יום שישי, 14 בפברואר 2020

עוד מאמץ קטן אחד


עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה.  נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.


בס"ד
י"ט בשבט, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את מסע הכומתה בסיירת אגוז עשינו בזמנו בליל חורף קפוא וגשום. יצאנו מצפון רמת הגולן והיעד היה צמח שמדרום לכנרת. צעדנו כתשעים קילומטר וכשראינו מולנו עם אור ראשון את צמח חשבנו שהגענו. אבל המפקד חשב אחרת. "צעדתם מצוין", אמר לנו בחיוך, "תמשיכו עוד עשרה קילומטרים עד טבריה". המשכנו. החוויה הזו נצרבה בי לכול חיי. מאז אני יודע שגם כשחושבים שמגיעים ליעד, לא בטוח שזה הסוף. עדיין אסור לפרוק את המתח ואת המחויבות. תמיד צריך להיות נכון לעוד מאמץ אחד קטן, ל"פוש" האחרון.

נזכרתי בחוויה הזאת נוכח ההתנהלות של חוגי ההתיישבות ומנהיגיה מאז פרסום תכנית טראמפ. ראשי מועצת יש"ע מנסים להפעיל לחץ על נתניהו להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות. לפי הדיווחים הם השתכנעו שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות, אבל לא מוכן לעשות זאת לפני הבחירות בגלל ההתנגדות האמריקאית. לדעתם הבעיה היא שלא בטוח שנתניהו ינצח בבחירות ויהיה ראש הממשלה הבא. כך תוחמץ ההזדמנות ההיסטורית. מוזר, כי אם אנחנו משוכנעים בכוונותיהם של הנשיא טראמפ, צוותו המסור ובנימין נתניהו, לפחות בנושא החלת הריבונות, וכל הבעיה היא להבטיח את ניצחון גוש הימין ובחירת נתניהו, הרי הדבר בידינו – ובעיקר בידיהם של ראשי מועצת יש"ע. 

לפני כשבוע אמר חיים רמון, שמבין דבר או שניים בפוליטיקה הישראלית, שישנם 300 אלף מצביעי ימין בכלל וליכוד בפרט שלא יצאו לקלפי בבחירות האחרונות של ספטמבר. לדבריו אם יצליח נתניהו להוציא אפילו רק 100 אלף מהם לקלפיות, הוא ינצח בבחירות. פה קבור הכלב.

כדאי להיזכר במשאל מתפקדי הליכוד ערב ההתנתקות שנערך ביוזמתו של שרון. הסקרים שהחזיק שרון בידו הראו שכ-70% מחברי הליכוד – היו אז בין 200 אלף ל-300 אלף כאלה – תומכים בהתנתקות. שרון יזם את המשאל כי היה בטוח בניצחונו. אלא שמועצת יש"ע ארגנה בתוך כשלושה שבועות מהלך מנצח. ערב ערב יצאו אוטובוסים מכול רחבי ההתיישבות, ובהם מתנדבים מסורים שכול אחד מהם תרם שניים-שלושה ערבים בשבוע. הם עבדו לפי רשימות שמיות מסודרות, דפקו על דלתות עם כתובות ספציפיות, פגשו את חברי הליכוד פנים אל פנים, דברו עם האנשים מהלב, ושכנעו אותם להצביע נגד ההתנתקות.

רוב מתפקדי הליכוד דאז היו אוהדי ארץ ישראל. כל הנדרש היה להוציא אהדה זו מעומק הלב, מהכוח אל הפועל, ולתת לה ביטוי בקלפי. מפגש אישי מלב אל לב, שבו נוכחו חברי הליכוד במסירות הנפש של אלא שבאו אליהם, בכנות, באכפתיות ובאידאליזם שלהם, הספיק בכדי לשכנע אותם ללכת עם הלב. התוצאה: מתנגדי ההתנתקות היו כ-70 אחוזים ורק כ-30 אחוזים מחברי הליכוד תמכו בה. מהפך מושלם.

מאז הוכפל מספר המתיישבים ומספר אוהדיהם ברחבי הארץ. מה אם מועצת יש"ע תארגן שוב מבצע כזה בשבועיים שנותרו עד הבחירות ובמיוחד ביום הבחירות עצמו? אם יש מניעות משפטיות, יוכלו לעשות זאת מטות פעולה אחרים. בידנו להוציא לקלפי מאות אלפי מצביעי ליכוד וגוש הימין, ולנצח בבחירות האלה. זה חייב להיות, כמו אז, מבצע מסודר, והוא חייב לעבוד על פי רשימות שמיות ממוקדות ומפגשי פנים אל פנים. זהו המתכון המובטח לניצחון בבחירות ולהחלת הריבונות בעקבותיו.

מעבר למספר המנדטים שאפשר להביא לקלפי, יתרונו של מהלך כזה הוא ביצירת האווירה, בהערת והדלקת השטח, בהפחת רוח וביצירת תקווה. הוא משנה את השטח מיסודו והוא משפיע על הפעילים עצמם, ומהם על עוד ועוד מעגלים מתפשטים. הפעם ישנם גם הגרעינים התורניים המפוזרים בערים ובשכונות, והם יכולים להשתלב במשימה.

בניגוד למשאל מתפקדי הליכוד, שבו היה צורך לשנות את דעתם של האנשים, הפעם מדובר רק בשכנועם לצאת מהבית ולהקדיש שעה אחת לארץ ישראל, דבר פשוט הרבה יותר. אין צורך לדבר על מפלגה ספציפית, אלא על בחירה באחת המפלגות שמזוהה עם גוש הימין. דבר זה גם מעביר מסר אידאליסטי ולא פוליטי-מפלגתי. כול מפלגות גוש הימין יזכו במנדטים כתוצאה מהמהלך.

עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה. לא רק של הבחירות אלא בעיקר של מפעל ההתיישבות. מעבר לפינה עומדת הכרה בינלאומית במפעל ההתיישבות ובזכותו של עם ישראל על כל חבלי הארץ. כמו באותו מסע כומתה בסיירת, עדיין לא הגענו, אבל אפשר כבר לראות את סופו האופטימי של המסע הארוך הזה. נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.

 

יום שישי, 7 בפברואר 2020

חברים, קצת סבלנות בבקשה


היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקנית, אבל אם אפשר לגייס אותה, שווה להתאפק.


בס"ד
י"ג בשבט, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מרתק לעקוב אחרי התגובות מהימין ומהשמאל לתוכנית המאה של טראמפ ולראות עד כמה הן משקפות רפלקסים מותנים ודפוסי מחשבה מיושנים שהתקבעו אצלנו בעשורים האחרונים. אפשר להבין ללבם של אנשי הימין האידאולוגי. אנחנו למודי אכזבות, סקפטיים, רואי שחורות. כשאנחנו שומעים את המילים "תכנית שלום", אנחנו מקבלים פריחה, נכנסים אוטומטית למגננה, ומוציאים ממחסני החרום את הסרטים הכתומים.

גם בשמאל הישראלי יש תופעה דומה. דפוס הקיבעון הוא הנוסחאות "שטחים תמורת שלום" ו"שתי המדינות", שהן קנה המידה לניתוח, להערכה ולשיפוט של תוכנית טראמפ. הם לא יכולים להשתחרר מהתבנית של הסכמי אוסלו, ועוסקים בחיפוש ההתאמה והדמיון בינם לבין עסקת המאה.

אלה כמו אלה טוענים שתוכנית טראמפ היא פחות או יותר אוסלו. סיפוח גושי ההתיישבות מחד גיסא, מדינה פלסטינית מאידך גיסא. לכאורה יש לטענה זו על מה לסמוך, גם אם ישנם הבדלים משמעותיים בין התוכניות. הבעיה היא שרוב האנשים רואים סיטואציות היסטוריות כתמונות סטילס, כתמונה בודדת, ולא רואים אותן כחלק מסרט, מתהליך. הם רואים רק את הפרטים, ולא את הכיוון ואת המגמה. הם לא רואים את הרצף; מאיפה באה הסיטואציה ולאן היא מובילה. אבל רק מפרספקטיבה של ראיית הדברים כחלק מתהליך יכולים הפרטים להיות מובנים.

כשנוסעים מתל אביב לירושלים רואים את אותו נוף בדיוק שרואים כשנוסעים מירושלים לתל אביב. כשעוצרים לרגע באמצע הדרך בשער הגיא, בלי קשר לכיוון הנסיעה, רואים את אותם עצים. אבל יש הבדל בכיוון ובמגמה של הנסיעה. מירושלים לתל אביב יורדים. מתל אביב לירושלים עולים. אוסלו היה תהליך של כניעה. תכנית טראמפ היא תהליך הכרעה. היא ההפך הגמור מאוסלו; היא המסקנה מכישלון אוסלו, וכישלון זה הוא ההיגיון, המניע וכוח הדחף שלה.  

חוסר היכולת לראות עד כמה תוכנית טראמפ מושרשת בעומק התהליכים ההיסטוריים והשינויים הגיאופוליטיים גם יצר את האכזבה המיותרת בימין כשנשמעו דבריו של ג'ארד קושנר על דחיית החלת הריבונות עד אחרי הבחירות. אבל גישתו של קושנר מעוגנת היטב ביסודות התכנית הזו, כי היא אינה מיועדת רק להכרעת הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. חלק יסודי שלה הוא גם מעטפת גיבוי והסכמה בין לאומיים לתוכנית. גם חלק ממדינות האיחוד האירופי ומדינות ערב אמורות לתמוך בה. תורף התוכנית והמפתח להבנתה ופרשנותה הוא הקביעה שהחלת הריבונות הישראלית איננה מותנית בהסכמת הפלסטינים לתוכנית. גם אם עיקרון זה לא מופיע בתכנית בכתב, הוא נאמר במפורש בתורה שבעל פה שצמודה לה. כשקושנר תומך במפורש בעיקרון, ורק דוחה את יישומו בחודשים אחדים, הוא דואג לנראות של התכנית ומוודא שהתכנית לא תיראה כמחטף חד צדדי, בכדי שהמעטפת הבינלאומית הנדרשת תוכל לתמוך בה.

כשקושנר מנסה לגייס את העולם לתמיכה בתוכנית, לפחות בשתיקה, הוא מגייס אותו להסכמה להחלת הריבונות הישראלית בלי קשר להסכמה פלסטינית. הוא מגייס אותו גם לתמיכה בלוח הזמנים ובתנאים הבלתי אפשריים שמציבה התוכנית לפלסטינים, ובראשם התנאי לפרוק החמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. התנאי הזה נועד להבטיח שגם אם אבו מאזן יתחכם ויסכים בקריצה לשאר התנאים, את התנאי הזה הוא לא יוכל למלא לעולם. מי שרואה בעסקת המאה תוכנית הכרעה מבין איזה יתרון אדיר יש בתמיכה של הקהילה הבינלאומית בתוכנית.

בהיבט הפוליטי הפנים ישראלי, הדחייה "לאחר הבחירות" נועדה לאפשר הקמת ממשלת אחדות שתיצור קונצנזוס ישראלי רחב שחיוני לביצוע התוכנית. עם זאת, קושנר יודע היטב עד כמה חשוב שנתניהו יהיה זה שיוביל ליישום התוכנית ולא גנץ, ולכן גם מבין את הצורך הפוליטי של נתניהו להתחיל בהחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, לפחות באופן מצומצם וסמלי. לא יהיה מפתיע אם בסופו של דבר, למרות השיקולים החשובים של קושנר לעיכוב יישום החלת הריבונות, הוא ישחרר קצת את החבל כדי לסייע לנתניהו לנצח בבחירות.

ראשי מועצת יש"ע ואנשי ימינה מפעילים על נתניהו לחץ כבד להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, כדי להניע אותו ללחוץ על קושנר וטראמפ שיאשרו זאת. משיכת החבל הזו של אנשי הימין חשובה, אבל צריך גם להיזהר שהחבל לא ייקרע. אין מקום לאמירות נמהרות כמו "ללכת לטראמפ על הראש". אכן, בעיקרון היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקאית, אבל אם אפשר לגייס אותה, ואיתה גם הסכמה בינלאומית, אין ספק שיש בכך יתרון ששווה את ההתאפקות. תוכנית המאה של טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת. לימין האידאולוגי אסור לחבל בה.