והשומרון ובעוד סוגיות.

נראה שבנט יכול לחדד את ההבדלים, להחריף את הניגודים ולהעז להביע עמדות אמוניות נחרצות ועקביות יותר, במיוחד בסוגיות המדיניות-ביטחוניות ובנושא החלת הריבונות. השטח פתוח והוא לא רק מזמין דיאלקטיקה היסטורית כזו, אלא אפילו מחייב אותה. היא כבר הולכת והופכת היום לכורח המציאות ולצו השעה.     


יום חמישי, 10 במאי 2018

הקפיטליזם הערל


כאלטרנטיבה מוחלטת, הן לקפיטליזם והן לקומוניזם, מעלה שב"ד מתוך תורת ישראל את עקרון היובל, אבל לא לפני שהוא מבקר את שתי השיטות הללו מיסודן. כאן לביקורתו על הקפיטליזם. 


בס"ד
כ"ה באייר, תשע"ח (10.5.18)

(פורסם במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" בשנת 2011)

הדיון הציבורי התוסס בשאלת המשטר הכלכלי הראוי לנו, חושף שוב את הבסיס האינטלקטואלי השטחי של תחייתנו הלאומית. העמדות השונות בויכוח מתארגנות לאורך ציר אחד בלבד: קפיטליזם – סוציאליזם, על גווניהם השונים. ובכן, שני משטרים כלכליים שמקורם בהלכי-מחשבה וערכי מוסר זרים, שדבקנו בהם כדבר מובן מאליו, ובלי קשר פנימי לבעיות המיוחדות של תחייתנו הלאומית. כשנתעמק מעט בבסיס המוסרי של השיטות הללו, נגלה בקלות ששתיהן פסולות מלשמש לנו כקנה מידה או אידיאל, לתכנון הכלכלי של תחייתנו. עם זאת, במאמר זה אעסוק בביקורת הקפיטליזם בלבד.

אינדיבידואליזם עקבי


הקפיטליזם, כידוע, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הקפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים.  

המוסר הקפיטליסטי הזה מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום. אמנם היהודים בגלות היו תמיד גדולי הקפיטליסטים, אך זו היתה מבחינתם תמיד רק "מדיניות חוץ", דרך התמודדות והישרדות מול הסביבה הנוכרית. מערכת היחסים הפנים-קהילתית של החברה היהודית המסורתית בגלות, התאפיינה – לפחות עד התפוררותה בעקבות ההשכלה – בסולידאריות ואחווה יוצאות דופן. אין פלא אם כן, שהציונות, עד קום המדינה, נטתה דווקא לסוציאליזם ולא לקפיטליזם והתאפיינה בהרגשה לאומית-קיבוצית-אידיאליסטית שהיתה האמת הפנימית שלה. מה עוד שרק מתוך אוירה מוסרית שכזו ניתן היה כמובן לבנות את היש החומרי של היישוב והמדינה מתוך הלא-כלום.

האחווה הבין-יהודית הזו איננה סתם "סולידאריות" אלא – ברית. הניגוד לברית הזו היא הערלות – תודעה על פיה האדם רואה עצמו מנוכר-בעצם לכל הסובבים אותו, אטום להם, וממילא תופס אותם כחפץ, כאובייקט וכאמצעי.

פלא הוא בעיני שישנם בתוכנו מי שמדברים על תחיה לאומית, ולא כל שכן על תחיה משיחית וגאולה ארצית שלמה, ולא חשים עד כמה המוסר הקפיטליסטי מנוגד ליעדים אלה. משימת הגאולה הארצית והתחייה המשיחית שלנו היא קודם כל משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו – בברית קודש – להגשמתה. המוסר הקפיטליסטי, האינדיבידואלסטי-ערלי – מלחמת הכל בכל – לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

מכאן למימד הזמן: תפיסת העולם שמהווה את הבסיס לקפיטליזם היא תודעה של "כאן ועכשיו" אינדיבידואליסטי חמור. התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.

האבקות כלבים


אין ספק שבנסיבות מסוימות הקפיטליזם יעיל מאד לשגשוגה של כלל החברה, אבל אחרי תקופה קצרה של שגשוג ופריחה, הפיצול וההתחרות המונחים ביסודו מתחילים לתת את אותותיהם. הקבוצות שהפסידו בתחרות, מתחילות להבין שהכוח הכלכלי שהצטבר בידי הקבוצות המנצחות דן אותם לנחיתות עולמית ולניצול. התחרות החופשית, שהביאה ברכה לחברה בתחילתו של התהליך, הופכת למשחק מכור – כלי נוח ביד המנצחים לשם הנצחת ההגמוניה שלהם והגברתה.   

כשמגיעה החברה הקפיטליסטית לשלב זה, חדלה התחרות להיות הוגנת ויצרנית, תחרות שמפתחת את החברה, והיא נהפכת לתחרות על הישגי העבר, תחרות מרדנית המהרסת את החברה ומבזבזת את מרצה לשווא. היא מפסיקה להיות זרז לפיתוח, ומתחילה ללבות רגשי תסכול וקנאה. הפערים החברתיים מתרחבים, הסולידאריות הלאומית נהרסת, והתרוששות של המוני-עם מתרחבים והולכים היא הכרח המציאות. העושר מתנקז בהכרח לפחות ופחות אנשים, ואלה חייבים להמשיך ולצבור אותו בתחרות ביניהם, ועל חשבון שאר ההמונים. שיטה זו מכילה את סתירתה בתוכה; מרידה בשיטה כזו ופיצוצה של החברה מבפנים הן שאלה של זמן בלבד. אם בטווח הקצר התגלה הקפיטליזם הזה כיעיל לחברה בכללותה, בטווח הארוך הוא הרסני.

יעילותו של הקפיטליזם נובעת מהתבססותו על היצרים הנמוכים של האדם – התחרות, הקנאה, תאוות הממון והצריכה. אלה אכן גורמים רבי עוצמה בהפעלתו האינטנסיבית של הפרט, אך ברור לכל מה סופה של חברה שאלה הם היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים. את העיקרון הפסיכולוגי של יעילותו של הקפיטליזם יודעים גם מאמני כלבים. הם יודעים ששיסוי הכלבים זה בזה יביא למיצוי כל הפוטנציאל החייתי שלהם ושל מקסימום כישוריהם האגרסיביים. מאד מאד יעיל. אבל ה"החזירות" הזו, שהיא מנוע הצמיחה של הקפיטליזם, היא רק סימפטום. הפגם השורשי העומד ביסודו היא "הערלות".

תרתי דסתרי


אבל הנזק החמור יותר, אם יכול להיות עוד נזק חמור מזה לחברה, הוא הנזק הרוחני, ודווקא בנקודה זו ניכר עד כמה המוסר הקפיטליסטי פסול לצרכי תחייתנו הלאומית.

כי הפיצול האינטרסנטי נושא בחובו גם פיצול רוחני מתאים, כדי לספק בנייני-על מתאימים לאינטרסים המתחרים ביניהם. האינטרסים הכלכליים המנוגדים מחייבים בניית רציונליזאציה אידיאית שתצדיק אותם. מאבקם של האינטרסים הכלכליים זה בזה אינו נעשה בשמם, אלא בשם אידיאלים וערכים שמגויסים לצורך הצדקתם. ניתן לראות דוגמה מובהקת מהעבר הקרוב: התמיכה של הקהילה העסקית ובעלי הממון באידיאולוגיה של "שלום עכשיו" ובהסכמי אוסלו נובעת, קודם כל, משיקולים אינטרסנטים. לדעתם השלום טוב לעסקים; שוקי המזרח התיכון והעבודה הזולה שהם יכולים לספק קורצים להם. תמיכתם באידיאולוגיה של השלום היא דוגמה מובהקת לבניין-על שכזה.

ריבוי האינטרסים – שהוא כאמור בבחינת "בילד-אין" בחברה הקפיטליסטית – מוליד ריבוי בנייני-על אידיאולוגיים שכאלה, שנועדו להצדיק אותם ולשרתם. ומכיוון שהאינטרסים מנוגדים – כך גם בנייני-העל הללו. התוצאה היא חברה שמתרבים בה לא רק אינטרסים חומריים סותרים, אלא גם אידיאלים וערכים מתנגשים. מיותר להסביר עד כמה דבר זה מנוגד לאחדות-השאיפה-הלאומית, שאנו זקוקים לה במצבנו הלאומי כאוויר לנשימה, לא רק בכדי לקדם את תחייתנו, אלא אפילו רק בכדי להישרד בקיבעונה העכשווי.

יתר על כן: משעולות האידיאולוגיות הללו, וחלקן כמובן מנצחות במאבק, הן מוליכות אותנו, לפי החוקיות והדינמיקה הטמונות בחובן, ודווקא לפיה – לעתיד ערכי-מוסרי-אידיאי מעורפל, מקרי, לא ידוע, לא מתוכנן, שאין לו ולא כלום עם העבר הישראלי-יהודי וכמובן שלא עם העתיד הישראלי על יעדיו אתגריו ומטרותיו. בתהליכי התפתחות כאלה, שהם מנת חלקם של כל העמים, אנו יודעים אולי מאין יצאנו אך לא יכול להיות לנו שום מושג קלוש לאן נגיע.

"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס מאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".

הקפיטליזם יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הקפיטליזם הוא סם מוות.


     




יום שישי, 4 במאי 2018

חדר ערבי בבית היהודי


בשלה העת לכונן מערכת יחסים חדשה עם אזרחי ישראל הערבים שמוכנים לראות בנו "בעלי הבית".


בס"ד
(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

י"ט באייר, תשע"ח

לאחרונה הצהיר בראיון ברדיו יו"ר "הבית היהודי", השר נפתלי בנט, שהוא אינו פוסל צירוף ערבים למפלגה. "אם יבוא מישהו שיגיד שהוא ציוני, מאמין בערכי המפלגה, שירת בצה”ל והוא עם העמדות שלי? למה לא?" אמר.  

האמת שאין חדש בהצהרה זו; אנט חאסכייה, ערביה ישראלית שבניה משרתים בצה"ל, כבר רצה בפריימריס האחרונים לרשימת "הבית היהודי". אבל מכיוון ששוב יש מי שמרימים גבה או מצקצקים, ראוי להסביר את חשיבותה של הצהרה כזו.  

לעניות דעתי, מה שבנט מנסה לעשות כאן איננו רק ובעיקר "להרחיב את השורות" – הוא מנסה "להרחיב את הראש". הוא לא מבקש, אם יורשה לי לפרש אותו, לקושש עוד חצי מנדט; הוא מנסה לפתוח לנו את הראש. לציבור הישראלי בכלל, ולציבור הציוני-דתי בפרט.

בנט קורא לנו, לציבור הציונות הדתית, לקחת על עצמנו את המשימה של עיצוב מחדש של יחסיה של החברה הישראלית עם הערבים אזרחי ישראל, כי את הבסיס ההגיוני והרלוונטי היחידי למערכת היחסים הזו יכול להציע רק הציבור שזהותו היהודית ברורה ואיתנה, ונובעת ישירות מדבקותו בתורת ישראל.

אמנם יש מי שהיו רוצים שהערבים אזרחי ישראל פשוט יתאדו, ייעלמו, אולי "יתגורשו", אבל בינתיים התושבים הערבים הללו כאן. המציאות הזו אינה עומדת להשתנות בקרוב ולכן היא מחייבת אותנו להתייחס לסוגיה. התייחסות רצינית מחייבת להתוות למערכת היחסים שבין החברה הישראלית לבין הערבים אזרחי המדינה בסיס אחר מזה שהיה מקובל עד היום – וכשל. בסיס חדש לגמרי. יהודי.

נקודת המוצא שהציע השמאל הישראלי ליצירת מערכת היחסים בין הערבים אזרחי מדינת ישראל ובין החברה הישראלית – והיא שהייתה עד עתה העמדה השלטת בשיח – הייתה ההכרה ב"לאומיות פלשתינאית" ובשייכותם של ערביי ישראל ללאומיות זו. מכאן ועל בסיס זה התפלג השמאל לשני כיוונים: או שתי מדינות לשני עמים, ובמקרה זה אמורים היו ערביי ישראל להסתפק בהזדהות עם המדינה הפלשתינאית; או מדינת כל אזרחיה. ולפעמים גם שניהם.

הערבים התאכזבו מהשמאל הישראלי ומגישתו, שלא לומר התייאשו ממנו לחלוטין. הוא לא קדם במאומה את מצבם וענייניהם. להפך. הוא ליבה בהם שלא בטובתם את היומרות של "הלאומיות הפלשתינאית" המופרכת וחסרת הסיכוי; הוא גרם לח"כים הערבים להתחרות ביניהם מי יהיה קיצוני יותר בנאמנותו לה, במקום לדאוג לאינטרסים של מצביעיהם. הוא גירה ברחוב הערבי יצרים של שנאה מרדנות והתנגדות למדינה, טיפח בו תסיסה, אלימות, תסכול וחוסר שקט, במקום לפתח בו הרגעה והשלמה עם המציאות. הערבים התחילו להבין עד כמה מזיקה להם ה"הלאומיות הפלשתינאית" שהשמאל הישראלי מנסה להדביק להם לצרכיו. הם גם מכירים היטב בצביעות ובחוסר הכנות שלו, כפי שהיטיב לבטא ח"כ זחאלקה בנאומו המפורסם נגד הגזענות של חברת הכנסת סתיו שפיר.

הזהות המדולדלת של השמאל הישראלי – לא דתית, לא מסורתית, לא משפחתית, אלא אינדיבידואליסטית ואוניברסלית – זרה לערביי ישראל. היא מעוררת בהם חשדנות וחוסר אמון. הם חשים בה זיוף. הם מעדיפים בן שיח מאמין, דתי, מסורתי ונושא זהות מובחנת. אדם המחובר לאדמתו. מישהו שמדבר בשפתם, לא פלקט קוסמופוליטי.

הערבים – לא כולם, רובם – מחכים למישהו שיקבל אותם כמו שהם, יכבד אותם כבני אדם, ויציע להם מקום כאינדיבידואלים – לא כפלשתינאים; הם רוצים להיות חלק מהמדינה היהודית – כיהודית דווקא. הוא מוכנים ליטול חלק במדינה יהודית גאה בעצמה ובטוחה בזהותה. שלא מתנצלת. כזו שהם יכולים להעריך בכנות. הם בשלים ומוכנים להכיר בכך שהארץ הזו שייכת לעם ישראל, ושהמדינה הזו היא מדינה יהודית.

לרובם אין בעיה שנהיה "בעלי הבית"; הם רק מחכים שנהיה כבר. הם מבינים היטב כמה טוב להם כאן אתנו, ומוכנים להשלים עם המצב, לגלות נאמנות ולכרות עמנו ברית. ממש כמו הדרוזים.

"המכון הישראלי לדמוקרטיה" פרסם בסקר "מדד הדמוקרטיה לשנת  2016" את התשובות לשאלה על הזהות העיקרית של המגזר הערבי בישראל. כצפוי לכל מי שעיניו בראשו – הזהות "הפלסטינית" הגיעה למקום האחרון, ובהפרש משמעותי. בשביל 29 אחוזים מהערבים הישראלים הזהות הדתית (מוסלמית, נוצרית, או דרוזית) היא העיקרית. בקרב עוד 25 אחוזים הזהות הישראלית היא העיקרית. ל-24 אחוזים הזהות הערבית היא העיקרית. הזהות הפלסטינית עיקרית רק עבור 12 אחוזים.

תרשמו לפניכם את המספר: רק 12 אחוזים מהערבים אזרחי ישראל רואים עצמם קודם כל כ"פלסטינים". כל השאר יכולים באופן עקרוני להזדהות עם מדינת ישראל על בסיס אינדיבידואלי, אם נציע להם ברצינות אופציה כזו.

בעצם הצטרפותו לבית היהודי, מצהיר חבר כנסת ערבי המשובץ ברשימה על כינון מערכת היחסים החדשה, ממש כמו מערכת היחסים שבינינו לבין הדרוזים. בשביל ערבים רבים אזרחי המדינה זו בהחלט בשורה מרגיעה שהם ישמחו להזדהות עמה; גם בשביל יהודים רבים.

הביקורת היחידה שיש לי על בנט בנושא היא שהתגובה המתחייבת לרעיון כזה איננה רק "למה לא?" כמו שהתבטא בנט בראיון הרדיו הנ"ל; התגובה המתחייבת היא בהכרח "כן".

"כן" גדול. ומהפכני. משנה סדרי עולם. ובלי להתנצל.









 


יום ראשון, 22 באפריל 2018

איש באמונתו יחיה?!


פלא הוא בעיני כיצד זה אנשים משכילים, מבוגרים, רציונליים, דוגלים בעקרון של "איש באמונתו יחיה".

בס"ד
ז' באייר, תשע"ח

פלא הוא בעיני כיצד זה אנשים משכילים, מבוגרים, רציונליים, דוגלים בעקרון של "איש באמונתו יחיה".

אכן, כל עוד מדובר במשמעות אחת של העיקרון, לפיה אין מקום לכפיה בענייני דעות ואמונות, אני מבין ומסכים לחלוטין. אפילו ריבונו של עולם לא כופה עלינו את אמתו; הוא מותיר לנו בחירה חופשית, ולפעמים, כשאין ברירה, נותן לנו ללמוד דרך הרגליים.

אבל באשר למשמעות השנייה של העיקרון, לפיה אין הבדל בין הדעות והאמונות, שכולן שוות ערך, כולן טובות ולגיטימיות, שאין אמת והיפוכה של האמת, שאין אמונות ודעות שהן מסוכנות, מזיקות, שאינן מוסיפות בריאות וחיים אלא להיפך; אמונות שאיש לא יחיה מהן – כיצד זה אנשים מבוגרים מאמינים בכך. זה נבצר מדעתי.

כי הרי ממש אותם אנשים מקפידים היטב על המזון הגשמי שהם צורכים; הם נזהרים לצרוך רק מוצרי מזון בריא ואוכל טבעי; הם בודקים היטב באותיות הקטנות שעל תוויות המוצרים מה הם מכילים; לגופם הם לא יכניסו לעולם מזון מזיק, רעיל – אז כיצד זה הם מוכנים להזין את לבם ומוחם בפסולת אינטלקטואלית.

אותם אנשים ממש, כשהם, לא עלינו, זקוקים לניתוח לב או מוח, יחפשו את המומחים הגדולים, המנוסים והמלומדים ביותר; אלה שלמדו את מלאכתם ממורים נושאי מסורת ארוכה, רבת שנים, מנוסה ומבוררת – אז כיצד זה שכאשר הם מכניסים למוחם ולבם, אותם מוח ולב ממש, תכנים רעיונות ותפיסות עולם, הם מוכנים לרכוש אותם מכל הבא ליד.

גם כשמדובר בחליטת עלי תה מרפאים, הם יודעים ללכת לזקנות, אלו שמכירות חליטה מחייה ומבריאה במתכונים שהועברו להן מדורי דורות. מתכונים של הסבתא של הסבתא. אז מדוע שכשמדובר באמונות ודעות הם אינם נוהגים כך, אלא מעדיפים "מזון תעשייתי".

כי בענייני דעות ואמונות, עוד הרבה יותר מאשר בענייני מזון גשמי ורפואה, למסורת ארוכת שנים, שעוברת מדורי דורות, מבוררת, מלובנת, מנוסה, מוכחת, שיכולה להציג קבלות – אין שום תחליף.

עם ישראל עובד על הפרויקט של "דעת אלוקים" כבר אלפי שנים; משימת חייו היא בירורן של אמונות ודעות, ושל ההדרכות המעשיות הנגזרות מהן; כל תורתו היא הבדלה בין ראוי ופסול בתחום זה, בין מועיל ומזיק, בין מבריא למרעיל, בין ממית למחייה.

אז מדוע דווקא בתחום הזה, ישנם אנשים המוותרים על מזון מלכות, ומעדיפים את המיץ של הזבל.
אז בסדר, לא כולם עדיין מבינים ש"אמונתה [של כנסת ישראל] היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידאליות לאמונות כולן, וממילא הכוח המבקר את כל המושגים האמוניים (הרב קוק, אורות, עמ' קל"ח)", אבל להאמין שכל דעה ואמונה היא שוות ערך ?!

"איש באמונתו יחיה"? לא רק שלא בטוח – אלא בטוח שלא. ישנן דעות ואמונות מזיקות, רעילות, שמקצרות חיים; אמונות ודעות שהופכות אותנו למתוסכלים, מיואשים, נרגנים, כעוסים, מאוכזבים, קצרי רוח; "מוצרי תעשיה אינטלקטואלית" שכל שומר נפשו ירחק מהם.

אז איך זה בכל זאת קורה?
כנראה שהאנשים הללו, למרות שהם רציונליים, לפחות בעיני עצמם, מערבבים בין שתי המשמעויות של העיקרון "איש באמונתו יחיה". מכך שהמשמעות הראשונה שלו – שאין לכפות דעות ואמונות – נכונה, הם מסיקים שגם המשמעות השנייה שלו – שכל הדעות והאמונות הן טובות, ראויות ושוות ערך – נכונה. הם כנראה משליכים את הלגיטימיות של המובן הראשון, על המובן השני.

ועל הטעות הזו אנשים משלמים לצערנו ביוקר. מפספסים את החיים.


יום ראשון, 15 באפריל 2018

שלב חדש בגאולה, או: איך פגשתי את שבתי בן דב


בשנות החמישים, מתוך ניתוח עמוק, מקיף ומרתק של הווייתה של מדינת ישראל הצעירה, מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה - לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה - איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה.


 בס"ד
ל' בניסן, תשע"ח
(פורסם בעיתון "נקודה" בחורף תשס"ח 2006)

ביום חורפי אחד, אי שם בשנת 90' או אולי 91' של המאה הקודמת – אף פעם לא הצלחתי לשחזר מתי בדיוק, למרות שתמיד ניסיתי – ירדתי עם חבר ל"בית יאיר" בתל אביב, לביקור במוזיאון הלח"י. אחרי סיבוב קצר במוזיאון נכנסו לראות את הספרייה. לפני צאתנו התבונן בנו הספרן, שראה שני חובשי כיפות גדולות ובעלי זקנים ארוכים, שאינם בדיוק המבקרים הטיפוסיים שלו, ואמר: "יש לי כאן איזה ספר ישן, אולי הוא יעניין אתכם". הוא התכופף לאיזו פינה צדדית, כך נחרט בזיכרוני, והוציא חבילת ספרים קטנה ומאובקת. שניים מהם היו כרוכים, לשאר אפילו לא הייתה כריכה. הספר נראה עתיק כבר אז, משהו עם עיצוב וריח של שנות הארבעים או החמישים. "זהו ספר ישן שאף אחד כבר לא מתעניין בו", אמר לנו הספרן, "זה כל מה שנשאר ממנו". על העטיפה המאוד לא מושכת, בסגנון הימים ההם, היה כתוב: "גאולת ישראל במשבר המדינה. שבתי בן דב". לקחנו את שני הספרים הכרוכים ונסענו.

בדרך, בירושלים, היה חברי צריך לרדת לכמה דקות ואני נשארתי ברכב להמתין לו. פתחתי את הספר על מנת להציץ בו, הצצתי ונפגעתי. במשך שלושת השבועות הבאים לא יכולתי להניח אותו מידי לרגע, ולא התפניתי לשום עיסוק אחר. חרשתי אותו, ועסקתי בפיצוח הספר הקשה הזה בנשימה עצורה, כולי מרותק ונפעם. הבנתי שחיי עומדים להשתנות.

זה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים לפני כן. בדרך כלל ספרים עשו לי את זה. פנחס שדה עם "החיים כמשל" בסוף שנות העשרה. הרב קוק עם "אורות הקודש" בעת לימודיי באוניברסיטה, ובהמשך היה זה הרב יצחק גינזבורג שהכניס אותי לעולמן של החסידות ופנימיות התורה. בכל מפגש כזה נפתח שלב חדש בחיי, נולדתי מחדש, והווייתי התעלתה בקומה שלמה.

אבל הפעם היה פה משהו שונה. שבתי בן דב היה משהו אזוטרי לחלוטין. מי בכלל שמע עליו.Out of the blue לחלוטין. הייתה גם חוויה של משהו מחתרתי, קריאת חומר שמישהו ניסה להשתיק, להסתיר ולהעלים ממך. קלטתי שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, אני אוחז בידי משהו שהעולם עדיין לא מכיר ולא יודע. כלומר הפעם זה לא רק חידוש אישי שלי, שלב בחיי, הפעם זה כנראה – כך הרגשתי אז – שלב חדש בחיי האומה, שלב חדש בגאולה.

פתאום פגשתי את כל מה שרחש בתוכי במשך שנים, עמום, מעורפל, לא מודע, על קצה הלשון והתודעה, לא מוגדר במלים – והנה הכל כתוב כאן. מערך שלם, מנוסח, מנומק, אינטלקטואלי לעילא, מורכב, מבריק, מדהים, כובש. הנה לפניי כל מה שחשתי לפנים ולא ידעתי להגדיר, ובמלים ברורות.
בעקבות הפגישה עם הספר, נזכרתי שב"נקודה", מתי שהוא בשנות השמונים, כתב עליו יהודה עציון. פניתי אליו ונפגשנו לראשונה, והנה נודע לי ששבתי בן דב הוציא ספר נוסף, "נבואה ומסורת בגאולה", ושעוד כתבים רבים מונחים במגרה ככתבי יד. מאז אני חוזר וקורא בכתביו שוב ושוב, אותם כתבים עצמם, והם תמיד בעיני כחדשים, מעניינים, מרתקים, ומעל הכל אקטואליים. אפילו אחרי עשר ועשרים פעם.




אאוטסיידר


לפני שאנסה להסביר מהם כתבי שבתי בן דב, צריך לסלק טעות אחת רווחת: לא מדובר על טרוריזם או על מחתרת. שבתי בן דב היה אמנם יוצא הלח"י, ועל קיומם של כתביו נודע לציבור מיהודה עציון על רקע סיפור "המחתרת היהודית" וישיבתו של יהודה בכלא. הקשרים אלה גרמו לאסוציאציות ויצרו תדמית טרוריסטית, אבל אלה שטויות. אין בכתביו שום דבר מחתרתי במובן המעשי והרגיל של המושג, למרות שהם מחתרתיים לעילא ולעילא במובן האינטלקטואלי שלו – הרווח היום בעולם הספרות והתרבות הישראלית – במובן הפוסט מודרני של המושג. מי שהתדמית הטרוריסטית מרתיעה אותו, שימשיך להזין עצמו בכתבי הרצל.

בשנות החמישים, בעוד כל הציונים הטובים הסתדרו בשורות ושרו "אנו באנו ארצה", וטוב שכך, הבין שבתי בן דב שהעסק כולו בנוי על חולות נודדים. חלקו הראשון של הספר "גאולת ישראל במשבר המדינה" הוא ניתוח מדהים של היסודות האידאולוגיים והערכיים של הציונות, ושל המצב החברתי, הפוליטי, הכלכלי, הממסדי, המדיני והגאופוליטי של המדינה הצעירה. מתוך ניתוח זה מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה – לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה – איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה. יכולתו לחשוב בניגוד לזרם הטוטלי של אותם ימים, אינה נובעת רק מכישוריו האינטלקטואליים יוצאי הדופן, אלא בעיקר מהעובדה שהיה מיוצאי הלח"י שהושתקו והודרו מן היישוב, אאוטסיידר במלוא מובן המלה. זה אִפשר לו להביט במציאות מזווית חיצונית, ביקורתית ומשוחררת, ויחד עם זאת גם מתוך הזדהות עם המהלך הכולל של שיבת ציון, ואחריות ביחס אליו.

מאז שנות השבעים, ובמיוחד בעשורים שאחרי כן, ביקורת האתוס הציוני ופירוקו היו כבר אופנה רווחת. הפוסט מודרניזם הכלל אנושי השתלט גם על החשיבה הישראלית, וכל מי שלא השתתף במהלך ההרס הקדוש של האתוס הציוני הושתק, ולא נחשב כלל בקרב "האנשים החושבים", ביצת האינטלקטואלים הישראלים "הנאורים". ההבדל הגדול בין הפוסט מודרניסטים לבין שבתי בן דב אינו בכך שהוא הקדים את זמנו. לא זה החשוב. אפשר לדמות את ההבדל להגדרת מלאכה לעניין איסורי שבת. השאלה היא האם אתה הורס ומבקר על מנת לבנות, או הורס לשם הרס. אי אפשר להימלט מן התחושה שהאינטלקטואלים הפוסט ציונים של היום הם כילדים קטנים החשים ש"הגדולים" רימו אותם, בועטים, מתנקמים, מתפלשים בצואתם, וחוגגים בהנאה שלימה ובקול תרועה גדולה,  את ההרס העצמי של החלום וגם המציאות שהוריהם בנו בזיעת אפם. שבתי בן דב, לעומת זאת, חותר ומבקר לשם שמים, על מנת לבנות. חלקיו האחרים והעיקריים של הספר המקורי הזה, הם חיפוש ובירור קדחתניים אחרי המוצא המתבקש מן המשבר, ואת הבסיס החדש שיכול להציל את הציונות מעצמה ולהחזיר את "שיבת ציון" ואת תהליך הגאולה למסלולם ההכרחי. כך, אחרי בירור עמוק ומקיף, מגיע שבתי בן דב – שרק מתוך בירור זה הפך אדם דתי, וכמובן שלא התחנך בישיבת מרכז הרב - למסקנה שאין מוצא אחר לציונות אלא בהגדרת ייעודה במושגים המשיחיים המסורתיים של היהדות.

יהודה עציון עמל במשך למעלה מ-25 שנה על הוצאת כתביו של שבתי בן דב לאור. רק מעטים יודעים אילו מכשולים, קשיים ומניעות עמדו בדרכו, ועל אילו הרים של חוסר הבנה ובינוניות היה צריך להתגבר. אף אחד אחר לא היה משלים את המשימה. אבל הצלחתו בהשלמתה איננה רק פרי נאמנותו, עקשנותו ודבקותו במטרה. מה שראה שבתי בן דב – משבר המדינה – הפך היום לעובדה הזועקת מכל פינות המציאות וקירותיה. היה כנראה מישהו שם למעלה שהבין שכדי שהתבוננותו המעמיקה של שבתי בן דב תצא לאור, יש להמתין להבשלת המציאות ולהבשלת התודעה. מה שחזה שבתי בן דב בשנות החמישים, מונח היום לפנינו במלוא אכזריותו: הציונות הגיעה למבוי סתום. היה כנראה צורך שגם גירוש גוש קטיף, ואפילו מלחמת לבנון השנייה יתרחשו, על מנת שמעגלים משמעותיים מן הציבור הישראלי יוכלו להיפתח לתובנות של שבתי בן דב. וכך, היום, כשאנחנו עומדים בעיצומו של משבר המדינה, נפתחת בפנינו האפשרות להבין מה מקורו ומהם יסודותיו של משבר זה, ומה שחשוב יותר – מהו המוצא ממנו.

אידאולוגיה, לא תורה


יש אינסוף הארות, תובנות והערות שאפשר וצריך לעסוק בהן ביחס לתוכני הגותו ולצורת חשיבתו של שבתי בן דב, אבל לא זה המקום. לכל זה נדרש מאמר נפרד, ואולי אפילו יותר מכך. ובכל זאת, שתי הערות חשובות. מישהו אמר לי לאחרונה: "ישנה שיטתו של הרב קוק, וישנה שיטתו של שבתי בן דב". כוונתו הייתה שהן מתחרות זו בזו. אין טעות גדולה מזו. לא רק משום שבכל זאת, עם כל ההערכה לשבתי בן דב, הוא לא מתקרב כלל למדרגתו  ועניינו של הרב קוק, אלא בעיקר משום שמדובר בשני מישורים שונים לחלוטין. משנתו של הרב קוק היא תורה, חלק מן המכלול של תורת ישראל. שבתי בן דב פיתח אידאולוגיה. זו קומה נמוכה יותר במערכת החשיבה האנושית. לדוגמה, הכותרות של שניים מתוך עשרות חיבוריו של שבתי בן דב: "קווי יסוד לשלום עם הערבים", ו"הקדמות למדיניות שחרור משיחית" – פרק מתוך החיבור "דבר לגויים", העוסק בבירור בשורת ישראל לגויים ובהתוויית העקרונות הרוחניים והמעשיים למדיניות החוץ הראויה. משנתו של הרב קוק איננה עוסקת בנושאים כאלה, וכך ראוי לה.

ועוד בונוס קטן למי שינסה להתמודד עם כתביו: בעוד שמשנתו של הרב קוק – ובעצם התורה כולה – עוסקת בגאולה מלמעלה למטה, הגותו של שבתי בן דב עוסקת בה מלמטה למעלה. כלומר, שבתי בן דב לא התחיל מעולמה של התורה, לא ביוגרפית, לא היסטורית, ובעיקר לא לוגית. הוא התחיל מתוך המציאות המורכבת והמסובכת ותהליכיה, מלמטה, ניתח אותם, ואט אט הגיע למסקנה שהמציאות הזו מובילה בהכרח היסטורי לגאולה. במובנים אלה משלימה הגותו של שבתי בן דב את זו של הרב קוק, ולא מתחרה בה, למרות שלפחות בנקודה אחת חשובה מבקר שבתי בן דב את גישתו של הרב.

אגוז קשה לפיצוח


זהו גם הרקע לכך ששבתי בן דב כותב ומתנסח בשפה אירופית אקדמית ולא בשפה תורנית. הוא לא צמח בישיבה כאמור, אלא היה אוטודידקט שחרש את כל הספרות האינטלקטואלית המערבית. זה בית המדרש שלו, ומכאן גם ניתוחיו, שפתו ומושגיו, שאינם תורניים אלא פוליטיים, סוציולוגיים, היסטוריים, כלכליים, מדיניים, פסיכולוגיים וכדומה. אצלו התהליך המשיחי בא לידי ביטוי בחשיבה מערבית. הוא יורד ממש אל תוך המציאות ומושגיה.

שפתו קשה, משפטיו ארוכים ומורכבים, ומזכירים את סגנונו של הרב קוק. לשונו וחשיבתו מושפעות מהפילוסופיה הגרמנית הכבדה. לי עצמי, אחרי שהתרגלתי, שפתו כמעט הפכה לשירה. לא כל אחד יוכל למצוא עצמו בכתביו, לא מבחינת רוח הדברים ושורש נשמתו, ולא לאור הקושי האינטלקטואלי הכרוך בלימודם. אבל אסור לוותר. יש בקרבנו מאות רבות, אם לא אלפים, שהמפגש עם הגותו יעורר אותם, יתסיס ויפריח את מחשבתם, יגלה להם זווית נוספת בניתוח ההוויה הישראלית, ויוסיף עוד ממדים רבים לדרך מחשבתם הנוכחית. שלא יובן לא נכון, לא הכל קדוש אצל שבתי בן דב. יש הרבה מה לבקר ואף לדחות ולשלול, במיוחד לאור העובדה שהדברים נכתבו לפני עשורים אחדים ודברים רבים התרחשו מאז. אבל מפגש כזה יעדכן, יעורר ויפרה את מחשבתנו המשיחית (מותר כבר להשתמש במלה?), לתפארת מדינת ישראל והגאולה.


מכתב לדוד בן גוריון


אני חולם על כך  – ואני ואתה הרי יודעים שחלומות אמת עתידים להתגשם – שיהיה לנו מנהיג מסדר הגודל שלך, אלא שהוא ינהיג את העם הזה מתוך התודעה הישראלית ההיסטורית, מתוך תורת ישראל, מתוך האמונה הגדולה של העם הזה. מנהיג אמוני. בן גוריון עם כיפה.


בס"ד
ל' בניסן, תשע"ח


בעיתון "מקור ראשון" פורסם בסוף השבוע מוסף מיוחד לקראת יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל. המוסף נקרא "דאר ישראל", ובו מפנה כל אחד מהכותבים מכתב אישי הממוען לאחד מאישי דור התקומה.
אני מענתי את מכתבי לדוד בן גוריון; המכתב פותח בפגישה אמתית שהייתה לי אתו – אמנם בנסיבות יוצאת דופן – וממשיך לתאר כיצד נשמר הקשר גם בהמשך, עד עצם היום הזה. מקווה שתיהנו:
 
 שלום לך דוד בן גוריון.

לכאורה אתה לא מכיר אותי. נפגשנו אמנם פעם אחת אבל באותה הזדמנות לא יכולת לזהות אותי. היה זה בעת הלווייתך, בדצמבר שנת 73 (כסלו, תשל"ד), בשדה בוקר. אני הייתי אז צוער בבה"ד 1, בקורס קצינים, ונבחרתי יחד עם עוד כמה צוערים להיות חלק ממשמר הכבוד שילווה אותך למנוחת עולמים. אז עדיין לא היית עבורי יותר מאשר מייסד המדינה וראש הממשלה לשעבר, כמו עבור כמעט כל צעיר אחר בגילי, אבל כבר אז הרגשתי שלא במקרה נבחרתי למשימה; שזכות גדולה נפלה בחלקי; שמישהו בשמיים הקפיד לבחור דווקא אותי להיות במשמר הכבוד ההוא.

ועוד חשבתי אז, בעוד מורידים את ארונך אל תוך נבכי אדמת הארץ הזו, שאילו היית יכול להציץ לרגע מתוך הארון, ולסקור את כל אלה שהשתתפו בטקס ההוא, והיו רבים, וחשובים, היינו דווקא אנחנו, 12 החיילים הצעירים הגאים והיפים, עוטי מדי זית של צבא ישראל, ואוחזים לבטח בנשקו, החשובים ביותר מבחינתך בטקס ההוא. כי אנחנו, חיילים צעירים של צבא ההגנה לישראל, היינו מבחינתך התגשמות כל תקוותיך.

 

אבל זו, דוד בן גוריון, היית רק הפגישה הראשונה בינינו. אחרי כן היה לה המשך, ואני למדתי להכיר אותך לפני ולפנים. ולא רק זאת, אלא אתה, בלי ידיעתך, לווית אותי צמוד-צמוד גם בהמשך הדרך. כי כשהייתי סטודנט "חילוני" צעיר באוניברסיטה, והייתי כל כולי עסוק בשאלות המשמעות של חיי – הן הפרטיים והן הלאומיים – אז, כשהתעמקתי בשאלת קיומו של העם הזה, עם ישראל, פגשתי אותך שוב. והפעם להיכרות מעמיקה. והפעם דרך הספרים.

קראתי אז כל מילה כתובה שעסקה בך; כל ביוגרפיה, ולא מעט מספריך ומאמריך. "ממעמד לעם", לדוגמה, הוא נר לרגלי עד היום. הדהימה אותי היכולת הזו שלך, לקום בגיל עשרים, ממש ילד במושגים של דורנו, למרוד במסורת, לעזוב את העיירה, את השטייטל, להשאיר מאחוריך את כל עולמך, וממש כמו אברהם אבינו, להגשים את הצו העברי הקדמוני שניצב עבורנו תמיד בשמיים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

התפעלתי לאין קץ מעוצמת האמונה הגדולה שהיית לך, באדם בכלל ובעם הזה בפרט; מהשילוב המדהים בין סקרנות אינטלקטואלית עמוקה, לבין כושר ארגון ועשיה פוליטית; בין ראיה היסטורית מפוכחת וראלית, לבין יכולת לחלום חלום וללכת בעקבות חזון. מהנחישות, מהביטחון העצמי, מהיכולת לקחת אחריות, להכריע, להוביל, להנהיג.

באותן שנים הוציא משרד ההסברה פוסטרים גדולים עם תמונתך. תמונת רוחב אופקית ענקית – לפחות מטר על שניים. כשכול חברי הסטודנטים תלו בחדריהם את תמונתו של צ'ה גווארה, אני תליתי מעל שולחן הכתיבה שלי את הפוסטר שלך. ואתה לווית אותי, לכאורה מבלי דעת, בכל התקופה ההיא, שהייתה מבחינתי תקופה מכרעת של חיפוש דרך, הן לעצמי כאינדיבידואל והן כבן לאומה. ואתה היית שם איתי בכל הימים הללו.

ובהמשך, כשהגעתי למסקנות שאליהם הגעתי – אתך התייעצתי. לא אשכח את הלילה ההוא. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי הבטתי בתמונה שלך. שאלתי אותך מה היית עושה אתה במקומי. באותה תקופה הלכה והבשילה בי ההכרה שאני צריך "לחזור בתשובה". להתקשר מחדש לזהות היהודית שלי ולתורת ישראל. אבל זה היה קשה אז כקריעת ים סוף. גם אני הייתי, כמוך, מפורצי הדרך. מהנחשונים. לא רבים חזרו בתשובה באותם ימים. לא היה אחרי מי ללכת. הייתי צריך, כמוך, לנווט על פי המצפן הפנימי שלי. לבטוח באמת הפנימית שלי. גם לי לא היה את מי לשאול.

וכשישבתי שם בלילה ההוא, אל מול תמונתך, ידעתי שלו אתה היית במצבי, היית עושה בדיוק את אותו הדבר. ידעתי שהמקום שגרם לך אז, כשהיית צעיר, לעזוב את הכול מאחוריך וללכת "אל הארץ אשר אראך", הוא בדיוק אותו המקום ממנו אני קם היום, והולך לי אל ארצי. ושבאמת זו אותה ארץ ממש. שאתה במקומי, באותו מצב ובאותו זמן, היית עושה בדיוק אותו דבר. כן, היית חוזר בתשובה, כמה שמשונה לומר זאת. שגם אם לכאורה נראה שבזה שאני חוזר בתשובה אני נוטש את דרכך, באמת, בעומקם של דברים אני רק ממשיך אותה. שבתוך תוכנו, של שנינו, מקננת אותה נשמה ישראלית, אותה חיוניות מיוחדת המאפיינת את העם הזה, אותו נצח ישראל חי וקיים – והיא שמדריכה אותנו. אותך, בעזיבת הדת והמסורת. ואותי – בחזרה אליה. הבנתי אז שאני בעצם משלים מעגל שאותו אתה פתחת – יציאה מן היהדות על מנת לחזור אליה בהתקשרות עמוקה לאין ערוך.

ובהמשך, שוב היית שם בשבילי. כי אז התחלתי לחלום חלום חדש, את החלום של "מנהיגות יהודית". בעצם, אם לומר זאת בתמצית, וכך אמנם הגדרתי לעצמי אז את החזון – שיהיה לנו בן גוריון עם כיפה.

כמובן, הכיפה כאן היא רק סמל. לא סמל סוציולוגי, אלא סמל לתודעה. חלמתי אז, ואני חולם על כך גם היום – ואני ואתה הרי יודעים שחלומות אמת עתידים להתגשם – שיהיה לנו מנהיג מסדר הגודל שלך, אלא שהוא ינהיג את העם הזה מתוך התודעה הישראלית ההיסטורית, מתוך תורת ישראל, מתוך האמונה הגדולה של העם הזה. מנהיג אמוני. בן גוריון עם כיפה.

כי בעצם, כשאמרת משהו כמו (וסלח לי אם אני לא מדייק): "בארץ ישראל, מי שאיננו מאמין בניסים, הוא אדם לא רציונלי" – מבחינתי אמרת הכול. ואם בדור שלך היה צורך למרוד ביהדות של העיירה על מנת לשחרר ולחדש את האמונה, בדור שלי צריך היה לחזור אל תורת ישראל על מנת לחדש את האמונה. אותה אמונה ממש.

ואגב, כשהתחלנו, אני וחבריי, להוציא את גיליונות "לכתחילה" על מנת לבשר את הבשורה, אתה כיכבת אצלנו באחד מן הגיליונות הראשונים. כי כשרצינו להמחיש את הרעיון, ציירנו קריקטורה בה נראה מוכר עיתונים מציע ברחוב את מרכולתו ומנופף בה. כותרת העיתון הייתה "לכתחילה"; מוכר העיתונים היית אתה.
כתבתי כאן שרק לכאורה לא הכרת אותי, כי באמת, כשיצאת לדרך, ידעת גם אותי. כי בתוך החזון הגדול שלך, ראית גם צעירים כמוני, קמים, נענים לקריאה, שבים לתחייה. ראית שם את כולנו, ידעת שיהיה מי שימשיך, ומתוך כך קיבלת את הכוחות. 

אז זהו, בן גוריון היקר, תנוח שם למעלה במרומים בשלווה. אנחנו כאן ממשיכים את מה שאתה התחלת. וגם אנחנו רגועים, כי אחרינו יבואו אחרים וישלימו את המלאכה.

חזון הנביאים – חזון נביאי ישראל שאותם כל כך הערצת – הולך ומתגשם.

נוח על משכבך בשלום.
אתך לעד,
מוטי קרפל.