יום שני, 28 בדצמבר 2015

בדיון טלוויזיוני ב"לונדון את קירשנבאום"

ביום שלישי שעבר הופעתי בערוץ 10, בתוכנית "לונדון את קירשנבאום", יחד עם צבי סוכות מישיבת יצהר ותנועת "דרך חיים", בנושא "פרשת דומא".

הקישור:


http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1165350&sid=126



יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

ניקוי רעלים

הבירור החשוב שעובר הציבור האמוני בימים אלה, הוא הכנה לקראת קבלת האחריות וההנהגה. הוא משבר שמבשר לידה. הוא תנאי הכרחי על מנת שנוכל לעמוד באתגר. נצא ממנו מבוררים בריאים ומחוזקים עשרת מונים ממה שנכנסו אליו. הוא הוא התקיעה בשופר הגדול.


בס"ד
ט"ו בטבת, תשע"ו

בלשון הקודש מובנה היסודי של המלה משבר הוא לידה. "האני אשביר ולא אוליד יאמר ה'", שואל הנביא (ישעיהו, ס"ו, ט'). וכן: "באו בנים עד משבר וכוח אין ללדת" (ישעיהו, ל"ז, ג'). גם רש"י (שמות א', ט"ז, בפרשת השבוע!) מסביר ש"על האבניים – מושב היולדת, ובמקום אחר קוראו "משבר"". כיסא היולדת נקרא בלשון הקודש משבר. רק ההשקפה הישראלית האלוקית, האופטימית כל כך, הרואה טוב בכל, והמשוקעת באפן אימננטי בתוך שפתנו, יכולה להביע עומק נפלא שכזה.

כשמנתח הרב קוק את משבר הכפירה שאפיין את ראשוני החלוצים בתחילת שיבת ציון, הוא לא נבהל ממנו. הוא ראה בו משבר מתבקש שבא לטהר את מושגי האמונה של התודעה הישראלית – על מנת להכין ולהכשיר אותה לקפיצת המדרגה של חזרת העם לארצו ולעצמו: "הסיגים שבהבנת האלוקות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהן, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר", כותב הרב בספר אורות (עמ' פ"ז). "אבל כיוון שהגיע הזמן שהתחיה הלאומית מוכרחת לבוא, וצמיחת קרן הישועה בפועל מוכרחת להיגלות, מיד הסיגים מעכבים ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה, כי אם על פי דעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ה' אמת, בבהירות היותר עליונה".

כל עוד נמצאנו בגלות, מסביר הרב קוק, נזקן של תפיסות לא מבוררות דיין, בנושאי אמונה, גאולה ויראת שמים, לא היה גדול. אבל כשמגיע הדבר האמתי, התחייה, אי אפשר להוציא אותו אל הפועל בלי בירורים מדויקים, שהם תנאי לאפשרות האומה להתאגד ולבנות את תחייתה על פי האמת האלוקית הבהירה. "זאת היא הסיבה, שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא בחוצפה סגיאה, ושלילה [חוצפה] זאת, תבער את כל מה שהוא כהה במושגים האלוהיים...".

ברפואה המשלימה של היום קוראים לתהליך מעיין זה – ניקויי רעלים. אורגניזם בריא יודע לפלוט מתוך עצמו סיגים שהצטברו בו במשך הזמן. ניקוי כזה נהיה דחוף והכרחי לאו דווקא סתם בחיי היום יום השגרתיים, אלא דווקא לקראת הגשמת אתגר גדול וקפיצת מדריגת חיים. מצב כזה, דווקא הוא, מחייב ריכוז כוחות ואנרגיות, דריכות ותהליך טיהור והבראה. אדרבא, אורגניזם בריא, מכיל בתוכן מנגנונים פנימיים, שיוצרים בו תהליך טהור פנימי, לקראת האתגר החדש שעומד בפניו.

הציבור האמוני עובר בימים אלה תהליך ברור וטיהור שכזה. כל עוד אתגר ההנהגה של האומה היה חזון רחוק, אפשר היה להמשיך ולהתקדם גם למרות שיש בנו תפיסות משובשות בשאלות היסודיות של חיינו: מהי גאולה? כיצד מגשימים אותה? כיצד מוליכים את עם ישראל להגשמת האידיאלים הגדולים שלו? מה חשיבותה של המדינה גם ובמיוחד כאשר איננה מושלמת? איך מביאים אותה ליעדה ולתכליתה? ואיך מתמודדים בסבלנות, בבגרות ובאחריות, עם מצבים של חוסר שלמות.

כל אלה היו פחות חשובים בעשורים שעברו, משום שאפשרות קבלת האחריות על הנהגת שיבת ציון עוד הייתה בבחינת חזון רחוק. אבל עכשיו, כשהאפשרות הזו הולכת ונעשית ריאלית (ותשאלו על כך את גדעון לוי מ"הארץ"), לא יעלה על הדעת שתפיסות משובשות, סיגים, כהות במושגים, תפיסות גלותיות, דמיונות ילדותיים, והזיות מלכות ומשיחיות מופרכות, עדיין תתפוסנה מקום בתודעה.

ואני מקווה שזה ברור; מדובר על ניקוי ופליטת דעות. לא על האנשים.

הבירור החשוב שאנו עוברים בימים אלה, הוא הכנה לקראת קבלת האחריות וההנהגה. הוא משבר שמבשר לידה. הוא תנאי הכרחי על מנת שנוכל לעמוד באתגר. הוא בשורה נפלאה למי שמביט בו קצת, רק קצת, יותר עמוק מאשר אולפני ערוץ 2. נצא ממנו מבוררים בריאים ומחוזקים עשרת מונים.

המשבר הזה עצמו – הוא הוא התקיעה בשופר הגדול.



יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

הקומוניסטים של הגאולה

כשאין תורה שמלמדת את ה"אתנהלה לאיטי" של יעקב אבינו – אזי אין אמונה בריאה ואין סבלנות. מבחינת האידיאליסטים הגדולים הגאולה לא יכולה להמתין ולכן הם מנסים לכפות את החזון שלהם בכוח על הציבור, על הצבא, על המדינה ועל כל עם ישראל. ממש כמו לנין. 


בס"ד
י"ז באב, תשע"ה

את האסונות הגדולים ביותר של האנושות לא הביאו אנשים רעים; הביאו אותם האידיאליסטים הגדולים. אחד כזה, לדוגמא, היה לנין. היה לו חזון נפלא – אנושות מאוחדת שבה כל בני האנוש עובדים ומתחלקים ברכוש ובהון בצורה שוויונית מלאה. אנשים החיים מתוך בחירה והכרה, מתוך בגרות, בשלום ובאחווה וללא שנאה קנאה ותחרות. מדוע אם כן, חזון כזה שכולו טוב, הביא כל כך הרבה אסונות וחורבן.

אלא שהמציאות איננה מתקדמת בקצב של החזון. החזון יכול להמריא במהירות לשחקים, אבל המציאות צריכה להבשיל לקראתו בשלבים, בתהליכים, בסיבוכים, ורק לאחר מהלך התפתחות ארוך יש סיכוי שתוכשר לקבלת החזון.

אבל ללנין, כמו לכל שאר האידיאליסטים מסוגו, לא הייתה סבלנות. כשהתגלה לו שהמציאות האנושית, החברה, בני האדם, עדיין אינם מוכנים ומוכשרים לחזון – הוא ניסה לכפות אותו עליהם בכוח. זהו מקור הטרור הבולשביקי; זהו מקור האסונות שממיטים האידיאליסטים הגדולים. והם כמובן לא מבינים את הבעיה, שהרי הם שואפים לדבר האמיתי.

אחרי פגישתם של יעקב ועשו, עשו מציע לו "לרוץ קדימה", אבל יעקב עונה לו "אתנהלה לאיטי". יש לי כאן ילדים, נשים, צאן. אי אפשר להתקדם בלעדיהם. יש לי עם שלם להביא לאידיאל האלוקי. הוא לא יכול להתקדם בקצב שלי. צריך סבלנות. זה ייקח הרבה שנים, אולי אלפי שנה, אבל בסוף נגיע. בדרך נצטרך הרבה אמונה ואורך רוח; נצטרך לסבול הרבה חוסר שלמות מסביבנו, הרבה קטנות מוחין צרות אופקים, חולשה אנושית, פחדנות ובטלנות. גם הרבה קוצר רוח ועצבנות. זו אמנם דרך ארוכה, אבל אין דרך אחרת. אי אפשר לכפות אידיאלים בכוח.

"נשמות דתוהו" אינם אנשים רעים, אבל הם מתכון בדוק לאסונות.

בירור חיוני


הרצח בכפר הערבי דומא עדיין לא פוענח, כך שלא ראוי בשלב זה להטיל את האשמה על אף אחד. למרות זאת, החשד שנפל על פעילי "תג מחיר" העלה שוב לשיח הציבורי את המחלוקת על משמעות פעילותם. לכן, למרות שלא הוכח שידם הייתה במעל, זוהי הזדמנות טובה לברר את הסוגיה.

הגינויים של מעשה הרצח, מימין ומשמאל, והתחרות מי יפסול אותו בצורה חריפה יותר, נמצאים בעיצומם. אבל כל אלה לא יועילו לנו אם לא נטרח לרדת לעומק התופעה ולהבין את שורשיה. רק בירור כזה עשוי לייבש את הביצה – למנוע מצעירים נוספים להצטרף לפעילות כזו, ואולי אפילו לשכנע את הפעילים עצמם שטעות בידם.

ההיגיון האידיאולוגי של אנשי "תג מחיר" עובד כך: ממשלת ישראל פוגעת בהתיישבות ביו"ש. איננו יכולים להתמודד עמה באופן ישיר ולכן נגבה ממנה מחיר בדמות פגיעה בערבים. פגיעה כזו תשכנע אותה שכל פגיעה בהתיישבות תגרום לה, לממשלת ישראל, נזק גדול כל כך, שהיא תימנע מפעולות נגד ההתיישבות. בכך נכפה על ממשלת ישראל לבצע ביו"ש – בעל כורחה – את המדיניות שאנו חושבים שעליה לבצע. במובן זה הרצח בכפר דומא נחשד כגביית מחיר על הרס שני הבניינים בבית אל. הפעילות הזו, אם כן, איננה כנגד הערבים, אלא כנגד היהודים.

אלא שלהגיון הזה יש רובד נוסף ושורשים עמוקים יותר, והם שמספקים לו את עיקר האנרגיה: קידום הגאולה. הכתובת שהייתה רשומה על הקיר בסמוך או על בית המשפחה עצמו בכפר דומא הייתה לפי הדיווחים: "יחי מלך"*. ושוב, למרות שלא הוכח שהמעשה נעשה על ידי אנשי "תג מחיר", הגרפיטי הזה אופייני. מבחינת אנשי "תג מחיר" לא מדובר רק על ביסוס ההתיישבות ביו"ש, אלא על זירוז וקירוב הגאולה.

"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב)". בשולי תהליך ההתיישבות ביהודה ושומרון, נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ועוצמת האידיאליזם של ההתיישבות נגעה גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם הביא אותם להתנגשות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל, והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם במחלוקות וסערות פנימיות, בין יהודים לבין עצמם. חלק מפעולותיהם כלל פגיעה ברכוש יהודי, כמו גם עלבונות, הצקות ורדיפות כלפי יהודים ומתיישבים שמחו כנגד התופעה וניסו לנטרל אותה.  

לטרור אין גבולות. מכיוון ששורשיו הם בתוהו, הוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.

בירור התופעה חשוב לציבור האמוני בכלל ולציבור מתיישבי יו"ש בפרט, בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעלינו. הוא חשוב לנו משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת מביאים את הגאולה. חזרתה של התופעה למחוזותינו, כמו גם התעצמותה, היא דרישה סתומה שעולה מן השטח ומן הנפשות הפועלות – כמו גם תביעה היורדת מן השמיים – לברור את יסודותיה. בירור זה חשוב לנו עצמנו, הציבור האמוני, כמו גם לכל עם ישראל. עם ישראל צריך ללמוד כיצד בונים מדינה; כיצד בונים גאולה.

האידיאליסטים הגדולים


האם האידיאליסטים הגדולים אינם צודקים? – הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? – היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורה? – היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול הפורעים הערבים איננה אלמנטרית? – היא אלמנטרית. האם הדרישה שלהם מהמדינה שלא להרוס בניה יהודית איננה צודקת? – היא צודקת.

אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? – כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. לא רק חיצוניותה של האמונה אלה פנימיותה. אמונה שלמרות שחיילי צה"ל לא מתפקדים נכון – הם עוד יגיעו לזה; אמונה שלמרות שצה"ל עסוק בהתגוננות – הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שלמרות שהמדינה איננה אידיאלית – עתידה עוד לפניה. אמונה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו – הוא עוד יבין.

יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך באמונה ואף בהבנה שכל העיכובים המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים – בדרך להגשמת חזון הגאולה.

אבל כשאין תורה שמלמדת את ה"אתנהלה לאיטי" של יעקב אבינו – אזי אין אמונה בריאה ואין סבלנות. מבחינת האידיאליסטים הגדולים הגאולה לא יכולה להמתין ולכן הם מנסים לכפות את החזון שלהם בכוח על הציבור, על הצבא, על המדינה ועל כל עם ישראל. ממש כמו לנין.

צעירים "אכפתיים"


"ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו, ג, ד), כך מתאר הנביא את הרפיון המוסרי של עם ישראל ערב החורבן. מצב בו צעירים ונערים קובעים את סדר היום של ההתיישבות, מעצבים את החזון שלה, מנהלים את המדיניות שלה, וכופים בכוח את הנורמות שלהם – הוא מצב של "תוהו", מצב של ערב חורבן.

אמנם הנערים הללו כמו שאמר מישהו, "הם נערים אכפתיים...." אבל לאו דווקא זהו המאפיין העיקרי שלהם. שהרי יש הרבה מאד נערים וצעירים אכפתיים – רוב הנוער בהתיישבות – וגם בעם ישראל. וגם הם רואים את חולשת הצבא והמדינה. אלא שהם הולכים למכינות קדם צבאיות, מתגייסים ליחידות צבאיות וחותמים קבע כקצינים, על מנת לתקן מבפנים. נכון, קשה לתקן מבפנים; גם למ"פ אין חופש פעולה. קשה לתקן את המדינה ולהביא אותה שלב אחרי שלב – בסבלנות, באמונה, באורך רוח – לגאולה השלמה.

אבל על דעתם של חלק משמעותי מ"האידיאליסטים" הללו לא עולה להתגייס לצה"ל על מנת לתקן אותו מבפנים. דבר זה דורש סבלנות, והגאולה הרי לא יכולה להמתין.  

אם כן, ישנם שני סוגים של צעירים "אכפתיים" שרואים את הרפיון המוסרי של צה"ל, את העיוות של בית המשפט ואת החולשות של המדינה. חלקם מתגייסים לתקן אותה – שהרי היא לא מושלמת. חלקם האחר מתגייסים להרוס אותה – שהרי היא לא מושלמת.

קליפת הגאולה


צודקים לחלוטין אלה שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול החוצפה הערבית, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, מחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.

הוויכוח איננו על החזון אלה על הדרך. האם נכון וראוי, מבחינה תורנית, לכפות על עם ישראל את החזון, גם כשהוא לא מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת.

או שמבחינה תורנית ראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לעשות פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל, בכדי להביאה, צעד צעד עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך הכרה.

הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות והרבה אמונה. היא מחייבת גם לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור להתיישב ביהודה והשומרון.

הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.

לעם ישראל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל ישנה לא רק זכות אלא חובה, להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון שלה, בכל ניסיון לכפות עליה בכוח אידיאל שהיא איננה בשלה לו – אפילו אם זו הגאולה.

*תוקן. במקור כתבתי בטעות שהכתובת היתה "יחי המלך המשיח לעולם ועד". 

יום שבת, 19 בדצמבר 2015

Sovereignty - Ideal and reality



About the Divine Historical  Necessity that Forces Us to Control the Sovereignty over Judea and Samaria. A Torah oriented and ideological lecture that I recently gave for and to the Women in Green.

The first 30 minutes are on the subject and the next 20 minutes are on the current geopolitical situation and the latest wave of terrorism.

/www.youtube.com/watch?v=7cRzjFheO8k&spfreload=10




יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

Faith-based Humanism

Although it may seem paradoxical, the root of the problem that bothers the fair-minded Israeli Left so much is specifically in repudiating “You have chosen us”. Our not-always-fair relations with the Arabs, is a symptom and a result of forgetting ourselves. Our return to ourselves, to our identity and our historical Israeli culture – to the awareness of “You have chosen us” – is a necessary condition in order to repair the situation, and it includes both the obligation to assert our possession of the entire Land as well as the return to understanding our role among the nations, from which will come an understanding of our relationship to every person, whoever he is. (Published in "Sovereignty", by Women in green, in the Jerusalem Post, November 2015)

“Instead of dealing with who we are and what we want from ourselves, we are busy with the bloody and painful matter of our relations with the Palestinians”, said the author Haim Be’er in an interview for the Shabbat section of Makor Rishon (June 13, 2014). “I also feel terrible about our attitude towards others in this battle, which has continued for more than a hundred years, but the dramatic question is not how we relate to the Palestinian individual…but what we want from ourselves”, he said.
If we want to relate to what really bothers the secular, fair-minded Israeli Left – not the provocative, post-Zionist, who is consumed with self-hatred – then the words of Haim Be’er are a good starting point. We should listen to him.
Israeli society should, perhaps, not feel “terrible about our attitude toward the other”, but should at least be bothered by the way we relate to the Arab who lives in Judea and Samaria and who does not rebel against us. Even if the Arab population that lives in the area is not a distinct people - and this is what we believe - they still are people. Unfortunately, not all of us relate to them in this way.
The root of the problem is indeed Israeli society’s failure to apply sovereignty of the State of Israel in the territories of Judea and Samaria the day after the Six Day War. If we had just done that, if we had only had the resolve to do so, the Arab residents would have accepted it naturally, and would have acquiesced to our possession of the land. But the problems of identity and foreign ideology that “we imported” with our return from the diaspora, prevented us from doing this. The “vacuum” that was created – the vague, temporary and unstable situation of “not swallowing and not spitting out” – had to become filled with pretenses of a “Palestinian nationalism” and aspirations that were antithetical to an independent state, led to rebellion against us and caused an inevitable and unnecessary frustration and suffering for both sides. In this sense, the “Palestinians” are victims of our own confusion about our identity.
But even if the conquest of ’67 was really a liberation – as we believe – it still obligates Israeli society to exhibit an exemplary level of morality and uncommon magnanimity. Only the demonstration of these traits could have created a resonance of esteem and true respect toward us on the part of the Arabs of Judea and Samaria, which would have been a positive thing since they would have come to terms with the situation and accept our dominion. Needless to say, Israeli society did not rise to such a level, and as a result, the Arab population in Judea and Samaria rose up against it.


Technical Solutions


Today, twenty years after the Oslo Accords and everything that has developed as a result, especially after Operation Protective Edge, when the unrealistic idea of “two states” began to fall from the agenda, the question becomes even more acute: How can we continue to rule the Arab population of Judea and Samaria?
In the intolerable situation that has been created, the tendency of the Western mind is to search for political solutions to the matter. Just as the matter of social disparity causes him to search for a better socio-economic course – usually somewhere in the range between capitalism and socialism – it is the same with the matter that we are addressing now. The radical, post-Zionist Israeli Left suggests a “state of all its citizens”. The Israeli Left that is still Zionist still suggests partition and the establishment of a “Palestinian state”. It is certain for them that only with full political self-determination will you be able to create a situation where the Arab would have full human rights and be treated in a humane, proper and appropriate manner. On the Right there are those who suggest exiling the Arabs, thus solving the problem altogether. Others suggest applying Israeli sovereignty over all territories of Judea and Samaria while granting full citizenship to the Arab residents, or instead, a status of “permanent residency”. In any case, these are attempts to find a political, technical, formalized, bureaucratic solution.
But according to authentic Israeli tradition, a political solution by itself is not likely to repair the damage and its absence is not seen as the root of the problem.
Regarding the question of poverty and social disparity in human society, Rav Kook writes: “the evil inclination finds its path through all of man’s ways. Therefore, because of this, the moral education of humanity must address this, to improve his heart and nature with study and guidance in ethics and many good deeds, including the laws of justice and honesty, until he changes his usual ways of slander, sabotage and rejecting ethics, to the straight and fair way, and not just in the external matters [a different way of dividing wealth, affirmative action, allowances, creating different living conditions, political methods and such]. The emotional redemption of man will be achieved due to the [educational] struggle that operates on the nature of his soul internally" (Ayn Aiyah/ Brachot II, Chap. 3 from “Tzedaka Teromem Goi” (Righteousness Exalts a Nation), Rav Tzvi Yisrael Tao, see his clarification on pg. 61).
Just as the solution for poverty among humanity will not come through innovative and sophisticated economic methods, but through improving man himself – his ideas, his ethics, his persona, his attributes and his nature – it is the same with this matter that is before us. According to the authentic Israeli concept, repairing the flaws in human society depends, first of all, on the ethical improvement of man. He sees the tendency to search for technical solutions as an attempt to escape from the true challenge.


Our Basic Mistake


Do we, the religious public, offer a serious response to the real difficulty that Haim Be’er writes about? We think so: “the basic mistake is the denial of our real advantage: we do not recognize that “You have chosen us” … If we are aware of our greatness then we will know ourselves…and a people that forgets itself will certainly be small and lowly…” (Rav Kook, Orot, pg. 55).
The author Haim Be’er decouples the link between the recognition of our rights – dealing with “who are we and what do we want from ourselves” – and our relationship to the Arabs of Yosh, but the two things are connected to each other. Our not-always-fair relationship with the Arabs is a symptom and a result of forgetting who we are. Our return to ourselves, to our identity and to our historical Israeli culture – to a consciousness of “You have chosen us” – is a necessary condition to repair the situation. Not only in the political-formal sense of application of sovereignty over all of the Land of Israel – something that in and of itself requires the recognition of our Israeli identity and even more, the recognition of our rights and especially our duty to the Land – but also in returning to an understanding of our role among the nations, and through this, our relationship to every man, whoever he may be. As paradoxical as it may seem, the root of the problem that is so disturbing to the fair-minded Left, is surprisingly the denial of “You have chosen us”.


Love toward all of Humanity



“The love for humanity must live in every heart and soul, love for each and every person, and love for all the nations, a desire for their elevation as well as spiritual and material rebirth; and hatred must be directed only toward evil and corruption in the world” (Rav Kook, Midot Hare’iya, pg. 94).
“Love of Israel obligates us to love all mankind, and if it promotes hatred toward any part of humanity it means that we have not yet purified the corruption from our soul” (Rav Kook, Orot, pg. 149). If one’s Israeli nationalism causes him to hate someone, regardless of whom, it means that he does not understand the existential depth of Israeli nationhood.
Human dignity and human rights, which every person deserves, including our Arab neighbors, and including those who live in our land (on condition that he accepts our sovereignty over it and does not rebel against it), are not primarily required by the Arabs. We owe it primarily to ourselves. We owe it to the Master of the universe.
If dishonor or hatred toward the Arabs should appear within us, it does not come from a desire to cling to the Land of Israel, to Israeli nationhood, its Torah or any other of its ideals, but the contrary – it comes from abandoning them. Our clinging to the idea of “a nation like any other nation”, to secular European nationhood, is the reason for the failure in the relationship.
An integral part of European nationhood is xenophobia; since it has no independent internal content, it requires foreigners, enemies, “others”, in order to create national solidarity and national “togetherness”.  Today, Europe rightly eschews its own national ethos; it recognizes its shallowness and the disaster that it has brought upon itself.
Our nationalism, on the contrary, is an ideal that is full of content. It does not need the hatred of foreigners to sustain itself. On the contrary, it is entirely intended for the improvement of all of humanity. The revival of Israeli nationhood in the Land of Israel is not a particular national matter but a necessary phase in the improvement of all of humanity. “Our nationhood is cosmopolitan-nationhood and the nationhood and the cosmopolitanism are a unification of the greater nation…” (Rav Tzvi Yehuda Kook, To the Paths of Israel, I, pg. 17). If someone needs to hate foreigners in order to express his sense of identity or to sustain his Israeli nationalism – whether he be religious or secular – “it is an indication that his soul has not been purified of its corruption”; it is a sign that his love of Israel is distorted.
The Arabs are our enemies; we fight with them over the Land of Israel. This war must be waged with strength, heroically, aggressively, resolutely, with full confidence in the justice of our cause, with dedication and with complete faith. Not out of contempt for the enemy (in every sense) and not out of hatred. Hatred is a weakness that comes from not being able to build devotion to Israeli nationalism on its positive content.
Our ability to rule the population that exists in our land – which, it seems, is our lot, whether we want it or not – depends on our ability to truly respect them. And this ability depends on our return to the idea of “You have chosen us” and to an authentic Israeli ethical quality.


You are Called Man


 The complete Israeli vision is not confined to creating a “religious” person; our objective is to define the Israeli person, in the original sense of the term. Him of whom it is said “Israel whom I will exalt” and “you are called man”; that which receives kingship from the heavens, truly, magnanimously. The Israeli ideal that we are trying to realize – whether we know it or not – is to create an exemplary, moral society that actually values its life, its very existence, and is an affirmation of life.

If someone is not connected to the tradition of Israel, or does not live its ideals, he cannot believe “that there is such an animal”. He also cannot imagine a situation in which the Arabs of Judea and Samaria would accept our sovereignty willingly and acquiesce to it. But that is not what the sages thought (Mishpatim Raba, parasha 32, letter A) and Rav Kook afterward: “If it had not been for the sin of the golden calf, the nations that were living in the Land of Israel would have accepted Israel and thanked them, because the name of the Almighty was upon them and would have awakened in them a fear of heaven, and no sort of war would have been waged, and the influence would have come in the ways of peace as in the days of the Messiah” (Orort, The War, 4).
                  
Whoever believes in the Israeli ideal and lives it, knows how sufficient is the essence of this wonderful quality of humanity – “you are called man” - in order to project in its environs the message of spontaneous appreciation and awe for its moral power. He also knows with certainty how in the future, it will arouse in the nations of the earth, an acceptance of our sovereignty, out of wholehearted and true willingness.

This challenge, of bringing the shape of the perfect Israeli form to fruition primarily falls to us, “the religious people”. We cannot continue to be satisfied with just being “religious”; we must aspire to achieve the greatness of the perfect Israeli, to be Israelis in the fullest sense of the word.

“To love every man” is, perhaps, difficult, but the ability to honor him at least, even if he is an Arab who lives near us and is hostile to us for the time being, this love is a necessary condition of our Israeli-ness. As people who are commanded to honor every person, whoever he is, we are commanded also to recognize his quality and to believe in him: The Arab will respect us – and accept our sovereignty – if we will be honorable, if we are a sort of “Israel in whom I will display My splendor” (Isaiah 49:3), if we realize our Israeli character in its complete form.

If the Arabs of Judea and Samaria can live with human dignity, sustain themselves with dignity and be treated properly, it will not be achieved through their own independent sovereignty – see what is happening in the new Middle East – and it does not depend essentially on (only) political solutions. It depends on the internal ethical rehabilitation of the Israeli, a rehabilitation that will come from recognizing ourselves, from the true, imperative, mature, responsible return to “You have chosen us” – not the empty, arrogant kind – through our Torah. We have no problem with Arabs, just with ourselves.




יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

כן, היהדות היא גם שלכם

פרק מתוך ספרי "המהפכה האמונית", שיצא לאור לפני כשלוש עשרה שנה. אני מביא אותו כאן כתגובת-הד, תגובת-הענות, למאמרו של אדר כהן, "היהדות היא גם שלנו" שפורסם השבוע בעיתון "הארץ" ועוסק בוויכוח הפנימי בתוך הציבור הכללי בשאלת היחס של דורנו למורשת ולמסורת היהודית. במאמרו של אדר כהן אני רואה בשורה של ממש, שתאפשר לנו ליצור זהות משותפת, מגובשת, מאוחדת-ואם-זאת-מגוונת – הזהות היהודית.


הבהרה: אני רואה את החידוש ואת חשיבותו בכך שהוויכוח בין העמדות, הליברלית והאורתודוקסית, ייערך על בסיס היהדות ההיסטורית ו"במגרש" שלה. אם זו מסגרת הדיון, כל עמדה שהיא, נראית בעיני לגיטימית לוויכוח, ולטעמי מהדיון בכללו תצא ברכה לכלל ישראל. בתוך המסגרת הזו אני כמובן נוקט בעמדה האורתודוקסית ואנסה לשכנע בחיוניותה.

(למאמרו של אדר כהן:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2790838)

(בספר קראתי לפרק זה: הזהות היהודית. כ-3000 מילים, את כותרות הביניים הוספתי עכשיו):

בס"ד
(כ"ו בכסלו, תשע"ו)

בדורות האחרונים נוצרה מחיצה ברורה בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי בישראל. בשנים האחרונות הפכה מחיצה זו לקרע. אין ספק שישנם אינטרסנטים רבים, בפוליטיקה, בתקשורת ובשאר מקומות, המקפידים לטפח ולהעמיק קרע זה ודואגים להזכיר את מציאותו בכל פעם שנדמה להם שהוא מתחיל להישכח. אבל מוכרחים להודות שיש כאן בעיה אמתית שאי אפשר להתעלם מקיומה. אי אפשר יהיה לקיים אומה בריאה שבה קרע בסיסי כזה. על התודעה האמונית יהיה למצוא את הדרך לאחותו, ולאו דווקא בדרך של "סטטוס קוו" המפיג את המתח באופן זמני, אלא בפתרון יסודי.

הקרע המדובר נגרם על ידי התפתחות כפולה. ראינו כבר שאת התשתית לחברה הישראלית יצרה הציונות ההיסטורית שניתקה עצמה מן היהדות המסורתית. "הציונות, אין לה קשר עם הדת", אמר הרצל, וגישה ניטרלית זו הפכה בתנועות השמאל הסוציאליסטי הציוני לעמדה קיצונית אף יותר, עמדה אנטי דתית מובהקת. הניתוק מן המסורת היה עבור האידיאולוגיה הציונית נדבך מרכזי, והחברה הישראלית שנוצרה על ידי הציונות הגדירה עצמה, בעקבותיה, כחילונית. הזהות החילונית לא הסתפקה בהתעלמות מן המסורת והדת, אלא חייבה עמדה אנטיתטית מתמדת, כלומר עמדה מתמשכת של שלילת המסורת. הצורך בהתמדת השלילה נובע מכך שהיא היוותה חלק חשוב מן הזהות הציונית החילונית. השחרור מן המסורת היהודית היה עבור התודעה הציונית אלמנט חיובי, עיקרון במסורת שלה עצמה. לציבור החילוני, או לפחות לחלקים חשובים ממנו ומהנהגתו, היה, אם כן, צורך מובנה להנציח את הניגוד ואת המחיצה שנוצרה.

גם לציבור הדתי היה צורך בקביעת מחיצה ברורה. הוא נמצא במשך כל השנים הללו בהתגוננות מול החברה החילונית וניסה להתמודד עם הסחף משורותיו אל החברה החילונית. נזכור שבמאה השנים האחרונות חצו כשמונים עד תשעים אחוזים מהעם את הקווים מהחברה הדתית לחברה החילונית. על מנת להרתיע את הפורשים הפוטנציאליים היה על הציבור הדתי למתוח גבול ברור, שהחוצה אותו יאבד את הלגיטימציה שלו בתוך חברה זו. הקו נוסח באופן ברור: יהודי דתי הוא רק מי שמקבל על עצמו את ה"שולחן ערוך" כקוד מחייב באורח החיים היומיומיים. מי שלא עמד בתנאי זה הפך באחת לחילוני ואיבד את הלגיטימיות שלו. היהדות הדתית לא יכולה הייתה לאפשר מצבי ביניים או טשטוש הגבולות מול העולם החילוני על שלל פיתויו האינטלקטואליים, החברתיים והחומרניים. טשטוש הגבול היה גורם לגלישה מתמדת שלה במדרון התלול של אובדן זהותה. כך נוצרו שני המחנות, חילוניים מזה ודתיים מזה, וביניהם גדר הפרדה שלשני הצדדים היה צורך מהותי בטיפוחה.

האמת היא שחלוקה זו של עם ישראל לדתיים ולחילוניים מופרכת מיסודה. אין יהודי שמקיים בפועל את כל המצוות, אפילו לא את ה"שולחן ערוך" במלואו. יש יהודי שמקיים חלק גדול מן המצוות ויש מי שמקיים פחות מכך. מצד שני, אין כמעט יהודי שאיננו מקיים שום מצווה. יש יהודים המקיימים מעט מאוד מצוות, אך לא לקיים שום מצווה מצליחים רק יהודים מעטים בלבד. רוב אלו שמוגדרים כחילוניים מוצאים עצמם מקיימים מצוות אלו ואחרות ולאו דווקא מתוך כפייה. מילה, טקסי נישואין קבורה, ובר מצווה הן דוגמאות אחדות. צום ביום הכיפורים, מזוזה וסדר ליל פסח הן עוד דוגמאות. ובכן, אין יסוד לחלוקה המוחלטת של שחור-לבן, אלא הרבה מאוד גוונים שיוצרים בסופו של דבר רצף של שלל מצבי ביניים. לרוב הציבור בישראל יש יחס חיובי למסורת, גם אם איננו מקפיד על קלה כחמורה, והוא למעשה מסורתי על פי ההגדרה הרווחת בזמננו. בעצם ראוי לחזור ולהשתמש במושג הבסיסי והיסודי ולהגדיר כל יהודי – כיהודי, ועוד נשוב לנושא, אלא שזקוקים אנו להקדמה קצרה.

מחלוקת רבת חשיבות


הקרע שבין חילונים ודתיים מדאיג מאוד אנשים רבים ויש המנסים לפתור את הסוגיה על ידי נוסחאות לפשרה ולדו קיום. דרך זאת נראית לנו מוטעית, ומשתי סיבות. ראשית, העיסוק בקרע תוך כדי ניסיון לצמצמו גורם בהכרח להנצחתו. קמות עמותות שמנסות לקרב בין הצדדים ובעצם עיסוקן, באופן דיאלקטי, הן מנציחות אותו, שהרי הן, כטבעו של כל גוף, אינן מתכוונות לסיים את פעולותיהן ולהיסגר בקרוב. הן הרי "מתפרנסות" מן הקרע והאינטרס שלהן, גם אם איננו מוצהר ומודע, הוא שהקרע יימשך כדי שימשיך להיות להן טעם קיומן.
שנית, וזהו העיקר: גם אם הצעות הפשרה עשויות להביא במקרה הטוב לצמצום המתח, הן אינן יכולות להביא לפתרון הקרע אלא רק להנצחתו, שהרי טיבם של הניסיונות המוכרים ליצור אמנה חברתית משותפת לדתיים ולחילוניים הוא שהדתיים יישארו כמו שהם, והחילוניים ימשיכו להיות מה שהם, אלא שיתחילו לחיות בשלום אלה עם אלה. האם חברה בריאה שואפת להנצחת חילוקי דעות יסודיים כל כך במהותה? האם פשרה מלאכותית כזו מסוגלת בכלל להחזיק מעמד ולדכא את הרצון היסודי לברר את המחלוקת שהיא מחלוקת היסטורית רבת משמעות באשר לאופיו ודרכו של עם ישראל. הפשרה המיוחלת רק מקהה מטבעה את הוויכוח החיוני. במקום לברר את העמדות, במקום לברר במה צודק כל צד, במקום להעלות על פני השטח את מהותה של כל עמדה כדי להתפתח כתוצאה מן המחלוקת – מנסים להרגיעה באופן מלאכותי ולהימנע מבירור יסודי. רק פיתוחו של הוויכוח ולא טשטושו, יאפשרו את פתרונו.

איננו רוצים שכל צד ימשיך להחזיק בעמדתו לנצח. הפתרון הוא בשאיפה שלא יהיו עוד לא דתיים ולא חילוניים, ונמצא מהות משותפת להוויה משותפת. את הוויכוח יש לחדד, אך לא לחמם ולהחריף, ואת העמדות יש לבטא בבהירות ובחדות. הפתרון אמור להימצא במושג שונה שמכיל את צדדי האמת של שני בעלי המחלוקת. אם יימצא לנו מושג משותף שיוכל להיות סינתזה של שתי העמדות ויוכל לכלול אותן ברמה גבוהה יותר, הרי התוצאה תהיה אחדות אורגנית ואמתית, שאין לה עוד צורך במחלוקת הקודמת. אם יימצא מישור גבוה יותר, בו תבוא לידי ביטוי האמת הפנימית והמהותית של כל צד, האמת שבשלה הוא עומד על דעתו בעקשנות, יוכל כל צד לוותר על הופעתו ההיסטורית המזדמנת, לוותר על ישותו, מתוך ביטחון שעמדתו האמתית תמשיך להתקיים.

והנה, מושג כזה קיים, והוא ממש מונח לפנינו, ואין בו שום חידוש, והוא מושג "הזהות היהודית", לאמור: כולנו יהודים. אין עוד לא דתיים ולא חילוניים.

כולנו יהודים?


לכאורה כולם מוכנים להסכים להגדרה זו. אין דתי שטוען שהחילוני איננו יהודי, ובוודאי שאין חילוני הטוען שהדתי איננו יהודי, ואפילו לא יימצא חילוני שיאמר על עצמו שאיננו יהודי. אבל האמת היא שגם אם האמירה "כולנו יהודים" קלה מאוד לכולנו מן השפה ולחוץ, היא מחייבת שינויים תודעתיים עקרוניים שהם תנאי הכרחי להמשך הדרך.

היהודי הדתי מסכים אמנם לומר שהחילוני הוא יהודי, והוא יודע שמבחינה הלכתית הוא יהודי לכל דבר, ובכל זאת, בתוכו פנימה הוא איננו מקבל אותו כיהודי לגיטימי. אם מדובר בחרדי, הרי בוודאי החילוני הוא ספק יהודי, או יהודי שבינתיים איננו דתי, או יהודי שעדיין איננו שומר תורה ומצוות, וכיוצא בזה. עבור החרדי, היהודי החילוני הוא יהודי על תנאי, ובעצם הוא איננו יודע להתמודד באופן אמתי עם התופעה של יהודי שאיננו שומר מצוות, משום שעבורו שמירת התורה והמצוות היא הגדרתו של יהודי. גם הדתי לאומי, עם כל הסימפטיה וההערכה לחילוני, איננו מסוגל [תמיד]*, על רקע העדר שמירת המצוות, לקבל את החילוני כיהודי במלוא מובן המילה.

אין צורך לומר שוב שעמדה זו סותרת לחלוטין את ההלכה. ההלכה קובעת ש"ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". גם יהודי שאיננו שומר מצוות כלל הוא יהודי לכל דבר, לגיטימי לחלוטין, יהודי במלוא מובן המילה. היות יהודי היא עובדה נשמתית שאיננה תלויה בשום תנאי, אפילו לא בקיום מצוות. הוויה נשמתית ייחודית זו באה לידי ביטוי גשמי בעובדת היותו של האדם בן לאם יהודייה. כל יהודי שלמד תורה יודע זאת, אלא שהוא מתקשה להפנים את הדברים.


אמרנו לפני כן, שהמחיצה שנוצרה בין הדתיים לחילוניים היא תוצאה של תנאים היסטוריים מסוימים ושמצד היהדות הדתית היא שימשה כאמצעי התגוננות מול החברה החילונית שהפילה בה חללים רבים. תנאים אלו השתנו, אבל העמדה הנפשית של התגוננות ומה שנבע ממנה עדיין נותרה במקומה. המתקפה העכשווית של ההשכלה והתרבות הכללית והמערבית כבר איננה דומה למה שהייתה בעבר. אם יש פיתוי בחברה החילונית הוא כבר איננו אינטלקטואלי בעיקרו, גם לא חברתי, אלא בעיקר חומרי. היהדות הדתית חוזרת וזוקפת את קומתה ומסוגלת להעמיד מול התרבות החילונית מטען איכותי ראוי. אחרי מאות שנים של קדמה ונאורות חילונית, כביכול, מסתמנת בחברה החילונית הערכה שהיהדות איננה סתם תרבות פרימיטיבית, או שאריות מימי הביניים שעדיין לא נעלמו לחלוטין וכל כיוצא בזה. מול המבוכה והמשבר התרבותי והערכי בחברה המערבית, ובעקבותיה גם בחברה הישראלית העכשווית, חש היהודי הדתי שיש לו הרבה מאוד בצקלונו. אדרבא, נהפכו היוצרות והוגי הדעות החילוניים הם שעסוקים בהתגוננות מול עולם המסורת, והם שעסוקים באינטנסיביות בניסיון להוכיח ש"העגלה שלהם איננה ריקה". הם מנסים שוב ושוב להראות שבתרבות החילונית ישנם עדיין תכנים חשובים, ולשכנע בכך את עצמם ואת חוג השפעתם.

המסקנה המתבקשת מדברים אלו עבור היהדות הדתית היא ברורה: נגמרה ההתקפה; אפשר כבר לצאת מן הבונקר. המלחמה כולה אולי עדיין לא הסתיימה; עדיין יש צורך בשמירה ואולי בתצפיתנים שיפקחו עין, אבל ניתן להשתחרר ממנטליות ההתגוננות, להיפתח ולהסיר את המחיצות. איננו מתכוונים לומר שניתן לעבור להתקפה, שהרי גם תוקפנות היא עדות לפחד, מלבד מה שאין בה כל טעם במקרה זה. טוענים אנו שאפשר להירגע ולשקול מחדש את העמדות ואת האוריינטציה הנפשית. אם בעבר שימשה המחיצה שהוצבה בין דתיים לחילוניים למניעת המעבר מהיהדות המסורתית אל זו החילונית, הרי היום היא משמשת בכיוון ההפוך ומונעת מישראלי מן השורה ליצור מגע חופשי עם המסורת. יהודי חילוני יכול להירתע ממנה ולהבין שכל התקרבות למקורות מחייבת קבלת עול מצוות. לכך, כמובן, לא כולם בשלים ולא כולם מוכנים, ובאמת לא ראוי שכך יהיה. ראוי שיהודי יוכל לבחור את דרכו האמונית בלי לחצים חיצוניים. אפילו אם נניח שהיהדות הדתית מעוניינת שכל החילוניים "יחזרו בתשובה" כביכול, גם אז האינטרס הטקטי שלה הוא להסיר את גדר ההפרדה ולאפשר מעבר חופשי בלי צורך באישורי כניסה.

העובדה שהאדם הדתי עדיין איננו מקבל את החילוני כיהודי, כמו שהוא, היא עמדה נפשית מיושנת שאין לה שום בסיס הלכתי, אין בה שום היגיון, והיא גורמת לקרע מיותר שכבר איננו הכרחי. על  היהדות הדתית להתחיל להפנים את האמת הזו שכל יהודי, באשר הוא, בלי קשר לאורח חייו, הוא יהודי לגיטימי. זהו מובנה האמתי של האמירה "כולנו יהודים" מבחינת הציבור הדתי.

חיפוש חופשי ומשוחרר


אם עד עתה הנחנו לחילוני לצפות בהנאה בביקורתנו על הציבור הדתי, הרי עתה עלינו לגשת ו"לטפל" גם בו. עובדת היותו של החילוני יהודי לכל דבר היא עובדה מחייבת. הוא איננו יכול לעמוד בתוקף על זכותו לראות עצמו כיהודי מבלי לתת את דעתו לעובדה זו. זכור לכולנו המקרה שאירע לפני שנים אחדות כאשר ראש ממשלה ידוע לחש באוזנו של רב ידוע שיש ספק באשר לזהותם היהודית של אנשי השמאל. אמירה זו עוררה זעם בחוגי השמאל, ובצדק. אך עליהם להבין שישנה גם חובה אנושית, מוסרית ואינטלקטואלית, בעצם עמידתם על זהותם היהודית. היא מחייבת את החילוני לשאול עצמו באמת וברצינות את שאלת המפתח: מהי משמעות העובדה שאני יהודי, מה אומר הדבר לגבי, אישית. אסור לו לקבל את עובדת היותו יהודי כמובנת מאליה; עליו לשאול לפישרה. זוהי חובה אנושית בסיסית, לא רק חובה יהודית. זוהי הדרישה המינימלית שיש לדרוש מכל יהודי, ושעל כל יהודי "רציני" לקבל על עצמו. המודעות לעובדת היותו יהודי וההתמודדות עמה, הם שני הדברים היסודיים שכל בר דעת אמור לעסוק בהם גם בלי כפייה חיצונית.

את התשובה לשאלת משמעות היותו יהודי חייב כל יהודי לברר לעצמו. על שאלה זו עליו לחפש את תשובתו הוא. הבירור חייב להיות חופשי ומשוחרר באמת. אין שום דרך אחרת לעיצוב תודעה יהודית אותנטית ורצינית. אם ברצוננו להיות חברה של יהודים בעלי תודעת אמת, עלינו לאפשר לכל אחד להגיע לתשובתו הוא באשר לשאלת משמעות היותו יהודי. שום יהודי, גם לא דתי או חרדי, אינו רשאי לכפות על רעהו את התשובה שהוא נתן לעצמו בשאלה מהותית זו.

יהודי דתי, המבין את עומק נשמתו הישראלית של כל יהודי, את כיסופיו לאמת ואת יושרו הפנימי הבסיסי, חייב להאמין שכל יהודי יגיע לתשובה אמתית בנדון, גם אם זו לא תהיה התשובה שהשיב הוא לעצמו. כפי שנסביר בהמשך, כל יהודי דתי המבין את מהותה של תורת ישראל חייב להאמין שבמפגש אמתי ומשוחרר של החילוני עם המקורות, ינחה אותו המאור שבתורה לאמת. ואנו איננו מתכוונים כלל שהחילוני יגיע בהכרח לתשובה "הדתית" או "החרדית" לשאלת הזהות היהודית. אנו באמת מתכוונים לכך שכל יהודי יגיע לתשובה שעבורו היא אמתית ומשמעותית.

בסופו של דבר, אפשרות פתוחה כזו היא תנאי להתחדשות התודעה היהודית, או כפי שכבר ראוי לקרוא לה: התודעה האמונית. תהליך משוחרר ואותנטי כזה הוא תנאי לפריצת דרכים חדשות ביהדות ולהחזרתה מקיפאונה. זהו התנאי למפגש מחודש של הנשמה היהודית עם מקורותיה והפעם במציאות החדשה של התחדשות ההוויה הישראלית בארץ ישראל. הופעתן של צורות חדשות ומקוריות של הוויה יהודית היא חיונית. היכולת של כל אחד ואחת, ושל קבוצות שונות בחברה, לתת את תשובותיהם הם לשאלות המשמעות והתוכן היא חיונית לתהליך יצירה אמתי. אפשר שבסופו של התהליך, רוב הצורות החדשניות הללו תעלמנה וניווכח שהן אינן רלוונטיות, אבל הניסיונות הללו הן תנאי לדינמיקה של יצירה. חיפוש חופשי ומשוחרר זה יאפשר לכולנו לפתח יהדות שתוכל בסופו של דבר להיות שוב תרבות ישראלית מקורית, תרבות הבית השלישי.

 מרקם מגוון


הצבנו, אם כן, את הבסיס של התודעה האמונית והוא: הזהות היהודית. מעתה אין עוד דתיים או חילוניים אלא יהודים בלבד, יהודים המודעים ליהדותם ובוחרים באופן חופשי ומתוך התמודדות אישית את האופן שבו תתמלא יהדותם בתוכן. מכאן והלאה ישנם יהודים שממלאים מספר מצוות וישנם כאלו שממלאים הרבה מצוות ואולי צדיקים גמורים שממלאים כמעט את כל המצוות, אבל כולם יהודים לגיטימיים. אגב, יכול מאוד להיות שיהיו גם יהודים שמסקנתם האישית תהיה שאין צורך למלא מצוות כלל. גם עמדה זו תהיה לגיטימית, אם היא אכן באה מתוך התמודדות אמתית עם השאלה שהצגנו.

מה שיתקבל הוא מרקם חברתי ותרבות של גוונים שונים של יהדות, אבל הבסיס יהיה משותף. המצע המשותף יהיה מושג הזהות היהודית ועל גביו יתנהל הדיון הציבורי בשאלות היהדות. אז יהיה זה דיון פורה ואמתי ולא עוד התנצחות והתנגחות מתוך נקודות מוצא שונות וללא בסיס משותף. המגרש בו יתנהל הדיון יהיה המגרש של הזהות היהודית, ואין אנו מתכוונים כמובן לוויכוחים הטלוויזיוניים המוכרים לכולנו מן ההוויה הישראלית העכשווית, אלא לדינמיקה של יצירה שעשויה להימשך דורות אחדים. ערכו של המגרש המשותף איננו רק בכך שהוא מאפשר תקשורת ודיון מתוך נקודת מוצא משותפת, אלא גם בכך שהוא מכתיב את מסגרת הדיון ומאפשר שלא לתת לו לגלוש למחוזות רחוקים מדי. הבסיס המשותף והמינימליסטי שקראנו לו הזהות היהודית, הוא שיאפשר דינמיקה של יצירה והתפתחות תרבותית חיובית שבסופו של דבר תוציא אל הפועל את תרבות הבית השלישי.

ראוי להדגיש את ההבדל בין הדיון הציבורי המתנהל כיום בנושא הזהות היהודית לבין מה שמוצע כאן. גם כיום מוצבות עמדות מנוגדות בנושא, אלא שהן מוצבות על רקע שונה ומתוך מגמות מנוגדות. כששולמית אלוני, למשל, מנסחת את עמדתה בנושא הזהות היהודית, מבחינתה התשתית המשותפת לכולנו היא התרבות הדמוקרטית החילונית-מערבית וערכיה [עמדתו של פרופ' קרמניצר שכנגדה יוצא אדר כהן במאמרו, היא אותה עמדה בדיוק*]. אנו מציעים כאן לקבל את לגיטימיות עמדתה אך לשנות את הרקע לדיון. הרקע, התשתית, כבר אינם התרבות המערבית, אלא היהדות. מגמתו של דיון כזה תהיה בניין  חברה יהודית אותנטית ולא – כמגמתה של שולמית אלוני – מציאת מקום ליהדות במסגרת חברה מערבית-אוניברסלית-חילונית.

מפגש משולש


מהי הערובה – ישאל הקורא הנבון, ואולי דווקא הקורא הדתי – מהי הערובה שמכל הדינמיקה הפתוחה, הנאורה והיפה הזו, כביכול, לא יצא פרי באושים? מי ערב לנו שהפתיחות המופלגת שנתיר לא תגרום לאובדן דרך טוטלי כך שגם מה שנשמר עד עתה מן המסורת ירד לטמיון? מי לידנו יתקע שהדינמיקה הזו לא תוביל להתפתחויות של צורות חדשות, שונות ומשונות, של יהדות שאיננה קשורה כבר בשום מובן ליהדות המקורית? התשובה לשאלה חשובה זו נמצאת בשלושה מושגי יסוד של התודעה הישראלית: התורה, הנשמה הישראלית וארץ ישראל.

תורת ישראל איננה רק כל מה שהופיע מתוכה בפועל בהיסטוריה היהודית. היא איננה רק מה שנכתב, נאמר ונהגה, במהלך הדורות. תורת ישראל היא מהות מטפיזית שעומדת מעבר לכל זמן ומקום, וכל הופעה היסטורית היא רק גילוי חלקי ומצומצם שלה. במובן זה היא במהותה אין-סופית, ובכל ממד שהוא. תורת ישראל מכילה גם את הסגולה של הולכה והנחיה של הבוחרים בה, בנתיב האמתי. זהו המושג הידוע של "המאור שבה יחזירנו למוטב". לא האור אלא המאור – מקורו של האור, עצמותה של התורה – פועל על הנשמה היהודית פעולה חיובית, שומר אותה בדרכה ומכוון אותה נכונה ליעדה.

הנשמה הישראלית גם היא מהות מטפיזית המכילה אין-סוף, שתוקפה וכוחה גדולים לאין שיעור מאשר כוחם של הרבדים המודעים שבנפש, אלה המתגלים ביהודי ובאישיותו בפועל בחיים. גם לנשמה הזו ישנה סגולה של שמירה לא מודעת של היהודי בדרכו הרוחנית.

כשהמפגש בין שתי המהויות הללו מתרחש בארץ ישראל, הוא מקבל ערובה שלישית. ארץ ישראל היא קרקע הגידול המתאימה להתפתחות התודעה הישראלית, המקום הטבעי והבטוח שבו "ניסיונות" כאלו ראויים להיערך ושבו מצויים עבורם תנאי החממה החיוניים. אם ישנו צורך היסטורי בניסיונות כאלו, הרי ארץ ישראל היא המקום היחיד בו יש סיכוי שהם יתנו את הפירות המקווים. אמרנו כבר שעם שובה של היהדות לארץ ישראל היא נמצאת "בבית" ויכולה להתחיל להתמודד בפתיחות עם תופעות העולם המודרני המערבי. "אווירה של ארץ ישראל מחכים" אומרים חז"ל, כלומר כאן מוקפים אנו בסביבה הטבעית ובתנאים היסודיים המאפשרים התפתחות תרבותית אותנטית.

קיום מצוות


בשלב זה נותר לנו עדיין לברר את עמדתנו באשר למעמדן של המצוות בתרבות האמונית שאנו דנים בה. לנו אין ספק שההבנה הנכונה של היהדות צריכה להביא את האדם לקיום המצוות: הגשמה שלמה של הזהות היהודית היא קיום מלא של תורה ומצוות. אבל עמדה זו איננה תנאי להיותו של יהודי – יהודי לגיטימי. אם יש לה מקום הרי הוא בדוגמא אישית ולא בתנאים מוקדמים למשא ומתן. יהודי שמאמין שביטוי שלם של זהותו היהודית הוא קבלת עול מצוות במלואן, איננו אמור לדרוש זאת מזולתו אלא מעצמו בלבד. את חובותיו של הזולת יש להשאיר לו. מעבר לדרישה הבסיסית מן הזולת, של מודעות ליהדותו ועמידה כנה על משמעותה, את כל השאר – כולל קיום מצוות – יש להשאיר לבחירתו. אם מאמין יהודי שקיום תורה ומצוות הוא הביטוי השלם של הזהות היהודית, חייב הוא גם להאמין שאמת זו תוקרן החוצה ותשכנע את הזולת. אם מעוניין הוא שגם אחרים יבינו כמוהו את עניינן של המצוות, הוא צריך לקבל על עצמו להוות דוגמא אישית כל כך שלמה, שאמת זו תוקרן ממנו על סביבתו ותפעל לשינויה.

אם זה יהיה הבסיס לחברה הישראלית ולתודעה האמונית, הרי נקבל סולם חברתי שבבסיסו יהודים הממלאים מצוות אחדות, אולי מקדשים בשבת ואחר כך נוסעים לראות משחק כדורגל, במרכזו רוב יהודי שממלא מצוות איש כפי יכולתו ועניינו, ומבלי שנבדוק בציציותיו, ובראשו יהודים שלמים ויראי שמים שכוחם יהיה בהקרנת דוגמא אישית ועוצמה רוחנית משפיעה. עמדה כזו תועיל לעניינן של המצוות יותר מכל ההטפות, ויותר מכל הדרישות האולטימטיביות, וודאי שיותר מכל הכפייה הדתית המופרכת והמבישה שידענו עד הלום.

אין לך עובדה נפלאה יותר מאשר עובדת הצטרפותו [גם אם לפרק זמן קצר בלבד*] של הרב צבי יהודה קוק, בנו של הראי"ה קוק, ואחד מגדולי הדור שעבר בעולם התורה, ל"ליגה נגד כפייה דתית". כפייה דתית איננה יכולה להועיל למטרתה כי שום יהודי רציני לא ימלא לעולם מצוות רק מתוך שכופים אותן עליו. במקום לעורר מוטיבציה לבחינת קיום המצוות היא מעוררת התנגדות מוצדקת. מי שמאמין ביהודי באשר הוא יהודי ומכבד אותו, חייב להאמין שיום יבוא וכל יהודי ימצא את דרכו היהודית האמתית. יסוד התפיסה היהודית של בחירה חופשית הוא, כמובן, שאין ערך לשום עניין יהודי, אלא אם כן הוא בא מתוך בחירה חופשית. הנטייה לכפות את היהדות על הזולת איננה מעידה אלא על חוסר האמונה היסודי של הכופה עצמו.

נוכל לעצור כאן ולנסות לסכם את פרקנו האחרון. אמרנו שהבסיס לתודעה האמונית של האומה חייב להעביר מן העולם את המחלוקת היסודית שבין דתיים וחילוניים. הצענו את הזהות היהודית כמצע המשותף הבסיסי והמינימלי עליו ניתן לבנות זהות משותפת. משמעות הדבר היא שאין עוד דתיים או חילוניים ושמכאן ולהבא כולנו יהודים. דרשנו מכל יהודי להיות מודע ליהדותו, לבחור בה, לשאול את עצמו בכנות מה משמעותה ולחפש בכנות את תשובתו שלו לשאלה. עוד טענו שכולנו זקוקים לתשובות הרבות המגוונות שיעלו מתוך הבירור משום שהן תהיינה החומרים שמהם תיווצר הדינמיקה המתחייבת להופעתה של תרבות ישראלית אותנטית – תרבות הבית השלישי. הוספנו עוד שתהליך זה איננו יכול להתרחש מתוך כפייה אלא מתוך פתיחות ובחירה חופשית.

(למאמרו של אדר כהן:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2790838)


*תוספת עכשווית שלא הייתה במקור.