יום שישי, 13 בספטמבר 2019

גניבת דעת מתוחכמת


כל מי שהקשיב להצהרה של נתניהו על החלת הריבונות בישובים ובבקעת הירדן, לא היה יכול שלא לקבל את הרושם שזו תוכנית חד-צדדית. נתניהו הקפיד להציג אותה כמצע מדיני מפלגתי.



בס"ד
י"ג באלול, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצהרת רוה"מ בנימין נתניהו השבוע על כוונתו להחיל את הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ועל הישובים ביהודה והשומרון היא גניבת דעת מתוחכמת, הן פוליטית והן מדינית. זו הייתה אחיזת עיניים מתוכננת היטב שהיו בה לפחות שתי שכבות מבחינת התוכן, אחת גלויה והשנייה מוצנעת, ושנועדה לפחות לשלוש מטרות.

מבחינת תוכן, כל מי שהקשיב להצהרה של נתניהו לא היה יכול שלא לקבל את הרושם שמדובר בתכנית חד צדדית. נתניהו הקפיד להציג אותה כמצע מדיני מפלגתי, כתוכנית עבודה שהוא מתכוון ליישם באופן עצמאי וחד צדדי, מיד לכשתוקם ממשלתו החדשה. הוא טשטש את הקשר שלה לתוכנית השלום של טראמפ. הדגשת הכוונה להחיל את הריבונות בבקעת הירדן מיד לאחר הבחירות, בלווי הפירוטכניקה של המפה, גם היא נועדה ליצור רושם כזה. ניכר שכך גם הובנה הצהרתו במערכת הפוליטית. מהצד הימני של המפה הפוליטית, למשל, רוב התגובות התייחסו בעיקר לאמינות ההצהרה, הזהירו שזו הבטחה שנועדה לצורכי בחירות בלבד וטענו נגד נתניהו שיכול היה לבצעה מזמן, מתוך הנחה שמדובר בתוכנית חד צדדית.

אבל ברובד מוצנע יותר, אבל בהחלט לא מוסתר לחלוטין, הודיע נתניהו שיישום התוכנית תלוי בתיאום עם ארה"ב וממילא באישורה. הוא גם דיבר על כך שתוכנית השלום של טראמפ תיחשף מיידית, תוך ימים ספורים, אחרי הבחירות. הוא לא אמר במפורש שתכניתו איננה חד צדדית אלא חלק מתוכנית השלום של טראמפ, אבל הזכרת תכנית המאה של טראמפ בתוך ההצהרה, ויותר מפעם אחת, נועדה לאפשר לו לומר בעתיד שעליה הוא דבר.

מכאן למטרות ההצהרה: הרובד הגלוי נועד לאוזניים של בסיס הבוחרים הימני של נתניהו ובמיוחד לאנשי הציונות הדתית וההתיישבות. הצנעת העובדה שלא מדובר בתכנית עבודה חד צדדית אלא בהסכם, אפשרה לנתניהו להימנע מלדבר על מה מקבלים הפלסטינים, על המחיר. הטשטוש הזה נועד להחביא את המסקנה שהיישובים אמורים להיוותר על פי התוכנית כאיים מבודדים בתוך ים של ריבונות פלסטינית, על כל המשתמע מכך. הרובד הגלוי נועד לשאיבת קולות מימינה, ולמניעת בריחת קולות מהליכוד אליה.

המטרה של הרובד המוצנע, זה שמביא למסקנה שמדובר בעצם ב"עסקת המאה" של טראמפ, הוא מעשה התרמית הגדול יותר, המדיני ולא רק הפוליטי. כשאמר נתניהו שהסיבה שהוא מצהיר על מדיניותו לפני הבחירות היא רצונו לקבל אישור מהציבור על הסכמתו לביצועה, והוא הדגיש זאת בנאום חזור והדגש, הוא בעצם החתים את הציבור על צ'ק פתוח, שמי שחתום עליו איננו יודע על מה הוא משלם ומה המחיר. בעתיד יוכל נתניהו לטעון שניצחונו בבחירות, אם אכן ינצח בהן, הוא מנדט מפורש של הציבור לבצע את עסקת המאה, ושהבחירות היו בבחינת משאל עם עליה.  

אבל הייתה בהצהרת הכוונות הזו עוד מטרה, והיא נחשפת מההודעה שתוכנית השלום של טראמפ תפורסם מידית, "תוך כמה ימים", אחרי הבחירות. הפרסום במועד הזה נועד לתת לכחול לבן בכלל, ולבני גנץ ואנשיו בפרט, לגיטימציה מלאה להצטרף לממשלתו של נתניהו, למרות כול מה שהם אמרו עליו לאורך שתי מערכות הבחירות. הם הרי לא יוכלו להרשות לעצמם כביכול לנהוג בחוסר אחריות ולהחמיץ את "ההזדמנות לשלום". הכוונה לפרסם את תכנית השלום עוד לפני הקמת קואליציה, מלמדת שהיא נועדה להיות הבסיס שלה. הקואליציה שמתכנן נתניהו נועדה לבצע את תכנית השלום שלו ושל טראמפ, ולשם כך הוא חייב את גנץ בממשלה ואת ימינה באופוזיציה.  

לו באמת היה בכוונתו של נתניהו לפעול באופן חד צדדי, אפשר שהיה בהצהרה שלו פיתוי גדול; כל מסע גדול מתחיל מצעד קטן. אבל כחלק מהסכם שלום, כוונתו של נתניהו להחיל את הריבונות רק על היישובים ולהותיר אותם כאיים באוקיינוס פלסטיני היא מסוכנת (אלא אם כן התוכנית מכילה מנגנון הפעלה חד צדדית במקרה של סרבנות פלסטינית). עובדה שהוא עצמו דאג להסתיר ולטשטש כוונה זו. ההכרה הסופית ב"עם הפלסטיני" ובזכויותיו ההיסטוריות בארץ ישראל, הכלולה ממילא בכל הסכם שלום באשר הוא הסכם, בניגוד לצעדים חד צדדיים, היא פשיטת רגל מוסרית מושלמת.

גם העיתוי הוא חלק ממעשה ההונאה: לא במקרה חשף נתניהו את התוכנית ימים ספורים לפני הבחירות, דבר שאיננו מאפשר להיערך כנגדה, אפילו לא לדון בה ברצינות, ומחייב את הבוחרים לחתום לו על צ'ק פתוח.

בנסיבות הללו נראה שעל אנשי ימינה לשקול היטב האם למהר להמליץ על נתניהו לראשות הממשלה לאחר הבחירות. עדיף שימתינו, לפחות עד שתפורסם התוכנית לפרטיה; להם לפחות אסור לחתום על צ'ק פתוח לנתניהו. הנסיבות שהשתנו, ומעשה התרמית הזה בדקה ה-90, נותן להם לגיטימציה מלאה שלא להמליץ עליו למרות התחייבותם, במיוחד נוכח החשש שנתניהו מתכוון להשתמש בהמלצתם רק בכדי ליצור קואליציה עם גנץ, ולהותיר אותם בחוץ.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")



יום שלישי, 10 בספטמבר 2019

על ההסכם של פייגלין עם נתניהו


יותר מאשר תרם פייגלין רעיונות לציבוריות הישראלית, והוא תרם כמה כאלה, בעיקר בתחום הכלכלי, הוא שיבש לחלוטין את הרעיון של מנהיגות יהודית והמהפכה האמונית.


בס"ד
י' באלול, תשע"ט

בסך הכול, כשבוחנים כשלעצמם את ארבעת-חמשת סעיפי ההסכם עליהם התחייב נתניהו לפייגלין, הם בהחלט ראויים וחשובים. אמנם לא בטוח שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, ועוד פחות בטוח שהוא יעמוד בהתחייבותו לפייגלין וימנה אותו לשר, וגם אם כן, לא בטוח שהוא ייתן לפייגלין את התמיכה הפוליטית שבלעדיה הוא לא יוכל לעשות הרבה, (ולא בטוח כמה חודשים יוכל להרשות לעצמו פייגלין להישאר חבר בממשלה שתקבל החלטות שעל כמותן הוא קרא במשך שנים לאחרים, השכם והערב, להתפטר) אבל האמת היא שלא הייתה לפייגלין ברירה. פייגלין הגיע למבוי סתום מבחינה פוליטית, הכיר (ייאמר לזכותו) שאין לו סיכוי לעבור את אחוז החסימה, ושעדיפה ציפור אחת על העץ (כי היא ממש לא ביד שלו), מאשר להקה שלמה של ציפורים צבעוניות בעננים. אז פוליטית הוא בכול זאת יצא עם משהו.

אבל החשבון הנ"ל יכול היה להיות כל החשבון, לו פייגלין היה רק משהו דומה לאורלי לוי אבקסיס, וזהות דומה לגשר. אבל לא זה מה שפייגלין התיימר להיות. הוא לא בא לתקן כמה תיקונים מקומיים, אמנם חשובים כשלעצמם, בתחום צר כמו אורלי לוי (היא בתחום החברתי והוא בעיקר בכלכלי). פייגלין התיימר להביא גאולה לעולם. הוא דיבר על הבשורה הגדולה. על האור הגדול. מישהו מחברי הוותיקים מימי מנהיגות יהודית לא התבייש לכתוב לי שאני "לא מסוגל לראות את האור הגדול של עולם החירות של משה פייגלין". עד כדי כך. פייגלין דיבר על ראשות הממשלה, אפילו סתם רשימה לכנסת הייתה קטנה עליו. ממש לפני שבועיים הוא עוד דיבר על מפלגה שיש לה ד.נ.א של מפלגת שלטון.

בקיצור, פייגלין התיימר להביא בשורה גדולה ומהפכנית, תקע בשופר גדול, והתקיעה הזו הסתיימה בקול ענות חלושה של ארבעה-חמישה סעיפים (חשובים כשלעצם) וגם הם תלויים באוויר. זה הכול. כשמסתכלים ככה על העניין, מבינים מיד שזהו כישלון. אמנם זה לא שפייגלין נפל ל"מלכודת דבש" של נתניהו; הוא לא חיפש ג'וב. לא הוא. אני מכיר אותו מצוין. אבל ייתכן שהוא חיפש סולם לרדת אתו משמי מרום, ואת זה בדיוק השכיל נתניהו לתת לו.

אבל כל החשבון הפוליטי הזה לא חשוב ולא הוא העיקר מבחינתי. יש כאלה שטענו כל הזמן שהבעיה של פייגלין היא שהוא לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל כאידאולוג וכאינטלקטואל הוא מבריק. לדעתי שורש המבוי הסתום אליו הוא הגיע נעוץ דווקא בממד האידאולוגי והאינטלקטואלי. שם שורש כישלונו. אבל על מנת להבין זאת צריך להסתכל על העניין בפרספקטיבה רחבה, ולראות מאיפה התחלנו ב"מנהיגות יהודית", מה היו המטרות של "המהפכה האמונית" עליה דיברנו, מה הייתה האידאולוגיה שלנו, מה נראה לנו אז כבעיית הבעיות של הוויה הישראלית ומה ראינו כפתרונה, וכדומה. כשמסתכלים מפרספקטיבה כזו, ורק ממבט כזה מאפשר לבחון ולהעריך את המהלך של זהות ואת הפרי הפוליטי שלו, ניתן להבין מדוע הגיע פייגלין למבוי סתום. ממבט כזה אפשר להבין את הפער העצום בין מה שלמענו יצאנו לדרך, לבין "ההישג" של הורדת החסמים הביורוקרטיים לגבי קאנביס רפואי (ממש לא "לגליזציה") ועוד כמה סעיפים שחשובים לעסקים הקטנים. התוצאה הזו רחוקה כמערב ממזרח ממה ששאפנו אליו. לא נעים לומר אבל המהפכה האמונית הסתיימה אצל פייגלין בענייני קאנביס.

פייגלין טעה אידאולוגית בשניים: א. הוא עזב, ממש בעט, בציבור האמוני, בציבור הכיפות הסרוגות. ב. הוא עזב את תורת ישראל (לא אישית כמובן, אבל מבחינה אידאולוגית).

א. הקמת "מנהיגות יהודית" הייתה המסקנה שלנו מהאסון של אוסלו. הבנו שאוסלו הוא ביטוי סופי להתנוונות הכוחות שהגשימו והובילו את הציונות עד אז, ושהתיקון העיקרי הוא ב"החלפת משמרות", עלייתו של הציבור האמוני להנהגה לאומית. לא חשבנו שהבעיות ההיסטוריות האלה שייכות לתחום הכלכלי או לענייני קאנביס. לא ראינו את הבעיה במישור הכלכלי ולא בחופש כלכלי גדול יותר את פתרונה. גם המישור הזה חשוב כמובן, אבל לא בו ראינו את שורש הבעיה.

את הבעיה ראינו במישור עמוק פי אלף, ואת פתרונה כתלוי בציבור מסוים. "המהפכה האמונית" מבוססת, בין היתר, על יסוד סוציו-פוליטי מובהק: הציבור האמוני. ברור גם שראינו שהציבור הזה חסר, לא מושלם, לא בשל עדיין לתפקידו, זו הייתה הנחת היסוד שלנו, ולכן המטרה שלנו הייתה פיתוח תודעת מנהיגות בקרב הציבור האמוני. זו הייתה המטרה המדוייקת והמוצהרת של מנהיגות יהודית. לא באנו להחליף את הציבור הזה, לא לבוא אליו בטענות, לא באנו להכפיש אותו, ולא לבוא במקומו. גם לא עלה על דעתנו שרשימת מתפקדים מזדמנים של, נניח, 2500 איש, יכולה להוות תחליף ל"ההתיישבות העובדת", שכבת ההנהגה הקודמת של הציונות. הבנו שהציונות הדתית היא תנועה היסטורית, עמוקת שורשים, מבוססת תורה, ודווקא תורת הרב קוק, מרובת פעלים ומפעלים: קיבוצים, ישיבות אולפנות, מכינות, התיישבות, התנחלות וכדומה. מבחינה זו היומרה לבנות את המהפכה האמונית על רשימה של כמה מתפקדים פוליטיים נלהבים, שמתפתים לשוב שהם שומעים את קול שופרו של משיח, היא ממש בדיחה גרועה. לא במקרה היא הסתיימה בקול ענות חלושה.

גם היוזמות הפוליטיות שלנו, כמו מועמד אמוני לראשות הממשלה, המפקד האמוני, הכניסה לליכוד, מועמד לנשיאות (פרופ' ברנובר למי שזוכר) – לא היו המטרה. הם היו אמצעי להחדרת תודעת מנהיגות בציבור האמוני. אבל פייגלין הפך את היוצרות, הוא הפך את האמצעי (מועמד אמוני) למטרה, ואת המטרה – הציבור האמוני ופיתוח תודעת המנהיגות שלו – זנח. הציבור הזה היה עבורו "סקטוריאלי". שטות גמורה שרבים וטובים מיהרו לקנות, שהרי ברור היה, מתחילת הדרך, שהוא עדיין לא שלם ואת זה בדיוק באה מנהיגות יהודית לתקן.

ב. הטעות האידאולוגית השנייה של פייגלין היא עזיבת התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט. הוא אמנם פיזר פה ושם כמה מושגים תורניים במצע שלו, כמו טיפות שוקולדציפס על עוגה סתמית, ומילא אותו באסוציאציות של גאולה ותורת ישראל, כמו חרות (אין שום קשר בין מושג החרות אצל פייגלין לבין המושג הזה בתורת ישראל), כמו בית המקדש (לא מחובר בשום צורה לתשתית הרעיונית של ליברטאניזם כלכלי או חברתי), או כמו "תרבות הבית השלישי" (תבדקו מהיכן הוא העתיק את המושג) ועוד ועוד ועוד אסוציאציות. השיא הוא בשיבוש ההבנה של מושג "הנסירה", שעליו הוא ביסס את משנתו בענייני כפיה דתית ויחסי דת ומדינה. כשקוראים בספר המצע שלו כיצד הוא הבין אותו (לא הבין בכלל) רואים עד כמה התרחק פייגלין מתורת ישראל. מכאן גם הגישה המשובשת שלו בענייני דת ומדינה והפרדתם וכדומה. בקיצור, לא במקרה שום רב רציני לא תמך בזהות. האידאולוגיה של זהות, כולל בשורת החרות שלה, ואולי היא במיוחד, לא מחוברת בצורה אורגנית לתורת ישראל בשום צורה שהיא.

במנהיגות יהודית לא באנו להחליף את התורה או ליצור שיטה אידאולוגית במקומה. באנו ליצור אידאולוגיה שמבוססת על תורת ישראל בכלל, וזו של הרב קוק בפרט. קראנו לה "המהפכה האמונית".

במקום אידאולוגיה מבוססת תורה, המציא לעצמו פייגלין אידאולוגיה משלו, פסבדו-אינטלקטואלית, שאמנם מרשימה מאוד את אלה שרגילים לקרוא ידיעות אחרונות, אבל שום הוגה דעות רציני, כל שכן בן תורה, לא יכול שלא לראות שהיא אחיזת עיניים (מה שלא אומר כמובן שלא מפוזרים להם, פה ושם, כמה דברים נקודתיים ראויים מצד עצמם).

את כל הניתוח הרעיוני הזה של פייגלין הבנתי מזמן וכתבתי עליו כבר לפני שנים, מיד עם הקמתה של זהות. הקדשתי לכך גם מאמרים ארוכים לפני הבחירות האחרונות. לדעתי זהות זה סיפור שנגמר. לא תהיה לה עוד תקומה. לא בגלל הפוליטיקה אלה בגלל האידאולוגיה. רבים מתומכיה הצטרפו אליה בגלל המצע הליברלי-כלכלי, שאותי לא מעניין כלל, ואני לא רואה בו את הפתרון לבעיות של תחיית האומה. לא זהו התחום שמהווה את בעיית התחיה אבל אלה שכן חשובה להם הנקודה הזו, יכולים למצוא מצע כלכלי ליברלי – שפוי, הגיוני, ולא סהרורי – הן בליכוד והן בימין החדש.

אותי מעניינים יותר אלה שהצטרפו למנהיגות יהודית בעבר, אלה שבאו אליה בגלל המהפכה האמונית, ונותרו נאמנים ל"זהות" בגלל הנושא הזה. כאן הלקח החשוב שצריך להסיק מהסיפור של זהות: אין גאולה בדור הזו ובתקופה הזו, לא אישית, אבל בוודאי שלא גאולה ציבורית, וגם לא תחייה ולא שיבת ציון, אלה מתוך תורת ישראל ומתוך הציבור האמוני. נקודה. וגם אם תהליך התפתחותו התודעתית עדיין מתמהמהת, אחכה לה. כאן נמצאת הבשורה ושום תחליף לא יוכל לבוא במקומה. תורת הרב קוק היא היא תורת הגאולה, וכל אידאולוגיה של גאולה שלא מבוססת עליה, כל שכן מתיימרת לבוא במקומה – תסתיים בבשורת הקאנביס.

לדעתי אלה שמאמינים במהפכה האמונית צריכים להשקיע את כוחם בתנועה הפוליטית שמייצגת עכשיו את ציבור הכיפות הסרוגות, ודווקא על שני אגפיה! כי אמנם אי אפשר בלי בסיס תורני רציני איתן מבורר ומוצק, ואת זה מביאים הרב פרץ וסמוטריץ, אבל גם אי אפשר בלי הפתיחות לציבור הרחב, ופיתוח הזהות היהודית, ואת זה מביאים כרגע שקד ובנט.

מי שרוצה לקדם את הגאולה במובנים האלה, יכול לעשות זאת רק באמצעות הציבור הזה, ובמובן הפוליטי – בתנועות הפוליטיות שמייצגות אותו. האם הן מושלמות? האם סמוטריץ, בנט ושקד כבר מיישמים את המהפכה האמונית. עדיין לא. בדיוק לכן אני תומך בהם. לא בגלל שהם מושלמים, אלא בגלל שהם לא. לכן הם זקוקים לתמיכה שלי. בהם צריך לתמוך, ואותם צריך לקדם. בסבלנות. באורך רוח. בלי קפדנות ועצבנות. ובלי קיצורי דרך. אין כאלה.

בדיוק כפי שחשבתי לפני למעלה מעשרים שנה, וכפי שגובש ונוסח ב"מהפכה האמונית", השלב הבא של התחייה ייצא מתוך הציבור האמוני ועל בסיס תורת הרק קוק. עשינו דרך ארוכה. הציבור הזה כבר בשל לתפקידו. תודעת מנהיגות כבר יש בחלקים רבים ממנו, אבל עדיין לא הגענו. כאן צריך להשקיע, ואותו צריך לקדם. ועם הרבה סבלנות.

לפני הבחירות הקודמות, בזמן שהטרנד של זהות היה בשיאו, כשה"באז" (שקראתי לו "פסיכוזה ציבורית") שלא יחזור כבר לעולם, היה מסנוור ורבים נסחפו אחריו, הסברתי שזו תופעה של תוהו, והערכתי שהיא עתידה להגיע למשבר ושבירה, ודווקא מתוך תהליכים פנימיים, מתוך עצמה. זהות התפרקה מבפנים, בכמה שלבים. הפעילים המרכזיים עזבו. התומכים נותרו מבולבלים, ואפילו חלק חשוב מהמועמדים שלה לכנסת והפעילים הנאמנים ביותר הכריזו בשבוע שעבר על תמיכה בימין החדש, ולא הלכו אחרי פייגלין אפילו לליכוד. ככה נראית שבירה. היה ברור לי שזה מה שבהכרח יקרה, היה לי גם ברור מדוע, אבל חובה עלי לומר את האמת: לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר. בהחלט הפתעת הבחירות.

תוהו קודם לתיקון, והקליפה קודמת לפרי ובשלב הופעתו של רעיון חדש אל ויציאתו אל הפועל, החיקוי המסולף ומשובש מופיע לפני המקור. יותר מאשר תרם פייגלין רעיונות לציבוריות הישראלית, והוא תרם כמה כאלה, בעיקר בתחום הכלכלי, הוא שיבש לחלוטין את הרעיון של מנהיגות יהודית והמהפכה האמונית. הוא בלבל לעצמו את המוח וגם לרבים אחרים. עכשיו צריך לברר, לנקות ולטהר את מושגים כמו "הזהות היהודית", "אין יותר ימין ושמאל", "האלטרנטיבה לימין ולשמאל", "התנגדות לכפיה דתית" ועוד ועוד – מושגים שהיו הבסיס לאידאולוגיה האמונית – ופייגלין שיבש אותם לחלוטין.

עכשיו, כשהקליפה נשרה, יוכל סוף סוף להתגלות הפרי בלי ההסתרה והבלבולים הרעיוניים שהקליפה גרמה לו.

(ישנם עוד לקחים חשובים שצריך להפיק מהסיפור של זהות, אבל הם חריפים מידי. נסתפק, לפחות בשלב זה, במה שכתבתי)









יום שישי, 6 בספטמבר 2019

נשק יום הדין של ימינה


ימינה חייבת להשתחרר מהתלות בנתניהו, מה"גם אנחנו ביבי", ולאמץ אסטרטגיה פוליטית שמשוחררת ממנו. לא רק שנתניהו סיפק לה את כל התירוצים לעשות זאת, אלא שהוא לא הותיר לה שום ברירה אחרת.



בס"ד
ו' באלול תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצהרתו של נתניהו בתחילת השבוע באלקנה על כוונתו להחיל את הריבונות הישראלית על הישובים ביהודה והשומרון היא לא פחות מהכרזת מלחמה פוליטית על ימינה ועל הציונות הדתית. הן המיקום – מכול בתי הספר בארץ בחר נתניהו לפתוח את שנת הלימודים דווקא בהתנחלות; והן התוכן – הבטחה שנועדה במיוחד לאוזניים סרוגות, שכול בר דעת מבין שאין לנתניהו שום כוונה לקיימה, שהרי יכול היה לעשות זאת בקלות כבר מזמן – מעידים שנתניהו הגיע לאלקנה במטרה אחת בלבד: לשתות את הקולות של הציונות הדתית.

הכרזת המלחמה הזאת אישרה סופית את האסטרטגיה של נתניהו לבחירות הקרובות: נתניהו מתכנן להקים ממשלה עם גנץ (בתוספת החרדים, עמיר פרץ ואם יתאפשר גם יעלון) אחרי שכחול-לבן תתפרק כצפוי מיד אחרי הבחירות ולפיד יעזוב אותה. בכדי לעשות זאת הוא חייב יותר מנדטים מכחול-לבן, והדרך הקלה ביותר להשיג אותם הוא לקחת אותם מימינה ומהציונות הדתית. לכן הוא הולך על הראש של ימינה בלי למצמץ. נתניהו אמנם זקוק גם ל-61 ממליצים בפני הנשיא, אבל אין מבחינתו שום הבדל אם הם יבואו מתוך הליכוד או מתוך ימינה.

התנהלותו של נתניהו הופכת את אסטרטגיית הבחירות של ימינה לבלתי רלוונטית. ימינה יצאה מתוך הנחה הגיונית וראויה, שנתניהו מוכן ללכת יד ביד עם הציונות הדתית. היא קשרה בו את גורלה, מחבקת אותו בכול הכנות והכוח, תומכת בו לראשות ומנסה לשמור עבורו על "גוש הימין" ועל "ממשלת הימין". מכאן באה גם ההתחייבות להמליץ עליו בפני הנשיא להרכבת הממשלה, התחייבות שעכשיו מתגלה כמוטעית. היום מתברר שהציונות הדתית לא באמת מעניינת את נתניהו. מבחינתו אין יותר "מחנה". גם לא "גוש הימין". מרגע שימינה התחייבה להמליץ עליו לנשיא, מבחינתו היא עשתה את שלה.  

כרשימה שמייצגת את הציונות הדתית ימינה חייבת ללכת לדרך עצמאית. היא הייתה חייבת לעשות זאת מלכתחילה מבחינה אידאולוגית, כפי שכתבתי כאן בעבר, אבל בשלב זה אין לה ברירה אלא לעשות זאת לפחות מבחינה פוליטית. היא חייבת להשתחרר מהתלות הזו בנתניהו, מה"גם אנחנו ביבי", ולאמץ אסטרטגיה פוליטית שמשוחררת ממנו. לא רק שנתניהו סיפק לה את כל התירוצים לעשות זאת, אלא שהוא לא הותיר לה שום ברירה אחרת.

נוכח התנהלותו העכשווית, ימינה חייבת לנטוש את נתניהו, בלי למצמץ, בלי אשליות ובלי שום סנטימנטים. כן, עכשיו, שבוע וחצי לפני הבחירות. מוטב מאוחר מלעולם לא. לראשי ימינה אסור לחזור שוב על הטעות של שתי מערכות הבחירות הקודמות. ימינה חייבת להבין שנתניהו הולך על הראש שלה; שלא רק שאין לו שום בעיה להשאיר אותה עם ששה-שבעה מנדטים, אלא שיש לו בכך אינטרס ברור; שהוא מבקש את נפשה; שזו מלחמה על הבית; שמבחינתה נתניהו הוא לא רק נטל אלא אויב פוליטי; שהקשיים האישיים גורמים לו למעול באמונה ולחסל אותה. האינטרס של ימינה הוא שבראש הליכוד יעמוד אדם אחר, שמשוחרר מנטל הבעיות האישיות שגורמות לנתניהו למעול בבעלי בריתו; אדם שיכבד את הברית ההיסטורית שבין הציונות הדתית והליכוד. נתניהו הביא במו ידיו למצב שבו גם חפצי טובתו חייבים לנטוש אותו.

אין לי ספק שראשי ימינה מודעים לכך שיש בידיהם את נשק יום הדין כנגד נתניהו. נוכח התנהלותו הגיע הזמן שיישקלו להשתמש בו. עליהם להבהיר לנתניהו: התחייבותנו להמליץ עליך בפני הנשיא מותנית בכך שיהיו לנו לפחות עשרה מנדטים, כפי שהסקרים העניקו לנו ביציבות לאורך שבועות ארוכים. כל מנדט מתחת לזה, הוא מנדט שאתה שתית לנו בישורת האחרונה. אי לכך אם נקבל בבחירות פחות מעשרה מנדטים, אנחנו לא מתחייבים להמליץ עליך לנשיא. את המנדטים שאתה מחפש עליך לקושש אצל ליברמן או כחול-לבן.

הכרזה כזו תטרוף את הקלפים של מערכת הבחירות הזו ושל האסטרטגיה כפוית הטובה של נתניהו. היא תפתח את מערכת הבחירות מחדש. היא גם עשויה להביא לנפילת נתניהו. לימינה אין ברירה אלא לעשות זאת אם היא חפצה בחיים. היא לא חייבת להתאבד בשבילו. ראש תחת ראש.

סביר שמהלך כזה יוריד מידית כמה מנדטים של ימינה שירוצו להציל את נתניהו. אבל אלה בדיוק המנדטים שנתניהו מתכנן לשתות והם היו יורדים ממילא. עכשיו הוא יצטרך להזיע בכדי שהם לא יעזבו את ימינה. בעיה שלו. ומי יודע, ייתכן שזקיפות הקומה הפוליטית ורוח הלחימה האלה, יביאו לימינה מנדטים חדשים, בין השאר מאנשי "רק לא ביבי". כך או כך, עם המנדטים שיישארו לימינה בעקבות המהלך, כמה שיישארו, היא תוכל להביא לחלופי הנהגה בליכוד, ולהיפטר אחת ולתמיד מנתניהו.

הציונות הדתית חייבת ללמד את נתניהו שבעלי ברית צריך לכבד, ושמי שחי בבית זכוכית חייב להיזהר מלזרוק אבנים, ושלא רק הראש של ימינה חשוף אלא גם שלו עצמו. היא תעשה זאת רק אם תשכיל שלא להיות אסקופה הנדרסת לפניו; רק אם תשתחרר ממנו.

כאמור, להערכתי ראשי ימינה מודעים לאסטרטגיה הזו, אבל העדיפו עד עכשיו לא לשבור את הכלים. נוכח התנהלותו של נתניהו, לא בטוח שנותרה להם ברירה.

יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

שקיעתה של מפלגת העבודה


מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. אפשר שהיא לא תעבור את אחוז החסימה, דבר שיהפוך את הבחירות הקרובות, בלי קשר לתוצאה הפוליטית שלהן, לבחירות היסטוריות.



בס"ד
א' באלול, תשע"ט
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

לא הרבה קורה בינתיים במערכת הבחירות. אפשר שהסיבות הן חום הקיץ, תקופת החופשות או סתם העייפות של כולנו מהבחירות החוזרות שנכפו עלינו. מה שבכול זאת יכול להפוך את מערכת הבחירות הזו לבלתי נשכחת הוא דווקא מה שמתרחש בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

מפלגת העבודה מקרטעת בסקרים. חמישה-ששה מנדטים הם אזור מסוכן, במיוחד כשאתה נמצא במומנטום אלקטורלי שלילי. אפשר שמפלגת העבודה לא תעבור את אחוז החסימה, וזה כבר יהפוך את הבחירות הקרובות, בלי קשר לתוצאה הפוליטית שלהן, לבחירות היסטוריות.

אם כך יקרה יהיה זה סופו של עידן וקיצה של תקופה בתולדות שיבת ציון המודרנית. ממש היסטוריה. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, למעט תקופה קצרה בימי אהוד ברק, לא ראתה מפלגת העבודה את ראשות הממשלה. אין ספק שההסכמים חסרי האחריות הללו ואימוץ הרעיון של שתי המדינות הם הגורם הפוליטי העיקרי להתנוונותה של העבודה, אבל בעומק הדברים לא הסכמי אוסלו היו הסיבה לשקיעה הזו; הם היו תוצאתה.

שקיעתה של מפלגת העבודה, שהייתה הכוח המרכזי בהקמת המדינה, היא תוצאה של אובדן החזון, שקיעת הרוח ואובדנו של האידאליזם הציוני, שהם היו תפארתה ומקור כוחה. שקיעת הרוח הזו, חוסר היכולת להמשיך את תנופת ההגשמה הציונית, קדמה לתהליך אוסלו. הסכמי אוסלו היו התוצאה שלה. הם היו, בין היתר, ניסיון אחרון למנוע את עלייתם של כוחות חדשים להנהגת האומה, כוחות הימין בישראל ובראשם חלוצי ההתנחלות, על כל מה שהם מייצגים. לא רק שהסכמי אוסלו לא מנעו את עלייתם של הכוחות האלה, אלא שהם האיצו אותה. הם הוכיחו לציבור שהשמאל הישראלי כבר איננו אחראי ואיננו ראוי לאמונו. הבור שכרתה העבודה לאחרים – הפך לקברה.

המפה הפוליטית הנוכחית מציגה את שקיעתה של מפלגת העבודה כתהליך של בירור אידאי. העבודה מתפרקת לשניים: "המחנה הדמוקרטי" מחד, ו"כחול לבן" מאידך. הראשון מנקז אליו את כל היסודות השליליים שהיו באידיאולוגיה של השמאל הציוני: ההתכחשות למסורת ישראל, כפיפות הקומה בפני מקורות אידאיים זרים, השנאה העצמית, הכפירה הדתית, הניתוק ממקורות החיות הישראלית וכדומה. היסודות האלה, שהיו במינון ראוי שאפשר את הצלחת מפעלה של תנועת העבודה ההיסטורית בבחינת השמרים שבעיסה, יוצאים היום לאור במחנה הדמוקרטי בצורתם ההרסנית. המחנה הדמוקרטי כולו, ובמיוחד מר"צ, הפך לאתר סילוק הפסולת של השמאל הישראלי ההיסטורי. הוא כבר לא רק פוסט ציוני אלה הופך אט אט לאנטי ציוני, ומייצג פוליטית את הכוחות השואפים לחיסול הציונות מבפנים.

מאידך, הצד החיובי שהיה בתנועת העבודה מתנקז לכחול לבן. בכחול לבן, למעט לפיד, אמנם אין יסודות אידאיים שליליים והרסניים, אבל רק משום שאין בה שום יסודות אידאיים בכלל. מבחינה אידאולוגית כחול לבן היא תמצית הכלום והשום דבר. אין לה הצעה למדיניות אחרת מאשר זו שמוביל היום הליכוד בשום תחום. כל השאיפה שלה מתמצת בחתירה לעמדות כוח, להשפעה פוליטית, לכיבודים, להשתתפות בחלוקת השלל, ההטבות והתקציבים, ובייצוג האינטרסים של בעלי ההון, וועדי העובדים הגדולים וכדומה.

אחרי שלמדה בבחירות האחרונות שהיא איננה יכולה לרשת את הליכוד, נותרה בכחול לבן רק השאיפה להשתתף עמו במה שהוא מצליח לעשות גם בלעדיה: תחזוקת הווה. כמו הליכוד, גם לכחול לבן, אין שום שאיפה מעבר לניהול ההווה. לשניהן אין שום חזון ושום אופק היסטורי. כמובן, במסגרת תחזוקת ההווה, מנסה הליכוד בהנהגת נתניהו לשפר עמדות, להיטיב תנאים, להרוויח נקודות, מה שבא לידי ביטוי ביחסים הבינלאומיים המשופרים ובמצב הכלכלי, אבל בשום פנים ואופן אין הוא מוכן לעלות קומה, לחרוג ממסגרת ההוויה הלאומית העכשווית, לפרוץ קדימה, או להכריע סוגיות היסטוריות. לא במאבק על ארץ ישראל, לא במאבק על הזהות היהודית בחברה הישראלית, לא בשינוי יסודי של מערכת המשפט, לא במאבק מול הטרור בכלל והחמאס בפרט, ועוד. הליכוד הוא קידוש ההווה ותו לא. כל מה ששואפת אליו כחול לבן, כיורשת סתמית וריקה מתוכן של מפלגת העבודה ההיסטורית, הוא השתתפות בחלוקת השלל של ההווה הזה.
זו הסיבה המרכזית לכך שנתניהו מכוון להקמת קואליציה עם כחול לבן. בתור מי שהתמחה בניהול ההווה, ביצורו ושמירה עקשנית עליו – גם מפני העתיד – שמאל ישראלי חלוש, כנוע ונרפה מהסוג שמייצג גנץ, שמאל חף מאידיאולוגיה, מתאים לנתניהו כמו כפפה ליד. בדיוק מאותה הסיבה שגם החרדים מתאימים לו כל כך.
מבחינה אידאולוגית כבר אין היום ימין ושמאל, רק מרכז אחד גדול. בין אם תעבור העבודה את אחוז החסימה ובין אם לאו, אין לקידוש ההווה של נתניהו כבר שום אופוזיציה רצינית משמאל.


      


יום שישי, 9 באוגוסט 2019

סוף עידן נתניהו?


אין שום סיבה שרשימת הימין המאוחד תתלה את גורלה בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט. אדרבה, זו בדיוק הסיטואציה הפוליטית וזהו הזמן שבהם ראוי לציונות הדתית להשתחרר מהכפיפות הפוליטית ההיסטורית לליכוד ולצאת לדרך עצמאית.


בס"ד
ח' במנחם-אב, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצהרת הנאמנות עליה החתים השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו את חברי סיעת הליכוד מעידה על שלב נוסף בהתערערות מעמדו הפוליטי. על המובן מאליו אין צורך להחתים ואכן בעבר לא ראה נתניהו צורך בהצהרת נאמנות שכזו. אלא שהיום כנראה גם נתניהו חש שמעמדו הפוליטי הולך ומתערער ומכאן הצורך הדחוף בהחתמה המשונה.

ייתכן שהמצב הפוליטי שיצר אביגדור ליברמן מסמן את סוף עידן נתניהו. אין צורך לפרט את כל הישגיו הרבים של ראש הממשלה; כולם מכירים אותם היטב כולל יריביו הפוליטיים. אבל לכל דבר טוב יש סוף, ובפרספקטיבה היסטורית גם עידן נתניהו מתקרב כנראה לסיומו. עם כל מעלותיו יש לו גם חסרונות, כמו לכל מנהיג אחר. את מעלותיו הוא כבר הוכיח והפיק מהם ברכה גדולה לעם ישראל ולמדינת ישראל. עכשיו מתחילים להתגלות חסרונותיו וראש לכולם הוא נכונותו להותיר את תביעתם הלאומית השקרית של הפלסטינים לבעלות על הארץ הזו על כנה, ולא להכריע אותה. זו הסיבה העמוקה, ההיסטורית, לכך שהגיע זמנו לפנות את מקומו.  

עורכי הסקרים, וגם לא מעט פוליטיקאים מדברים עדיין על גושים, גוש הימין וגוש השמאל, אבל נראה שזהו אנכרוניזם. בעקבות המהלך של ליברמן קשה להמשיך לדבר על גושים. המבנה הזה של גושים הולך ומתרסק לנגד עינינו ושום תבנית או מבנה חדשים עדיין לא מסתמנים באופק. נראה שאנחנו נכנסים לתקופת מעבר של כאוס פוליטי שבו יהיה כוחות שונים, שלא בהכרח מזוהים על פי הגושים המסורתיים. מציאות כזו פותחת אינספור אפשרויות לקואליציות עתידיות שונות ומשונות, שכרגע לא יכולות אפילו לעלות על הדעת. גם השאלה כמה מנדטים תקבל כל תנועה פוליטית בבחירות הקרובות מסבכת את הערכת האפשרויות. אף אחד לא יודע באמת מה ילד יום.

במציאות כזו ייתכן מאוד שמפלגת הליכוד לא תרכיב כלל את הממשלה הבאה, ואולי אפילו לא תהיה חלק מהקואליציה. אם אכן ייכנס הליכוד לתקופה של חילופי דורות בהנהגה, סביר שהוא יצטרך לשם כך לשבת קדנציה אחת, אולי קצרה, באופוזיציה. קשה לראות את נתניהו מכיר במצבו ומפנה את מקומו בצורה מסודרת לאישיות אחרת בליכוד בלי תהליך כזה.

בתקופת המעבר הזו אין שום סיבה שרשימת הימין המאוחד תתלה את גורלה בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט. אדרבה, זו בדיוק הסיטואציה הפוליטית וזהו הזמן שבהם ראוי לציונות הדתית להשתחרר מהכפיפות הפוליטית ההיסטורית לליכוד ולצאת לדרך עצמאית. התלות רבת השנים של הציונות הדתית בליכוד היוותה עבורה רחם פוליטי חיובי ואפשרה לה להתפתח ולקדם את עם ישראל על פי דרכה, אבל עתה הגיע כנראה הזמן לזקיפת הקומה ולהצבתה של הציונות הדתית ככוח פוליטי עצמאי שאיננו מחויב אוטומטית לליכוד.

בחלק מן הסקרים הנערכים בימים אלה מתגלה הימין המאוחד כתנועה השלישית בגודלה אחרי הליכוד וכחול לבן. המסה הפוליטית שנוצרה בעקבות האיחוד האחרון היא משמעותית ביותר. היא מהווה בסיס כוח שמאפשר לצרף אליו קהלים חדשים, שכן כוח מביא עוד כוח, תנופה יוצרת תאוצה, ומסה מושכת אליה מסה נוספת.

כרגע ההסברה של הימין המאוחד מרוכזת סביב המותג של "ימין אידאולוגי". זהו אמנם מהלך הסברתי מחויב המציאות אבל לא בטוח שיש לו אופקים גדולים, ולכן אין להסתפק בו. המותג שיכול לחדור לעומק השטח של היריבים הפוליטיים, ובעיקר להביא מנדטים מכחול-לבן הוא דווקא הזהות היהודית.

האמירה ש"אין יותר דתיים וחילוניים, כולנו יהודים", אינה רק אמת סוציולוגית ואידאית שהולכת ומתממשת בדור הזה, ובעיקר בין צעיריו, אלא גם בשורה פוליטית. היא גם התשובה הראויה לקמפיין השנאה של לפיד וליברמן. הציונות הדתית צריכה להיות באופן טבעי נושאת הדגל של הבשורה הזו, שאינה סותרת את הצד התורני שלה. אדרבה, הצד התורני הוא שמאפשר אותה; הוא ששומר ומבטיח שהבשורה הזו תצא לציבור הרחב בתיקון ולא בצורה מקולקלת משובשת ומעוותת, כפי שראינו לאחרונה ביותר מתופעה אחת.

החשבון הפוליטי הזה הוא רק ביטוי לתהליכי עומק היסטוריים. שקיעתה של מפלגת העבודה עד לכדי אפשרות סבירה להיעלמותה בבחירות הקרובות איננה מקרית: היא ביטוי עמוק לתהליך היסטורי של מעבר משלב א' של שיבת ציון, שהיה מבוסס על תודעה חילונית אירופאית, לשלב ב' שלה שלא יכול להיות מבוסס אלא על תודעה יהודית.

מבחינה היסטורית, השמאל הישראלי מייצג את העבר. הליכוד הוא תמצית ההווה. הציונות הדתית מסמנת את השלב הבא. הסיטואציה הפוליטית הנוכחית, על כל הכאוס שבה, על כל האפשרויות לסדר תבנית ומבנה חדשים בפוליטיקה הישראלית, מחייבת אותנו לזקוף קומה ולצאת לדרך פוליטית עצמאית. ממש כאותו מזל ברקיע היא מכה אותנו ואומרת לנו "גדלו!"


יום שישי, 2 באוגוסט 2019

לא רק חיבור טכני


כרגע האיחוד הפוליטי בציונות הדתית הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק.


בס"ד
ר"ח, א' מנחם-אב, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

האיחוד הפוליטי המבורך בציונות הדתית נראה לכאורה כצעד לאחור, חזרה למצב שהיה לפני הפרישה של בנט ושקד מ"הבית היהודי". לכאורה דבר לא התחדש ומהלך ההיפרדות היה לשווא. אבל עיון מדוקדק מעיד שלא כך הם פני הדברים.

לפני הפרישה של בנט ושקד התרוצצו בציונות הדתית שני יסודות. האחד, הוותיק יותר, שביטא מורשת רבת שנים היה זה של בנייה פנימה. לא רק של שמירת האינטרסים המגזריים והגבלת העיסוק לנושאים החשובים למגזר, אלא גם של מגמה אידאולוגית ותורנית של העמקת השורשים, "תחיית הקודש", פיתוח והעצמה של הצד התורני תוך התמקדות בציונות הדתית עצמה ובבניינה.

עם בואם של בנט ושקד, בעקבות בחירות 2013, החל להתפתח היסוד השני, והוא השאיפה ליציאה מגבולות המגזר, הנטייה לפתיחות כלפי הציבור הכללי, לחיבוק והכלה שלו, בשאיפה לא רק להתקיים לידו ולזכות להכרה, אלא גם לצרף קהלים חדשים, להשפיע בנושאים לאומיים ואפילו לחתור להנהגה. היסוד הזה היה תמיד בציונות הדתית אבל במצב לטנטי, רדום ולא מפותח. מידי פעם הוא הבליח, כמו ב"תחייה" למשל, אבל נכשל משום שהיה בוסרי והקדים את זמנו.

היסוד השני, שבו דגל בנט, עורר בשנים האחרונות מתיחות רבה ואי שקט בתנועה. אפשר להיזכר בפרשת אלי אוחנה לדוגמה, בקבלת הפנים הקרירה לה זכה ינון מגל בעת הצטרפותו ועוד. בגלל המגמה הזו הואשם בנט שוב ושוב על ידי רבנים ופוליטיקאים שהיסוד הראשון היה חשוב להם. לשיאה הגיעה הביקורת בהגדרתו כ"רפורמי", או כ"ניאו-רפורמי", ועוד עלבונות מסוג זה. היסוד השני לא קיבל את מקומו הראוי, לא הוכר כחיוני ולא זכה ללגיטימציה. המתח הרב בין שתי המגמות וההתנגשות ביניהן הביאו לפרישה של בנט ושקד.

כשמתבוננים בתבנית הדינמיקה הזו, של חיבור לא שקט ולא מבורר של שני יסודות, היפרדותם ואז חיבורם מחדש, אי אפשר שלא להיזכר בסיפור של אדם וחוה, ובפרשנות שניתנה לו על ידי חז"ל. הסיפור של אדם וחווה איננו רק ובעיקר סיפור של מה שקרה. זהו סיפורה של דינמיקה אופיינית המתרחשת כאן ועכשיו באינסוף מישורים ודרכים, בכול זוגיות שהיא ובכל תחומי החיים. הקונצפט עליו מדובר נקרא בספרים "עיקרון הנסירה".

בתחילה היה הצד הנקבי רק צד אחד של המכלול, צלע אחת בלבד, הכלולה ובלועה לחלוטין בתוך הצד הזכרי, בלי שיינתן לה מקום ומעמד משל עצמה, בלי שהיא תזכה "להגדרה עצמית", בלי שיותן לה להתפתח למלוא שיעור קומתה. כאן בא הכרח הנסירה, ההפרדה בין שני היסודות, הוצאת הצד שלא זכה לאוטונומיה מלאה החוצה, והעמדתו כיסוד בפני עצמו. "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. וייבן... את הצלע...". הממד הבלוע, זה שלא זכה להכרה, מופיע כיחידה עצמאית, מפותחת ואוטונומית. עכשיו הוא "לובש בשר", מופיע כשלעצמו, כ"יש".

בשלב זה, רק אחרי שהיסוד "המדוכא" (אם לנקוט במושגים פמיניסטיים) זוכה לעצמאות, רק אחרי ששני היסודות מופיעים כשלעצמם, הם יכולים לשוב ולהתחבר חיבור מתוקן. עכשיו יכול היסוד הראשון גם להכיר בערכו ובחשיבותו של היסוד השני שהיה בלוע וכלול בו בתחילה: "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי."

שני היסודות האלה, שבעקבות הספרים ניתן לקרוא להם גם "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו", שניהם חשובים. לא רק שלשניהם יש מקום, אלא שבסופו של דבר הם אינם יכולים זה ללא זה ומשלימים זה את זה. את הכישלון הפוליטי של "הימין החדש" ניתן להסביר בהסברים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל בעומקם של דברים ברור שהיסוד הזה של פתיחות לציבור הכללי לא יכול להתקיים בלי הגרעין המקורי ממנו יצא. "דיברה תורה בלשון בני אדם"; ריבונו של עולם מדבר אתנו בפוליטיקה ובמנדטים, אבל דרכם הוא מעביר לנו מסר חשוב: גם כשיוצאים למרחב, צריך לשמור את הקשר עם הבית, עם הבסיס, כי בלעדיו מאבדים את הדרך.

גם המגמה של השמירה העצמית, של הבנייה פנימה, של העמקת השורשים והדאגה לבית, זו שמכונה לפעמים בשטחיות ובלעג "מגזרית", איננה יכולה להסתפק בעצמה. כשמגיע הזמן שהאור המאיר לעצמו יחל להאיר גם לזולתו, לציבור הרחב, לאומה כולה, הוא לא יכול להמשיך להסתגר. הוא חייב להופיע מתוך עצמו את יסוד הפתיחות – על כל מה שכלול בו וכל המתחייב ממנו – להכיר בחשיבותו ובערכו ולתת לו את המקום הראוי לו.

כרגע האיחוד הפוליטי הזה הוא "בלוק טכני" בלבד. הוא נכפה עלינו "הר כגיגית". הכורח הזה בחיבור המחודש חושף את המשמעות העמוקה שלו: שני הצדדים זקוקים זה לזה ומשלימים אהדדי. יש לקוות שהחיבור הטכני הזה יהפוך בהמשך לשיתוף פעולה הדוק, ובהמשך יתעלה גם לאחדות אורגנית של שני היסודות, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל.




 

יום שישי, 26 ביולי 2019

עם ישראל מחכה לנו

איילת שקד – לא למרות שאיננה "דתית", אלא בגלל שאיננה "דתית" – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע זאת. 


בס"ד
כ"ג בתמוז, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון:)

את ציבור הכיפות הסרוגות הכרתי לראשונה בעת שירותי הצבאי. הייתי מ"מ בפלוגה של הסדרניקים שהמ"פ שלה היה משה הגר, כיום ראש המכינה ביתיר. ישבנו בחולות בלוזה שבסיני, כשלושים קילומטר מתעלת סואץ, מבודדים מכול העולם. עד אז כמעט לא פגשתי דתיים. בסביבה האליטיסטית שבה גדלתי, בהר הכרמל בחיפה, היו כמה כאלה אבל הם היו שקופים.

רק שם, בבלוזה, כשחיינו בעולם שמטבע הדברים היה להם בו השפעה דומיננטית, הכרתי אותם באמת. שם, בבלוזה, פגשתי שוב את האידאליזם הציוני, זה שעליו חונכתי וגדלתי, ושבחוגים בהם סבבתי עד אז כבר שקע ואבד.  

זכור לי במיוחד מוצאי שבת אחד שבו "סחב" אותי משה הגר ל"מחנה קדום" לפגוש את חלוצי גרעין אלון מורה, שלאחר שבע עליות שנכשלו קיבלו אישור להתיישב במחנה בכמה קראוונים. כולם שם הכירו את כולם, כמו במשפחה או בשבט של בני עקיבא, ואני הייתי הזר המתבונן מבחוץ. נשבתי בקסם. ביומן ששרבטתי לעצמי באותם ימים, כדרכם של צעירים, כתבתי לעצמי את המשפט הבא, בערך: "אני לא יודע אם יש אלוהים או לא, אבל אם זו התוצאה של האמונה שהוא קיים, אז כנראה שהוא קיים".

הבנתי אז שאנשי הכיפות הסרוגות והמתנחלים בראשם, עומדים להיות בדור הבא מה שאנשי "ההתיישבות העובדת" היו בדורות של הקמת המדינה. מאז כל עולמי נסוב סביב האמונה והתובנה הזו, במאמץ "לפעול עם א-ל", לשים כתף ולקדם את התהליך ההיסטורי התודעתי הזה.

הקדמתי את כול הסיפור הזה בשביל להסביר מדוע לדעתי איילת שקד צריכה לעמוד בראש מחנה הציונות הדתית. במהלך הקמפיין של "הימין החדש" לקראת הבחירות האחרונות, יצא לי להחליף מסרונים פעם אחת או שתיים עם שקד. במסרון ששלחה לי בעקבות אחד הפוסטים שלי בפייסבוק, כתבה, בין השאר, את המשפט הבא: "מה שכתבת על היופי של הכיפות הסרוגות והעוצמה. כשהייתי "בבית היהודי" תמיד שיגע אותי שהציבור הרחב לא רואה את זה". שמרתי לעצמי את המסרון הזה.

זהו. מבחינתי המשפט הזה, מתוך ההקשר של אותה התכתבות, היה כל מה שהייתי צריך בכדי להבין מאין באה שקד ומה מניע אותה. זיהיתי אצלה את אותה נקודה בדיוק שהביאה אותי לציבור הזה, ושאותה תיארתי באריכות למעלה. איילת, כמוני, אולי בלי ללמוד "אורות" ובלי לנסח לעצמה את הדברים באידאולוגיה מסודרת ומקיפה, אבל מתוך אינטואיציה עמוקה, הבינה שעם ישראל מחכה לציונות הדתית. שבפרספקטיבה היסטורית היא הדבר הבא.

את התובנה הזו, שעם ישראל מחכה לציונות הדתית, קל יותר להבין למי שבא אליה מבחוץ. מי שלומד את כתבי הרב קוק יכול ואמור להבין את זה, אבל זה עדיין רק בשכל, לא כחוויית חיים. הוא לא יכול לדעת מתוך חוויה פנימית עד כמה הדבר נכון. את העובדה שעם ישראל מחכה לציונות הדתית אי אפשר לראות בסקרים. אי אפשר למדוד אותה. עם ישראל עצמו עדיין איננו יודע אותה. היא בבחינת מה שכתוב בספר הזוהר "ליבא לפומא לא גליא", הלב לא מגלה לפה. כלומר, היא נמצאת מעל סף ההכרה והתודעה, ועדיין לא יכולה להתנסח במילים ובמושגים.

בכדי להעלות את האמת הזו לתודעה, בכדי לחשוף אותה לעם ישראל עצמו, בכדי להביא אותו להכרה מלאה בדברים, צריך מישהו שבא משם. מישהו שיודע את האמת הזו מתוך עצמו. מישהו שבא מהציבור הכללי, מישהו שנולד וגדל שם, ויכול לשדר לו באותו תדר. מישהו שמדבר בשפתו, במובן העמוק של הביטוי.

לכן אנחנו זקוקים לאיילת שקד בראש. מהעמדה הזו היא תוכל ליילד מתוך מעגלים לא קטנים בציבוריות הישראלית את ההזדהות עם הכיפות הסרוגות, שנמצאת בהם, על סף התודעה, והם עדיין לא יודעים לקרוא לה בשמה. זה לא רק עניין של יותר מנדטים, שאגב, אף אחד מאתנו לא יכול לשער עד כמה יותר. העניין חשוב מכך: זה אמור לקדם את התהליך ההיסטורי של התפתחות התודעה הישראלית בתהליך של שיבת ציון. המשבר שאנו עוברים היום כעם הוא משבר תודעה, "בין השמשות" של מעבר מתודעה ציונית-חילונית לתודעה ציונית-יהודית. הוא שעומד בשורשן של כל הבעיות של העם בדור הזה ופתרונן תלוי בהשלמת המעבר התודעתי האמור.  

חלקים לא מעטים של הציבור הישראלי מחכים לציונות הדתית, ודווקא על כל גווניה. איילת שקד – לא למרות שאיננה "דתית", אלא בגלל שאיננה "דתית" – מסוגלת להביא בפני עם ישראל את פניה היפות של הציונות הדתית, אלה שעם ישראל מחכה להן גם אם הוא עצמו עדיין לא יודע זאת.