היום לפני עשרים שנה - גיליון ראשון של "לכתחילה"

היום, ראש חודש כסלו, מלאו 20 שנה ל"מנהיגות יהודית". המהלך החל אז בהוצאת עלון שהופץ בבתי הכנסת בערבי שבתות. הגיליון הראשון היה למעשה מניפסט שהגדיר את מטרות היוזמה. המטרה הראשונה והעיקרית הייתה להחדיר תודעת מנהיגות בקרב "הציבור האמוני".

אביא כאן בימים הקרובים עוד כמה מהגיליונות הראשונים, על מנת לראות את הדברים מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית שנוצרה:

"לכתחילה" מספר 1: האתגר: ראש יהודי

לקראת מועמד אמוני לראשות הממשלה

מאז מלחמת ששת הימים מתחולל בחברה הישראלית תהליך של התנוונות. משנדמה היה שציונות הגשימה את מטרתה, ושמדינת ישראל אכן מהווה "מקלט בטוח", החלו האידאה הציונית והכוחות החברתיים שהגשימו אותה, מתפוררים.

התנועה הציונית ידעה לבנות מדינה כמסגרת, אך לא היה לה מושג ברור באשר לתכניה ועוד פחות מכך מטרותיה ויעדיה. כיום מוצאת עצמה הציונות ריקה ממשמעות, והתנתקותה ממקורות ישראל איננה מאפשרת לה להתחדש מתוכה. את הסימפטומים הרבים של שקיעה וניוון בחברה הישראלית יש לראות כנובעים משורש זה.

ככל שאיבדה הציונות את משמעותה הלכו והתנוונו הכוחות החברתיים שהובילו והגשימו אותה. הקיבוצניקים והחלוצים משמאל, [היום הייתי מתקן: ובניהם של] וותיקי המחתרות מימין, שבנו את הארץ, הקימו את המדינה ונלחמו עליה, הפכו למחריביה. היום הזה הגיעה הציונות ההיסטורית למבוי סתום, לדרך ללא מוצא. אין בה רצון ודרך כיצד לפתור את הבעיות המרכזיות שבפניהן ניצבות מדינת ישראל והחברה היהודית.

חילופי משמרות

אך לא אלמן ישראל. גלגלי ההיסטוריה מתגלגלים. מי שהיה אתמול למעלה מוצא עצמו היום למטה, ולהיפך. הופעת "הציבור האמוני", ציבור מאמין בתורה בארץ ובעם, מסמנת מוצא ומבשרת תקוה. המקום המרכזי שתופס ציבור זה כבר היום, בצבא, בהתיישבות ובחינוך, הוא עדות לתהליך זה.

אכן, עדיין לא בשלה ההכרה לחלוטין; לא בגרה הנפש ולא השתחררה מכפיפות הקומה ומרגשי הנחיתות ביחס לשכבת ההנהגה הוותיקה. אבל התהליך ההיסטורי מתבהר – את החלל הריק שהותירה שכבת ההנהגה שכשלה, משמאל ומימין כאחד, עומד למלא "הציבור האמוני".

על "הציבור האמוני" להבין שאין ל'שיבת ציון' מוצא אלא בו, ועליו לקבל על עצמו אחריות היסטורית ולראות את עצמו לא עוד כמצטרף בלבד לעגלת הציונות, אלא כמוביל.

ואל נבוא בטענות אל העם – העם חש באובדן הדרך ומחפש מנהיגות שתציע מוצא; העם הוא בעל זהות יהודית גם אם אינו מקיים תורה ומצוות במלוא מובן המילה. אם נציע לו 'ראש חדש', 'ראש יהודי', נוכל לכבוש את ליבו. זהו אפוא היעד הבא שלנו: ההנהגה.

אלטרנטיבה מדינית

נקודת המוצא היא כמובן תורת ישראל, אך אין די בהכרזה כללית. עלינו לפתח ולנסח אידיאולוגיה שנגזרת מהתורה, שמגבשת תפיסות יסוד, מטרות היסטוריות, ערכים ויעדים. יתר על כן, רובד נוסף חסר: עלינו לפתח מדיניות אלטרנטיבית, המתייחסת לכל שטחי החיים הציבוריים על-פי גישה יהודית, ותראה כיצד מיישמים אידיאולוגיה זו במסגרת הפורמלית של מדינת ישראל כפי שהיא היום. אין הכוונה למה שמכונה בתקשורת "מדינת הלכה" – זהו אתגר שלא רק העם אינו בשל אליו אלא גם לא ההלכה במצבה הנוכחי – מגמתנו היא למצוא את הדרך להכוונת "מדינת ישראל", זו שלנו היום, לאוריינטציה יהודית.

מול הציר "שמאל -ימין" הממלא את ההוויה הפוליטית הישראלית, יש להעמיד כוח חדש השואף להפוך את המדינה ליהודית לא רק בשמה, אלא אף בתכניה.

מנהיגות יהודית

המנוף לכול זה יהיה באתגר של הצבת מועמד אמוני לראשות הממשלה בבחירות הצפויות, בעוד 4 שנים. גם אם כרגע סיכוייו של מועמד כזה לנצח אינם נראים גדולים, הרי עצם הופעתו על המפה הפוליטית תהיה בעלת משמעות מרחיקת לכת. אין להחליט כבר עתה מיהו המועמד. משייקלט הרעיון והכוח יתגבש, יצמח המועמד באופן טבעי.

החתירה להצבת מועמד כזה תהיה מנוף לפיתוח כל אותם רבדים שהזכרנו. היא תחדיר את תודעת המנהיגות היהודית קודם כל בקרב "המחנה האמוני" ומתוך כך גם בקרב הציבור הכללי. היא תהווה גרעין ומוקד להתפתחותו של כוח פוליטי שיוכל להוות בעתיד אלטרנטיבה לכוחות שכשלו, ולהגשים את המהלך של "חילופי המשמרות".

אשר על כן, קבלנו על עצמנו, למרות ההכרה בכוחנו הדל, לחתור בכנות ובדבקות ליעד מפתח זה: הצבת מועמד אמוני לראשות הממשלה, כשלב בדרך למנהיגות אלטרנטיבית למדינת ישראל.