הבונקר ועונשו

לנתניהו לא הייתה רק קואליציה שאפשר לעשות עמה כמעט הכול, היה לו גם ממשל אוהד. מדהים לראות איך מסמס נתניהו את ההזדמנות

בס"ד

כ"ד באדר א', תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את הקרב הפוליטי הקשה שעומד עכשיו לפניו, נוכח הגשת כתב האישום אתמול ואיחוד מפלגת הגנרלים לפני שבוע, הרוויח נתניהו ביושר רב. גם אם ישרוד אותו הוא כבר לא יוכל ליישם את הלקח הנדרש, משום שהוא קשור למבנה האישיות שלו, אבל חשוב שיורשו בימין, ויום אחד יהיה יורש, יבין את טעותו הגדולה של נתניהו, ויפנים את מוסר ההשכל.

נתניהו שחק "בונקר". הוא לא העז לעבור מבלימה להכרעה. הוא העדיף שלא לנצח ולא להכריע את שלטון מערכת המשפט בכלל והבג"ץ בפרט. הוא בחר לא להכריע את תמנון עמותות השמאל הקיצוני. הוא לא העז לנטרל באמת את התקשורת האלקטרונית ואת "השידור הציבורי". אבל מעל לכול, הוא העדיף שלא להחיל את הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון, לפחות להתחיל בתהליכים ראשונים בכיוון הזה, במטרה להכריע את יומרת הלאומיות הפלסטינית, ולפתור את הסוגיה הפלסטינית בדרך היחידה האפשרית. 

עכשיו כול אויביו אלה חברו כנגדו להפילו. מערכת המשפט מגישה כנגדו כתב אישום; עמותות השמאל מריצות כנגדו את מפלגת הגנראלים; התקשורת מקדמת את מפלגת הגנרלים הזאת בדרכיה הידועות, ומעל לכול, חוסר הרצון שלו להכריע את היומרה הפלסטינית הותיר לשמאל הישראלי בסיס לאג'נדה שמאלנית של נסיגות. לו היה מכריע נתניהו את שקר הלאומיות הפלסטינית, הוא לא היה מותיר לשמאל הישראלי שום קרש הצלה להיאחז בו על מנת לבסס אג'נדה מדינית כלשהי. נתניהו העדיף "לשבת על האחוריים", לגרור, למרוח, לבזבז זמן, ולהותיר את המצב ביהודה והשומרון על כנו – לא לבלוע ולא להקיא – והתחמק מהכרעה היסטורית. עכשיו חוזרת אליו ההתחמקות הזו כבומרנג.

מלבד להביא את המלך המשיח, יכול היה נתניהו עם הקואליציה האחרונה שלו, קואליציה טבעית ויציבה יחסית, לעשות כמעט הכול. אבל הוא העדיף לתת לכחלון זכות ווטו ולא להחזיר את מערכת המשפט למקומה הטבעי והראוי, כפי ששאפו בנט ושקד וגם לא מעט שרים במפלגתו הוא. גם בזירות האחרות הוא העדיף לבלום ולא להכריע את יריביו, והיום הוא משלם את המחיר.

ולא רק קואליציה שאפשר היה לעשות עמה כמעט הכול, לו רק היה רוצה ומתאמץ קצת, הייתה לנתניהו. היה לו גם ממשל אמריקאי אוהד מאין כמוהו. גם כאן, כשמסתכלים היום לאחור, מדהים לראות עד כמה מזמז נתניהו את ההזדמנות. אמנם הוא האחראי הבלעדי למצב הבינלאומי המצוין של ישראל, ולא רק בהקשר האמריקאי, אבל הוא גם האחראי הבלעדי להתרשלות במצוי כל האפשרויות שהמצב בינלאומי הזה סיפק.

ככה זה. מי שלא מתקדם – נסוג. ההיסטוריה לא מאפשרת לבני האדם לדרוך במקום. היא תובעת התקדמות, ואת מי שלא מעז להתקדם היא מסלקת מעל דרכה על מנת לפנות מקום לרעו הטוב ממנו שיעשה עבורה את המלאכה.

הבחירות הקרובות טרם הוכרעו. אף שהוא עומד מול מתקפה אפקטיבית מאוד משני אגפים, הפוליטי והמשפטי, מוקדם לחשוב שנתניהו יפסיד בהן, אבל אין ספק שאת הקרב הלא פשוט הזה על עתידו הפוליטי יכול היה נתניהו לחסוך לעצמו.

אבל, כפי שנרמז כבר בתחילת הדברים, זו לא רק שאלה של אסטרטגיה אלא בעיקר של פסיכולוגיה. נתניהו הוא שחקן הגנה מובהק, אבל קשה לו לעלות להתקפה. את תהליך אוסלו הוא בלם בצורה מעוררת השתאות, אבל לא עקר את זרע הפורענות הזה מן השורש. את הלקח הזה צריכים עכשיו ללמוד ולהפנים היטב כל מי שחפצים להיות יורשיו, בתקווה שלא נזדקק לתקופת מעבר מכאיבה ומסוכנת של ממשלת שמאל: חובה לעבור מבלימה להכרעה. בכל החזיתות. כי מי שלא מתקדם – נסוג.