יום שישי, 6 בדצמבר 2019

משטר כחול לבן


נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל.

בס"ד
ח' בכסלו, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצורך הוא אבי ההמצאה, כידוע. כל עוד המציאות יציבה והמערכות מתפקדות כראוי, אף אחד לא מחפש פתרונות חדשים לבעיות שאינן. רק כאשר מתגלה משבר במציאות ומערכות החיים מפסיקות לתפקד, מתגלה ההכרח בשינוי יסודי שלהן. שום תשובה לא תתגלה בלי שאלה שקודמת לה. הקושיה, המשבר, הם המפתח להתגלותו של שלב חדש בחיי הפרט או האומה.

המשבר אותו אנו חווים בימים אלה איננו רק משבר פוליטי; זהו משבר משטרי. המשטר כשלעצמו מתגלה כבעייתי. המשבר הזה גם איננו מקומי; זהו משבר רוחבי הבא לידי ביטוי במספר רב של מערכות. זהו משבר של השיטה הדמוקרטית, של מערכת המשפט בישראל, של החוק והמשפט כשלעצמם, של היחס והאיזון שבין שלושת הרשויות העיקריות ועוד.

המשטר בישראל, כפי שגובש עם הקמת המדינה, איננו תוצרת כחול לבן, כידוע. הוא איננו מבוסס על מקורות ישראל, על התרבות הישראלית ההיסטורית, על האתוס והשאיפות שלה וגם לא על המגמות הערכים והתכליות המאפיינים אותה. המשטר הזה הוא ייבוא של הדגם המדיני המערבי, בהתאמות קלות להוויה הישראלית דאז. הציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה ועל יסודותיה, ועל בסיס זה נוצק גם המשטר בישראל.

מאז תחילת הציונות היו ניסיונות לחדש את המשפט העברי ועלו הצעות שונות לביסוס המשטר בישראל על יסודות התרבות היהודית. אבל כל הניסיונות הללו הקדימו את זמנם והתגלו כבוסריים. כל עוד לא היה צורך אמתי בחלופה, כל עוד היא לא הייתה כורח המציאות, לא רק שלא היה לה סיכוי להתקבל, אלא שגם לא היה לה סיכוי להתפתח, להתבגר ולהפוך למשמעותית.

אבל נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל. ישנן התחלות של דיון בכיוון הזה, ואחת מהן היא ספרו המאלף של הרב עדו רכניץ "מדינה כהלכה", אבל זוהי רק סנונית ראשונה המבשרת תהליך יצירה ארוך ויסודי. אכן, מדובר על חזון רחוק, אבל המשבר הנוכחי מתחיל לסמן לא רק את הצורך בהגשמתו, אלא גם את הכורח ההיסטורי בכך.

בצלאל סמוטריץ' דבר לפני חודשים מספר על "מדינת הלכה" והסביר שהוא היה חפץ בה, אבל הוא מבין שרוב הציבור בישראל לא נמצא באותו מקום, ושאין לו שום רצון לכפות אותה עליו. אבל הבעיה היא לא רוב הציבור בישראל, שאיננו רואה לפניו הצעה שרלוונטית למציאות חייו, אלא אותו ציבור תורני שממנו אמורה לצאת הבשורה ורובו עסוק בסוגיות שנטחנו כבר אלפי שנים, במקום בחידושה של התורה שבע"פ וביצירתיות תורנית מהסוג שאפיין את חז"ל. כזו שתהיה נאמנה למקור ולכוונתו הפנימית, ועם זאת אמיצה ופורצת דרך.

כל מה שאפשר כרגע להגדיר בנושא של מדינה יהודית הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור וכיצד באופן כללי היא אמורה להראות. ממהותו של העניין הוא שפרטי הדברים אמורים להתגלות רק תוך כדי תנועה, הגשמה והתחככות במציאות. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. החזון של מדינת ישראל כמדינה יהודית מדבר על מדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית ועל מנת להביא אותה לידי ביטוי; מדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, המעורבת בין העמים, והמסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, ושנפטרה מהחלוקה הסוציולוגית המופרכת מעיקרה בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.

לא מדובר על שליפה מהמותן, אלא על מאמץ יצירה לאומי שיארך כשנות דור. במסגרת יצירה זו יצטרכו להיות נדונות כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה. זה איננו אתגר המונח לפתחו של הוגה בודד או אפילו קבוצה מצומצמת; הכוונה היא למהלך יצירה בהיקף לאומי, בו משתתפים מיטב הכוחות התורניים, הרוחניים, האקדמיים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר, על מנת שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה ניתן אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה על מנת שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.

זהו האתגר שהמשבר הנוכחי מעמיד בפנינו. עם ישראל, שידע רק לפני דור או שניים ידע להקים מדינה, לקבץ גלויות, ולפתח צבא, חקלאות, התיישבות, מדע, תעשיה וטכנולוגיה, במאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע גם לעמוד במשימה הזאת.


יום שבת, 30 בנובמבר 2019

עורמת ההיסטוריה בפעולה


מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסו ההיסטוריה ומי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מלוי המשימה.


בס"ד
ב' בכסלו, תש"פ
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

כולם עסוקים בפרטי הפרטים של המשבר הפוליטי, ביחסי הכוחות בין ימין לשמאל, במתחולל בליכוד ובסיכוי למערכת בחירות שלשית. גם בפרטי המערכה המשפטית אנחנו בקיאים ועוקבים בדריכות אחרי החקירות, פרטי כתבי האישום והפרשנות המשפטית המגוונת. רבים מעורבים באופן רגשי בנעשה, מגבשים עמדה, תופסים צד, מזדהים, תוקפים מגנים ומגוננים. אבל מרוב עצים אנחנו לא רואים את היער, את התמונה הרחבה. אפילו לא מנסים לראות. בסופו של דבר מתחולל כאן תהליך מרתק ורב משמעות, שמחייב לנסות לפחות להתבונן בו גם ממבט-על ומפרספקטיבה רחבה ולהציע לו פשר.  

נכתב כאן בעבר לא פעם שרוה"מ בנימין נתניהו לא היה מסוגל לעבור מבלימה להכרעה. נתניהו התגלה כשחקן בונקר מוכשר, אבל לא הצליח לעלות להתקפה כשהגיע הזמן. הוא בלם את הסכמי אוסלו והדף את הלחצים של הנשיא אובמה להקמת מדינה פלסטינית בכישרון ומיומנות מפליגים, אבל כשהגיע העת להכרעה בסוגיה הפלסטינית באמצעות החלת ריבונות, לפחות חלקית בשלב ראשון, הוא התבצר במקום. אפילו ממשל טראמפ נאלץ לנשוף בעורפו. גם בחזית המשפטית הוא נמנע מליזום ולהכריע. כל הניסיונות ליצר שינוי משמעותי במערכת המשפט, כגון העברת פיסקת ההתגברות או מיתון כוחם של הפרקליטות ושל היועצים המשפטיים, נבלמו על ידו. את השידור הציבורי הוא נרתע מלהפוך לציבורי באמת וגם מדיניותו מול החמאס בעזה התאפיינה בשב ואל תעשה.

אבל המציאות מתפתחת ומתקדמת ונתניהו הפך אט אט לפקק שלא מאפשר להיסטוריה הישראלית להמשיך לזרום ולהגשים את מגמתה. להיסטוריה, שלא כבני אדם, אין סנטימנטים; כשמגיע הזמן להתקדם ומישהו תוקע אותה, היא מסלקת אותו מעל דרכה, ויש לה דרכים משלה לעשות זאת. מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסו ההיסטוריה ומי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מלוי המשימה.

השמאל שם לעצמו כמטרה להפיל את נתניהו והוא עושה זאת בלפיתה של שלוש זרועות – הפוליטית המשפטית והתקשורתית. הוא עושה זאת כמובן בכדי לרשת את נתניהו ולבוא במקומו. לא עולה בדעתו לרגע שהוא בסך הכול עושה עבור הימין את מה שהימין עצמו לא היה מסוגל לעשות: חילופי דורות בהנהגת הימין, בכדי להקים לאומה דור חדש של מנהיגים, מאמינים בוטחים ואקטיביים הרבה יותר מנתניהו, שיוכלו להכריע את ההכרעות ההיסטוריות המתבקשות. אנשי השמאל בטוחים שנתניהו הוא הבעיה שלהם ולא התהליכים ההיסטוריים, ואם רק יפטרו ממנו יוכלו להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. אבל הם שכחו את עורמת ההיסטוריה ואת החוקיות הדיאלקטית שלה. בעשורים האחרונים מתגלה שוב ושוב שהתנגדות השמאל לימין היא שמעצימה את הימין.

כך היה באוסלו. מפלגת העבודה הייתה בטוחה שבאמצעות ההסכם המופקר היא תנציח את ההגמוניה שלה בחברה הישראלית לדורות, אבל הוא הביא לקבורתה. כך גם היה דינו של האתרוג שסיפק השמאל לאריאל שרון בהתנתקות. השמאל היה בטוח שזהו צעד ראשון לקראת נסיגות נוספות והקמת מדינה פלסטינית ותמך בו, אבל תוצאות ההתנתקות קברו את רעיון שתי המדינות, ונקווה שלעד. 

קשה לדעת כמובן כיצד יצאו הדברים לפועל בפרטיהם. ייתכן שהשמאל יעלה לשלטון לתקופה קצרה בעקבות המשבר הפוליטי הנוכחי, אבל יהיה זה שלב זמני בלבד. בין אם יעלה לשלטון, ובוודאי אם לא, מה שהמשבר הפוליטי הנוכחי שיביא בכנפיו בסופו של דבר הוא עלייתה של מנהיגות חדשה בימין. השמאל עוד יתגעגע לנתניהו, ולא רק מכיוון שבלעדיו כבר לא יהיה לו מה למכור לציבור.

גם המערכת המשפטית שמעורבת בתהליך הפוליטי עד צוואר עלולה לגלות שהיא פעלה כבורמנג כנגד עצמה. שיכרון הכוח, הן של הפרקליטות והן של הבג"ץ, עלולים להתגלות כצעד אחד יותר מידי. יש הסבורים שהפוטש הפוליטי שמחוללת המערכת המשפטית כנגד שלטון הימין יחייב כל מנהיג עתידי בימין ליישר קו עם גחמותיה ולהיכנע לה ללא קרב. יש בכך הגיון כמובן, אבל יש לא פחות הגיון גם במסקנה ההפוכה: כל מנהיג שיעלה בימין ילמד את הלקח שנתניהו סרב ללמוד, ויעשה מהרגע הראשון כול שביכולתו כדי להבריא את המערכת המשפטית ולהחזירה לגודלה ולמקומה הטבעיים.

אי אפשר לעצור את ההיסטוריה את כיוונה ואת מגמתה. מי שמנהיג אותנו לא אדם הוא להנחם. לא נתניהו הוא הבעיה של השמאל אלה המציאות. הערבים לא עומדים להשלים עם קיומנו, ועם ישראל הולך והופך ליהודי יותר, ומתוך כך גם למפוכח וימיני יותר. שום מניפולציות פוליטיות ומשפטיות לא תוכלנה לתהליך הזה. נראה שמה שמתחולל לנגד עינינו המודאגות הוא משבר שעומד להוליד לעם ישראל הנהגה חדשה, יהודית יותר, ימנית יותר, אקטיביסטית יותר, ומחוברת הרבה יותר למוסיקה, לקצב ולניגון הפנימי של ההתפתחות ההיסטורית של התחייה.



יום שישי, 22 בנובמבר 2019

גנץ צוללן, לא מנהיג


בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר.

בס"ד
כ"ד בחשוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


התנהלותו של בני גנץ בשבועות שבהם היה בידו המנדט להרכבת הממשלה, ובימים האחרונים במיוחד, הזכירה לי את ימי בקורס קצינים בבה"ד 1. בקורס היו צוערים שכינינו אותם "צוללנים". התואר הזה ניתן לאלה שאף אחד לא ראה אותם, לא ידע מהם ולא הכיר אותם בשמם, עד כשבוע לפני סוף הקורס. פתאום גילינו שהם היו אתנו שם לאורך כל הדרך, ואנחנו לא ידענו. הם הקפידו תמיד להיות ברקע, לא לבלוט ולא לעורר תשומת לב. לא להתנדב לכלום ולא להסתבך, לא ליזום ולא להצטיין, לא להסתכן ולא להיכשל. שאף אחד לא ידע מהם. הם לא קנו להם מתחרים או אויבים. לנגד עיניהם עמדה רק מטרה אחת: לעבור את הקורס בשלום.

בסוף הקורס הם קיבלו את דרגות הקצונה שלהם במסדר הסיום פשוט משום שהם היו שם, במקום הנכון ובזמן הנכון. בתקופה ההיא בצה"ל, לקצינים כאלה היה קשה להגיע לדרגות בכירות. רוח צה"ל הייתה אז שרק המעז מנצח. אבל בעשורים האחרונים אופי כזה הוא דווקא ערובה לקידום בהיררכיה הצבאית. לא ליזום, לא להסתכן, לא להסתבך, לא לריב אם אף אחד ולא להיות דעתן גדול מידי. רק לחתום קבע בזמן. כך הגיע גנץ להיכן שהגיע.

עקבתי אחרי בני גנץ כבר בימים בהם היה מפקד אוגדת איו"ש, וכבר אז שמתי לב שהוא לא מתכוון לנצח אף אחד ולא לחסל את הטרור. כל מבוקשו, כך התרשמתי, היה לחזור הביתה בשלום. גם אחרי כן, כשהוא מונה לרמטכ"ל, היה זה רק כברירת מחדל, אחרי שהטהרנות סילקה את יואב גלנט מהתפקיד. גנץ פשוט היה שם ברקע, במקום הנכון ובזמן הנכון, כפקק מתאים למלא את המשבצת שנותרה פנויה. בצוק איתן, כרמטכ"ל, התכונה הזו בלטה מאוד. גנץ מאוד לא אהב שנפתלי בנט דפק על השולחן בקבינט ועורר מהומות על נושא המנהרות. הוא היה מעדיף לשמור על שקט תעשייתי ולהעביר את כאב הראש זה הלאה לרמטכ"ל הבא.

וכך, בדיוק בגלל שהוא ידע לא ליזום יותר מידי, לא לחרוג, לא להסתכן, ולא לקנות לו אויבים ושונאים, הוא התאים כל כך לאלה שדחפו והריצו אותו לעמוד בראש השמאל מתוך מטרה להפיל פעם אחת ולתמיד את נתניהו. בחור טוב, חביב ונחמד, מלח הארץ, מיפי הבלורית והתואר, שקשה לפתח כנגדו אנטגוניזם. אבל בשבועות האחרונים התגלה שכל התכונות הללו אולי יפות לקמפיין, אבל כשיש צורך לגלות מנהיגות, לקבל הכרעות קשות, לחתוך כיוון, לנתק קשרים ובריתות, להסתכן, להיכנס למצב של צל"ש או טר"ש, אז הטיפוס הזה של "צוללן" לא מסוגל לספק את הסחורה. הוא טוב אולי לקמפיין, אבל חלש ברגעים של הכרעה.

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר. גנץ הפך לימונדה למיץ לימון.

נכון, עמדו בפניו כמה וכמה אפשרויות שאף אחת מהן לא מושלמת. כל אחת מהן הייתה מסוכנת ואם היה בוחר בה היה עלול לשלם מחיר כבד. אבל זה בדיוק ההבדל בין מנהיגות לבין צוללנות – היכולת ליזום, לחתוך, לפרוץ ולהסתכן, יחד עם הנכונות לשלם את המחיר אם יהיה צורך; השאיפה לשנות את המציאות ולא רק "להסתדר" איתה איכשהו. בסופו של דבר מתברר שאנשי השמאל השכילו להעמיד בראשם פלקט שמביא קולות, אבל לא מנהיג שמסוגל לקבל הכרעות קשות ברגע האמת.

אבל היה דבר נוסף שלא אפשר לאנשי כחול לבן לקטוף את הפירות. הם נפלו שבי בסיסמאות של עצמם. חודשים ארוכים הם הקפידו לשכנע את הציבור שבנימין נתניהו הוא מושחת, שורש הרע, סכנה לדמוקרטיה ושאסור להאמין לאף מילה שלו. אחרי קמפיין כזה, קצת קשה להסביר לציבור שבחר בהם שאין להם ברירה אלה להקים ממשלה עם נתניהו. אבל יותר מכך, הם עצמם התחילו להאמין לתעמולה השקרית של עצמם. כשהתברר שממשלת אחדות מחייבת מתן אמון בנתניהו ושיתוף פעולה אתו, השנאה והחשדנות שבהן הם טענו את עצמם כלפיו לא אפשרה להם לקבל החלטות מציאותיות. "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". 

אחרי שהחזיר את המנדט לנשיא, עדיין לא נסתם הגולל על בני גנץ, למרות שהאפשרויות שלו עכשיו אכן מצומצמות הרבה יותר, אבל אם הוא ייקח על עצמו סיכון, ייפרד מלפיד ויצטרף לגוש הימין לממשלת אחדות, הוא יוכל ליהנות מפרי ניצחונו, ולהפוך לראש ממשלה תוך פחות משנה. אחר כך "אלוהים גדול". הבחירה שלו לוותר על הציפור השמנה שהייתה לו ביד בשביל שתי ציפורים על העץ בדמות ניצחון מוחלט במערכת בחירות שלישית, היא מבחינתו הימור הרבה יותר מסוכן. 








יום שישי, 15 בנובמבר 2019

פרחים לעזה


כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות.



בס"ד
י"ז בחשוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


עזה תמיד שם בשבילנו. היא לעולם לא תכזיב אותנו ולא תבגוד בנו. כשצריך אותה, היא תמיד תתייצב עבורנו מוכנה וערוכה למלא את תפקידה. נכון, השרות המסור שלה עולה לנו בהרבה סבל, כאב, כסף, וגם בלא מעט דם יקר, אבל כנראה שאין לנו מנוס מאשר לשלם את המחיר הכואב הזה עבור הסחורה שרק עזה יכולה לספק לנו: חזרה אל המציאות.

נהרות של דיו נשפכו בעבר על הוויכוח הבלתי נגמר על הקמת מדינה פלסטינית. אינסוף פאנלים סוערים הציפו את אולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו בדיון הלעוס לעייפה על הרעיון של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. נוכח כל התעמולה הזאת, היה בלתי אפשרי להסביר לעם ישראל שמה שמתחיל מטפטוף של כמה "צינורות מעופפים" שנוחתים עלינו מהשמיים, אינו יכול להסתיים בפחות מאשר אסון אסטרטגי שיסכן את קיומה של המדינה. עד שבאה עזה וסיפקה לנו דוגמית שתסביר לעם ישראל מהי בדיוק משמעותה של מדינה פלסטינית. נכון, עזה גובה מחיר כבד על השירות החיוני הזה; ככה זה כשצריך להסביר דרך הרגליים מה שלא מצליחים להבין מן הראש; אבל כשאין ברירה, זו כנראה הדרך היחידה לחזור אל המציאות. כן, שילמנו מחיר כבד בהתנתקות, אבל עזה הוכיחה לעם ישראל שהרעיון של מדינה פלסטינית איננו שייך למציאות של המזרח התיכון.

עד לפני כמה ימים עוד נראה היה שלפלונטר הפוליטי אין מוצא, ושאין מנוס ממערכת בחירות שלישית מתסכלת וחסרת תועלת לא נראה באופק. אבל עזה שוב לא הכזיבה. היא שוב עשתה למערכת הפוליטית את הדבר היחיד שהייתה זקוקה לו באמת: היא החזירה אותה למציאות.

הרעיון המופרך של ממשלה הנתמכת באצבעות חברי הכנסת הערבים, שנראה עד לפני ימים אחדים כמוצא אפשרי מן סבך הפוליטי, התגלה במערומיו. חברי הכנסת הערבים לא יכלו להתאפק מלגנות את חיסול רב המחבלים מעזה. הם לא יכלו להסתיר את העדפותיהם וגם לא לאיזה צד בדיוק הם משתייכים. "נתניהו הוא פצצה מתקתקת", הצהיר חבר הכנסת עופר כסיף מהרשימה המשותפת, וחשף במה בדיוק היא משותפת. האופציה הפוליטית של ממשלה בחסות עופר כסיף וחבריו ירדה כנראה מן הפרק. השבוע שנותר לגנץ להרכיב ממשלה אינו מספיק בכדי להשכיח את הקולות שנשמעו מכיוון הרשימה המשותפת. זר הפרחים על כך מגיע לגורם אחד בלבד: עזה.

אבל עזה גם מסמנת לנו את גבולות ההסכמה הלאומית. בעידן פוליטי של פסילות וחרמות הזויות, היא מעבירה קו מדויק שמסמן בדיוק למי יש אחריות לאומית ולמי לא. כמו נייר לקמוס, היא גורמת לפסולים לפסול את עצמם. לא עברה שעה קלה מאז התחיל ירי הרקטות, וחברי הכנסת עומר בר לב וסתו שפיר לא יכלו להסתיר את אכזבתם המרה נוכח העובדה שהאפשרות של ממשלת שמאל-ערבים הולכת ונמוגה בשמי הדמיונות והמערכת הפוליטית חוזרת למציאות. שניהם לא יכלו להתאפק מלפרוק את תסכולם באמצעות העלאת ההשערה שנתניהו יזם את הסיכול מסיבות פוליטיות.

לא עזרו בעניין זה גם הצהרותיהם הנחרצות של הרמטכ"ל וראש השב"כ. כל הפוסל במומו הוא פוסל. אף אחד לא פסל את מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי מלהיות חלק מממשלה עתידית בישראל. הם עשו זאת בעצמם. הם אלו שהוציאו את עצמם מגבולות ההסכמה הלאומית. שוב עשתה עזה את שליחותה; היא סימנה עבורנו את הגבולות לקואליציה עתידית אפשרית.

מכחול לבן לעומת זאת נשמעו זמירות אחרות. בני גנץ לא הסס לרגע מלגבות באופן בוגר ואחראי את החלטות הממשלה. ליברמן אמנם ניסה להרוויח כמה נקודות, אבל גם הוא נתן לממשלה גיבוי עקרוני. חה"כ מאיר כהן מכחול לבן התקדם עוד צעד קטן ודבר על כך שייתכן שההסלמה מול עזה תביא לפשרות פוליטיות ובכך סמן מוצא אפשרי מהמשבר הפוליטי. 

לפתע הקולות שהתרגלנו להם בשבועות האחרונים – אמירות על פסילות, תיקים, וחקירות – השתתקו בבושת פנים. כשהתותחים רועמים המוזות משתתקות. גם המוזות של השנאה. לפתע הפך שיח השנאה הזה לבלתי אפשרי והתגלה כהזוי. עזה נפלה לנו מן השמיים והחזירה אותנו למציאות. לא ברור עדיין אם עזה תקים לנו ממשלה; אבל אם אכן מנהיגינו ירדו מן העצים הגבוהים שטיפסו עליהם, יהיה זה רק בזכות עזה, שמאלצת אותם לחזור למציאות.

עזה לעולם אינה מכזיבה. כשאנחנו צריכים אותה כדי להחזיר אותנו למציאות, היא תמיד שם בשבילנו.




יום שישי, 8 בנובמבר 2019

יהדות הגולה אינה לגיטימית


כבר יש לנו מכוני מחקר שעוסקים ביהדות הגולה. אלו הן הישיבות שבהן לומדים את המהר"ל, המסביר מדוע הגלות אינה נורמלית, ומדוע אנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו אינו רק שלם, מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.


בס"ד
י' בחשוון, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")


צביקה קליין, הכתב המסור של "מקור ראשון" לענייני יהדות הגולה, עושה עבודת קודש. הוא מביא לנו את הקולות, מעלה את הבעיות, הקשיים, המחלוקות והכאבים, ומעדכן אותנו בכל המתחדש בתחום. בשבוע שעבר הוא טען כאן ש"הימין הפקיר את התפוצות" ותבע מאתנו להתייחס לסוגיה. "ימנים יקרים, איפה אתם?", כתב.

אלא שהתשובה לשאלה של קליין נמצאת בגוף מאמרו. המאמר זרוע בהנחות יסודות וקביעות מובנות מאליהן, שהן עצמן מסבירות מדוע קולו הברור של הימין איננו נשמע. כשאלו הן נקודות המוצא בסוגיה, אי אפשר לשמוע את הקול.  

נתחיל מהשימוש המובן מאליו במושג "יהדות התפוצות" במקום במושג "יהדות הגולה", שימוש שמנציח את הבעיה ומכחיש את פתרונה, כפי שיוסבר מיד. בהמשך מדבר קליין שוב ושוב על "מורכבות" הנושא. הוא תובע "עמדה מורכבת" ו"הבנה של המורכבות". אבל לב ליבה של הסוגיה הוא פשוט; "המורכבות" נוצרת רק כשמתכחשים לנקודת המוצא האמונית היחידה האפשרית בנושא: הקיום היהודי בגולה הוא לא נורמאלי ולא לגיטימי. נקודה. במילים אלה התבטא המהר"ל, כך קבע יהודה הלוי, וכך עולה מתורת ישראל שבכתב ושבע"פ. מי שאלה אינם מספיקים לו, יכול לצרף אליהם את בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי ודוד בן גוריון.
לאורך כל ימי הגלות לא הייתה ברירה אלא להשלים עם קיום יהודי בגולה, אבל גם אז בלי לתת לו לגיטימציה ובוודאי בלי לא להפוך אותו לאידאל. היום, כשאנחנו נמצאים בתהליכי תחייה מתקדמים, נקודת המוצא הערכית והמוסרית היחידה לדיון בסוגיה היא שהקיום היהודי בגלות איננו לגיטימי, ושמקומם של כול היהודים הוא כאן בארץ ישראל. זו קביעה פשוטה ולא מורכבת כלל.

בהמשך מניח קליין ש"גם בעוד שבעים שנה יחיו קהילות יהודיות מחוץ לישראל". גולת צפון אפריקה והמזרח עלתה לארץ ישראל. גם גולת אירופה הולכת ועוברת מן העולם לנגד עינינו. ההנחה שדינה של יהדות ארה"ב יהיה שונה בעייתית מאוד, לא רק לנוכח התהליך ההיסטורי של שיבת ציון שמחייב להניח שגם קיצה קרב, ונקווה שבעליה, אלא גם נוכח התהליכים המתחוללים היום בארה"ב. קליין מזלזל ברבנים ש"טוענים שיהדות התפוצות הולכת ונעלמת", אבל אלו הן העובדות.

את הקריאה שלו מפנה קליין ל"מכוני המחקר של הימין השמרני", כתובת שגויה בעליל. הימין השמרני שלנו יונק את מחשבתו מהמערב בכלל ומיהדות ארה"ב בפרט. כל ההבדל בין וועידת עיתון "הארץ" והגישה הפרוגרסיבית שלה, לבין זו של הימין השמרני, הוא שהראשונים משתדלים לייבא לכאן את הבעיות של יהדות אמריקה, וכולנו יודעים מדוע, והאחרונים משתדלים לייבא לכאן את הפתרונות שלה, שעניינן לנסות להנציח גלות זו. לא אור העבר של השמרנות יוכל לעזור ליהדות ארה"ב, אלא דווקא אור העתיד, אורה של ארץ ישראל, אורן של התחייה והגאולה.

גם עצם הפניה "למכוני המחקר" מוטעית. יש לנו כבר מכוני מחקר שעוסקים בסוגית יהדות הגולה, מצבה, בעיותיה ועתידה. הם משמיעים בסוגיה קול ערכי ומוסרי בהיר וצלול. יש לנו לפחות עשרות "מכוני חקר" כאלה, אם לא מאות. אלו הן כל אותן ישיבות בהן לומדים, בין השאר, את ספרו של המהר"ל "נצח ישראל", שבו הוא מסביר מהי הגלות, מדוע היא לא נורמלית, מה מעמדה, מה מהותה ועניינה, למה היא עתידה להסתיים ומדוע כולנו עתידים לחזור לארץ ישראל. מחקרו של המהר"ל בסוגיה איננו רק שלם מקיף ומעורר השראה; הוא גם הוכיח את עצמו.

אבל כשמחפשים את הפתרון בשיטות מחקר מערביות, מתוך ניסיון למצוא את האמת ב"כלים מדעיים" של סקרים ומחקרים, מתוך הנחות יסוד מופרכות, בעזרת משרות אקדמיות, קרנות ותקציבי מחקר, במקום לחקור את הנושא מתוך תורת חיינו, מתוך גישה אמונית, מתוך האמת הישראלית, אזי הופכת הסוגיה פתאום ל"מורכבת". מאוד מורכבת.

אני מעריך מאוד את עבודתו החשובה והמסורה של צביקה קליין ואם אני חריף בדבריי הרי זה רק למען הפולמוס וחידוד העמדות, ולא מתוך זלזול חלילה. ישנו קול ברור וצלול שיוצא מארץ ישראל ליהדות הגולה, צביקה. הוא לא נשמע משום שלא רוצים לשמוע אותו. לא שם ולא כאן. הוא לא קל, הוא תובעני, לא נוח להשמיע אותו, אבל בסופו של דבר אין בלתו: הגלות הולכת ומסתיימת ואנחנו בעיצומה של התחייה.

אין היום צידוק משמעותי לחיים יהודיים בגולה. אור גדול מאיר עלינו כאן בארץ ישראל, אור של התחייה והגאולה להן חיכינו אלפיים שנה. השמעת הקול הזה היא חובתנו כלפי אחינו שבגולה והיא גם עיקר העזרה שאנחנו יכולים להושיט להם. זו נקודת המוצא היחידה שיכולה להוות בסיס כן ורציני ליחסינו עם יהדות הגולה. כשיוצאים מנקודת ההנחה הזאת, ישנן עדיין סוגיות רבות שמחייבות בירור והתייחסות ספציפית, אבל הן נהיות הרבה פחות "מורכבות".  

  






יום שישי, 1 בנובמבר 2019

קיר הברזל היהודי


גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, וכך רוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה.


בס"ד
ג' בחשוון, תש"פ 
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

ככול שהסאגה הפוליטית נמשכת וככול שמתרבים הספינים, ההצהרות, הפסילות, ההכפשות, הדמגוגיה והדיווחים המגמתיים והסותרים, הם נהפכים לרעש רקע חסר משמעות ומפסיקים להסתיר את טיבו האמתי של המאבק המתחולל, שמשתקף אמנם במישור הפוליטי אבל בשורשו הוא מאבק היסטורי על אופייה של החברה הישראלית.    

מצד אחד עומד גוש הימין, בראשותו של בנימין נתניהו. יש לו יסודות איתנים ושורשים עמוקים. הוא כמובן משקף אינטרסים פוליטיים ונאמנויות פוליטיות, אבל מעל ומעבר לכל אלה יש בו סנטימנט יסודי משותף, הומוגניות יחסית, והוא משקף תפיסה אידאולוגית ברורה, גם אם איננה מנוסחת באופן מפורש: ישראל יהודית.

הגוש הזה מורכב משני כוחות מרכזיים ויסודיים בעם ישראל שמושרשים בו מאז ומתמיד: הלאומיות והדתיות. התוכן המשותף הזה של "ישראל יהודית" הוא שנמצא בבסיס אחדותו של הגוש והוא שמקנה לו את כוח עמידתו. הבלוק הזה מייצג את הרוב היהודי במדינה ומהווה את ליבה של החברה הישראלית, והיה מקים ממשלה בקלות, לולא החליט אביגדור ליברמן לחצות את הקווים מסיבות של נקמנות אישית. ייתכן אמנם שלחלק ממרכיבי הגוש הזה ישנם אינטרסים זמניים, מקומיים, משניים, להתכחש להתחייבות לגוש ולעבור לצד השני לשם רווחים פוליטיים כאלה או אחרים, אבל הדבק שיוצר את הגוש חזק מהם. זהו למעשה "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי, אלא שהפעם הוא מופנה כלפי פנים, כלפי הכוחות הנאבקים מתוך החברה פנימה כנגד הלאומיות והמסורת.

מן הצד השני ניצב גוש השמאל, שהיום עומד ראשו בני גנץ. גם כאן ישנה אידאה מרכזית,  שורש רעיוני, אלא שהיא מעומעמת ומוסווית בכוונה ולפעמים אפילו איננה מודעת כלל. רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, היטיב לנסח בזמנו אידאה הזו כך: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה ".

אלא שלנושאי המגמה הזו ישנה בעיה: הם מיעוט קטן. רוב הציבור, הרוב היהודי, מתנגד למגמה הזו מכול וכול. המגמה הזו הוסוותה בזמן הסכמי אוסלו והיא מוסתרת גם היום, בידיעה ברורה שאין לה סיכוי לקבל תמיכה רחבה בציבור הישראלי. מה אם כן הביא למרכיביו של הגוש של בני גנץ את המצביעים הרבים שלהם, אם אין להם בשורה אידאולוגית שמסוגלת לעשות זאת? השנאה. גם אם לא יודו בכך אפילו כלפי עצמם, מרכיבי הגוש הזה הגיעו להישג האלקטוראלי שלהם מכוח דבר אחד בלבד: השנאה.

אלא שלשנאה יש בעיה בשדה הפוליטי. היא יעילה ואפקטיבית מאד בהבאת מנדטים אבל חלשה מאוד בליצור מהם אחר כך קואליציה. השנאה העיקרית המשותפת לכל מרכיבי גוש גנץ היא כמובן השנאה לנתניהו. לכאורה היא הייתה יכולה לאחד את כל הכוחות הללו לגוש אחד, אבל היא לא הספיקה, כפי שהוכח בבחירות באפריל. היה צורך בעוד שנאות כדי להביא את ההישג האלקטוראלי של מרכיבי הגוש הזה, והשנאות הנוספות האלה כבר לא הולכות ביחד. לפיד שונא את החרדים ואת המשיחיים. גם ליברמן שונא את שניהם, וזה היה יכול להיות בסדר גמור, אבל הוא שונא גם את הערבים. חברי הכנסת הערבים שונאים את כולם, לא רק את ביבי. אדרבה, דווקא עם החרדים הם מסתדרים מצוין כשצריך, אבל לא עם ליברמן ולא עם רמטכ"לים. יאיר גולן שונא את המשיחיים; לחרדים הוא מוכן אולי לסלוח על מה שהם, אבל לפיד. בעיה. מדברים על "הגוש של נתניהו" אבל לא על מדברים "הגוש של גנץ" כי אין באמת גוש כזה. השנאות לא מתחברות לגוש.

גוש הימין יכול לישון בשקט כל עוד הוא איננו נפרץ מבפנים. בלעדיו לא תהיה ממשלה יציבה ומאריכת ימים בישראל, גם אם תהיינה כאן אפילו עשר מערכות בחירות. ישראל היא יהודית, כפי שרוצה הרוב היהודי בחברה הישראלית שהיא תהיה. שום צרוף נסיבות זמני מהסוג שיצר אביגדור ליברמן לא יוכל לקואליציית "ישראל היהודית" הזו, אם היא תקפיד על אחדותה, בלי קשר לזהות העומד בראשה. יש כמובן מקום בקואליציה כזו לכוחות נוספים מהסוג שמייצג בני גנץ, אבל הם לא יכולים לבוא במקומה אלא רק להצטרף אליה.  

מפרספקטיבה היסטורית המאבק על אופי החברה הישראלית כבר הוכרע – גם אם מסיבות זמניות הדבר עדיין לא תמיד בא לידי ביטוי מלא בשדה הפוליטי. אם יקפידו כל חברי גוש הימין לשמור על אחדותו ולא יתפתו לצעדים נמהרים, אף אחד לא יוכל לקיר הברזל היהודי הזה ותהיה לנו "ישראל יהודית" לדורות.   
 

יום שישי, 25 באוקטובר 2019

אידאליסטים גדולים מידי


בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים והתנגשויות עם כל מי שרק אפשר.


בס"ד
 כ"ו בתשרי, תש"פ
(פורסם הבוקר "במקור ראשון")
 טועה מי שחושב שנערי "תג מחיר", שתקפו בסוף השבוע שעבר את חיילי צה"ל בגבעות שסביב היישוב יצהר, הם נערים בסיכון שהוזנחו בידי רשויות הרווחה ונפלטו לשולי החברה. אין אלה נערים משועממים ואין זו פרחחות נוער רגילה. מדובר בצעירים ששומרים קלה כחמורה, בדרך כלל, ושלוקחים את התורה ברצינות רבה. מה שעומד לנגד עיני הנערים האלה הוא לא רק אהבת התורה והארץ, אלא גם השאיפה לקירוב הגאולה. הם נערים אכפתיים ואידיאליסטיים. זו עבריינות אידאולוגית. וזה בדיוק לב הבעיה.
"האידיאליסטים הגדולים......שהנטייה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כלשהי, הם רק מחבלים והורסים, והם מושרשים בעולם-התוהו בערכו הנשפל", כתב הרב קוק (אורות, עמ' קכ"ב). בשולי מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון נוצרו חוגים אידיאולוגיים שהריחו אמנם את הריח הטוב של הגאולה, אבל לא הבינו את עומקה. הם אידיאליסטים. הם חפצים בהגשמת גאולת ישראל ואור האידיאליזם הגדול של ההתיישבות נגע גם לליבם. אלא שמשהו בתפיסת עולמם מביא אותם לעימותים והתנגשויות עם כל מי שרק אפשר. לא רק עם הערבים; גם עם צה"ל והמשטרה; ולא רק איתם, אלא גם עם אנשי ההתיישבות והיישובים שבקרבם וסביבם הם חיים. לתוהו אין גבולות, והוא חוצה קווים אדומים השכם והערב. הוא מתחיל כנגד ערבים – דבר פסול, טיפשי וילדותי כשלעצמו – וגולש מהם והלאה.
בירור התופעה הזו חשוב לציבור האמוני בלי קשר לצורך להתגונן מול האשמות השמאל או להתנצל בפניו, ובלי קשר לעובדה שהוא פוגע במפעל ההתיישבות. הוא חשוב לנו ולכל עם ישראל משום שבו תלויה ההבנה כיצד באמת בונים את המדינה וכיצד מקדמים את הגאולה.
האם הנערים האידיאליסטים הללו אינם צודקים? הם צודקים. האם עצם תביעתם לגאולה איננה אמתית? היא אמתית. האם הדרישה שלהם מהמדינה לנהוג אדנות בארץ ישראל איננה מעוגנת בתורת ישראל? היא מעוגנת בה. האם הדרישה שלהם מצה"ל לנהוג בתקיפות מול המחבלים והפורעים הערבים איננה אלמנטרית? היא אלמנטרית. האם הדרישה שלהם מהמדינה שלא להרוס בניה יהודית איננה צודקת? היא צודקת.
אז מדוע הם נכנסו ל"מלחמת עולם" עם כל מי ומה שזז בשטח? כי אין להם סבלנות. בשביל סבלנות ואורך רוח יש צורך באמונה גדולה ועמוקה. ולא רק בחיצוניותה של האמונה אלא בפנימיותה. דרושות אמונה והבנה שלמרות התפקיד הלא נכון של חיילי צה"ל, הם עוד יגיעו לזה; אמונה שאף על פי שצה"ל עסוק בהתגוננות, הוא עוד יעבור למתקפה; אמונה שאף שהמדינה איננה אידיאלית, עתידה עוד לפניה. דרושות אמונה והכרה שלמרות שעם ישראל לא מבין את תהליכי הגאולה המתחוללים בקרבו, הוא עוד יבין.
יותר מכך: בשביל סבלנות יש צורך בהבנה שכל העיכובים, המשברים והחולשות של מדינת ישראל הם רק שלבים של לימוד, שיעורים אמוניים, שריבונו של עולם מלמד את עם ישראל דרך הרגליים בדרך להגשמת חזון הגאולה.
צודקים לחלוטין מי שדורשים מצה"ל להגיב כראוי מול הטרור הערבי, לא להרוס בניה יהודית, וכן להרוס בניה בלתי חוקית ערבית. צודקים לחלוטין אלה ששואפים לחברה יהודית אידיאלית החיה לפי נורמות של תורה, והמחילה את הריבונות והאדנות הישראלית בכל שטחי ארץ ישראל.
אך הוויכוח איננו על החזון אלא על הדרך. האם מבחינה תורנית ראוי לכפות על עם ישראל את החזון גם כשהוא אינו מבין אותו, ולכן לא מזדהה אתו, רק בגלל שהחזון הוא חזון אמת? או שראוי להיאזר בסבלנות ובארך אפיים, לפעול פעולה פנימית, תודעתית, חינוכית, לתקן מבפנים את עם ישראל ואת מדינת ישראל – כדי להביאה, צעד אחרי צעד, עד למצב בו עם ישראל יבין את החזון, יבחר בו, ויגשים אותו מתוך בחירה והכרה?
הדרך הראשונה היא דרך התוהו. דרך קצרה וארוכה, ארוכה מאד. רוממות הגאולה בגרונה אבל בפועל היא מהווה את "קליפת הגאולה". היא "מריחה" את ניחוח הגאולה שבאוויר של דורותינו, משתכרת ממנו ומאבדת את עשתונותיה. היא איננה מובילה לגאולה אלא לחורבן. הדרך השנייה דורשת הרבה סבלנות, אמונה והבנה. היא גם מחייבת לסבול עיוותים וחוסר שלמות זמניים. והזמניות הזו יכולה לארוך שנים רבות. מי שלא יכול לסבול את העובדה שצה"ל עדיין לא מתפקד כראוי, שבתי המשפט שלנו הפכו את המשפט למשפח, שהמדינה עדיין לא מושלמת ושעם ישראל עדיין לא שואף לגאולה – לא אמור ליטול חלק בהתיישבות ביהודה והשומרון. הוא גם לא אמור להתעסק בגאולה, לפחות לא באופן מעשי.
לעם ישראל, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל ישנה לא רק זכות אלא חובה להיאבק באמצעות מנגנוני הביטחון שלה בכל ניסיון לכפות עליה בכוח אידיאל שהיא איננה בשלה לו – אפילו אם זו הגאולה עצמה.



יום שישי, 18 באוקטובר 2019

צריך ללמוד להקשיב למשבר


ייתכן שעוד לא ראינו הכול. שאנחנו רק באמצע הסרט, ושמשהו באמת חדש ושונה יצמח מהמשבר הפוליטי


בס"ד
י"ט בתשרי, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מכת הברק שהכתה השבוע בארבעה בני משפחה אחת בחוף זיקים הייתה אירוע יוצא דופן. "זהו מקרה נדיר מאוד", העיד באחד הערוצים מומחה לרפואה שנשאל עליו. האסון הזה היה יוצא דופן מעוד בחינה; בניגוד לכול האסונות המתרגשים עלינו מעת לעת, כגון תאונות דרכים, עבודה ואימונים, פיגועי טרור וכדומה, לראשונה התגובה האוטומטית לאירוע לא הייתה חיפוש אשמים.

בשום אתר חדשות לא מצאתי עד עתה את המשפט "המשטרה פתחה בחקירת נסיבות האירוע". איש ברשתות החברתיות לא מיהר להצביע על האשמים למחדל ולהתנפל עליהם, שום פוליטיקאי לא ניסה להאשים את יריביו באסון, ומשום מקום לא עלתה הדרישה להקים וועדת חקירה בשביל למצות את הדין עם האחראים. יותר מזה; לראשונה מזה זמן רב לא הוכרז בנימין נתניהו כאשם העיקרי למחדל.

לכולם היה ברור פתאום שיש מה שנקרא כוח עליון. שהאירוע "בא מן השמיים" תרתי משמע. שלפעמים יד האדם קצרה מלהושיע והוא לא תמיד יכול לשלוט בגורלו. שעם כל הרצון האנושי הטוב, ישנם דברים שהם מעבר לשליטת האדם.

כך בדיוק אני חש מאז הבחירות באשר למתרחש בתחום הפוליטי. כמו כולנו קראתי עשרות מאמרי פרשנויות וניתוחים, והאזנתי לעשרות פוליטיקאים ומומחים שמציעים הערכות מצב ופתרונות אפשריים למשבר העמוק בו אנו נמצאים. שמעתי את כול קריאותיהם של כול המבוגרים האחראים "לאחדות", "לגילוי אחריות", ואת ההכרזות ש"הציבור לא יסלח". לא החמצתי שום ידיעה על ההתרוצצויות והמגעים הפוליטיים או על העדרם, עקבתי בדריכות אחרי ההתפתחויות, האזנתי לקולות, לרחשים, לאמירות, ואני מנסה באדיקות למצוא קצה חוט של מוצא או לפחות הסבר למה שמתרחש.

אבל ככול שעובר הזמן אני גם מתחיל לנסות להתרכז במה שמעבר לכול ההתרוצצות האנושית הזו; לחפש את הממד של כוח עליון שפועל כאן דרך כל הפעלתנות האנושית הנמרצת הזו; לראות את המשבר הפוליטי הזה לא רק כמעשה אנוש אלא גם כמכה מן השמיים; לראות שהשמיים, שכוח עליון, פועל כאן דרך ובאמצעות הממד האנושי; להתבונן בקוצר ידו של האדם, באופן שבו מערבולת של יצרים, קנאות, שנאות, פחדים, אינטרסים, גאווה וחשבונות מתוחכמים וקטנוניים, יוצרת סבך כל כך מורכב, ששום אדם לא שולט בו ולא יכול לפתור אותו.

פתאום מתבהר עד כמה קצרה ידו של האדם, גם אם הוא מלא כוונות טובות. לפתע מתברר שכוח עליון מתערב כאן, ממש כמו מכת הברק ההיא, נוגע באצבעו הקטנה ומפרק את המערכת האנושית כמו ילד שממוטט מגדל קלפים. פתאום נחשף לעיני כול עד כמה המערכות המפוארות שבונה האדם יכולות לצאת בקלות משליטה ואיזון, ולהיכנס למערבולת של הרס עצמי.  

ככול שהמשבר מעמיק, ומתארך, אני נוטה להפסיק לחפש לו מוצא ולחשוב על פתרונות. אני מתחיל לנסות להקשיב למשבר. להאזין לו. האינסטינקט האנושי, הקורא לפעולה, ליוזמה, ללקיחת העניין בידיים, מתחלף אצלי בנטייה להקשבה והתבוננות. "סייג לחכמה שתיקה" אומרים חז"ל ואני מנסה לשתוק קצת.

בניגוד למכת הברק האמורה, שברור לחלוטין עד כמה היא באה מן השמיים, בתחום הפוליטי ידו של ריבון כל העולמים, שמניעה את כל ההתרחשויות, נסתרת. אבל לאדם מאמין אין ספק שהיא נמצאת שם, ורק הרעשים שיוצר האדם בפעלתנותו היתירה מסתירים אותה.

אין לי מושג כיצד ייפתר הפלונטר הפוליטי בו אנו נמצאים. אין לי קצה חוט של מחשבה איזו קואליציה תצא ממנו ומי יהיה ראש הממשלה. גם אין לי מושג האם נצא מן המשבר כיצד ומתי. אבל ככול שהמשבר הזה מתארך ומסתבך אני מבין טוב יותר שאני לא מבין ושאף אחד לא מבין, מה שפותח אותי לאפשרויות חדשות לחלוטין, ולסברות שלא היית מסוגל להעלות על דעתי כלל שהן אפשריות.

המילה "משבר" בעברית פירושה לידה. כל משבר מבשר ש"משהו חדש מתחיל". הפעם הכוונה איננה לממד המגזרי אלא לזה הלאומי. יתכן מאוד שהמשבר הזה ייפתר בדרך טבעית ותוקם קואליציה כזו או אחרת. זו האפשרות הסבירה יותר. אבל ייתכן שעוד לא ראינו הכול. שאנחנו רק באמצע הסרט, ושמשהו באמת חדש ושונה יצמח ממנו.

האם יתחיל, מה יתחיל, מה יהיה טיבו – אין לי מושג. רבותינו לימדו אותנו לומר "איני יודע". זהו תנאי ראשון להקשבה, שעדיין לא מבטיחה שנבין מה מחולל כאן ריבונו של עולם אבל לפחות נותנת לכך סיכוי.


 

יום שלישי, 15 באוקטובר 2019

להסיר את הבמות מתוכנו


הציבור הדתי לאומי הוא ציבור אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חסרון. יש לו תפקיד היסטורי ביחס לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. סביב הנחת היסוד הזו צריך לשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית.


בס"ד
ט"ז בתשרי, תש"פ
(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

שתי ידיעות מעודדות התפרסמו בשבוע החולף, כיאה לימים שבין כסה לעשור, והן מלמדות על נכונות לחשבון נפש אמתי בציבור הדתי לאומי אחרי המשברים הפוליטיים הקשים שעברו עלינו בשנה האחרונה.

מפלגת הבית היהודי הכריזה על תכנית חומש שבמסגרתה תיעשה בדיקת עומק והפקת לקחים ממערכות הבחירות האחרונות וכן חידוד ובירור שאלת הזהות הציונית דתית במרחב הפוליטי בישראל. אחת הפעולות המרכזיות במהלך תהיה הקמתה של מועצה ציבורית רחבה שתייצג את מגוון הזרמים בציונות הדתית ותפעל באמצעות שולחנות עגולים בכלל סוגיות הליבה הערכיות של הציבור. אכן, היוזמה הזו לא רק מתבקשת אלא גם הכרחית. העובדה שהיוזמה התפרסמה בהקדם מעידה על כנותה ורצינותה.

הידיעה השנייה בהקשר זה באה מפיו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' והיא לעניות דעתי חשובה עוד יותר. "אני לא רואה הצדקה לקיומם של שתי מפלגות. צריך ללכת למהלך של מיזוג מידי בינינו לבין הבית היהודי", הכריז סמוטריץ'. "אפנה לרב רפי פרץ ממש בימים הקרובים ואבקש ממנו להיכנס לתהליך מידי". ההכרזה הזו חשובה יותר משום שהשינוי המבני, איחוד כול הכוחות הפוליטיים בציונות הדתית תחת קורת גג פוליטית אחת, הוא הכרחי, והתהליך הזה חייב להתחיל מאיחוד בין הבית היהודי לבן האיחוד הלאומי-תקומה, שתי מפלגות מרכזיות וותיקות בציבור, שאין שום סיבה שתמשכנה את הפיצול הפוליטי ביניהן.

הגיע הזמן שכולנו נפנים את הלקח. המצב בו הציונות הדתית מחולקת פוליטית לחמש-שש רשימות שונות חייב להיפסק. הבעיה איננה רק באובדן קולות שהפיצול הזה גורם. זו הבעיה הקטנה. הבעיה היא שהפיצול הזה יוצר שנאת חינם, מפיץ רעל, גורם לביקורת הרסנית ומפרק את המחנה מבפנים. אין פלא שבאווירה המורעלת שנוצרה בבחירות האחרונות, דווקא בציבור שלנו אחוז ההצבעה ירד. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הציונות הדתית לא עסקה כלל בפניה לציבור הכללי ובניסיון לגייס בתוכו תמיכה, ואפילו לא במאבק מול הכוחות המתחרים בה בגוש הימין. היא בזבזה את כל האנרגיות שלה על הכפשות, שנאות, יריבויות וקנאות קטנונית בתוך המחנה. בלתי אפשרי שכול אחד יקים לעצמו במה. לא ייתכן שכול ניואנס אידאולוגי כזה או אחר יצור לעצמו מסגרת פוליטית נפרדת. לא יעלה על הדעת שכול אחד יקים לעצמו מפלגה פרטית ויצא למסע אישי להצלת המולדת. הגיע הזמן להסיר מתוכנו את הבמות. גם תקופת שפוט השופטים חייבת להסתיים.

בכדי ליצור את האחדות הפוליטית הזו, צריך להגדיר היטב את הנחת היסוד שהיא תנאי הכרחי ליצירתה: הציונות הדתית היא ציבור אחד ויש לו, כציבור, תפקיד היסטורי בתהליך של תחיית האומה בארצה. מכאן הכול מתחיל.

סביב הנחת היסוד ונקודת המוצא הזו צריך ליצור את האחדות המבנית שהבסיס הפוליטי שלה צריך להיות מפלגת "הבית היהודי" שהיא היורשת ההיסטורית של המפד"ל על גלגוליה השונים. אחדות איננה אחידות כידוע, ולכן האחדות הזו צריכה לגבש יחד את הציונות הדתית על כל גווניה, מהחרד"לים דרך הזרם המרכזי, רבני צהר, ועד הליברלים ואפילו הדתל"שים. גם לכיפות השקופות חייב להיות ייצוג הולם. כל מי שמזדהה עם הנחת היסוד הזו צריך להיות מוזמן להצטרף. מי שאיננו מבין את ערכה של ציבוריות, ואת ההבדל בין פעולה אינדיבידואלית בהיסטוריה ובפוליטיקה, לבין פעולה ציבורית, ילך ויקים לו במה לעצמו, אבל הוא לא יוכל לטעון שהוא מייצג של הציונות הדתית. הוא גם לא יוכל אחר כך לבוא בטענות על הדרה, קיפוח, הרחקה, דחייה וכדומה.

לבחירות הבאות, בהנחה שהן תחולנה בעוד שנים אחדות ולא בחורף הקרוב, הציונות הדתית חייבת להופיע כגוף אחד. לא עוד בלוקים פוליטיים, לא עוד שריונים לחברים, לא עוד במות נפרדות לבתי מדרש וחוגים תורניים כאלה או אחרים. בתוך הגוף האחד חייב להיות מקום לכולם. יש לקרוא למפקד חדש, רחב ומקיף, שקוף פתוח ואמתי, שבו יוכלו להצטרף כל הכוחות וכל הגוונים. זו תהיה ההזדמנות לכולם להביא לידי ביטוי את קולם הייחודי ואת כוחם היחסי בתוך מערכת אחת.

הציבור האמוני הוא ציבור אחד. ריבוי הגוונים שלו הוא יתרון, לא חסרון. יש לו תפקיד היסטורי ביחס לחברה הישראלית ההולכת ומתגבשת בדורות הללו בארץ ישראל. מי שלא מקבל את הנחת היסוד הזו רשאי כמובן ללכת עצמאית, להצטרף לליכוד, לכחול לבן, או לבחור לו כל דרך פוליטית אחרת. דבר אחד הוא לא יוכל לעשות אחרי התהליך הזה: לשאת את שם הציונות הדתית לשווא.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")