יום שלישי, 18 בספטמבר 2018

כשנתניהו יקבל ארבעים מנדטים


חזון ארבעים המנדטים של נתניהו מדאיג מאד. עם תמיכה נרחבת, הוא לא יחמיץ את ההזדמנות להקים מדינה פלסטינית ולחלק את ארץ ישראל.


 

בס"ד
ט' בתשרי, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")


קמפיין ארבעים המנדטים של נתניהו והליכוד (יולי אדלשטיין: "אפילו חמישים"), הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ל"בית היהודי", כי הוא מעיד שנתניהו הפך זחוח ושאנן. הוא כבר שכח שמה שהביא אותו ואת הליכוד מ-22-24 מנדטים בסקרים שבוע לפני הבחירות של 2015 להישג של 30 מנדטים ולניצחון היה דבר אחד בלבד – החרדה בימין.

המשפט "הערבים נוהרים לקלפיות", שנתניהו דיברר ביום הבחירות, הבהיל את תומכיו, הריץ אותם לקלפיות, והכריע את התלבטויותיהם של רבים אחרים. אבל לא רק זה. לבית היהודי היו בסקרים שבוע לפני הבחירות כ-12 מנדטים ורק בימים האחרונים, ממש בישורת האחרונה, זלגו 4 מהם לליכוד. התיקו בסקרים בין המחנה הציוני לבין הליכוד, ובסקרים מסוימים אפילו יתרון ברור למפלגת השמאל, הלחיץ רבים במחנה הימין וגרם להם לחרדה רבה. ארבעה מנדטים של הבית היהודי נזעקו לדגל, וברגע האחרון בחרו ליכוד והביאו ניצחון חשוב לימין.

אבל במצב של 40 מנדטים לליכוד בסקרים, החרדה כבר לא תניע את מצביעי הימין. ניצחון מובהק מסתמן של הליכוד יאפשר להם "להתפנק" ולבחור משהו מדויק יותר לטעמם. ארבעת המנדטים ש"נידב" הבית היהודי בעל כורחו לליכוד יוכלו לחזור לכור מחצבתם, יחד עם אחרים נוספים.

אבל יותר מכך. אחת הבעיות היסודיות של הבית היהודי היא ליצור בידול מובהק בינו לבין הליכוד. הציבור לא תמיד מבין את ההבדל בינו לבין הליכוד. עד קמפיין הארבעים מנדטים, צריך היה הבית היהודי ליצור בידול כזה על דרך החיוב – להציג עמדה חיובית, אלטרנטיבה אמונית מקיפה. זו משימה פוליטית ואידאולוגית קשה מאין כמוה; לחבר את כל המחנה הדתי-לאומי-אמוני לאג'נדה אחת קשה לא פחות מקריעת ים סוף.

עכשיו אין לבית היהודי בעיה כזו. הוא יכול להתבסס על דרך השלילה. מספיק לומר "נתניהו יחלק את ארץ ישראל", או "נתניהו יקים מדינה פלסטינית", שתיהן אזהרות מבוססות לחלוטין כפי שנראה בהמשך, ויש לך סביב מה לאחד את רוב המחנה. יותר מכך, החרדה הפעם לצדך. אם יש לה בסיס אמתי, אין שום סיבה פוליטית או מוסרית שלא לסחוט את הלימון הזה עד תום. ומכיוון שהמחנה האמוני איבד עוד ארבעה מנדטים בבחירות ההן, ל"יחד", גם כאן החרדה מפני מה שעלול נתניהו לעולל, תמנע מרבים נוספים, לא כולם כמובן, מלזרוק שוב את קולם לפח על כל מיני הרפתקאות ויומרות מיותרות.

אם רק תינתן לו הזדמנות נתניהו אכן יחלק את ארץ ישראל ויקים מדינה פלסטינית. ניצחון של ארבעים מנדטים בבחירות הקרובות יספק לו הזדמנות כזו. כי ניצחון כזה, בתזמון ההיסטורי הזה, כבר לא יהיה סתם עוד ניצחון פוליטי אלא ניצחון היסטורי. ניצחון כזה יהיה נוקאאוט היסטורי לשמאל הישראלי. כל מי שעיניו בראשו בשמאל, ועדיין ישנם שם כמה כאלה, יבין שאין עוד סיכוי בעתיד הנראה לעין לשום מפלגה מהשמאל להחליף את הימין בשלטון. ראשי העבודה, וכנראה גם לפיד, יעדיפו להצטרף לנתניהו וממשלתו לקואליציה רחבה ומוסכמת על רוב הציבור – וחשוב יותר, גם על רוב מוקדי הכוח של האליטה השמאלנית – התקשורת, האקדמיה והמשפט. זו המשמעות של ניצחון כזה בעיתוי הזה.

לא במקרה נתניהו מעולם לא התכחש ברצינות ל"פתרון שתי המדינות". הוא באמת מאמין בו. אמנם הוא חפץ במדינה פלסטינית מינוס, אולי אפילו מינוס-מינוס, אבל בעקרון הפתרון הזה מקובל עליו. מבחינתו, אם הוא ולא השמאל יהיה מי שיוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל, הוא סומך עליו בשתי ידיו. זה לא עניין של אגו. בטחון ישראל, כפי שהוא מבין אותו, הוא שחשוב לו, ולכן הוא רוצה שביצוע התוכנית יהיה תחת ידיו ובשליטתו.

עם ארבעים מנדטים, הצטרפות השמאל לקונצנזוס לאומי, תמיכת ממשל טראמפ ובעיקר ההכרה שהגשמת מהלך כזה תהיה פסגת הישגיו וסיכומם, נתניהו לא יחמיץ את ההזדמנות. לקראת סוף העידן שלו הוא ירצה להשאיר את החותם המיוחד שלו על ההיסטוריה הישראלית. כמו בגין בזמנו, גם הוא משתוקק להראות לשמאל שדווקא הוא יכול להביא שלום. שרק הליכוד יכול.

את הבית היהודי לא תהיה לנתניהו שום בעיה להותיר באופוזיציה. הוא כבר ניסה לעשות זאת לא פעם. החידוש הוא שאם יהיה צורך הוא יזרוק גם את החרדים שעד עתה היו מבחינתו המפתח לשלטון. לא שהוא חושש שהם לא יתמכו בחלוקת הארץ, אלא שהוא יודע שהם עלולים לעשות לו צרות עם שותפיו הקואליציוניים משמאל בנושאים הדתיים. אבל הפעם הוא יוכל לזרוק גם את החרדים. הוא כבר לא יהיה זקוק להם בעתיד.

מאיים. מלחיץ. מפחיד. מדאיג. אכן. ולא רק אתכם אלא גם רבים אחרים. ועל הבית היהודי מוטל, וזה לא קשה מידי, לדאוג שעוד רבים נוספים יבינו את גודל האסון שעלול להתרחש כאן אם יקבל הליכוד יותר מדי מנדטים. אסור לאפשר לנתניהו ניצחון כזה וחופש פעולה כזה. חובה שיהיה מישהו אחראי ואמין מימין שנתניהו יזדקק לו ושיוכל "לשמור" עליו. את ההתנתקות, בואו לא נשכח, ביצע הליכוד.


 
 
  


יום שישי, 31 באוגוסט 2018

תנועה אחת אנחנו


אני מעדיף שלא לבחור צד במחלוקת שקמה בעקבות סרטון "חותם". אחדות הציונות הדתית חשובה מכול. חובה עלינו להתווכח, אך למען עם ישראל אסור לתת למחלוקות לפלג אותנו.


בס"ד
כ' אלול, תשע"ח
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

לו הייתי חייב לבחור צד במחלוקת שהתעוררה בעקבות הסרטון המדובר של ארגון "חותם", הייתי בוחר את הצד האמוני. הוא קרוב לליבי יותר מזה הליברלי. אבל אני לא רוצה לבחור צד. לבחור צד אחד בלבד במקרה הזה, ולשלול לחלוטין את האחר, נראה לי כאסון. לא רק אסון לציונות הדתית, שאינה חשובה בעיני כשלעצמה, אלא לעם ישראל ותהליך התחייה. כי הציונות הדתית בעיני איננה סתם עוד מגזר. בזעיר אנפין היא עבורי תבנית דמותו של עם ישראל בדור הבא, או לפחות הכוח המוביל אותו. על כל המגוון המאפיין אותה.

למרות שעברו קרוב לארבעים שנה מאז חזרתי בתשובה, החזרה בתשובה היא עדיין החוויה המכוננת של חיי. אני עדיין רואה עצמי קודם כל בעל תשובה ואף שהיום אני חלק מן הציונות הדתית, אני עדיין מסתכל עליה גם מבחוץ וזוכר היטב כיצד ראיתי אותה כחילוני באותם ימים. לעניות דעתי כך מסתכל עליה היום גם חלק לא קטן מהציבור הישראלי.

מהמבט ההוא, מבחוץ, הציונות הדתית כולה, על כל אגפיה, נראית כסינתזה מלאה של כל היסודות החיוביים והיפים של עם ישראל בדורות התחייה. יש בה גם תורה וגם מדע ודעת; גם מסורת וגם קידמה; יש בה ציונות, אהבת הארץ, אהבת המדינה, אהבת האדם, אחריות לאומית, ממלכתיות, התיישבות, שרות צבאי, עבודה ודרך ארץ. יתר על כן, רוח האידאליזם הישראלי, שרק לפני שניים-שלושה דורות התגלתה בחלוצים ובלוחמי המחתרות אך הסתלקה, שבה ומתגלית היום והפעם בכיפות הסרוגות.

לחלק לא קטן מהציבור הישראלי הציונות הדתית היא מופת של אידאליזם ישראלי ומקור השראה, חזון ותקווה לעתיד. הנשמה של המדינה. לכן אחדות המחנה שלנו חשובה כל כך. לא במקרה ישנם כוחות בחברה הישראלית שרואים בציונות הדתית את הסכנה הגדולה ביותר עבורם ומנסים כבר שנות דור לפצלה, להחלישה ולבצע לה רצח אופי. גם הם מודעים לעובדה האמורה.

האפשרות לדבר על "הציונות הדתית" כגוף אחד, למרות המחלוקות הפנימיות, היא בזכות העובדה שבסופו של דבר כל אגפיה מחויבים לתורת ישראל, הן זו שבכתב והן זו שבע"פ. נכון אמנם שישנה מחלוקת לגבי השאלה מה כלול בתורת ישראל, מה פרשנותה העכשווית, מהו מנעד ומגוון הדעות והמעשים שהיא יכול לשאת ולסבול, היכן עובר הגבול בינה לבין מה שמעבר לה, ועוד, אבל גם הליברלים, לפחות אלה שחשים שהם חלק מהציונות הדתית, רואים עצמם מחויבים לתורת ישראל. הקריטריון המשותף הזה נותן גבולות למחלוקות ודרך להכריע ביניהן.

אבל זו לא רק תורת ישראל שמהווה את הבסיס המשותף, אלא גם רוחו של הרב קוק. אמנם המחויבות לרב קוק במחנה איננה תמיד חד-ערכית. ישנם כאלה שיש להם דגש נוסף, ולפעמים עיקרי, בחסידות כזו או אחרת, ברב סולובייצ'יק, או ברבנים והוגים אחרים, אבל בכל זאת, קשר כזה או אחר, רב או מועט, לרוחו של הרב קוק ולחזונו, מאפיין את כל אגפיה של הציונות הדתית. כאשר ישנם קנה מידה ובסיס משותפים אזי למרות המגוון וריבוי הדעות ישנו בסיס לאחדות.

המחלוקות הפנימיות בין הצדדים השונים בציונות הדתית חשובות וחיוניות – הן המפתח להתפתחות ולדינמיקה. חובה לחלוק אותן. אבל בו בזמן שבמישור אחד ברוב מחלוקות הפנימיות נטייתי היא לצד מסוים ויש לי בהן עמדה ברורה שבה אני אוחז בתוקף, במישור אחר, מקיף יותר, עמוק יותר, חשובה בעיני יותר אחדות המחנה – וקודם כל ובעיקר בגלל תפקידנו ההיסטורי.

הציונות הדתית ממלאת במהלך התחייה הישראלית כבר היום, ועתידה למלאות עוד ביתר שאת בעשורים הבאים, את התפקיד שמלאה בה בעבר ההתיישבות העובדת. דווקא משום שההתיישבות העובדת הייתה תנועה אידאולוגית, היא הייתה מלאה ויכוחים, מחלוקות ופילוגים. אין טבעי מזה. בכל זאת, במבט היסטורי, אנחנו רואים היום את התנועה החשובה ההיא כתנועה אחת – ההתיישבות העובדת.

כך גם באשר לנו. תנועה אחת אנחנו, והתנועה הזו, הדינמיקה הזו, נוצרת בזכות המחלוקות בינינו. הן גם מקור החיות והחיוניות שלנו וגם עדות ואישור על קיומן. לכן חובה עלינו להתווכח בינינו ולחלוק את המחלוקות הללו, ויחד עם זאת, למען עם ישראל, לא לתת להן לפלג אותנו ולפוצץ אותנו מבפנים.

  



יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

עבודת הקורבנות


ארגוני זכויות האדם לא באו לסייע לקורבנות, אלא ליצור אותם. עיקר עיסוקם הוא חיפוש אחר מי שאפשר לשכנע אותו שנעשה לו עוול, כדי לשבור את החברה הישראלית. 


בס"ד
ט"ו באלול, תשע"ח
(פורסם ב"מקור ראשון" בגיליון שלפני אחרון)

חברת מופת אנחנו. עשרות רבות אם לא מאות ארגוני "זכויות אדם" לא נחים לרגע. הפעילים שלהם לא ישנים בלילה. כל עוד ישנו אי שם קורבן אחד במרחבי החברה הישראלית, כל עוד ישנו מגזר מקופח ומדוכא, הסובל מגזענות או חוסר שוויון, הם לא ינוחו ולא ישקטו.

זה לא רק חוש צדק מפותח, זו גם נאמנות למי שמשלם להם ומממן אותם. הרי ישנם גורמים רבים, כמו האיחוד האירופאי למשל, שגם הם לא יכולים לעצום עין נוכח מה שמתרחש בחברה הישראלית. חוסר השוויון הלאומנות והגזענות שהשתלטו עליה לאחרונה לא נותנים להם מנוח, והם חשים חובה מוסרית לממן את ארגוני הצדק השוויון האחווה והשלום שלנו.

לא בטוח שכל פעילי הארגונים האלה מודעים לכך, אבל זהו מצג שווא. בניגוד למה שהם היו רוצים שנחשוב, שלל הארגונים הללו לא באו לפתור את הבעיה, אלא ליצור אותה. הם לא באים לסייע לקורבנות, אלא לקרבן אותם. מדובר בתעשיית ענפה ורחבה שמחפשת שוב ושוב, ממש מתחת לרצפה, את מי עוד אפשר לשכנע כאן שהוא קורבן. את מי עוד אפשר להסית. מי עוד לא מודע לכך שהוא קורבן. מי עדיין לא מבין שהוא מנוצל, מקופח ומופלה. ולמעשה: מי הולך להיות הקורבן הבא של התעשייה.

"הפלסטינים" כמובן, קורבנות הכיבוש. העזתים – קורבנות המצור. ערביי ישראל – קורבנות האפליה והגזענות. הנשים – קורבנות הגברים. בעלי הנטיות ההפוכות – קורבנות ההומופוביה. המסעדנים – קורבנות מערך הכשרות של הרבנות הראשית. גם הזוגות המתחתנים הם קורבנות הרבנות. הנשים הדתיות – קורבנות הרבנים. "היהדות המתקדמת" – קורבן האורתודוקסיה. המרוקאים – קורבנות של בן גוריון ולובה אליאב. עדות המזרח – קורבנות האשכנזים. צרכני הגז – קורבנות הטייקונים. בעלי החיים – קורבנות אוכלי הבשר. בני העדה האתיופית – קורבנות הממסד. כך גם הנכים. החילוניים – קורבנות ההדתה. ועכשיו הם מצאו להם קורבן חדש – הדרוזים. וזו כמובן רק רשימה חלקית. ארגוני השמאל לא מחכים למשיח ולא לבניין בית המקדש. הם כבר חדשו את עבודת הקורבנות.

האמת, תעשיית הקורבנות הזו מבוססת על צורך אנושי מאוד. קל לשכנע אדם שהוא קורבן. רבים ישמחו לקבל את ההסבר הזה לכישלונותיהם. זה לא כישלון שלהם. להם אין בחירה חופשית. זה לא תלוי בהם, זהו מצב אובייקטיבי, נתון מוחלט שאין בכוחם לשנות אותו או להתגבר עליו. פשוט מדכאים אותם. לכן תעשיית הקורבנות מצליחה כל כך. יש לה הרבה קליינטים.

אבל יותר מכך. באמת אין צדק ואין שוויון. יש גזענות, יש קיפוח, יש דיכוי. מה לעשות, עדיין לא הגיע המשיח. עדיין העולם הזה לא מושלם, לא צודק, לא מוסרי ומלא עוולה. האם הדרוזים לא מקופחים? הם מקופחים. האם אין גזענות כלפי העדה האתיופית? וודאי שיש. האם כל הנשים זוכות ליחס הראוי? וודאי שלא. האם הרבנות הראשית מושלמת? רחוק מזה. גם המתנחלים, אגב, מקופחים. הטענה שאין שוויון תמיד נכונה. בשום חברה אין שלמות. בכל מגזר יהיו מתוסכלים, ממורמרים או בעלי אינטרסים שישתפו פעולה עם תעשיית הקורבנות הזו. 

העובדה שאין שלמות בשום חברה שהיא, וגם אצלנו למרות רצונה הטוב של החברה הישראלית, היא הכרחית ומובנת מאליה כל עוד אנחנו חיים בעולם שלא נגאל. השאלה היא מה עושים עם העובדה הזו. ישנם מי שמעלים וחושפים אותה על מנת לתקן, לשפר ולשכלל ככל האפשר ויש מי שמעלים אותה בכדי לסכסך בין מגזרים, ליצור אי אמון ביניהם לבין הממסד, להרבות רגשי תסכול ומרירות, לפרק, להתסיס, להרבות שנאה ורגשות קיפוח – וכל זה כדי לפרק את החברה מבפנים.

זו בדיוק מטרתם של ארגוני "זכויות האדם" מיסודה של הקרן לישראל חדשה: לפרק את החברה הישראלית, לסכסך, להסית, להרבות קנאה ושנאה ולהעביר את החברה הישראלית, לפחות במתכונתה הלאומית ובזהותה היהודית, מן העולם. כי בדיוק כפי שישנם כוחות בניין ויצירה בכל חברה, ישנם בה גם כוחות של הרס עצמי. מטרתם של ארגוני השמאל הקיצוני היא אחת: לחסל את הציונות, לפרק את המדינה, להשיב לאחור את תחיית עם ישראל בארצו. שום דבר פחות מזה. על המזבח הזה הם מקריבים את קורבנותיהם.

























יום שני, 13 באוגוסט 2018

היה לא תהיה



הרב אליהו צדק: ההתנתקות אכן לא הייתה. תקראו בעיתונים. לכל מקום שנברח אליו עזה תמיד תגיע להזכיר לנו: אני שייכת לכם.


בס"ד
ב' באלול, תשע"ח

(פורסם בערב שבת בעיתון "מקור ראשון")


כולנו זוכרים את דבריו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל על תכנית "ההתנתקות" "היה לא תהיה". רבים הבינו אז את דבריו כתחזית פוליטית וחשבו שהוא מתכוון ש"ההתנתקות" לא תצא אל הפועל. עבור הציניקנים בציבור הישראלי, הפכו הדברים למשל ושנינה; עבור המאמינים הם הפכו לסימן שאלה ולתמיהה גדולה; היו גם כאלה שנקלעו בעקבות הדברים למשבר אמונה.

היום, נוכח המתרחש במבואות עזה, אפשר להתחיל להבין למה התכוון הרב ומאיזה מקום בדיוק הוא דבר. הרב אליהו אמר את הדברים מתוך עמדה אמונית. ממבט אמוני הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, כולל חבל עזה, איננו סיסמה פוליטית, רעיון מדיני, או מצע מפלגתי; הוא לא תלוי ברצוננו הטוב ובבחירתנו. גם מה יאמרו אומות העולם, מועצת הביטחון, האיחוד האירופי, טראמפ או "הליגה הערבית" לא רלוונטי לדיון. מפרספקטיבה אמונית הקשר הזה הוא עובדת יסוד מוצקה החקוקה בדי-אין-איי של הבריאה. חוק עמוק, יסודי, איתן, תקיף ומציאותי, הרבה יותר מכל חוקי הטבע גם יחד. איש לא יוכל לו.

"היה לא תהיה" הוא קביעת עובדה מטאפיזית: לא נוכל להתנתק מעזה. לא נוכל לברוח ממנה. לא נוכל להתכחש לה, בדיוק כפי שיהודי לא יוכל לברוח מנשמתו האלוקית או להתכחש לה. זו עובדה מציאותית, ואלף תכניות מתוחכמות של בני אדם, כל להגיהם וחשבונותיהם, לא יוכלו לה. במובן הזה צדק הרב אליהו זצ"ל: לא הצלחנו להתנתק. לא הייתה התנתקות וגם לא תהיה. לעולם. תקראו בעיתונים.

חשבנו שעזבנו את עזה, ש"הם שם ואנחנו כאן", שהיא נותרה מאחורינו ונוכל לשכוח אותה לנצח נצחים. אבל עזה לא שכחה אותנו. היא רודפת אחרינו ולא נותנת לנו מנוח. היא גם לא תיתן. לעולם. לכל מקום שאנחנו נסוגים אליו היא מגיעה, מושכת לנו בשרוול ומזכירה לנו: אני שייכת לכם. לא תוכלו לשכוח אותי ולהתכחש לי. לעולם לא תוכל לנטוש אותי. עובדה. תקראו בעיתונים.

התוכניות המגוחכות שעולות לדיון בדבר בניית נמל ימי ושדה תעופה כדי להתנתק סופית מחבל עזה, תוך כדי מגעים מדיניים חובקי עולם והצעות שמעלים הפוליטיקאים שלנו, כל אלה הן תוכניות של כפירה, במובן העמוק של המושג. הן לא מכירות שבורא עולם מנהל את המציאות, ובני אדם לא יכולים להתנהל בניגוד וכנגד האמתות שהוא חוקק בה. אי אפשר לעם ישראל להתנתק מחבלי ארץ ישראל. כך חקוק בבריאה. כל חולשותיהם, אשליותיהם וגחמותיהם של בני אדם לא יכולות לשנות עובדה זו. גם לא אינטרסים וחשבונות פוליטיים. תקראו בעיתונים.

הגיע הזמן ללמוד את הלקח: עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. זה לא אומר בהכרח שמחר בבוקר חייבים לצאת למערכה כוללת על מנת לשחרר אותה, אבל זה בהחלט אומר שכל תכנית מדינית, כל ניסיון להסדר, אפילו זמני, כל מבצע צבאי, טקטי או אסטרטגי, חייב לצאת מאקסיומה ראשונה ויסודית, אחת ויחידה: חבל עזה שייך לעם ישראל. מכאן, מנקודת המוצא הזו, צריך להתחיל לחשב מסלול מחדש, הן צבאית והן מדינית.  

"אשר אתם אומרים היה נהיה כגויים, כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן – חי אני נאום ה' אלוהים אם לא ביד חזקה וזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם!" (יחזקאל, כ', ל"ג).


    

יום חמישי, 9 באוגוסט 2018

היהדות המתקדמת - לאן?


אם ראשי "היהדות המתקדמת" בתפוצות יגבילו את עיסוקה כאן ליהדות נטו, נוכל לעניות דעתי להכיל אותה.  


 בס"ד
כ"ח באב, תשע"ח
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

במאבק החוגים הרפורמים והקונסרבטיבים בישראל להכרה במעמדם במדינת ישראל, נקרא להם "היהדות המתקדמת" לצורך העניין, יש לפחות שלושה מאפיינים מרכזיים יש המעידים שלמרות ההצהרות של ראשיהם, לא הכרה במעמדם היא עיקר עניינם.

המאפיין הראשון הוא שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני השמאל של הקרן לישראל חדשה. כשהמאבק שלהם ללגיטימציה הופך לחלק מניסיונם של ארגוני השמאל להפוך את מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למדינת כל אזרחיה, הוא מעלה חשד עמוק לגבי המניע האמתי שלו. אם מאבקה של "היהדות המתקדמת" הוא חלק מהחבילה של פמיניזם רדיקלי, לגיטימציה לנטיות הפוכות, מאבק ב"כיבוש", בהתנחלויות, נשות הכותל, מאבק להשארת המסתננים ועוד ועוד – אג'נדה שלמה שמטרתה היא קעקוע הזהות היהודית במדינה ובחברה הישראלית – הוא מעיד על עצמו שלא זהות יהודית, ולו גם "מתקדמת", עומדת בראש מעייניו, אלא עקירתה מן השורש.

המאפיין השני הוא ניסיונם של נציגי "היהדות המתקדמת" לכפות את ההכרה במעמדם באמצעות בג"ץ. לכאורה אין שום מניעה שמדינת ישראל תכיר רשמית "ביהדות המתקדמת" ותיתן לה מעמד. אם היא מכירה באסלם ובנצרות כדתות לגיטימיות ומוכרות, אין סיבה שלא תכיר גם ברפורמה כדת לכול דבר. אילו הייתה "היהדות המתקדמת" דורשת רק שוויון בפני החוק, כמו כל דת אחרת, הצדק היה לחלוטין בצדה. זו מדינה דמוקרטית ולמה יגרע חלקה.

אבל לא זה מה ש"היהדות המתקדמת" רוצה מן המדינה ולא לשם כך היא פונה לבג"ץ. היא לא רוצה  שהמדינה תכיר בה כדת שווה בין הדתות; היא רוצה שהמדינה תכיר בה כיהדות. כזרם לגיטימי ביהדות. וזה כבר סיפור אחר לגמרי. כי את זה לא שייך לתבוע מן המדינה או מן הבג"ץ וזה כלל לא קשור לא לדמוקרטיה ולא לשוויון. אין לבג"ץ שום סמכות, לא פורמלית ובוודאי לא היסטורית, לקבוע מהי יהדות ומה איננה יהדות. השאלה הזו שייכת לתחום אחר לחלוטין. הניסיון להכריע את הוויכוח הפנים-יהודי באמצעות גורם חיצוני שאיננו קשור לדיון, מעיד על כך שהכוונה העומדת מאחוריו היא לקעקע את היהדות ההיסטורית באמצעות "הדמוקרטיה" ולא להתמודד על צביונה מבפנים.

המאפיין השלישי הוא ה"הכול או לא כלום" המפורסם. ל"יהדות המתקדמת" חייב להיות ברור שעם כל הרצון הטוב, ליהדות ההיסטורית ישנו קו אדום עליו היא לא תוכל לוותר לעולם. כל הדברים הנוגעים לעתידו של העם בדורות הבאים – כדוגמת שאלות גיור ונישואין וכדומה –  אינם יכולים להיות נושא לפשרה; הם מעל לכל דיון. כשמנסה "היהדות המתקדמת" לנצח את היהדות ההיסטורית דווקא בתחומים הללו, היא איננה יכולה לזכות אלא בדחייה מוחלטת על הסף. ייתכן שבדיוק בגלל זה באות הדרישות הבלתי אפשריות הללו. הן דומות בעיקרון לתביעת הפלשתינאים ל"זכות השיבה". אלה הן תביעות שבאות מראש כדי לוודא שלא תהייה לעולם הסדרה; הן מעידות שעצם המאבק הוא תכליתן, ולא סיפוקן. 

בעבר חשבתי לתומי שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית כל כך שטחית, מופרכת, חסרת בסיס רציני בתורת ישראל, ולא רלוונטית לארץ ישראל עד כדי כך, שהיא לא מאיימת כלל על תורת ישראל, איננה מסוכנת לעם היושב בציון. לכן חשבתי שהיחס שלי אליה יכול להיות סלחני. כך כתבתי בעבר: "מאבק מיותר. עברנו דרך ארוכה. הרפורמים והקונסרבטיבים כבר אינם מהווים איום על היהדות ההיסטורית. בעבר הם היו גשר מן היהדות החוצה, היום הם גשר אל היהדות פנימה", לא הבנתי מדוע יש רבנים שהכריזו עליה מלחמת חורמה.
אבל הפרשיות האחרונות, ובעיקר זו של "הרב" שחיתן ממזר בזמן שמעמדו היה עדיין פסול חיתון וההתגייסות התקשורתית והאינטלקטואלית המאורגנת, דווקא בעדו וכנגד הרבנות הראשית, במקרה כל כך ברור ומובהק שהצדק כולו היה בצידה, הבהירו לי שכלל לא מדובר ב"יהדות המתקדמת" כשלעצמה. לא זו הבעיה. לא שאלות תיאולוגיות והלכתיות הן העיקר כאן.  

הולך ומתבהר ש"היהדות המתקדמת" לא רק נוטלת חלק במאבקה של הקרן לישראל חדשה לקעקוע זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל, אלא שראשיה ומנהיגיה רואים בכך את עיקר עניינם. בדיוק כמו שאת נציגי הציבור הערבי בכנסת לא מעניינות הבעיות של הציבור אותו הם מייצגים, אלא אג'נדות אחרות, כך גם באשר לפעילים המרכזיים של "היהדות המתקדמת". הם לא דואגים לאלה שמעדיפים את היהדות שלהם "מתקדמת", דבר שאותו ניתן היה בהחלט להכיל. "היהדות המתקדמת" מהווה רק תירוץ וכלי בידי הכוחות שמטרתם היא לקעקע את זהותן היהודית של המדינה והחברה בישראל. לכן היא באמת מאיימת, מסוכנת ואסור לתת לה לבוא בקהל.

דווקא שמבינים כך את העניין, אפשר שמתבהר הבסיס הנכון לאיחוי הקרעים המתעמקים עם "היהדות המתקדמת" בתפוצות. כי אם יבינו ראשיה בתפוצות מה בדיוק משמעותה בישראל, ומתוך כך גם את הרקע לדחייתה הטוטאלית, יהיה על מה לדבר. עם ראשי "היהדות המתקדמת" בתפוצות יגבילו את עיסוקה כאן בישראל ליהדות נטו, לשמה, ולו גם "מתקדמת", ולא יתנו גיבוי לתפקיד המרכזי שהיא משמשת בו עתה, נוכל לעניות דעתי להכיל אותה אפילו כאן, בישראל, למרות כל המחלוקות העקרוניות.





















יום שישי, 27 ביולי 2018

תחי מלחמת התרבות


האג'נדה של הלהט"ביות לא יצאה מן הארון והרימה את ראשה אצלנו כדי להישאר, אלא כדי להתברר.



בס"ד
ט"ו באב, תשע"ח
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

זה מצוין, מה שהולך כאן עכשיו. שמחה גדולה בשמיים. אנחנו בעיצומו של מאבק אמתי, שורשי, יסודי, היסטורי, מחויב המציאות, על הזהות היהודית במדינה. סוף סוף הגיע זמנו של המאבק הזה. לא נוכל להמשיך להתקיים כאן באופן המנותק מכל ההיסטוריה של עם ישראל, מהיהדות, מדרכיה, מערכיה ומהמוסר שלה. מכל העבר שלנו. מאבות אבותינו.

זו לא רק חוצפת המחאה הלהט"בית בעיצומו של יום תשעה באב, ולא רק חוצפתו של אותו "רב" קונסרבטיבי, שחיתן ממזר בזמן שמעמדו ההלכתי היה עדיין בגדר פסול חיתון. לא זה העיקר. העיקר הוא דווקא ההתגייסות המוחלטת של אמצעי התקשורת למען המחאה במסע תעמולה מוחצן שלא ניסה כלל להסוות את עצמו, ושלא היה סיקור המציאות אלא יצירתה; העיקר הוא דווקא הגיבוי האוהד ומחיאות הכפיים הסוערות של אנשי האקדמיה ולא מעט מהליברלים הדתיים שלנו, כאילו מדובר בקדושים מעונים; ועוד יתר על כן, התזמור של כל אלה באופן שלא מותיר ספק שישנם כוחות שעומדים מאחורי הבמה, מניעים את השחקנים כבתאטרון בובות, ומסמנים לקהל בדיוק איפה, מתי ובאיזו עוצמה למחוא כפיים. אלו הופכים את המאבק לשורשי כל כך.

מאבק כזה היה צפוי ומתבקש כבר מזמן. כבר בשנות ה-50 של המאה שעברה חשף הוגה הדעות שבתי בן דב את הסתירה הפנימית המהותית המאפיינת את הציונות. אנרגיות משיחיות יהודיות מקוריות ואידאליזם ישראלי טהור מגשימים את עצמם באמצעות כלים – אידאולוגיה, תודעה, מערכת מושגים – "תוצרת חוץ". אבל לכלי התודעה המערבית יש חיים משל עצמם, ודינמיקה פנימית עצמאית משלהם, ויום אחד ההתפתחות הטבעית שלהם – המושפעת בעיקר ממה שמתחולל בארצות ותרבויות מוצאם, ולא מצרכי התחייה שלנו – תעמיד אותם בהכרח בסתירה, ניכור, ועויינות לתוכן האידאלי הישראלי המקורי אותו הם באו לשמש. "למלחמת תרבות" – בימינו היינו משתמשים אולי בביטוי רך יותר, מאבק – הוא שמו של אחד מחיבוריו בו הוא לא רק מסביר שמלחמת תרבות כזו צפויה, אלא גם מתבקשת, והוא אף קורא לחולל אותה בהקדם.

גם הרב קוק, מכיוונו הוא, ברובד מעמיק יותר, עסק בתהליך הברור המתחייב מעצם תהליך התחייה. "הסיגים שבהבנת האלוהות, היראה והאמונה, וכל התלוי בהן", נזקם איננו ניכר כל כך, כל עוד האומה איננה חייה את חייה המעשיים כאומה. אבל כיוון שהגיע זמן התחייה, "מיד הסיגים מעכבים", והם עולים על פני השטח כדי להתברר. "זאת הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבתא דמשיחא, בחוצפה סגיאה...(אורות, עמ' פ"ז)".

אז הנה אנחנו כאן, בעיצומה של מלחמת תרבות ולא צריך לחשוש לקרוא לילד בשמו. גם לא צריכים להתרגש יותר מידי, לאבד פרופורציות או להתלהם. גם לא לשנוא. צריך להיאבק את המאבק הזה מתוך הכרה במהותו, מתוך מודעות, שקט נפשי, בטחון והרבה אמונה, ולהבין כמה טוב שסוף סוף הגענו למאבק האמתי והחיוני כל כך. כי הסילוף החוצפה הזאת – שהתקשורת וכל שאר הגורמים שחפצים לקעקע את זהותו היהודית של העם הזה מקדמים ומשווקים בלי שום בושה, כפי שראינו בט' באב – אינם עולים עכשיו על פני השטח ומתחזקים כך במקרה. הם אינם מרימים את ראשם כדי להישאר אלא כדי להתברר.

אי אפשר לזהות את הרשעות והטומאה כשהן נסתרות, חבויות ולא מפורשות. כשהן איננן מרימות ראש, ומתחצפות. כשהן מטושטשות וסמויות מן העין. ממש כמו שאי אפשר לכסח דשא בלי שהוא יצוץ מעל פני השטח. כשאני מתכנן לקצץ את הדשא בביתי, אני מקפיד להשקות אותו ערב לפני כן. שיזדקף. שיפרח. שיזקוף ראש. רק אז אפשר לכסח אותו.

החוצפה חייבת לפרוח, ורק אז אפשר לברר אותה. ולכן הפריחה שאנו רואים בימים אלה, ניצחונה הזמני מאד של רוח הניכור העוינות ולפעמים אפילו השנאה ליהדות, לעם ולארץ, היא הסימן שמתקרב קיצה. וזה בדיוק מה שמלמד אותנו הפסוק: "בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי און, להשמדם עדי עד". בטוח שלא לכל מושאי דיוננו נכון לקרוא רשעים, ובכל מקרה איננו חפצים שהם עצמם יישמדו, אבל אנחנו בהחלט מייחלים שכך יקרה לרשעה, והם ישתחררו ממאסרה המתוחכם.

גם מי שכרגע אינם מבינים את מה שבאמת מתחולל, והולכים שבי אחרי סיסמאות הקסם והמילים היפות, יהודים רבים וטובים, חלק לא קטן מן העם הזה, הן "דתיים" והן "חילוניים", יודו לנו בסופו של דבר, וישמחו במאבק שניהלנו, גם למענם. כי בניגוד למה שמנסים לשכנע אותם, וגם זה חלק חשוב מאסטרטגית הסילוף, אף אחד כאן לא מתכוון לכפות יהדות על אף אחד אחר.


יום ראשון, 22 ביולי 2018

חצי הכוס הריקה


תשעה באב הוא המועד הראוי לכאב על התפילות שלנו שלא מתרוממות, על הדתיות הטכנית שלנו, על שאנחנו אטומים. זו משמעות אובדן השראת השכינה.


בס"ד
י' באב, תשע"ח
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

התקופה הזו של שלושת השבועות שמגיעה לשיאה בט' באב, מאפשרת לנו להבין מצוין את הטעות היסודית של אלה שקוראים השכם והערב, בכל יום מחדש, ובכל סוגיה שעולה על הפרק, להתאמת התורה לזמננו או לאופנת הרעיונות של שוק האידאות המערביות של היום.

כי אף שיש לנו כבר מדינה, והייטק וצבא, ואפילו ניצחנו באירוויזיון, עדיין לא הגענו ליעד. אלה הקוראים לביטול צום ט' באב ולהפיכתו ליום ששון ושמחה – לאור תקומת מדינת ישראל, חידוש עצמאותנו ובניין ירושלים – אינם מבינים את עומק הפלא של תהליך תחייתנו.

המדינה והמקדש הם כמו גוף ונשמה. עצם עניינו של המקדש – מעבר לשאלות הרבות הכרוכות בו, כמו חידוש הקורבנות, עליה להר הבית, מקדש משמיים או בידי אדם, השאלות הפוליטיות ועוד – הוא השראת השכינה בישראל. בלי השראת השכינה והגשמת מדרגת החיים הישראלית במלואה, גם קדושתה וערכה של המדינה עדיין אינם שלמים. היא עדיין חסרה את הופעת נשמתה בפועל. העיקר עדיין חסר מן הספר.

הכאב הגדול על אובדן המקדש, על היעדר הקדושה והשראת השכינה בחיינו, גדל דווקא לאור היעדרם בחיינו הציבוריים. דווקא מציאותה וממשותה של מדינת ישראל, ממחישה ומבליטה את הגעגועים וההשתוקקות למה שהיא אמורה להיות, חייבת להיות, ועוד עתידה להיות, ומחריפה את הכאב ואת תודעת האובדן. לא כולם חווים את החיסרון. לא כולם כואבים את העדר השראת השכינה. לא כולם מבינים במה מדובר. מבחינתם יש לנו מדינה ככול המדינות, ואנחנו עם ככל העמים, והם לא מבינים מה עוד חסר.

האובדן כמובן איננו רק כללי וציבורי, אלא גם פרטי, ושייך לכל אחד ואחת מאתנו. ט' באב הוא המועד הראוי לחוות את האובדן, לכאוב את ההעדר, לנשום לעומק את החיסרון, לחוש את החלל הריק. לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות הזו, שנתנו לנו אבותינו,  לצלול לעומק החורבן על מנת לחוש את משמעותו. לנסות לרדת לעומקו של חסרון השראת השכינה בישראל, לכאוב את העובדה שהתפילות שלנו לא מתרוממות, שהלב שלנו לא נפתח באהבה ויראה, שהראש שלנו לא פתוח, שהדתיות שלנו טכנית ושגרתית, שאין ביננו אהבת ישראל אמתית. שאנחנו אטומים. כי זו משמעות אובדן השראת השכינה בישראל וזה מחיר חורבן המקדש.

באה התורה ומנסה לומר לנו שעדיין לא הגענו לפסגה, שאחרי הפסגה אותה זכינו לכבוש עם תקומת המדינה, ישנה עוד פסגה. שממש כמו בטיפוס הרים, רק עכשיו, כשהגענו עד הלום, נחשפת בפנינו הפסגה הבאה. התורה קוראת לנו להתאמץ, למתוח את כל שרירינו הרוחניים, לעמוד על קצות האצבעות, ולנסות להגיע לדבר הבא, לדעת בכלל שישנן עוד תחנות בדרך. אבל ישנם כאלה שלא מוכנים להקשיב לה, שמעדיפים שהתורה תרד אליהם, למדרגתם הם, במקום לתת לה להעלות אותם אליה, להביא אותם למרומי החיים.

אחרי אלפיים שנות גלות זקוקה אמנם תורת ישראל לניעור רציני ולהסרת אבק הדרכים אותו צברנו, אבל לא מהמקום הזה מתעוררות הקריאות לשינוי. לא פעם הן באות מעצלות רוחנית, מחוסר הרצון לצאת מהבינוניות הרוחנית העכשווית, משטיפת המוח של כל "נביאי הבעל" הפוסט-מודרניים למיניהם ולסוגיהם, מחוסר הנכונות ההיא, הקדומה, המלווה אותנו מאז ומתמיד – לצאת ממצרים.

כך בסוגיה זו, וכך בעוד סוגיות רבות המלוות את חיינו העכשוויים. התורה רוצה להעלות אותנו אליה, למרומים, ומי שמבקש להוריד אותה למדרגתו מפספס לחלוטין את כל העניין.

למרות שאני הולך בדרכו של הרב קוק, מאמין ב"אתחלתא דגאולה" ומתוך כך גם מבין את עניינה, אני מבין היום מצוין גם את ביקורתו של הרבי של חב"ד על המושג. "החליפו את הגאולה בסוכריה", הוא אמר בתחילת שנות החמישים מיד לאחר קום המדינה. כשאני רואה את אלה שחושבים שכבר הגענו, ומדברים על ביטול הצום, או לא מבינים את ערכו, ברור לי בדיוק ממה הוא התריע.

עלינו לברך להודות ולהלל ביום העצמאות וביום ירושלים על חצי הכוס המלאה, אבל אסור לנו לשכוח שישנה עוד חצי כוס, ושהיא עדיין ריקה, ועליה צריך לכאוב בט' באב.

עשינו, בעזרת השם, צעד כביר, אבל עדיין לא הגענו.




יום שישי, 13 ביולי 2018

היכונו לרעידת אדמה


המזרח התיכון הישן אבד לבלי שוב, ואת רעש האדמה הקרב כבר ניתן להרגיש. השאלה כבר איננה האם אלא מתי.


בס"ד
א' אב, תשע"ח
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המומחים אומרים שאי אפשר לדעת אם רעידות האדמה המתחוללות לאחרונה בצפון מקדימות חלילה רעש גדול. כך או כך, הם אומרים, רעידת אדמה גדולה עתידה להתרחש אצלנו; זו לא שאלה של האם אלא של מתי.

אי אפשר כמובן להוכיח קשר סיבתי בין רעידות האדמה האלה ובין מצבנו הגיאופוליטי, אבל לפחות כמשל הן יכולות לשמש אותנו לא רע. חבר סיפר לי בעבר כיצד בוקר אחד הוא עמד מול אקווריום בביתו, וראה פתאום את הדגים מתחילים להשתולל, לפצוח באיזה מין ריקוד משונה. "בואי תיראי משהו מוזר", הוא קרא לאשתו, "תיראי איך הדגים מתנהגים", אבל עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט, התחוללה רעידת אדמה. בקטנה. בלי נזקים.

לא צריך להיות דגים על מנת לחוש משהו באוויר. אמנם רעידות אדמה משמעותיות מתחוללות כאן אחת לכמאה שנים, אומרים המומחים, אבל קצב התחוללותן של רעידות אדמה גאו-פוליטיות אצלנו הוא תדיר יותר, בערך אחת לכחמישים שנה.

לפני מאה שנה התחוללה קפיצה בתהליך התחייה שלנו, בעקבות מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור. לפני כחמישים שנה הייתה זו מלחמת ששת הימים. מאז, המציאות הגאו-פוליטית שלנו נמצאת במצב בלתי אפשרי, שכל בר דעת מבין שהוא זמני. מציאות המבוססת על "לא לבלוע ולא להקיא", מבשרת בהכרח רעידת אדמה עתידית. זו לא שאלה של האם אלא של מתי.

בכל מערכת אנושית ישנן סתירות פנימיות, והיא לומדת לחיות אתן. אבל בשלב מסוים הסתירות הפנימיות הללו מתעצמות עד כדי כך שהמערכת איננה יכולה להמשיך להכיל אותן והן מפוצצות אותה מבפנים. המתח הפנימי, האבסורדים, העיסוק בכיבוי שרפות מתמיד, הניסיון הנואש והמתמיד להשיג שקט תעשייתי, דחיקת הבעיות אל מתחת לשטיח – כל אלה מאפיינים מערכת שעומדת להתפוצץ מבפנים.

אנחנו משחררים מחבלים כדי לעצור אותם מחדש; אנחנו מחזיקים את הרשות הפלסטינית שממררת לנו את החיים; מתחזקים את שלטון החמאס ברצועת עזה; ועוד ועוד. אלו רק קצות קרחון של מצב כאוטי שעומד להתפקע. ממשלת ישראל והממסד הביטחוני המקובע, על זרועותיו השונות, מנסים להחזיק בשיניים את המציאות המתפקעת, להכיל אותה בשאריות כוחותיהם, לסתום פרצות, להתכחש, להתעלם, לדחות את ההכרעה. אבל למצב הכאוטי יש חוקיות משלו, וסופו לעלות מעל פני השטח ולהתפקע.

"ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מידי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ, יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים, ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ", כתב שבתי בן דב, (כל כתביו, כרך ג' עמ' 211) וצפה את פריצת מלחמת ששת הימים שנים ספורות לפניה.

הסכמי אוסלו, מעין תכנית תמ"א 35 שהייתה אמורה לחזק את יסודותיה האבסורדים של המציאות הגאו-פוליטית שלנו, רק האיצו את התגלעות הסתירות הפנימיות בתוכה, הגבירו את המתח וקרבו את רעידת האדמה הצפויה. אבל לא רק היסודות עליהן נבנו ההסכמים הללו כבר לא מחזיקים מים; גם המעטפת להסכמים אלה כבר לא רלוונטית, שהרי כל התהליך הזה לא מתרחש בוואקום אלא כשמסביב, בהיקף, מתחוללים זעזועים עצומים.

סוריה, לבנון, עיראק, החיזבאללה, הבחישה האיראנית, המעורבות הרוסית, אולי גם זו של ארה"ב – כל אלו מקרינים בעוצמה על ההוויה שלנו, והופכים לגביה לשדה מגנטי מחולל שינויים ומקרין מהפכים. המזרח התיכון של שנות התשעים, שהיווה את הבסיס הגאו-פוליטי של הסכמי אוסלו, אבד ללא שוב. מצרים, ירדן, ומדינות נוספות שהיוו חלק מהמערך התומך והמשלים להסכמים הללו, כבר אינן מה שהיו והאינטרסים שלהן היום שונים לחלוטין. 

את רעידות המשנה המוקדמות אנחנו כבר מרגישים תחת רגלינו. בעזה אלה צוק איתן, "צעדת השיבה" וטרור העפיפונים. גם בחזית הסורית הולכות ומתרבות הרעידות המקדימות. בשני המקומות מדובר עדיין על רעידות בעוצמה נמוכה יחסית, משהו כמו 3 סולם ריכטר, אבל הן בהחלט מבשרות שמשהו מתחולל מתחת לפני השטח.

החזית הלבנונית שקטה לכאורה, אבל גם היא עלולה להתפרץ בכל רגע. ביהודה והשומרון, לעומת זאת, מדדו הסיסמוגרפים בשנים האחרונות כמה רעידות עזות יותר, ועתה, לאור מה שמתחולל – טראמפ, העברת השגרירות, "עסקת המאה" ובעיקר מצבו של אבו-מאזן – צפויות בגזרה זו רעידות עזות נוספות.

גם אם רעידת האדמה הצפויה תורגש תחילה בפריפריה – בעזה, בגבול לבנון או בגבול הסורי – אלה תהיינה רק הקרנות מן המוקד. מוקד הרעש הצפוי הוא בירושלים וביו"ש, ששם תהיה ניכרת עיקר הרעידה. דווקא שם נראה שיתחולל השינוי הגדול, וכדאי שנערך אליו על מנת לדעת בדיוק מה לעשות בבוא היום ואיך להגשים בו מה שאיננו יכולים היום.

אבל זו לא רק שאלה של עוצמת הרעידות המקדימות. גם הקצב חשוב, והוא הולך וגובר והופך אינטנסיבי ממש כמו צירי לידה תכופים שמבשרים את בואו של הרך הנולד. כן, בלי ספק, אנחנו ערב רעידת אדמה גאו-פוליטית, ולידתו של מצב חדש. השאלה כבר איננה האם אלא רק מתי. המציאות הנוכחית עומדת להתפקע.