יום שישי, 19 ביולי 2019

שמאל דוחה וימין מקרבת


בדיון בתופעת הלהט"ב יש להבחין בין מי שהם בעלי נטייה מינית הפוכה שלא מתוך בחירה, לאלה שבחרו לאמץ את הלהט"ביות.


בס"ד
ט"ז בתמוז, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כשעלתה השבוע תופעת הלהט"ב שוב אל מוקד השיח הציבורי, בעקבות דבריו של הרב רפי פרץ על טיפולי ההמרה, התברר שוב שזהו שיח של חרשים. המגלים סימפטיה לתופעה ואלה המתנגדים לה אינם מדברים על אותו דבר. הם מתייחסים לצדדים שונים של התופעה ולכן אינם פוגשים אלה את אלה.

יש להבחין בתופעת הלהט"ב בשני מעגלים לפחות. המעגל הראשון הוא של אלה שהם בעלי נטייה מינית הפוכה באופן אובייקטיבי, שלא מתוך בחירה, בין שהיא מולדת ובין שהיא גנטית, או הורמונאלית. כאלה היו תמיד בכול חברה אנושית וכנראה תמיד יהיו. מטבעו המעגל זה מצומצם מאוד, שברי אחוזים בודדים מן האוכלוסייה. סביב המוקד הזה הולך ונוצר המעגל השני, של להט"בים מתוך בחירה. אלה לא נולדו כאלה אלא אימצו את הלהט"ביות מסיבות שאפרט בהמשך. המעגל זה מונה פי כמה וכמה מהראשון, והוא הולך ומתרחב בדורנו.

התמיכה והקבלה של התופעה מבוססת בעיקרה על הנימוק של "ככה הם נולדו" ושלכן צריך להתייחס אליהם בהתאם, ויש בכך הרבה מן הצדק. אמנם תורת ישראל אוסרת את התופעה גם לגבי המעגל הזה, אבל מעגל זה באמת מחייב התייחסות מיוחדת, ואל כל פנים אי אפשר כך סתם "להתנגד" לו. הוא מציאות אובייקטיבית. הכשל של התומכים בתופעה הוא שהם אינם מבחינים בין שני המעגלים, ודנים במעגל השני כאילו היה הראשון.

המתנגדים לתופעה מתנגדים קודם כל ובעיקר למעגל השני שלה, של אלה שבוחרים בה או נגררים אליה, גם אם לא תמיד במודעות מלאה. מבחינתם זהו המעגל הבעייתי, והלגיטימיות שניתנת לו בשם המעגל הראשון, היא מושא התנגדותם. המעגל הזה הוא שהולך ומתפשט בדורנו, וסוחף לתוכו עוד ועוד גברים ונשים שרק כשל מוסרי וחולשות אנושיות מביאים אותם לבחירה הזאת. כוח המשיכה של המעגל הזה והיכולת שלו לסחוף לתופעה רבים וטובים, הוא פועל יוצא של הלגיטימציה שניתנת לתופעה, של האידיאליזציה שלה, של האופנתיות שלה וקבלתה בשיוויון נפש. הלגיטימציה הזו הופכת את הבעיה האובייקטיבית של המעגל הראשון, שהיא מצומצמת מאוד בהיקפה, לתופעה שמסכנת לא רק כאלה שאין בהם לכתחילה את הנטייה האמורה, אלא את החברה כולה. בסופו של דבר חברה שאיננה מעניקה חיים, חברה שאין לה דור המשך (וכל הפתרונות המלאכותיים המוצעים הם לעג לרש בערכים היסטוריים) היא חברה שדנה עצמה לכיליון.

מדוע יש הבוחרים בלהט"ביות או נגררים לתוכה? בדורנו בני הנוער מתקשים בגיבוש זהותם המינית. החשיפה לפורנוגרפיה, המתירנות והזמינות של המיניות כבר בגיל צעיר, מבלבלות את בני הנוער, אינן מאפשרות להם לגבש את זהותם המינית, מעוררות בהם פחדים, חששות, היסוסים וספקות לגבי זהותם ויכולתם המיניות, וכל זה גורם להם ליפול בקלות למלכודת של הלהט"ביות. אצל מבוגרים יותר, השובע המיני שמאפשרת המתירנות המודרנית הופך את התופעה לעניין של "מים גנובים ימתקו". גם הפתיחות להתנסויות חדשות והחיפוש המתמיד אחרי "חוויות מרגשות", שתי תופעות המאפיינת את התרבות העכשווית, תורמות את חלקן.

גם מבוגרים שעוברים משברי זוגיות, נישואין וגרושים, מוצאים בלהט"ביות פתרון קל לעקיפת קשיים ומצוקות, ולהתחמקות מהתמודדויות נפשיות קשות ומפרכות. מהבחינה הזו הלהט"ביות היא ביטוי לרגרסיה נפשית. כולנו מכירים את התופעה של חברי נפש בגילי הנוער ובגילים הצעירים. לכל נערה ישנה חברת נפש כזו, וכך גם לכל נער. בגיל צעיר קל יותר ליצור קשר אישי ונפשי עמוק אמתי ואינטימי (לא במובן המיני) עם בן אותו המין. כל עוד לא מתבגרים ובשלים לכך, הרבה יותר קשה ליצור קשר כזה עם בן המין השני, המנוגד. ההתחברות להפוך ממך, הקשר של זכר-נקבה, דורש יכולת נפשית של נשיאת הפכים, של חיבור לשונה, ולכן הוא הרבה יותר קשה. אבל רק החיבור עם הקוטב המנוגד מוליד ויוצר חיים. במקרה זה הבחירה והיגררות ללהט"ביות היא רגרסיה פסיכולוגית אל המצב הקדום, הנערי, חסר הבשלות.

"שמאל דוחה וימין מקרבת" לימדו אתנו חז"ל. לא רק הימין המקרבת באה מתוך סימפטיה, אלא גם ה"שמאל דוחה". גם היא ביטוי לאכפתיות, לתחושת אחריות, לאהבה ולדאגה לזולת. מי שמתנגד לתופעת הלהטביות מתנגד ללגיטימציה שלה ולאידיאליזציה שלה ועושה זאת לא רק מתוך דאגה כנה לחברה כולה ולעתידו של עם ישראל, אלא גם מתוך אחריות ואכפתיות למי שמתוך המשברים והקשיים האמורים, מתוך חולשה או כשל מוסרי, עלולים ללא שום צורך אובייקטיבי שלא לעמוד בניסיון, להיסחף לתוכה ולהרוס את חייהם, ועל כל פנים להפוך אותם לחיי סרק שאינם מניבים פרי.

מי שתומכים בתופעה ונותנים לה לגיטימציה אינם מבדילים בין שני המעגלים ואינם חשים שההכלה האוטומטית שלהם גם את המעגל השני, גורמת לרבים וטובים ליפול למלכודת הזו ללא שום צורך. דווקא "הימין מקרבת" הזו חוטאת כלפי הכושלים; היא מעודדת אותם למצוא פתרונות קלים למשבריהם, מצוקותיהם וקשייהם, במקום להתמודד עמם ולצאת מהם בשלום.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")
  



יום שישי, 12 ביולי 2019

אימא יש רק אחת


התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך היא מגוחכת. האח הגדול אינו יכול לעשת את העבודה המוטלת עלינו. 


בס"ד
ט' בתמוז, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הזעזוע הרב והחרדה הגדולה שגרמו מעשי המטפלת מהמעון בראש העין מובנים מאליהם, והיו במקומם. לא היה זה המקרה הראשון של התעללות בפעוטות; את התופעה המדאיגה הזו כבר ראינו לאחרונה לא פעם, אבל המקרה בראש הביא אותה לשיא חדש, כך שלא בכדי הוא עורר זעם גדול כל כך. מה שלא ברור הוא מדוע התעוררה בעקבותיו מחאה נרחבת בצורה של הפגנת אימהות במחלף עזריאלי. במיוחד מעוררת תמיהה ההפגנה מול ביתו של ראש הממשלה. כנגד מי ומה בדיוק יצאו המפגינים והמוחים הללו?! ממי הם מצפים לקחת אחריות על הפעוטות שלהם?! מדוע חושבים המפגינים שהממשלה היא הכתובת למחאה הזו?! מדוע הם רואים בה את אחראית לתופעה?!

מה בדיוק חשבנו לעצמנו שיקרה כשהחלטנו שישנם דברים חשובים יותר מאשר גידול הפעוטות בבית, כמו קריירה לדוגמה?! מה חשבנו שיקרה, אנחנו האבות והאימהות גם יחד, כשהחלטנו לזנוח את מבנה המשפחה המסורתית – על כל הניסיון וחוכמת החיים שטמונים בה, על כל הברכה, ובריאות החיים ואושרם שהיא מביאה – וקיבלנו על עצמנו את העונש והשיגעון של משפחה מודרנית ונאורה?!  

לא כאן המקום למנות את כל הסיבות שבגללן אנחנו מעדיפים להפקיד את עוללנו בידיים זרות, אבל לפחות את מקצתן אפשר לציין: אליל הצריכה, שתובע מאתנו באופן קבוע לצאת לעבודה – הן הגברים והן הנשים – בכדי לגייס את הכסף הרב הדרוש לנו כדי לקנות עוד ועוד מוצרים שבדרך כלל אין לנו בהם שום צורך, ועל כל פנים בקצת מאמץ אנחנו יכולים להסתדר גם בלעדיהם. אליל הצמיחה, שדוחף את המדינה להוציא מן הבית כל יד עובדת אפשרית רק בכדי שנוכל לטפס למקום גבוה יותר במדד הצמיחה של מדינות ה-OECD, כאילו זו אמורה להיות שאיפתנו הלאומית העליונה, וכאילו שלפיו אנחנו אמורים למדוד ולשפוט את איכות חיינו; וכמובן, אליל הפמיניזם הרדיקלי, שלפיו ישנו "משהו דפוק" באישה שמעדיפה להישאר בבית בכדי לגדל בעצמה את ילדיה, לפחות בשנות חייהם הקריטיות, בגיל הרך, בהן הם זקוקים לאימא בבית יותר מכול דבר אחר.

קורבנותיה של עבודת האלילים הזאת, שמשלמים את המחיר על אורחות חיינו המודרניים, הם הפעוטות. אימא יש רק אחת ושום מטפלת, למרות שרובן המוחלט טובות ונאמנות, אינה יכולה להוות לה תחליף. אגב, גם ההתעללויות בזקנים בבתי האבות באות מאותו מקום בדיוק, והן בבחינת תמונת ראי להתעללויות בפעוטות. גם הן עדות לכך שאין שום תחליף אמתי למשפחה המסורתית, ושהמדינה ומוסדותיה לא יכולים למלא את מקומם של ההורים והבנים.

התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך, בשל אשליה שזה הדבר שיפתור את הבעיה, כמו גם התביעה להוסיף מצלמות או אמצעים טכניים אחרים בכדי לוודא שתופעת ההתעללויות לא תימשך, הן מגוחכות. האח הגדול אינו יכול לעשות את העבודה המוטלת עלינו. אין טעם לצפות ש"המדינה" תהיה אחראית על עוללנו וטפנו. היא לא בנויה לכך, לא מסוגלת לכך, והיא לעולם לא תעשה עבורנו את העבודה הזאת. במובן מסוים, וצר לי שאני נאלץ לומר כאן דבר קשה, מחאת האימהות השבוע כנגד "האח הגדול" איננה רק ביטוי לחרדה וזעם, אלא גם להדחקה של רגשות אשם. אנחנו הפקרנו את הפעוטות. לא המדינה. גם לא הממשלה. אפילו לא ביבי.

ברור שיש נשים "אלופות" שיכולות גם וגם וגם, אבל אין זאת מידת כל אדם. בתוך עמי ובתוך משפחתי אני יושב, ואני יודע שישנם מקרים רבים שבהם פשוט אין ברירה ושני בני הזוג חייבים לצאת לעבוד. צורכי החיים וקשיי הפרנסה ידועים, וברור שלא ביום אחד, אפילו לא בעשור, נשנה את חיינו ונחזור למבנה המשפחה המסורתית ולשפיות. החיים מורכבים מדי וגם אם נשתכנע כולנו שלפחות בגילים הצעירים זקוקים ילדנו לנו עצמנו – ואני לא מעז לומר שדווקא לאימותיהם, פן יסקלוני באבנים – עוד חזון למועד. ובכל זאת, ראוי להתחיל לעשות בהדרגה את השינויים האלה באורחות חיינו, או לפחות להתחיל לחשוב עליהם.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")











יום שישי, 5 ביולי 2019

חוק הגרביטציה הפוליטית


עדיף ליצור גוש של שמונה עד עשרה מנדטים ולאבד שני מנדטים פוטנציאליים נוספים, אחד מכול צד קיצוני אחר, מאשר לנסות להרוויח גם את השניים האלה ולהסתכן באובדן הקופה כולה.


בס"ד
ב' בתמוז, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

רסיסי המפלגות של הציונות הדתית מתחילות לחמם מנועים לקראת הבחירות הקרובות, אבל מסתבר שממש כמו אותם גנראלים שמתכוננים תמיד למלחמה שעברה, הן מתכוננות לבחירות שעברו, לא לאלה שעומדות בפנינו.

נפתלי בנט הפיק לקחים ומפרסם עמדות עקרוניות בנושאי דת ומדינה, כמו מתווה גיוס לחרדים, נושא הגיור ועוד. זה כמובן לקח חשוב מהבחירות האחרונות. משה פייגלין הבין שצריך לשתף פעולה, וגם זו התקדמות משמעותית. עם זאת, העובדה ששניהם יחד שרפו בבחירות האחרונות כשבעה-שמונה מנדטים מביאה אותם להשתעשע במחשבה שהליכה משותפת תביא להם הפעם את היבול האבוד ההוא, או לפחות תספיק להם למעבר של אחוז החסימה, דבר שהיה נכון בבחירות הקודמות וספק גדול אם יהיה נכון גם הפעם.

בבית היהודי המצב חמור עוד יותר. הרב רפי פרץ עדיין לא הפך שם את כולם לטייסים, אבל התואר רחפנים בהחלט מגיע להם. הם עדיין מסתכלים על עצמם כאילו הם בימי הזוהר של בנט ושקד, ושווים 12 או לפחות שמונה מנדטים, ומסרבים להתרגל לעובדה שהם היום מפלגה קיקיונית ששווה בקושי מנדט וחצי-שניים. דווקא בצלאל סמוטריץ, הצעיר בחבורה, מתגלה כמבוגר האחראי, ואתו הרב אלי בן דהן ואחרים, שמבינים שאין שום היתכנות להליכה של הציונות הדתית בשני ראשים.

הלקח העיקרי של מערכות הבחירות בעשור האחרון בכלל, ושל האחרונה בפרט, הוא שחוק הגרביטציה לא חל רק על גופים שמימיים אלה גם בשדה הפוליטי. כוח מביא עוד כוח, תנופה יוצרת תאוצה, ומסה מושכת מסה נוספת. מפלגות קטנות לא מהוות כוח משיכה חזק דיו, וברגע האמת המתלבטים והמהססים למיניהם נמשכים למרכזי הכובד, למפלגות הגדולות, ונבלעים בתוכן. זו התופעה שחוזרת על עצמה והיא שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של אלה שמתכוננים לבחירות הבאות, לא לאלה שהיו.

חוק הגרביטציה הפוליטית אומר גם שכדי לעבור את אחוז החסימה יש צורך במסה קריטית. ארבע-חמישה מנדטים בסקרים, ואפילו ששה, הם מתכון כמעט בטוח לכישלון, ובמיוחד בבחירות הקרובות. ברגע שישנו חשש לאי יכולת לעבור את אחוז החסימה, החשש מתממש אוטומטית בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. החשש הזה בלבד מבריח את החוששים, ומפיל את המפלגה אל מתחת לאחוז החסימה. המסה הקריטית ההכרחית היא כשבעה-שמונה מנדטים לאורך כל תקופת הסקרים. מי שלא עומד ביעד הזה ובכל זאת ממשיך לרוץ הוא חסר אחריות.

ישנם לא מעט מומחים שמסבירים לנו מדוע גוש אחד גדול של כל הציונות הדתית יביא לבזבוז מנדטים. יהיו בקצוות כאלה שהגוש לא יתאים להם מבחינה אידיאולוגית, הם טוענים. הם צודקים כמובן, תמיד יהיו קצוות כאלה, אבל זו חכמה רק על הנייר. בפועל התוצאה היא חלוקה לרסיסים שכול אחד מהם מדויק יותר מבחינה אידיאולוגית, אבל לאף אחד מהם אין מסה קריטית וכוח משיכה מספיק, כפי שראינו כולנו בבחירות האחרונות. אין שום ברירה; עדיף ליצור גוש גדול של שמונה עד עשרה מנדטים ולאבד שניים פוטנציאליים נוספים – אחד מכול צד – מלנסות להרוויח גם את השניים האלה ולהסתכן באובדן הקופה כולה. בסופו של דבר רובם של שני המנדטים הטהרניים האלה לא יאבדו לגוש הימין אלא ילכו למפלגות החרדיות או לליכוד, בהתאמה. יתירה מזו, בלוק טכני של הציונות הדתית כולה, שיהיה בעל מסה רצינית, ימשוך אליו רק בזכות המסה קולות צפים ומתלבטים רבים מהפריפריה הפוליטית שלו, ויצא הפסדו בשכרו. עניין של גרביטציה.

ראשי רסיסי תנועות הציונות הדתית עדיין לא הבינו כנראה איזו טראומה גדולה עבר הציבור בבחירות האחרונות. אובדן המנדטים בבחירות של שנת 1992, שהביא עלינו את הסכמי אוסלו, התברר ככסף קטן לעומת מה שקרה לנו בבחירות 2019. פוליטיקאי שלא מבין את הטראומה הזאת ואת השלכותיה חי בבועה ולוקח את הציבור יותר מידי כמובן מאליו. לא רק שכאמור רוב הציבור לא יצביע למפלגות שלא בטוח שיעברו את אחוז החסימה – וזה יהיה מצבם של שני הראשים בהליכה דו-ראשית – אלא שהוא ירצה גם להעניש פוליטיקאים שלא מסוגלים לקבל אחריות, להסיק את המסקנות ולהצטרף לגוש אחד.  

גם אם לרוב הציבור חשובים ההבדלים האידיאולוגיים, יש לו דבר חשוב יותר ואותו, קודם כל אותו, הוא מצפה לראות אצל מי שמבקשים ממנו רשות לייצגו. לדבר הזה קוראים אחריות.




יום שישי, 28 ביוני 2019

בנק מטרות היסטוריות


כמובן שאף אחד איננו רוצה במלחמה, אבל השאלה הגדולה איננה האם אנו רוצים במלחמה, אלא מה אנו רוצים במלחמה כזו, במידה והיא אכן תפרוץ.


בס"ד
כ"ה בסיוון, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


המתיחות במפרץ הפרסי הולכת ומחריפה, ורוחות המלחמה מתחילות לנשב. איראן כבר נקטה בפעולות צבאיות, אמנם בלי לקחת אחריות, וגם ארה"ב הייתה קרובה מאוד לכך. גם אצלנו ניכרים סימנים למתח הגואה: הקבינט המדיני כונס בשבוע שעבר פעמיים, לראשונה מזה שבועות רבים. צה"ל ערך תרגיל גדול בצפון, מן הסתם כהכנה לעימות אפשרי עם החיזבאללה, ומעל לכול, היועצים לביטחון לאומי של ארה"ב רוסיה וישראל, נפגשו השבוע כאן בישראל, לפגישה שאומרת דרשני, ולא רק מבחינת מיקומה.

כרגע העניינים עדיין בשליטה ומן הסתם לשני הצדדים אין אינטרס לצאת למלחמה, אבל כל גפרור קטן מסוגל להצית את התבערה. לא תמיד מלחמות הן יזומות. הרבה פעמים הן פורצות מאליהן. מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה מובהקת לכך. גם מלחמת ששת הימים פרצה למרות שאף אחד מהצדדים לא התכוון לה באמת. ברור שישראל היא "הבטן הרכה" של ארה"ב, ואם תפרוץ מלחמה בין ארה"ב לאירן, היא תגיע גם אלינו, כך שבכול רגע אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במלחמה. בין אם איראן תפעל ישירות מולנו, ובין אם יהיה זה באמצעות החיזבאללה מלבנון והחמאס מעזה, לא יתאפשר לישראל להישאר כצופה מן הצד במתרחש.

אם אכן תפרוץ מלחמה כזו, היא לא תהיה מלחמה מהסוג שהכרנו בעשורים האחרונים, כמו המבצעים בעזה או אפילו מלחמת לבנון השנייה. זו הולכת להיות מלחמה טוטאלית. אלפי טילים ביום צפויים לנחות על גוש דן. כמובן שאף אחד איננו רוצה במלחמה, אבל השאלה הגדולה איננה האם אנו רוצים במלחמה, אלא מה אנו רוצים במלחמה כזו, במידה והיא אכן תפרוץ.

האם אנחנו מוכנים למלחמה האמורה? לא בטוח. כלומר, וודאי שצה"ל עשה את כל ההכנות ההגנתיות הדרושות. וודאי שמערכת "חץ" ושאר מערכות הטילים נגד טילים, ערוכות לרגע האמת, ושצה"ל מוכן להיכנס לשטח ולשתק את מקורות האש. אבל כל אלה הן רק היערכויות הגנתיות לצמצומן ככל האפשר של הפגיעות. סביר שלצה"ל יש גם בנק מטרות טקטיות ומטרות אסטרטגיות, כמו חיסול התשתית האיראנית בסוריה. אבל השאלה הגדולה היא האם כול מטרתנו היא רק לצאת בשן ועין מן המלחמה הזו, אם תפרוץ, או שאנחנו מבינים שמלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת, ומוצדקת מאין כמוה, לשינוי גאופוליטי יסודי של מצבנו.

כלומר, האם אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים במלחמה כזו במידה ותפרוץ? האם יש לנו בנק מטרות היסטוריות? האם נסתפק בכך שנשתק את מקורות האש, נלקק את פצעינו ושוב נצא ממלחמה ללא שום הישג, או שנעז לראות בה הזדמנות לפתור אחת ולתמיד כמה מהבעיות ההיסטוריות השורשיות אתן אנחנו תקועים כבר עשרות שנים?

יש לזכור שכמה גורמים חשובים ישתנו לחלוטין אם תפרוץ מלחמה כזו. ראשית, תשתנה דעת הקהל בישראל. כשיעופו אלפי טילים ביום על כל הארץ, ובמיוחד על גוש דן, ייקח לציבור הישראלי בדיוק יום-יומיים בכדי להיזכר באיזו שכונה אנחנו חיים, איך צריך לנהוג עם בריוניה. דעת הקהל תיישר קו עם העמדות של סמוטריץ, אם לא ימינה ממנו. הציבור יהיה נכון לא רק לתמוך בהכרעות היסטוריות מתבקשות, אלא אפילו להתגייס אליהן, ואפילו כמעט כאיש אחד. מלחמה מהסוג המדובר פוקחת עיניים ויוצרת אחדות, ודברים שהיום לא יעלו על הדעת יהיו מובנים מאליהן ברגע האמת.

שנית, כשכול העולם יהיה עסוק במלחמה הגדולה שבין איראן לבין ארצות הברית ומדינות המפרץ, הוא לא יתפנה להקפיד עלינו כקוצו של יוד כפי שעולל לנו עם דו"ח גולדסטון למשל. התקשורת הבינלאומית תתמקד בתמונה הגדולה ולא במתרחש כאן, והיא לא תציק לנו ותנסה לתקוע מקלות בגלגלים. גם היועצים המשפטיים למיניהם יזכרו לפתע שהם אינם מן האו"ם. לא שיש צורך "להשתולל" ולפעול בניגוד לכללי המוסר הישראלי, אבל בכל זאת יש צורך להילחם בלי ידיים קשורות. שלישית, ארה"ב תתמוך בכל פעולה שלנו ותגבה אותה. מלחמה כזו תהיה הזדמנות בלתי חוזרת לקחת את גורלנו בידינו.

חיסול שליטת אש"ף ביהודה והשומרון, נטרול צבאי של כל נושאי הנשק באזור, מחיקה סופית של כל השאריות שעוד נותרו מהסכמי אוסלו והחלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, זו בהחלט המטרה הראשונה שצריכה להופיע בבנק המטרות ההיסטוריות המדובר. בחסות המלחמה נצטרך לעשות זאת ולהכריע אחת ולתמיד את תביעת הלאומיות הפלסטינית השקרית שממררת את חיינו, יוצרת בתוכנו מחלוקות עמוקות ומשתקת אותנו כבר למעלה מחמישים שנה. כך גם באשר לחיסול שלטון החמאס בעזה, והפעלת תכנית הגירה המונית בגיבוי ומימון בינלאומי לחלק גדול מתושביה, משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית בימים רגילים. וישנן עוד מטרות, כמובן.

אף אחד לא רוצה מלחמה, אבל אם כבר נגזרה עלינו אחת כזו, ראוי שנדע מה בדיוק אנחנו רוצים בה.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


יום שישי, 21 ביוני 2019

רק עם איילת שקד אפשר לנצח


שקד מסוגלת "לשווק" את הציונות הדתית טוב יותר מכל ציוני דתי, בלי כל הסיבוכים הנפשיים של "מגזרי או לא מגזרי".


בס"ד
י"ח בסיוון, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


הנה דוגמה טובה לפייק ניוז: בערוץ כאן 11 דווח בשבוע שעבר ש"איילת שקד מבקשת לעמוד בראש איחוד מפלגות הימין". "אני מביאה הכי הרבה מנדטים", אמרה לפי דיווח שהסתמך על גורמים בבית היהודי. סביר אמנם שבמסגרת השיחות עמם היא אמרה בין לבין משהו שמשתמע כך, והם כמובן מיהרו להוציאו מהקשרו ולהדליפו לתקשורת מסיבות ידועות, אבל תביעה מפורשת כזו, ואפילו רק בחוגים סגורים, לא סביר שנשמעה ממנה. 

ההתנהלות הפוליטית של שקד מתאפיינת בכך שהיא לא רצה קדימה בכוח או דוחפת את עצמה בכל מקום אפשרי. היא לא מחפשת כל הזמן פרצות בשביל לנצל הזדמנויות להתקדם. היא נותנת לדברים להתרחש, לקרות מאליהם. היא מניחה לחיים עצמם לשאת אותה. היא ערה לאפשרויות אבל לא מתעקשת לממש אותן בכול מחיר. אפילו את משרת שר המשפטים היא לא דרשה או תבעה לעצמה; בנט סידר לה את הג'וב.

שקד היא בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. זו גם הסיבה לפופולאריות הרבה שלה. בניגוד לפוליטיקאים רבים אחרים, שלא פעם קופצים בראש, ההמתנה הפסיבית שלה לדברים, ההזדמנות שהיא נותנת להם לקרות מעצמם, קונה את לב הציבור. "בטחון" קוראים לכך בשפה הדתית. סוג של מנהיגות נשית, תאמרנה הפמניסטיות. לכן לא סביר שהיא "תובעת" או "דורשת" את ראשות איחוד מפלגות הימין. היא לא מתנהלת כך.

האמת היא שגם לא ראוי שתדרוש זאת. כלומר, ראוי שהיא תעמוד בראש האיחוד ההולך ומסתמן של כל הכיפות הסרוגות, אבל לא ראוי שהיא תתבע או תדרוש זאת. אף שאת הפרישה שלה ושל בנט מהבית היהודי לא היא יזמה, והיא לא הייתה שלמה עמה מעולם, גם לה יש אחריות לדבר, ולכן לא ראוי שהיא תתבע עכשיו לעמוד בראש, למרות שמהרבה סיבות כך ראוי שיהיה.  

אם הייתה שואלת לדעתי, הייתי ממליץ לשקד להמשיך להתנהל בדרכה הייחודית. לתת למה שצריך לקרות – לקרות מאליו. בעברית "משבר" פרושו "לידה". נכון לתת למשבר למצות את עצמו ולהבשיל. אין צורך במזרזים מלאכותיים. עדיפה לידה טבעית, מה עוד שאנחנו כבר בסוף התשיעי. שקד בהחלט יכולה להמתין בסבלנות, ולא להצטרף לאף אחד מרסיסי הימין הנוכחיים אלא לתת להם קודם כל ליצור ביניהם את החבירה ההכרחית. הרעיון שהיא תעמוד בראש הבלוק הטכני הזה הוא כל כך מתבקש, שהיא יכולה בהחלט להתאזר בסבלנות ובבטחון ולחכות שיקראו לה. והם יקראו לה. ראשי הרשימות יצטרכו אותה, בין היתר בכדי להכריע ביניהם. הציבור יתבע זאת. ואפילו הרבנים יבינו שזה הדבר הנכון והראוי להיעשות.

גם הקושי של הצבת אישיות לא דתית בראש הרשימה לא יהווה בעיה. בבלוק הטכני הזה אמנם תהיה מפלגה דתית אחת, ואפילו תנועה תורנית אחת, אבל לכל אחת ראש משלה, ותהיינה גם רשימות אחרות, מסורתיות יותר, כך שאף אחד לא יצטרך "להכיל" אישיות לא דתית בראש רשימה דתית.

הסיבה לכך ששקד ראויה לעמוד בראש הבלוק הטכני איננה רק העובדה שכול הסקרים במגזר מעידים שזהו רצון הציבור, או העובדה שהיא כשלעצמה יכולה להביא הכי הרבה מנדטים. הדבר היותר משמעותי הוא שאיילת שקד מסוגלת "לשווק" את הציונות הדתית לציבור הרחב טוב יותר מכול ציוני דתי. את הסוד הזה יודע רק מי שהגיע לציונות הדתית מבחוץ, כמוני וכמוה, ונמשך אליה משום שראה בה את ההמשך הטבעי של האידאליזם הציוני עליו הוא התחנך ואותו הוא ראה שוקע ואובד בציונות החילונית. מהמקום הזה ניתן לדברר את הציונות הדתית ולהסביר אותה לציבור הרחב בצורה הכי כנה אותנטית ואפקטיבית, ובלי כל הסיבוכים הנפשיים של "מגזרי-לא-מגזרי" וכול שאר הירקות המוכרים.

כשלעצמה, שקד לא "שווה" ארבעה מנדטים, אפילו עם נפתלי בנט ביחד. אבל כשהיא תופיע כשברקע שלה נמצאת הציונות הדתית, כשהיא מייצגת אותה, באה בשמה ופועלת מכוחה, זהו כבר סיפור אחר לגמרי. אדם איננו נמדד רק כשלעצמו. הוא נמדד בעיקר מתוך ועל בסיס הרקע והסביבה שלו. הציונות הדתית היא מותג בציבור הישראלי. לגבי חלקים רבים ממנו היא מסמלת אידאליזם, קישור בריא לתורה ולמסורת, מסירות נפש לעם ולמדינה, אחריות לאומית, אכפתיות, וכדומה. אבל כל יצרן יודע: לא מספיק שיש לך מוצר טוב, אתה צריך גם פרזנטור מתאים.

כמייצגת הציונות הדתית כלפי החברה הישראלית הכללית, איילת שקד תהייה "שווה" הרבה יותר. סך כול פוטנציאל המנדטים של הבלוק הטכני הזה לא יהיה רק חיבור כל המנדטים שקיבלו מרכיביו בבחירות האחרונות. פוליטיקה איננה מתמטיקה. הרוח הגדולה שתעלה מן החיבור הזה, המומנטום הפוליטי שהוא יצור, הבשורה הגדולה של שובו של אידאליזם ישראלי חי תוסס ואותנטי, הצבת עמדה יהודית כאלטרנטיבה לשמאל ולליכוד כאחד, וכול זה כשבראשו וכמיצגו מופיעה אישיות שקולה, פרגמטית, אהודה, מאוזנת, ולא "דוסית" – כל אלה יחד עשויים להיות שווים הרבה יותר מאשר עשר או שניים-עשר המנדטים שמתמטית איחוד כזה נראה שווה היום.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יום שישי, 14 ביוני 2019

אחרי שתתאחדו - תיקראו לנו


שליחי הציבור שלנו צריכים לזכור שהם עובדים אצלנו, לא אנחנו אצלם. המשימה שלהם היא ללכת יחד, ולא מעניין אותנו איך הם ייעשו את זה.


בס"ד
י"א בסיוון, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


אחד מזיכרונות הילדות שלי קשור לגן הילדים, גן מרגלית. כל בוקר הייתה הגננת מוציאה לחצר מריצת ילדים, ואנחנו היינו מתמקמים בצדיה ויוצאים לתהלוכה רועשת של איסוף הזבל, פסולת הנייר וקליפות הפירות שנותרו בחצר הגן מיום אתמול. הילדים שבצד המריצה עטו על השאריות הללו, הרימו אותן ושמו אותן במריצה.

אבל לכל המסע הזה קדמה סצנה קבועה: המאבק על הזכות להיות זה שמוביל את המריצה. מי שזכה בבכורה נחשב בגן לכוכב-על, כך שהגברברים הקטנים לא נטו לוותר בקלות על המעמד. בדרך כלל הקרב הוכרע איכשהו בינינו, אבל לעיתים היה צורך בהתערבותה של הגננת כדי לקבוע "מי בראש". בעתות חרום ומשבר פוליטי עמוק באמת, הייתה זו הגננת עצמה שהובילה את המריצה, ואנחנו הילדים הגדולים בגן, נאלצנו לוותר על יומרת המנהיגות שלנו, ולהצטרף לקטנים בתפקיד של אוספי זבל פשוטים.

נזכרתי בסיטואציה הזו השבוע לאור ההתקוטטויות המתוקשרות של הרב פרץ וסמוטריץ, או של עוזריהם, או של מקורביהם או של הדוברים שלהם או של יהיה מי שיהיה. יש שם אפילו מישהו שבודק מתמטית כמה מצביעים הביא כל רסיס מפלגה לבלוק המשותף בכל קלפי שהיא, בתקווה למצוא הפרש של כמה אלפי קולות שיאפשר לו לתבוע, למשל, הצרחה בין מספר חמש לשש ברשימה המשותפת. עד כדי כך.

גם ההשתעשעות ברעיון שהציבור הדתי לאומי ילך בשני ראשים, איחוד מפלגות הימין מצד אחד, ובלוק טכני של הימין החדש עם זהות, עלתה השבוע מכמה כיוונים. כאילו לא למדנו על בשרנו שאין מימין לליכוד מקום ליותר מרשימה אחת. לפיצול כזה ישנן אמנם סיבות טובות והגיון אידאולוגי מוצק – אני עצמי הכשרתי פיצול כזה בעבר הקרוב, אמנם בדיעבד, בק"נ טעמים – אבל המציאות הוכיחה שאין לציבור שלנו אופציה אחרת אלא ללכת יחד.

את המאמר השבועי שלי חשבתי להקדיש הפעם לניתוח של ניואנס אידאולוגי רב חשיבות והרה גורל, שבו ממש תלוי כל העולם כולו, אבל הבנתי שלא רק שהדבר לא חשוב, ולא רק שזה לא מעניין את הקוראים, אלא שאפילו אותי עצמי זה כבר לא מעניין.

שבענו. לא רק שנמאסו עלינו קרבות האגו, אלא שגם ההבדלים והמאבקים האידאולוגיים כבר לא באמת מעניינים אותנו. הלך הנפש שאני מזהה בציבור הרחב הוא של עייפות. תש כוחו של הציבור מעוד סחרחורת גועשת של מאבקים פוליטיים ואידאולוגיים מהסוג שחווינו כאן לקראת מערכת הבחירות האחרונה. נגמרו האנרגיות, אבד הכוח, לאות ירדה עלינו ויש לנו רק ציפייה אחת מכל הגברברים שבגן: לכו כולם ביחד. לא חשוב לנו מי בראש. לא חשובים לנו המיקומים. גם איך יקראו לרשימה המשותפת כבר לא אכפת לנו. אפילו על איזה דגלים היא תניף כבר לא נלך לרב. פשוט אין לנו כוח לעוד סיבוב מתיש כזה.

זה לא שמישהו הולך כאן לארגן תנועת מחאה, לדחוף לאחדות בכל מחיר, לגייס חתימות של רבנים ואישי ציבור בתביעה נחרצת להליכה משותפת. לא, אפילו לזה אין לנו כוח. המסקנה שכולם צריכים ללכת יחד איננה אפילו תביעה, דרישה או איום. זו קביעת עובדה: הציבור פשוט לא יבוא לקלפי. נמאס לו.

שליחי הציבור שלנו צריכים לזכור שהם עובדים אצלנו, לא להפך, ושהציבור הוא שקובע את הדרישות מהתפקיד ואת הסף הנדרש בכדי להתקבל לעבודה. המשימה שלכם היא ללכת יחד ולא מעניין אותנו איך תעשו את זה. על זה אתם מקבלים משכורת. תמצאו את הדרך. אחרי שתתאחדו, ברשימה משותפת, בבלוק טכני או במה שלא יהיה, תקראו לנו. עד אז אנחנו פשוט לא בעניין. פשוט אין לנו יותר כוח ועניין בסחרחורת הזו. ואם אתם לא מסוגלים להחליט ביניכם מי בראש, תעשו מה שאנחנו עשינו בגן הילדים בזמנו: תקראו לגננת שתוביל את המריצה. אצלנו בגן זה תמיד פתר את הבעיות.

מי יודע, ייתכן שדווקא כך יצא מהעז הזה מתוק. יכול להיות שזהו בדיוק המצב שעליו נאמר שאין משיח בא אלא בהיסח הדעת ורק אחרי שכולם כבר יתייאשו ממנו. אולי על כך נאמר: "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק....לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש, לא באש ה'. ואחר האש קול דממה דקה". ייתכן שתשות הכוח שלנו מכול הרוח הרעשים ואישי המחלוקות הללו, היא היא הדממה הדקה הזו, חסרת היומרות והציפיות הגדולות, שכול מה שהיא מייחלת לו הוא רק הליכה ביחד. שום דבר יותר מזה.




יום שישי, 7 ביוני 2019

ישראל יהודית


השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית והיא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.


בס"ד
ד' בסיוון, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ללוחות הראשונים שקיבלנו בסיני, אלה שנשברו, קוראת מסורת ישראל "לוחות של צדיקים". הלוחות השניים שקיבלנו, שמדריכים אותנו עד עצם היום הזה, נקראים "לוחות של בעלי תשובה". הבחירות האחרונות היו בחירות של צדיקים. כולם צדקו. לפחות במחנה הימין. ונשברו. הבחירות החוזרות תהיינה בחירות של בעלי תשובה. הזדמנות ללמוד את הלקח ולתקן.

נפתלי בנט הוא אחד מאלה שיש להם מה לתקן, והוא כבר התחיל את התהליך, מה שבא לידי ביטוי בין היתר בהבנה שמימין לליכוד אין מקום ליותר מגוף פוליטי אחד ובהצעה ליצור גוש שיאחד את כל הכיפות הסרוגות כולל כולן.

אבל אם נכונות הידיעות לפיהם הוא מציע לקרוא לגוש כזה "החזית הימינית המאוחדת" הרי שהוא עדיין לא הפיק את כל הלקחים. כי עוד ימין אחד, נוסף לכל אלה שכבר הכרנו – "הימין החדש", "הימין השפוי", "הימין החזק", או "ימין חילוני" ועוד – איננו מביא שום בשורה. לא רק שכבר אין שום בשורה בעוד ימין אחד כזה או אחר, ולא רק ששבעה נפשו של הציבור מהמותג ימין על כל הטיותיו, אלה שעצם המיתוג של "ימין" עתיד להוביל את בנט לאותה שגיאה שעשה בבחירות האחרונות: המחשבה שאיזו טקטיקה כזו או אחרת מול החמאס היא בשורה, והאשליה שכול מיני הבדלים מיקרוסקופיים בין מדיניות הביטחון או החלת הריבונות שלו, ובין מדיניות נתניהו והליכוד, מצדיקים הקמת מפלגה נפרדת. ימין וביטחוניזם אינם הבשורה שהציבור מחכה לה.

'''הימין החדש' תביא בשורה של ימין ממלכתי, שמאחד את כל חלקי העם. דתיים, חילוניים, מסורתיים, כולם יחד", אמר השבוע בנט, ולא שם לב שעצם הנכונות לאחד וללכת יחד, עם כל הרצון הטוב, עדיין איננה מפתח לחיבור כזה. השאלה היא מהו הדבר שיכול "לאחד את כול חלקי העם". יש רק דבר אחד כזה, והוא לא שירי תנועות הנוער, מסע מים לים או אפילו שירי חנה סנש ו"מכתבי יוני". הדבר הזה הוא ישראל יהודית. לא ישראל ימינית ולא ישראל דתית. ישראל יהודית. ואת הבשורה הזו יכולה להביא לציבור רק הציונות הדתית ולשם כך גם ראוי שתתאחד.

מי שכן הבין שהציבור הישראלי צמא לבשורה חדשה ושהיא איננה על הציר ימין-שמאל, ובעניין הזה יש מה ללמוד ממנו, הוא משה פייגלין. אלה שלפייגלין לא הייתה באמת בשורה כזו. לא רק ש"עולם החירות" של פייגלין הוא אוסף אקלקטי של רעיונות שלא מתחברים בשום צורה שהיא לתפיסת עולם קוהרנטית, אלא שכל המלל הפסידו-אינטלקטואלי המרובה הזה, כולל "המצע", היה בכלל הסוואה. הוא נועד להסתיר מפייגלין עצמו כמו גם מקהל מאמיניו שהבשורה היחידה שפייגלין באמת מתיימר להביא לציבור היא משה פייגלין עצמו. זו באמת כל הבשורה שלו כולה. "המה", התוכן של הקמפיין שלו, נועד – אמנם בלא-יודעין – להסתיר זאת, אבל "האיך" של הקמפיין חשף זאת מכול פינה. אבל פייגלין כשלעצמו כמובן איננו בשורה, ולכן כל אחיזת העיניים הזו נכשלה.

עם זאת, את ההבנה שלציבור נמאס מעוד "ימין פלוס מע"מ" כזה או אחר, ושהוא צמא לבשורה אמתית, אי אפשר לקחת מפייגלין. היה זה אובדן הדרך האידאולוגי שלו שלא אפשר לו לומר לציבור בצורה נקיה, טהורה, פשוטה ובלי שום תוספות ו"איזמים" מיותרים, את הבשורה האמתית שלה הוא צמא, ואיננה נמצאת לא בגוש הימין ולא בגוש השמאל: ישראל יהודית (אגב, מותג שפייגלין עצמו טבע לפני שנים).  

הגוש המתרקם חייב ללמוד מפייגלין גם להציב מול הליכוד עמדה לעומתית. אתה לא יכול לבקש מהציבור להצביע לך ולא לליכוד, כשאתה חוזר על כך שמבחינתך זה בסדר גמור שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא. אם אין לך מה להציע כחלופה לנתניהו, בניגוד לנתניהו ולעומתו – לך אתו או התכבד ושב בבית. אם אתה לא מסוגל להציב מולו בשורה מבודלת היטב, בסופו של דבר הוא ישתה אותך.   

פייגלין שבר את הכלים. הוא העז לצאת נגד נתניהו ובעצם נגד כולם, להיות לעומתי ולבעוט בכל משחק הימין-שמאל המאוס הזה. זה היה חלק גדול כוח המשיכה שלו. הוא לא הציע לציבור עוד מאותו דבר ולמרות שמה שהציע היה מופרך מלכתחילה, הציבור הצמא כל כך לבשורה חדשה, בעיקר הדור הצעיר והתמים, קנה את הסחורה ונמשך אליו כמו פרפרים למנורת אור סגול במרפסת ישראלית טיפוסית, שאינם מבינים שמה שנראה להם כאור איננו אלא תוהו.

אז כן, איחוד כל הכוחות הסרוגים, כולל "זהות", ובלי קשר לשאלה מי בראש, אבל כחלופה לנתניהו ולימין ולא לצדו. השמאל הוא העבר. הימין ונתניהו הם ההווה והקונצנזוס. העתיד נמצא בזהות היהודית. היא שעומדת להיות המצע המשותף של החברה הישראלית. היא הבשורה שהציונות הדתית אמורה להביא לה.




יום שישי, 31 במאי 2019

רעידת אדמה פוליטית


אנחנו בעיצומה של רעידת אדמה פוליטית שאפשר בהחלט לשער שהיא עומדת לפרוץ סוף סוף את הקיבעון הפוליטי שהכרנו ולשנות מן היסוד את המבנה שעליו הייתה מבוססת המערכת הפוליטית בישראל מזה שנות דור.


בס"ד
כ"ו באייר, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אחד מזיכרונות הילדות שלי קשור למשחק הקלפים. המפגשים החברתיים של הורי ז"ל וחבריהם, כמו רבים מבני הדור ההוא, כללו משחק קלפים. לא היה שם כסף על השולחן, אולי פרוטות סמליות, אבל זו הייתה דרכם להיפגש ולהיות יחד. אותנו, הקטנים, שלחו למיטות, ומשם יכולנו להאזין ולעקוב אחרי המתרחש.

המפגשים האלה התנהלו בדממה כמעט מוחלטת. לא היו דיבורים. אבל מידי פעם, הפרה את הדממה קריאה רמה שפרצה מפי כולם יחד: "פריש". לא בדקתי אבל נראה לי ש"פריש" הוא ביטוי באידיש שמשמעותו "ריענון", כשהכוונה היא לטריפת הקלפים והתחלת המשחק מחדש. "אתחול מחדש" היינו קוראים לכך בשפה שלנו היום.

נזכרתי השבוע בחוויית הילדות הזו כשהתברר שאנחנו הולכים לבחירות נוספות. יש מי שעושים כרגע סקרים וחישובים המבוססים על תוצאות הבחירות הקודמות מתוך ניסיון להעריך מה תהיינה התוצאות הפעם, אבל נראה לי שהם אינם די ערים למתרחש. אנחנו בעיצומה של רעידת אדמה פוליטית עמוקה. טריפת קלפים יסודית. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.

דרכן של רעידות אדמה שהן באות בסדרות. אתה לא יכול לדעת אף פעם אם הרעידה האחרונה שהתרחשה והורגשה היא באמת האחרונה, גם לא לדעת אם היא החזקה ביותר בסולם ריכטר. הבחירות הקודמות שהוכרזו אחרי שליברמן הפיל את הממשלה בתום ארבע שנים, עוד היו אירוע סביר שהכרנו בעבר כמוהו, אבל פיזור הכנסת ה-21 אותו ראינו השבוע הוא סרט שעדיין לא ראינו. ועדיין, לא בטוח שכבר ראינו את הסרט כולו. ייתכן שזה רק הפרומו.

לא מדובר רק בשינויים כאלה ואחרים שיתרחשו על בסיס המערכת הקיימת, כמו השאלה הגדולה אם "כחול לבן" שהייתה התארגנות פוליטית אד-הוק לצורך הבחירות הקודמות, תמשיך להתקיים במתכונתה. גם השאלה האם נתניהו יעמוד בראש הליכוד בבחירות הקרובות עדיין פתוחה, כמו גם האפשרות להתארגנויות וחיבורים כאלה ואחרים בימין או בשמאל. כל זה צפוי.

אבל כנראה שאנחנו בעיצומה של רעידת אדמה פוליטית משמעותית הרבה יותר. כבר שנות דור המערכת הפוליטית שלנו בנויה על דפוסים קבועים. שני הגושים, שמאל וימין, מתגוששים ביניהם באופן קבוע, גם אם השחקנים הראשיים מחליפים מידי פעם חולצות, תדמיות, שמות ולפעמים גם קבוצות. נתניהו, אבי אבות שחקני הבונקר, התמחה בלשמור את כוחו בתוך המערכת הזאת. הוא הקפיד תמיד לא להכריע ולא ליזום. כך מול החמאס. כך מול אש"ף ואבו מאזן. כך מול המערכת המשפטית והתקשורת. כך בכול החזיתות להוציא את החזית האיראנית.

נראה שמשחק הבונקר הזה מיצה את עצמו, והוביל את ההוויה הישראלית לקיבעון עמוק שהתבטא במשחק הגושים האינסופי הזה של ימין ושמאל ללא הכרעה וללא תכלית. אמנם הימין ניצח ברוב המערכות ניצחון פוליטי, אבל מעולם לא הכריע את המערכה כולה.

אפשר שעכשיו המערכת הפוליטית הזו מיצתה את עצמה והיא נפרצת. השאלה מה הניע את ליברמן לעשות הכול כדי להפיל את נתניהו היא מעניינת אבל לא היא העיקר. השאלה היא מה מניע את היד הנעלמה של ריבונו של עולם לעשות זאת. אין בנו מי שיודע חשבונות של מעלה, אבל את התוצאות אנחנו יכולים לראות: טריפת קלפים, רעידת אדמה פוליטית שאפשר בהחלט לשער שהיא עומדת לפרוץ סוף סוף את הקיבעון הפוליטי שהכרנו ולשנות מן היסוד את המבנה שעליו הייתה מבוססת המערכת הפוליטית בישראל מזה שנות דור.

בכל התהליכים – בטבע, בהיסטוריה, בתודעת האדם ואף בפוליטיקה – מתרחשות קפיצות מדרגה, דילוגים מהפכניים ומעברי פאזות שלא בדרך ההתפתחות האיטית: "רק למשוגע יוכל להיחשב האיש אשר יציב גבולים לאמור: רק בצעדים מדודים כאלה, שבאו לפנינו בחיזיון של הרגלנו הקטן, מגיעות הינן המגמות הנצחיות לתכליתן. ... עינינו הרואות כי הכול הוא גדול לאין תכלית. חוק ההתפתחות [האבולוציה, מ"ק] גדול לאין שיעור וקץ, וכוח המדלג [כוחות של קפיצת מדרגה מהפכנית, בטבע, בהיסטוריה, כל שכן בתודעה, ברוח, באדם וגם בפוליטיקה, מ"ק] גדול לאין קץ ... ואין שום מעצור לא לדרך ההתפתחות ולא לדרך הדליגה" (הרב קוק, עקבי הצאן, עמ' קנ"ד).

ייתכן שאנחנו נמצאים בעיצומו של "דילוג" כזה, של קפיצת מדריגה, של קפיצה קוואנטית. ייתכן שחוסר היציבות של המערכת הפוליטית שלנו עדיין לא הגיעה לשיאו בהכרזה על פיזור הכנסת ועריכת בחירות חדשות. ייתכן שזו רק ההתחלה.




יום שישי, 24 במאי 2019

האם תוכנית המאה מבוססת על סרבנות פלסטינית?


ייתכן שממשל טראמפ מתכוון להציג את התכנית ולומר לצדדים: קבלו את התוכנית, הסכימו לה, חתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – ומי שלא יחתום צריך לדעת שהסכמה של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו.


בס"ד
י"ט באייר, תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


תוכנית המאה של טראמפ ממתינה לנו מעבר לפינה ולמרות שהיא עשויה לחולל שינויים משמעותיים במצבנו, אולי אפילו היסטוריים, אנחנו לא נותנים לה את תשומת הלב הראויה. אחת הסיבות לכך היא העובדה שאנחנו לא יודעים עליה הרבה, וודאי לא את הפרטים, ונאלצים להסתפק בהשערות. זה לא בהכרח רע; העלאת השערות וסיעור מוחות, לפחות באשר לעקרונות התוכנית, תכין אותנו טוב יותר לרגע שבו היא תיחשף.

רוב העיסוק בתוכנית יוצא מתוך הנחה שהיא תהיה עוד "תכנית שתי מדינות" אמריקאית טיפוסית מהזן שהכרנו בעבר, אבל נראה שהפעם מדובר בתוכנית שונה לחלוטין. ואולי, כפי שיוסבר מיד, היא לא בדיוק "תכנית שלום" וגם איננה תוכנית להסדר והסכמה בין הצדדים. אפשר בהחלט שהיא תוכנית להכרעה חד צדדית.

מה שאנחנו כן יכולים להניח הוא שנתניהו הוא ממעצבי התוכנית, והיא על דעתו והסכמתו המלאה, מה שאומר שהיא איננה עוד מאותו דבר. עוד אנחנו יודעים שהיא מתואמת תאום מלא עם המדינות הערביות "המתונות", ובבסיסה עומדת הברית האסטרטגית כנגד איראן. הפלסטינאים ימצאו עצמם הפעם מול חזית רחבה, ישראלית, אמריקאית וערבית, שתגבה את התוכנית.

דבר נוסף שניתן להניח הוא שהעיקרון העומד בבסיסה של התכנית הוא הכרה דה-יורה במצב הקיים דה-פאקטו. זהו העיקרון המדיני שעמד בבסיסם של שני המהלכים המדיניים המהפכניים של ממשל טראמפ במזרח התיכון עד עתה: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, והכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. בשניהם החליט ממשל טראמפ פשוט להכיר במציאות ולתת לה גושפנקה. זה הכול, וזה הרבה מאוד. אם נניח שעקרון זה יעמוד גם בבסיס תוכנית המאה, משמעות הדבר הוא החלת ריבונות ישראלית על רוב שטחי C, והכרה במדינה מינוס פלסטינית בשאר השטח. התשובה לשאלה מה יהיה גורלם של "היישובים המבודדים" שייוותרו בשטחים המיועדים לפלסטינים, אם יהיו בכלל כאלה, עדיין לא ברורה.

העובדה החשובה מכול, שממש זועקת דרשני, היא שממשל טראמפ לא מתייחס לסרבנות הפלסטינית ולא מתרגש ממנה. הוא ממשיך ללחוץ על הפלסטינים, לזלזל בהם, למרר את חייהם ולקצץ בתקציביהם, כאילו אינם כלל צד במשא ומתן. הוא איננו מנסה כלל לרצות אותם, או לשכנע אותם לבוא לשולחן. ממשל טראמפ כלל לא סופר אותם, ואפילו ל"סמינר הכלכלי" שהוכרז השבוע כמתאבן לתכנית, הם לא צפויים להגיע.

ייתכן בהחלט שמשמעות הדבר היא שהתכנית מבוססת על סירוב פלסטיני. אין הכוונה לסירוב מהסוג שהכרנו תמיד, לו מצפים גם אצלנו, בתקווה ששוב הפלסטינים יסרבו ויצילו אותנו מבלהות השלום. לא, הפעם אפשר שמדובר בסיפור אחר. ממשל טראמפ בונה על כך שהפלסטינים יסרבו. הוא מתכוון להציג את התכנית ולומר לצדדים: קבלו את התוכנית, הסכימו לה, חתמו עליה, וקחו את מה שהיא מציעה לכם – ומי שלא יחתום צריך לדעת שהסכמה של הצד השני תקנה לו את חלקו גם בלי הסכמת רעהו. כלומר, זו איננה בדיוק תוכנית שלום, אלא תוכנית הכרעה, תוכנית שבאה לתת גושפנקה בינלאומית למצב הנוכחי בשטח ולהפוך אותו למצב הקבוע והסופי.

ידיעות על כך שממשל טראמפ יפעיל סנקציות כלכליות על הצד שיסרב לתוכנית כבר נפוצו. ידיעות על כך שהתכנית תצא לפועל גם במעמד והסכמת צד אחד בלבד ובאופן חד צדדי, עדיין לא שמענו. אבל את חוסר ההתייחסות והאכפתיות של ממשל טראמפ לתגובת הסרבנות הפלסטינית קשה לפרש אחרת.

"ניתנה לי המשימה לנסות למצוא פתרון בין שני הצדדים", אמר בתחילת החודש ג'ראד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ, והביע תקווה ''ששני הצדדים יביטו בתכנית באופן ממשי, בצד הישראלי ובצד הפלסטיני, לפני שינקטו צעדים חד-צדדיים". ינקטו צעדים חד צדדים?! למה בדיוק התכוון המשורר?

בואו נסכם את ההשערה: תוכנית המאה בנויה על הסרבנות הפלסטינית. הדבר יוצג כמובן כתוכנית שלום אובייקטיבית, שבה שני הצדדים יצטרכו לשלם מחיר וכו' וכו', אבל זהו רק מסווה למהלך מסוג אחר. מטרת התוכנית היא מתן גושפנקה בינלאומית להחלת הריבונות הישראלית על חלק, רוב או אולי כל שטחי C. הדבר ייעשה בגיבוי אמריקאי ערבי ובין לאומי (למעט האיחוד האירופי). הפלסטינים יסרבו וישראל תקיים את הצד שלה בתכנית באופן חד צדדי. לנוכח הסרבנות הפלסטינית, המציאות בשטחי A ו-B, תישאר בעינה, כולל סוגיית הישובים המבודדים שיוותרו בשלב זה לפחות על כנם ובמעמדם. האפשרות להכרה פלסטינית במציאות וחתימה שלהם על ההסכם תיוותר פתוחה בפניהם בהמשך, והם יוזמנו לעשות זאת בכל רגע נתון.

זו רק השערה כמובן. ניחוש פרוע. אין בדברים קביעת עמדה אלא רק ניסיון לנתח את המציאות. בעוד כמה שבועות תוצג התכנית ונוכל להיות חכמים יותר. בכול מקרה, היא תוצג כתוכנית להסכמה ולהסדר, כתכנית שלום. נצטרך לקרוא בין השורות למה היא חותרת באמת.