יום רביעי, 22 ביוני 2022

ישראל זקוקה לממשלה מרכזית

החלום של ממשלת ימין מלא הוא חלום שווא. חצי העם שיוותר מתוסכל ימנע ממשלה כזו לא רק מלהגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם מלהתמודד עם הבעיות הבסיסיות ביותר של מדינת ישראל.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 10.6.22

ההפגנות בבלפור היו בעיני אחד מרגעי השפל שראינו מאז הקמת המדינה. הזעם הקדוש, הכעס, התסכול, הכיעור והשנאה שהן ביטאו היו מזעזעים. שוב ושוב שאלתי את עצמי מאין נובע כל הרעל הזה; מה גורם לאנשים להתייצב בקביעות כל מוצאי שבת בבלפור, ובהמשך בצמתים מרכזיים ובגשרים לרוחב המדינה כולה, כדי להביע תסכול עמוק כל כך. השיא מבחינתי היה חוסר האחריות הציבורית שהתגלתה כאשר בעיצומה של מגפת הקורונה, בלי שום עכבות וכאבי בטן ולמרות ההנחיות, המשיכו ההפגנות האלה במלוא עוצמתן והיקפן, כאילו אין מדינה ואין אחריות ציבורית. מפגיני בלפור היו מוכנים שתישרף המדינה ובלבד שתיפול הממשלה הרעה הזאת של נתניהו.

כל זה לא השפיע עלי כהוא זה ולא שינה את דעתי, לא בקשר לשמאל ולא בקשר לנתניהו. עד שבאה הנקודה שאילצה אותי לחשוב מחדש. זה קרה כשנודע לי שבהפגנות האלה נוטלים חלק גם חברים טובים שלי מן העבר, אנשים ששירתו בצה"ל, מסרו את נפשם, וחבריהם גם את חייהם ממש, במלחמת יום הכיפורים. כשראיתי שאנשים שהם חוט השדרה של החברה הישראלית, אוהבי המדינה והארץ, ציונים בכל מאודם, הולכים למילואים, שומרי חוק ומשלמי מיסים, גם הם מזדהים עם הפגנות בלפור, לא יכולתי להמשיך לזלזל בהן. החברים הטובים שלי, בלי ידיעתם, אילצו אותי לנסות להבין טוב יותר מהיכן נובע מפגן חוסר האחריות והממלכתיות הזה. מה מקורם של הכאב והתסכול.

השבוע שוב ראינו מפגן כזה. הפעם מהצד השני. בחמת זעם, בלי לראות בעיניים ו"בלי שום כאבי בטן" כפי שהצהירו חברי כנסת מסוימים, הובילה האופוזיציה מהלך מופקר ואנטי לאומי ממדרגה ראשונה. שום ממלכתיות, שום אחריות ושום עכבות לא עמדו בפני ראשיה כשהחליטו להתנגד להארכת התקנות לשעת חירום בשטחי יהודה והשומרון. מבחינתם, בדיוק כפי שהיה מבחינת מפגיני בלפור בזמנו, שתישרף המדינה ובלבד שהממשלה הרעה הזו תיפול.

שוב אפשר היה לראות את הזעם הקדוש, את התסכול העמוק, את העיניים מלאות הדם, ואת השחרור מכול המעצורים והעכבות. שוב אפשר היה להיווכח בעלבון והכאב העמוקים של מי שחשים שגנבו להם את המדינה ובטוחים שמדירים אותם ומנהלים את המדינה בלעדיהם, על אפם ועל חמתם. בשורשה של ההפקרות וחוסר האחריות שהפגינה האופוזיציה השבוע, עמדה אותה רוח שעמדה בשורשן של הפגנות בלפור: תחושה של חצי מן העם שהחצי השני לא סופר אותו וחושב שהוא יכול להסתדר בלעדיו.

האופוזיציה הוכיחה השבוע שלמרות שאין בכוחה להקים ממשלה, כפי שהוכח בארבע מערכות בחירות, עדיין יש בכוחה למנוע מכל ממשלה אחרת לנהל את המדינה. כשמנסים להבין מדוע נתניהו לא יכול היה בשתיים עשרה שנות המדינה להתמודד עם הבעיות היסודיות ביותר של המדינה, הטרור, הפשיעה הערבית, החמאס בעזה ועוד כהנה וכהנה, התשובה היא בעיקרה אותה תשובה: גם אם אין בכוחו של השמאל הישראלי לנצח בבחירות ולהקים ממשלה, עדיין יש בכוחו למנוע מכול ממשלה אחרת לנהל את המדינה.

המסקנה מכול האמור היא שיש רק פתרון אחד לשיתוק הפוליטי אותו אנו חווים בשנים האחרונות: ישראל זקוקה לממשלה מרכזית. יש צורך באופוזיציה משמאל, שתהיה מורכבת ממר"צ וממפלגת העבודה. יש צורך באופוזיציה מימין שתכלול את החרדים וכול מה שהוא ימינה מן הליכוד. אף אחד מהם לא פסול מלהשתתף בקואליציה, אבל אסור שהקואליציה תהיה תלויה בהם. ישראל זקוקה לממשלה שמבוססת על הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, ימינה, תקווה חדשה, וליברמן. אין ביניהם פערים משמעותיים בשום נושא. גם לרע"ם יש מקום בקואליציה, אבל רק בתנאי שהיא לא תהיה תלויה בה. הניסיון לתת לערביי ישראל הזדמנות להשלים עם המציאות ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא ניסיון חשוב ביותר. אבל המצב בו הקואליציה תלויה ברע"ם הוא בלתי אפשרי; לא רק מבחינה עקרונית וממלכתית, אלא גם מבחינה פוליטית כפי שהוכח השבוע. הכוח הרב שיש לרע"ם כשהקואליציה תלויה בה, מזיק גם לרע"ם עצמה. הוא מעניק לא עוצמה פוליטית שגדולה עליה. היא לא יכולה לעמוד בפיתויים שתלות כזו מעמידה בפניה וכורתת את הענף עליו היא יושבת.

החלום של ממשלת ימין מלא הוא חלום שווא. היא תהיה אצבע בעין לחצי מהציבור הישראלי, שגם אם מבחינה אלקטוראלית הוא פחות מזה, מבחינת עוצמתו הציבורית ועמדות הכוח שלא הוא הרבה יותר מזה. חצי העם שיוותר מתוסכל ימנע ממשלה כזו לא רק מלהגשים את שאיפותיה הלאומיות, אלא גם מלהתמודד עם הבעיות הבסיסיות ביותר של מדינת ישראל. מה שהתרחש השבוע בכנסת הוא הוכחה מצוינת לכך.

 

 

 

יום שישי, 17 ביוני 2022

מתן התורה של דורנו

לא נוכל לתבוע מכל יהודי בחברה הישראלית להפוך לדתי ולקיים את כל השולחן הערוך. כן נוכל לבוא לכל יהודי בחברה הישראלית ולתבוע ממנו תשובה על השאלה: מה המשמעות של היותך יהודי, מבחינתך?

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 3.6.2022

לאחרונה דיווח עיתון "הארץ" שאברהם בורג, לשעבר יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות, מבקש מבית המשפט לבטל את רישומו כיהודי במשרד הפנים. "אינני יכול עוד להרגיש הזדהות עם הקולקטיב הזה", נימק בורג, "תמחקו אותי". דרישת בורג עוררה לא מעט לעג ובוז, אבל אל לנו להחמיץ אותה; יש הרבה מה ללמוד ממנה, ובעיקר על הזהות היהודית. השאלה שהיא מעוררת מהותית ביותר: האם היות יהודי היא גזירת גורל או בחירה. והתשובה, החשובה מאין כמוה, היא שגם וגם.

אביא כאן מניסיוני האישי. אחד הדברים שגרמו לי לחזור בתשובה בשעתו היה הגילוי שאני יהודי. כמובן, גדלתי בבית יהודי, חילוני וציוני ובתעודת הזהות שלי היה כתוב שאני יהודי. אבל העובדה הזו לא אמרה לי דבר. יום אחד התחלתי לתת דעתי עליה ולשאול את עצמי מה משמעותה מבחינתי. הבנתי שעובדת היותי יהודי היא נתון אובייקטיבי. לא בחרתי בה. היא גזירה משמיים. אבל עכשיו, כשזהו מצב הדברים, הבנתי שעומדת בפני בחירה: לקבל את העובדה הזו, להכיר בה, לבחור בה, ולשאול את עצמי מה מבחינתי המשמעות של היות יהודי – או לנסות להתעלם ממנה, להתכחש לה ולהיאבק בה. אני בחרתי בדרך הראשונה; הבנתי שלא אוכל לברוח מעצמי. אברהם בורג בוחר בדרך ההפוכה.

הגזירה והבחירה עומדות בשני מישורים שונים ולכן לא רק שיכולות להתקיים יחד אלא אף משלימות זו את זו. במושגים עכשוויים קוראים לכך ה"אני" ו"העצמי". במושגים ישראליים מסורתיים זו "התודעה" ו"הנשמה", או "האני" ו"האנוכי". צו החיים של "אנוכי ה' אלוקיך", שבו מתחילות עשרת הדיברות שנקרא בבתי הכנסת בחג השבועות, הוא תביעה אלוקית המתגלה בנשמתנו להיות אנו עצמנו. העצמי, האנוכי, הנשמה הישראלית – אלו הם יצירה אלוקית. "עם זו יצרתי לי". "האני" הוא מה שמתגלה ממנה בתודעה. ההכרה שלנו בה היא עצם שמיעת קולה הקורא לנו לבחור בה.

הדברים אינם מובאים כאן כדרשה לחג. יש להם משמעות אידאולוגית ופוליטית. הם המפתח ליצירת אחדות חדשה בחברה הישראלית. הם הבסיס ליצירת הקומה השנייה של התחייה. הקריאה שלנו לחברה הישראלית חייבת להיות קריאה לבחור בזהותנו היהודית. אכן, זהותנו נתונה מראש, אבל המאיסה בדת, שאפיינה את דור התחייה, השכיחה אותה מאתנו והפכה אותה לחסרת משמעות. לא נוכל לתבוע מכל יהודי בחברה הישראלית להפוך לדתי ולקיים את כל השולחן הערוך. הדבר לא ריאלי וייתכן גם שלא רצוי. כן נוכל לבוא לכל יהודי בחברה הישראלית ולתבוע ממנו תשובה על השאלה: מה המשמעות של היותך יהודי, מבחינתך?

הזהות היהודית של החברה הישראלית תיווצר מתוך כל התשובות שכול היחידים יענו לעצמם על השאלה הזו. אל לנו לצפות שהתשובה של כל הציבור הישראלי על שאלה זו תהיה התשובה הדתית-תורנית, הכוללת ממילא קבלת עול תורה ומצוות. באופן טבעי היא תהיה רכיב דומיננטי בדינמיקה הזו, אך לא הרכיב היחיד. היהדות אינה רק דת, והזהות היהודית איננה רק הזהות הדתית, במיוחד לא כפי שהיא מופיעה בימינו. ישראל שתיווצר מתוך האינטראקציה הזו, שתימשך שנות דור, תהיה "ישראל יהודית"; לא "ישראל דתית".  

עלינו לפתוח בפני עם ישראל את האפשרות להתחבר מחדש לזהותו היהודית וההתחברות הזו לא תבוא מתוך כפייה אלא רק מתוך חיפוש עצמי אמתי, חופשי ומשוחרר. כול תשובה כנה ואמתית לגיטימית. חזקה על כל יהודי שהמפגש החופשי עם התורה יגרום לו לתהליך רוחני של חיפוש ובירור אמתיים. ואם תורת ישראל אמת היא, ואכן אמת היא, חזקה על כל יהודי שלומד אותה שיגיע לאמת. זו אולי לא תהיה בדיוק האמת שלי, אבל זו תהיה אמת יהודית אותנטית. אין לפחד כלל. צריך להאמין בעם ישראל. הנשמה האלוקית של כל יהודי, המאור שבתורה ואווירה דארץ ישראל, אלה הם הערבות המשולשת לכך שהמפגש המחודש והחופשי של כולנו עם התורה יעלה יפה. מתוכו תתלבן ותתברך גם התורה. הדמיונות, החולשות והפחדים – משני הצדדים – יתבררו, ואנו נזכה לתחיית התורה בתרבות הבית השלישי.

יתר על כן: השיח הציבורי בשאלות דתיים-חילונים, דת ומדינה וכדומה, הוא על מקומה של תורת ישראל במסגרת הזהות הליברלית-חילונית של החברה הישראלית. זהו המגרש בו מתנהל השיח. משמעותו של מה שמוצע כאן היא שהשיח הציבורי יישאר על כנו, אבל הוא ייערך על מגרש אחר: הזהות היהודית. מעתה השאלה לא תהיה האם ערכי היהדות עומדים בקריטריונים הליברליים, אלא האם הערכים הליברליים עומדים בקריטריונים של היהדות. זהו הבדל קטן אבל מהפכני, ובו תלוי המשך תהליך התחייה.


 

 

 

 

 

 

יום חמישי, 9 ביוני 2022

המלכוד של סמוטריץ'

ההישג הנאה של עליית סמוטריץ' בסקרים הוא דווקא של בן גביר ולא שלו. ייתכן שהסקרים הם בבחינת נורת אזהרה לסמוטריץ'

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 27.5.2022

לא היו ימים טובים לאופוזיציה כימים של השבועיים האחרונים. לא זו בלבד שהקואליציה מקרטעת, אלא שגם הסקרים מאירים לה פנים. בסקר שערך השבוע רדיו 103fm זוכה קואליציית נתניהו לשישים מנדטים. גם ח"כ בצלאל סמוטריץ', שהסקר מעניק לו תשעה מנדטים, יכול להתבשם מתוצאותיו. נראה שההיפרדות שלו מ"ימינה" והעדפת איתמר בן גביר ומפלגת "נעם" הייתה עסקה מצוינת. הם קיבלו יחד בבחירות האחרונות שישה מנדטים, ח"כ אופיר סופר, שנכנס לכנסת דרך הליכוד, הביא להם את השביעי, ועכשיו הסקר מנבא להם קפיצה לתשעה מנדטים. הישג נאה לסמוטריץ'.

אבל כמו בכל עסקה, כדאי תמיד לקרוא גם את האותיות הקטנות. אלה מלמדות שההישג הנאה הוא דווקא של בן גביר ולא של סמוטריץ'. ייתכן שהסקר הוא בבחינת נורת אזהרה לסמוטריץ': עורכי הסקר השכילו לבדוק גם כיצד יתחלקו הקולות במידה וסמוטריץ' ובן גביר ילכו בנפרד. מתשובת הנשאלים עולה שכול אחד מהם יקבל חמישה מנדטים. [מאז שנכתבו הדברים פורסם סקר גם בג'רוזלם פוסט, והוא מעניק לבן גביר שישה מנדטים בתרחיש האמור]. מתברר שהקפיצה המרשימה שייכת כולה לבן גביר. אדרבה, לסמוטריץ ורשימת "הציונות הדתית" לא נוסף אפילו מנדט אחד. כאמור, גם היום יש להם חמישה מנדטים מתוך השבעה.

בהנחה סבירה שבחמשת המנדטים שמקבל סמוטריץ' בסקר האמור כלול גם המנדט של מפלגת "נעם", או לפחות רובו, מסתבר שסיעת "הציונות הדתית" מכניסה לכנסת הבאה רק כארבע מנדטים, בדיוק כפי שהצליחה להכניס בכוחות עצמה גם לכנסת הנוכחית.

כשלוקחים בחשבון שתוצאה זו באה אחרי קמפיין שלילי, מקטב, נמוך, שלא לומר ארסי, נגד "ימינה", התוצאה מאכזבת במיוחד. אחרי שנה שלמה שבה שסמוטריץ' וחבריו עושים ככל יכולתם לשכנע את הציבור הציוני-דתי שהם הם הציונות הדתית האמתית וש"ימינה" איננה ימין, אינה דתית וספק אם היא עדיין ציונית, הם לא הצליחו להוסיף לעצמם אפילו מנדט ציוני-דתי אחד.

המשמעות האלקטוראלית של הסקר הזה חמורה מבחינת סמוטריץ'. בן גביר הוא יהודי חכם; הוא לא ידרוש לעמוד בראש הרשימה המשותפת בבחירות הבאות, אף שמבחינתו יש לכך צידוק מלא. אבל הוא בהחלט יתבע ובצדק הרכבת רשימה בשיטת הריץ'-רץ', כך שכול חבר כנסת שני ברשימה יהיה נציג שלו. כך בן גביר ישלש אולי אפילו ירבע את כוחו; סמוטריץ' לא יוסיף לעצמו אפילו מנדט אחד.

סמוטריץ' יאלץ להיכנע לכול תביעותיו של בן גביר; הוא קשר בו את גורלו הפוליטי ואין לו עכשיו דרך ללכת לבד; אחוז החסימה קרוב מידי. בן גביר לעומתו, כבר הוכיח ש"אין לו אלוהים" בשאלת התחשבות באחוז החסימה ושריפת קולות. אם סמוטריץ' לא יסכים לתנאיו, המתבקשים יש לומר, הוא יתמודד לבד.

הריצה המשותפת עם בן גביר לא הטיבה עם הציבור החרד"לי גם מבחינת התוכן והתדמית. אפילו במיקרוסקופ קשה להבחין כרגע בהבדל בין המסר האידאולוגי של סמוטריץ' ובין זה של בן גביר וחבריו. בן גביר הוא זה שתוקע בשופר, מכתיב את הטון ומתווה את הכיוון והדרך, ואנשי "הציונות הדתית" נגררים אחריו בניסיון נואש לצמצם רווחים. הדבר ניכר לא רק מבחינת המסרים שהם משמיעים לציבור הכללי שאינו מבחין בין שתי הזרועות של הרשימה, ולא רק מבחינת הסגנון המתלהם והמפלג, אלא אפילו מבחינת הפרקטיקה הפוליטית. כשח"כ אורית סטרוק הודיעה לפני שבועיים, על רקע המאבק על "בית התקומה" בחברון, שהיא מעבירה אליו את לשכתה, פרקטיקה בן גבירית ידועה, התברר עד כמה הפכה מפלגת "הציונות הדתית" לגרורה של בן גביר. לא פלא שהמקור זוכה לקולות ולא החיקוי.

ככול שמבחינת הציבור הכללי ההבדל בין סמוטריץ' לבן גביר לא אומר דבר, האפשרות של סמוטריץ' להשתלב בקואליציה עתידית הולכת וקטנה. התווית של בן גביר, שאיננו פסול חיתון חלילה והוא בהחלט לגיטימי גם אם לא בדיוק "כוס התה" של רבים, נדבקה היטב לסמוטריץ'. רק אם קואליציית נתניהו במתכונתה הנוכחית תעבור את רף שישים המנדטים, מה שכרגע לא נראה סביר, יש סיכוי שסמוטריץ' יוזמן לקואליציה. בכול מקרה אחר שבו יצטרך הליכוד, גם אם ינצח, לצרף כוחות נוספים שיתקשו להסביר לבוחריהם חבירה לבן גביר, סמוטריץ' יהיה הראשון להיזרק. זה מה שעשה נתניהו תמיד לציונות הדתית. כך יקרה גם במקרה שלא נתניהו ירכיב את הקואליציה הבאה. לא בטוח שאנשי הפלג החרד"לי מבינים שייתכן שבמהלך ההיפרדות שלהם מ"ימינה" והעדפת בן גביר ו"נעם" על פניה הם תקעו את עצמם באופוזיציה לשנים ארוכות.

[פורסם ב"מקור ראשון" לפני כשבועיים. בערב שבת האחרונה דיווח עמית סגל על סקר שלפיו אם סמוטריץ' עומד בראש הרשימה המשותפת לשניהם הוא מקבל 8 מנדטים, ואם בן גביר עומד בראשה – 11 מנדטים]

 

  

 

 

יום רביעי, 1 ביוני 2022

ההתיישבות מעל הפוליטיקה המפלגתית

ראשי מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסא. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע מחלוקת.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 20.5.22

לפני חודשים אחדים פגשתי במקרה את אחד הפעילים המרכזיים של הישיבה בחומש. "אתם הופכים את המאבק למען חומש למאבק נגד הממשלה", אמרתי לו. חומש חשובה לי, אבל אסור להפוך אותה מערך לאמצעי פוליטי לניגוח הממשלה". "מה אני יכול לעשות", ענה לי, "זה מה שדורש מאתנו הצד השני", כשהוא מתכוון לכך שאנשי האופוזיציה מתנים את הצטרפותם למאבק למען חומש בכך שהוא יהיה חלק ממאבקם להפלת הממשלה. "אם כך", עניתי לו, "תאבקו בלעדי".

השבוע, על רקע הכניסה לבית התקומה בחברון, אמר חה"כ בצלאל סמוטריץ': "בנט וגנץ הורו לפנות את בית התקומה עוד היום. פינוי, אם יקרה חלילה, יהיה על הידיים של כל אחד ואחת מחברי הקואליציה הרעה הזו". ההתיישבות בחברון חשובה יותר מהמאבק המפלגתי של סמוטריץ "בקואליציה הרעה הזו". אותו מאבק בדיוק היה עליה גם בימי הקואליציה הרעה הקודמת. דבר לא השתנה. גם על אכלוסם של בית השלום, בית המכפלה, בית רחל ובית לאה היה מאבק, והוא לא היה בימי בנט וגנץ. טעות להפוך את המאבק על חברון למאבק מפלגתי. ההתיישבות חייבת להישאר מעל הכול.

בשבוע שעבר קרא ראש מועצת בנימין ישראל גנץ "להילחם בהקפאת הבניה ביו"ש עד הפלת הממשלה". גנץ מייחל לחזרתו של נתניהו לשלטון ומעדיף לשכוח שנתניהו לא היה בדיוק בנאי מסדר הגודל של הורדוס. מדיניות הקפאת הבנייה ביו"ש היא המצאה אישית שלו. למרות שהיה יכול לבנות בלי סוף ביו"ש, במיוחד בארבע השנים של שלטון טראמפ בארה"ב, הוא העדיף לשחרר אישורי בנייה במשורה, בקמצנות, רק אחרי לחצים ותחנונים רבים ולצרכיו הפוליטיים בלבד. הציונות הדתית הייתה בכיס שלו והוא העדיף להחזיק אותה קצר ועל הברכיים. ובכל זאת, גנץ מעדיף לגייס את ההתיישבות ככלי פוליטי במאבק לחזרתו של נתניהו לשלטון ולהפוך אותה מערך שאמור להיות מעל הפוליטיקה העסקנית, לכלי פוליטי לניגוח הממשלה.  

חמור מכך. יואל שילה, מראשי "מחאת הקו האדום", שמתפאר בחלקו ברדיפת חה"כ עידית סילמן עד שבירתה, מודה בגיליון האחרון של "מקור ראשון" ש"הייתה הפגנה גדולה בירושלים שגם מועצות ביו"ש היו שותפות כלכלית [בהן]" (יומן, עמ' 11).

קוצר הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע בעידן שלנו איננו חדש. ההתנגדות הקולנית של רבים מהם ל"עסקת המאה" של טראמפ העידה על כך שמדובר בעסקנים. בן גוריון לא היה מחמיץ הזדמנות כזו. אבל בן גוריון היה מנהיג, לא עסקן. הוא היה אידאליסט פרגמטי, לא אדם של "הכול או לא כלום", ובזכות התבונה המדינית הזו קמה מדינת ישראל. במקום להתמרמר היום על מיעוט מספר אישורי הבנייה ייתכן שהם היו יכולים לחגוג ריבונות שלמה של רוב ההתיישבות, ולהיאבק רק על מה שעדיין לא הושג.

אבל קוצר הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע הוא לא רק מדיני אלא גם פוליטי. במקום להצטרף למסע הרדיפה, הנקמה ורצח האופי של נתניהו וסמוטריץ' בראש הממשלה נפתלי בנט, הם היו יכולים בעת הקמת הממשלה ללחוץ על סמוטריץ להצטרף אליה. כך לא רק שהממשלה לא הייתה תלויה ברע"ם, אלא שההתיישבות הייתה חלק מרכזי שלה. במקום לארגן ולממן הפגנות ומחאות, ידיהם היו יכולות להיות עמוסות עבודה בתחומי הבנייה והקליטה, מה שלא קרה ולא יקרה לעולם תחת שלטון הליכוד ונתניהו. יותר מכך, במקרה כזה יאיר לפיד ובני גנץ בכבודם ובעצמם, היו באים לגזור סרטים בהתיישבות. אמת, מוסי רז היה ממשיך לפמפם את סיסמאותיו הישנות, אבל החלקים הציוניים של השמאל, ובעיקר תומכי "יש עתיד" ו"כחול לבן", היו מתחילים להזדהות עם ההתיישבות ביש"ע, שכן כידוע אחרי המעשים הולכים הלבבות. מהלך כזה היה מגשים את השאיפה ההיסטורית של מפעל ההתיישבות: להתנחל בלבבות.

אבל ראשי מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסא. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע מחלוקת. במקום שתומכי השמאל הציוני ימצאו עצמם פועלים למען ההתיישבות ומכירים בה, אם לא להלכה הרי למעשה, הם הופכים אותם שוב למתנגדיה.

למעלה מחמישים שנה עברו מאז החלה ההתיישבות. דור המייסדים פורצי הדרך שהובילו אותה התחלף בדור של עסקנים ופוליטיקאים מתלהמים. כשקרא חנן פורת ז"ל בזמנו "את אחי אנוכי מבקש", וכשהרב יואל בן נון יבדל"א קרא "להתנחל בלבבות", הם הבינו שההתיישבות היא עניין כלל ישראלי ועליה לשאוף להיות על מפלגתית. ירידת הדורות. אבל אל חשש, ההתיישבות בארץ ישראל תנצח. גם את הפוליטיקאים שמנופפים בה וגם את עסקניה.

 

 

 

 

 

ישראל משותקת

קשרנו לעצמנו את הידיים ואנחנו משותקים. התודעה הישראלית במצבה העכשווי אינה ערוכה להתמודדות עם האתגרים שבפניה.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 13.5.22

בשנות החמישים, במהלך העשור הראשון לתקומת המדינה, ניתח הוגה הדעות שבתי בן דב בחיבורו "גאולת ישראל במשבר המדינה" את המציאות הישראלית באותה עת. שב"ד טען שהמציאות הזו זמנית, בלתי יציבה, משברית מעצם מהותה והיא עתידה להשתנות מן היסוד בכל רגע: "...ואם כי אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל לפי שעה ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלוא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ" (שם, כרך ב' עמ' 240 בהוצאת כל כתביו).

"ואם תפרוץ המלחמה....– עדיין יש בכוחה של מדינת ישראל....לעמוד על נפשה ולהעמיד בעל כורחה במרומיו של הר הבית, אם לא את צבא ישראל, הרי לפחות את צבא ההגנה לישראל..", המשיך שב"ד כשהוא חוזה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה, ומסכם ש"בסך הכול תעלה ההתפתחות הלאומית על פסים עקרוניים חדשים לגמרי, אשר לגבי הוויית המדינה כמות שהיא, תהיה בהם מהפכה גמורה מכל מקום".

כאז גם היום, שוב נקלעה התחייה הישראלית למשבר עמוק. כאז גם היום אנחנו בלב ליבה של מערכת בעיות אסטרטגיות, מדיניות, ביטחוניות, פנימיות, רוחניות ופוליטיות ועוד, שאין בכוחנו לפתור. כאז גם היום אנו מצויים בהוויה לאומית מלאה סתירות עצמיות משתקות וכובלות ידיים. כאז גם היום בתודעתנו "אנחנו מצדנו מסובכים אנו יותר מידי בתסביכים" מכדי "ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו". הר הבית, הטרור הערבי, עזה, יהודה והשומרון, ערביי ישראל, המשילות בנגב, גבול הצפון, ועדיין לא הזכרנו את הגרעין האיראני. כולם סימפטומים המשקפים את סיבוכינו עם עצמנו.

קשרנו לעצמנו את הידיים ואנחנו משותקים. התודעה הישראלית במצבה העכשווי אינה ערוכה להתמודדות עם האתגרים שבפניה. החברה וערכיה, מערכת המשפט, המערכת הפוליטית, שקיעת האתוס הלאומי, צה"ל וכל שאר ערכי ומערכות חיינו אינם מאפשרים לנו להתמודד עם הבעיות שמציבה בפנינו המציאות.

אין זו שאלה של ממשלה כזו או אחרת. שום ממשלה בישראל לא מסוגלת להתמודד עם אוסף האתגרים האלה. לא הממשלה הנוכחית, ולא שום ממשלה אחרת. ההתקוטטויות הפוליטיות, ההשמצות ההסתות והאשמות ההדדיות, ערכן בנסיבות אלה כמשחק הילדים של "מי בראש הגבעה". גם אם תיפול הממשלה הנוכחית ותעלה ממשלת ימין מלא בראשות נתניהו, אין בכוחה להוציא את התחייה מסבך הסתירות הפנימיות שלתוכן היא נקלעה. בשנים עשר שנות שלטון הליכוד ונתניהו לא רק שבעיות אלה לא נפתרו אלא שהן אף העמיקו והחריפו.

תומכי הימין נאבקים בלהט על הפלת הממשלה הנוכחית, אבל אין שום סיכוי שממשלת החלומות שלהם, גם אם תקום, תוכל לשנות את הדברים מיסודם. ולא, נושאים כמו אביתר, חומש או אפילו בניה נרחבת יותר ביו"ש, אינם מעלים ואינם מורידים. נושאים אלה טובים לניגוח של הקואליציה ולצבירת מנדטים בסקרים, אבל קידומם לא יכול לשנות את ההוויה הישראלית מיסודה. הטרור יימשך כפי שהיה בעבר, עזה לא תפסיק למרר את חיינו, ערביי ישראל יוסיפו לצבור נשק ולחולל מהומות בערים המעורבות, הר הבית ימשיך להוות פצצת זמן וגם את איום הגרעין האיראני ממשלה כזו לא תסיר.

ישראל זקוקה לשינוי עמוק, יסודי, שורשי, הן בזהות, בתרבות ובערכים, הן באסטרטגיה הביטחונית והמדינית והן במישור הפוליטי, ואין היום בחברה הישראלית שום כוח שיכול לקום וליזום את השינוי הנחוץ, אפילו לא באחד מהנושאים האלה. ישראל משותקת. השיתוק הפוליטי הוא רק סימפטום לשיתוק העמוק, השורשי, התודעתי.

וכמו אז, בדיוק גם היום, האווירה טעונה חומר נפץ. ואווירה כזו "יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום יום שיפרוץ מה שסוף סוף הוא חייב לפרוץ". וכשהוא יפרוץ, מעצמו, מלמעלה, שכן "אין בכוחנו ליזום את החוק המונח ביסוד תחייתנו", ייכפה החוק הזה עלינו הר כגיגית. ובדיוק כפי שמצאנו עצמנו בעל כורחנו במרומי הר הבית ובמרחבי יהודה והשומרון, בלי שעלה כלל בדעתנו לקום וליזום זאת, כך גם נמצא עצמנו בעל כורחנו "שוברים את הכלים", משתחררים מסיבוכינו עם עצמנו, פורצים את הקיבעון שנקלענו לתוכו ומשנים את מצבה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית מיסודו.

אין טעם לנסות להעריך מה יהיה הגפרור שיצית את גל הניפוץ של מכלול הבעיות האלה הקשורות אלה באלה כצבת בצבת עשויה. מה שכן ניתן להעריך הוא שגודל האירוע יצור בנו אחדות גם בעל כורחנו, בדיוק כפי שקרה אז. למרות זאת, כדאי שנשאף לאחדות לאומית כבר היום; זהו הדבר החיובי העיקרי שבכוחנו לעשות כהכנה לבאות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יום שלישי, 17 במאי 2022

האופוזיציה מתכוננת לבחירות הקודמות

האופוזיציה לא הפיקה שום לקח מארבעת מערכות הבחירות הקודמות, שבהן היא לא השכילה לנצח. שום דבר לא נלמד. שום תחקיר לא נעשה. שום לקחים לא הופקו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 4.5.2022

אמרה ידועה טוענת שגנרלים מתכוננים תמיד למלחמה הקודמת. למדנו את האמת הזו על בשרנו במלחמת יום הכיפורים. צה"ל היה בטוח שהמלחמה תהיה דומה לקודמתה, והעדיף לנוח על זרי הפרחים של העבר ולא להתכונן לעתיד. לא רק עצם פריצת מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו שאנן ולא מוכן, אלא גם אופי המלחמה הפתיע אותו. את המחיר הכבד של הנטייה האנושית להיצמד לעבר שילמה אז החברה הישראלית במלואו.

אז לפחות נצמד צה"ל לעבר כי הוא היה מפואר. הנטייה להניח שהמלחמה הבאה תהיה דומה לניצחון הפלאי של מלחמת ששת הימים עדיין יכולה להיות מובנת מבחינה פסיכולוגית. אבל שום צבא בעולם לא נוטה לחשוב שהמלחמה הבאה תהיה דומה למלחמה הקודמת אם נחל בה תבוסה. להפך, צבא שלא הצליח לנצח מלחמה עוסק בתחקיר הכשלים, בהפקת לקחים ובניסיון להגיע למלחמה הבאה ערוך, מצויד ומוכן אחרת מבעבר.

לכן מפתיע כל כך שהאופוזיציה לא הפיקה שום לקח מארבעת מערכות הבחירות הקודמות, שבהן היא לא השכילה לנצח. שום דבר לא נלמד. שום תחקיר לא נעשה. שום לקחים לא הופקו. האופוזיציה עסוקה בניסיונות להפלת הממשלה הנוכחית רק כדי לחזור לעוד מערכת בחירות ולהגיע אליה באותה היערכות כמו זו שהביאה לכישלונה בעבר.

ראשית, במישור הפוליטי: האופוזיציה מנסה להפיל את ראש הממשלה נפתלי בנט ומתעלמת מכך שלא את בנט היא צריכה להפיל כדי לחזור לשלטון אלא את נתניהו. אילו הבחירות היו משחק רולטה, מה שלא הצליח ארבע פעמים עשוי להצליח בפעם החמישית ויש איזה הגיון בניסיון להפיל את ממשלת בנט-לפיד כדי ללכת לבחירות חדשות. אבל בחירות אינן קזינו, והבעיה של האופוזיציה אינה בנט. אמת, קל יותר להפיל את בנט מאשר את נתניהו; נתניהו, שעברו המפואר למדי מאחוריו, מסרב להשלים עם כך שזמנו עבר, ואינו מסוגל לפרוש בכבוד. הוא לא מוכן לשחרר – לא את הליכוד, לא את מחנה הימין ולא את המדינה. העוצמה הפוליטית האדירה שלו מספיקה כדי לא להניח לשום קואליציה אחרת לנהל את המדינה, אבל לא מספיקה כדי להקים קואליציה משלו.

כך הפך נתניהו לפקק של המדינה – לא לבלוע ולא להקיא. כרגע לא נראה שיש מישהו בקואליציה של נתניהו שמסוגל לומר לו זאת כדי לשנות את ההיערכות שלה לקראת הבחירות הבאות. היא מתכוננת לבחירות שעברו, בפעם החמישית.

אבל גם במישור האידאולוגי לא למד מחנה הימין מאומה מכישלונות העבר. הוא עדיין שואף לממשלת ימין מוחלט כאילו ממשלה כזו תוכל להגשים את חלומותיו. גם כאן לא נלמד דבר. ממשלה כזו לא קמה בארבעת מערכות הבחירות האחרונות ולא במקרה; אבל גם אם הייתה יכולה לקום, שום בשורה לא הייתה בכך לימין. היינו כבר בממשלת ימין כזו. שום מטרה מאלו שהאופוזיציה מכריזה עליהן בביקורתה על ממשלת בנט-לפיד לא הוגשמה. ולא במקרה. אף שלימין יש רוב אלקטוראלי בישראל, עמדות הכוח הציבוריות הרבות שנמצאות בידי השמאל לא מאפשרות לו לממש את שאיפותיו. מחנה הימין היה כבר צריך להבין שאי אפשר לכפות על אפו ועל חמתו של חצי מהעם, חצי לפחות מבחינת העוצמה הציבורית, את מה שהוא לא חפץ בו. כשחצי מהעם חש שגנבו לו את המדינה, הוא לא ייתן לך לעבוד. המסקנה האידאולוגית שחובה להסיק מארבעת מערכות הבחירות האחרונות היא שהדבר הנחוץ לחברה הישראלית אינו ממשלת ימין מוחלט אלא ממשלה שבה שותפים כל הכוחות המרכזיים בפוליטיקה הישראלית. מי שלא שואף לכך לא למד כלום מהעבר ושבוי בקונצפציות שעבר זמנן.

כשמבינים עד כמה עמוק סירובם של ראשי קואליציית נתניהו ותומכיהם להתמודד עם הכישלון, מתבהרת גם הסיבה למסע ההשמצות והרדיפות שלהם כלפי ראש הממשלה נפתלי בנט. ראשי הקואליציה הזו חייבים למצוא שעיר לעזאזל כדי לתרץ את כישלונם. הם חייבים לשכנע את תומכיהם שלא הם הסיבה לכישלון אלא מישהו אחר שגנב, רימה, הטעה ובגד. הם יודעים מצוין שאם תוסט לרגע תשומת לב מבנט, עלולים תומכיהם להשתחרר לפתע ולחשוב באופן עצמאי ומשוחרר; להתנתק לרגע מהעדר השואט ולהפיק לקחים. ואז, חוששים ראשי המחנה ובצדק, יבינו תומכיהם שלא בנט הוא הבעיה של מחנה הימין אלא הם עצמם; שלא בנט צריך לתת דין וחשבון, אלא הם עצמם. וכך מוליכים ראשי קואליציית נתניהו את תומכיהם בעיניים עיוורות לעוד כישלון אחד צפוי מראש למחנה, ולהמשך התדרדרותה של הפוליטיקה הישראלית למחוזות הזויים שלא האמנו שהיא מסוגלת לרדת עדיהם.

(פורסם בשבוע שעבר ב"מקור ראשון". קישור בתגובות)

חד גדיא בהר הבית

רוב אזרחי ישראל מעדיפים לשכוח מהר הבית, אבל הוא לא שוכח אותנו. שוב ושוב הוא תובע את עלבונו ולא מאפשר לנו להתעלם ממנו ולהתכחש לאמת שהוא נושא.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 21.4.2002

נוכח המהומות שהתחוללו השבוע בהר הבית אי אפשר שלא להיזכר במה שאמר המשורר אורי צבי גרינברג: "השולט בהר שולט בארץ". מאז הצהיר מוטה גור "הר הבית בידינו" נשחקה גם מעט הריבונות שהתירה לעצמה מדינת ישראל בהר הבית בעקבות מלחמת ששת הימים. הר הבית כבר לא בידנו ואירועי השבוע היו רק תזכורת לעובדה זו, שממשלות ישראל לדורותיהן מעדיפות להתעלם ממנה.

רוב אזרחי ישראל מעדיפים לשכוח מהר הבית, אבל הוא לא שוכח אותנו. שוב ושוב הוא תובע את עלבונו ולא מאפשר לנו להתעלם ממנו ולהתכחש לאמת שהוא נושא. ואם אנחנו מעדיפים לדחוף את ההר מתחת לשטיח בתקווה שהגיבנת לא תיראה עוד, הוא שולח את הערבים לחשוף אותה בפנינו.

קל מאוד להצית את המזרח התיכון; צריך רק לזהות את ליבתו. מי שמצית את ההר מצית את הארץ. כמו בחד גדיא המפורסם, הוא גורם בקלות לשרשרת ניפוץ של סיבות ומסובבים, כפי שראינו השבוע. לכן מעדיף החמאס לעורר מהומות בהר הבית מאשר לירות קטיושות בעוטף עזה. זה הרבה קל, לא עולה לא במאומה ולאין ערוך יותר יעיל מבחינתו. כמה עשרות פעילים שמתססים את ההמון הערבי מוסלמי במקום ובזמן המתאימים, וכל המציאות הרעועה המאפיינת את ישראל מחשבת להישבר. זו דרכו של הר הבית לנפץ לנו את האשליות ולהבהיר ששום יציבות לא תיתכן כול עוד אנחנו מתכחשים לו.

קודם כל הקואליציה. מנסור עבאס, עם כל כוונותיו הטובות, לפחות אלה המוצהרות, לא יכול שלא לאיים בפרוקה. כשמדובר באל-אקצה, הוא חייב ליישר קו עם הרחוב הערבי המוסלמי הישראלי. כך מצליח הר הבית לאיים בהפלת הממשלה הנוכחית, שמצבה רעוע גם בלאו הכי, ולקפד את ניסיונותיה להוציא את ישראל מהכאוס הפוליטי וליצור שיווי משקל פוליטי מינימלי בישראל כדי שהממשל יוכל לתפקד. גם האופוזיציה מוסיפה שמן למדורה; היא לא יכולה להתאפק מלנצל את ההזדמנות לתקוף את הקואליציה ולהאשים אותה במהומות. היו ימים שהאופוזיציה, גם זו של הליכוד, גילתה אחריות לאומית, אבל הימים האלה חלפו מזמן.

גם את מרקם היחסים העדין והמורכב של ישראל עם המדינות הערביות במזרח התיכון הר הבית פורם בקלות. עבדאללה מלך ירדן לא יכול שלא לגנות את ישראל, וראש הממשלה ושר החוץ לא יכולים שלא להגיב ולגנות את הגינוי. גם מחבלי החמאס והג'יהאד האיסלמי לא יכולים לעמוד מנגד וחשים חובה קדושה לירות לפחות קטיושה או שתיים (בינתיים) בשביל הפרוטוקול. אפילו נשיא תורכיה רג'פ ארדואן, שנרגע לאחרונה ומנסה לשקם את היחסים המדיניים שלו עם ישראל, נכנס לדיכאון עמוק בעקבות המהומות. "מה שקורה באל-אקצה הוא עצב גדול עבורנו", אמר. מסכן, עצוב לו נורא.

כך פועל החד גדיא הזה; הצתת אש בהר הבית ממוטטת את כל הסדרים ומערכות היחסים הפוליטיים והמדיניים, בתוך ישראל ועם שכנותיה, ומציגה אותם ככלי ריק. רק אירוני הוא שהכול התחיל, לכאורה, מחד גדיא ממש. גדי אחד קטן שאחד מפעילי הר הבית הטעין על כתפו במטרה לצעוד אתו להר על מנת לחדש את מצוות הקרבת קורבן הפסח. הוא נעצר כמובן על ידי המשטרה, אבל זה הספיק לערבים שחפצו בכך כדי לתרץ את המהומות. לא צריך להתבלבל. לא הגדי גרם למהומות, הוא רק היה התירוץ, בדיוק כפי שעליית אריאל שרון להר הבית בשנת 2000, לא הייתה הסיבה לפרוץ האינתיפאדה השנייה אלא רק שקר תעמולתי.

הר הבית לא עומד להניח לנו. האמת שהוא נושא ממוטטת כל ניסיון לבסס את המציאות הישראלית על אמת זמנית, חלקית ומסולפת. עם זאת, ברור לחלוטין שאין כרגע בישראל שום כוח פוליטי שיכול לשנות מיסודו את המצב בהר הבית ולהשיב למדינת ישראל את הריבונות עליו. החברה הישראלית רחוקה מאוד מתודעה שתאפשר לה זאת. על השמאל הישראלי אין מה לדבר כמובן, אבל גם לא על מחנה הימין. הליכוד בצביעותו יכול לתקוף את הממשלה, אבל כולנו זוכרים מה היה כאן בזמן שלטונו. אפשר היה אולי לקוות שחה"כ בן גביר יודיע על העברת לשכתו להר הבית, פתרון הקסם שלו ושל תומכיו לפתרון כל בעיות הריבונות והמשילות בישראל, אבל גם זה לא מסתמן בקרוב.

אבל ההר לא שוכח אותנו. כפי שהוא כפה עלינו את נוכחותו ואמתו במלחמת ששת הימים, למרות שכחתנו והתכחשותנו, הוא עתיד להכריח אותנו בדרכו שלו להחיל עליו מחדש את ריבונותנו, גם בעל כורחנו. אם לא היום הרי מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ימינה חייבת להפסיק להתנצל

ימינה מתנצלת על מה שהיא, במקום לנופף בזה כדגל; היא פועלת מתוך אינטואיציה ולא מתוך מודעות שלמה; אף שבידיה הפתרון הנכון למשבר העמוק בתהליך שיבת ציון בדור הזה, היא עדיין מתקשה לומר אותו בקול גדול ובריש גלי.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 15.4.2022

ראש הממשלה נפתלי בנט הבטיח לפני הבחירות לעשות ככול שביכולתו כדי למנוע בחירות חמישיות. בהבטחה הזו, יודו גם כל מתנגדיו, הוא עמד. אבל נפתלי בנט לא הבטיח לעשות מה שמעבר ליכולתו על מנת למנוע אותן. ייתכן שהמצב הפוליטי שהולך ונוצר מביא עלינו בחירות נוספות בעל כורחנו.

ראוי לנסות לייצב את סיעת ימינה ואת הקואליציה. בשבועות או בחודשים הקרובים יתברר אם הקואליציה מסוגלת לתפקד במצב שנוצר, ומה המחיר הנדרש לכך. אבל עם כל חשיבותה, הקואליציה הזו אינה קדושה ולא כל מחיר ראוי לשלם כדי שתשרוד. גם בלי להיכנס לתרחישים כאלה או אחרים, צריך להיות ברור שישנם קווים אדומים שאותם אין לחצות. יש סיבות רבות להימנע מבחירות חדשות, אבל חובה על ימינה להבין שהישרדותה הפוליטית איננה אחת מהן. דווקא מכך אין לה סיבה לחשוש, בתנאי שתתחיל להיות מודעת לעצמה.

בניגוד לנרטיב שהצליחו יריביו הפוליטיים של נפתלי בנט להטמיע בציבור, מה שהניע אותו לעשות את המהלך המהפכני של הקמת הממשלה הזו ועמידה בראשה אינו רק שאיפות אישיות. אפילו לא בעיקר. בנט היטיב לחוש באינטואיציה, מה שמחנה הימין עדיין מסרב להבין: המסקנה ההכרחית מעצם קיומן של ארבעה מערכות בחירות רצופות ללא הכרעה היא שמשהו עמוק ובסיסי השתנה בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית; הפוליטיקה המבוססת על לעומתיות, ניגודים ושסעים מוצתה והיא חסרת תכלית. זהו הרקע לכך שנפתלי בנט העז, כבר לפני הבחירות, לשחרר את הציונות הדתית מהתלות בליכוד, להתייצב בנקודה המרכזית של המערכת הפוליטית הישראלית, לא לפסול שום צד, ולכוון לעמדת לשון מאזניים.

הבעיה הגדולה אינה במה שעשו הוא וימינה, אלא בחוסר היכולת להסביר את ההיגיון בעשיהם. הבעיה היא בהצגת המהלך ככורח פוליטי טקטי בלבד (מניעת בחירות חמישיות), במקום להציג אותו כבשורה וכמסקנה הפוליטית והאידאולוגית המתחייבת מהשינוי העמוק האמור בפוליטיקה הישראלית. ימינה מתנצלת על מה שהיא, במקום לנופף בזה כדגל; היא פועלת מתוך אינטואיציה ולא מתוך מודעות שלמה; אף שבידיה הפתרון הנכון למשבר העמוק בתהליך שיבת ציון בדור הזה, היא עדיין מתקשה לומר אותו בקול גדול ובריש גלי.

על שלושה ועל ארבע צירי שסעים מתקיימת הפוליטיקה הישראלית: על הציר המדיני של ימין ושמאל; על הציר האמוני של דתיים וחילוניים; על הציר העדתי של מזרחיים ואשכנזים ועל ציר נוסף, שהוא עניין לעצמו, הציר הלאומי של יהודים וערבים. הכאוס הפוליטי מוכיח שמערכת זו כבר לא מתפקדת, ושעלינו להוליד, ממש יש מאין, מכנה משותף חדש שיצור הסכמה רחבה חדשה בחברה הישראלית.

בעצם עשייתה הוכיחה ימינה שדרכה יכולה להוות את הנקודה המרכזית של המערכת המורכבת הזו – נקודה שנושאת את כל ההפכים, ושמאותה סיבה בדיוק סופגת את כול הלחצים וחווה את ההתנגדות הקשה ביותר. רבים מידי במערכת הפוליטית הישראלית מתפרנסים מהשסעים הללו. עבורם גילוי של נקודת אמצע שמנסה לאחות את הקרעים הוא איום קיומי, והם יעשו הכול כדי למוטט אותה.

קצת קשה לדבר על הרעיון של ימינה ועל האידאולוגיה שלה, אבל לא כי אין לה כאלה, אלא מכיוון שהיא לא לגמרי מודעת להם אף שהיא פועלת על פיהם. זו הסיבה לבלבול הגדול של בנט בישורת האחרונה לקראת הבחירות האחרונות, שהביא אותו לפיזור הבטחות מיותרות וסותרות, לאובדן מנדטים ולהסתבכות עם תדמית של שקרן.

ימינה חייבת להפסיק להתנצל. דווקא בגלל היותה תנועה ציונית דתית לאומית היא יכולה להוות את הגשר המחבר את הציבוריות הישראלית בכול צירי השסעים האמורים. הפעם לא מדובר על המקף המחבר הציוני-דתי המפורסם של בורג שהיה במהותו פשרה; הפעם מדובר על סינתזה חדשה של כל הניגודים, שמבשרת שלב חדש בתהליך התחייה. לבשורה פוליטית כזו יש סיכוי גדול בפוליטיקה הישראלית, אבל בתנאי שהיא תאמר במפורש.

בהסברו של הרב קוק להכרחיותו של לחם העוני שאכלו אבותינו במצריים הוא מדגיש שאין די בצד החיובי כדי שכוח חיים יצא אל הפועל; יש צורך גם בהתנגדות גדולה, בכוח "שהוא הפכו...העוצר, הדוחק והמונע, הלוחץ בעד הכוח המוכן לצאת, שלא יצא, שיהיה כלוא ונסכר", כדי שבבוא הזמן להופעת כוח החיים החדש, ההתנגדות הזו תוסיף לו "חופש ועוצמה להגדיל מעופו ועוז חיי התנשאות פועלו" (עולת ראיה). אם ההתנגדות לימינה תביא אותה לפרש בפה מלא את הבשורה הפוליטית שהיא נושאת, אין לה מה לחשוש מבחירות נוספות; גם אם תקבל רק ששה מנדטים בבחירות כאלה, היא תוכל למלא את יעודה. ואם היא לא מסוגלת לכך, הרי שלא אלמן ישראל ורווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

 

 

 

 

 

 

  

 

 

 

אין טעם בכפיה דתית

יש נושאים רבים בהם נכון להימנע מכפייה דתית ככול האפשר – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 8.4.2022

פרישת ח"כ עידית סילמן מהקואליציה, כך נראה כרגע, תוביל בשלב כזה או אחר לפירוקה. הדברים יתבררו לאשורם רק בימים ובשבועות הקרובים, אבל לנושא שהביא את סלימן להודעת הפרישה שלה יש משמעות עמוקה יותר מאשר במישור הפוליטי. במישור העקרוני סלימן צודקת לגמרי; לרוב אזרחי ישראל חשוב לשמור על הצביון היהודי של המדינה. גם אם בביתם הם אינם מקפידים על קלה כחומרה עדיין חשוב להם שבמרחב הציבורי, שבתי החולים הם חלק ממנו, לא יראה חמץ בחג הפסח. זה כבר לא רק עניין דתי אלא חלק מהזהות היהודית של הציבור הישראלי. יתר על כן, קשה להבין מדוע אנשים שרואים עצמם כליברלים, מתחשבים בזולת וערים לרגשותיו, כמו שר הבריאות ניצן הורוביץ, לא מכבדים את האחר, ועוד משתמשים בפסיקת בג"ץ בנושא כדי לתרץ את חוסר ההתחשבות שלהם.

אבל גם אם בעקרון צודקת סילמן, כדאי גם ליזכור את האמרה "בכביש אל תהיה צודק, תהייה חכם". השאלה החשובה איננה מי צודק, אלא מה יביא את מי שמתעקשים על זכותם הפרטית לאכול חמץ בפסח במרחב הציבורי לכבד את הרוב, להתחשב ברגשותיו ובאמונותיו, ולוותר על זכויות הפרט שלו בנידון. והתשובה היא ששום חוק, באשר הוא חוק, לא יביא אותו לכך.

הניסיון שרכשנו מאז קום המדינה מלמד שהכפייה הדתית לא עובדת. אין חוק שיגרום למי שאינו חפץ בכך לשמור ולקיים את מצוות התורה, רק מכיוון שהחרדים והדתיים הצליחו להעביר אותו בכנסת. נהפוך הוא. הניסיון לכפות את מצוות התורה מעורר התנגדות ומביא לירידת קרנה וכבודה של תורת ישראל. הסטטוס קוו המפורסם שנוצר עם קום המדינה הלך ונשחק במשך שנות קיומה, ולא רק בעקבות השתלטות בג"צ על הציבוריות הישראלית; גם להתנגדות הטבעית שמעורר כל ניסיון לכפות אותו יש חלק גדול בשחיקתו.

יש מי שמתעקשים להכניס חמץ לבתי החולים סתם מתוך אדישות, חוסר רצון להתחשבות בזולת, או אפילו כדי להכעיס. אבל המניע העמוק להתנגדות לבדיקות בשערי בתי החולים הוא ההתנגדות לכפייה. כל אדם, ובמיוחד בן לעם ישראל, ער לחרותו הפנימית. הניסיון לכפות עליו דברים שאינם נובעים מתוכיותו מעורר בו התנגדות טבעית ובריאה.

אני יכול להעיד על כך מניסיוני הפרטי בענייני חמץ בפסח. זה היה הרבה לפני שחזרתי בתשובה. לפני חמישים שנה בדיוק. פסח שנת 72. שירתי אז בסיירת אגוז והפלוגה שלנו ישבה בקונייטרה, ברמת הגולן. לקראת פסח יצאה הוראה: אסור להכניס חמץ לחדר האוכל הפלוגתי בימי החג. אני חשתי שזהו ניסיון לכפות עלי דבר שמנוגד לאמת הפנימית שלי. והתעקשתי. הודעתי שאני מתכוון להיכנס לחדר האוכל עם פיתה ולאכול אותה, ומוכן לשלם על כך כל מחיר שיידרש. וכך עשיתי. לא הייתי מוכן לוותר על חרותי.

דווקא התביעה העמוקה הזו לחרות פנימית והסירוב להתפשר עליה ולהשלים עם כפיה הביאו אותי בהמשך, אחרי שנים, להבין ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", ולחזור בתשובה. לימים הבנתי שבזכות ההתעקשות ההיא זכיתי לחזור בתשובה. ששני הדברים נבעו מאותו מקום.

אין שום טעם לנסות לכפות את תורת ישראל על מי שאינו חפץ בה. הניסיון מלמד שהדבר רק מרחיק אותו ממנה. אמנם יש נושאים שאי אפשר להתפשר עליהם, כמו ענייני נישואין וגיור שיש להם משמעות ישירה ביחס לדורות הבאים, ושבהם אסור לנו לחרוג מגבולות ההלכה, גם אם ראוי לחפש את ההקלות ולמעט בחומרות. אבל ישנם נושאים רבים שאינם כאלה, ובהם נכון להימנע מכפייה דתית ככול האפשר – למען התורה, מתוך הגיונה ושיקוליה, לא מתוך התפשרות עליה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים הוא אחד מהם.

סידורים מתאימים, כמו כלי אכילה מפלסטיק ושילוט מכובד בכניסת לבתי החולים שיפנה לציבור בבקשה להימנע מהכנסת חמץ בפסח יועילו הרבה יותר משומרים שיחטטו בתיקי הנכנסים. רוב המואסים בכפיה הדתית ייענו ברצון לבקשה ויכבדו אותה. מתוך כך יש סיכוי שהם גם יבואו לכבד את תורת ישראל ואת נושאיה.  

צריך להאמין בעם ישראל. התביעה הפנימית שלו לחרות, שגורמת לחלק ממנו להתנגד לחיטוט בכליו בכניסה לבתי החולים, נובעת מעצם נשמתו הישראלית. את החרות הזו אסור לדכא; צריך לטפח אותה. וגם אם בשלב זה היא מובילה להתנגדות לתורת ישראל, בהמשך, מתוך בירור התביעה והבשלתה, היא תביא לכיבודה. חשוב להבין זאת, שהרי בין אם תיפול הממשלה הנוכחית בגלל הסוגיה ובין שלא, היא תמשיך ללוות את הציבוריות הישראלית עוד ימים רבים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המבחן הקשה של ממשלת בנט-לפיד

מיגור גל הטרור על ידי הממשלה חשוב יותר מעצם קיומה ולכן אינו תלוי במנסור עבאס.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 1.4.2022

ממשלת בנט-לפיד לא זוכה לרגע של מנוחה ושלווה. אחרי שהצליחה להעביר את התקציב, להתגבר בצורה סבירה, למרות כל המלעיזים, על שני גלים של המגיפה ולנחול הצלחות משמעותיות בשדה המדיניות הבינלאומית, נחת עליה גל הטרור הנוכחי שמציב אותה נוכח רגע האמת שלה.

לדברים שאמר השבוע סגן מנהיג החמאס סאלח אל-עארורי, לפיהם לעימות הבא נגד ישראל יהיה "היקף עממי רחב יותר והוא יהווה נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש", צריך להתייחס במלוא הרצינות; התסיסה בשטח מאשרת אותם. גל הטרור הנוכחי מחק לחלוטין את הקו הירוק; לא רק ששלושת הפיגועים שראינו לאחרונה היו במרכזי הערים, אלא  שטרוריסטים ערביים אזרחי ישראל נטלו בהם חלק מרכזי.

אין ספק שמה שמעניין את רובם הגדול של ערביי ישראל הוא פרנסה וחיים טובים ושאת הטרור הנוכחי מבצעים יחידי יחידים מתוכם. אבל לטרור דינמיקה משלו; טרוריסטים יחידים מציתים את האש והיא מעוררת הזדהות ותסיסה במעגל הקרוב של תומכיהם. אלה יוצאים לרחובות  ומחוללים מהומות, כפי שראינו לפני כשנה בערים המעורבות בזמן מבצע "שומר החומות". התגובה המתחייבת לטרור ולמהומות שהוא מלבה יוצרת חיכוך עם האוכלוסייה הרחבה וגוררת גם אותה למעגל האלימות או לפחות לתמיכה והזדהות עמו. זהו "ההיקף העממי" עליו דבר אל-עארורי שאם יצא אל הפועל לא ניתן יהיה להגדירו אלא כמרד של ערביי ישראל. הפיגועים שראינו בשבועיים האחרונים הם בדיוק כל מה שצריך כדי להניע את הדינמיקה הזו. אם כך יקרה זו באמת עלולה להיות "נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש", אבל לא בטוח שבכיוון שאליו שואף אל-עארורי.

מבחנה של ממשלת בנט-לפיד הוא כפול. היא אמורה לעשות הכול כדי לעצור את הדינמיקה הזו בעודה באיבה, אבל אם לא יעלה הדבר בידה, לא תהיה לה ברירה אלא להפוך את גל הטרור הנוכחי באמת ל"נקודת מפנה בתולדות הסכסוך עם הכיבוש". גל הטרור הזה יכול להיות עבורה הזדמנות גדולה; אם היא תשכיל להפוך עז למתוק היא תוכיח את נחיצותה ותבסס את מעמדה.

"לממשלה הזו אין סיכוי למגר את הטרור", כתב השבוע חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ'. הוא התכוון כמובן להרכב הממשלה שכולל לא רק את העבודה ומר"צ, אלא בעיקר את רע"ם. אי אפשר לדחות על הסף את דבריו של סמוטריץ', אבל גם אי אפשר לשכוח שגם ממשלת ימין מלא מהסוג עליו הוא חולם לא הצליחה מעולם למגר את הטרור, ולא במקרה. לא הימין לבדו ולא השמאל לבדו יכולים לטרור הערבי. רק כולנו יחד. ואם אין מצב שכל עם ישראל מאוחד ופועל יחדיו, העיקרון שמפעיל את המציאות הישראלית הוא הכלל הידוע והמוכר לפיו רק הימין יכול לעשות נסיגות ורק השמאל יכול לעשות מלחמות.

כשהימין בשלטון, השמאל, שלרשותו ארסנל כלים גדול, כמו התקשורת, הבג"צ ועוד, מונע ממנו להיאבק בחופשיות בטרור; אבל לביצוע נסיגות והתנתקויות הוא נותן לו גיבוי מלא. ולהפך, כשהשמאל יוצא למלחמות, הימין עומד לימינו. אם ימצא עצמו השמאל במצב של אין ברירה, ומבחינה פוליטית זהו מצבו היום, ייתכן שיתגלה שדווקא הוא ורק הוא יכול למגר את הטרור.

יש סיבות רבות לחשוב שממשלת בנט-לפיד לא תוכל לגל הטרור הנוכחי והוא יביא עליה את קיצה. אבל יש לא פחות סיבות לחשוב שדווקא משום כך, ודווקא בגלל הרכבה המיוחד הכולל אנשי שמאל, היא תוכל לעשות מה ששום ממשלת ימין לא עשתה ולא יכולה לעשות. לבנט שקד ליברמן וסער אין שום ספק שיש לצאת למלחמת חורמה בטרור הערבי ויש להם נכונות מלאה לעשות זאת. אם גנץ, לפיד ועומר בר לב יבינו שאין להם ברירה אלא להצטרף בלב שלם ובכול מאודם למשימה, הממשלה הזו תוכל לא רק לעצור את הגל הנוכחי של הטרור, אלא אולי גם לשנות דברים מיסודם. אם הם לא יגלו את הנחישות הנדרשת, או אם מר"צ לא תצליח לרדת מן העננים, להתחבר למציאות ולפחות לא לחבל במאמץ, הממשלה הזו תיפול, ובצדק.

מיגור גל הטרור על ידי הממשלה חשוב יותר מעצם קיומה ולכן אינו תלוי במנסור עבאס. הוא אמנם יכול לפרק את הממשלה, אבל יהיו לה לפחות שלושה חודשים מלאים עד לבחירות חדשות כדי למלא את משימתה ולהוכיח את עצמה. אם עבאס בכול זאת יצליח לאזור אומץ לב ולתת גיבוי למלחמה מחויבת המציאות בטרור, הוא יוכל לקנות את עולמו ולהוכיח שדרכו הייתה כנה. אם הוא לא מסוגל לכך, הממשלה שתלויה בו לא תמלא את ימיה, והוא יוכיח שוב שהערבים לא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות.

 

 

 

 

 

 

הלוויה שהיא ציון דרך

נפל דבר בישראל. רוב עם ישראל חש בזמננו שייכות לתורת ישראל ורוחש לה כבוד.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 25.3.2022


ראינו כבר לא מעט הלוויות של גדולי תורה מהציבור החרדי אבל הלווייתו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל השבוע הייתה יוצאת דופן. לא מאות האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה עשו את ההבדל; ראינו כבר הלוויות גדולות כאלה בעבר. גם לא מפגן העוצמה המרשים של החברה החרדית שבא לידי ביטוי בהלוויה הזאת הוא העניין; כבר חזינו במפגני כוח מסוג זה בעבר. הדבר שראינו השבוע שלא ראינו בהלוויות של גדולי תורת חרדים בעבר היה יחסה של החברה הכללית, החילונית ברובה, לתורת ישראל בכלל ולגדול תורה כרב קנייבסקי בפרט.

התקשורת תמיד סקרה הלוויות של גדולי תורה חרדים, אבל היה זה תמיד מתוך סקרנות וממבט מהצד, בלי שום מעורבות והזדהות. הפעם זה היה אחרת. התקשורת הישראלית יצאה מעורה כדי להפוך את הלווייתו של הרב קנייבסקי זצ"ל לאירוע לאומי. קל היה לחוש כיצד היא מזדהה עם האבל שפקד את החברה החרדית, נוטלת בו חלק, ומאיצה בציבור הישראלי כולו לחוש את החיסרון ולהרגיש את משמעותו.

מרואיינים חרדים שעלו לערוצי החדשות לא ידעו עדנה שכזו. לא רק שהתקשורת הישראלית נתנה להם פיתחון פה אלא שהיא אף המריצה אותם להרבות בשבחו של הרב. עוד ועוד פרטים על צניעותו המופלגת, על התמדתו בתורה, על הסתפקותו במועט ועל בריחתו מכבוד, נחשפו בעזרתה האדיבה של התקשורת. גם הסיפור על מנהגו להמתין לאשתו לארוחת הצהריים לא הוחמץ. כך גם באשר למספר דפי הגמרא שלמד מידי יום ומשמעות לימודם. התקשורת הישראלית הפכה את הרב חיים לדמות מופת הראויה לחיקוי והיא לא עשתה זאת מתוך תחושה של מלוי חובה ממלכתית רשמית, כפי שנעשה בעבר בהלוויות של ראשי ממשלה ונשיאים, אלא מתוך יראת כבוד אמתית, הערכה כנה והזדהות עם האיש עם אורחות חייו ובעיקר עם התורה. והכל בשידור חי ומתוך אולפן פתוח ורצוף, בלי לוותר אפילו על העברת ההספדים בשידור ישיר.

גם הרשתות החברתיות הוצפו באין סוף דברי הערכה ותשבחות. כל מי שזכה לפגוש אותו אי פעם שיתף תמונה או סיפר סיפור. דירת שני החדרים הישנה שלו בבני ברק הפכה ליהלום שבכתר. הסנטימנט הציבורי של יראת כבוד לדמות מופת התורנית היה מובהק. פה ושם, בעיקר בחוגים הפרוגרסיביים והליברלים הקיצוניים, אפשר היה לשמוע קיטור על פקקי התנועה ועל יום העבודה שבוזבז, אבל אלה היו יוצאים מן הכלל שהבליטו מצוין את הכלל. כלל ישראל חש שהרב חיים קנייבסקי ותורתו שייכים גם לו.

נפל דבר בישראל. רוב עם ישראל חש בזמננו שייכות לתורת ישראל ורוחש לה כבוד. "ידע העולם כולו ויראה את הכבוד שעם ישראל נותן לתורה", צייץ ינון מגל אמירה שזכתה לפופולאריות רבה והביאה לידי ביטוי לא רק את התחושה של הציבור החרדי נוכח האבל, אלא גם את תחושתו של רוב הציבור הישראלי. הכבוד הזה לתורת ישראל, שנחשף לפתע בהלוויה הזו, לא נוצר ברגע; הוא פרי של תהליכים תודעתיים היסטוריים ארוכים שמביאים את החברה הישראלית להתייחס בדורנו לתורת ישראל באופן שונה מזה שהתייחסו אליה חלק ממייסדיה. אחרי דור או שניים של מרידה, זלזול ומיאוס ביהדות ובמסורת כדברים שאבד עליהם הכלח, התחיל תהליך הפוך. הריקנות שנוצרה עכב הניתוק מהשורשים, יצרה שאיפה להתמלא בתוכן ישראלי מקורי ולחיפוש דרך להתחבר מחדש לתורת ישראל. היחס המיוחד לתורה, ללימודה ולגדולי נושאיה כפי שבא לידי ביטוי השבוע, הוא קצה קרחון שחשף מהפכה שקטה שמתרחשת מתחת לפני השטח כבר שנות דור. בשלב הנוכחי היא מתגלה בנתינת כבוד לתורה וביחס של הערכה והוקרה לה ולגדוליה, אבל זהו שלב ראשון בלבד.

בספרו "אורות התשובה", כותב הרב קוק שתהליך התשובה וההתקרבות של הדור שנתרחק מקדושתה של תורה "צריך" שיתרחש בארבע שלבים: "כבוד הדת, חבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת". התחדשות האמונית הציבורית הישראלית לא אמורה להתרחש באקט חד פעמי אלא בתהליך, בשלבים. וכל שלב מתקדם, מדגיש שם הרב, תלוי במילוי של השלב הקודם. אין קפיצות דרך בתשובה הציבורית.

הלווייתו של הרב חיים קנייבסקי שהביאה לידי ביטוי את הכבוד שעם ישראל רוחש היום לתורת ישראל ללומדיה ולנושאיה, מיפתה בדייקנות את השלב בו נמצא תהליך ההתחדשות האמונית של עם ישראל. זהו רק שלב ראשון בדרך הארוכה של ההתחדשות רוחנית של עם ישראל בארצו, שלא תפסח גם על לומדי התורה ומקיימיה.