משה פייגלין וזהות - 4:

בס"ד

י"א באדר ב', תשע"ט

בפוסט הקדם העלתי את השאלה מדוע זנח משה פייגלין את המטרה של מנהיגות יהודית, שהתמקדה במושג של הציבור האמוני, על כל רבדיו – התורני-אמוני, האידאולוגי, והסוציו-פוליטי – והעדיף ליצור אידאולוגיה חילופית לאידאולוגיה האמונית, את "חזון החרות", על מנת שהוא יהיה הבשורה שבשמה הוא רץ להנהגת המדינה.

כמה תשובות לשאלה:

א. נושא "המגזריות" היווה את המניע המרכזי. אתייחס לכך בהמשך ואראה שמדובר בחוסר הבנה של המחשבה הישראלית. המגזריות הפכה למילה גסה, אבל כל המתקפה עליה היא הבל הבלים. פשוט דמגוגיה. אסביר בהמשך, אבל כאן אתן לפחות רמז: דויד המלך היה "מגזרי". שש שנים מלך בשבט שלו, בשבט יהודה. (מה לעשות; הוא לא ראה את "האור". מגזרי). רק אחר כך ומתוך כך(!), רק מתוך כך (!), מלך גם על כלל ישראל, וגם אז, מלכותו הייתה מבוססת על שבטו, שבט יהודה. מי שחושב שישנה סתירה בין "המגזר" לבין "כלל ישראל" – לא חושב בעברית. חושב בלועזית. אקדיש לכך פוסט נפרד בהמשך.

ב. חוסר סבלנות. מאז תחילת היוזמה של "מנהיגות יהודית", ולא רק בגללה, אלא בעיקר בגלל התהליכים המתחוללים בחברה הישראלית, הציבור האמוני התפתח מאוד בתודעתו בכיוון שאותו שאפנו לקדם ב"מנהיגות יהודית". הוא החל לפתח תודעת מנהיגות. קוראים לזה היום חילופי אליטות. אני כשלעצמי עדיין רואה את תפקידי בקידום התודעה הזו בקרב הציבור האמוני. אני לא עומד לריבונו של עולם עם סטופר ביד, מה שצריך להיות יהיה, בתנאי שיהיה בנוי נכון. לפייגלין אצה הדרך. הציבור הזה "עדיין לא הבין את הבשורה" שלו. אז הוא העדיף להתנתק ממנו, ליצור לעצמו חזון אחר, לאסוף סביבו פעילים פוליטיים ומתפקדים במקום להתבסס על ציבור אורגני. (את הטעות הקריטית הזו הסברתי בעבר במאמר בשם "מדוע אינני תומך בפייגלין", http://blog.emuni.co.il/2016/02/blog-post_19.html). לי הייתה תמיד ברורה העובדה, וגם ברורה לי היום, שההנהגה (במובן הרחב, לא רק במובן האישיות הפוליטית היחידה) של השלב הבא של שיבת ציון תצמח רק מהציבור האמוני, על כל הרבדים האמורים, התורני, האידאולוגי והסוציו-פוליטי.

א. פייגלין התאכזב מהציבור הזה. אלפים רבים ממנו התפקדו במסגרת מנהיגות יהודית לליכוד, אבל לא תמיד שיחקו את המשחק הפוליטי בתוך הליכוד כפי שצפה מהם משה פייגלין. רבים קנו את הרעיון של השפעה בתוך הליכוד ("להפוך ממפגין למשפיע" הייתה אז הסיסמה שלנו), אבל לא קנו את משה פייגלין. כשעזב את הליכוד, הוא בא בטענות למתפקדים האלה.

ד. מסתבר שפייגלין לא באמת הבין את עומק הרעיון של "מנהיגות יהודית". היום מסתבר שדווקא האמצעי, הריצה לראשות הממשלה, הוא שמשך אז את לבו, לא המטרה. פייגלין לא מחובר לתורת הרב קוק, וודאי לא העמיק בה, וממילא לא מבין את המשמעות של היומרה להחליף את תורת ישראל ו"חזון הרב קוק" ב"חזון החרות" שלו.

הלאה. שניים מהרעיונות המרכזיים של "מנהיגות יהודית" היו "זהות יהודית" והתנגדות לכפיה דתית. ממש ליבת האידאולוגיה. ביוזמה המקורית שני הרעיונות הללו התבססו על מחשבה תורנית, על יסודות והגות ישראלית מקורית. כשפייגלין החליף את הרעיון האמוני של "מנהיגות יהודית" ברעיון של "החרות", המושגים האלה, זהות יהודית והתנגדות לכפיה דתית, נותרו אמנם ב"זהות", אבל הם קבלו עכשיו בסיס שונה. הבסיס שלהם הוא עכשיו רעיון החרות הליברטריאני. ב"זהות" "הזהות היהודית", איננה מבוססת על חשיבה יהודית, אלא על חשיבה מערבית. כנ"ל לגבי הרעיון של התנגדות לכפיה דתית.

ההבדל הזה הוא קריטי. מי שלא מודע להבדל הזה, גם לא מבין עד כמה הוא משנה את כל הסיפור מיסודו. על מנת להבין את ההבדל הקריטי הזה, יש צורך להבין את רעיון החרות כפי שהוא מופיע אצל פייגלין, מה מקורו במחשבה המערבית, מה משמעותו ומהי מהותו.

אקדיש לכך את שני הפוסטים הבאים, בהמשך אקדיש לכך גם מאמר יסודי מובנה ומבוסס, שבו אנתח בעז"ה את רעיון החרות של פייגלין מצד עצמו.