יום שישי, 15 באוקטובר 2021

נאום לאומה מהאו"ם

ציוצים ברשת וראיונות מזדמנים אינם מספיקים; עם ישראל רוצה לראות שניצב בראשו מנהיג

בס"ד

ט' בחשוון, תשפ"ב

פורסם במקור ראשון ב- 1.10.21

סוף סוף נשא ראש הממשלה נפתלי בנט נאום לאומה. אמנם רשמית היה הנאום של בנט בעצרת האומות המאוחדות מיועד לכל העולם, אבל למעשה הוא היה מכוון לאוזני הצבור הישראלי.

די ברור מדוע היה צריך בנט להרחיק עד לניו יורק ואת המעמד של עצרת האו"ם כדי לשאת את נאומו הרציני הראשון לאומה. בנט עסוק עד למעלה מראשו בניהול השוטף של המדינה דבר שדורש את כל תשומת ליבו ובמיוחד בעיצומה של המגפה. שטף האירועים וההחלטות הנדרשות ממנו חדשות לבקרים לא מאפשרים לו לשאת את ראשו מעל הנושאים השוטפים ולהסביר לאומה את הרקע וסיבות העומק למדיניותו ולהחלטות הפוליטיות שלו. היציאה לניו יורק לשבוע אפשרה לו לצאת מהביצה הזו.

שנית, נוכח מסע הדה-לגיטימציה ורצח האופי שהוא עובר, אין בחברה הישראלית הקשבה רבה לדבריו. חצי ממנה מביט עליו בעין רעה ולא מוכן לשמוע ממנו דבר. המעמד של עצרת האו"ם יצר את הקשב הנדרש לנאום שכזה.

אבל הסיבה העיקרית לכך שבנט עדיין לא התפנה להסביר את מהלכיו לאומה נעוצה בחסרון אישי שלו. בנט הוא איש עשיה וניהול. הוא לא אידאולוג. בוער בו הצורך להחליט, לעשות, לפעול, אבל לא הצורך להסביר את עצמו. ולא מדובר על מערך של דוברות ויחסי ציבור טכניים שגרתיים; מדובר על התייצבות יזומה ומסודרת נוכח פני האומה להסברת עומק המניעים של מדיניותו ושל החלטותיו הפוליטיות השנויות במחלוקת. עד עתה מתפקד בנט כאיש ניהול; המנהיג שבו, בהנחה ובתקווה שיש בו את הממד הזה, עדיין לא התגלה. הנאום בעצרת האו"ם, שלא היה מזהיר אבל בהחלט ראוי, היה צעד ראשון בכיוון הזה.

בנט הבהיר בנאומו בפירוט את שלושת האתגרים העיקריים שניצבים לדעתו בפני ממשלתו ואת מדיניותו בכל אחד מהם: הראשון הוא כמובן מגפת הקורונה. בנט הסביר מהי האסטרטגיה בה נקט, מה גרם לו לבחור בה, מה מעלותיה ולמה הוא מצפה ממנה. הוא הבהיר מצוין שהאסטרטגיה הזו תואמת את הסיסמה איתה הלך מאז פרוץ המגפה "לא פרנסה –לא מעניין". בנקודה הזו לפחות אי אפשר לטעון שהוא לא עומד בהבטחותיו. הוא עושה הכול כדי לא לעצור את החיים ולא להיכנס לסגרים נוספים. ימים יגידו אם האסטרטגיה של "לחיות בצד הקורונה" הוכיחה את עצמה, וייתכן שאנחנו כבר מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה.

האתגר השני שבנט רואה כניצב בפני ממשלתו הוא התגברות על הקיבעון המתמשך שיצר הקיטוב הפוליטי. את ממשלתו של בנט ניתן לראות כממשלת שיתוף פעולה בין קצוות פוליטיים ודעות מנוגדות. זוהי בהחלט פריצת דרך וניסיון ייחודי, ובדבריו בעצרת האו"ם הסביר בנט את הנימוקים, הטעם ואף הכורח, שהביאו אותו להחליט לקחת על כתפיו את המשימה הזו.

והאתגר השלישי העומד לדעת בנט בפני ממשלתו הוא אתגר הגרעין האיראני. "אם ננסה לחשוב יחד.... אם נשתמש בכל התושייה שלנו, נוכל לנצח. וזה מה שאנחנו נעשה", אמר. למי התכוון בנט במילה "אנחנו" במשפט הזה לא לגמרי ברור. האם הכוונה ב"אנחנו" לאומות העולם כפי שמשתמע מן ההקשר, או ל"אנחנו" מדינת ישראל. העניין נותר מעורפל וייתכן שבכוונה. על כל פנים, בנט הבהיר לאומה שאת איום הגרעין האיראני, שהגיע לשיאו דווקא במשמרת שלו, הוא רואה כאתגר המרכזי עמו על ממשלתו להתמודד.

אבל עוד לפני הפירוט האמור הבהיר בנט לאומה בתמציתיות בפתיחת נאומו מהו כרטיס הביקור האידאולוגי שלו: "אנחנו אומה עתיקת יומין. חזרנו למולדתנו הקדומה. הפחנו רוח חיים בשפתנו הקדומה. שיקמנו את ריבונותנו הקדומה. ישראל היא נס של תקומה יהודית. עם ישראל חי ומדינת ישראל היא ליבו הפועם". אמנם כל אחד מראשי הממשלה הקודמים מאז בן גוריון, ובמיוחד הוא, יכול היה מן הסתם לומר את המילים האלה, אבל כשבנט חובש הכיפה אומר אותן יש להן משמעות מיוחדת. הדגש על "תקומה יהודית", "אומה עתיקת יומין" ו"מולדתנו הקדומה", מעיד על תודעתו ההיסטורית היהודית השורשית של בנט. ישראל בעיניו היא לא רק "מגדלור בלב ים סוער, לפיד של דמוקרטיה", כפי שאמר בפתח דבריו, אלא הרבה יותר מזה; ישראל מבחינתו היא גם מדינה יהודית במלוא משמעות המושג.

בנט לא יכול כמובן להרחיק פעם בחודש לעצרת האו"ם כדי לשאת משם נאום שיסביר לאומה את הרובד העמוק של מדיניותו, אבל ייתכן שכדאי לו לעשות כאן בישראל פעם בחודשיים-שלושה מה שמקובל בארה"ב לעשות אחת לשנה: נאום מצב האומה. רשומות, ציוצים ברשת וראיונות מזדמנים, אינם מספיקים; גם לא מערך דוברות פוליטית טכנית. עם ישראל רוצה לראות שניצב בראשו מנהיג.  

 

 

 

 

יום שבת, 9 באוקטובר 2021

הסוכה המפוצלת של הציונות הדתית

במבט קל ניתן לראות שההתפצלות בציונות הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים. סיעת "האיחוד הלאומי- תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות. מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה ו"ימינה" מביאה לידי ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל חלקי החברה הישראלית. 


בס"ד

ג בחשוון, תשפ"ב

פורסם לפני שבועיים במקור ראשון (24.9.21) 

"כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", אומרים חז"ל, ובכך מדגישים את אחת המשמעויות העיקריות של חג הסוכות. אין כנראה סוכה ולא בית כנסת בהם לא מוזכרת ונדרשת בימי החג האחדות הכלל ישראלית. אבל לצערנו דרשות, מליצות ודברי תורה לחוד, ומציאות חיינו לחוד. לא רק במעגל הלאומי הרחב אנחנו חיים במציאות של פרוד, מחלוקות קשות ואיבה הדדית, אלא גם במעגל המצומצם יותר, זה של הציונות הדתית. על רקע זה ראוי לנסות לבחון מה קרה לציונות הדתית ואיך הגענו למצב של פיצול ומחלוקות עמוקות כל כך.

בתקופת המפד"ל ההיסטורית, שהפכה בהמשך ל"בית היהודי", הציונות הדתית נשאה כידוע שלושה דגלים: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. במבט קל ניתן לראות שההתפצלות בציונות הדתית בזמננו היא התפלגות לשלוש מפלגות שכל אחת מהן מדגישה את אחד משלושת הדגלים. סיעת "האיחוד הלאומי- תקומה" מדגישה את עניינן של ארץ ישראל וההתיישבות. מפלגת "נעם" מדגישה את ערכה של התורה ו"ימינה" מביאה לידי ביטוי את השאיפה להיות חלק מכלל ישראל ואת הרצון לחזור ולמצוא מכנה משותף בין כל חלקי החברה הישראלית. בכל אחת מן הסיעות קיימים כמובן גם הדגלים האחרים, אלא שהם מקבלים חשיבות משנית יחסית לדגל המרכזי שכל סיעה נושאת.

הסוכה האחת שכל בני הציונות הדתית ראויים לישב בה התפצלה לשלוש סוכות. אבל הסוכה האחת היא החזון הכולל והמקיף של הציונות הדתית, והתפקיד שלקחה על עצמה במסגרת תהליך התחייה של דורותינו. בחזון הזה לא רק שנמצאים כל שלושת הדגלים האמורים יחדיו, אלא הם גם מותנים ותלויים זה בזה. בניגוד לסוכת העולם החרדי, בחזון הציונות הדתית אין תורת ישראל בלי ארץ ישראל ובלי עם ישראל; בניגוד למרכז-שמאל הישראלי, אין בחזון הזה עם ישראל בלי תורת ישראל ובלי ארץ ישראל; ובניגוד לימין הלאומי, אין בו עם ישראל וארץ ישראל, בלי תורת ישראל.

ההתפצלות הזו של הציונות הדתית לשלושה מרכיבים שונים היא תהליך ידוע שמוכר לנו היטב גם מהעולם הפיזי. קרן אור מקורית היא מבחינתנו שקופה ובלתי נתפסת בעין. רק אחרי שהיא פוגשת מנסרה (פריזמה בלעז) היא ננסרת, משתברת ומתפצלת לכל צבעי הקשת שאותם העין האנושית כבר יכולה לקלוט. הצבעים הללו היו שם בקרן המקורית, אלא שבאחדותם הראשונית, הקדומה, הם לא היו יכולים לבוא לידי ביטוי מפורש. ההשתברות לצבעים נפרדים מאפשרת לגלות את כל אחד מהמרכיבים, שלא זכו להבלטה הראויה ולדגש הנפרד בעודם כלולים יחדיו בתוך האור האחדותי הראשוני. אבל גם אחרי התפצלותה של הקרן המקורית והופעתם של כל צבעיה המקוריים בפני עצמם, עדיין בכל צבע קיימים גם כל הצבעים והגוונים האחרים, ועדיין כל אחד מהם הוא רק גלוי של פן אחד מקרן האור המקורית הכוללת. הסוכה, האור הכללי והמקיף, חופפת על כל הגוונים, מעניקה להם השראה, ונותנת להם את כוחם, משמעותם וטעם חייהם. אם יכבה האור המקורי כול הגוונים ייעלמו.

בחזון שעצב הראי"ה קוק, הבניין החומרי שבנתה הציונות הכללית ביישוב הארץ, בהקמת כוח מגן עברי ובהקמת המדינה, הוא רק הקומה הראשונה בתהליך התחייה. בעקבותיו, חזה הרב קוק, תבוא קומה נוספת – על גבי הקומה הראשונה ולא במקומה –שתחזיר את הבניין למקורותיו הישראליים, במובן המקורי של המושג, תקנה לו את משמעותו ההיסטורית היהודית השלמה, ותחדש תרבות המיוסדת על התודעה הישראלית הזו. כל בני הציונות הדתית וכל סיעותיה ופלגיה מחוברים לחזון הזה במידה כזו או אחרת. ומי שרואה בציונות הדתית את הכוח הציבורי האחראי לבניית הקומה השנייה של תהליך שיבת ציון, לא יכול שלא להבין שאם הכוח המוביל בשלב השני של התחייה מפוצל, מפורד ומסוכסך בינו לבין עצמו, התוצאה ניכרת גם במעגל הרחב יותר, הכלל לאומי, בצורה של מחלוקות, שנאות ומלחמת אחים פוליטיות בלתי נגמרת.

שלושת הדגלים המקוריים של הציונות הדתית התפצלו. ניתן להצדיק, לנמק ולבסס את הפיצול הזה ואפשר גם לטהר אותו בק"ן טעמים. כל סיעה יכולה להסביר בקלות מה חסר ברעותיה ומדוע היא חייבת לשמור על ייחודה, לא לשתף עמן פעולה ואף לשלול אותן. אבל זו חוכמה קלה. קלה מידי. לכל אחד מהדגלים האלה חשיבות גדולה אבל בסופו של דבר הוא לא יוכל למלא את תפקידו בלי להתכלל עם דגלים האחרים. רק כך יוכל האור המקורי לסכוך ולשרות על המכלול, להתגלות במלוא הדרו ולמלא את תפקידו ההיסטורי. ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת; כך גם כל בני הציונות הדתית.