יום רביעי, 30 בינואר 2013

חברה אזרחית או חברה יהודית


אם אכן סדר היום הציבורי בעשור הקרוב עומד להיות סדר יום אזרחי, עשוי להתפתח בפוליטיקה הישראלית ציר חדש ומרתק, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית. מאמר אידיאולוגי


בס"ד                                                                                         

הבחירות האחרונות הבליטו את קיומו של גוש מרכז משמעותי, גוש נייד נזיל ובלתי מזוהה פוליטית, והעלו לשיח הציבורי סדר יום חדש – סדר יום אזרחי. את חוסר הרלוונטיות של הציר המדיני הסבירו הפרשנים בעובדה ש"כרגע אין פרטנר", אבל נראה שהסיבה עמוקה יותר: רוב הציבור הבין שותור על יהודה והשומרון הוא התאבדות לאומית, לאו דווקא מבחינה ערכית, אלא מבחינה ביטחונית ומדינית. אם אכן זוהי הסיבה שהוויכוח המדיני כבר איננו אקטואלי, הרי ניתן לקבוע שבמקום הציר ימין-שמאל, עליו נאבקנו שנות דור, הולך ומסתמן ציר חדש בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית.

אתם, החרדים, ניצחתם 


מי שצפה בנאומו של יאיר לפיד במרכז האקדמי החרדי בקרית אונו (http://www.youtube.com/watch?v=HNJZJw1ZE9A ) לא יכול היה שלא להתרשם. יאיר לפיד הציג שם תפיסת עולם מקיפה, אמיצה, כנה וישרה. כרטוריקן מעולה הוא פתח אותו בהודאה דרמטית: "אתם, החרדים, ניצחתם". דרכם של האבות המייסדים הגיעה לקיצה. עד השנים האחרונות המצב היה בבחינת "תיקו מקסיקני", הצד החילוני ציפה להעלמות החרדים ולהפך. מסתבר שבלי החרדים ומסורת יהודית לא נוכל להמשיך. מוקד הכוח שהקים את מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר אינו יכול ואינו מוכן לשאת על כתפיו את כל יתר "השבטים" – החרדי, הדתי לאומי, המזרחי, הרוסי, האתיופי וכדומה – ורואה עצמו גם הוא כעוד שבט בלבד: השבט הלבן. הוא לא מוכן יותר שהשבטים האחרים יתבעו ממנו תביעות בתור "בעל הבית". אבל הניצחון שלכם החרדים מחייב. מעתה ישנו ריבוי שבטים וכל אחד מהם אמור לשים כתף בנשיאת החברה כולה. לא תוכלו להמשיך לדאוג רק לעניים החרדים, ולא תוכלו להמשיך לצפות שאחרים יגנו עליכם בגבולות. ניצחתם, אתם מתקבלים לחברה בשוויון ובכבוד, אבל עליכם גם לזכור שהיא מורכבת משבטים רבים ותוכל להתקיים רק על פי העיקרון של "חיה ותן לחיות".
היה זה כאמור נאום פתוח, מזמין וכנה. המאזינים החרדיים הקשיבו בדריכות, קצת חשדנים, ניסו לאתר מלכודת, ולא מצאו. הכל נראה יפה ומוסכם.
אלא שבתוך שטף המילים שבאמת יצאו מן הלב, היה רגע אחד צורם, שלא לומר מזויף. לפיד דיבר על שכנות טובה בין השבטים. הוא הביא כדוגמה את חוק החמץ בפסח ואת חוק החזיר, שהציבור החילוני אינו מקיימם, ולעומתם את יום הכיפורים, שלא עוגן בספר החוקים של המדינה. שום חילוני אינו מזיז את רכבו ביום זה, אמר לפיד, ואתם יודעים מדוע? משום שאנחנו מכבדים אתכם, מכבדים שכנים. זו היתה מבחינתי הצרימה המזויפת והיא היתה משמעותית מאד וחשפה את מהותה של תפיסת עולמו של לפיד. כולם יודעים: החילונים שומרים אמנם את יום הכיפורים, אך לא מתוך כבוד לשכניהם הדתיים או החרדים (שבדרך כלל לא נמצאים בסביבה), אלא דווקא מתוך כבוד לזהות ולמסורת היהודית; ממוטיבציה יהודית ולא ממוטיבציה אזרחית.

אינדיבידואליזם עקבי


לא במקרה התכחש לפיד לסיבה האמיתית. תפיסתו של לפיד היא התפיסה המערבית הקלאסית של "חיה ותן לחיות". היא רואה את החברה כאוסף של יחידים, או מגזרים, שאין להם ייעוד משותף מלבד הקיום כשלעצמו. המדינה היא חברת בטוח גדולה, האמורה לשרת את אזרחיה. אין לה תפקיד מעבר להבטחת החוק הביטחון והסדר על מנת שכל אחד יוכל לחיות את חייו כרצונו, ובלבד שלא יפגע באחר. המדינה המערבית כבר אינה מדינה של עם, אלא של אזרחיה.
במסגרת משטר הבנוי על תפיסת העולם מערבית של ליברליזם-קפיטליסטי ודמוקרטי, רואה עצמו לפיד כנציגו של "המעמד הבינוני". לפיד, לפחות זה של האקדמיה החרדית בקרית אונו, הוא איש אמת. הוא באמת מאמין במשטר זה, אך לא בטוח עד כמה הוא מעמיק בהבנת יסודותיו. יותר מכך ומשמעותי מכך: בתמימות, בלא יודעין ובלא כוונה רעה, ממשיך לפיד את ניסיונם של "האבות המייסדים" לכפות את תפיסת עולמם על "השבטים" האחרים, שכן הזמנת הציבור החרדי או הדתי לאמץ לליבו את הליברליזם הקפיטליסטי – היא לא פחות מהזמנתו להמיר את דתו.  
הליברליזם הקפיטליסטי, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הליברלי-קפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים, או מגזרים אינטרסנטיים, המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים של החברה. לפיד אמנם מכיר בלגיטימיות של מסורת יהודית במדינה, אבל הוא רואה בה מרכיב אחד מרבים, לא את תשתיתה של החברה. 

חברה יהודית


אינני יודע מה היא בדיוק תפיסת העולם החברתית של נפתלי בנט ושל "הבית היהודי" וחוששני שגם הם עדיין לא יצרו תפיסת עולם מגובשת בתחום זה, מלבד כמה סיסמאות הלקוחות מהארסנל החברתי העכשווי תוך קישוטן ועיטורן במוטיבים תנ"כיים אחדים של נביאי ישראל. אבל אם "הבית היהודי" חפץ להיות יהודי גם בתוכנו, נראה לי שיסודות התפיסה החברתית שלו אמורים להיות שונים מאד מאלה של יאיר לפיד.
המוסר הליברלי-קפיטליסטי שבו דוגל לפיד מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום.
אי אפשר לדבר על תחיה לאומית ולא לחוש עד כמה המוסר הליברלי-הקפיטליסטי המערבי מנוגד ליעד זה. התחיה היא, קודם כל, משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו להגשמתה. המוסר הליברלי-קפיטליסטי, האינדיבידואליסטי, לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

סם מוות


תפיסת העולם ההיסטורית שמהווה את הבסיס לליברליזם הקפיטליסטי היא תודעה של "כאן ועכשיו". התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, כמו לפיד את המסורת היהודית, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.
"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס חלק ממאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".
הליברליזם הקפיטליסטי יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הליברליזם הקפיטליסטי הוא סם מוות.

ציונות של יעוד


אם אכן סדר היום הציבורי שלנו עומד להיות אזרחי, הרי מתפתח כאן ציר חדש ומרתק בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט: חברה אזרחית או חברה יהודית. במהלך קמפיין הבחירות דבר בנט על הציונות הישנה, ציונות של קיום, לעומת הציונות הנחוצה עתה – ציונות של יעוד. שני מושגים אלה מבהירים היטב את ההבדל בין שתי תפיסות העולם.
גוש בוחרי המרכז הבלתי מזוהים והניידים בחרו בלפיד ובתפיסת עולמו, אך ניתן להניח שהם כלל לא הכירו אפשרות של תפיסה חברתית אחרת. אם רוצה הבית היהודי להתמודד מול לפיד על קולות אלה – ואם הוא רוצה לפרוץ מעבר למגזר הטבעי שלו ולחתור לעמדת הנהגה במדינה הוא חייב להתמודד עליהם – מוטל עליו להציב מול משנתו של לפיד משנה חברתית יהודית רלוונטית. מצביעים אלה מאסו בפוליטיקה הישנה וחיפשו משהו חדש. על בנט ו"הבית היהודי" מוטל להראות להם שהדבר החדש שהם באמת מחפשים הוא דווקא זהות יהודית רלוונטית, ולא שוב חיקוי מערבי תורן. זהו המפתח למהלך שיאפשר ל"בית היהודי" לכבוש את לב הציבור, תרתי משמע.         





יום ראשון, 27 בינואר 2013

לקואליציה או לאופוזיציה?

ראוי ל"בית היהודי" להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

מבחינת ה"בית היהודי" שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו לא עולה כלל לדיון. בנט הכריז על כך לאורך כל הקמפיין, וגם מצביעיו רואים זאת כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. למרות זאת, ראוי להבין מה משמעותה של הצטרפות כזו ומה ניתן לצפות ממנה, וכן מה משמעותה של האפשרות – שאסור להתעלם ממנה – ש"הבית היהודי" יוותר מחוץ לקואליציה.  
הנחת היסוד לדיון חייבת להיות ההכרה שנתניהו לא יכול, ולא נועד, להכריע בבעיות הקיומיות שעמן מתמודדת מדינת ישראל. שם ספרו המפורסם של נתניהו, "מקום תחת השמש", מבטא היטב את תודעתו, תודעת "הציונות הישנה", ציונות של קיום ולא ציונות של יעוד. תודעה זו, שבזכותה הוקמה המדינה, מיצתה את עצמה; היא לא מסוגלת להמשיך את תנופתה של שיבת ציון המודרנית ואפילו לא להתמודד עם הבעיות הקיומיות מולן היא ניצבת היום. בכדי להתמודד עם בעיות אלה – ובראשן ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית – יש צורך במנהיגות היונקת את תודעתה מתורת ישראל; מנהיגות המושרשת באמונה גדולה וחיה; מנהיגות שנצח ישראל הוא מצפנה המוסרי. "הציונות הישנה" מנותקת מן המוסר הישראלי המקורי ואין בה חיוניות עוצמה וכוח לפרוץ את המבוי הסתום בו היא תקועה.
השיתוק ייפרץ רק משתעלה לשלטון הנהגה היונקת את תודעתה מנצח ישראל. הופעת הנהגה כזו היא בסופו של דבר ייעודם של בנט ו"הבית היהודי" (וכן של משה פייגלין, אך לא נעסוק בכך כאן), ויעד זה צריך להיות הקו המנחה של התנהלותם הפוליטית. לא מדובר כמובן במשימה שתושלם בקדנציה הקרובה וכנראה גם לא בבחירות הבאות, אלא בבניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

ובינתיים, ראוי אמנם להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב.
הצטרפות לקואליציה חשובה על מנת לנסות למנוע את המשך התדרדרותו המדינית של נתניהו – שמשום שאינו חמוש בתודעה אמונית, כל הסיכויים הם, למרות כוונותיו הטובות, שבסופו של דבר ילך גם הוא בדרכם של רבין ושרון – אבל העיקר: הצטרפות כזאת חיונית מבחינה פוליטית, הן לביסוס ההישג הפוליטי של "הבית היהודי" בבחירות האחרונות, והן לרכישתו של ניסיון פוליטי בעמדות הנהגה לאומית – דבר שיהיה חיוני לשלבים הבאים.

שינוי מהותי מחייב את עלייתה של הנהגה אמונית לשלטון ודבר זה לא יכול להתרחש מתוך הקואליציה, אלא כנגדה. כך פותח המהר"ל מפראג את ספרו "נצח ישראל": "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך". אי אפשר לגבש ולהציג אלטרנטיבה לממסד הקיים מתוכו, אלא כנגדו. את האמת הזאת יודע גם כל פוליטיקאי השואף להוות אלטרנטיבה לראש הממשלה, ולכן מקפיד להישאר באופוזיציה, או לחילופין, להצטרף לקואליציה מתוך כוונה לפרוש ממנה כשנה לפני הבחירות. כך מסביר גם שבתי בן דב: "את חיובי הגאולה המהותיים, אי אפשר כמובן להציג בפני העם באופן יעיל, כשהם ערוכים רק כשלעצמם ובאופן מופשט, אלא מן ההכרח הוא להציגם גם מתוך הניגוד לרקע הרעיוני הקיים, אשר בו הם חסרים, ומתוך הניגוד לממסד-ההנהגה הקיים, הבנוי להוביל את העם אל ההפך" (כל כתביו, כרך א' עמוד 353 – 354).
בסופו של דבר, אם ירצה בנט להפוך את "הבית היהודי" לכוח מוביל ומנהיג על מנת לפרוץ את הקיבעון של "הציונות הישנה", הוא יצטרך לעשות זאת מן האופוזיציה, שאם לא כן, יהפוך "הבית היהודי" לליכוד ב', או, מה שגרוע יותר, למפד"ל ב', ורווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר.
נכון הוא, שבינתיים, בעיקר לשם בניין וגיבוש הכוח הפוליטי, ראוי להצטרף לקואליציה ואת השלב האופוזיציוני ההכרחי לדחות לעוד ארבע שנים. עם זאת, לא בלתי אפשרי כמובן ש"הבית היהודי" ימצא עצמו מחוץ לקואליציה כבר בכנסת הקרובה. זה כמובן לא אמור לזרוע אכזבה או ייאוש בקרב מצביעיו ומצביאיו. להיפך, זה אמור להיות סימן לכך שריבונו של עולם מזרז את התהליכים. עם בנט יישב באופוזיציה (ואולי אפילו בראשה !), כנגד קואליציה של נתניהו עם לפיד ו/או ציפי ו/או יחימוביץ ו/או דרעי – כלומר כנגד כל הממסד הישראלי השוקע – יהיה בכך כדי להציג את האלטרנטיבה האמונית במלוא אונה והדרה כבר בימי הכנסת הנוכחית, ובכדי להציב את היעד של ראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות.
זו אכן דרך קשה מורכבת  ובעייתית יותר, ואין כאן המקום לפרט, והרי "רחמיו על כל מעשיו", אבל מי יודע, ייתכן שגם לריבונו של עולם נמאס כבר עכשיו מהקיבעון הנוכחי.  

יום חמישי, 24 בינואר 2013

חמקו לבנט מבין האצבעות


בניגוד לרבים שרואים בקמפיין של הליכוד-ביתנו נגד הבית היהודי שגיאה אסטרטגית, אין לשלול את האפשרות שהדבר נעשה בדעה צלולה. מאמר פוליטי


בס"ד

יש הנוטים לראות בכ-9 המנדטים הנוספים שלפיד קיבל פתאום, כביכול משום מקום – מעבר לכ-10 שהיו לו בסקרים לאורך זמן – את הפתעת הבחירות. אלא שהמנדטים הללו היו שם כל הזמן וכולם ראו אותם. אלה היו כעשרה מנדטים שהתלבטו (מבין יתר המתלבטים) בין בנט לבין לפיד. דובר עליהם רבות בתקשורת בשבועיים האחרונים ובתמיהה, שהרי מה לכאורה היה המשותף לבנט וללפיד.
אלה היו מצביעי מרכז בלתי מזוהים פוליטית, בעיקר צעירים, שהשמאל נמאס עליהם, ולבחור בנתניהו לא עלה בדעתם מעולם. הם חיפשו דבר חדש, ולפיד ובנט סיפקו להם את הסחורה. אלה המנדטים שהביאו את בנט ל-15 ואף כ-18 מנדטים בסקרים מסוימים, מעבר ל-12 המנדטים של "הכיפות הסרוגות" למיניהן, שהם הציבור הטבעי שלו. ברגע האחרון ממש, התנקזו המתלבטים הללו ללפיד ולא לבנט, ולא במקרה כידוע. הקמפיין של הליכוד-ביתנו כנגד "הבית היהודי" הצליח להבריח אותם. כששה-שמונה מנדטים פוטנציאליים של בנט עברו ללפיד. זו היתה עיקר הדינמיקה של קו הסיום של מערכת הבחירות.
בניגוד לרבים שרואים בקמפיין זה של הליכוד-ביתנו נגד הבית היהודי שגיאה אסטרטגית, אין לשלול את האפשרות שהוא נעשה בכוונת מכוון ובדעה צלולה.
כמו כולם, והרבה יותר מדויק מכולם, זיהו גם הסוקרים של ביבי את עשרת המנדטים הצפים הללו. הם גם ראו היטב שאין סיכוי שהם יצביעו לנתניהו. לנתניהו היה ברור שאם הוא לא יפחיד אותם מפני בנט, הוא יקבל את בנט, בדיוק, אבל בדיוק, בעמדת המפתח שעכשיו נמצא בה לפיד. מזה בדיוק פחד נתניהו ולכן יזם את הקמפיין השלילי שרבים, גם בליכוד-ביתנו, לא הבינו מהיכן ולשם מה הוא בא לעולם.
נתניהו לא רוצה ממשלת ימין. הוא לא רוצה להכריע. הוא פוחד מהשמאל, מהתקשורת ומהעולם. ולכן, בין הברירה לקבל את לפיד בעמדת כוח, או את בנט, הוא בחר בלפיד. עדות מסוימת להשערה זו יכולים להיות דבריו המפורשים של חה"כ הכהן-שאמה בערוץ 2, שהוא איננו מצטער על הקמפיין נגד הבית היהודי, שאולי השאיר אותו מחוץ לכנסת: "מפלגת "בית היהודי" חזקה היתה מסכנת את הכנסת. לפיד עדיף על בנט".
למרות הציפיות הגבוהות שאכזבו, בנט עשה את שלו ובגדול. מלבד גיבוש המגזר הטבעי שלו – בסיס כוח ותנאי יסודי להמשך הדרך – הצליח בנט גם לפרוץ, לפחות בסקרים, למעגל משמעותי של קהלים אחרים. הפעם הם חמקו לו מבין האצבעות, אבל ההצלחה לחדור, לפחות בסקרים, לגוש המרכז של הבלתי מזוהים, משמעותית מאד. גוש זה שמהווה כרבע מהבוחרים, בחר בעבר בקדימה, היום בלפיד, והוא נייד, נזיל ופתוח למסרים חדשים. מסתבר שמפלגה בעלת זהות יהודית התומכת בשלמות הארץ איננה מפחידה אותו. הפעם נטייה זו התגלתה כ"טרנד" אופנתי בלבד, לא בשלה, לא שורשית ולא יציבה, ולכן כל כך קל היה לנתניהו לחסל אותה בעודה באיבה. אבל אם ישכיל הבית היהודי להתחיל את הקמפיין של הבחירות הבאות כבר היום, למקד אותו בקהל המטרה הזה ו"לבשל" אותו היטב, הוא בהחלט עשוי לזכות בתמיכתו בבחירות הבאות – מה שיוכל להוות בבוא הזמן עמדת זינוק טובה ליעד המתבקש – הנהגת המדינה. 


יום שני, 14 בינואר 2013

נתניהו או בנט?


בס"ד

הביטוי "כרחל בפני גוזזיה נאלמה" (ישעיהו, נ"ג, ז), מובא בספרים לתיאור מצבה המהותי של כנסת ישראל בגלות. הגלות היא חוסר האפשרות להביע את עצמנו, לבטא בחיים את האידיאל הישראלי שהוא התוכן האמיתי של חיי האומה. האילמות הלאומית הזו איננה נובעת מסיבות טכניות; היא מצב מטפיזי. גזירה מן השמים. העולם איננו בשל לשמוע את האמירה הישראלית ועם ישראל איננו בשל להביא אותה לידי ביטוי. בגלות הופכת רחל – כנסת ישראל – ל"שק החבטות" של האנושות, מבלי יכולת לענות. יש לה בשורה אבל היא "לא עוברת בתקשורת". אף אחד לא יכול לשמוע ולהבין אותה.
בדורנו המצב המטפיזי הזה היה גזרת גורלו של הציבור האמוני. יש לנו בשורת אמת – התוכן הפנימי של חיינו הוא עומק האידיאליזם הישראלי והאמת האלוקית של תהליך התחייה הלאומית ובכל זאת, לא הצלחנו להביא אותה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית. נותרנו אילמים, כאותה רחל, וכל זב ומצורע בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית הפך אותנו ל"שק החבטות" הלאומי. לבעיה במקום לפתרון.
הבשורה הגדולה העולה מהצלחתו של נפתלי בנט בימים אלה איננה (רק ובעיקר) אישית או פרי נסיבות פוליטיות נוחות. נפתלי בנט הוא בסך הכל – אמנם לא דבר קטן הוא – חולץ הפקקים. עלייתו והצלחתו היא שחרור אדיר של אותה אילמות מטפיזית, אותה גזירה מלמעלה, של חוסר היכולת שלנו להביע את האמת אותה אנו נושאים בציבוריות הישראלית. מה שמשתחרר במהלך האמוני המתחולל היום בפוליטיקה הישראלית היא אותה רוח גדולה שהיתה אצורה בנו כקפיץ מקופל ולא זכתה לביטוי פוליטי. את הבשורה הזו שומע גם הציבור הישראלי הכללי – גם אם הוא לא מודע לה במלואה – ולה הוא מייחל.
לא התקשורת והשמאל גזרו עלינו אילמות – הם היו רק המוציא לפועל – אלא בורא עולם, והיום אנו מתבשרים שהגזירה בוטלה. זהו החידוש: נפרצו המחסומים – אנחנו מצליחים לבטא את עצמנו ועם ישראל מצליח סוף סוף להתחיל לשמוע, להבין – ולהזדהות.
ולמי שכך מבין את הדברים, לא עולה כלל השאלה המנוסחת בכותרת המאמר. הבשורה האלוקית הזו סוחפת אותו איתה. את גאולת מצרים מסבירים המפרשים כ"פה-סח" – שחרור יכולת הביטוי של האומה. ומול תהליך גאולי שכזה, שהופיע – כמובן ובהכרח – "בהיסח הדעת", מי יכול להתנכר, להישאר אדיש, או להיוותר ברמה הפוליטית של "חשבונות רבים".

בלי אשליות


יחד עם זאת חובה גם לצנן את ההתלהבות: האפשרות שמתחוללת לנגד עינינו פריצת הדרך המיוחלת להחזרתה של תחיית האומה לשורשיה הישראליים המקורים – היא עדיין אפשרות בלבד. ככל שנפתלי בנט וחברי סיעתו יעמיקו להבין שזוהי הבשורה הנושאת אותם להצלחה – ולא מעלתם האישית – ושבשורה זו גדולה מהם, וככל שיעלה בידם לבטא אותה בצניעות ובענווה המתחייבות, כך יצליח ה' את דרכם. ולהיפך, חס ושלום. ועוד: ככל שיהיו מודעים לזרם החיים האלוקיים אותו הם מצליחים להביא לידי ביטוי פוליטי, ומתוך כך את מחויבותם להישאר נאמנים לו ולהוציאו לפועל במלואו – ולא לנסות "לקטף פירות", פוליטיים, מגזריים או אישיים, ולהפוך למפד"ל ב' – כך תעלה הצלחתם ותפרח.
וכך גם באשר לציבור הבוחרים: אסור לעמוד מנגד, אך גם לא לשגות באשליות. הפקק המטפיזי המשתחרר בימים גדולים אלה הוא רק בגדר סיכוי. אפשרות. השאלה אם נצליח – כולנו – להביא את האפשרות הזו להגשמה מלאה, נותרת פתוחה. זוהי ההתחלה בלבד – ולא יכולה להיות כרגע יותר מזה – אבל בתור שכזאת יש לתמוך בה בכל לב.

חשבונות רבים


גם כשיורדים לרמה הפוליטית של "חשבונות רבים" – פוליטיים, אלקטוראליים, טקטיים וכדומה – המסקנה היא: הבית היהודי. האמת האלוקית היא חודרת כל, והאמת האידיאלית מופיעה בהכרח, מתוך שלמותה, גם במימד הפרקטי-פוליטי של החיים. הכל עולה בקנה אחד.
המסר המרכזי של נתניהו בבחירות אלה הוא – תנו לי כוח. והשאלה החייבת להישאל היא: כוח למה? שרון ורבין לא נכשלו משום שהיו אנשים חלשים, לא מוכשרים או חסרי כוונות טובות. הם נכשלו משום שתודעתם היתה תודעת הציונות הישנה, המנותקת משורשיה הישראליים האמיתיים, תודעה שאיננה חמושה באמונה ישראלית שורשית ולכן איננה יכולה להתמודד, להכריע ולנצח. אין בה עוצמת-רוח וחיוניות, גם לא פרספקטיבה היסטורית מלאה, והיא איננה יכולה לשחרר את ההוויה הישראלית מהקיבעון והשיתוק אליהם היא נקלעה. היא, התודעה הציונית הישנה, סיבת השיתוק – לא פתרונו.
נתניהו גזור בדיוק מאותו חומר ולכן, למרות כוונותיו הטובות, אין לו אפשרות להוביל למוצא אחר. הוא הבעיה – לא הפיתרון. הכוח בו הוא חפץ, איננו יכול להוביל אותו להכרעות החיוביות המתבקשות, אלא אך ורק להיפך – להכרעות שיובילו להמשך ההתדרדרות הלאומית. אסור לתת לו כוח.
נתניהו לא התחייב להכניס את "הבית היהודי" לקואליציה. ועכשיו, "ממה נפשך": או שהוא יקים קואליציה עם השמאל (למרות ההצהרות "שלהן") ודרעי, ויותיר את "הבית היהודי" בחוץ – ואז למנדטים האמוניים שיבחרו בליכוד לא תהייה שום משמעות; או שהוא יקים קואליציה עם "הבית היהודי", ואז למנדטים הללו תהייה משמעות אדירה, בתנאי שהם לא יהיו בכיס של נתניהו, אלא יאיימו עליו מבחוץ. נתניהו לא יכול להכריע לטובה. אסור לעזור לו להיכשל.

האלטרנטיבה האמונית


ויש כמובן לשאול האם תמיכה בליכוד ביתנו בגלל משה פייגלין (ידידי הטוב גם עתה), תביא להמשך התפתחותה של מנהיגות האמונית למדינה, או דווקא תמיכה בבנט ובבית היהודי. את התשובה לשאלה זו אבסס על משל:
כשהקמנו את בת עין, לפני כ-24 שנים, שתלתי בחצר ביתי עץ לימון. קניתי אותו במשתלה הנמצאת בשפלה שם הוא עלה ופרח, שתלתי אותו בהר, ובכל בוקר יצאתי לראות את מידת התפתחותו. התוצאה – העץ הבריא והפורח שהובא מן המשתלה, נותר עלוב ומצומק עד היום. הוא עדיין חי אמנם אבל לא הוסיף ולו סנטימיטר אחד לגובהו או לנפחו. את הלקח למדתי – כל עץ חייב את תנאי סביבתו הייחודיים והטבעיים בכדי להתפתח. מקומם הטבעי של הדרים – כידוע לכל חקלאי – הוא בשפלה, לא בהר.
פייגלין, בניגוד לבנט, אמנם ממוקד מטרה ופועל מתוך תודעה אמונית מפותחת, מודעת ומנוסחת. בנט עדיין לא הראה שאידיאה כזו עומדת בבסיס תודעתו. לא בטוח עד כמה הוא מודע לזרמי החיים אותם הוא מביא לידי ביטוי פוליטי, ואם כן, עד כמה הם מנוסחים אצלו כאידיאולוגיה מפותחת ומגובשת.
אבל ממש כמו עץ הלימון, האלטרנטיבה האמונית חייבת את הסביבה הטבעית שלה בכדי להתפתח. והסביבה הטבעית שלה, במונחי המפה הפוליטית העכשווית, היא הבית היהודי ולא הליכוד. קל יותר לשער שבנט יפתח את המודעות השלמה לדבר שהוא מחולל, מאשר שדבר זה יקרה לאנשי הליכוד – ולו גם עלי ידי המאיץ הפועל בקרבם בדמותו של משה פייגלין.
לכן, גם מבחינת התפתחותה של האלטרנטיבה האמונית יש לומר: השתיל הצעיר נפתלי בנט, בניגוד לפייגלין, נטוע בקרקע הטבעית שלו, בבסיס הציבורי הטבעי שממנו אמורה לצמוח הנהגה אמונית למדינת ישראל. צריך להשקות אותו.