יום שישי, 8 בנובמבר 2019

יהדות הגולה אינה לגיטימית


כבר יש לנו מכוני מחקר שעוסקים ביהדות הגולה. אלו הן הישיבות שבהן לומדים את המהר"ל, המסביר מדוע הגלות אינה נורמלית, ומדוע אנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו אינו רק שלם, מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.


בס"ד
י' בחשוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


צביקה קליין, הכתב המסור של "מקור ראשון" לענייני יהדות הגולה, עושה עבודת קודש. הוא מביא לנו את הקולות, מעלה את הבעיות, הקשיים, המחלוקות והכאבים, ומעדכן אותנו בכל המתחדש בתחום. בשבוע שעבר הוא טען כאן ש"הימין הפקיר את התפוצות" ותבע מאתנו להתייחס לסוגיה. "ימנים יקרים, איפה אתם?", כתב.

אלא שהתשובה לשאלה של קליין נמצאת בגוף מאמרו. המאמר זרוע בהנחות יסודות וקביעות מובנות מאליהן, שהן עצמן מסבירות מדוע קולו הברור של הימין איננו נשמע. כשאלו הן נקודות המוצא בסוגיה, אי אפשר לשמוע את הקול.  

נתחיל מהשימוש המובן מאליו במושג "יהדות התפוצות" במקום במושג "יהדות הגולה", שימוש שמנציח את הבעיה ומכחיש את פתרונה, כפי שיוסבר מיד. בהמשך מדבר קליין שוב ושוב על "מורכבות" הנושא. הוא תובע "עמדה מורכבת" ו"הבנה של המורכבות". אבל לב ליבה של הסוגיה הוא פשוט; "המורכבות" נוצרת רק כשמתכחשים לנקודת המוצא האמונית היחידה האפשרית בנושא: הקיום היהודי בגולה הוא לא נורמאלי ולא לגיטימי. נקודה. במילים אלה התבטא המהר"ל, כך קבע יהודה הלוי, וכך עולה מתורת ישראל שבכתב ושבע"פ. מי שאלה אינם מספיקים לו, יכול לצרף אליהם את בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון.
לאורך כל ימי הגלות לא הייתה ברירה אלא להשלים עם קיום יהודי בגולה, אבל גם אז בלי לתת לו לגיטימציה ובוודאי בלי לא להפוך אותו לאידאל. היום, כשאנחנו נמצאים בתהליכי תחייה מתקדמים, נקודת המוצא הערכית והמוסרית היחידה לדיון בסוגיה היא שהקיום היהודי בגלות איננו לגיטימי, ושמקומם של כול היהודים הוא כאן בארץ ישראל. זו קביעה פשוטה ולא מורכבת כלל.

בהמשך מניח קליין ש"גם בעוד שבעים שנה יחיו קהילות יהודיות מחוץ לישראל". גולת צפון אפריקה והמזרח עלתה לארץ ישראל. גם גולת אירופה הולכת ועוברת מן העולם לנגד עינינו. ההנחה שדינה של יהדות ארה"ב יהיה שונה בעייתית מאוד, לא רק לנוכח התהליך ההיסטורי של שיבת ציון שמחייב להניח שגם קיצה קרב, ונקווה שבעליה, אלא גם נוכח התהליכים המתחוללים היום בארה"ב. קליין מזלזל ברבנים ש"טוענים שיהדות התפוצות הולכת ונעלמת", אבל אלו הן העובדות.

את הקריאה שלו מפנה קליין ל"מכוני המחקר של הימין השמרני", כתובת שגויה בעליל. הימין השמרני שלנו יונק את מחשבתו מהמערב בכלל ומיהדות ארה"ב בפרט. כל ההבדל בין וועידת עיתון "הארץ" והגישה הפרוגרסיבית שלה, לבין זו של הימין השמרני, הוא שהראשונים משתדלים לייבא לכאן את הבעיות של יהדות אמריקה, וכולנו יודעים מדוע, והאחרונים משתדלים לייבא לכאן את הפתרונות שלה, שעניינן לנסות להנציח גלות זו. לא אור העבר של השמרנות יוכל לעזור ליהדות ארה"ב, אלא דווקא אור העתיד, אורה של ארץ ישראל, אורן של התחייה והגאולה.

גם עצם הפניה "למכוני המחקר" מוטעית. יש לנו כבר מכוני מחקר שעוסקים בסוגית יהדות הגולה, מצבה, בעיותיה ועתידה. הם משמיעים בסוגיה קול ערכי ומוסרי בהיר וצלול. יש לנו לפחות עשרות "מכוני חקר" כאלה, אם לא מאות. אלו הן כל אותן ישיבות בהן לומדים, בין השאר, את ספרו של המהר"ל "נצח ישראל", שבו הוא מסביר מהי הגלות, מדוע היא לא נורמלית, מה מעמדה, מה מהותה ועניינה, למה היא עתידה להסתיים ומדוע כולנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו של המהר"ל בסוגיה איננו רק שלם מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.

אבל כשמחפשים את הפתרון בשיטות מחקר מערביות, מתוך ניסיון למצוא את האמת ב"כלים מדעיים" של סקרים ומחקרים, מתוך הנחות יסוד מופרכות, בעזרת משרות אקדמיות, קרנות ותקציבי מחקר, במקום לחקור את הנושא מתוך תורת חיינו, מתוך גישה אמונית, מתוך האמת הישראלית, אזי הופכת הסוגיה פתאום ל"מורכבת". מאוד מורכבת.

אני מעריך מאוד את עבודתו החשובה והמסורה של צביקה קליין ואם אני חריף בדבריי הרי זה רק למען הפולמוס וחידוד העמדות, ולא מתוך זלזול חלילה. ישנו קול ברור וצלול שיוצא מארץ ישראל ליהדות הגולה, צביקה. הוא לא נשמע משום שלא רוצים לשמוע אותו. לא שם ולא כאן. הוא לא קל, הוא תובעני, לא נוח להשמיע אותו, אבל בסופו של דבר אין בלתו: הגלות הולכת ומסתיימת ואנחנו בעיצומה של התחייה.

אין היום צידוק משמעותי לחיים יהודיים בגולה. אור גדול מאיר עלינו כאן בארץ ישראל, אור של התחייה והגאולה להן חיכינו אלפיים שנה. השמעת הקול הזה היא חובתנו כלפי אחינו שבגולה והיא גם עיקר העזרה שאנחנו יכולים להושיט להם. זו נקודת המוצא היחידה שיכולה להוות בסיס כן ורציני ליחסינו עם יהדות הגולה. כשיוצאים מנקודת ההנחה הזאת, ישנן עדיין סוגיות רבות שמחייבות בירור והתייחסות ספציפית, אבל הן נהיות הרבה פחות "מורכבות".  

  






יום שישי, 1 בנובמבר 2019

קיר הברזל היהודי


גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, וכך רוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה.


בס"ד
ג' בחשוון, תש"פ 
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ככול שהסאגה הפוליטית נמשכת וככול שמתרבים הספינים, ההצהרות, הפסילות, ההכפשות, הדמגוגיה והדיווחים המגמתיים והסותרים, הם נהפכים לרעש רקע חסר משמעות ומפסיקים להסתיר את טיבו האמתי של המאבק המתחולל, שמשתקף אמנם במישור הפוליטי אבל בשורשו הוא מאבק היסטורי על אופייה של החברה הישראלית.    

מצד אחד עומד גוש הימין, בראשותו של בנימין נתניהו. יש לו יסודות איתנים ושורשים עמוקים. הוא כמובן משקף אינטרסים פוליטיים ונאמנויות פוליטיות, אבל מעל ומעבר לכל אלה יש בו סנטימנט יסודי משותף, הומוגניות יחסית, והוא משקף תפיסה אידאולוגית ברורה, גם אם איננה מנוסחת באופן מפורש: ישראל יהודית.

הגוש הזה מורכב משני כוחות מרכזיים ויסודיים בעם ישראל שמושרשים בו מאז ומתמיד: הלאומיות והדתיות. התוכן המשותף הזה של "ישראל יהודית" הוא שנמצא בבסיס אחדותו של הגוש והוא שמקנה לו את כוח עמידתו. הבלוק הזה מייצג את הרוב היהודי במדינה ומהווה את ליבה של החברה הישראלית, והיה מקים ממשלה בקלות, לולא החליט אביגדור ליברמן לחצות את הקווים מסיבות של נקמנות אישית. ייתכן אמנם שלחלק ממרכיבי הגוש הזה ישנם אינטרסים זמניים, מקומיים, משניים, להתכחש להתחייבות לגוש ולעבור לצד השני לשם רווחים פוליטיים כאלה או אחרים, אבל הדבק שיוצר את הגוש חזק מהם. זהו למעשה "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, אלא שהפעם הוא מופנה כלפי פנים, כלפי הכוחות הנאבקים מתוך החברה פנימה כנגד הלאומיות והמסורת.

מן הצד השני ניצב גוש השמאל, שהיום עומד ראשו בני גנץ. גם כאן ישנה אידאה מרכזית,  שורש רעיוני, אלא שהיא מעומעמת ומוסווית בכוונה ולפעמים אפילו איננה מודעת כלל. רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, היטיב לנסח בזמנו אידאה הזו כך: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ".

אלא שלנושאי המגמה הזו ישנה בעיה: הם מיעוט קטן. רוב הציבור, הרוב היהודי, מתנגד למגמה הזו מכול וכול. המגמה הזו הוסוותה בזמן הסכמי אוסלו והיא מוסתרת גם היום, בידיעה ברורה שאין לה סיכוי לקבל תמיכה רחבה בציבור הישראלי. מה אם כן הביא למרכיביו של הגוש של בני גנץ את המצביעים הרבים שלהם, אם אין להם בשורה אידאולוגית שמסוגלת לעשות זאת? השנאה. גם אם לא יודו בכך אפילו כלפי עצמם, מרכיבי הגוש הזה הגיעו להישג האלקטוראלי שלהם מכוח דבר אחד בלבד: השנאה.

אלא שלשנאה יש בעיה בשדה הפוליטי. היא יעילה ואפקטיבית מאד בהבאת מנדטים אבל חלשה מאוד בליצור מהם אחר כך קואליציה. השנאה העיקרית המשותפת לכל מרכיבי גוש גנץ היא כמובן השנאה לנתניהו. לכאורה היא הייתה יכולה לאחד את כל הכוחות הללו לגוש אחד, אבל היא לא הספיקה, כפי שהוכח בבחירות באפריל. היה צורך בעוד שנאות כדי להביא את ההישג האלקטוראלי של מרכיבי הגוש הזה, והשנאות הנוספות האלה כבר לא הולכות ביחד. לפיד שונא את החרדים ואת המשיחיים. גם ליברמן שונא את שניהם, וזה היה יכול להיות בסדר גמור, אבל הוא שונא גם את הערבים. חברי הכנסת הערבים שונאים את כולם, לא רק את ביבי. אדרבה, דווקא עם החרדים הם מסתדרים מצוין כשצריך, אבל לא עם ליברמן ולא עם רמטכ"לים. יאיר גולן שונא את המשיחיים; לחרדים הוא מוכן אולי לסלוח על מה שהם, אבל לפיד. בעיה. מדברים על "הגוש של נתניהו" אבל לא על מדברים "הגוש של גנץ" כי אין באמת גוש כזה. השנאות לא מתחברות לגוש.

גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, כפי שרוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה. שום צרוף נסיבות זמני מהסוג שיצר אביגדור ליברמן לא יוכל לקואליציית "ישראל היהודית" הזו, אם היא תקפיד על אחדותה, בלי קשר לזהות העומד בראשה. יש כמובן מקום בקואליציה כזו לכוחות נוספים מהסוג שמייצג בני גנץ, אבל הם לא יכולים לבוא במקומה אלא רק להצטרף אליה.  

מפרספקטיבה היסטורית המאבק על אופי החברה הישראלית כבר הוכרע – גם אם מסיבות זמניות הדבר עדיין לא תמיד בא לידי ביטוי מלא בשדה הפוליטי. אם יקפידו כל חברי גוש הימין לשמור על אחדותו ולא יתפתו לצעדים נמהרים, אף אחד לא יוכל לקיר הברזל היהודי הזה ותהיה לנו "ישראל יהודית" לדורות.   
 

יום שישי, 25 באוקטובר 2019

אידאליסטים גדולים מידי


בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים והתנגשויות עם כל מי שרק אפשר.


בס"ד
 כ"ו בתשרי, תש"פ
(פורסם הבוקר "במקור ראשון")
 טועה מי שחושב שנערי "תג מחיר", שתקפו בסוף השבוע שעבר את חיילי צה"ל בגבעות שסביב היישוב יצהר, הם נערים בסיכון שהוזנחו בידי רשויות הרווחה ונפלטו לשולי החברה. אין אלה נערים משועממים ואין זו פרחחות נוער רגילה. מדובר בצעירים ששומרים קלה כחמורה, בדרך כלל, ושלוקחים את התורה ברצינות רבה. מה שעומד לנגד עיני הנערים האלה הוא לא רק אהבת התורה והארץ, אלא גם השאיפה לקירוב הגאולה. הם נערים אכפתיים ואידיאליסטיים. זו עבריינות אידאולוגית. וזה בדיוק לב הבעיה.
"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל", כתב הרב קוק (אורות, עמ' קכ"ב). בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים והתנגשויות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם עם אנשי ההתיישבות והיישובים שבקרבם וסביבם הם חיים. לתוהו אין גבולות, והוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.
בירור התופעה הזו חשוב לציבור האמוני בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעל ההתיישבות. הוא חשוב לנו ולכל עם ישראל משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת בונים את המדינה וכיצד מקדמים את הגאולה.
האם הנערים האידיאליסטים הללו אינם צודקים? הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורת ישראל? היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול המחבלים והפורעים הערבים איננה אלמנטרית? היא אלמנטרית. האם הדרישה שלהם מהמדינה שלא להרוס בניה יהודית איננה צודקת? היא צודקת.
אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. ולא רק בחיצוניותה של האמונה אלא בפנימיותה. דרושות אמונה והבנה שלמרות התפקיד הלא נכון של חיילי צה"ל, הם עוד יגיעו לזה; אמונה שאף על פי שצה"ל עסוק בהתגוננות, הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שאף שהמדינה איננה אידיאלית, עתידה עוד לפניה. דרושות אמונה והכרה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו, הוא עוד יבין.
יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך בהבנה שכל העיכובים, המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים, שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים בדרך להגשמת חזון הגאולה.
צודקים לחלוטין מי שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול הטרור הערבי, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, והמחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.
אך הוויכוח איננו על החזון אלא על הדרך. האם מבחינה תורנית ראוי לכפות על עם ישראל את החזון גם כשהוא אינו מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת? או שראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לפעול פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל – כדי להביאה, צעד אחרי צעד, עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך בחירה והכרה?
הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו, משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות, אמונה והבנה. היא גם מחייבת לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור ליטול חלק בהתיישבות ביהודה והשומרון. הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.
לעם ישראל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל ישנה לא רק זכות אלא חובה להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון שלה בכל ניסיון לכפות עליה בכוח אידיאל שהיא איננה בשלה לו – אפילו אם זו הגאולה עצמה.



יום שישי, 18 באוקטובר 2019

צריך ללמוד להקשיב למשבר


ייתכן שעוד לא ראינו הכול. שאנחנו רק באמצע הסרט, ושמשהו באמת חדש ושונה יצמח מהמשבר הפוליטי


בס"ד
י"ט בתשרי, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מכת הברק שהכתה השבוע בארבעה בני משפחה אחת בחוף זיקים הייתה אירוע יוצא דופן. "זהו מקרה נדיר מאוד", העיד באחד הערוצים מומחה לרפואה שנשאל עליו. האסון הזה היה יוצא דופן מעוד בחינה; בניגוד לכול האסונות המתרגשים עלינו מעת לעת, כגון תאונות דרכים, עבודה ואימונים, פיגועי טרור וכדומה, לראשונה התגובה האוטומטית לאירוע לא הייתה חיפוש אשמים.

בשום אתר חדשות לא מצאתי עד עתה את המשפט "המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע". איש ברשתות החברתיות לא מיהר להצביע על האשמים למחדל ולהתנפל עליהם, שום פוליטיקאי לא ניסה להאשים את יריביו באסון, ומשום מקום לא עלתה הדרישה להקים וועדת חקירה בשביל למצות את הדין עם האחראים. יותר מזה; לראשונה מזה זמן רב לא הוכרז בנימין נתניהו כאשם העיקרי למחדל.

לכולם היה ברור פתאום שיש מה שנקרא כוח עליון. שהאירוע "בא מן השמיים" תרתי משמע. שלפעמים יד האדם קצרה מלהושיע והוא לא תמיד יכול לשלוט בגורלו. שעם כל הרצון האנושי הטוב, ישנם דברים שהם מעבר לשליטת האדם.

כך בדיוק אני חש מאז הבחירות באשר למתרחש בתחום הפוליטי. כמו כולנו קראתי עשרות מאמרי פרשנויות וניתוחים, והאזנתי לעשרות פוליטיקאים ומומחים שמציעים הערכות מצב ופתרונות אפשריים למשבר העמוק בו אנו נמצאים. שמעתי את כול קריאותיהם של כול המבוגרים האחראים "לאחדות", "לגילוי אחריות", ואת ההכרזות ש"הציבור לא יסלח". לא החמצתי שום ידיעה על ההתרוצצויות והמגעים הפוליטיים או על העדרם, עקבתי בדריכות אחרי ההתפתחויות, האזנתי לקולות, לרחשים, לאמירות, ואני מנסה באדיקות למצוא קצה חוט של מוצא או לפחות הסבר למה שמתרחש.

אבל ככול שעובר הזמן אני גם מתחיל לנסות להתרכז במה שמעבר לכול ההתרוצצות האנושית הזו; לחפש את הממד של כוח עליון שפועל כאן דרך כל הפעלתנות האנושית הנמרצת הזו; לראות את המשבר הפוליטי הזה לא רק כמעשה אנוש אלא גם כמכה מן השמיים; לראות שהשמיים, שכוח עליון, פועל כאן דרך ובאמצעות הממד האנושי; להתבונן בקוצר ידו של האדם, באופן שבו מערבולת של יצרים, קנאות, שנאות, פחדים, אינטרסים, גאווה וחשבונות מתוחכמים וקטנוניים, יוצרת סבך כל כך מורכב, ששום אדם לא שולט בו ולא יכול לפתור אותו.

פתאום מתבהר עד כמה קצרה ידו של האדם, גם אם הוא מלא כוונות טובות. לפתע מתברר שכוח עליון מתערב כאן, ממש כמו מכת הברק ההיא, נוגע באצבעו הקטנה ומפרק את המערכת האנושית כמו ילד שממוטט מגדל קלפים. פתאום נחשף לעיני כול עד כמה המערכות המפוארות שבונה האדם יכולות לצאת בקלות משליטה ואיזון, ולהיכנס למערבולת של הרס עצמי.  

ככול שהמשבר מעמיק, ומתארך, אני נוטה להפסיק לחפש לו מוצא ולחשוב על פתרונות. אני מתחיל לנסות להקשיב למשבר. להאזין לו. האינסטינקט האנושי, הקורא לפעולה, ליוזמה, ללקיחת העניין בידיים, מתחלף אצלי בנטייה להקשבה והתבוננות. "סייג לחכמה שתיקה" אומרים חז"ל ואני מנסה לשתוק קצת.

בניגוד למכת הברק האמורה, שברור לחלוטין עד כמה היא באה מן השמיים, בתחום הפוליטי ידו של ריבון כל העולמים, שמניעה את כל ההתרחשויות, נסתרת. אבל לאדם מאמין אין ספק שהיא נמצאת שם, ורק הרעשים שיוצר האדם בפעלתנותו היתירה מסתירים אותה.

אין לי מושג כיצד ייפתר הפלונטר הפוליטי בו אנו נמצאים. אין לי קצה חוט של מחשבה איזו קואליציה תצא ממנו ומי יהיה ראש הממשלה. גם אין לי מושג האם נצא מן המשבר כיצד ומתי. אבל ככול שהמשבר הזה מתארך ומסתבך אני מבין טוב יותר שאני לא מבין ושאף אחד לא מבין, מה שפותח אותי לאפשרויות חדשות לחלוטין, ולסברות שלא היית מסוגל להעלות על דעתי כלל שהן אפשריות.

המילה "משבר" בעברית פירושה לידה. כל משבר מבשר ש"משהו חדש מתחיל". הפעם הכוונה איננה לממד המגזרי אלא לזה הלאומי. יתכן מאוד שהמשבר הזה ייפתר בדרך טבעית ותוקם קואליציה כזו או אחרת. זו האפשרות הסבירה יותר. אבל ייתכן שעוד לא ראינו הכול. שאנחנו רק באמצע הסרט, ושמשהו באמת חדש ושונה יצמח ממנו.

האם יתחיל, מה יתחיל, מה יהיה טיבו – אין לי מושג. רבותינו לימדו אותנו לומר "איני יודע". זהו תנאי ראשון להקשבה, שעדיין לא מבטיחה שנבין מה מחולל כאן ריבונו של עולם אבל לפחות נותנת לכך סיכוי.


 

יום שלישי, 15 באוקטובר 2019

להסיר את הבמות מתוכנו


הציבור הדתי לאומי הוא ציבור אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חסרון. יש לו תפקיד היסטורי ביחס לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. סביב הנחת היסוד הזו צריך לשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית.


בס"ד
ט"ז בתשרי, תש"פ
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

שתי ידיעות מעודדות התפרסמו בשבוע החולף, כיאה לימים שבין כסה לעשור, והן מלמדות על נכונות לחשבון נפש אמתי בציבור הדתי לאומי אחרי המשברים הפוליטיים הקשים שעברו עלינו בשנה האחרונה.

מפלגת הבית היהודי הכריזה על תכנית חומש שבמסגרתה תיעשה בדיקת עומק והפקת לקחים ממערכות הבחירות האחרונות וכן חידוד ובירור שאלת הזהות הציונית דתית במרחב הפוליטי בישראל. אחת הפעולות המרכזיות במהלך תהיה הקמתה של מועצה ציבורית רחבה שתייצג את מגוון הזרמים בציונות הדתית ותפעל באמצעות שולחנות עגולים בכלל סוגיות הליבה הערכיות של הציבור. אכן, היוזמה הזו לא רק מתבקשת אלא גם הכרחית. העובדה שהיוזמה התפרסמה בהקדם מעידה על כנותה ורצינותה.

הידיעה השנייה בהקשר זה באה מפיו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' והיא לעניות דעתי חשובה עוד יותר. "אני לא רואה הצדקה לקיומם של שתי מפלגות. צריך ללכת למהלך של מיזוג מידי בינינו לבין הבית היהודי", הכריז סמוטריץ'. "אפנה לרב רפי פרץ ממש בימים הקרובים ואבקש ממנו להיכנס לתהליך מידי". ההכרזה הזו חשובה יותר משום שהשינוי המבני, איחוד כול הכוחות הפוליטיים בציונות הדתית תחת קורת גג פוליטית אחת, הוא הכרחי, והתהליך הזה חייב להתחיל מאיחוד בין הבית היהודי לבן האיחוד הלאומי-תקומה, שתי מפלגות מרכזיות וותיקות בציבור, שאין שום סיבה שתמשכנה את הפיצול הפוליטי ביניהן.

הגיע הזמן שכולנו נפנים את הלקח. המצב בו הציונות הדתית מחולקת פוליטית לחמש-שש רשימות שונות חייב להיפסק. הבעיה איננה רק באובדן קולות שהפיצול הזה גורם. זו הבעיה הקטנה. הבעיה היא שהפיצול הזה יוצר שנאת חינם, מפיץ רעל, גורם לביקורת הרסנית ומפרק את המחנה מבפנים. אין פלא שבאווירה המורעלת שנוצרה בבחירות האחרונות, דווקא בציבור שלנו אחוז ההצבעה ירד. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הציונות הדתית לא עסקה כלל בפניה לציבור הכללי ובניסיון לגייס בתוכו תמיכה, ואפילו לא במאבק מול הכוחות המתחרים בה בגוש הימין. היא בזבזה את כל האנרגיות שלה על הכפשות, שנאות, יריבויות וקנאות קטנונית בתוך המחנה. בלתי אפשרי שכול אחד יקים לעצמו במה. לא ייתכן שכול ניואנס אידאולוגי כזה או אחר יצור לעצמו מסגרת פוליטית נפרדת. לא יעלה על הדעת שכול אחד יקים לעצמו מפלגה פרטית ויצא למסע אישי להצלת המולדת. הגיע הזמן להסיר מתוכנו את הבמות. גם תקופת שפוט השופטים חייבת להסתיים.

בכדי ליצור את האחדות הפוליטית הזו, צריך להגדיר היטב את הנחת היסוד שהיא תנאי הכרחי ליצירתה: הציונות הדתית היא ציבור אחד ויש לו, כציבור, תפקיד היסטורי בתהליך של תחיית האומה בארצה. מכאן הכול מתחיל.

סביב הנחת היסוד ונקודת המוצא הזו צריך ליצור את האחדות המבנית שהבסיס הפוליטי שלה צריך להיות מפלגת "הבית היהודי" שהיא היורשת ההיסטורית של המפד"ל על גלגוליה השונים. אחדות איננה אחידות כידוע, ולכן האחדות הזו צריכה לגבש יחד את הציונות הדתית על כל גווניה, מהחרד"לים דרך הזרם המרכזי, רבני צהר, ועד הליברלים ואפילו הדתל"שים. גם לכיפות השקופות חייב להיות ייצוג הולם. כל מי שמזדהה עם הנחת היסוד הזו צריך להיות מוזמן להצטרף. מי שאיננו מבין את ערכה של ציבוריות, ואת ההבדל בין פעולה אינדיבידואלית בהיסטוריה ובפוליטיקה, לבין פעולה ציבורית, ילך ויקים לו במה לעצמו, אבל הוא לא יוכל לטעון שהוא מייצג של הציונות הדתית. הוא גם לא יוכל אחר כך לבוא בטענות על הדרה, קיפוח, הרחקה, דחייה וכדומה.

לבחירות הבאות, בהנחה שהן תחולנה בעוד שנים אחדות ולא בחורף הקרוב, הציונות הדתית חייבת להופיע כגוף אחד. לא עוד בלוקים פוליטיים, לא עוד שריונים לחברים, לא עוד במות נפרדות לבתי מדרש וחוגים תורניים כאלה או אחרים. בתוך הגוף האחד חייב להיות מקום לכולם. יש לקרוא למפקד חדש, רחב ומקיף, שקוף פתוח ואמתי, שבו יוכלו להצטרף כל הכוחות וכל הגוונים. זו תהיה ההזדמנות לכולם להביא לידי ביטוי את קולם הייחודי ואת כוחם היחסי בתוך מערכת אחת.

הציבור האמוני הוא ציבור אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חסרון. יש לו תפקיד היסטורי ביחס לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. מי שלא מקבל את הנחת היסוד הזו רשאי כמובן ללכת עצמאית, להצטרף לליכוד, לכחול לבן, או לבחור לו כל דרך פוליטית אחרת. דבר אחד הוא לא יוכל לעשות אחרי התהליך הזה: לשאת את שם הציונות הדתית לשווא.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")










  


יום שבת, 5 באוקטובר 2019

אכן, מתחוללים תהליכים (לימי התשובה)


אכן, מתחוללים תהליכים. אחרי שניים-שלושה דורות בהם עם ישראל חזר לארצו, הוא חוזר עכשיו גם למסורתו, לזהותו ולתרבותו.



בס"ד
ה' בתשרי, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")


זעקות "ההדתה" וההון הפוליטי שעשו ממנה כמה וכמה פוליטיקאים בבחירות האחרונות, מצטרפות לתחקירים המתוקשרים של עו"ד יאיר נהוראי על המכינה הקדם צבאית בעלי, ומגיעות לשיאן בפסילה הפוליטית של חלקים מרכזיים של הציונות הדתית. אביגדור ליברמן ויאיר לפיד הכריזו על חרם, "לא נשב עם המשיחיסטים בקואליציה", ועוד כמה מאזובי הקיר הצעקניים של הפוליטיקה שלנו מיהרו גם הם לרכב על הגל.

בכדי להבין את המתקפה הזו ואת מקורותיה יש לזהות את התהליכים האמתיים המתחוללים בחברה הישראלית. לא מדובר בזיהוי ההוא, של אותו אלוף במדים ועכשיו במילואים, זיהוי שכול כולו פרי הדמיון והחרדות שלו עצמו, אלא בזיהוי תהליכים אחרים, עמוקים ומשמעותיים לאין ערוך, שאותם זיהה ובישר הרב קוק כבר לפני כמאה שנה: עם ישראל חוזר לעצמו, לתרבותו, לזהותו ולייעודי חייו. זוהי התשובה הישראלית הגדולה אותה הוא צפה והיא שמתחוללת כאן ועכשיו.   

התהליכים הללו עולים על פני השטח, מתגלים בכל עומק משמעותם ומקבלים את מלוא האישור לנוכחותם ולשורשיותם, ממקום בלתי צפוי; לא מהישיבות, לא מהמכינות ולא מהמחלקות לתרבות תורנית, אלא דווקא מהטרנד של המוזיקה היהודית שהתחיל כבר לפני למעלה מעשור וחודר בזמננו גם  לאמנות, לספרות, לקולנוע, לתיאטרון ולתקשורת. עוד ועוד אמנים, דתיים וחילונים, מצטרפים לגל של המוזיקה היהודית שהלחן הנפלא של עובדיה חממה ל"אנא בכוח" היה בזמנו אחד מניצניו הראשונים. לכאורה כל העניין נראה תמים. פולקלור שכזה. "שומרי החומות" של ההגמוניה, שיודעים היטב כיצד לסמן ולתקוף כל ניצן שעלול לסכן אותה – ההתנחלות, התשובה, ההדתה, הנבואה, מדינת ההלכה וכדומה – אינם חוששים ממוזיקה ומאמנות. להפך, גם הם נהנים. אבל המוזיקה אינה ניטרלית ואינה תמימה כלל.

מי שהבין את מלוא הפוטנציאל המהפכני של טרנד מוזיקלי היה אפלטון. את "השומרים" של המדינה שהגה, הוא מזהיר נמרצות:
"יש להיזהר מהנהגת מין חדש של מוזיקה, באשר יש בכך משום סכנה לכל. כי בשום מקום לא ישונו דרכי המוזיקה בלי שישתנו החשובים שבחוקי המדינה.... כאן חייבים השומרים לבנות את מצודתם: במוזיקה. .... בלי משים מתגנבת מצד זה בנקל העבריינות. .... כאילו אין עבריינות זו אלא משחק, ואיננה עושה שום דבר רע. שכן .... איננה עושה אלא זאת: מעט מעט היא מוצאת לה אחיזה, וחודרת בחשאי, זעיר שם זעיר שם, לתוך הנימוסין והעיסוקים; מכאן תעבור, בזרם גדול יותר, לתוך משא ומתן שבין אדם לחברו, ומתוך משא ומתן זה הרי היא תוקפת את חוקי המדינות ומשטריהן בחוצפה יתרה .... עד שתהפוך בסופו של דבר את כל סדרי הפרט והכלל" (המדינה, ספר ד' עמ' 424-425).

דווקא בשל תמימותה לכאורה, בכוחה של המוזיקה היהודית לפצח את מנגנוני ההגנה שיצרו "שומרי החומות" על מנת לחסום את הופעתה המתבקשת של הזהות היהודית. המוזיקה מדברת אל הנשמה ומעוררת אותה, ושום מכבסת מלים של התקינות הפוליטית לא תוכל לה.

מובן שהמוזיקה אינה הסיבה לשינויים התרבותיים, שנובעים תמיד מרובד עמוק יותר, אבל כשמגיע זמנם להתחולל היא מהווה כלי מצוין להתגברות על כל המנגנונים שאמורים לחסום אותם. כי מי שאהב את "אנא בכוח" – ומי לא בעצם – כבר לא יוכל להתכחש לזהותו היהודית. ומכאן ועד מהפכה תרבותית, ובהמשך פוליטית – כפי שכתב אפלטון – הדרך כבר לא ארוכה.

אז כן, נהוראי, לפיד, ליברמן, סתיו שפיר ואחרים. אתם צודקים. זעקות השבר וקריאות החרדה הבוקעות מעומקי החרדיות החילונית שלכם הן לגמרי במקומן. אכן, מתחוללים תהליכים. אחרי שניים-שלושה דורות בהם עם ישראל חזר לארצו, הוא חוזר עכשיו גם למסורתו, לזהותו ולתרבותו.

נכון, מנגנוני ההגנה שלכם, המזהים עבורכם באופן לא מודע את הסכנה הגדולה, אינם מזייפים. הם נותנים לכם התרעות אמת. אבל אתם נלחמים מלחמה אבודה. והמלחמה שלכם אבודה לא רק מכיוון שהיא לא יכולה לעצור את התהליכים הללו העמוקים ומושרשים בהגיון של תחיית ישראל בארצו הרבה יותר מכל הפוליטיקה, הפחדים, התעמולה והמניפולציות התקשורתיות שלכם.  

המלחמה שלכם אבודה מכיוון שאם הייתם משתחררים לרגע מהחרדות, מקשיבים באמת, מתבוננים ומנסים להעמיק, הייתם מגלים די מהר ודי בקלות, שהבשורה החדשה של הזהות היהודית שהולכת ומבשילה בחברה הישראלית, כלל איננה מסכנת אתכם ואת כל מה שחשוב ויקר לכם. היא איננה יוצאת כנגד כל מה שנוצר כאן בשלב הראשון של התחייה, אלא באה רק לברר אותו, ולהעלות אותו למדרגה גבוהה יותר שתהפוך אותו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית המקורית, ההיסטורית, ההולכת ומתחדשת בעצם הימים הללו בתהליכי התחייה והתשובה הישראלית לה חיכינו אלפיים שנה. זוהי הסיבה שבסופו של דבר התחייה והתשובה הן שתנצחנה ולא הריאקציה שלכם.






יום שישי, 27 בספטמבר 2019

בחירות על הזהות היהודית


התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הבין כלל מי נגד מי ועל מה. כאותם גנרלים ידועים, הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו.



בס"ד
כ"ז באלול, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקורה ראשון")


התשובה לשאלה כיצד איבד הליכוד כשמונה מנדטים בבחירות האחרונות, אם לוקחים בחשבון את 35 המנדטים להם הוא זכה בבחירות באביב בתוספת המנדטים של כחלון ופייגלין, קשה רק למי שמחפש אותה מתחת לפנס, כלומר במחוזות של החלוקה האנכרוניסטית לגוש הימין וגוש השמאל, או בשאלה "כן או לא ביבי". אבל כשמבינים שנושא הבחירות האחרונות היה שאלת זהותה היהודית של המדינה, ושהליכוד כלל לא הבין זאת במהלכן, התמיהה היחידה שנותרת היא כיצד לא איבד הליכוד יותר מכך.

את נושא זהותה היהודית של המדינה כנושא הבחירות הציב אביגדור ליברמן. הוא עשה זאת כמובן מסיבותיו האישיות והציניות, אבל אחרי שהוא נתן את האות, שאר מפלגות השמאל נסחפו אחריו בלב שלם. כמעט שנות דור אחרי ששמעון פרס הגדיר את תבוסתו לבנימין נתניהו בבחירות של 96 כניצחון היהודים על ישראלים, ולא של הימין על השמאל, נחשף שורש המחלוקות הקורעות מאז את החברה הישראלית. התגלה מה עומד בבסיס הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות, והיחס לארץ ישראל השלמה, להתיישבות, למערכת המשפט, לחוק הלאום, לערכי המשפחה בישראל, לסוגיית המסתננים ועוד ועוד. זה הישראלים נגד היהודים. זוהי המחלוקת ההיסטורית. כמובן, בכל אחת מהזהויות נמצאת גם הזהות השנייה. גם הישראלים הם כמובן יהודים ורובם הגדול אפילו יהודים טובים. המחלוקת היא בשאלה מה היא הזהות המרכזית והעיקרית ומה היא המשנית, ומי כפופה לזולתה.

אבל בעוד שגוש הישראלים הבין מה נושא הבחירות שכן הוא שקבע אותו, גוש היהודים לא התעדכן ונרדם בשמירה. התרגלנו לחשוב שנתניהו הוא גאון פוליטי, אבל לפחות במערכת הבחירות האחרונה הוא לא הבין כלל מי נגד מי ועל מה. כאותם גנרלים ידועים, הוא נערך למלחמה שעברה, לא לזאת שניצבה בפניו. נתניהו עסק בעיקר בנושא המדיני. את הישורת האחרונה לקראת הבחירות הוא הקדיש לסוגיות ביטחון ומדיניות, ביקורים אצל פוטין וראש הממשלה הבריטי, והכרזות על סיפוח הבקעה והחלת הריבונות.

לא במקרה לא הבין נתניהו על מה הבחירות. הן למפלגתו והן לו עצמו אין הרבה מה לומר בנידון. הליכוד היא מפלגה לאומית, ליברלית וחילונית בהגדרתה. יש לה אמנם מצביעים מסורתיים, אבל בשאלות דת ומדינה אין לה עמדה עצמאית ומגובשת. גם המחויבות הפוליטית לחרדים מונעת ממנה להתייחס לסוגיה ברצינות.

אבל גם "ימינה", שהנושא של זהותה היהודית של המדינה אמור היה להיות מבחינתה "משחק ביתי", באצטדיונה שלה, לא הופיעה כלל למגרש. היא ניסתה להיות יותר ימנית מן האפיפיור, מה שניכר מהשם בו בחרה, ומסיבות ידועות התרחקה משאלות של דת ומדינה ושאלות הזהות היהודית כמפני אש. במקום לראות במתקפות הארסיות שניחתו עליה בנושאי היהדות הרמה להנחתה, כהזדמנות לבטא בשיח הציבורי את מה שרק הציונות הדתית יכולה לבטא, ולהשתמש בהן כבומרנג כנגד תוקפיה, היא בחרה לספוג אש ולהתעלם.

"ימינה" לא העיזה להביא לציבור את הבשורה שרק הציונות הדתית יכולה להביא, שהיא הבשורה העיקרית שיש לה באמת להביא: יהדות ארצישראלית, אורתודוקסית, היסטורית, רצינית, ועם זאת פתוחה, מכילה ומקבלת כל אחד ואחת מישראל כיהודים טובים גם אם אינם מקפידים על קלה כחמורה. יהדות של דוגמא אישית.

את הגישה הזו, גישה יהודית ולאו דווקא "דתית" אין צורך להמציא מחדש. היא חיה וקיימת בעדות המזרח. בניגוד לכמה רבנים בציבור שלנו, שכל יהודי שאינו מבית מדרשם מוגדר אצלם אוטומטית כרפורמי, הן לרב עובדיה והן לרבי מלובביץ', לא הייתה שום בעיה להיות בעצמם שומרי מצוות למהדרין, ויחד עם זאת לחבק כל יהודי באשר הוא באהבת ישראל אמתית.

הרוב בחברה הישראלית הוא הרוב היהודי. הזהות היהודית ומסורת ישראל חשובות לו. את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא לא הליכוד וגם לא החרדים. את הבשורה של "אין עוד דתיים וחילוניים, כולנו יהודים" צריך להביא לציבור הישראלי הציבור האמוני. זו לא רק רוח חדשה, אלא גם היכולת ליצירת פתרונות הלכתיים פרטניים ברוח זו. אמנת גביזון-מדן בנושא השבת היא דוגמה ראויה ליישום של הרוח הזו. הציבור הישראלי זקוק מאתנו לעוד יצירות ברוח זו, בשאר הנושאים הכואבים שעל הפרק. וכמובן – ליישומן.

בפרספקטיבה היסטורית, הזהות הישראלית החילונית שעל בסיסה נבנתה החברה הישראלית הולכת ושוקעת. התעוררותה העכשווית היא בבחינת שירת הברבור שלה, כפי שניכר היטב ממאפייניה. את מקומה לא תתפוס הזהות הדתית אלא הזהות היהודית. בכדי לקיים ולתחזק זהות יהודית משמעותית יש צורך בציבור דתי רציני הדבק בתורת ישראל בנאמנות, שעם כול דתיותו יכול להיפתח ולהכיל את כל עמך ישראל, כפי שהוא. זהו אחד מתפקידיה ההיסטוריים של הציונות הדתית. כל עוד היא מתכחשת לו היא מועלת בייעודה ובהתאם לכך גם נראים הישגיה הפוליטיים.

כשמביטים כך על הנושא, גם מבינים עד כמה מופרך הרעיון שהציונות הדתית תיטמע בליכוד, ועד כמה מקורו באנשים שמנתחים את השדה הפוליטי באמצעות מחשבי כיס ולא מתוך פרספקטיבה היסטורית ואידאית רחבה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")
     
  






יום שני, 23 בספטמבר 2019

הישראלים ניצחו את היהודים

את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא לא הליכוד וגם לא החרדים. את בשורת ״כולנו יהודים״ יכול להביא רק הציבור האמוני.


בס"ד
כ"ג באלול, תשע"ט
(פורסם היום באתר ערוץ 7)

חלק גדול מתחושת העמימות העמוקה שנוצרה בציבור בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות נובעת מהעובדה שעדיין לא ברור לציבור מה עמד על הפרק ועל מה הייתה המחלוקת. מי שחושב שהנושא היחידי של מערכת הבחירות היה נתניהו, מגדיר את התוצאה כתיקו. כך גם לגבי מי שחושב עדיין במושגים המדיניים של גוש הימין מול גוש השמאל. אבל אם נבחן את מערכת הבחירות האחרונה לפי הנושא האמתי שעמד במרכזן, והוא היה שאלת הזהות היהודית של החברה בישראל, נוכל להבין בבהירות מי ניצח ומי הפסיד. הגוש "הישראלי" קיבל 65 מנדטים ואילו הגוש "היהודי" קיבל 55. שום תיקו; ניצחון ברור. הישראלים ניצחו את היהודים.

הבחירות האלה היו של "היהודים נגד הישראלים", ואולי כדאי לדייק יותר: "הישראלים נגד היהודים", כי היו אלה הישראלים ש"הכריזו מלחמה" וקבעו את נושאן. מערכת הבחירות הייתה מאמץ אחרון לראקציה, החזרת המצב לקדמותו, של הכוחות השוקעים בחברה הישראלית, מול אלה העולים. כמובן, בכל אחת מהזהויות נמצאת גם הזהות השנייה. גם הישראלים הם כמובן יהודים ורובם הגדול אפילו יהודים טובים. המאבק היה על השאלה מה היא הזהות המרכזית והעיקרית ומה היא המשנית.

גם מערכת הבחירות הקודמת הייתה על הנושא זה, אבל אז זה היה פחות מובהק. בכלל, מאז אוסלו, זהו המאבק. עד מערכת הבחירות הנוכחית הוא היה מכוסה מתחת לפני השטח והופיע בכיסוי של גוש הימין מול גוש השמאל. הפעם השמאל הישראלי יצא מן הארון ונאלץ להודות בריש גלי: זה "הישראלים נגד היהודים". על זה הוויכוח.

ליברמן אמנם התחיל במלאכה מסיבותיו הוא, אבל שאר מפלגות השמאל נסחפו אחריו בלב שלם. דור אחרי ששמעון פרס הגדיר את תבוסתו לבנימין נתניהו בבחירות של 96 כניצחון היהודים על ישראלים, ולא של הימין על השמאל, התבהר מה שורש המחלוקות בחברה הישראלית, ומה עומד בשורשן של העמדות המדיניות, הרעיון של חלוקת הארץ לשתי מדינות, היחס לארץ ישראל השלמה, להתיישבות, למערכת המשפט, לחוק הלאום, לסוגיית המסתננים וכל שאר המחלוקות המאפיינות את החברה הישראלית: זה הישראלים נגד היהודים. זוהי המחלוקת ההיסטורית.

התמיכה שקיבלה השבוע כחול לבן מהרשימה המשותפת, נראית על רקע זה טבעית והגיונית לחלוטין. הערבים הם בשר מבשרו של גוש הישראלים. כל מה שמונע מהגוש הזה לממש את ניצחונו המובהק ולהקים קואליציה "ישראלית" הוא אביגדור ליברמן, מסיבות השמורות עמו בלבד.

אבל בעוד שגוש הישראלים, שנקרא עדיין בטעות גוש השמאל, הבין מה נושא הבחירות שכן הוא שקבע אותו, גוש היהודים, שנקרא עדיין בטעות גוש הימין, לא התעדכן. החרדים אמנם ידעו לנצל מצוין את ההתקפה של הישראלים עליהם, בדיוק כפי שהערבים הפכו את קמפיין המצלמות של נתניהו כבומרנג נגדו, אבל שאר "היהודים" לא השכילו להבין מהו הנושא שעל הפרק. הם נערכו לבחירות הקודמות.

נתניהו "הגאון", עסק בעיקר בנושא המדיני. את הישורת האחרונה לקראת הבחירות הוא הקדיש לסוגיות ביטחון ומדיניות, ביקורים אצל ראשי ממשלה והכרזות סיפוח. הוא לא הבין על מה בדיוק הבחירות, בין היתר משום שהן למפלגתו, הליכוד, והן לו עצמו, הן הרבה מה לומר בתחום הזה. הליכוד היא מפלגה לאומית, ליברלית וחילונית, בהגדרתה. יש לה אמנם סנטימנט מסורתי, ומצביעים מסורתיים, אבל בשאלות דת ומדינה היא הקפידה תמיד שלא לומר דבר.

גם על "ימינה" אין צורך להרחיב את הדיבור. היא ניסתה להיות יותר ימנית וביטחוניסטית מן האפיפיור, והתרחקה משאלות של דת ומדינה ושאלות הזהות היהודית כמפני אש. את מתקפות ההדתה והמשיחיות הארסיות של הישראלים, היא לא השכילה לראות כהרמה להנחתה. היא לא הפכה אותן לבורמנג נגד השמאל, ולא העיזה להביא לציבור את הבשורה שרק הציונות הדתית יכולה להביא, שהיא הבשורה היחידה שיש לה באמת להביא: יהדות אורתודוקסית, היסטורית, רצינית, מקפידה-אך-לא-מחמירה, ועם זאת פתוחה, מכילה ומקבלת כל אחד ואחת כיהודים טובים גם אם אינם מקפידים על קלה כחמורה.

את הגישה הזו, גישה יהודית ולאו דווקא "דתית" אין צורך להמציא מחדש. היא חיה וקיימת בעדות המזרח. בניגוד לכמה רבנים קנאים בציבור שלנו, שכל יהודי שאינו מבית מדרשם מוגדר אצלם אוטומטית כרפורמי, הן לרב עובדיה והן לרבי מלובביץ', לא הייתה שום בעיה להיות בעצמם שומרי מצוות למהדרין, ויחד עם זאת לחבק כל יהודי באשר הוא מקרב לב ובאהבת ישראל אמתית.

ההכרה שגם הישראלים הם יהודים חשובה לא רק מצד דרך ארץ ונימוס; היא זו מבטיחה ש"יש עם מי לדבר", ושאם הגוש היהודי יבין על מה נסובה המחלוקת ההיסטורית ויערך אליה, הוא עתיד לנצח בה בקלות. הרוב בחברה הישראלית הוא הרוב היהודי. הזהות היהודית ומסורת ישראל חשובות לו. את בשורת הזהות היהודית לחברה הישראלית לא יכולים להביא הליכוד וגם לא החרדים. את הבשורה של "אין עוד דתיים וחילוניים, כולנו יהודים" צריך להביא לציבור הישראלי הציבור האמוני. זו לא רק רוח חדשה, אלא גם היכולת ליצירת פתרונות הלכתיים פרטניים ברוח זו. אמנת גביזון מדן בנושא השבת היא הדוגמה הקלאסית ליישום הרוח הזו. הציבור הישראלי זקוק מאתנו לעוד אמנות ברוח זו, בשאר הנושאים הכואבים שעל הפרק. וכמובן – ליישומן.

מבחינה היסטורית הזהות הישראלית החילונית, שעליה נבנתה החברה הישראלית, הולכת ושוקעת. את מקומה לא תתפוס הזהות הדתית אלא הזהות היהודית. בכדי לקיים ולתחזק זהות יהודית יש צורך בציבור דתי רציני הדבק בתורת ישראל, שעם כול דתיותו יכול להיפתח ולהכיל את כל עמך ישראל, כפי שהוא. זהו התפקיד ההיסטורי של הציונות הדתית. כל עוד היא בורחת ממנו היא מועלת בייעודה ובהתאם לכך גם נראים ההישגים הפוליטיים שלה.