יום שני, 12 בנובמבר 2018

שרת החינוך


מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח, עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.


בס"ד
ד' בכסלו, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")


לפעמים התנגשות חזיתית היא אסון כבד, כפי שראינו לאחרונה לא פעם בכביש 90, אבל לפעמים היא הדרך היחידה לחולל שינויים. העובדה ששרת המשפטים איילת שקד "נכנסה" חזיתית במשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר במהירות של 150 קמ"ש בלי למצמץ, היא סוג כזה של התנגשות חזיתית מתקנת. כבר זמן רב אנחנו מצפים לתיקונים כאלה; מרחבים רבים מידי בחיינו הציבוריים נתונים בידי כוחות שחושבים שהמדינה היא של אבא ואמא שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. מכתבה של איילת שקד לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, בו היא מודיעה לו ש"החל מהיום סיימה הגברת דינה זילבר לייצג את עמדתי, עמדת משרדי או עמדת הממשלה, בממשלה, בוועדה מוועדותיה, או בוועדה מוועדות הכנסת", היה בבחינת מים קרים לנפש עייפה. אנחנו מחכים לסוג כזה של התנהלות כבר זמן רב, ובכל התחומים. זהו אמנם רק עוד צעד אחד קטן בדרך ארוכה, אבל זו הדרך. קמעא קמעא.

היועץ המשפטי לממשלה אמנם עשה כצפוי שריר בחזרה, כמתחייב מתפקידו להגן על הגילדה, ומאבק הכוחות הזה עדיין לא הוכרע. בכל אופן, המעבר הזה של אילת שקד ממגננה להתקפה, שחייבה את מנדלבליט להתחפר, היא שחשובה כאן. הצעד הזה של שקד, מצטרף לעוד צעדים, ביניהם שני סבבים של מנויי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט, ועוד צעדים חשובים נוספים שמשמעותם הכוללת היא החזרת "הרשות השופטת לתפקידה החשוב כל כך: פירוש הנורמה שקבע המחוקק ולא החלפתה" כדבריה בעבר. המהפכה המתבקשת במערכת המשפט הישראלית אמנם עדיין רק בתחילת דרכה, אבל יצאנו לדרך, וזה העיקר.

מים שקטים חודרים עמוק. בשקט בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח – וכשיש צורך, כמו בפעם הזו, גם בריש גלי – עושה איילת שקד לכולנו בית ספר. לכולנו. ממש שרת החינוך.

אני לא מדבר רק על השמאל הפרוגרסיבי, שאט אט מתחיל להבין "של-D9 של מוטי יוגב יש נהגת", כפי שאמרה השבוע חה"כ מרב מיכאלי. השמאל הזה עומד בפה פעור ולא מאמין שזה קורה לו – שהנה באה אישה צעירה, וכאילו כלום, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה, חודרת לתוככי "המשפחה", מחללת את "קדושת היועצים המשפטיים שליט"א", ומודיעה לכולם שיש "בעל הבית" חדש. מרב מיכאלי וחברותיה מתחילות להבין שהמשחק הזה נגמר. הן רואות כיצד השמאל הליברלי והמתקדם שלנו מתחיל לאבד אט אט משלט אחרי משלט, ונאלץ לסגת מעמדות מובנות מאליהם שכבש לעצמו בעשורים האחרונים. זעקות הקוזאק הנגזל שלהן מעידות על כך שהן מבינות היטב שמחנכת חדשה נכנסה לכיתה.

אבל לא מדובר רק בשמאל. מדובר גם על הימין שלנו, שתולש שערות כבר שלושים שנה, וחוץ מלבכות וליילל לא הצליח עד לאחרונה לעשות שום דבר בתחום זה, שגם לו – בעיקר לו – עושה איילת שקד בית ספר. ככה עושים מהפכות. בשקט. בביטחון עצמי, "עוד דונם ועוד עז". ככה בדיוק נבנתה המדינה. ככה בדיוק ניצחנו את השמאל בשאלת ארץ ישראל: עוד בית, עוד יישוב, עוד התנחלות. וכך גם נחזיר את מערכת המשפט לעם ישראל.

אחד הדברים היחידים שאני זוכר משעורי הפיזיקה בבית הספר התיכון הוא המושג של "מקדם החיכוך". כשאתה צריך להזיז גוף של 10 טון, הכוח הראשוני, זה שמעביר אותו ממצב סטטי למצב תנועה, הוא הכוח הגדול ביותר שיש להשקיע. כי אחרי שהוא התחיל לנוע – השאר כבר הרבה יותר פשוט. כמעט מעצמו.

אז כמובן, יש כאלה שתופסים את החיים מפרספקטיבה של טוקבקיסטים,  של "הכול או לא כלום", ועד שאיילת שקד לא תמנה את איתמר בן גביר לנשיא בית המשפט העליון, מבחינתם לא עשינו כלום, אבל מי שבאמת מבינים כיצד מתחוללים תהליכים היסטוריים משמעותיים, יודעים שהמכתב הזה ששלחה השבוע שקד ליועץ המשפטי לממשלה ושבו היא מודיעה לו על החלטתה "לזרוק את דינה זילבר מכל המדרגות", אם להתבטא בלשון עממית, הוא אמנם רק עוד צעד קטן, אבל חשוב מאין כמוהו. תשאלו את מרב מיכאלי וסתיו שפיר.





יום שני, 5 בנובמבר 2018

יהודים, הביתה


הטבח בפיסטבורג הוא קריאה לתיקון יחסנו ליהדות העולם: שלילה אידיאולוגית מוחלטת של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה


בס"ד
כ"ז בחשוון, תשע"ט
(פורסם בערב שבת האחרון ב"מקור ראשון")

נוח לנו לחשוב שהטבח בשבת שעברה בפיטסבורג הוא קריאת השכמה ליהדות ארה"ב, אבל לא פחות מכך הוא קריאת השכמה ליהדות של ארץ ישראל ומדינת ישראל. אנו עוסקים תדיר בשאלת יחסנו עם יהדות העולם, אבל את האמת – שהיא בלבד יכולה להיות הבסיס ליחסים אלה – לא רבים מאתנו מוכנים לחשוב, ועוד פחות מכך לומר: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.  

דור של תיקונים הוא דורנו. אנחנו נתונים בתהליך של שיפוץ ושדרוג של מה שעשו כאן אבותינו בשניים-שלושה הדורות שעברו. עיקר השיפוץ והתיקון איננו נוגע כל כך למעשים, אלא דווקא לתודעה. במידה והצד המעשי אינו תקין, הפגם שבו נובע בדרך כלל מן התודעה הלא שלמה, ולא מהמעשה.

כך בעניין ארץ ישראל וכך גם בעניין היחס שלנו ליהדות הגלות, שמחייב היום תיקון יסודי. יחסה של הציונות ההרצליאנית לגלות היה יחס דו-ערכי. מצד הלך הנפש, מצד רוחה, שללה הציונות את הגלות מכל וכל. היא דיברה על הדמות של הישראלי החדש – יליד הארץ, הלוחם, מייבש הביצות, אוחז הנשק, כובש הארץ, עובד האדמה, השזוף, הבריא בגופו ובנפשו – כדמות האידאלית. הניגוד בין הדמות הזאת לבין דמותו של "היהודי הגלותי" – הלבן, החיוור, הכחוש, הבטלן ש"חי מהאוויר", שאין בידו נשק מגן – הורם על נס והפך למובן מאליו.

אבל בו בזמן, מבחינה אידאולוגית, לא שללה הציונות את הגלות שלילה מוחלטת. היא באה רק "לפתור את בעיית היהודים", משמע לענות לצורך שהתגלה רק באותן גלויות בהן סבלו היהודים מאנטישמיות. לגבי אותן מדינות בהן לא נרדפו היהודים לא היה לציונות מה לומר. למרות הלך הנפש האמור, היא לא באה אליהם בתביעה מוסרית מפורשת לעזוב את הגלות, ולראות פגם נפשי ורוחני יסודי בעצם מחוץ לארץ ישראל.

הטבח בפיטסבורג חייב להיתפס מבחינתנו כקריאת השכמה לתיקון יסודי של יחסנו ליהדות הגלות: גם כאן נדרש עתה שיפוץ ושדרוג של התודעה הציונית ההיסטורית ועיקרו הוא היפוך היוצרות: שלילה אידאולוגית טוטאלית של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה, ויחד עם זאת, מצד הלך הנפש, אמפתיה ליהדות הגלות וליהודים שעדיין לא אזרו כוח ואומץ לצאת ממנה.

מוזר שאין הדברים ברורים. פלא שבדור הזה, אחרי אלפיים שנות גלות, ישנם עדיין יהודים שלא מבינים את מקומם. חידה היא כיצד יכולים יהודים, הן בגלות והן בארץ ישראל, לתת לגיטימציה לתופעה הזו. כואב שאנחנו והם זקוקים עדיין לאירועים מהסוג שחווינו בשבת שעברה בכדי להבין את האמת הפשוטה שאין בילתה: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.

החטא של בית שני, פגם שלפי כמה דעות הוא שמנע ממנו להגיע לשלמותו, להשראת השכינה במלואה, היה בכך שיהדות בבל נותרה בגלות למרות האפשרות לעלות וליטול חלק בהתחדשות החיים בארץ ישראל. את הפגם הזה, המושרש עמוק בנפשיות היהודית עד ימינו אלה, הגיע הזמן לתקן. הגיעה זמנה של שלילת הגלות מכל וכל.

יחד עם הסימפטיה לכל יהודי החי עדיין בגלות, ויחד עם ההבנה שמצבי החיים ותנאיהם הקשים מקשים על יהודי לחזור לעצמו לארצו ולמקומו, ויחד עם החיבוק הגדול והאהבה האינסופית לכל יהודי באשר הוא, חובה עלינו לזכור ולהזכיר, הן לנו והן להם, שליהודי, לכל יהודי ויהודייה באשר הם, ישנו רק מקום אחד בעולם הזה – ארץ ישראל; שהקיום בגלות הוא ארעי וזמני מעצם מהותו.

במובן הזה התביעה הנחרצת הזו איננה רק תיקון אידאולוגי של השלב הראשון של שיבת ציון המודרנית; זהו גם תיקון חטא פרטי של כל אחד ואחת מאתנו יהודי ארץ ישראל. אנחנו מעדיפים שלא לצאת בריש גלי כנגד תופעת הקיום היהודי בגלות. יש לכך סיבות רבות ואין צורך לפרטן. אבל כל הסיבות הללו אינן תירוץ מספיק לחטא היסודי שלנו – חוסר אומץ הלב לומר במפורש ליהודי הגלות שמקומם הוא רק כאן אתנו בארץ ישראל.

אחד הביטויים המובהקים לחטא הזה שלנו הוא הביטוי המכובס "יהודי התפוצות". הביטוי הזה, בניגוד לביטוי "יהודי הגלות", הוא נייטרלי. אין בו תביעה מוסרית. הוא מעדיף לכסות על ערוותנו וערוותם של יהודי הגלות. אבל כולנו יודעים שלא נוכל לברוח מן האמת ימים רבים נוספים.

אפשר כמובן לדבר על מה שכבר מתחולל במדינות אירופה, ועל הצפי ליציאת אירופה סופית כבר בעשור הקרוב. ניתן גם להתריע בפני יהדות ארה"ב, במיוחד בעקבות הטבח בפיטסבורג ואירועים אנטישמיים רבים אחרים, על כך שמצבם מתחיל להזכיר יותר ויותר את מצבה של יהדות גרמניה המעטירה בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. אבל בדיוק מן האזהרות הללו אנחנו אמורים להתעלות. הקריאה לחיסול הגלות לא צריכה לבוא בגלל האנטישמיות שמרימה שוב את ראשה, אלא בגלל האמת המוסרית הישראלית השלמה התובעת מכל יהודי לשוב למקומו ולעצמו.  

אנחנו צריכים לחבק כל יהודי באשר הוא ויחד עם זאת לומר לו בלי להתנצל: חזור לעצמך וחזור למקומך. מקומך אתנו, ורק אתנו, כאן, בארץ ישראל ובמדינת ישראל.




 


יום ראשון, 14 באוקטובר 2018

האף הארוך של האנטישמים


האנטישמיות המודרנית מגלה שהרצל טעה בניתוח האנטישמיות * יהודים מתבוללים שהתכחשו ליהדות כדת קיבלו את הצורר הגרמני, ויהודים שמתכחשים ליהדות כחזון מדיני מקבלים את ה-BDS * מדוע אנו זקוקים למראה שמציבים לנו האנטישמים החדשים?



בס"ד
ה' במרחשוון, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"עולם קטן")


אנחנו נוהגים לא אחת להשתעשע באמרה "הניתוח הצליח אבל החולה נפטר", והנה באה האנטישמיות החדשה, האנטישמיות המדינית, זו שמתפשטת היום כאש בשדה קוצים בעולם המערבי, ומלמדת אותנו שישנם גם מקרים הפוכים שבהם הניתוח נכשל אבל החולה מתאושש, הולך ומחלים, הולך ומבריא.

הניתוח שנכשל הוא הסברו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל לאנטישמיות, הסבר שהפך לבסיסה של האידאולוגיה הציונית. החזון של הרצל בדבר הקמת מדינת ישראל הפך להצלחה גדולה אבל האנטישמיות החדשה של העידן שלנו הפריכה את הדיאגנוזה שלו מכול וכול. הרצל טען שהסיבה לאנטישמיות נעוצה בעובדה שהיהודים מפוזרים בין העמים, ולכן הם שנואים. לדבריו, אם יתקבצו היהודים, יהיו עם ככל העמים ויקימו לעצמם מדינה ככל המדינות – תיעלם האנטישמיות. זה היה מבחינתו "פתרון שאלת היהודים". המרשם של הרצל התקבל, הפתרון שהוא הציע לבעיית היהודים הוגשם, מדינת ישראל הוקמה, אבל האנטישמיות לא פסקה. היא רק לבשה לבוש חדש, מדיני.

האנטישמיות של העידן שלנו, האנטישמיות המדינית, שומטת את הטיעון המרכזי שעליו מבוסס הרעיון הציוני, ולא מותירה לנו ברירה אלה לכונן את הציונות על בסיס חדש: לא עוד "מקלט בטוח", לא עוד ציונות של קיום, אלא ציונות של ייעוד, זו שעם ישראל דגל בה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבנו.

מנהיג מפלגת הלייבור האנגלית ג'רמי קורבין וחבריו מתנועות ה-BDS למיניהן עושים לנו טובה גדולה. חלקם עדיין מתחמקים מלומר זאת בפירוש, אבל רבים מהם כבר מעזים לטעון בריש גלי שאין למדינת ישראל זכות קיום. השנאה הפתולוגית הזאת למדינת ישראל מלמדת אותנו מי אנחנו. נרצה או לא נרצה, איננו עם ככל העמים ולא מדינה ככל המדינות. אין עוד מדינה נרדפת כמו מדינת ישראל בדור הזה. אין עוד מדינה שהכול בודקים בציציותיה ללא הפסק ושמוצבת כנגדה הטענה שאין לה זכות קיום.

אבל האנטישמיות בגרסתה העכשווית מלמדת אותנו עוד דבר חשוב: היא מגדירה בעבורנו מרכיב עקרוני בזהותנו היהודית בדור הזה. היא שמה בעבורנו את האצבע על הנושא המרכזי. קשה להיות יהודי. הדבר מחייב, הדבר תובעני. לכן תמיד היו יהודים שהתכחשו. תמיד היו יהודים שברחו מעצמם. לכן גם תמיד מופיעה האנטישמיות ומזכירה לנו מי אנחנו ומה אנחנו. והיא תמיד מדויקת. תמונת ראי. היא מבינה הרבה יותר טוב מאתנו מי אנחנו. יש לה חוש ריח מפותח.

כך היה בימי הצורר הגרמני. יהודים התכחשו ליהדות כדת. התביישו בה והתבוללו. בא הצורר הגרמני יימח שמו והזכיר להם שיהדות איננה רק דת. גם כשהיהודים הליברלים המתקדמים והנאורים של גרמניה טענו בכל תוקף שאין כל קשר ביניהם לבין ה"אוסט יודן", יהודי מזרח אירופה, "הדתיים הפרימיטיביים" ההם, וקיוו בכך להציל את עורם, הזכיר להם הצורר שיהדות היא הרבה יותר מדת.

עכשיו שוב יהודים מתכחשים. הפעם הם מתכחשים למדינת ישראל. הם מתכחשים לעובדה שהיהדות היא גם, לא רק, רעיון מדיני. שהיהדות איננה רק דת, ועם, ולאומיות, וארץ, ולשון, ותרבות, אלא גם מלכות, רעיון מדיני, או ממלכתיות אם תרצו. והנה באה האנטישמיות החדשה ומזכירה להם ולנו שכל יהודי באשר הוא מזוהה אוטומטית עם מדינת ישראל. ירצה או לא. ואם ינסה לברוח מהעובדה הזאת, יבואו האנטישמים, ממש כמו אז, ויזכירו לו.

מדובר על היהודים הליברלים והנאורים, תומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שחושבים, ממש כמו יהודי גרמניה באותם ימים, שאם הם יתכחשו למדינת ישראל יניחו להם. מדובר גם על יהודים חרדים, שמותקפים בחו"ל משום שלמרבה האירוניה אחרים רואים בהם את נציגיה של מדינת ישראל. בחג הסוכות האחרון נרשמו על סוכה של חב"ד שהוצבה בחוצות מנהטן המילים: "צאו מעזה". לפני כשנה הותקף חסיד סאטמר בהולנד בתור נציג של מדינת ישראל, וכל טענותיו על כך שהוא אנטי-ציוני נדחו בבוז בידי התוקפים. האנטישמים לא בודקים בציציות.

אבל לא רק שם. גם אצלנו יש אנשים שהרעיון של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי עושה להם פריחה. ראינו את ההתנגדות לחוק הלאום לאחרונה. חלק גדול ממנה בא על הרקע הזה. אבל לא רק בשמאל, גם בימין ישנם רבים שלא מבינים את ערכה של המדינה כמדינה. מדינת ישראל הזאת, הקונקרטית. המדינה בעצם. יש כאלה שרוצים להפריט את המדינה לדעת ויש אחרים, קצרי רוח, שמבחינתם הכול או לא כלום, ומכיוון שהמדינה עדיין איננה מושלמת ויש בעיות רבות בתפקודה, מבחינתם היא יכולה ללכת לעזאזל.

כל אלה זקוקים לאנשים כמו ג'רמי קורבין. למראה שהוא מציב לנו. לתזכורת שלו. לבשורה שהוא מביא לנו. הוא איננו יהודי אבל יש לו אף ארוך. הוא מריח מצוין. באיזה שהוא מקום לא-מודע, קורבין וחבריו כבר מבינים משהו שאצלנו רבים עדיין מתכחשים לו, ש"מדינתנו, מדינת ישראל, [היא] יסוד כיסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון" (הרב קוק, אורות ישראל). לכן הם כל כך מתנגדים לה. זוהי הסיבה לשנאה הפתולוגית שלהם. זו מהותה של האנטישמיות בכלל ושל זו המדינית בפרט. הם מבינים את ערכה של המדינה. כדאי שנקשיב להם.

(פורסם בערב שבת ב"עולם קטן")


יום שישי, 12 באוקטובר 2018

אין שמאל ישראלי


ניצחונו של הימין באמריקה עם מנויו של השופט קאוונו, הוא ניצחון כל האומות, שמאבק השמאל העולמי בהן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות.


בס"ד
ג' בחשוון, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

חגיגה גדולה הייתה השבוע לימין בישראל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הצליח להביא למינוי השופט ברט קוואנו לבית המשפט העליון בארה"ב. הימין צהל ופניהם של החמוצים בתקשורת שלנו שוב התכרכמו. לא העובדות בפרשה היו לב העניין. היה זה מאבק פוליטי, ורק ככזה הוא תפס כותרות בכל העולם. אבל מדוע בעצם סוגיית השופט ברט קוואנו ושאלת מינויו, שהיא לכאורה סוגיה פנים-אמריקאית מובהקת, מעסיקה אותנו כל כך? מדוע היא מעוררת אצלנו וכך גם בשאר העולם המערבי כל כך הרבה עניין ואמוציות? ומה בדיוק מלמדת אתנו העובדה שהיחס לסוגיית מינויו של קוואנו מתחלק אצלנו בדיוק למחנות השמאל והימין?

אם נתבונן נגלה סימטריה מפתיעה בין הפוליטיקה האמריקאית לזו שלנו: רק לאחרונה זעם טראמפ על עצם מפגשיו של ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, עם גורמים מהמשטר האיראני בטהרן, ועל כך שקרי הציע להם "למשוך זמן" עד שממשל טראמפ יוחלף. לא צריך להזכיר לקוראים את "יוזמת ז'נבה" של יוסי ביילין וגורמים אחרים בשמאל הישראלי, ואת המפגשים השוטפים של אנשי שמאל שלנו עם אבו-מאזן ואחרים ברשות הפלסטינית, מפגשים שתואמים לחלוטין את אופי מעשהו של קרי. כאן ושם השמאל מנהל לו מדיניות חוץ פרטית, שמתעלמת ממדיניות הממשל הנבחר ומתריסה כנגדה.

גם כאן, ממש כמו שם, נחלו האליטות של השמאל הפרוגרסיבי תבוסה שהן לא מצליחות להשלים עמה. אנשי האליטות של השמאל האמריקאי, ממש כמו האליטות שלנו, חיים מתוך תסכול עמוק ש"גנבו להם את המדינה". בשני המקרים אלה שמנופפים בפתיחות, בליברליזם, בפלורליזם, בסובלנות ובחופש דיבור, אינם מסוגלים לסבול את הרעיון שהשלטון נמצא בידי מישהו שאיננו משלהם, וההגמוניה נשמטת מידם. בשני המקומות הם מיואשים, מתוסכלים ומרי נפש. הם אפילו חשים איום. עולמם כאילו נחרב עליהם.

בשני המקרים משתמשות האליטות הללו באותם אמצעים ובאותן שיטות בדיוק על מנת לשבש את השלטון שנבחר בצורה דמוקרטית לחלוטין: הפעלת מוקדי הכוח של האליטות האלה במערכת המשפט, בתקשורת ובאקדמיה לשם טרלול המערכות והמוחות. אותם מוקדי כוח בדיוק נותרו בידי השמאל גם שם. בשני המקומות מתנהלת מלחמת התשה, שבה מנסים המפסידים להשתמש בכול הכלים העומדים לרשותם בכדי להתיש, פשוטו כמשמעו, את השלטון הנבחר ולתקוע לו מקלות בגלגלים.

אם ניזכר בבחירות 1996, בהן נבחר בנימין נתניהו לראשונה לראשות הממשלה, נראה עד כמה מאפיין את האירועים הניצחון על חודו של קול, ממש כמו ניצחונו של טארמפ. בשני המקרים מתנהל מרדף אישי, תקשורתי ובעיקר משפטי, בניסיון נואש להפיל את מי שהעז לגנוב לשמאל את המדינה. בשני מקרים מדובר על מנהיג שהשמאל ממש שונא, והשכבות העממיות, בעיקר אצלנו, מזדהות אתו לחלוטין.

הסימטריה הזו בכלל והשמחה השבוע בימין על מינויו של קוואנו בפרט, חושפות את העובדה שהשמאל של היום הוא עולמי. באירופה, באמריקה וגם אצלנו, השמאל של היום הוא אותה תופעה בעולם כולו. הוא אותו שמאל בכל מקום. הוא חושב באותה צורה ובאותם מושגים, דוגל באותם ערכים, םועל באותן שיטות, מדבר באותה לשון ואפילו מתלבש באותה צורה. "ניידים", אנשי העולם הגדול, לעומת "נייחים", כמו שהגדיר בעת האחרונה הוגה הדעות גדי טאוב את שני הצדדים על בסיס עיסוקיהם. גם השמאל שלנו, איננו "שלנו"; הוא אוניברסלי. הוא מנוכר לעמו, לתרבותו, למסורתו, לארצו ולמדינתו. אפילו לאינטרסים הבסיסיים שלו. הפרצופים המכורכמים שנראו אצלנו השבוע אצל החמוצים שלנו, הם פרצופו של השמאל העולמי, לא השמאל הישראלי. היום אין כמעט שמאל ישראלי.

התבוסה של השמאל באמריקה השבוע היא תבוסת השמאל העולמי, והניצחון השבוע הוא ניצחונן של כל האומות ככאלה. ניצחונן של הלאומיות, של הדתיות, של השמרנות, שמעצם מהותן הן שונות בכל מקום ומקום, אבל המאבק של השמאל העולמי נגדן, בכל אתר ואתר, יוצר ביניהן שיתוף פעולה, הזדהות ואחדות בינלאומית.

השמאל תמיד היה "עולמי". מאז ימי מרקס, מאז לנין. הוא תמיד ניסה להשטיח את האדם, ליצור לו מכנה משותף מינימלי, פורמלי, חיצוני, חסר תוכן וצורה יחודיים. הוא תמיד שאף למחוק את המיוחד לכל עם ולכל אדם. השמאל של היום הוא אותו שמאל דאז. הוא חושב במושגים מרקסיסטים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי מובהק בפמיניזם הרדיקלי של היום. אותה גברת בשינוי אדרת.

יש מקום ליסוד האוניברסלי בכול עם ובכל אדם, מקום חשוב וחיוני, אבל רק בתנאי שהוא מתכלל, משתלב, משתף פעולה, עם היסוד הדתי והיסוד הלאומי. כשהוא מתכחש להם, כל שכן כשהוא מתנגד להם, נלחם ונאבק בהם, הוא יוצא מאיזון, מאבד את הרלוונטיות שלו ומתרסק.

כשהכוח הצנטריפוגלי מתגבר בשמאל, הוא מתנתק מבסיסו במציאות הארצית, ומרחף לו בחלל החיצון כמו חללית שאבד עמה הקשר.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")







יום ראשון, 7 באוקטובר 2018

כבר מותר לירות בתוך הנגמ"ש


אם ניצחון נתניהו אכן מובטח, הימין והוא כבר לא בתוך אותו נגמ"ש.


בס"ד
כ"ח בתשרי, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

עבר החג, וההתכתשות המילולית בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן באשר למדיניות בעוטף עזה התחדשה. אמנם בנט הצהיר בעבר שהוא שואף לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה אבל הביקורת שלו על ליברמן ומדיניותו בעוטף עזה לא נובעת רק מסיבות פוליטיות. נושאי הביטחון באמת נוגעים לציפור נפשו, והם גם שהביאו אותו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, לתחום הפוליטי. מה שנראה ככישלון מול החמאס, לפחות עד לרגע זה, אכן מטריד אותו.

אלא שלא ברור מדוע תוקף בנט דווקא את ליברמן. הרי כולנו יודעים שאת המדיניות בעוטף עזה לא ליברמן יזם ועיצב. אין היא פרי רוחו. זוהי המדיניות של הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, והיא גם זוכה לגיבוי מלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

לא את ליברמן היה אמור בנט להתקיף, וגם לא את ראשי מערכת הביטחון בהנחה שהם הדרג המקצועי והם מחוץ למשחק, אלא את בנימין נתניהו. וכאן קבור הכלב. כאן מתברר מדוע בנט תוקף דווקא את ליברמן. הוא תוקף את ליברמן אבל מתכוון לנתניהו. את נתניהו הוא חושש לתקוף חזיתית.

יש לפחות שתי סיבות להתחמקותו של בנט מלתקוף את נתניהו ישירות. האחת היא הפופולאריות הגואה של ראש הממשלה במיוחד בקרב מצביעי הימין. הסיבה השנייה היא מה שמכונה אצלנו "ירי בתוך הנגמ"ש". מחנה הימין, שבע מאבקים פוליטיים כנגד השמאל, למד בעשורים האחרונים לישר קו ולהימנע מביקורת בתוך המחנה, מתוך חשש וחרדה מוצדקים שביקורת כזו תיפגע בימין ותשרת את השמאל ואפילו עלולה להביאו לשלטון – אסון מדיני ובטחוני למדינת ישראל, כפי שהוכיחו הסכמי אוסלו.

אחד מאנשי הבית היהודי סיפר לי שבמוצאי בחירות 2015, כשנודע על ניצחונו של בנימין נתניהו על פני המחנה הציוני בראשות הרצוג את לבני, התקשר אליו אביו שמח וצוהל ואמר לו "ניצחנו". כששאל הבן לשמחה מה זו עושה, והרי הבית היהודי ירד מ-12 מנדטים ל-8, ענה לו אביו שהעיקר שהימין נצח והשמאל לא עלה לשלטון.

זה היה נכון מאוד לאותם ימים, אלא שאנחנו כבר לא שם. החשש מפני ירי בתוך הנגמ"ש כבר לא רלוונטי. נתניהו זוכה היום בסקרים ליותר מאשר 30 מנדטים, ומדבר אף על 40. בנט ושקד עצמם מכריזים, ובצדק, שניצחונו של נתניהו מובטח, והשאלה היא מי יהיה בצדו. כשזה המצב, אנחנו כבר לא בתוך אותו נגמ"ש ובנט כבר לא צריך לחשוש מלבקר את נתניהו. ההפך, זה בדיוק המצב בו הוא יכול צריך ואמור להיכנס בו בכל הכוח.

כמובן, על הישגיו חסרי התקדים של נתניהו בתחומים רבים ושונים צריך להודות, ואף לשבח אותו עליהם. אבל על החולשות שלו, על הכישלונות, ויש לא מעט כאלה, צריך בהחלט להצביע ולדבר עליהם בראש חוצות.
אם בנט ימשיך לחשוש מלבקר את נתניהו ישירות, הוא לא רק ימעל בתפקידו אלא גם יעשה טעות פוליטית. לא כולם בימין מרוצים מנתניהו. לא כולם נמנים עם עדת מעריציו העיוורים. ישנם כאלה שמבינים שגם הוא שוגה לפעמים, ובהחלט מצפים לאופוזיציה רצינית מימין.

אם בנט מתכוון בבחירות הבאות לפחות לחזור ל-12 המנדטים שהיו לבית היהודי בעבר, הוא לא יוכל לעשות זאת בלי לחדד את ההבדל בינו לבין הליכוד. הוא יהיה חייב לבצע מה שנקרא בעבר "ירי בתוך הנגמ"ש" והרבה. לא כול מעריצי נתניהו בימין יאהבו את הביקורת הזו, אבל אין צורך בכולם. אפילו לא בחציים. מספיק שחמש עד עשר מנדטים שרואים כרגע בנתניהו את ברירת המחדל שלהם יהיו מודעים לחולשותיו ולכישלונותיו, ויתחילו לשקול בחירה בימין אמין יותר, מתוך הנחה מוצדקת שנתניהו ממילא יהיה ראש הממשלה הבא.

ישנם הרבה נושאים עליהם בנט חייב להיכנס בנתניהו בכל הכוח. כישלון המדיניות הביטחונית מול החמאס; כישלון התוכנית לסילוק המסתננים מדרום תל אביב; המאבק בשלטון הבג"ץ והעברת פיסקת ההתגברות – כל אלה כישלונות מובהקים של נתניהו ועליהם צריך לתקוף אותו. הוא הכתובת. ולא פחות חשוב: צריך לתקוף את נתניהו על נכונותו להקים מדינה פלסטינית. כרגע ההבדל בין מדינה מינוס כדעת נתניהו לאוטונומיה פלוס כדעת בנט ושקד הוא ממש מיקרוסקופי ועם זה אי אפשר ללכת לא למכולת ולא לקלפי.

אם שואף בנט להיות אי פעם שר הביטחון, יש לו מה ללמוד דווקא מליברמן בעניין זה. ליברמן לא חשש לבקר את נתניהו גם כשהביקורת שלו הייתה בוטה, לא עניינית ולא לשם שמיים, כפי שמוכח היום. תם העידן של "לא יורים בתוך הנגמ"ש". ביקורת עניינית, סדורה ושיטתית – אבל גם ברורה חריפה נחושה ומחודדת – של מדיניות נתניהו, לפחות בתחומים האמורים, היא צו השעה ועניין של אחריות לאומית. היא גם המעשה הפוליטי הנכון לעת הזו.      



יום חמישי, 4 באוקטובר 2018

מלכודת פוליטית


ייתכן מאד שהיוזמה של נתניהו להורדת אחוז החסימה לא נובעת מחששו מאובדן קולות בימין, אלא דווקא על מנת לרסק אותו. 


בס"ד
כ"ה בתשרי, תשע"ט
(פורסם הבוקר באתר ערוץ 7)

שוב עולה עניין הורדת אחוז החסימה לכותרות. נתניהו לוחץ, בכירי הליכוד מקדמים, והמתנגדים מוחים. הסברה המקובלת היא שנתניהו מקדם את הנושא מתוך חשש לאיבוד קולות בימין. הימין מפוצל כידוע, והפעם עוד יותר מאשר בבחירות האחרונות בהן הוא זרק לפח כארבעה מנדטים. לפי סברה זו נתניהו חושש שגם אם ינצח הליכוד ניצחון ברור בבחירות הבאות ויקבל למעלה משלושים מנדטים, כפי שמראים כל הסקרים נכון להיום, עדיין שלטון מחנה הימין איננו מובטח. לא רק רסיסי המפלגות בימין עלולים לסכן אותו אלא גם מחלוקות שמתפתחות בפוליטיקה החרדית והתפצלויות פוליטיות הצפויות שם בהתאם להן.

אבל ניתן להסתכל על היוזמה להורדת אחוז החסימה גם במבט אחר. ייתכן מאד שלא רק שנתניהו איננו חושש מאובדן קולות בימין אלא שהוא מעוניין בו. הוא רוצה לרסק את הימין. את הבעיה הגדולה שלו הוא רואה דווקא בימין חזק מידי, שינשוף בעורפו, וייאלץ אותו לצמצם רווחים לימין, כפי שקרה לא אחת בקדנציה הנוכחית.

ממה נפשך. אם אכן ינצח הליכוד בגדול, כפי שנראה כרגע, לשמאל לא תהייה ברירה אלא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אי אפשר לשבת באופוזיציה לנצח נצחים, מה עוד שתוכנית השלום של טראמפ תעמוד על הפרק ותספק לשמאל את כל התירוצים הנחוצים. אין לנתניהו בעיה עם קואליציה כזו. הראשונה שהוא צירף לקואליציה שלו אחרי בחירות 2013 הייתה דווקא אשת השמאל ציפי לבני בראשות "התנועה". נתניהו נתן לה לא רק את תיק המשפטים אלא גם את האחריות למשא ומתן עם אבו מאזן. לא פחות. מבחינתו זה היה סידור עבודה מצוין. הוא נתן לה לפטפט את עצמה לדעת במשאים ומתנים עם אבו מאזן ובנסיעות ברחבי העולם, זכה לכיסוי עלה תאנה מול לחצי אובמה והאיחוד האירופי, ודאג היטב ששום דבר לא יתקדם, ועל כל פנים לא יצא משליטתו. נתניהו מתורגל בהתנהלות כזו ואם יהיה צורך, הוא יוכל לשלוט בעניינים גם כשיעמוד בממשלת אחדות לאומית עם לפיד וגבאי גם יחד או עם כל אחד מהם לחוד. כל שכן, שכפי שמצטייר עתה, שהוא יצטרך אותם לקראת פרסום "עסקת המאה" של טראמפ. עם השמאל הוא יוכל לומר כן לתוכנית טראמפ, לא בטוח שכך עם הימין.

כך שיש לנתניהו אינטרס די מובהק לרסק את הימין וזו לא משימה קשה מידי. תן לרסיסי הימין מעט תקוה שיש להם סיכוי לעבור את אחוז החסימה והם כבר ידאגו ללכת כל אחד בנפרד, לבזבז את קולות הימין, ולהותיר מימינו של נתניהו שדה חרוך. בתוך עמי אני יושב ורואה עד כמה יש קונים לסחורה הזו. אנשים מעדיפים אידאולוגיה במקום שבו שם המשחק הוא פוליטיקה. תמיד ימצאו כאלה בימין שיעדיפו את הטוב מאד על הטוב, ויזרקו את קולותיהם לפח. ותמיד ימצאו אצלנו כאלה שישכנעו את תומכיהם שהם עושים נכון, ושראוי שילכו עם האמת שלהם עד הסוף. אפילו שהוא עלול להיות רע ומר. מבחינתם נתניהו איננו ימין, גם לא בנט והבית היהודי. אפילו לא סמוטריץ'. מבחינתם רק הפח הוא "ימין אמתי".

"יחד", "זהות" ו"עוצמה לישראל", אם לא המציאו בינתיים עוד התארגנות פוליטית בימין, כל אחד ישמח מאד לרוץ לבד ומחכה בכיליון עיניים שנתניהו ייספק לו את ההצדקה לכך. כל אחד מהם בטוח שאך ורק הוא יציל את המדינה ויביא את המשיח. נתניהו רק צריך לדאוג שאחוז החסימה לא יהיה נמוך מידי, שלא יחזור לרמת ה-2% כפי שהיה עד הבחירות האחרונות בהן הוא הועלה ל3.25%.

ופה בדיוק קבור הכלב. אילו היה נתניהו מוריד את אחוז החסימה לאותה רמה של 2%, מה שהיה מאפשר לפחות לחלק מרסיסי הימין לעבור, אפשר היה להניח שהוא מתכוון שלא יבוזבזו קולות בימין. אבל כפי שנראה כרגע, כשמוצע להוריד את אחוז החסימה רק בחצי אחוז, תיקון קוסמטי לחלוטין, זה נראה יותר כמלכודת שאמורה לרסק את הימין מאשר להציל אותו.

ובאשר לחרדים, שגם הם עלולים להינזק מהורדת אחוז החסימה, ולסכן לכאורה את שלטון נתניהו, כבר נכתב בשבועות האחרונים: מבחינת נתניהו הם כבר עשו את שלהם. אם הוא מתכנן "ממשלת אחדות" בראשותו, הוא מעדיף להסתדר בלעדיהם. הם רק יפריעו לו עם שותפיו משמאל.
 

יום שלישי, 2 באוקטובר 2018

הדובר החדש של נתניהו


"עסקת המאה", תוכנית השלום המדוברת של נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, איננה כלל שלו עצמו. היא תוכניתו של בנימין נתניהו.



בס"ד
כ"ג בתשרי, תשע"ט

                           (פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אם חשבנו עד היום שנתניהו גדול, באה עצרת האו"ם השבוע והוכיחה לנו שטעינו. נתניהו ענק. ממש קוסם. להפוך את נשיא ארצות הברית לדובר האישי שלך – להגיע למצב שבו אתה מדבר מתוך פיו של טראמפ – זה בהחלט הישג חסר תקדים, לא רק במושגי ההיסטוריה המדינית של ישראל בפרט, אלא גם במסגרת ההיסטוריה של היחסים הבינלאומיים בכלל.

עצרת האו"ם השבוע והפגישות שנערכו סביבה היו למעשה יריית הפתיחה של הבחירות הקרובות בישראל. טראמפ אמנם הצהיר ש"אני סבור שפתרון שתי המדינות הוא הטוב ביותר כרגע. אינני יודע מה חושב עליו נתניהו אבל אני מאמין שהוא חושב כמוני", אבל הוא יודע בדיוק, לא רק "מאמין", מה נתניהו חושב על כך. הם לא רק מתואמים ביניהם, ברישא של המשפט, בתמיכה ברעיון שתי המדינות, אלא גם בסיפא שלו, בטשטוש העובדה ש"עסקת המאה" של טראמפ איננה כלל שלו; כולה פרי רוחו של נתניהו והיא עוצבה תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא שלו עם צוותו של טראמפ. גם על כך הצהיר טראמפ באומרו השבוע במסיבת עיתונאים על חתנו ג'ארד קושנר, הממונה מטעמו על המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים: "ג'ארד כל כך מעורב, הוא אוהב את ישראל. אבל הוא יהיה הוגן עם הפלסטינים".

"קיבלתי מטראמפ כל מה שרציתי", אמר השבוע נתניהו בוושינגטון, והוא בלי ספק התכוון גם ל"עסקת המאה". תכנית השלום הזו איננה של טראמפ, היא תכניתו של נתניהו. טראמפ פירש, ולא במקרה אלא כחלק מההצגה, ונתניהו כדרכו טשטש – "השאלה היא מה זה מדינה? איזו מדינה תהיה? האם זו תהיה קוסטה ריקה או איראן" – וגם זה היה חלק מן ההצגה. אבל בניגוד לעבר הפעם הטשטוש של נתניהו לא נועד רק לאוזניים של נשיא ארה"ב ושאר העולם, כפי שהיה בתקופת אובמה, אלא גם ובעיקר לאוזניים ישראליות. נתניהו מעדיף עדיין לא לחשוף את נכונותו להקים מדינה פלסטינית.

לא בטוח שהטשטוש של נתניהו יימשך עוד זמן רב. אין לשלול את האפשרות ש"עסקת המאה" תוצג על ידי טראמפ עוד לפני הבחירות הבאות. אפשר שהעיכובים בהצגתה נובעים מכך שמועד הבחירות בישראל עדיין לא ברור. תכנית כזו תהיה מכת מוות פוליטית לכל יריביו של נתניהו משמאל. מה עוד יהיה ליאיר לפיד ולאבי גבאי למכור לציבור הרחב. איך בדיוק הם מתכוונים לשכנע אותו להתנגד לנתניהו המביא "תכנית שלום". מצד שני, נתניהו ירצה לא רק לרסק את יריביו הפוליטיים משמאל, אלא גם לקבל מנדט ברור מהציבור לביצוע התוכנית ולהקמת מדינה פלסטינית. גם על התנאי היחיד להקמתה הוא הצהיר השבוע כשאמר "מבחינתי כל עוד אני ראש הממשלה השליטה הביטחונית של ישראל תהיה מלאה ממערב לירדן".

זהו. זה יהיה נושא הבחירות הקרובות. ונתניהו ידאג שכך יהיה בתיאום עם טראמפ ועוזריו. הבחירות הקרובות לא יעסקו – למגינת ליבם של לפיד ואבי גבאי – לא בלהט"בים ובנטיות הפוכות, בפמניזם והדרת נשים, בחוק הגיוס וביחסי חילונים-דתיים או בשאר ירקות. הן תעסקנה בנושא היותר חשוב ועקרוני העומד היום על הפרק: עתידה של ארץ ישראל.

לכן טוב שנפתלי בנט ואיילת שקד יצאו מיד בהצהרות ברורות שדוחות על הסף את רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית. "מדינה פלסטינית תהייה אסון לישראל" אמר בנט ואיילת שקד הוסיפה ש"כל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית, לא מדינה מינוס ולא מדינה פלוס". בזה נפתחה מערכת הבחירות הבאה, סומן הנושא המרכזי שלה, והוגדרו המחנות היריבים העיקריים.

בין אם "עסקת המאה" של נתניהו תוצג במפורש על ידי טראמפ לפני הבחירות ובין אם היא רק תעמוד ברקע שלהן, היא שתהיה נושא הבחירות הבאות. הקרב הפוליטי הגדול יהיה בין נתניהו בראשות הליכוד לבין "הבית היהודי" והנושא יהיה עתידה של ארץ ישראל. משימתו של הבית היהודי תהיה להסביר לציבור עד כמה חשוב שנתניהו לא יוכל להקים ממשלה ללא הבית היהודי. הן בנט והן שקד הדגישו ש"כל עוד הבית היהודי בממשלה, לא תקום מדינה פלסטינית", ועלינו לדאוג שהבית היהודי יהיה גם בממשלה הבאה ובנוכחות מלאה מתמיד, ושהוא יוכל לשים לא רק יד על ההגה, אלא גם ובעיקר רגל על הברקסים.

על כל מערכת בחירות אצלנו נהוג לומר שהיא בעלת חשיבות היסטורית, אבל אי אפשר להגזים בחשיבותה של מערכת הבחירות שנפתחה השבוע בוושינגטון. מדינה פלסטינית, אפילו מינוס, היא לא רק אסון מדיני וביטחוני למדינת ישראל. היא קודם כל התכחשות אומללה לכל ההיסטוריה הישראלית ולכל מה שהעם הזה האמין בו קיווה לו וחלם עליו במשך אלפי שנים.   


יום רביעי, 26 בספטמבר 2018

ידיעת הזהב


כל עוד ממשל טראמפ אינו עוקר מהשורש את רעיון המדינה הפלסטינית, בגזרות החדשות שלו יש חדש אבל אין בהן ממש.


בס"ד
י"ז בתשרי, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מידי בוקר, כשאני בודק מה התחדש במערכת היחסים של ממשל טראמפ עם הרשות הפלסטינית, אני מחפש בשבע עיניים את ידיעת הזהב. הגזירות שמטיל ממשל טראמפ על הרשות אמנם ממשיכות בקצב מסחרר ומידי שבוע אנחנו זוכים לעוד בשורה בנושא, אבל כל אלה הן לא מה שאני מחכה לו. ביטול תקציבי אונר"א, שינוי מעמד הפליטים והגדרתו מחדש, סגירת הנציגות בוושינגטון והבשורות הטריות מהשבוע האחרון על גירוש השגריר הפלסטיני מוושינגטון וביטול התקציבים לגופים המנהלים "מפגשי שלום" בין פלסטינים לישראלים – כל אלה הן אמנם ידיעות מרנינות נפש, אבל לא אותן אני מחפש.

השאלה הגדולה היא האם הרטוריקה של נציגי ממשל טראמפ כנה – אם אכן הגזירות האלה באו רק כעונש לרשות על סרבנותה לשתף פעולה עם "עסקת המאה" של הנשיא, ותכליתן היא רק להחזיר את הרשות לשולחן הדיונים; או לחילופין, האם הגזירות נועדו לייבש את הרשות הפלסטינית, למוטט אותה, לחסל אותה, ולהעביר אותה אחת ולתמיד מן העולם. שתי האפשרויות עדיין פתוחות. אם האפשרות הראשונה נכונה, הרי שהגזירות האלה אמנם משמחות אבל אין בהן בכדי לשנות את המצב מיסודו והן אינן מוליכות לפתרון אמתי של "הבעיה הפלסטינית".

ידיעת הזהב לה אני מצפה בכיליון עיניים היא ידיעה על מגעים שמנהלים גורמים אמריקאים עם מנהיגות מקומית של הערבים תושבי יהודה והשומרון – ראשי חמולות, ראשי ערים וכפרים, נציגים כאלה ואחרים של התושבים, אנשים כמו פעיל זכויות האדם באסם עיד למשל – שנעשים מעל לראשה של הרשות הפלסטינית, תוך כדי התעלמות ממנה ומתוך עקיפתה. לידיעה מסוג זה אני מייחל.

כי כל הסכם עם הרשות הפלסטינית, גם בתנאים הטובים ביותר מבחינתנו, איננו יכול לשנות את המצב מיסודו. הסכם עם הרשות הפלסטינית וארגון אש"ף לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלסטינית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלסטינית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם עם הרשות חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא יותיר אותה על כנה. הוא לא יעקור אותה מן השורש; הוא רק ינציח אותה.

כל עוד מונף בתחומי ארץ ישראל הדגל הפלסטיני ולו גם רק בראש מתחם אחד מצומצם ברמאללה, ולו גם רק במסגרת "קונפדרציה" עם ירדן, לא הוסרה התביעה הלאומית השקרית הזו. ממילא, במקרה הטוב ביותר, חל רק שיפור מקומי במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית בה אנו נתונים – ולא שינוי המסגרת מיסודה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", ישתלט החמאס או יעלה בבחירות, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח על אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.

אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח המסופח אלא מעמדו המדיני של השטח שנותר. האם תוחל עליו ריבונות ישראלית או לא. זו השאלה החשובה.

כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלסטיני". "ההתנגדות" היא הדבק היחיד שלהם.

הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית שלהם, עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.

השאלה שמטרידה אותי היא האם הגזירות של ממשל טראמפ נועדו להביא את הרשות הפלסטינית לשולחן המשא ומתן, או נועדו למוטט אותה. אם נראה שבמקביל לגזירות הללו, מתחיל ממשל טראמפ לנהל מגעים מדיניים עם נציגים מקומיים אותנטיים שמה שמעסיק אותם אינן תביעות לאומיות אלא תביעות אנושיות לשפור חיי האוכלוסייה הערבית ביהודה והשומרון – אם על בסיס של חאמולות, מועצות אזוריות או אפילו קאנטונים כפי שהציע דר' מרדכי קידר – יהיה זה אות שיש ממש בתוכנית האמריקאית.

ישנם גורמים ערביים רבים בשטח שמבינים שהרשות הפלסטינית דואגת לעצמה בלבד ומזיקה לענייניהם, והיו שמחים מאד לראות את קיצה ולבוא במקומה. אם מול גורמים אלה תעמוד ארצות הברית של אמריקה עם כל כובד משקלה ועוצמתה הכלכלית והפוליטית, הם יחושו שיש על מי לסמוך, שיש עם מי לעבוד ולדבר, יעזו להסתכן, ייטלו אחריות ויבצעו את המהלך הזה.

כל עוד אפיק מסוג זה לא מתפתח, יש בגזרות של ממשל טראמפ חדש אבל אין בהן ממש.