בס"ד
י' באדר א', תשע"ט
כפי
שכתבתי בפוסט הקודם, יש הבדל מהותי בין "מנהיגות יהודית" אותה הקמנו
בשנת 96, לבין "זהות" של היום. זה לא רק הבדל, זה ממש היפוך היוצרות.
כפי שאסביר מיד, פייגלין הפך את היוצרות בין המטרה לאמצעי. את המטרה של
"מנהיגות יהודית" הוא זנח, ואת האמצעי הוא הפך למטרה.
בתמונה
למטה מופיע גיליון מספר 1 של "לכתחילה", [ http://blog.emuni.co.il/2016/12/blog-post.html ] שהיה העלון שדרכו הבאנו את
האמירה של "מנהיגות יהודית" לציבור האמוני. במושג "הציבור
האמוני" הכוונה הייתה לציבור של "הכיפות הסרוגות" למעגליו, שבמוקד
שלהם נמצא החזון של הרב קוק, והציבור הזה יונק ממנו, מי יותר ומי פחות, מי ביודעין
ומי שלא ביודעין, וכמובן, היניקה הזו היא בגוונים רבים. חמישים שערי בינה. אבל
הנקודה המשותפת לכולם הוא חזון של הרב קוק, רוחו, הפיענוח שלו את התהליך של שיבת
ציון, וההדרכה המיוחדת שלו.
את רוב החומר
בעלוני "לכתחילה" אני כתבתי אז. זו הייתה תחילתה של "מנהיגות
יהודית". (עוד נשוב לנושא בהמשך). כאן, בתמונה למטה, נמצא צילום של הגיליון
הראשון. בתגובות למטה הבאתי קישור המאפשר קריאה טובה יותר. הגיליון הזה היה המניפסט
של התנועה. עיקרי האידאולוגיה שלה. אני כתבתי אותו, והוא מבחינתי תקף ונכון עד
היום.
המטרה של
"מנהיגות יהודית" מוגדרת היטב: יצירת תודעת מנהיגות בקרב הציבור האמוני.
האמצעי, או "המנוף" כפי שכתבתי שם (ראו בתחילת הפסקה האחרונה) הוא
"מועמד אמוני לראשות הממשלה". ברור לחלוטין מהי המטרה ומהו האמצעי.
הרעיון
שהציבור האמוני צריך להנהיג את המשך התהליך של שיבת ציון, בדיוק באותו מובן
ש"ההתיישבות העובדת" הנהיגה את השלב הראשון שלו (בהתעלם לרגע מתרומתם של
ארגוני המחתרת ), הוא לב הרעיון של "מנהיגות יהודית". חילופי משמרות
בהנהגת שיבת ציון קראנו לו. יש לו רובד תורני – התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט; יש
לו רובד סוציו-פוליטי – ציבור הכיפות הסרוגות, הציבור האמוני; יש לו רובד
אידאולוגי – בו פועלת ב"מנהיגות יהודית", ובסוף, רק בסוף, הוא גם בא
לידי ביטוי בתנועה פוליטית ועוד יותר בסוף – בהנהגה אישית. זהו סדר ההשתלשלות,
המבנה, שיעור הקומה, כשכל קומה מיוסדת ומבוססת על קודמתה ומהווה עבורה כמו גוף
לנשמה.
אבל זהו
רעיון מורכב ועמוק, ולכן השתמשנו במושג וביוזמה של "מועמד לראשות
הממשלה", כאמצעי להסברת הרעיון, להטמעתו בציבור, ליצירת השראה וכדומה. הוא
היה אמור להמחיש למה ולאן אנחנו חותרים. והוא כמובן היה בעל ערך כשלעצמו, לא אמצעי
המנותק מן המטרה. לא גימיק. אבל הוא לא היה המטרה.
פייגלין
נטש את המטרה – יצירת תודעת מנהיגות בציבור האמוני (!), על כל רבדיה עומקה
ושורשיותה ההיסטורית ועל כל שורשיותה התורנית והיהודית(!). הוא זרק את כל הבסיס
הזה של היוזמה, את ליבתה, והתמקד באמצעי, במנוף החיצוני, במועמדות לראשות הממשלה.
(לדוגמה, כולם זוכרים סרטון מלפני כחודשיים שבו הוא מסביר מדוע איננו מוכן ללכת
יחד עם "עוצמה יהודית". הסיבה לדבריו היא ש"אנחנו לא רוצים להיות
חברי כנסת, אנחנו חותרים לראשות הממשלה").
מכיוון שהוא
זנח את הרעיון המקורי, שמושרש בתורת ישראל בכלל ובחזון של הרב קוק בפרט, הוא היה
חייב ליצור חזון אחר. אי אפשר לבוא לציבור עם יומרת מנהיגות אישית בלי חזון בשמו
אתה מציע את עצמך. זה כמובן לא ייראה רציני. לכן היה חייב משה פייגלין לפתח חזון
אחר, אידאולוגיה אחרת, שתסביר בשם מה הוא חותר להנהגה. כך הופיע החזון החרות של
משה פייגלין. "חזון החרות" ו"מדינת החרות", החליף ומילא את
מקומו של הציבור האמוני והחזון של הרב קוק ביוזמה המקורית. בכול עשר השנים, מ-96 בתחילת
"מנהיגות יהודית" ועד שפרשתי ממנה ומהליכוד בשנת 2006, לא שמעתי פעם אחת
את המושגים "חרות", "עולם החרות" ו"מדינת החרות".
אמנם, בשיטות של ארכיאולוגיה, אני יכול למצוא שני מקורות ל"חרות" הזו
כבר ב"מנהיגות יהודית" (ואסביר בהמשך), אבל זו התפתחות מאוחרת.
כאן כבר מתחילים
להתבהר הדברים. בלי לנתח את "חזון החרות" של משה פייגלין מצד עצמו, דבר
שעוד אעשה כמובן בהמשך באריכות, אם הברירה שעומדת לפני היא בחירה בין תורת ישראל
והחזון של הרב קוק לבין "חזון החרות" של משה פייגלין, עם כל הכבוד,
ההתלבטות איננה קשה מידי. לכן בין היתר, מעולם לא תמכתי ב"זהות". ולכן
אני כן תומך בכל מי ששייך לציבור האמוני, ויונק מחזון הרב קוק, גם אם בצורה
מינימלית ודלילה מאוד, ומשתדל לקדם אותו ואת תודעתו.
כבר
רמזתי מדוע לעניות דעתי התמקד פייגלין דווקא באמצעי, בריצה להנהגה. אבל צריך גם
להבין מדוע זנח פייגלין את המטרה, שסבבה סביב המושג של "הציבור האמוני"
על כול רבדיו? ובעיקר, מה המשמעות של החלפת הבסיס, התשתית הרעיונית, של הרעיונות
של "מנהיגות יהודית", אלה מהם שנותרו גם ב"זהות", וביסוסם על
אידיאולוגיה חדשה? – אענה על כך בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה