יום שישי, 24 במאי 2019

האם תוכנית המאה מבוססת על סרבנות פלסטינית?


ייתכן שממשל טראמפ מתכוון להציג את התכנית ולומר לצדדים: קבלו את התוכנית, הסכימו לה, חתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – ומי שלא יחתום צריך לדעת שהסכמה של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו.


בס"ד
י"ט באייר, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


תוכנית המאה של טראמפ ממתינה לנו מעבר לפינה ולמרות שהיא עשויה לחולל שינויים משמעותיים במצבנו, אולי אפילו היסטוריים, אנחנו לא נותנים לה את תשומת הלב הראויה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שאנחנו לא יודעים עליה הרבה, וודאי לא את הפרטים, ונאלצים להסתפק בהשערות. זה לא בהכרח רע; העלאת השערות וסיעור מוחות, לפחות באשר לעקרונות התוכנית, תכין אותנו טוב יותר לרגע שבו היא תיחשף.

רוב העיסוק בתוכנית יוצא מתוך הנחה שהיא תהיה עוד "תכנית שתי מדינות" אמריקאית טיפוסית מהזן שהכרנו בעבר, אבל נראה שהפעם מדובר בתוכנית שונה לחלוטין. ואולי, כפי שיוסבר מיד, היא לא בדיוק "תכנית שלום" וגם איננה תוכנית להסדר והסכמה בין הצדדים. אפשר בהחלט שהיא תוכנית להכרעה חד צדדית.

מה שאנחנו כן יכולים להניח הוא שנתניהו הוא ממעצבי התוכנית, והיא על דעתו והסכמתו המלאה, מה שאומר שהיא איננה עוד מאותו דבר. עוד אנחנו יודעים שהיא מתואמת תאום מלא עם המדינות הערביות "המתונות", ובבסיסה עומדת הברית האסטרטגית כנגד איראן. הפלסטינאים ימצאו עצמם הפעם מול חזית רחבה, ישראלית, אמריקאית וערבית, שתגבה את התוכנית.

דבר נוסף שניתן להניח הוא שהעיקרון העומד בבסיסה של התכנית הוא הכרה דה-יורה במצב הקיים דה-פאקטו. זהו העיקרון המדיני שעמד בבסיסם של שני המהלכים המדיניים המהפכניים של ממשל טראמפ במזרח התיכון עד עתה: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, והכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. בשניהם החליט ממשל טראמפ פשוט להכיר במציאות ולתת לה גושפנקה. זה הכול, וזה הרבה מאוד. אם נניח שעקרון זה יעמוד גם בבסיס תוכנית המאה, משמעות הדבר הוא החלת ריבונות ישראלית על רוב שטחי C, והכרה במדינה מינוס פלסטינית בשאר השטח. התשובה לשאלה מה יהיה גורלם של "היישובים המבודדים" שייוותרו בשטחים המיועדים לפלסטינים, אם יהיו בכלל כאלה, עדיין לא ברורה.

העובדה החשובה מכול, שממש זועקת דרשני, היא שממשל טראמפ לא מתייחס לסרבנות הפלסטינית ולא מתרגש ממנה. הוא ממשיך ללחוץ על הפלסטינים, לזלזל בהם, למרר את חייהם ולקצץ בתקציביהם, כאילו אינם כלל צד במשא ומתן. הוא איננו מנסה כלל לרצות אותם, או לשכנע אותם לבוא לשולחן. ממשל טראמפ כלל לא סופר אותם, ואפילו ל"סמינר הכלכלי" שהוכרז השבוע כמתאבן לתכנית, הם לא צפויים להגיע.

ייתכן בהחלט שמשמעות הדבר היא שהתכנית מבוססת על סירוב פלסטיני. אין הכוונה לסירוב מהסוג שהכרנו תמיד, לו מצפים גם אצלנו, בתקווה ששוב הפלסטינים יסרבו ויצילו אותנו מבלהות השלום. לא, הפעם אפשר שמדובר בסיפור אחר. ממשל טראמפ בונה על כך שהפלסטינים יסרבו. הוא מתכוון להציג את התכנית ולומר לצדדים: קבלו את התוכנית, הסכימו לה, חתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – ומי שלא יחתום צריך לדעת שהסכמה של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו. כלומר, זו איננה בדיוק תוכנית שלום, אלא תוכנית הכרעה, תוכנית שבאה לתת גושפנקה בינלאומית למצב הנוכחי בשטח ולהפוך אותו למצב הקבוע והסופי.

ידיעות על כך שממשל טראמפ יפעיל סנקציות כלכליות על הצד שיסרב לתוכנית כבר נפוצו. ידיעות על כך שהתכנית תצא לפועל גם במעמד והסכמת צד אחד בלבד ובאופן חד צדדי, עדיין לא שמענו. אבל את חוסר ההתייחסות והאכפתיות של ממשל טראמפ לתגובת הסרבנות הפלסטינית קשה לפרש אחרת.

"ניתנה לי המשימה לנסות למצוא פתרון בין שני הצדדים", אמר בתחילת החודש ג'ראד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ, והביע תקווה ''ששני הצדדים יביטו בתכנית באופן ממשי, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, לפני שינקטו צעדים חד-צדדיים". ינקטו צעדים חד צדדים?! למה בדיוק התכוון המשורר?

בואו נסכם את ההשערה: תוכנית המאה בנויה על הסרבנות הפלסטינית. הדבר יוצג כמובן כתוכנית שלום אובייקטיבית, שבה שני הצדדים יצטרכו לשלם מחיר וכו' וכו', אבל זהו רק מסווה למהלך מסוג אחר. מטרת התוכנית היא מתן גושפנקה בינלאומית להחלת הריבונות הישראלית על חלק, רוב או אולי כל שטחי C. הדבר ייעשה בגיבוי אמריקאי ערבי ובין לאומי (למעט האיחוד האירופי). הפלסטינים יסרבו וישראל תקיים את הצד שלה בתכנית באופן חד צדדי. לנוכח הסרבנות הפלסטינית, המציאות בשטחי A ו-B, תישאר בעינה, כולל סוגיית הישובים המבודדים שיוותרו בשלב זה לפחות על כנם ובמעמדם. האפשרות להכרה פלסטינית במציאות וחתימה שלהם על ההסכם תיוותר פתוחה בפניהם בהמשך, והם יוזמנו לעשות זאת בכל רגע נתון.

זו רק השערה כמובן. ניחוש פרוע. אין בדברים קביעת עמדה אלא רק ניסיון לנתח את המציאות. בעוד כמה שבועות תוצג התכנית ונוכל להיות חכמים יותר. בכול מקרה, היא תוצג כתוכנית להסכמה ולהסדר, כתכנית שלום. נצטרך לקרוא בין השורות למה היא חותרת באמת.








יום ראשון, 19 במאי 2019

השמרנות איננה הדבר הבא


את תורת חיינו נצטרך לחצוב מתוך עצמנו ומתוך מקורותינו שלנו. לא נוכל לבנות את תחייתנו על מקורות זרים לנו, לרוחנו ולייעודנו


י"ד באייר, תשע"ט

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בס"ד
בזמן האחרון אני מרגיש קצת כמו ביאליק. אני רואה את המודעות המבשרות על "כנס השמרנות הראשון בישראל" שנערך אתמול בירושלים וליבי נחמץ. אני רואה כיצד כל המי ומי של הימין האידאולוגי מתעטף באצטלת השמרנות, חש איך ש"את כולם נשא הרוח, כולם סחף האור", ולא מתלהב.

אם לקרוא לילד בשמו, מוטב לקרוא לשמרנות "שמרניזם". כן, עוד "איזם" אחד תוצרת חוץ, שיצרו הוגי העמים על מנת להתמודד עם בעיותיהם שלהם, ושאנחנו מאמצים לחיקנו מתוך אשליה שהוא יפתור את בעיותינו בתהליך התחייה. כך ייבאנו לכאן עם בואנו לארץ בין היתר את הסוציאליזם והקומוניזם מצד אחד, ואת הקפיטליזם והליברליזם מצד שני. אנחנו עדיין מעדיפים מותגים תוצרת חוץ על מוצרי כחול לבן. "חיקוי מתוך התבטלות" קרא לכך אחד העם בזמנו.

כך גם חשתי לפני כמה חודשים נוכח מיזם "ספריית שיבולת", שהגדירה את עצמה כ"בית של הספרות הלאומית שמרנית", ו"מבקשת להביא את מיטב הספרות העיונית השמרנית והימנית מהעולם, במטרה להרחיב את הגבולות הצרים מדי של השיח הישראלי". יש לברך על היוזמה אבל יחד עם זאת גם לדעת בבהירות מה אין בה.

ראשית, שום הוגה דעות או אינטלקטואל מערבי שמרני עכשווי אינו אטרקטיבי בעיני יותר מאשר הוגי הדעות שלנו, של תורת ישראל. יראת השמיים, ההנאה האינטלקטואלית, עומק המחשבה ובעיקר ההשלכות המשמעותיות לחיינו העכשוויים, הפרטיים והלאומיים כאחד, שאני מוצא בכתבים התורניים שלנו, מרובים לאין ערוך מאלה שאני יכול למצוא לא רק בהוגים העכשוויים, אלא אפילו בפילוסופים והוגי הדעות הקלאסיים. מידי פעם אני מציץ בספריהם וחוזר לגירסא דינקותא שלי מימי האוניברסיטה – אבל אי אפשר להשוות אותם ללימוד של פרק אחד מהמהר"ל, מאמר אחד מתורת החסידות, או פיסקה אחת של הרב קוק, שכולם מלאים כל טוב ששום הגות מערבית לא תשווה לו. בכנות, פשוט חבל לי על הזמן.

שנית, לא על ההגות המערבית, אפילו זו "השמרנית", תהיה תפארתנו. "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". יש הרבה מה ללמוד מההוגים האלה, אבל לא זה עיקר הבניין האינטלקטואלי שאנחנו זקוקים לו. עיקר ענייננו הוא ליצור מחשבה אמונית שמיוסדת על הנחות היסוד והתפיסות היסודיות של תורת ישראל, ומתפשטת מהן לכול תחומי החיים.

הבעיה היא שכאשר לומדים בכתבי המהר"ל למשל, הרלוונטיות שלהם לתחומים כמו מדע המדינה, מדיניות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, חינוך, היסטוריה וכדומה, אינה מפורשת. על הלומד לתרגם את התפיסות האמוניות האלה למושגים ותחומים שהן לא מתייחסות אליהם ישירות. הוא צריך להבין בעצמו דבר מתוך דבר, וזו משימה לא פשוטה ולא שווה לכל נפש. לעומת זאת, ההוגים המערביים השמרנים העכשוויים עוסקים ישירות בתחומים האלה, ולכן על פניו הם נראים כאלטרנטיבה זמינה למחשבה הפוסט מודרנית.

אבל מבחינתנו להוגים המערביים האלה אין הרבה מה להציע; בסופו של דבר הנחות היסוד שלהם מערביות ולכן מוגבלות מעצם טיבן. מתוך הגותם ניתן אולי להפיק חכמה, אבל לא תורה, לא הדרכת חיים, לא פרטית וודאי שלא לאומית, ודאי שלא עבורנו, עם ישראל על החוקיות ההיסטורית הייחודית לו בכלל, ובהוויה המדינית המתחדשת שלנו בדורות האלה בפרט.

יש אמנם נקודות חפיפה לא מעטות, אבל בעיקרו של דבר את תורת חיינו נצטרך לחצוב מתוך עצמנו ומתוך מקורותינו שלנו. לא נוכל לבנות את תחייתנו על מקורות זרים לנו, לרוחנו ולייעודנו.

שלישית, השמרנות איננה "הדבר הבא". היא חזרה לאחור. היא ריאקציה, תגובת נגד לפירוק הפוסט מודרני. היא מנסה לשקם את התודעה המודרנית בכדי שתחזור ותהווה בסיס לאדם. אבל אין חזרה לאחור בהיסטוריה. התשובה לביקורת הפוסט מודרנית היא בהעלאתה לשורשה וביצירת תודעה חדשה, אמונית, שתחבר מחדש את האדם לשמיים ותחזור להשריש אותו בהם, אבל הפעם בלי לדכא את האדם, חרותו, יכולותיו וכישרונותיו.

המשימה שלנו היא הרבה יותר קשה מאשר לעשות "העתק הדבק" של המחשבה המערבית, אפילו תהייה "שמרנית". המשימה שלנו היא ליצור תורת חיים הנוגעת לכל התחומים מתוך התורה שלנו, מתוך אמת המחשבה הישראלית, שיש בה את יסודות המחשבה האמתיים הנוגעים לכל הסוגיות בהן עוסק היום השיח הישראלי, אלא שהם עדיין לא מפותחים לכדי משנה אקטואלית, סדורה ומקיפה.

נוח אמנם להסתתר מאחורי המותג "שמרנות" בהתמודדות שלנו מול הפרוגרסיביות הפוסט מודרנית, שהרי לגיטימי ומקובל להית שמרן; ואילו להיות תורני, או אמוני, כל שכן משיחי, הוא עניין השנוי במחלוקת – אבל לא נוכל לברוח מעצמנו. אנחנו זקוקים לתזונה הרוחנית המיוחדת לנו. עם ישראל זקוק למהפכה אמונית, לא לשמרנות לאומית או דתית; לשיבה בתשובה קדימה, לא לחזרה לאחור; למהפכה תרבותית אמונית ישראלית שתהווה בהמשך גם בשורה ומקור השראה לעולם כולו. זו המשימה שלנו בדורות התחייה וזה בדיוק גם מה שמצפה מאתנו העולם הרחב, גם אם הוא עצמו לא מודע לכך. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים; לא מטורונטו, קנדה, ולא מניו-יורק.











יום חמישי, 9 במאי 2019

בשבח הממלכתיות


יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר שלה ניתן לערער, אבל כל זה איננו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.


בס"ד
ד' באייר, יום העצמאות תשע"ט
(פורסם אתמול ב"מקור ראשון")


במלאות 71 שנים לעצמאותה עומדת מדינת הלאום של עם ישראל מול מתקפה חסרת תקדים, מבית ומחוץ, על הלגיטימיות של עצם קיומה.

האנטישמיות האינטלקטואלית במערב, המבוססת על אידאולוגיה ליברלית פוסט קולוניאליסטית, הולכת ומתגברת. על תנועת החרם נגד ישראל אין צורך להכביר מילים, אבל גם תנועות פוליטיות ממסדיות כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והלייבור באנגליה, נגועות בנגיף האנטישמיות. גם האנטישמיות הקלאסית, הישנה והמוכרת, מתגברת במערב. אפילו אצלנו, בעיקר בחוגי השמאל הרדיקלי, הולך ומתגבר הערעור על לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.  

אבל מה שמטריד יותר הוא הערעור ההולך ומתגבר מבית לא על עצם קיומה של המדינה, אבל בהחלט על חשיבותה, משמעותה וערכה, כמו גם על אופייה הלאומי. השמאל הישראלי תקף בשנה האחרונה את חוק הלאום. הוא עשה זאת אמנם מסיבות פוליטיות, אבל ערער בכך את הסולידריות בין מרכיביה. גם הסירוב החרדי ההיסטורי להכיר "במדינה הציונית" עדיין חי קיים ובועט, למרות שחוגים רחבים בעולם החרדי מתחילים להשלים עם עצם קיומה.

פצעי ההתנתקות, שגרמו לחוגים מסוימים בקרב המתנחלים להרגיש ניכור מהמדינה ולפתח אנטגוניזם לעצם משמעותה וערכה, גם הם עדיין לא רופאו. במערכת הבחירות ראינו כיצד קמה מתוך הציבור הזה תנועה פוליטית שחרתה על דגלה את הזלזול במדינה ככזאת. בכלל, "הממלכתיות" הפכה בשנים האחרונות למילה גסה.

לנוכח כל זאת עלינו לחזור על הראשונות, ולהבין את ערכה חשיבותה ומשמעותה של מדינת ישראל. התופעות האמורות הן בין היתר תוצאה של אי בהירות בהגדרת משמעותם של שלושה מושגי יסוד בתחום תורת המדינה: מדינה, משטר וממשלה.

"מדינה" כשלעצמה היא המסגרת. היא הקנקן ריק מתוכן, כלי הביטוי של האומה. ההגדרה העצמית שלה. "משטר", בניגוד לעצם הוויית המדינה, מתייחס לתוכן. המשטר מביא לידי ביטוי את תודעת האומה בדור מסוים, את תפיסות היסוד שלה, את השקפת העולם והתכנים שמעצבים את חיי האומה באותה עת. התודעה הזו באה לידי ביטוי בעיקר במשפט המדינה, אבל גם במבנה המוסדות שלה בחוקים וכל שאר הפרטים המאפיינים את המדינה. המושג השלישי הוא "ממשלה", והוא מתייחס לגוף שמוציא את התוכן של המשטר אל הפועל על פי מדיניות שהוא מגבש. הממשלה היא שמנהלת ומנהיגה את המדינה על בסיס המשטר שלה.

חשוב להבין שהזדהות עם המדינה איננה אומרת בהכרח הזדהות עם המשטר שלה. משטרים יכולים להשתנות ולהתחלף במסגרת מדינה אחת. צרפת לדוגמה עברה משטרים שונים במאות השנים האחרונות (הרפובליקה החמישית וכדומה) ועדיין נותרה בזהותה. המדינה כשלעצמה, הכלי, היא בעלת ערך ומשמעות עקרוניים מעבר לשאלת אופיו של המשטר שלה בדור מסוים ובוודאי מעבר לשאלת מדיניות הממשלה שלה בקדנציה מסוימת.

אפשר להתנגד לממשלה ולמדיניותה, ועדיין להישאר נאמן למדינה ולמשטר. משבר האמון שנוצר בעקבות ההתנתקות מחבל עזה, למשל, היה אמור להתייחס בעיקר לממשלה המסוימת שביצעה אותה ולמדיניותה, אולי גם במידה מסוימת לצורת המשטר במדינה, אבל לא למדינה כשלעצמה. אפשר גם להתנגד לא רק לממשלה ומדיניותה, אלא אפילו למשטר, או לפחות לא לדגול בו, ועם זאת להישאר נאמן למדינה, בין היתר מתוך הבנה שהוא עתיד להשתנות, ובעיקר מתוך תחושת מחויבות לפעול לשם כך. כך למשל כתב שבתי בן דב בזמנו: "עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה". התנגדות למשטר איננה בהכרח התנגדות לעצם ההכרה בערכה של המדינה ובמשמעותה.

הציונות החילונית בכלל ומדינת ישראל כפי שהוקמה בפרט, מושתתות על תפיסות עולם מערביות, הזרות לרוח האומה המקורית, שייבאנו לכאן מעשה קוף עם שובנו לארצנו. לכן המשטר במדינת ישראל שלנו עדיין איננו ביטוי אותנטי של התודעה הישראלית ההיסטורית המקורית. זו בעיה במשטר, לא במדינה.

יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר שבה ניתן לערער, כאמור, אף שבינתיים אין לאף אחד הצעה מגובשת אקטואלית ורלוונטית למשטר יהודי יותר וראוי יותר, אבל כל זה איננו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.

יש כאלה שלא יוכלו להזדהות עם המדינה עד שהכול יהיה מושלם – גם עצם המדינה, גם המשטר, וגם הממשלה. אבל ישנם אחרים, ששמחים על עצם חידוש הממלכתיות הישראלית, על עצם תקומת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, על עצם הנס הגדול הזה. הם יכולים להזדהות עמו ולראות את ערכו ומשמעותו בין היתר משום שהם מבינים מה חסר ומקבלים עליהם גם לשפר ולשכלל את המדינה עד שתגיע למקום אליו היא מיועדת להגיע. יהי חלקנו עם האחרונים.
















  


יום שישי, 3 במאי 2019

לא למדנו כלום


התגובה שלנו נוכח גלי האנטישמיות חייבת להיות קריאה ליהודי הגלות לבוא לכאן


בס"ד
כ"ח בניסן, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

צירוף המקרים של שני אירועים אנטישמיים קשים בארה"ב דווקא בשבוע שחל בו יום השואה והגבורה אומר דרשני. הראשון הוא פיגוע הירי בבית כנסת של חב"ד בקליפורניה. השני הוא הקריקטורה האנטישמית שפורסמה השבוע בלא אחר מאשר הניו יורק טיימס, ובה נראה הנשיא טראמפ בדמות עיוור המובל על ידי כלב נחייה בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לכלב אף ארוך ומצויר עליו מגן דוד.

שני האירועים שונים באופיים ומשלימים זה את זה. הראשון הוא ביטוי מובהק לאנטישמיות הקלאסית: היורה הוא איש ימין גזען, מלא שנאה לעולם כולו, שכבר נעצר בעבר על רקע דומה. השני, אף שלא הביא בינתיים לתוצאות טרגיות, משמעותי הרבה יותר. הוא ביטוי לאנטישמיות החדשה, המדינית, האינטלקטואלית, זו שבאה מחוגים פרוגרסיביים וליברלים. האנטישמיות הזו מסווה עצמה בטיעונים פוסט קולוניאליים ופוסט מודרניים. היא פושטת את טלפיה כאומרת "טהורה אני" וזוכה ללגיטימציה רחבה בחוגי האקדמיה במערב כולו. היא מורכבת, מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, והיא קיימת גם בתוכנו, בחברה הישראלית. עמה עדיין לא למדנו להתמודד.

מה שאומר דרשני בצרוף הנסיבות האמור הוא דווקא התגובה הישראלית לאירועים. "על ישראל להכריז מלחמה נגד האנטישמיות הגואה ברחבי העולם כולל בארה"ב", אמר סגן השר מייקל אורן, נוכח הפיגוע בבית הכנסת בקליפורניה. "כמדינת הלאום של העם היהודי, לישראל האחריות להגן על היהודים מפני אנטישמיות הן משמאל והן מימין. זו לא רק חובתנו הערכית אלא גם חובתנו הביטחונית."

אמת דבר אורן, אבל ישנה אמת גדולה עוד יותר, והיא היא "חובתנו הערכית" הראשונה כלפי יהדות הגולה. נגמרה הגלות, חברים. ליהודים אין כבר מה לחפש באירופה או בארה"ב. האירועים האלה נועדו להסביר לכם דרך הרגליים מה שהייתם חייבים להבין כבר מזמן מהראש. אין כבר ערך בחיים היהודיים בגולה. את המאבק המשמעותי ובעל הערך באנטישמיות העולמית, בשתי גרסאותיה, אנחנו צריכים לעשות מכאן. ביחד. כאומה. בארץ ישראל. כך המאבק הזה גם יקדם אותנו, ולא יתבזבז לריק. רק כך הוא לא יהיה מאבק שווא.

אם לא זה המסר שיוצא מקרבנו כלפי יהדות העולם נוכח גלי האנטישמיות המתגברים, אות הוא שלא למדנו את הלקח המרכזי של השואה. וודאי שלא את הלקח הציוני שלה. כי ראוי אמנם שמדינת ישראל תסייע באבטחת ביטחונם של יהודי העולם, אבל ההסתפקות בכך מזכירה את הבדיחה על אנשי חלם, שנוכח האסונות התכופים שאירעו להם בגלל גשר רעוע שכול העוברים עליו נפלו ממנו, הציעו לבנות לידו בית חולים. זו בדיוק המשמעות של הגברת האבטחה, אמצעי הביטחון והזהירות, הננקטים בבתי הכנסת בארה"ב לנוכח התגברות האנטישמיות משמאל ומימין.

תגובה דומה נשמעה גם מפיו של יעקב חגואל, מ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, שהציע "לקרוא לממשלות לעסוק בחינוך, לקדם סובלנות ואהבת זרים". כשקריאה כזו באה מפיו של אחד מראשי ההסתדרות הציונית העולמית – ולא קריאה חד משמעותית ליהדות הגולה לחזור הביתה – אות הוא שמשהו השתבש בקרבנו, שהציונות שכחה את עיקרי תורתה.

התגובה שלנו, יהודי ארץ ישראל ומדינת ישראל, לנוכח לגלי האנטישמיות האלה ההולכים ומתגברים בעולם המערבי, חייבת להיות קודם כל ובעיקר קריאה ליהודי הגלות כולם לבוא לכאן, לארץ ישראל. חובתנו המוסרית היא לומר להם שהם חיים על זמן שאול. שהשאלה מתי יאלצו לנטוש את הגלות היא שאלה של זמן בלבד. זו "חובתנו הערכית", סגן השר מייקל אורן. זו גם חובתנו הציונית. כל עוד לא זו הקריאה היוצאת מאתנו, אנו בוגדים בהם, בעצמנו ובאמתות חיינו.

אמת, אי אפשר לבוא בטענות למי שעדיין חי בגלות. אין סוף נסיבות, הכרחי חיים ואילוצים גורמים לאנשים לרדת מן הארץ, או לא לעלות אליה. כמעט לכולנו בני משפחה חברים וקרובים בחו"ל ואנו מכירים את התופעה ואת מורכבותה מקרוב . "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אי לכך לא אותם אנחנו דנים, אלא קודם כל את עצמנו, על כך שאין בנו אומץ למלא את חובתנו המוסרית לצאת בקריאה ובתזכורת ליהדות הגולה: אוהבים אתכם. מחכים לכם. שובו הביתה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")




יום חמישי, 25 באפריל 2019

היהודים ניצחו את הישראלים


הבוחרים הבינו שהשמאל אינו אחראי, אינו מבין את המציאות ואינו מייצג את האינטרס הלאומי.

בס"ד
כ' בניסן, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


כדי לסכם את מערכת הבחירות האחרונה ראוי לחזור לסיכומו התמציתי והבלתי נשכח של שמעון פרס לבחירות 1996, שבהן הפסיד לנתניהו: "היהודים ניצחו את הישראלים". לא במקרה המשפט ההוא עדיין רלוונטי; מאז 96 אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך היסטורי רב משמעות של מאבק איתנים בין שתי זהויות בחברה הישראלית: מחד הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה התחולל תהליך שיבת ציון והוקמה מדינת ישראל, ומאידך הזהות היהודית. הראשונה הולכת ושוקעת והשנייה הולכת וממלאת את החלל שנותר ויורשת את מקום רעותה.

המאבק בין שתי הזהות האלו רחש מתחת לפני השטח כבר מאז מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. כתוצאה מהן ומהתהליכים שהתחוללו בעקבותיהן עלה הליכוד לשלטון בשנת 77 ב"מהפך" הידוע, והקים ממשלה שבה הן הדתיים והן החרדים תפסו מקום מרכזי. לראשונה עלו "היהודים" לשלטון. אלא שאז, מהותו של המאבק ההיסטורי הזה עדיין לא הייתה מודעת. בהסכמי אוסלו היה המאבק הרבה יותר מפורש, למרות שהופיע בהם בלבוש מדיני שנועד להסתירו. עיקר ייעודם של הסכמי אוסלו לא היה להביא שלום; הם נועדו לחסל את הכוחות "היהודיים" העולים בחברה הישראלית, ובמיוחד את המתנחלים ואת האתוס היהודי-אמוני שהם בטאו, בכדי להנציח את ההגמוניה של השמאל הישראלי ושל "הישראליות" שהועמדה בסכנה.

רק שנים אחרי שנחתם הסכם אוסלו חשף רון פונדק, אחד מאדריכליו, מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ". יוסי שריד אמר זאת בדרכו שלו למחרת חתימת הסכמי אוסלו: "גז חלום ארץ ישראל השלמה", כלומר, חיסלנו את האתוס האמוני. האיום הוסר.

את מחירם של הסכמי אוסלו משלם השמאל הישראלי עד היום, והם אחת הסיבות לכך שראינו אותו מתכווץ בבחירות אלה לכדי עשרה מנדטים של העבודה ומר"צ גם יחד. הציבור הישראלי הבין שאי אפשר להגיע להסכמים מדיניים עם הפלשתינאים; שהסכמי אוסלו היו איוולת ביטחונית ומדינית מן המדרגה הראשונה; שהם עלו לחברה הישראלית במחיר דמים כבד; שהשמאל הישראלי איננו אחראי, איננו מבין את המציאות שסביבנו ואיננו מייצג בנאמנות את האינטרס הלאומי הישראלי. הציבור הישראלי הגיע למסקנה חד משמעית שאין עוד להפקיד בידי השמאל את השלטון.

הסכמי אוסלו היו טעותו ההיסטורית הגדולה של השמאל הישראלי. הם חוללו דיאלקטיקה היסטורית מרתקת, שיוזמי אוסלו לא שיערוה, ואולי אינם מבינים אותה עד עתה. מה שהיה אמור להבטיח את המשך שליטם של "הישראלים" ושל ההגמוניה שלהם – הפך להיות מקום קבורתם. מאז אנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק מפורש ומוצהר בין שתי הזהויות הללו, מאבק שטרם הסתיים למרות שמפרספקטיבה היסטורית כבר ניתן להבין כיצד יוכרע.

גם הבחירות 2019 היו חלק מהמאבק ההיסטורי בין שני המחנות הללו. הוא היה סלע המחלוקת האמתי ביניהם, גם אם לא במפורש. אף שהסוותה את שמאלניותה, שמא תזוהה עם אוסלו, כחול לבן הייתה הייצוג הפוליטי של "הישראלים", שניסו להחזיר את השלטון וההגמוניה לידיהם – ושוב ללא הצלחה.

מולם עמד המחנה של "היהודים" שמנה את המחנה הלאומי על ספיחיו, הכיפות הסרוגות והחרדים. לולא היו נזרקים כשבעה-שמונה מנדטים של הגוש הזה לפח האשפה מסיבות טכניות-פוליטית, היה ניצחונו הרבה יותר מוחץ ומובהק, וההכרעה במאבק ההיסטורי הזה הייתה כבר עכשיו הרבה יותר ברורה.

לשני הגושים הללו אנחנו קוראים עדיין "גוש הימין" ו"גוש השמאל" (או "מרכז-שמאל" לשם הסוואה), אבל המינוח הזה כבר לא רלוונטי. מקורו בימים שלפי הקמת המדינה, אז הוא סימן הבדלים באידאולוגיה הכלכלית-חברתית. השמאל היה מרקסיסטי וסוציאליסטי, והימין ליברלי וקפיטליסטי. כבר אחרי מלחמת ששת הימים המינוח הזה איבד את משמעותו המקורית: ההבדל בין השמאל והימין כבר לא היה כלכלי-חברתי בעיקרו אלא מדיני, והתמקד בשאלת "השטחים", ההתנחלויות ורעיון שתי המדינות.  

היום המינוח הנושן הזה, גוש הימין וגוש השמאל, רק מטשטש את טיבו של המאבק. העובדה שבשם "גוש הימין" אנחנו מתכוונים כמעט אוטומטית גם לציונות הדתית וגם לחרדים, מעידה על השיבוש. שמם הראוי והמעודכן של שני הגושים האלה הוא "גוש הישראלים" ו"גוש היהודים", באותו מובן עליו דיבר שמעון פרס. הראשון דוגל בישראליות החילונית ובדגשים אוניברסליים-מערביים כזהות הבסיסית של החברה הישראלית; השני בזהות היהודית ובדגש הלאומי. אם נקרא לגושים בשמם האמתי מהותו של המאבק תהייה הרבה יותר מובנת, והעיקר – הכרעתו תקדים לבוא. מערכת הבחירות הזו לא הייתה אלא עוד שלב במאבק ההיסטורי שבין "גוש הישראלים" ל"גוש היהודים". 






יום שישי, 19 באפריל 2019

כישלון מבטיח

צריך להבחין בין האידאולוגיה שעמדה בבסיס הניסיון של שקד ובנט "לייצא" לציבור הרחב את הציונות הדתית, לבין יישומו


בס"ד
י"ד בניסן, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


חשבון הנפש במחנה הכיפות הסרוגות לנוכח הכישלון הפוליטי נע בין שני קצוות. ישנם הקוראים להתכנסות, לחזרה למפד"ליות הישנה והטובה ההיא, שמכירה את מקומה, יודעת את מגבלות כוחה ולא חולמת חלומות גדולים מידי. מאידך ישנם הקוראים לביטול הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית בכלל; לדעתם היא צריכה ללמוד את הלקח ולהיטמע בליכוד.

שני הקצוות הללו שותפים למסקנה אחת: הניסיון של בנט ושקד "לייצא" את הציונות הדתית לציבור הרחב נכשל. על הכישלון הפוליטי אמנם אין חולק, אבל בניגוד לדעה הרווחת, הרעיון שעמד מאחורי הניסיון הוכח דווקא כנכון. צריך להבחין בין האידאולוגיה שעמדה בבסיס הניסיון הזה, לבין יישומו הפוליטי.

אכן, כ-250 אלף קולות, שהם כשמונה מנדטים של הציבור הדתי לאומי במובנו הרחב, כולל מסורתיים ודתל"שים, ירדו לטמיון – מקצתם בימין החדש ומקצתם בזהות. אבל היא הנותנת: שמונה מנדטים – כמעט כפול מאלה שתמכו במפלגה "המגזרית" – תומכים למרות הכול ביוזמה פוליטית אמונית שפונה בבשורה לציבור הרחב. הם העדיפו אותה גם על פני הליכוד.

מוקד הכישלון הפוליטי המדובר נמצא בדינמיקה שנוצרה בין שתי התנועות הללו, הימין החדש וזהות, שלמעשה התחרו ביניהן. התוכנית הפוליטית של נפתלי בנט ואיילת שקד הייתה הגיונית לחלוטין. היא נשענה על שמונה המנדטים האלה, וראתה בהם בסיס לפריצה גם אל מעבר להם. אבל בנט ושקד לא הביאו בחשבון את זהות ומשה פייגלין. אף אחד לא הביא אותו בחשבון. שום כתובת לא הייתה רשומה על הקיר. אבל הוא היה שם, כל הזמן, ואז פרץ ושיבש את תכניתם הפוליטית של בנט ושקד. בעסקים קוראים לכך "פורס מג'ור", כוח עליון, לא צפוי, שמופיע משום מקום והורס את התוכניות.

הפרישה של בנט ושקד מהבית היהודי הייתה אמנם בעייתית מאוד, אבל לא בה נעוץ שורש הכישלון. היא רק התחילה את הדינמיקה שלו כשגרמה לזעזוע בקרב אותו ציבור שהיה אמור להיות הבסיס הפוליטי שלה ושהפך בהמשך לבסיס של זהות: צעירים, מסורתיים ודתל"שים. אבל לא רק הבסיס הסוציו-פוליטי אלא גם הבסיס האידאולוגי היה משותף. שתי התנועות היו ניסיון של הציבור האמוני "לצאת אל העם", על בסיס הזהות היהודית – בניגוד לזו הדתית – ומתוך ההתנגדות לכפיה. שתיהן חפצו להביא בשורה חדשה, בשורה שמאחדת חילוניים ודתיים.

זהות סחפה אליה כשלושה מנדטים שכבר הופיעו בסקרים כתומכי הימין החדש, אבל נזקה היה הרבה יותר מכך: היא הוציאה את הרוח ממפרשי היוזמה של בנט ושקד. היא גרמה להם לאבד את המומנטום הפוליטי החיובי הראשוני שלהם. מסקרים של 8-10 מנדטים, הם מצאו את עצמם במאבק הישרדות מתיש באזור של חמישה-שבעה מנדטים. הם נתקעו. התנופה אבדה ואיתה גם הקסם. אחוז החסימה איים ויצר לחץ. בנט ושקד מצאו את עצמם בהתגוננות, נאבקים על עצם קיומם, במה שנקרא בלשון הצבאית "שטח הריגה", מותקפים משלושה צדדים: מזהות, מאיחוד מפלגות הימין ומהליכוד.

מצב מצוקה הזה השכיח את המסר המרכזי שלהם שבסיסמת הבחירות המקורית עדיין הופיע: "יהודישראלימיני". קודם כל "יהודי". בנט התחפר במנהרות של עזה, שקד במסדרונות משרד המשפטים והרוח הגדולה נמוגה. כך גם הבשורה. נוכח המומנטום השלילי לא רק שציבור היעד לא הצטרף אלא גם מי שתמך בהתחלה עזב ונטש ובעיקר בישורת האחרונה. כתוצאה מהדינמיקה הזו נשרפו לא רק הקולות של זהות אלא גם אלה של הימין החדש.

אבל ישנה סיבה עמוקה יותר לכישלונם של בנט ושקד, והיא נעוצה ברעיון של הזהות היהודית. פייגלין הופיע אותו בצורה משובשת, "שבורה", בתוהו. הימין החדש אמנם לא הופיע את הרעיון בצורה שבורה אבל כן בצורה בוסרית לחלוטין. בנט ושקד חסרו את העומק התורני והאידאולוגי שהתחייב בכדי להוציא את יוזמתם לפועל. ה"יציאה אל העם" של הציבור הדתי לאומי מחייבת עמקות תורנית גדולה אף יותר מאשר עצם ההתכנסות במפלגה "מגזרית". לפייגלין לא היה אותה והוא הופיע את התביעה הזו בצורה בעייתית. בנט ושקד לעומתו הופיעו אותה בצורה מדולדלת ושטחית וזה מה שעמד בבסיס כישלונם. זה גם מה שלא אפשר להם להתמודד עם התקפותיו של פייגלין, שבא עם אידאולוגיה סדורה, גם אם בעייתית מאוד.  
  
אם כן, שמונה מנדטים בציבור שלנו כמהים למשהו חדש באמת. הם צמאים ליציאה וחיבור לציבור הרחב ומחכים לבשורה שתבוא מהציבור האמוני אל זה הכללי ותדבר על חברה יהודית ולאו דווקא דתית. מי שמסיק מן הכישלון הפוליטי הזה שליוזמה מסוג כזה אין מקום בעתיד, ושעלינו להסתגר בתוך עצמנו, או לחילופין להיטמע בתוך הליכוד, לא מבין את משמעות אובדן שמונת המנדטים האלה. יש לנו אמנם צורך במפלגה דתית שתהווה את הבסיס התורני-אמוני של "היציאה אל העם", אבל שמונה מנדטים שלמים מעידים על כך שישנה אצלנו גם תביעה, והרבה יותר מקיפה, ליוזמה פוליטית מהסוג של הימין החדש וזהות. הפעם היוזמה הזו עלתה בתוהו, אבל כבר לימדונו חז"ל שכך הוא סדר הדברים: "תוהו קודם לתיקון".   
     



יום רביעי, 17 באפריל 2019

בסרט הזה כבר היינו


במקום הרב רפי פרץ וסמוטריץ' לא הייתי ממהר לסגור אם נתניהו ולהמליץ עליו לנשיא. המינימום הנדרש הוא חשיפת "תוכנית המאה" של טראמפ, כדי שלא נקנה חתול בשק.


בס"ד
י"ב בניסן, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון)

בזמן שדברים אלה נכתבים עדיין לא נגמרה ספירת קולות החיילים כך שהמצב עדיין פתוח, אבל מה שמסתמן הוא ממש בבחינת דה-ז'וו, חזרה כמעט מדויקת על הסיטואציה שנוצרה בעקבות בחירות 2009. לנתניהו הייתה אז ביד קואליציית ימין מובהקת כתוצאה מהבחירות ההן, ובכל זאת לא נחה דעתו.

להזכירכם, קדימה זכתה אז ב-28 קולות לעומת 27 של הליכוד, אבל גוש הימין היה גדול יותר. נתניהו מהר לאסוף את המלצות הגוש בכדי להוכיח את נצחונו. אחד מראשוני הממליצים הנלהבים היה יעקב כץ (כ'צלה), מנהיג האיחוד הלאומי, שנתניהו הבטיח לו הרים וגבעות, והוא הצהיר בפני הנשיא בלב שלם ובנפש חפצה על נתניהו כמועמד האיחוד הלאומי לראשות הממשלה. במקביל, ניסה נתניהו להכניס לקואליציה שלו את "קדימה", ואחרי שהדבר לא עלה בידו, ניסה אצל אהוד ברק ומפלגת העבודה.

בטור שכתבתי אז באתר "בשבע" (ונמצא עדיין באתר), הזהרתי את כצ'לה מהמלצה הנמהרת הזו: "נכונותו של נתניהו לקבל את האיחוד הלאומי לקואליציה היא רק ברירת מחדל למקרה שברק לא יביא לו את הסחורה", כתבתי. "הסיכוי שהאיחוד הלאומי ימצא עצמו מחוץ לקואליציה, הוא אם כן הרבה יותר מסביר." הסברתי אז שעדיף לאיחוד הלאומי למשוך את המלצתו לנשיא על נתניהו ולא "להמשיך בהתנהלות הסמרטוטית כגרורה חסרת משקל של הליכוד, לכסוס ציפורניים מתוך ציפייה שברק לא יצליח לצרף את "העבודה" לקואליציה...".

נתניהו אמנם לא הצליח לצרף את כל מפלגת העבודה דאז, אבל הביא לפרישת אהוד ברק עם חלק מנבחריה במסגרת סיעת "עצמאות", צרף אותם לקואליציה שלו, וזרק לאנחות את כצ'לה אחרי שהוא ספק את הסחורה. השתמש וזרק.

הרב רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' חייבים להיות ערים לסכנה. נתניהו תמיד יעדיף קואליציה שבה מרכיב משמעותי מהמרכז או מן השמאל. לא רק שמרכיב של ימין אידיאולוגי הוא מבחינתו כאב ראש נוראי, אלא שהוא צמא ללגיטימציה, לתמיכה ציבורית רחבה ולגיבוי תקשורתי. זה היה נכון תמיד, אבל הפעם זה נכון שבעתיים.

שני הדברים העיקריים שעומדים לנגד עיניו של נתניהו בבואו להרכיב את הקואליציה החדשה שלו הם כתבי האישום שלו ותוכנית המאה של טראמפ. בשביל להעביר את תוכנית טראמפ הוא זקוק לתמיכה ציבורית רחבה, קואליציה יציבה שלא תלויה במפלגה קטנה כזו או אחרת, ולא פחות מכך – לגיבוי תקשורתי.

אותן סיבות שגרמו לו ב-2009 לחזר אחרי "קדימה" ו"העבודה", ולהכניס בסופו של דבר את אהוד ברק, קיימות גם עכשיו וביתר שאת. נתניהו זקוק אמנם להמלצות כל סיעות גוש הימין המסורתי שלו, אבל רק בכדי להוכיח לאנשי כחול-לבן שיש לו קואליציה בלעדיהם. ברגע שהדבר יוכח, הוא יעשה כול שביכולתו על מנת לצרף אותם. הליכוד וכחול-לבן יחד מהווים כשבעים מנדטים. קואליציה חלומית מבחינתו, ומה שחשוב יותר – בסיס פוליטי וציבורי רחב להעברת תוכנית טראמפ בכנסת ויישומה בשטח.

לא בטוח שכול מרכיביה של כחול לבן יצטרפו אליו, כפי שלא כל מרכיבי "העבודה" הצטרפו אליו בשנת 2009, אבל לא תהיה לו שום בעיה לפרק את כחול-לבן אם יהיה צורך. אדרבא. הוא ישמח מאוד אם יאיר לפיד יפרוש מהתנועה ויעדיף להיות ראש האופוזיציה, מה שיאפשר לנתניהו להכניס את החרדים במקומו, וכנראה לפחות גם את כחלון ולקבל את "קואליציית המאה" שלו על מגש של כסף. ייתכן גם שהוא יקים מידית את קואליציית הימין שלו, ייתן לבני גנץ לטעום כמה חודשים את שעמום האופוזיציה עד שזה יאות להצטרף לממשלתו.

זו התוכנית הפוליטית הסבירה ביותר של נתניהו. המלצה נמהרת של הרב פרץ וסמוטריץ' (או גם של בנט במקרה ש"הימין החדש" יעבור את אחוז החסימה) תאפשר לו אותה. מבחינת נתניהו זה יהיה בבחינת "השתמש וזרוק". בדיוק מהסיבה שנתניהו לא רצה את בנט לידו, הוא גם לא רוצה את סמוטריץ'.

במקום הרב רפי פרץ וסמוטריץ' לא הייתי ממהר לסגור אם נתניהו ולהמליץ עליו לנשיא. המינימום הנדרש הוא חשיפת "תוכנית המאה" של טראמפ, כדי שלא נקנה חתול בשק. ניתן להניח שנתניהו מכיר אותה ויכול לחשוף בפני פרץ וסמוטריץ' את פרטיה. לחילופין הם יכולים לומר לנתניהו שהם ממתינים עם ההמלצה לנשיא עד שטראמפ יפרסם את פרטי התוכנית, וזה יהיה מהר מאוד. עד אז עדיף שלא תהיה לנתניהו קואליציה ויהיה המחיר אשר יהיה. ההתמודדות עם תוכנית המאה – במידה והיא אכן בעייתית – תהיה עכשיו ובדרך זו הרבה יותר קלה מאשר אחרי שנתניהו יקים עבורה את "קואליציית המאה" שלו. 





 

יום שישי, 5 באפריל 2019

לבלום את קואליציית המאה


במקום לנסות לבנות את קואליציית הימין המסורתית שלו, עם כעשר מפלגות קטנות, יוכל נתיהו להרכיב קואליציה המבוססת על שתי מפלגות בלבד.


בס"ד
כ"ט באדר ב', תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את הסיפור האמתי של מערכת הבחירות הסגירה ההדלפה של החפרפרת במטהו של בני גנץ, שחשפה השבוע בפני התקשורת את מה שהעז גנץ לומר רק בחדרי חדרים: "נגיד שהוא (נתניהו) ינצח את הבחירות, שבוע אחרי זה טראמפ שם תוכנית, ועם ישראל מסתכל על בני גנץ ואומר, בוא נאתרג את הנתניהו הזה... אז כשאני אגיע לרגע הזה, אני צריך לראות. ... לא יודע בדיוק מה, נוציא איזשהו סידור".

גנץ לא רק חושף בדברים האלה שכחול-לבן תהיה מוכנה ללכת עם נתניהו אם ינצח בבחירות, אלא גם מפרט את התירוץ הציבורי לכך: תוכנית המאה של טראמפ. הוא גם מבין, ובצדק, שהתוכנית תפורסם מידי אחרי הבחירות, במטרה שתהיה הגורם שייעצב את הקואליציה הבאה של נתניהו, אם ינצח בבחירות.

גנץ צודק בהחלט. אם נתניהו ינצח בבחירות את כחול-לבן, ואפילו בשניים-שלושה מנדטים, את הטלפון הראשון – וכנראה גם האחרון כיוון שהוא לא יזדקק להרבה יותר מזה – הוא ייעשה לאנשי כחול-לבן. הם יצטרפו אליו ברצון. שאלת כתבי האישום לא תטריד אותם כהוא זה. "נוציא איזשהו הסדר", כפי שאמר גנץ. מצד אנשי כחול-לבן העניין מובן לגמרי. לפיד לא יכול להרשות לעצמו להתייבש עוד קדנציה שלימה באופוזיציה. הרמטכ"לים לשעבר לא בנויים להתייבש בספסלי האופוזיציה אפילו חודשיים. לפחות רשמית הם "אנשי עשייה".

מבחינת נתניהו, אדם בעל תודעה היסטורית ובנו של היסטוריון, הדבר החשוב הוא להעביר את תוכנית המאה ולהוציא אותה לפועל, כדי להשאיר חותם היסטורי. שותפות עם כחול-לבן תהיה מבחינתו קואליציה חלומית, מבוססת, מרכזית ויציבה. היא גם תזכה לתמיכה ציבורית ותקשורתית רחבה שהוא צמא לה כל כך. במקום לנסות לבנות את קואליציה הימין המסורתית שלו, עם כעשר מפלגות קטנות, שונות ומשונות, שכול אחת מהן מושכת לכיוון אחר, מתוך ניסיון מתמיד לספק את כל הדרישות הסותרות שלהן, לעמוד בתנאיהן, תביעותיהן, שיגעונותיהן והאולטימטומים שלהן, יוכל נתניהו להרכיב קואליציה המבוססת על שתי מפלגות בלבד, שיחד עוברות את 60 המנדטים הנדרשים. עוד כמה מפלגות יצטרפו ברצון, ייתכן אפילו "העבודה", ויקבלו נתח קטן, בלי יכולת לאיים בפרוק הקואליציה השכם והערב. הנה לכם קואליציית החלומות של נתניהו. בטון.

לקואליציה שיקים נתניהו אם ינצח את כחול-לבן, ולו רק בשניים-שלושה מנדטים, ניתן כבר היום לקרוא בשם: "קואליציית המאה". "תוכנית המאה" של טראמפ תהווה הן את הזרז והרקע ליצירתה, הן את ההצדקה הציבורית להקמתה, והן את מטרתה וייעודה: הגשמת תוכנית המאה של טראמפ, שהיא גם תוכניתו של נתניהו או לפחות בהסכמתו המלאה.

לאור כל זאת, ודווקא עכשיו, בישורת האחרונה לקראת הבחירות, מתגלה החשיבות הפוליטית של הקמת "הימין החדש" של בנט ושקד. כי כל התסריט האמור לא יצא לפועל אם רק כשלושה-ארבעה מנדטים של בוחרי ליכוד יעדיפו אמנם את נתניהו לראשות הממשלה, אבל ירצו לראות אותו גם "מסונדל" מימין. זה מה שיכריע האם תצא תוכנית המאה של טראמפ לפועל או לא. כי אם נתניהו יפסיד בנקודות לאנשי כחול-לבן, הוא לא יוכל – בגין כתבי האישום שלו – להצטרף כשר לקואליציה בראשותם, גם אם יהיה מוכן למחול על כבודו. עניין משפטי.

לשלושת המנדטים האלה של הליכוד קשה יהיה להזדהות עם מפלגה דתית-תורנית שבראשה אנשים יקרים מהסוג של הרב רפי פרץ וחה"כ בצלאל סמוטריץ. הדתיות מפריעה להם, לא הימניות. לא במקרה קיים שיתוף פעולה פורה בין הליכוד לבין איחוד מפלגות הימין; שתי המפלגות לא מתחרות על אותו ציבור ולא מאיימות זו על זו. דווקא "הימין החדש" של בנט ושקד, ודווקא משום שאיננו מפלגה דתית, יכול להוות אפשרות רלוונטית עבור אותם שלושה-ארבעה מנדטים.

יש הסבורים שאין מקום לדאגה. לדעתם ניתן לסמוך על הערבים שידחו את התוכנית, אבל הסכמי אוסלו הוכיחו שאין מקום לאשליות האלה. אחרים סומכים על נבחרי הליכוד, אבל מאז ההתנתקות גם עליהם אסור לסמוך. אני הייתי שם אז, חבר מרכז הליכוד בזמן ההתנתקות, ועיניי ראו שרים נאמני ארץ ישראל קורסים תחת הלחץ משתפים פעולה. 

השאלה האם תקום לנו כאן יום אחרי הבחירות "קואליציית המאה" תלויה אם כן באפשרות לשכנע כשלושה-ארבעה מנדטים של בוחרי ליכוד לשקול בחירה אסטרטגית ומושכלת; להעדיף נתניהו מסונדל מימין, ולבחור ב"ימין החדש", במקום לתת לנתניהו צ'ק חופשי חתום "בלנקו".

זו משימה לא פשוטה, אבל בהחלט לא בלתי אפשרית. המשימה לעצור את "תוכנית המאה" של נתניהו וטראמפ אחרי שתוקם "קואליציית המאה" ותקדם אותה, תהיה הרבה יותר מסובכת. אילולא היה לנו היום את "הימין החדש", אופציה פוליטית כזו לא הייתה קיימת, וכולנו היינו יכולים כבר לעבור ללבוש כתום.