משה פייגלין וזהות - 6:

בס"ד

י"ב באדר א', תשע"ט

חרות היא הסחורה הכי חמה בשוק הפוליטי. תמיד הייתה. חרות הולך מצוין עם כל דבר. מי לא חפץ בחרות. מי לא יטה אוזנו למי שמציע לו חרות. קונים בלבד.

כבשורה פוליטית היא הופיעה לראשונה בעולם המודרני עם המהפכה הצרפתית. מאז היו לה דוברים רבים. חלקם אנשי אמת, מהפכנים אמתיים ולוחמי חופש. חלק אחר תמימים שהאמינו שיש להם חרות ביד. הם לא רימו אף אחד, הם באמת האמינו שהם מביאים בשורה. היו גם שרלטנים ודמגוגים כמובן. כולם מכרו חרות.

לכן, כשמציעים לנו חרות, השאלה הראשונה המתבקשת היא חרות ממה? ממה בדיוק אתה מציע לי להשתחרר. כי כול נושאי דגל החרות למיניהם, המושיעים האלה, תמיד הצביעו עבור העם על האויב ששולל מהם את חרותם. את זה שמשעבד ומדכא אתכם. את זה שבגללו רע לכם, שבגללו אתם מתוסכלים. זה שמנצל אתכם. את זה שאם רק נחסל אותו – ניגאל. אף אחד לא ישכנע אחרים לרקוד לצללי חלילו, אם הוא יאמר להם שהם אשמים בכך שהם עבדים. שהבעיה היא באחריותם. שעליהם מוטלת האחריות למצבם.

השאלה הגדולה היא, אם כן, חרות ממה?

זה התחיל עם המהפכה הצרפתית. היא הצביעה על המלוכה על הכמורה ועל הפיאודלים. הם שורש הרעה. אם רק נחסל אותם – ניגאל. היה בזה הרבה אמת כמובן, אבל גאולה זה לא הביא. הרבה שפיכות דמים לעומת זאת, זה כן הביא.

אחרי כן בא מרקס והצביע על הקפיטליסטים. הם שורש הרע. הם אשמים שרע לכם. הם אלה שאוכלים ושותים לכם. לנין המשיך את מרקס והוסיף בעקבותיו דגש נוסף – האימפריאליסטים. הם המנצלים. הם שיושבים לכם על הווריד. והיו עוד רבים אחרים. לא תמיד טובים.

היום באים אלינו הליברטריאנים ומסמנים אויב חדש – המדינה. היא המפלצת. היא אוכלת ושותה לכם. היא המשעבד. בגללה רע לכם. "המדינה צריכה לצאת לנו מהווריד".

"המדינה" היא הבעיה. היא אשמה שאין לכם שמחת חיים. שאתם לא מאושרים. היא מדכאת את חרות הפרט, שאין עוד מלבדו. אם רק נחסל אותה, או לפחות נרוקן אותה מתוכן וממשמעות, נהפוך אותה למין עירייה כזו. מדולדלת. משהו טכני לגמרי. פונקציונלי. נפריט אותה לפרטי פרוטות, רק אז נשתחרר. נזכה בחרות.

אבל בואו נדייק. כשקוראים את המצע של "זהות", רואים שהיא לא ממש רוצה לחסל את המדינה. יש במצע, כמו בכל מצע של כול מפלגה, סעיפים הגיוניים יותר (אני חותם לחלוטין על הפרק המדיני-ביטחוני), ויש אחרים, אבל מכולם עולה בעיקר רצון לתיקון, אמנם בדרך שנויה במחלוקת, אבל לא לחיסול.

הבעיה היא ברטוריקה, בהלך הרוח, בסימון המדינה כאויב. כמובן, תמיד צריך לתקן. תמיד יש מקום לתיקונים. שום דבר לא מושלם, גם לא המדינה, אבל כשהופכים את "המדינה" לשורש הרע, כשבאים לציבור וטוענים בפניו ש"המדינה" היא הבעיה שלכם, היא המשעבד, היא האויב, שבגללה רע לכם. בגללה אתם מתוסכלים. שהיא "צריכה לצאת לנו מהווריד". שבגללה אין דירות לצעירים, כשכך באים לציבור, יוצרים הלך רוח, אווירה, שהמסר שלה הוא – חיסול המדינה.

אז קודם כל, הרעיון הזה של להוציא מהמדינה את הערך, המשמעות והחשיבות, להוציא לה את הנשמה, להוציא ממנה את האוויר, הוא לא רק רעיון פוסט ציוני, אלא גם רעיון אנטי ציוני. כי בסופו של דבר הציונות באה לכאן על מנת להקים מדינה. אם לא ממש מדינה יהודית, לפחות את מדינת היהודים.

אבל זה גם רעיון אנטי יהודי, כי היהדות מצווה אותנו למנות מלך. בשפתנו היום – ליצור ישות מדינית לעם ישראל בארץ ישראל. כלומר היהדות רואה במדינה היהודית בא"י ערך. משמעות. לא רק פונקציה. מבחינתה ערכה של המדינה איננו רק בכך שהיא משרתת את האזרחים. היא איננה רק "עירייה". התורה רואה ערך מרכזי במדינה היהודית כשלעצמה.

אבל החרות הליברטריאנית, איננה יהדות מסיבה נוספת, הרבה יותר חשובה, כי היהדות, תורת משה, לא מחנכת אותנו לחשוב שהבעיה היא מחוץ לנו, שמישהו אחר אשם בכך שאנחנו עדיין עבדים, שהאשם בכך שאיננו בני חורין, הוא בקפיטליזם, באמפריאליזם במדינה או בכל גורם חיצוני כלשהו. היא אומרת לנו באופן ברור: "חרות על הלוחות", ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

היהדות אומרת שאם אנחנו עבדים – אנחנו אשמים בכך. שעלינו מוטלת האחריות למצב. שאסור לנו לזרוק את האחריות למצב על אחרים או על גורמים חיצוניים.  

זהו. רק מעצמך אתה צריך להשתחרר. אף אחד לא אשם בזה שאתה עבד, שרע לך, שאתה מתוסכל, שלא מיצית את עצמך, שעדיין לא העזת לצאת ממצרים, או לא מצאת די כוח לכך.

אתה האשם. לא אף אחד אחר. אתה יכול להיות בן חורין היום, הרגע, ("היום אם בקולו תשמעו"), רק בך זה תלוי, כי באמת אף אחד אחר לא משעבד אותך, ואף אחד גם לא יכול לשעבד אדם שהוא באמת בן חורין.

זוהי החרות של תורת ישראל, של משה רבנו. אל תאשים אף אחד אחר במצבך. קח אחריות. מעצמך אתה צריך ללמוד להשתחרר. מהחולשות שלך, מהתאוות. מהדמיונות ומהאשליות. מאובדן האני העצמי הפנימי שלך. ואם מישהו אומר לכם אחרת, שהאשם איננו בכם אלא במישהו אחר, או במשהו אחר, תהיו בטוחים בדבר אחד – זו איננה תורת משה.