יום שלישי, 19 במרץ 2019

משה פייגלין וחרות 7 (אחד לפני אחרון)


בפוסטים הקודמים הסברתי שרעיון החרות של "זהות" איננו רעיון יהודי, גם אם יש בו (הרבה!) "ניצוצות", הברקות, ציטוטים, שברי רעיונות ומקורות יהודיים, וגם אם הוא עטוף בצלופן יהודי. זהו רעיון מערבי, ליברטריאני, במלוא מובן המילה.

משמעות הדבר הוא ששניים מהיסודות העיקריים של מנהיגות יהודית – "הזהות היהודית" וההתנגדות לכפיה דתית – מבוססים ב"זהות" לא על מחשבה יהודית, תורנית, אמונית, מחשבה עברית, אלא על מחשבה זרה, על רעיון "החרות" בגרסתו הליברטריאנית.

נתחיל בעניין "הזהות היהודית". ביהדות "הזהות היהודית" איננה מבוססת על שום רעיון אחר. היא איננה זקוקה לשום קביים רציונליות או פילוסופיות. היא עובדה נפשית קיימת, קודמת לכל התודעה. היא הבסיס לתודעה. היא "הכתר" (בלשון פנימיות התורה). היא נתון שאנחנו מוצאים בתוך עצמנו. בלי קשר לשאלה אם אנחנו דתיים או חילוניים.

התופעה הזו שעם ישראל חפץ להמשיך את קיומו בזהותו הייחודית לנצח, איננה רעיון. היא עובדה. היא נתון.
מי שמנסה לבסס את "הזהות היהודית" על רעיון החרות, איננו מבין מה הוא סח. כולנו יהודים, לא בגלל שום רעיון אחר. רק בגלל שזה מה שאנחנו מוצאים(!) בתוך עצמנו. זו עובדה נפשית, נתונה, שאיננה עומדת לבחירה. ולכן היא איננה קשורה לשאלה האם אתה ימין או שמאל, דתי או חילוני. כולנו יהודים כעובדה שאיננה נתונה כלל לבחירתנו. ולכן היא איננה זקוקה לקביים פסבדו-אינטלקטואליות. גם לא לרעיון "החרות" שייתמוך אותה.

במנהיגות יהודית הרעיון של זהות יהודית ולאו דווקא דתית, שהיא המצע המשותף של כולנו, לא היה זקוק לאידאולוגיה זרה שתבסס אותו, שתתמוך אותו, כפי שקורה ב"זהות". הוא מבוסס מתוך עצמו, מעצם החוויה היהודית, החוויה של היות יהודי. הוא נובע מתוך החוויה העברית הטבעית. בלי ביסוס רציונלי. הוא איננו זקוק להצדקה.

לבסס את הרעיון של "זהות יהודית" על אידאולוגיה ליברטריאנית, דומה לניסיון לבסס את שיבת ציון על הרעיון הלאומי האירופאי ששלט במאה ה-19 בתודעה האנושית. ברגע שאתה מבסס רעיון יהודי על כלי זר, על תודעה נוכרית, הוא "לוקח" אותך למקומו הוא. כפי שקרה לציונות החילונית. הכלי הזר בא ממקור אחר, יש לו את הרקע שלו, ההיגיון שלו, והדינמיקה וההתפתחות שלו וברגע שאתה מלביש את החוויה היהודית היסודית של זהות יהודית בלבוש זר, השאלה כבר איננה האם הלבוש הזר ייקח אותך למקומות ממנו הוא בא, אלא רק כמה זמן הדבר יארך.

יתר על כן. הלבוש הזר, במקרה  הזה הליברטריאניזם, הוא אופנת מחשבה חולפת. "אופנה" במובן העמוק של המילה. הוא "רוח הזמן" כפי שהיה קורא לזה הפילוסוף הגל. אבל עוד עשר, עשרים, מקסימום שלושים שנה, אף אחד לא יבין איך אנשים החזיקו פעם מהשטות הזו.

כך בדיוק קרה לציונות. בנינו אותה על בסיס הרעיון הלאומי מהזן האירופי שהיה "רוח הזמן" במאה ה-19. מאז לא רק שהוא לא רלוונטי במקום הולדתו באירופה, אלא הוא הפך שם למוקצה מחמת מיאוס. ולכן הוא הפך לכזה גם אצלנו (!). מי שמבסס את "הזהות היהודית" על פלטפורמה, כלי מחשבה, זרים, יכול כבר עכשיו להתחיל לספור את הספירה לאחור. אין לו אורך חיים אלא כאורך חיי האופנה האינטלקטואלית במערב. היום כולם מחזיקים שם מאינדיבידואליזם, מליברליות ומליברטריאניות, מחר הם לא יאמינו שהם באמת האמינו בשטויות האלה.

ככה לא בונים את נצח ישראל ולא על זה מבססים לא את "הזהות היהודית" ולא את שיבת ציון.

ועכשיו, בפוסט הבא, נלך לראות מה קורה כשמבססים את הרעיון הטהור האציל והתורני לעילא של חוסר רצון לכפיה דתית, על "חרות" ליברטריאנית נוסח "זהות".

[וזהו, חברות וחברים, עוד פוסט מחר בבוקר, בעז"ה, ואני משחרר אתכם מהטרחנות הפילוסופית הזו. ובעיקר את עצמי.]
.

משה פייגלין וזהות - 6:


בס"ד
י"ב באדר א', תשע"ט

חרות היא הסחורה הכי חמה בשוק הפוליטי. תמיד הייתה. חרות הולך מצוין עם כל דבר. מי לא חפץ בחרות. מי לא יטה אוזנו למי שמציע לו חרות. קונים בלבד.

כבשורה פוליטית היא הופיעה לראשונה בעולם המודרני עם המהפכה הצרפתית. מאז היו לה דוברים רבים. חלקם אנשי אמת, מהפכנים אמתיים ולוחמי חופש. חלק אחר תמימים שהאמינו שיש להם חרות ביד. הם לא רימו אף אחד, הם באמת האמינו שהם מביאים בשורה. היו גם שרלטנים ודמגוגים כמובן. כולם מכרו חרות.

לכן, כשמציעים לנו חרות, השאלה הראשונה המתבקשת היא חרות ממה? ממה בדיוק אתה מציע לי להשתחרר. כי כול נושאי דגל החרות למיניהם, המושיעים האלה, תמיד הצביעו עבור העם על האויב ששולל מהם את חרותם. את זה שמשעבד ומדכא אתכם. את זה שבגללו רע לכם, שבגללו אתם מתוסכלים. זה שמנצל אתכם. את זה שאם רק נחסל אותו – ניגאל. אף אחד לא ישכנע אחרים לרקוד לצללי חלילו, אם הוא יאמר להם שהם אשמים בכך שהם עבדים. שהבעיה היא באחריותם. שעליהם מוטלת האחריות למצבם.

השאלה הגדולה היא, אם כן, חרות ממה?

זה התחיל עם המהפכה הצרפתית. היא הצביעה על המלוכה על הכמורה ועל הפיאודלים. הם שורש הרעה. אם רק נחסל אותם – ניגאל. היה בזה הרבה אמת כמובן, אבל גאולה זה לא הביא. הרבה שפיכות דמים לעומת זאת, זה כן הביא.

אחרי כן בא מרקס והצביע על הקפיטליסטים. הם שורש הרע. הם אשמים שרע לכם. הם אלה שאוכלים ושותים לכם. לנין המשיך את מרקס והוסיף בעקבותיו דגש נוסף – האימפריאליסטים. הם המנצלים. הם שיושבים לכם על הווריד. והיו עוד רבים אחרים. לא תמיד טובים.

היום באים אלינו הליברטריאנים ומסמנים אויב חדש – המדינה. היא המפלצת. היא אוכלת ושותה לכם. היא המשעבד. בגללה רע לכם. "המדינה צריכה לצאת לנו מהווריד".

"המדינה" היא הבעיה. היא אשמה שאין לכם שמחת חיים. שאתם לא מאושרים. היא מדכאת את חרות הפרט, שאין עוד מלבדו. אם רק נחסל אותה, או לפחות נרוקן אותה מתוכן וממשמעות, נהפוך אותה למין עירייה כזו. מדולדלת. משהו טכני לגמרי. פונקציונלי. נפריט אותה לפרטי פרוטות, רק אז נשתחרר. נזכה בחרות.

אבל בואו נדייק. כשקוראים את המצע של "זהות", רואים שהיא לא ממש רוצה לחסל את המדינה. יש במצע, כמו בכל מצע של כול מפלגה, סעיפים הגיוניים יותר (אני חותם לחלוטין על הפרק המדיני-ביטחוני), ויש אחרים, אבל מכולם עולה בעיקר רצון לתיקון, אמנם בדרך שנויה במחלוקת, אבל לא לחיסול.

הבעיה היא ברטוריקה, בהלך הרוח, בסימון המדינה כאויב. כמובן, תמיד צריך לתקן. תמיד יש מקום לתיקונים. שום דבר לא מושלם, גם לא המדינה, אבל כשהופכים את "המדינה" לשורש הרע, כשבאים לציבור וטוענים בפניו ש"המדינה" היא הבעיה שלכם, היא המשעבד, היא האויב, שבגללה רע לכם. בגללה אתם מתוסכלים. שהיא "צריכה לצאת לנו מהווריד". שבגללה אין דירות לצעירים, כשכך באים לציבור, יוצרים הלך רוח, אווירה, שהמסר שלה הוא – חיסול המדינה.

אז קודם כל, הרעיון הזה של להוציא מהמדינה את הערך, המשמעות והחשיבות, להוציא לה את הנשמה, להוציא ממנה את האוויר, הוא לא רק רעיון פוסט ציוני, אלא גם רעיון אנטי ציוני. כי בסופו של דבר הציונות באה לכאן על מנת להקים מדינה. אם לא ממש מדינה יהודית, לפחות את מדינת היהודים.

אבל זה גם רעיון אנטי יהודי, כי היהדות מצווה אותנו למנות מלך. בשפתנו היום – ליצור ישות מדינית לעם ישראל בארץ ישראל. כלומר היהדות רואה במדינה היהודית בא"י ערך. משמעות. לא רק פונקציה. מבחינתה ערכה של המדינה איננו רק בכך שהיא משרתת את האזרחים. היא איננה רק "עירייה". התורה רואה ערך מרכזי במדינה היהודית כשלעצמה.

אבל החרות הליברטריאנית, איננה יהדות מסיבה נוספת, הרבה יותר חשובה, כי היהדות, תורת משה, לא מחנכת אותנו לחשוב שהבעיה היא מחוץ לנו, שמישהו אחר אשם בכך שאנחנו עדיין עבדים, שהאשם בכך שאיננו בני חורין, הוא בקפיטליזם, באמפריאליזם במדינה או בכל גורם חיצוני כלשהו. היא אומרת לנו באופן ברור: "חרות על הלוחות", ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

היהדות אומרת שאם אנחנו עבדים – אנחנו אשמים בכך. שעלינו מוטלת האחריות למצב. שאסור לנו לזרוק את האחריות למצב על אחרים או על גורמים חיצוניים.  

זהו. רק מעצמך אתה צריך להשתחרר. אף אחד לא אשם בזה שאתה עבד, שרע לך, שאתה מתוסכל, שלא מיצית את עצמך, שעדיין לא העזת לצאת ממצרים, או לא מצאת די כוח לכך.

אתה האשם. לא אף אחד אחר. אתה יכול להיות בן חורין היום, הרגע, ("היום אם בקולו תשמעו"), רק בך זה תלוי, כי באמת אף אחד אחר לא משעבד אותך, ואף אחד גם לא יכול לשעבד אדם שהוא באמת בן חורין.

זוהי החרות של תורת ישראל, של משה רבנו. אל תאשים אף אחד אחר במצבך. קח אחריות. מעצמך אתה צריך ללמוד להשתחרר. מהחולשות שלך, מהתאוות. מהדמיונות ומהאשליות. מאובדן האני העצמי הפנימי שלך. ואם מישהו אומר לכם אחרת, שהאשם איננו בכם אלא במישהו אחר, או במשהו אחר, תהיו בטוחים בדבר אחד – זו איננה תורת משה.  
























יום שני, 18 במרץ 2019

משה פייגלין וזהות - 5:


בס"ד
י"א באדר ב', תשע"ט

הבסיס של רעיון "החרות" של פייגלין ו"זהות" הוא, כפי שרבים הראו, בליברטריאניזם. אצל פייגלין זה אמנם לא ליברטריאניזם חמור, קיצוני, אבל רעיון החרות שלו – גם אם הוא לא יסכים לכך או לא מודע לכך – נובע מהמחשבה הזו, שהיא מערבית במהותה, נוכרית ואינדיבידואליסטית.

בעיקרון, הרעיון הזה טוען שהמדינה המודרנית היא הבעיה, וצריך לצמצם את כוחה. לעשות אותה משהו מעין "עירייה". טכני. פונקציונלי בלבד. או: כמה שפחות מדינה. "חלק מהליברטריאנים תומכים בממשל מינימלי, המפעיל מונופול על שירותים מסוימים, וחלקם תומך בסיפוק כלל השירותים בשוק החופשי על בסיס זכות הקניין", אם לצטט את ויקיפדיה כדי לעשות את זה פשוט.

אין זה אומר שפייגלין קרא ספרות ליברטריאנית, התעמק בה, והשתכנע בצדקת הרעיון. רעיונות "נמצאים באוויר", וכולנו מושפעים מהם ביודעין או שלא ביודעין.

כמובן, כל אידאולוגיה כזו, והאידאולוגיה הליברטריאנית גם היא, מלאה הרבה פרטים, גרסאות, רעיונות, ניצוצות, אורות, וכדומה. מאוד מבלבל. כאן אני רוצה לשים את האצבע על הנקודה שלדעתי היא המרכזית באידאולוגיה הזו: מבט קל בלבד יספיק לגלות גם למי שאיננו מיומן בחשיבה פילוסופית, שמעבר לכל הסיסמאות המסמאות את העיניים על חרות חופש וזכויות הפרט, הליברטריאניזם איננו אלא תרגום של הקפיטליזם, כלומר יחסי הייצור והכלכלה - לתורת המדינה, המוסר והערכים.

העיקרון המנחה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הוא עיקרון "היד הנעלמה", ההנחה שהדרך לניהול הכלכלה היא לתת לכוחות השוק החופשי להתנהל מעצמם, בלי חוקים ורגולציה או מתוך צמצומם הרב ככל האפשר. כל "החידוש הגדול" של הליברטריאניזם הוא בלעשות לעקרון הזה "העתק הדבק" לתחום הרוח, המוסר הערכים והמדינה בכללה. זה לעניות דעתי תורף העניין. זה הכל. לא הברקה גדולה מידי.

ספק גדול אם שכרו של העיקרון הקפיטליסטי איננו יוצא בהפסדו בתחומי הכלכלה, ואין כאן המקום להסביר שהקפיטליזם איננו העיקרון הישראלי האידיאלי של הכלכלה העברית (למרות שכרגע אין לנו משהו אחר וטוב יותר להציע), כמו שהדמוקרטיה איננה העיקרון האידאלי של הממלכתיות הישראלית (למרות שכרגע אין לנו משהו אחר וטוב יותר להציע), אבל אין ספק שניסיון פשטני, פסבדו-אינטלקטואלי, גם אם לפעמים איננו מודע לעצמו, ליישם את העיקרון הקפיטליסטי של "היד הנעלמה" בתחומי הרוח הערכים המדינה והמוסר – הוא בעייתי מאוד. קל מאד לגלוש בטעות ומבלי משים לגזירה שווה כזו, ולחשוב שיש בכך בשורה גדולה.

המחשבה הישראלית איננה אינדיבידואליסטית; היא קודם כל לאומית. יתר על כן, תורת ישראל חושבת שיש ערך למדינה, להגדרה העצמית של העם היהודי, לממלכתיות. המדינה איננה רק פונקציונלית, ותפקידה לא מצומצם להספקת שירותים לאזרח. היא איננה "עירייה". בתורת ישראל ישנה מצוות מינוי מלך, בלשוננו היום – יסוד מדינה. ממלכתיות. כלומר, יש למדינה בישראל ערך ומשמעות עצמיים.

תורת ישראל לא מניחה ש"היד הנעלמה", חרות וחופש מוחלט, תארגן את חייה הממלכתיים של האומה טוב יותר מאשר כל דרך ממוסדת. תורת ישראל מלאה חוקים משפטים ומצוות, הן לכלל והן לפרט. רוב החוקים והמצוות הם דווקא לאומה. החרות שהיא מציעה, איננה חרות מחוקים. היא איננה חושבת שהעובדה שישנם חוקים היא הבעיה, והתיקון הוא בצמצומם למינימום ההכרחי.

על פי תורת ישראל תיקונה של המדינה יבוא מתיקון המשפט – לא מביטולו.

כמובן, אידאולוגית "החרות" של זהות, (כמו הליברטריאניזם עצמו) מלאה הרבה מאוד "ניצוצות" יהודיים, ציטוטים, רעיונות ושברי רעיונות (בדיוק כפי שהאידאולוגיה הציונית החילונית מלאה מהם). לכן קשה להבחין שהפלטפורמה היא בעצם זרה, מערבית. כשמתקיים יחס כזה, "הניצוצות" בעצם מוסיפים יניקה וכוח לפלטפורמה הזרה, מחזקים אותה ונותנים לה מעוצמתם. לכך קוראים "יניקת החיצוניים". 

עד כאן לפוסט זה. הנושא לא סגור. אסגור את הקצוות ואראה את המסקנות ממה שטענתי כאן בהמשך. כאן רק אתן כיוון:

לבסס את הרעיון של התנגדות לכפיה דתית, על אידאולוגיה שזרה ליהדות ומבוססת על הגיון והנחות יסוד זרים לה, ומתוכה לגזור את גבולות הכפייה ואת כלליה, או חוסר הגבולות שלה, זהו מין שאינו במינו. בדיוק כמו שהניסיון של הציונות להגשים את שאיפת הגאולה הישראלית על בסיס אידאולוגיה לאומית אירופית, בעייתי מאוד, כפי שהסברתי בפוסט מספר 2.

כך גם באשר לניסיון לבסס את "הזהות היהודית", מושג ישראלי טהור, על אידאולוגיה מערבית מיובאת ועל רעיון "חרות" שהוא תוצרת חוץ.

את שתי הנקודות האלה אסביר בהמשך, אבל הפוסט הבא עדיין יעסוק ברעיון של "החרות" בנוסח של "זהות".





משה פייגלין וזהות - 4:



בס"ד
י"א באדר ב', תשע"ט

בפוסט הקדם העלתי את השאלה מדוע זנח משה פייגלין את המטרה של מנהיגות יהודית, שהתמקדה במושג של הציבור האמוני, על כל רבדיו – התורני-אמוני, האידאולוגי, והסוציו-פוליטי – והעדיף ליצור אידאולוגיה חילופית לאידאולוגיה האמונית, את "חזון החרות", על מנת שהוא יהיה הבשורה שבשמה הוא רץ להנהגת המדינה.

כמה תשובות לשאלה:
א. נושא "המגזריות" היווה את המניע המרכזי. אתייחס לכך בהמשך ואראה שמדובר בחוסר הבנה של המחשבה הישראלית. המגזריות הפכה למילה גסה, אבל כל המתקפה עליה היא הבל הבלים. פשוט דמגוגיה. אסביר בהמשך, אבל כאן אתן לפחות רמז: דויד המלך היה "מגזרי". שש שנים מלך בשבט שלו, בשבט יהודה. (מה לעשות; הוא לא ראה את "האור". מגזרי). רק אחר כך ומתוך כך(!), רק מתוך כך (!), מלך גם על כלל ישראל, וגם אז, מלכותו הייתה מבוססת על שבטו, שבט יהודה. מי שחושב שישנה סתירה בין "המגזר" לבין "כלל ישראל" – לא חושב בעברית. חושב בלועזית. אקדיש לכך פוסט נפרד בהמשך.

ב. חוסר סבלנות. מאז תחילת היוזמה של "מנהיגות יהודית", ולא רק בגללה, אלא בעיקר בגלל התהליכים המתחוללים בחברה הישראלית, הציבור האמוני התפתח מאוד בתודעתו בכיוון שאותו שאפנו לקדם ב"מנהיגות יהודית". הוא החל לפתח תודעת מנהיגות. קוראים לזה היום חילופי אליטות. אני כשלעצמי עדיין רואה את תפקידי בקידום התודעה הזו בקרב הציבור האמוני. אני לא עומד לריבונו של עולם עם סטופר ביד, מה שצריך להיות יהיה, בתנאי שיהיה בנוי נכון. לפייגלין אצה הדרך. הציבור הזה "עדיין לא הבין את הבשורה" שלו. אז הוא העדיף להתנתק ממנו, ליצור לעצמו חזון אחר, לאסוף סביבו פעילים פוליטיים ומתפקדים במקום להתבסס על ציבור אורגני. (את הטעות הקריטית הזו הסברתי בעבר במאמר בשם "מדוע אינני תומך בפייגלין", http://blog.emuni.co.il/2016/02/blog-post_19.html). לי הייתה תמיד ברורה העובדה, וגם ברורה לי היום, שההנהגה (במובן הרחב, לא רק במובן האישיות הפוליטית היחידה) של השלב הבא של שיבת ציון תצמח רק מהציבור האמוני, על כל הרבדים האמורים, התורני, האידאולוגי והסוציו-פוליטי.

א. פייגלין התאכזב מהציבור הזה. אלפים רבים ממנו התפקדו במסגרת מנהיגות יהודית לליכוד, אבל לא תמיד שיחקו את המשחק הפוליטי בתוך הליכוד כפי שצפה מהם משה פייגלין. רבים קנו את הרעיון של השפעה בתוך הליכוד ("להפוך ממפגין למשפיע" הייתה אז הסיסמה שלנו), אבל לא קנו את משה פייגלין. כשעזב את הליכוד, הוא בא בטענות למתפקדים האלה.

ד. מסתבר שפייגלין לא באמת הבין את עומק הרעיון של "מנהיגות יהודית". היום מסתבר שדווקא האמצעי, הריצה לראשות הממשלה, הוא שמשך אז את לבו, לא המטרה. פייגלין לא מחובר לתורת הרב קוק, וודאי לא העמיק בה, וממילא לא מבין את המשמעות של היומרה להחליף את תורת ישראל ו"חזון הרב קוק" ב"חזון החרות" שלו.

הלאה. שניים מהרעיונות המרכזיים של "מנהיגות יהודית" היו "זהות יהודית" והתנגדות לכפיה דתית. ממש ליבת האידאולוגיה. ביוזמה המקורית שני הרעיונות הללו התבססו על מחשבה תורנית, על יסודות והגות ישראלית מקורית. כשפייגלין החליף את הרעיון האמוני של "מנהיגות יהודית" ברעיון של "החרות", המושגים האלה, זהות יהודית והתנגדות לכפיה דתית, נותרו אמנם ב"זהות", אבל הם קבלו עכשיו בסיס שונה. הבסיס שלהם הוא עכשיו רעיון החרות הליברטריאני. ב"זהות" "הזהות היהודית", איננה מבוססת על חשיבה יהודית, אלא על חשיבה מערבית. כנ"ל לגבי הרעיון של התנגדות לכפיה דתית.

ההבדל הזה הוא קריטי. מי שלא מודע להבדל הזה, גם לא מבין עד כמה הוא משנה את כל הסיפור מיסודו. על מנת להבין את ההבדל הקריטי הזה, יש צורך להבין את רעיון החרות כפי שהוא מופיע אצל פייגלין, מה מקורו במחשבה המערבית, מה משמעותו ומהי מהותו.

אקדיש לכך את שני הפוסטים הבאים, בהמשך אקדיש לכך גם מאמר יסודי מובנה ומבוסס, שבו אנתח בעז"ה את רעיון החרות של פייגלין מצד עצמו.

יום ראשון, 17 במרץ 2019

משה פייגלין וזהות - 3:


בס"ד
י' באדר א', תשע"ט

כפי שכתבתי בפוסט הקודם, יש הבדל מהותי בין "מנהיגות יהודית" אותה הקמנו בשנת 96, לבין "זהות" של היום. זה לא רק הבדל, זה ממש היפוך היוצרות. כפי שאסביר מיד, פייגלין הפך את היוצרות בין המטרה לאמצעי. את המטרה של "מנהיגות יהודית" הוא זנח, ואת האמצעי הוא הפך למטרה.

בתמונה למטה מופיע גיליון מספר 1 של "לכתחילה", שהיה העלון שדרכו הבאנו את האמירה של "מנהיגות יהודית" לציבור האמוני. במושג "הציבור האמוני" הכוונה הייתה לציבור של "הכיפות הסרוגות" למעגליו, שבמוקד שלהם נמצא החזון של הרב קוק, והציבור הזה יונק ממנו, מי יותר ומי פחות, מי ביודעין ומי שלא ביודעין, וכמובן, היניקה הזו היא בגוונים רבים. חמישים שערי בינה. אבל הנקודה המשותפת לכולם הוא חזון של הרב קוק, רוחו, הפיענוח שלו את התהליך של שיבת ציון, וההדרכה המיוחדת שלו.

את רוב החומר בעלוני "לכתחילה" אני כתבתי אז. זו הייתה תחילתה של "מנהיגות יהודית". (עוד נשוב לנושא בהמשך). כאן, בתמונה למטה, נמצא צילום של הגיליון הראשון. בתגובות למטה הבאתי קישור המאפשר קריאה טובה יותר. הגיליון הזה היה המניפסט של התנועה. עיקרי האידאולוגיה שלה. אני כתבתי אותו, והוא מבחינתי תקף ונכון עד היום.

המטרה של "מנהיגות יהודית" מוגדרת היטב: יצירת תודעת מנהיגות בקרב הציבור האמוני. האמצעי, או "המנוף" כפי שכתבתי שם (ראו בתחילת הפסקה האחרונה) הוא "מועמד אמוני לראשות הממשלה". ברור לחלוטין מהי המטרה ומהו האמצעי.

הרעיון שהציבור האמוני צריך להנהיג את המשך התהליך של שיבת ציון, בדיוק באותו מובן ש"ההתיישבות העובדת" הנהיגה את השלב הראשון שלו (בהתעלם לרגע מתרומתם של ארגוני המחתרת ), הוא לב הרעיון של "מנהיגות יהודית". חילופי משמרות בהנהגת שיבת ציון קראנו לו. יש לו רובד תורני – התורה בכלל ותורת הרב קוק בפרט; יש לו רובד סוציו-פוליטי – ציבור הכיפות הסרוגות, הציבור האמוני; יש לו רובד אידאולוגי – בו פועלת ב"מנהיגות יהודית", ובסוף, רק בסוף, הוא גם בא לידי ביטוי בתנועה פוליטית ועוד יותר בסוף – בהנהגה אישית. זהו סדר ההשתלשלות, המבנה, שיעור הקומה, כשכל קומה מיוסדת ומבוססת על קודמתה ומהווה עבורה כמו גוף לנשמה.  

אבל זהו רעיון מורכב ועמוק, ולכן השתמשנו במושג וביוזמה של "מועמד לראשות הממשלה", כאמצעי להסברת הרעיון, להטמעתו בציבור, ליצירת השראה וכדומה. הוא היה אמור להמחיש למה ולאן אנחנו חותרים. והוא כמובן היה בעל ערך כשלעצמו, לא אמצעי המנותק מן המטרה. לא גימיק. אבל הוא לא היה המטרה.

פייגלין נטש את המטרה – יצירת תודעת מנהיגות בציבור האמוני (!), על כל רבדיה עומקה ושורשיותה ההיסטורית ועל כל שורשיותה התורנית והיהודית(!). הוא זרק את כל הבסיס הזה של היוזמה, את ליבתה, והתמקד באמצעי, במנוף החיצוני, במועמדות לראשות הממשלה. (לדוגמה, כולם זוכרים סרטון מלפני כחודשיים שבו הוא מסביר מדוע איננו מוכן ללכת יחד עם "עוצמה יהודית". הסיבה לדבריו היא ש"אנחנו לא רוצים להיות חברי כנסת, אנחנו חותרים לראשות הממשלה").

מכיוון שהוא זנח את הרעיון המקורי, שמושרש בתורת ישראל בכלל ובחזון של הרב קוק בפרט, הוא היה חייב ליצור חזון אחר. אי אפשר לבוא לציבור עם יומרת מנהיגות אישית בלי חזון בשמו אתה מציע את עצמך. זה כמובן לא ייראה רציני. לכן היה חייב משה פייגלין לפתח חזון אחר, אידאולוגיה אחרת, שתסביר בשם מה הוא חותר להנהגה. כך הופיע החזון החרות של משה פייגלין. "חזון החרות" ו"מדינת החרות", החליף ומילא את מקומו של הציבור האמוני והחזון של הרב קוק ביוזמה המקורית. בכול עשר השנים, מ-96 בתחילת "מנהיגות יהודית" ועד שפרשתי ממנה ומהליכוד בשנת 2006, לא שמעתי פעם אחת את המושגים "חרות", "עולם החרות" ו"מדינת החרות". אמנם, בשיטות של ארכיאולוגיה, אני יכול למצוא שני מקורות ל"חרות" הזו כבר ב"מנהיגות יהודית" (ואסביר בהמשך), אבל זו התפתחות מאוחרת.

כאן כבר מתחילים להתבהר הדברים. בלי לנתח את "חזון החרות" של משה פייגלין מצד עצמו, דבר שעוד אעשה כמובן בהמשך באריכות, אם הברירה שעומדת לפני היא בחירה בין תורת ישראל והחזון של הרב קוק לבין "חזון החרות" של משה פייגלין, עם כל הכבוד, ההתלבטות איננה קשה מידי. לכן בין היתר, מעולם לא תמכתי ב"זהות". ולכן אני כן תומך בכל מי ששייך לציבור האמוני, ויונק מחזון הרב קוק, גם אם בצורה מינימלית ודלילה מאוד, ומשתדל לקדם אותו ואת תודעתו.

כבר רמזתי מדוע לעניות דעתי התמקד פייגלין דווקא באמצעי, בריצה להנהגה. אבל צריך גם להבין מדוע זנח פייגלין את המטרה, שסבבה סביב המושג של "הציבור האמוני" על כול רבדיו? ובעיקר, מה המשמעות של החלפת הבסיס, התשתית הרעיונית, של הרעיונות של "מנהיגות יהודית", אלה מהם שנותרו גם ב"זהות", וביסוסם על אידיאולוגיה חדשה? – אענה על כך בפוסט הבא.




משה פייגלין וזהות - 2.


בס"ד
י' באדר ב', תשע"ט

כשקראתי לאחרונה את ספרו של משה פייגלין "להיות יהודי חופשי", שמחתי להיווכח בעת קריאת המבוא לספר שהשאיפה היסודית שלו, מטרת העל, נותרה פחות או יותר זהה לזו שהייתה לנו בימי "מנהיגות יהודית". יחד עם זאת חשוב לדעת שמשה פייגלין החליף שלוש אידאולוגיות שונות מאז שאני מכיר אותו.

ליתר דיוק, פייגלין החזיק, אחז, "האמין", בשלוש אידאולוגיות שונות, והחליף פעמיים. בהתחלה זה היה "מנהיגות יהודית". אח"כ – "מנהיגות יהודית" בליכוד (והיה הבדל ביניהן כפי שאסביר בהמשך). ועכשיו – זהות.

עכשיו, זה בסדר גמור להחליף אידאולוגיות, ועל המשמעות וההבדל בין האידאולוגיה לבין השאיפה או המטרה אעמוד מיד, אבל מי שמחליף אידאולוגיות חייב להיות ער לכך שגם אם הוא לא שינה את שאיפתו המקורית, עם זאת, את דרכו, את הדרך להגשים אותה, הוא שינה. יתר על כן, וזה הרבה יותר חשוב, מי שמחליף אידאולוגיות חייב להיות מודע לכך כדי להבין מה בדיוק הוא עושה ולמה, שאם לא כן הוא עלול לאבד במהירות את דרכו, ועלול להגיע גם למטרה הפוכה מזו אליה יצא לדרך. לפי אותו מבוא משה פייגלין איננו מודע להחלפת האידאולוגיות הזו; הוא מתאר שם את ההיסטוריה הרעיונית שלו כקו אחד עקבי וישר.

מה ההבדל בין שאיפה או מטרה לבין אידאולוגיה? ההבדל הוא כמו בין אור לכלי. האור הוא המניע הרוחני שלך, החלום, התכלית, השאיפה, היעוד. הוא לא רציונלי, הוא בבחינת שאיפה פנימית, רצון שקודם לתודעה. הוא כמו אקסיומה. עובדה נפשית נתונה. ["כתר" בלשון פנימיות התורה למי שמכיר] רק אחרי שהשאיפה הראשונית הזו מודעת לאדם, הוא מתחיל לבנות לה את הבניין הרציונלי, את האידאולוגיה ["מוחין" כנ"ל]. האידאולוגיה, הכלי, הוא הלבוש התודעתי, הרציונלי, המודע, המערכת המושגית שאתה מלביש בה את השאיפה המקורית, שהיא מצד עצמה תמיד קדומה, ראשונית, נתונה. האידאולוגיה היא האמצעי להגשמת השאיפה.

לדוגמה, הציונות החילונית שאפה לגאולת ישראל, לכיבוש הארץ, לבניינה ובהמשך להקמת המדינה. זו לא הייתה מטרה או שאיפה חדשה. היא לוותה את עם ישראל מאז ומתמיד. זו הייתה המטרה, השאיפה, הרוח הפנימית, האידאליזם שהניע את עם ישראל אלפי שנים, והיא גם הייתה חומר הדלק שהניע את הציונות. החלום שלה, הייעוד.

אבל הכלי, הלבוש הרציונלי של הציונות לרוח הזו – האידאולוגיה, המערכת המושגים, ההכרה – הייתה תודעה לאומית מהזן האירופי, ששלטה באירופה ובמחשבה המערבית במאה ה-19. כשאנחנו רואים היום, ולמעשה כבר עשרות רבות של שנים, שהרוח הציונית, האידאליזם שלה, שקע, הסיבה לכך היא הכלים, התודעה שבהם היא נתפסה, הומשגה, הוגדרה, הוגשמה. הרוח של הציונות הייתה אידאליזם ישראלי (במובן המקורי של המושג), יהודי, טהור. אבל הערכים, הרציונל, ההכרה, מערכת המושגים, הבניין האידאולוגי, היה זר לה. הוא היה אירופי. מערבי. לא יהודי.

הכלים בהם אתה מנסח את המטרה שלך, בהם אתה מלביש את הרוח, חשובים מאוד; הם משפיעים מאוד על האופן בו היא יוצאת אל הפועל. הכלים הללו, אם אינם מדויקים, אם אינם שייכים באופן אורגאני למטרה, אם הם בשורשם זרים לה, מיובאים מבחוץ, עלולים "לקחת" אותך איתם לכיוון שונה. הם עלולים להסיט אותך מהמטרה, בלי שתרגיש. מה שהסיט את הציונות מהמטרה המקורית שלה, והביא לרוב התסבוכות והקשיים שעמם אנחנו מתמודדים היום, הוא הלבוש הזר שלה. הסיבוך שלנו היום נובע ממנו.

כלומר, צריך לבחון בשבע עיניים את האידאולוגיה, המערכת המושגית הרציונלית בעזרתה אתה מגשים את הרוח, את השאיפה, את האידאל.

פייגלין החליף שלוש אידאולוגיות שונות. "זהות" של היום היא לא רק שונה מ"מנהיגות יהודית", היא היפוך היוצרות ממש של "מנהיגות יהודית" כמו שאסביר בהמשך. מי שמותח ביניהן קו התפתחות אחד ישר, מעיד על עצמו שהוא לא באמת הבין את ליבת האידאולוגיה של "מנהיגות יהודית".

מי שהכיר את משה פייגלין של מנהיגות יהודית, ושואל את עצמו איך הוא הגיע לעמדות שבהן הוא מאמין היום, ורבים שאלו אותי שאלה זו, צריך להבין שהגורם לכך נעוץ בהחלפת האידאולוגיות הלא מודעת הזו תוך כדי תנועה.

פשוט יותר להסביר את ההבדל בין התקופה השנייה, של "מנהיגות יהודית בליכוד", לבין "זהות". לשינוי הזה רבים מודעים והוא ברור על פניו. ובכל זאת, אתחיל בפוסט הבא להבהיר את ההבדל שבין "מנהיגות יהודית" ל"זהות", איפה הוא צמח, למה, ובעקר מה מהותו, מכיוון שהיפוך היוצרות הזה הרבה יותר משמעותי וחשוב.

משה פייגלין וזהות - 1.


בס"ד
י' באדר ב', תשע"ט

בשבועות האחרונים קיבלתי פניות רבות, בפרטי ובציבורי, מאנשים שביקשו לשמוע את דעתי על משה פייגלין ועל "זהות". מלבד לחברים קרובים השבתי לכולם שמכיוון שמשה פייגלין וחלק מהחברים שנותרו עמו מאז ימי "מנהיגות יהודית" חברים וותיקים שלי, אני מעדיף לא "לקלקל" להם ולא להביע את דעתי בנושא באופן ציבורי. היו גם ששאלו אותי מדוע אני מתנגד ל"זהות"; הסברתי להם שאינני מתנגד ל"זהות", אני פשוט לא תומך בה.

אבל עכשיו מתברר שכבר אין חשש ש"אקלקל" להם. "זהות" נמצאת במומנטום פוליטי חיובי, עוברת את אחוז החסימה, וגם אם אביע את דעתי, לא זה מה שיעצור אותה או יזיק לה.

אחת הסיבות בגללן לא הבעתי את דעתי היא שלא חשתי עד עתה מחויבות ציבורית לעשות זאת. "זהות" הייתה עד השבועות האחרונים אנקדוטה, רעשנית אמנם, אבל לא משמעותית, ולא חשתי שמוטלת עלי חובה ציבורית להתייחס לנושא. בוודאי שלא לאור החברות הוותיקה.

עכשיו נראה לי שמוטל עלי להביע את דעתי. כמו שציינו חלק מן השואלים, אני מכיר את פייגלין, את אישיותו ואת דעותיו כבר כ-25 שנים. עוקב צמוד, חלק מן הזמן מבפנים, וחלק אחר מהצד, ומכיר אותו ככף ידי. מכיוון שהיה לי חלק מרכזי בייסוד תנועת "מנהיגות יהודית", ודווקא מהצד האידאולוגי שלה, ייתכן שאין רבים שיכולים לנתח את הנושא כמוני.

אין בכוונתי להיכנס לממד הפוליטי כשלעצמו, וודאי לא להטלת רפש או התנצחויות והתנגחויות מהסוג שאנחנו רואים ללא סוף ברשת. שום סנסציות, שום רכילות, שום "ליכלוכים", שום "פרטים אפלים", ושום עניינים אישיים (מלבד מה שכבר כתבתי במאמר הקודם שבלעדיו פשוט אי אפשר להבין את התופעה).  אני לא מתנגד פוליטית ל"זהות"; אין טעם להתנגד, ואין בזה תועלת. עיני איננה צרה בהצלחתה. אדרבא, כמו שכתבתי ביום ששי יכול להיות שיש להם תפקיד חשוב בתקופה זו. אני גם לא מתכוון לענות על השאלה כן פייגלין או לא פייגלין. כל אחד יבחר במה שהוא חפץ.

למרות ש"זהות" פוגעת כרגע פוליטית במפלגות שקרובות לליבי, המניע שלי בברור הזה איננו פוליטי. הוא רעיוני, אינטלקטואלי. אנשים רוצים לדעת, להבין, ובצדק. כוונתי להיכנס לניתוח פילוסופי ואידיאולוגי, של "זהות", להבדל בינה לבין "מנהיגות יהודית", מה היה בהתחלה ולאן זה הגיע היום, ולמה. מהו באמת רעיון "החרות" של פייגלין, מהם מקורותיו ומתי הוא הופיע לראשונה. בלי הנחות, לא לפייגלין ול"זהות", וגם לא למפלגות האחרות בזירה, שבהן אני תומך ופה ושם אצטרך להתייחס גם אליהן.

אנשי ותומכי זהות אוהבים לדבר על "פוליטיקה של רעיונות". אני מקווה שהם יקבלו באהבה את הביקורת הזו, שתהיה רעיונית נטו.

אחת הסיבות להשתהות שלי הייתה חשד שהביקורת שלי באה ממקום לא נקי ולא טהור. בסך הכול בגלל הקרבה האישית והעבר המשותף, העניין טעון מאוד. אמנם לא זיהיתי בתוך עצמי מניעים לא אמתיים, אבל לך תדע, אדם קרוב אצל עצמו. קשה להיות בטוח שאין לך מניעים זרים. בסופו של דבר התייעצתי עם רב שאני מעריך מאוד והוא מבין בדברים האלו. התייעצתי עמו הן בשאלה של מניעים אישיים זרים, והן בכלל, האם זה מתפקידי לפרוש ביקורת על זהות ופייגלין ולנתח את התופעה. תשובתו הייתה שלדעתו אני צריך לעשות זאת.

בשבוע שבועיים האחרונים פנו אלי מכמה וכמה כלי תקשורת, ובקשו ממני להתייחס לנושא של פייגלין וזהות. לכולם השבתי בשלילה. אני לא מתכוון לרוץ לתקשורת ולעשות "קמפיין" נגד זהות. אני מתכוון רק להביע את דעתי. זה כול תפקידי, וה' יעשה עמה את הטוב בעיניו. אני אפילו לא מתכוון להתווכח או לנסות לשכנע. רק לשים כאן את הדברים כפי שהם לעניות דעתי. השומע ישמע והחדל יחדל.

התחלתי את הברור במאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" ואצלי בדף הפייסבוק ביום ששי. את המאמר הזה  כתבתי כמסגרת כללית, כותרת, נקודת פתיחה לברור, ועכשיו אני מתכוון להמשיך אותו עם עוד כמה וכמה פוסטים.

וכמובן, קחו אותי בערבון מוגבל. לא תאמינו, אבל אפילו אני טועה לא פעם. קחו את הדברים והעיון שאביא כאן כחומר למחשבה ותעשו איתו את הטוב בעיניכם. מי שתומך ב"זהות" יוכל אולי להבין טוב יותר במה הוא תומך, ומי שמתנגד יוכל להבין טוב יותר למה לא זהות.

מי שמתעניין מוזמן לעקוב.



יום שישי, 15 במרץ 2019

פייגלין. שובר את הכלים.


פייגלין "לא דופק חשבון". מתוך תוכו. בכל מהותו. הוא בועט בחדוה בכל מה שזז, בכל המוסכמות והכללים המקובלים, ומצביע על כך שהמלך ערום. זהו סוד קסמו.


בס"ד
ח' באדר ב', תשע"ט
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אין ספק שמשה פייגלין ותנועת זהות שלו הם כבר הפתעת הבחירות. בלי קשר למספר המנדטים שיקבלו לבסוף הם כבר הפכו למרענן הרשמי שלה. השאלה הגדולה היא מהיכן הופיע פתאום משה פייגלין בתנופה גדולה כל כך. אמנם הוא היה שם ברקע כל הזמן, אבל עד השבועות האחרונים היה בבחינת אנקדוטה.

בתחילת מערכת הבחירות התעקשו פרשנים פוליטיים ש"זהות" לא משיגה יותר מאשר כחצי אחוז בסקרים, ולכן לא דנו בה. חסידי פייגלין מחו בזעם אבל עורכי הסקרים והפרשנים צדקו. מצד שני טען פייגלין שיש בידיו סקרי עומק לפיהם הוא לא רק עובר את אחוז החסימה, אלא בעל פוטנציאל של כ-15 מנדטים. גם הוא צדק, אלא שגם לאורלי לוי אבוקסיס היו סקרי עומק כאלה, ולאורך תקופה ארוכה גם קבלות על כך, אבל כל זה הוא בבחינת פוטנציאל. מה קרה פתאום שאפשר לפייגלין להתחיל לממש את הפוטנציאל הזה?

התשובה לשאלה הזו היא הפרישה של נפתלי בנט ואיילת שקד מהבית היהודי. איש לא היה יכול להעלות בדעתו שזו תהיה אחת התוצאות של הקמת הימין החדש. הפרישה הזו יצרה משבר וזעזוע עמוקים בציבור האמוני. רבים, ודווקא הצעירים, הדתל"שים והפחות תורניים, נותרו בעקבותיה בהלם, מבולבלים וחסרי אמון. לא כולם היו מסוגלים לעכל ולהבין את חיוניותה של הפרישה של הימין החדש ואת האופקים שהיא פותחת ולהזדהות אתה, לפחות לא באופן מידי. מנגד, תקופת ההתארגנות של הבית היהודי ושות', עם כל הקשיים והכעור שהיו כרוכים בה, לא אפשרה להם להזדהות גם איתו. המבוגרים יותר, שדפוסי ההצבעה שלהם כבר התקבעו, והתורניים יותר, שלא מזדעזעים גם ברוח שאיננה מצויה, נותרו למרות כל התהפוכות נאמנים לבנט ושקד או לבית היהודי ושות' בהתאמה. אבל הצעירים, שדווקא הם שהיו אמורים להיות הבסיס הפוליטי של הימין החדש, נותרו תלויים באוויר.

החלל שנוצר הוא שאפשר את הפריצה של פייגלין. הוא היה שם, מוכן עם אסטרטגיה פוליטית וערוך עם אידאולוגיה מגובשת, שלא כאן המקום והמסגרת להסביר את הבעייתיות הגדולה שלה. פתאום הוא הפך לאופציה ממשית ואבן שואבת עבור אותם צעירים. הוא גם הפך לכתובת להצבעת מחאה עבור רבים אחרים שחשו ייאוש ומיאוס מהפוליטיקה. התהליך הזה הוא שהעלה את פייגלין וזהות על מפת הסקרים, והוא שיצר עבורם מומנטום פוליטי מרשים, שנכון לעכשיו כבר מעביר אותם את אחוז החסימה, ואפשר שעוד נכונו לו עלילות.   

אבל כל הניתוח האמור מתייחס רק לצד הפוליטי-טכני של הדברים. יש ממד עמוק יותר שאפשר את התופעה הזאת, של "מה פרצת עליך פרץ". פייגלין שובר את הכלים. הוא עומד מול כל המערכת הפוליטית כמו ילד קטן נוכח מגדל של קוביות עץ – ובועט בה בהנאה. אצל ליברמן הסלוגן "לא דופק חשבון" הוא סתם סיסמת בחירות. פייגלין באמת "לא דופק חשבון". מתוך תוכו. בכל מהותו. הוא בועט בחדוה בכל מה שזז, בכל המוסכמות והכללים המקובלים, ומצביע על כך שהמלך ערום. זהו סוד קסמו.

הוא צודק. המלך באמת ערום. לא אחת כתבתי כאן שהמערכת המדינית והפוליטית שלנו מכילה סתירות פנימיות עד להתפקע. אי אפשר להילחם בחמאס ולספק לו מזוודות של דולרים באותה נשימה. אי אפשר לדגול בארץ ישראל השלימה ולדבר על שטחי A או C באותו משפט. אי אפשר להמשיך במצב של לא לבלוע ולא להקיא ביהודה והשומרון למעלה מחמישים שנה. אי אפשר להמשיך לתת לבג"ץ להרוס ישובים, לגרש מתיישבים ובכלל לשלוט במדינה בשרירות לב, ועוד כהנה וכהנה אבסורדים וסתירות פנימיות, ובכל מישורי החיים. כל מי שמשחק ב"עולם התיקון", בתוך המערכת הפוליטית המובנית לפי כלליה, צריך לנשוך שיניים ולהשלים עם אין סוף סתירות עצמיות ופשרות עד בלי הכיל, וממילא להיחשף לביקורת.  

כאן בדיוק נכנס פייגלין, מצביע בהנאה בלתי מוסתרת ובלא מעט יהירות על כל הסתירות האלה ומפוצץ את הכלים. הוא לא משחק לפי הכללים. כוחו הוא כוחו של "עולם התוהו", של "לא דופק חשבון" באמת. כרגע הוא מזעזע את הפוליטיקה של הציבור האמוני – ובמעגלים אלה הוא כבר מיצה פחות או יותר את כוחו האלקטוראלי – אבל ייתכן בהחלט שגל הניפוץ הזה יחצה את הקווים לשמאל, ויתחיל לפעול ולזעזע גם ברמה הלאומית.

בדיוק כפי שתלמיד חכם צריך שמינית שבשמינית של גאווה, בשביל מה שעושה פייגלין צריך קורטוב של שגעון גדלות. בלי התבלין הזה אי אפשר לשבור את הכלים. בפייגלין יש את החומר הזה, ייתכן שאפילו קצת יותר מקורטוב. זהו סוד כוחו הצלחתו וזה גם מה שיביא בסופו של דבר למפלתו. לפני שבר גאון. אבל עד אז, נביט כולנו משתאים בתופעה. ספק גדול אם יש לפייגלין את הכלים גם לבנות אחרי הזעזוע שהוא מחולל, אבל גם אם אחרים יבואו ויעשו זאת, בבוא הזמן, את הקרדיט על המהפכה החיונית שהוא מחולל בימים אלה אי אפשר יהיה לקחת ממנו. תוהו קודם לתיקון.