תוכנית ההכרעה

עסקת המאה איננה "תכנית שלום"; זוהי מכבסת מילים. היא תכנית הכרעה. זוהי תכנית להכרעה חד צדדית של יומרת הלאומית הפלסטינית השקרית ושל הרשות הפלסטינית שמייצגת אותה. זוהי תכנית להחלת הריבונות הישראלית, אמנם בשלבים, והיא אכן הדרך היחידה להביא לרגיעה בארץ ישראל והשלום האפשרי היחיד.

בס"ד

ה' בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המילים "עלה נעלה" מפרשת המרגלים, שהיו הסיסמה ההיסטורית של חלוצי גוש אמונים, אינן מבטאות רק אמונה שורשית ורוח איתנה אלא גם תפיסה היסטוריוסופית אמונית עמוקה. כלב ויהושע מלמדים אותנו שלא נכון להסתכל רק על הפרטים, אלא יש לראותם בהקשרם הכללי, לראות באיזו סיטואציה היסטורית הם מופיעים, לאיזו זרימת אירועים הם משתייכים ומה כיוונה, ולשפוט אותם גם לפי המסגרת ולא רק כשלעצמם.

כשכלב ויהושע מנסים לשכנע את העם שאין מה לחשוש מהכניסה לארץ ושהכנענים היושבים בה לא יוכלו לעמוד בפני ישראל, הם אומרים לו: "ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם; סר צילם מעליהם....". גם הם רואים את הקשיים האובייקטיבים שבתכנית, את הסכנות הבעיות והסיכונים, אבל הם גם רואים את יד ה' שפועלת בהיסטוריה, את כיוונה ואת מגמתה.  "כי לחמנו הם" – בלשוננו היום: נאכל אותם בלי מלח. אבל הביטוי החשוב הוא "סר צילם". הצל כאן איננו במובן של הצל שמטיל אדם על הקרקע שבצדו, אלא במובן של "צל סוכה", אור אלוקי שסוכך על האדם מגן ושומר עליו, ונותן לו ברכה במעשיו.

ישנו רשע, שכדברי חז"ל, "משחקת לו השעה". נוצרת קונסטלציה פוליטית, מדינית וגאו-פוליטית, שמאפשרת לו הישגים פנטסטיים, שכל מי שעיניו בראשו מבין שהם זמניים וחסרי בסיס אובייקטיבי. לפלסטינים ולרשות הפלסטינית שחקה השעה במשך כמה עשורים. למרות שהם עלה נידף, מציאות דמיונית, אפס היסטורי אחד גדול, "לא עם" במובן המקראי הקלאסי, הם זכו להישגים מדיניים יוצאי דופן. ואצלנו, כמובן, היו מי שהתרשמו מכוחם, נתבהלו, וחשו שאין ברירה אלא להתפשר עם השקר הזה.

אבל עכשיו סר צילם. הכוח האלוקי שנתן להם לזמן קצוב מקום בהיסטוריה ותפקיד חשוב כמי שמתנגדים לתחיית ישראל בארצו – על מנת לאתגר אותנו ולהוציא מאתנו את הדבר העצמי שאין בכוחנו להוציא מעצמנו בלי מתנגד מאתגר – הכוח הזה שסכך עליהם, סר עכשיו. זהו, עד כאן. תפקידם כמעורר ההיסטורי של ישראל הסתיים. "מערך הכוכבים", הקונסטלציה הגאו-פוליטית שנתנה ברכה במעשיהם, השתנה. "סר צילם"; ומעתה – "לחמנו הם". זהו הרקע וההקשר הראויים לבחינתה של תכנית טראמפ.

בשנות התשעים של המאה הקודמת "הכוכבים הסתדרו" לפלסטינים אבל בעשור האחרון מזלם סר והוא הולך ושוקע. המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון השתנה לחלוטין, איראן מאיימת, הטרור האסלמי מכה בעולם כולו, הפלסטינים כבר אינם מעניינים אף אחד והפכו למטרד אפילו עבור חלק גדול מהעולם הערבי. עליית טראמפ לנשיאות הביאה את התהליך הזה לתכליתו; תכנית המאה שלו היא תכנית לחיסול יומרת הלאומיות הפלסטינית.  

ישנם הרבה פרטים בעייתיים בתכנית טראמפ ובראשם הנכונות לכאורה להקים מדינה פלסטינית, אבל היא הוכנסה לתוכנית רק מסיבות טקטיות. ראשית, כצפוי, הרשות הפלסטינית מסרבת לתוכנית ולא מתכוונת להגיע כלל בכדי לקבל את חלקה. גם אם ייענו לה הפלסטינים, אין שום סיכוי שבעולם שהם יוכלו לעמוד בתנאים הנדרשים מהם. בכול מקרה, חלקם איננו יכול להיות מוגדר באמת כמדינה בשום צורה שהיא. שנית, ומה שחשוב יותר, תכנית המאה של טראמפ מבוססת על כך שהפלסטינים יסרבו. זו הנחת היסוד של התכנית. ההתנהלות של טראמפ מול הרשות הפלסטינית לאורך כל הדרך מעידה על כך בברור. הוא אפילו לא הואיל להזמינם להשקת התכנית.

עסקת המאה איננה "תכנית שלום"; זוהי מכבסת מילים. היא תכנית הכרעה. זוהי תכנית להכרעה חד צדדית של יומרת הלאומית הפלסטינית השקרית ושל הרשות הפלסטינית שמייצגת אותה. זוהי תכנית להחלת הריבונות הישראלית, אמנם בשלבים, והיא אכן הדרך היחידה להביא לרגיעה בארץ ישראל והשלום האפשרי היחיד. עסקת המאה גם איננה "הסכם שלום"; אין בה שני צדדים. היא אפילו לא "הסכם" משום שאפילו אנחנו – הן ממשלת ישראל והן הציבור האמוני – לא נדרשים או אמורים כלל להסכים לה, לאשר אותה, לחתום עליה או להתחייב על כל מרכיביה. כל שנדרש מנתניהו הוא רק להנהן בראשו ולהפטיר כמה מילים. עסקת המאה של טראמפ היא דבר אחד בלבד: מתן אור ירוק לישראל – יותר מכך, דרישה מישראל – להחיל את ריבונותה על כל שטחי ארץ ישראל ולפתור בכך אחת ולתמיד את "הבעיה הפלסטינית". אפילו אם נניח לרגע שלא כך הם פני הדברים, ברגע שתהליך החלת הריבונות יתחיל – אפילו רק על בקעת הירדן או רק במעלה אדומים, לא כל שכן על היישובים וחלק משטחי C – אף אחד כבר לא יוכל לעצור אותו. זהו סוף הסיפור של המדינה הפלסטינית. היא כבר לא תקום לעולם.

בשנים האחרונות ביקרתי רבות את נתניהו על שאינו מסוגל לעבור מבלימת אוסלו להכרעה. עכשיו אני חייב להוריד בפניו את הכובע. תכנית ההכרעה הזו איננה באמת של טראמפ, היא של נתניהו. אבל עכשיו הוא צריך אותנו לידו, את הציבור האמוני ואת נציגיו הפוליטיים. עלינו להיות כרגע בצדו, הן בכדי לתמוך בו, והוא זקוק לתמיכה, אבל בעיקר בכדי לזר את קביעת העובדות בשטח בהקדם האפשרי, וכדי לשים יד בטוחה על ההגה, לפקח שביצוע המהלך לא יצא משליטה ולוודא שהוא יגיע לייעדו הראוי.

אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית הזו, אבל גם אם ננסה כנראה לא נצליח. מי ש"מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, כרצונו", לא ייתן לנו להחמיץ אותה, בדיוק כפי שלא ייתן לשאר השחקנים בדרמה הזו לחרוג מתפקידם. את מה שמתחולל בימים אלה בתולדות התחייה הישראלית אפשר לסכם רק בשתי המילים הללו: היינו כחולמים.

מחאה כן, התאבדות לא

חטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו והתגובה הראשונית של רבים מאתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתר אותו ולהגדיר אותו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.

בס"ד

כ"ז בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הביזיון של הפוליטיקה הציונית דתית, שהגיע לשיאו בעת הגשת הרשימות לכנסת ה-23, גרם לציבור שלנו להגיב בכמה אופנים. ממש כמו מול ים סוף בעת יציאת מצרים, גם לאירועים האלה התחלקה התגובה לכמה כתות.

כת אחת טוענת שאין מה להתרגש; הפוליטיקה היא עניין מלוכלך, ומי שמפתח ציפיות שהיא תהיה ערכית ומוסרית חי באשליות. אבל הפוליטיקה אינה מלוכלכת מעצם מהותה; אלה הפוליטיקאים שעושים אותה למלוכלכת. נכון אמנם שהשיטה הדמוקרטית לא מקלה עליהם, והיא טומנת בחובה מעצם מהותה את הדמגוגיה, השטחיות האינטרסנטיות והאגו, אבל זה עדיין איננו פוטר את הפוליטיקאים מאחריותם. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות", מלמד אותנו הרב קוק בפסקה הידועה מספר אורות. לא, הפוליטיקה איננה מושחתת מעצם מהותה, לא העולמית ולא הלאומית. לא חזרנו לארץ ישראל בשביל לנהל פוליטיקה מהסוג שמנהלות אלה שנקראות בטעות "המתוקנות שבאומות". השדה הפוליטי מוגדר אצלנו במושג "מלכות ישראל", והמושג הזה עצמו מורה על הדרה תפארתה ומלכותיותה של הפוליטיקה הישראלית מעצם מהותה.

כת שניה שהתגלתה על רקע המשבר האחרון היא תמונת ראי לכת הראשונה. גם היא מניחה שהפוליטיקה מלוכלכת מעצם מהותה, אבל בניגוד לכת הראשונה, היא מסיקה מכך שעדיף להשאיר אותה לאחרים. הכת הזו טוענת שאין שום צורך שלציונות הדתית יהיה בכלל כוח פוליטי שמייצג אותה ושאת השפעתה הרחבה בחברה הישראלית היא אמורה לתרום בדרכים אחרות. מן גישה נוצרית טהרנית שכזו, שאיננה מבינה שהייעוד הישראלי הוא גילוי הקדושה, המוסר והערכיות, בחיים עצמם, ודווקא במקום הכי גשמי של חיי האומה, בפוליטיקה, במלחמה, במשא ומתן העסקי וכדומה. בדיוק כפי שעם אינו יכול למלא את תפקידו ולבוא לידי ביטוי מלא בהיסטוריה ללא מדינה והגדרה עצמית פוליטית – בניגוד לשיטתם של החרדים והרפורמים – כך גם שבט איננו יכול למלא את תפקידו בחיי האומה ללא הגדרה פוליטית עצמאית. בריחה מהממד הפוליטי כי הוא קשה ומסובך והפקרתו בידי כוחות שאינם באים מן הקודש – איננה גישה ישראלית.

ועוד כת, שלישית, היא הכת הראליסטית, שמשלבת בתוכה גם שמרנות וגם ענווה גדולה. גדולה מידי. אנחנו לא כאלה גדולים, היא טוענת; סך הכול שבעה מנדטים. מי שמצפה להישג גדול יותר, או חושב על השפעה פוליטית גדולה יותר של הציונות הדתית בחברה הישראלית – כל שכן על הנהגה, ה' ישמרנו – אינו מבין את התפקיד הצנוע שמיועד לנו בציבוריות הישראלית. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות שומרי הכשרות בקרון המסעדה של הרכבת ולא לשגות בדמיונות שעלינו להיות נהגי הקטר. הכת הזו מעדיפה לא לחלום חלומות גדולים. היא לא אוהבת את יוסף בעל החלומות. גם לא את משה רבנו, שאמר "כי אתם המעט מכול העמים" ובכך לימד אותנו שהנהגה איננה קשורה לכמויות ומספרים אלא לאיכויות, ושמושג ההנהגה והאידאליזם המתחייב ממנו, קשורים בהכרח ובאופן מהותי למיעוט מספרי וכמותי. אגב, גם החלוציות הציונית לימדה אותנו שמיעוט איכותי ואידאליסטי הוא שמחולל את פריצות הדרך בחיי האומה והעמים. הראליסטים, אלה שלא שגו בחלומות, אלה שלא הגאולה הייתה משאת נפשם, והם היו הרוב הגדול, לא באו לבנות את ארץ ישראל בעקבות מצוקת האנטישמיות באירופה; הם העדיפו את מצרים של אמריקה. 

התיקון להסתאבות של הפוליטיקה שלנו אינו טמון בעמדת הכתות האלה. הוא מתחיל בהכרה שחטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו ושהתגובה הראשונית של רבים מאתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אין לכסות על הערווה. המחאה הגדולה הייתה חייבת לבוא, והפוליטיקאים שלנו שמעו אותה היטב. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתר אותו ולהגדיר אותו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.

חובה עלינו לשקם את האמון בהנהגה הפוליטית שלנו, וזה מתחיל דווקא מאתנו, לא ממנה. הוא לא יקרה כל עוד אנחנו, הציבור הרחב, לא נגדיר במדויק את הבעיה של הנהגתנו הפוליטית, דבר שהיא כנראה איננה מסוגלת לעשות בעצמה. הטחת האשמות כלליות וההנאה מהגירוד הפצעים לא יעזרו כאן. גם הרס עצמי לא נוכל להרשות לעצמנו. אנחנו, הציבור, חייבים לבוא להנהגה בדרישות ובתביעות ברורות, ולהסביר לראשיה ברחל בתך הקטנה מה מוטל עליהם לעשות אם הם חפצים לשוב ולזכות באמוננו לקראת הבחירות הקרובות.

ראש וחצי

הגיוני היה שהציונות הדתית תלך בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון.

בס"ד

כ' בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יום רביעי בערב, ליל הגשת הרשימות לכנסת ה-23, ייזכר לדיראון עולם בפוליטיקה הציונית דתית. שום במאי לא היה מתכנן טוב יותר את שיאו של הפיאסקו המוסרי והפוליטי שעבר על הפוליטיקה הציונית דתית בשבועות האחרונים. זה היה פינאלה מושלם, שבא אחרי שבועות ארוכים בהם הבוקה והמבולקה הפוליטית והערכית הלכה והתעצמה בקצב מסחרר. הבמאי תכנן כל פרט בהצגה הזו. הדברים לא הופיעו בבת אחת; הם הלכו והתפתחו, הלכו והתדרדרו, כשכמות הטיפשות והסירחון הולכת ועולה בהדרגה משלב לשלב.

זה התחיל בהסכם של הרב רפי פרץ עם איתמר בן גביר, טעות פוליטית וערכית ממדרגה ראשונה. אבל זו הייתה רק פצצת הסירחון הראשונה ששתל הבמאי בדרמה. הפיאסקו המשיך עם התגובה של סמוטריץ שהרגיש נבגד ובצדק, אבל הבגידה הזו עדיין לא הייתה סיבה מספקת לתגובה הילדותית שלו. במשך שבועות אחדים נותרה עדיין החרפה ממוסגרת ליחסים שבין השניים האלה בלבד, אבל אז בא יום שני האחרון והעלה גם את הימין החדש על בימת המחזה המרהיב הזה, ודווקא למרכזה.

אבל לפני שנגיע ליום שני האחרון, ראוי לשים לב לרקע המוקפד שיצר הבמאי לעלילה ההולכת ומתפתחת. הוא דאג להציג בהבלטה את מה שהתרחש בשמאל הישראלי. שם דווקא התגלו האנשים כמבוגרים ואחראים. עמיר פרץ מחל על כבודו והצטרף למר"צ והמחנה הדמוקרטי. אפילו סתיו שפיר ידעה לקחת אחריות ולפרוש.

עד יום שני האחרון בו יצאו בנט ושקד בהצהרה על הליכה עצמאית של הימין החדש, הם נראו מצוין ורבב לא דבק בהם. ההתנהלות שלהם הייתה עקבית, והיו בה הגיון פוליטי והגיון מוסרי. בנט הלך אחר ליבו ונראה נחוש בהחלטתו שהציונות הדתית תלך בשני ראשים: הוא ושקד מזה, וסמוטריץ' הרב פרץ ובן גביר מזה. זו נראתה אסטרטגיה הגיונית. מהלך כזה היה ממצה את כול הקולות באגף התורני מחד גיסא, ומאפשר לבנט ושקד להביא קולות ממעגלים נוספים מאידך גיסא. מהלך נועז אמנם, פורץ דרך ולא נטול סכנות, אבל גם עתיר סיכויים. סביר ששני הראשים היו עוברים את אחוז החסימה. הייתה במהלך הזה גם ישרות מוסרית; אתה לא רוצה ללכת עם בן גביר? זכותך, אך לפחות השארת לו אופציה פוליטית סבירה.

אבל בליל יום שני, אחרי ההצהרה ההיא, קיבל בנט משום מה רגליים קרות, שינה את האסטרטגיה והחליט לצרף אליו את סמוטריץ. התוצאה הפוליטית ההכרחית של המהלך הייתה שבנט כבר לא יוכל להביא קולות ממעגלים נוספים, שכן סמוטריץ, שלא בצדק, מבריח אותם – ומנגד, פרץ ובן גביר יתקשו לצלוח את אחוז החסימה.

היה היגיון בהחלטתו של בנט לשנות את האסטרטגיה וללכת בראש אחד, אבל היה עליו ללכת עם ההיגיון הזה עד הסוף. אי אפשר לעצור באמצע הדרך. ממה נפשך, סמוטריץ כבר מבריח את עיקר המעגלים הנוספים. לבן גביר כבר לא נותר את מי להבריח. אבל גם את המתחייב מהאסטרטגיה הזו בהיבט הערכי והמוסרי בנט היה צריך להסיק. החכם עיניו בראשו. נכון שבן גביר בעייתי מכמה סיבות אבל הוא לא פסול. אם החליט בנט ללכת בדרך הזו, היה עליו לצרף את בן גביר לא רק כי הרב פרץ התחייב, אלא כי הוא היה כלול בהכרח בחבילה הזו, הן פוליטית והן מוסרית.  

הגיוני היה ללכת בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון. סחר מכר פוליטי מהסוג הירוד ביותר; מעבר מהיר של כל מיני מועמדים מכאן לשם; לחץ פאניקה והיסטריה של הרגע האחרון. אבל עיקר הביזיון היה בכך שהרב רפי פרץ, רב בישראל ושר החינוך, אולץ שלא לעמוד בדבריו בריש גלי ולהלבין פני חברו ברבים. בן גביר נותר נכלם מבוזה ונבגד. הכתם המוסרי והערכי שהיה כביכול בהליכה עם בן גביר ושממנו חשש כל כך בנט, היה כאין ואפס לעומת הביזיון המוסרי שבהתנהלות הזו. היה זה סיום מושלם להתדרדרות המוסרית והפוליטית של נציגי הציבור הדתי בפוליטיקה הישראלית. בושה וחרפה.

אבל לא אלמן ישראל. גם לא הבמאי. נתניהו כבר לא צריך לשתות קולות לימינה שכן לאור הפיאסקו הזה רבים וטובים עלולים להתרחק מימינה. גם בן גביר יכול להיות רגוע. בנט שקד הרב פרץ וסמוטריץ עשו לו את העבודה. הם לא יכלו לבנות לו קמפיין צודק ואפקטיבי יותר. כנראה לראשונה תוכל עוצמה יהודית לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בזכות עצמה ובלי טובות. מי יודע, יכול להיות שזה באמת מה שיציל בסופו של דבר את הימין.

  

שטן גדול, שטן קטן

טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. במובן זה הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם פוסט מודרני.

בס"ד

י"ג בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

"אתה לא יכול לעשות דבר לאיראן", התרברב המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי כלפי נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, יום לפני חיסולו המפתיע של מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני. אבל טראמפ הוכיח לו שהוא דווקא כן יכול. חמינאי לא התכוון כמובן לאי יכולת צבאית; הוא יודע מצוין שמבחינה צבאית, ארה"ב יכולה להחזיר את איראן מאה שנה לאחור בתוך ימים ספורים. חמינאי התכוון ליכולת נפשית-מוסרית.

הערכת המצב הזו של מנהיג איראן הייתה הגיונית לחלוטין. שני העשורים האחרונים הוכיחו שלמערב אין יכולת נפשית-מוסרית להתמודד עם המופרעים של העולם והם יכולים לעשות בו כרצונם. עברו חלפו להם הימים של מלחמת העולם השנייה, שבהם הגדירה ארה"ב את היטלר וגרמניה הנאצית כהתגלמות הרוע, ויצאה למלחמת הכרעה והשמדה נגדם. היום התודעה המערבית איננה מסוגלת להתמודד עם שום איום. אירופה נכנעת מול האסלם הקיצוני שמאיים עליה מבית ומחוץ. ארה"ב של אובמה לא רק שלא התמודדה מול האיום האיראני אלא הושיטה לו את הלחי השנייה, ניסתה לרצות אותו ואף טיפחה אותו. האחראי הישיר לכאוס המתחולל במזרח התיכון מזה קרוב לעשור הוא נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה. הוא גם אחראי להפיכתו של קים ג'ונג-און המופרע הצפון קוראני לאיום ממשי על שלום העולם. המופרעים של העולם למדו שמול המערב רק המעז מנצח, והם אכן העזו – וניצחו. כששרת החוץ של האיחוד האירופי עולה לרגל לאיראן ומנשקת את ידי האייטולות כשהיא עוטה כיסוי ראש, זוהי בהחלט תמונת ניצחון.

אבל מה לנו להלין על אחרים. גם מדיניות ישראל התבססה בעבר על המחשבה שאם נרצה את הטרור ונעניק לו מדינה הוא יניח לנו, והסיסמה המופקרת של "שלום עושים עם אויבים" שלטה כאן שנים רבות. וגם אצלנו זוהי הנכות הנפשית-מוסרית ולא חוסר היכולת הצבאית, שאפשרה, ועדיין מאפשרת, לגידולים ממאירים כאלה למרר את חיינו. אנחנו מאכילים את הרשות הפלסטינית כבר קרוב לשנות דור בתקווה שהיא לא תינשך את היד המאכילה אותה, אף שהיא מקפידה לעשות זאת כל ארוחה מחדש.

אז מה יש בו בטראמפ, מעבר לכול אותן תכונות צבעוניות שהתקשורת עסוקה בהן לעייפה, שאפשר לו להפתיע את עלי חמינאי? התשובה ברורה: טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. הוא לא מבולבל. יש אצלו טוב ורע ויש טובים ורעים. יש אצלו מוסר וצדק מוחלטים. כוחו בפשטותו ובחוסר התחכום שלו. במובן הזה טראמפ הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם שהוא כבר פוסט מודרני. לכן כל בלבולי המוח הנאורים המתוחכמים והמפולפלים של התודעה הפוסט מודרנית והתקינות הפוליטית, שסירסו ושיתקו את המערב, שהביאו אותו למצב שהוא כבר לא יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר בין אוהב לאויב, לא נגעו בטראמפ כהוא זה.   

ישנם כמובן אינטרסים פוליטיים גלובליים במדיניות של טראמפ, אבל שורשה הוא בבריאות המוסרית. טראמפ קורא לדברים בשמם. איראן היא השטן הגדול, היא התגלמות של הרוע העולמי, היא זורעת הרס, הרג וסבל במזה"ת, היא סכנה לשלום העולם, וצריך להוריד אותה על ברכיה. כך רואה טראמפ את העולם. בפשטות. מבחינתו חיסולו של סולימאני הוא לא רק פגיעה קשה בתדמית המתרברבת של איראן ובכוחות ייצוא המהפכה האיסלמית השיעית לכול רחבי המזה"ת; היא חיסולו של נחש. במדיניותו של טראמפ  חוזרים מושגי הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר ו"ציר הרשע", לבימת הפוליטיקה העולמית.  

זוהי בדיוק הסיבה לכך שהשמאל העולמי הליברלי והפרוגרסיבי, במערב ואצלנו, הזדעזע כל כך מחיסולו של סולמינאי, גינה אותו ומתאבל. על עצמו הוא מתאבל. החיסול הזה ממוטט את עולמו ומציג אותו ככלי ריק. הוא מוריד את המסכה מעל פניו, את הכסות המוסרית שהוא עוטה על עצמו, את הפוזה של הנאורות שהוא מתהדר בה, וחושף את חולשת הדעת והבלבול שלו. והבלבול הזה הוא אסון מוסרי משום שהוא הביצה שמאפשרת לרע העולמי לפרוח.

איראן היא השטן הגדול, ובה עוסק לשמחתנו הנשיא דונלנד טראמפ. התגובה האיראנית המינורית והסמלית, לפחות בשלב זה, מעידה שטראמפ יודע את המלאכה. לנו יש שטן קטן משלנו, הטרור הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, פרי יצירתו של הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, היא התוצאה הישירה של החולשה והבלבול המוסריים שלנו. אי אפשר להמשיך להנשים אותה, ואסור לנו להשלות את עצמנו שהיא תשלים אתנו. ברוע לא מכירים ולא עושים אתו הסכמים; יש לקרוא לו בשמו ולהעביר אותו מן העולם.

   

בשורת הדת והמדינה

בימין החדש הבינו שיש להתמודד עם אתגר הזהות היהודית והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו.

בס"ד

ז' בטבת, תש"פ

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

היה כנראה צורך בשלוש מערכות בחירות רצופות ובהעלאת נושאי דת ומדינה לראש סדר יומן, כדי שהציונות הדתית תתחיל להבין מהו בדיוק התפקיד העיקרי שלה בחברה הישראלית בעת הזו, ותתעורר להתמודד עם האתגר. ההודעה של הימין החדש שבכוונתה לדרוש לעצמה בעתיד את תיק הדתות, והצהרה על כך שהגישה של המפלגה תהיה של יהדות מכילה שמתנגדת לכפיה דתית, היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הנכון.

מתווה גביזון-מדן הוא המודל הראוי לפעול על פיו. מצד אחד הוא נשאר נאמן להלכה ואינו פורץ את גבולותיה, ומצד שני הוא יכול להיות מקובל על רוב הציבור שאיננו מגדיר את עצמו כדתי. אבל מעבר להבנה שיש צורך ביהדות שמכילה את כל מעגלי החברה הישראלית, ומעבר למציאת המתווה ההלכתי-טכני הראוי לכך, חשוב גם להגדיר את הכוונה המדויקת שעל פיה צריכה היוזמה הזו להתבצע, ואת הרוח שאמורה להניע אותה.

יהדות פתוחה ומכילה איננה בהכרח יהדות ליברלית. לתורת ישראל אין שום צורך בליברליות בכדי לדגול ביהדות ללא כפיה. הבחירה החופשית וההכרה שהיא תנאי הכרחי ליצירת תודעה דתית שלמה, היא יסוד מוסד בתורת ישראל, ובלעדיהן לא תיכון האמונה הישראלית. לא רק שבליברליות הפרוגרסיבית של ימינו יסוד הבחירה והחופש מעוות לחלוטין, והחרות הפכה להפקרות, אלא שהחופש והחרות שלה באים במסגרת של מכלול ערכים שלם, שהוא ההפך הגמור מצו היסוד של תורתנו, "ובחרת בחיים". שומר נפשו ירחק מליברליות כזו. יהדות פתוחה ומכילה לא זקוקה לעלה התאנה של הליברליות; היא נאורה ממנה עשרות מונים.

היוזמה הזו גם איננה צריכה להיעשות ברוח של פשרה בין דתיים לחילוניים. לא העקרונות של "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" צריכים להנחות אותה. החלוקה של החברה הישראלית לדתיים וחילוניים, שלפיה עוצבה החברה הישראלית בשניים-שלושה הדורות האחרונים, הייתה צורך העבר והיא שייכת לעבר. עד הופעת ההשכלה ובעקבותיה הציונות, מעולם לא הייתה חלוקה כזו בעם ישראל. גם בדורות האלה היא מאפיינת בעיקר את עדות אשכנז; בעדות ספרד והמזרח מעולם לא נוצרה חומה המפרידה בין דתיים לחילוניים. היהדות המקורית היא יהדות של רצף. גרעינה הוא שומרי קלה כחמורה, ובזכותם יכולים כל השאר להגשים את היהדות שלהם כל אחד על פי מידתו ומדרגתו.

לפיכך היוזמה האמורה צריכה לצאת מתוך הנחה שאין כבר דתיים וחילוניים, אלא כולנו יהודים. לא הפשרה היא עניינה אלא אידאל משותף של כול חלקי החברה הישראלית, חזון יהודי כלל ישראלי מאחד שכולם יהיו שותפים ביצירתו. חזון שלא רק שכולם יוכלו להזדהות עמו, אלא שכולם גם יראו בו את הגשמת חלומם.

היוזמה הזו איננה פשרה גם במובן נוסף. היא איננה פשרה על חשבון התורה וההלכה. היא עומק כוונת התורה. היא איננה פשרנות, ודאי לא רפורמיות, אלא גדלות תורנית; היא באה מתוך הכרה שתורת ישראל היא תורת חיים עבור העם כולו. 

ועם כל זאת, עדיין העיקר חסר מן הספר. כי לא די במתווה ההלכתי הראוי, וגם לא בכוונה המדויקת שלפיה צריך להגשים אותו. חשובה גם רוח הדברים. בימין החדש הבינו שיש צורך להתמודד עם האתגר הזה והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו. עדיין לא מבינים שם את הצורך להניף את הנושא כדגל, להכריז אותו כבשורה, להציג אותו כמהפכה. לא הליברליות הכלכלית, לא מדיניות ביטחונית תקיפה יותר, וגם לא מדיניות של החלת הריבונות – לא אלה הם החידוש הגדול שעם ישראל מצפה לו. את הדגלים האלה מניפים גם אחרים, והם כבר מוסכמים פחות או יותר על חלק גדול מהחברה הישראלית. הסיכוי להביא מנדטים מלפיד ומליברמן לא מצוי בדגלים אלה, אלא בבשורת הזהות היהודית.

השאלות של הליכה בראש אחד או שניים, אחוז החסימה, מי בראש, פריימריז או לא, אחודים כאלו או אחרים – אלה שאלות חשובות אבל רק ברמה הטקטית-פוליטית, ברמה הטכנית בלבד. השאלה החשובה באמת היא מה תפקידה האידאולוגי של הציונות הדתית בחברה הישראלית לעת הזו, ומהי הבשורה אותה היא חייבת לחברה הישראלית ושאותה היא אמורה להביא לפוליטיקה הישראלית.

החברה הישראלית מחכה לעיצוב מחודש של זהותה, לבשורה של הזהות היהודית, ורק הציונות הדתית יכולה לבשר אותה בצורה מתוקנת. אין די בהנחת היוזמה על השולחן והצהרה על הכוונה לעסוק בה ולקדמה בקדנציה הבאה. זה לא יכול להיות נושא משני. זה חייב להיות אחד הנושאים העיקריים של הפוליטיקה הציונית דתית, אם לא הראשון והמוביל שבהם. עם ישראל צמא לשמוע קול שופר, אבל התקיעה הגדולה עדיין לא מושמעת.