יום שישי, 16 באוקטובר 2020

הכרזת העצמאות של בנט

השחרור מהליכוד אינו חבירה לשמאל. הוא נועד לפתוח לבנט אפשרויות חדשות לתימרונים פוליטיים 

בס"ד

כ"ח בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כבר מתגובותיהם לסקרים המחמיאים של נפתלי בנט וימינה היה אפשר לשער שנתניהו והליכוד אינם מבינים את האתגר שניצב בפניהם, ושכמו אותם גנראלים וותיקים גם הם מתארגנים למלחמה שעברה. נכון שלמעלה מעשרים המנדטים שימינה מקבלת כרגע בסקרים יכולים בקלות להתנדף ברגע האמת, ונכון שבכול מערכות הבחירות האחרונות הצליח הליכוד לשתות את הקולות לסרוגים ברגע האחרון, אבל זה היה נכון למלחמות שעברו. הסיטואציה הפוליטית העכשווית שונה לחלוטין, והנחמה של הליכוד שמה שהיה הוא שיהיה עלולה להתברר כאשליה כואבת שתעלה לו במחיר השלטון.

מה שהיה בגדר השערה הובהר השבוע לחלוטין. תגובת הליכוד ונתניהו להצטרפות של חלק מימינה להצבעת האי האמון של יאיר לפיד הוכיחה שהם אכן מתארגנים למלחמות עבר ומשתמשים בתחמושת חלודה ומיושנת. הזעקות כאילו ימינה מפרקת את גוש הימין והולכת עם לפיד והשמאל היו ניסיון פתטי להפעיל עליה לחץ כדי להחזיר אותה למתווה הישן, אל תחת כנפי הליכוד וחסותו. אבל אין כבר גוש ימין. נתניהו פרק אותו, וכולם יודעים זאת. הוא זרק בציניות ובלי להניד עפעף את ימינה אל מחוץ לקואליציה, אף שהנאמנות שלה לגוש ולנתניהו לאורך כל הדרך אפשרה לו את ניצחונו הפוליטי במערכת הבחירות השלישי. עכשיו הוא בא בטענות. בינתיים זה הוא, ולא בנט, שהולך עם השמאל לקואליציה ואף עושה עמו רוטציה.  

השבוע סוף סוף השתחרר הציבור הסרוג מהפטרונות של נתניהו והליכוד ויצא לדרך עצמאית. התגובה האמורה של הליכוד מעידה שהמפלגה טרם עיכלה זאת. זה שנות דור שהציבור הסרוג חוסה תחת כנפי נתניהו והליכוד, ומקבל תמורת זאת שתיית קולות, זלזול, אי עמידה בהבטחות והותרה מחוץ לקואליציה בכל הזדמנות. לא עוד. הפעם האחרונה הייתה פעם אחת יותר מידי. אמנם גם לראשי המפלגות הסרוגות יש חלק באחריות להותרת ימינה מחוץ לקואליציה נוכח התנהלותם השערורייתית במערכות הבחירות האחרונות, אבל אסור לשכוח שנתניהו לא החמיץ את ההזדמנות. הוא השאיר את ימינה מחוץ לקואליציה במטרה ליבש אותה, ומופתע עכשיו לגלות שהיא הפכה את המצב שניכפה עליה למנוף לשחרור מכפיפות הקומה ההיסטורית של הכיפות הסרוגות כלפי נתניהו. סוף סוף מעמיד הציבור הסרוג חלופה כלל ישראלית לליכוד בהנהגת המדינה.

בנט השכיל להפוך את הצעת אי האמון של יאיר לפיד לקונסטרוקטיבית באמת מבחינתו. הוא הפך אותה ממש למניפסט שחרור. הוא יכול היה להתחמק, אולי להימנע, אבל הוא עט על ההזדמנות בשתי ידיו וניצל אותה לשם הוכחה שכוונותיו רציניות. הוא הצהיר באמצעותה שאין יותר מחויבות של ימינה לליכוד. הברית ההיסטורית של הכיפות הסרוגות עם הליכוד הסתיימה. הכיפות הסרוגות עומדות בפני עצמן ופניהן מופנות לכלל ישראל, עם אג'נדה ואידאולוגיה משלהן, ואם שיקולים פוליטיים עצמאיים. זר פרחים לנתניהו.

בנט פעל בתבונה רבה גם מול לפיד, שגם הוא מוטרד מאוד מהנסיקה של ימינה. לפיד לא העלה בדעתו שבנט יצטרף לאי האמון. הוא התכוון להביך את בנט ולהראות למצביעי המרכז-שמאל שמביעים בעת האחרונה אמון בבנט, שיריבו לא מסוגל להשתחרר מנתניהו, ושהוא משמש כקבלן משנה שלו להעברת קולות מהשמאל. אבל בנט הרים את הכפפה והוכיח גם בחזית הזאת, כמו מול הליכוד, שהוא לא מקובע לכללים ומסוגל לשנות את שדה הקרב עצמו. ההצטרפות שלו לאי האמון של לפיד, שלא הייתה לו כמובן שום משמעות מעשית, הפכה אותו לקונסטרוקטיבי מאוד מבחינת בנט גם מול לפיד. היא אפשרה לבנט להוכיח למצביעי המרכז-שמאל שהוא באמת לא עובד אצל נתניהו. על כך מגיע זר פרחים ללפיד.

זעקות השבר שנשמעו מכיוון הליכוד כנגד בנט וימינה עשויות לפעול כנגדו כבומרנג. אירוע שולי יחסית, שהליכוד יכול היה להתעלם ממנו, הפך לאירוע מכונן. בזכות תגובת הליכוד יודעים היום כולם, במיוחד בגוש המרכז-שמאל, שהם יכולים לבטוח בבנט; הוא כבר עצמאי ולא מחויב לנתניהו.

השחרור מהליכוד ומנתניהו אינו בשום אופן חבירה לשמאל. רחוק מכך. הוא נועד לפתוח עבור בנט אפשרויות חדשות לתמרונים פוליטיים יצירתיים, והשבוע הוא הוכיח שהוא מעז למצות אותן. אין לו בעיה לחרוג מהכללים, לצאת מהקווים והמשבצות ששרטטו עברו אחרים, ולשחק את הקלפים הפוליטיים שבידו בחופשיות. בכך מעצב בנט את הזירה הפוליטית מחדש, קובע גבולות גזרה חדשים ומצהיר בלי למצמץ שהוא מוכן ללכת על כל הקופה. שדה הקרב משתנה. מערכת הבחירות הבאה, בוודאי אם היא תתקיים עדיין בצל משבר המגיפה, לא תדמה לאלה שהכרנו. קווי המתאר שלה עשויים להיות שונים לחלוטין. לא בטוח שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.  


 

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

העולם החרדי הולך ומסיים את תפקידו

המגיפה הנוכחית עומדת לחולל שינויים משמעותיים בחלק גדול מהעולם החרדי. הוא לא יוכל להימלט מחשבון הנפש המתבקש. הוא כנראה יישאר חרדי באופיו אבל יהיה חייב למצוא את הדרך להתחדש ולהשתלב בהוויה הישראלית הנוכחית. אט אט ילך ויתברר שתפקידו ההיסטורי של העולם החרדי הפך למיותר, פשוט משום שהוא מולא בהצלחה. בזכותו יש לציונות לאן לחזור ומהיכן להתחדש.

בס"ד

כ"א בתשרי, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

כדי לנסות להעריך מה המגיפה מחוללת בעולם החרדי בכלל ובחלקו החסידי בפרט, צריך להבין את התפקיד החשוב שהוא ממלא בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון. ממבט שטחי נראה שהיהדות החרדית רק צופה בו מהצד ולא ממלאת בו תפקיד כלל, אך למעשה יש לה תפקיד מפתח בתהליך, גם אם פסיבי, והוא לא יוכל להגיע לתכליתו בלעדיה.

תהליך שיבתו של עם ישראל לארצו ולעצמו הוא מסע ארוך, מורכב ומסובך, צעד מהפכני בהיסטוריה. באשר לכל מסע, גם של האדם הפרטי, אנו מאחלים שיפתח ברגל ימין. אבל למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין המובילה, רגל שמאל היא החשובה יותר. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. כל עוד לא הובטח שרגל ימין הגיעה לחוף מבטחים אסור לרגל שמאל להתרומם ולהצטרף אליה.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו ולכן גם לא במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנות תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, ביטחוניים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל, והופעתה מהווה קפיצה במדרגת החיים הישראליים. גדלות לעומת קטנות.

 רגל ימין, הציונות, התחילה את המהלך המורכב וכל עוד הוא לא הסתיים בהצלחה והשלים את יעדיו מותיר הגוף הלאומי גם בסיס יציב כלשהו מאחור. הציונות יצאה מן היהדות המסורתית וממנה מקורות האנרגיה והתנופה שלה. כל עוד היא לא תמצא את הדרך לשוב למקורותיה, אמנם בפנים חדשות ומאירות יותר, היא תמשיך להתקשות בהשלמת המהלך, בדיוק כפי שאנו רואים בימינו. בכדי שיהיה לאן לחזור ומהיכן להתחדש, צריך גורם שישמר את נקודת המוצא ואת התוכן המקורי.

 זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד לא אטרקטיבי וכפוי טובה. לתהילה זוכה רגל ימין. היא הדינמית, הנועזת, המחדשת והנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את שיבת ציון הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור מבחינת רוחנית כדי שהתהליך יושלם. כל עוד לא נוצרה כאן תרבות יהודית אמונית אותנטית, נאורה, בריאה, יציבה ומאוזנת – תפקידו של העולם החרדי, רגל שמאל, הוא להיוותר מאחור, שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי ומנוכר.

על התפקיד החיוני הזה היהדות החרדית משלמת מחיר כבד. הוא מחייב הסתגרות ביחס לכול התחדשות וחידושים: המדע המודרני, ההשכלה, הקדמה, הציונות, המדינה שהיא הקימה ואפילו הסתייגות מארץ ישראל. להסתגרות הזו יש מחיר ועם כל ערכו איכותו ויתרונותיו של העולם החרדי, כולנו מודעים גם לעיוותים הרבים שלמרבה הצער קיימים בו, שלא כאן המקום לפרטם. עיוותים אנושיים-מוסריים, וגם תורניים. לא זו תורת החיים שאמורה לצמוח ולפרוח עם שיבת העם לארצו. לא זו תורת ארץ ישראל, תורת הגאולה, תורת האחריות הציבורית הישראלית וחיי האומה.

 אחד העיוותים שנוצרו בעולם החרדי בכלל ובחסידי בפרט הוא שהקהילתיות, שהיא מיסודות היהדות, הפכה אצלם לחזות הכול. ועצם קיומו מותנה בה. הצורך להסתגר הפך את הקהילתיות שלו – שיש בה כמובן הרבה צדדים יפים וחיוביים, אבל גם לא מעט צדדים מדכאים, חונקים ומנוונים – לנשמת חייו, בבחינת ייהרג ובל יעבור. הקהילתיות הזו, שאפשרה את הישרדותה של היהדות בגלות, הפכה עם החזרה לארץ לחרב פיפיות. בגלות היא סיפקה את ה"יחד" ההכרחי ושימשה כתחליף חיוני לכלל ישראליות; בגאולה היא מהוה מחסום מפניה. 

 המגיפה הנוכחית חושפת עיוותים רבים וסתירות רבות בחברה הישראלית. היא מאיצה תהליכים שבזמנים רגילים היו יכולים להימשך עשרות שנים ומבשילה אותם בטמפרטורה גבוהה בחודשים מעטים. היא חושפת גם את העיוותים של היהדות החרדית, ובראשם את הקהילתיות המאפיינת אותו, שהפכה אצלה מסם חיים לסם מוות.

 המגיפה הנוכחית עומדת לחולל שינויים משמעותיים בחלק גדול מהעולם החרדי. הוא לא יוכל להימלט מחשבון הנפש המתבקש. הוא כנראה יישאר חרדי באופיו אבל יהיה חייב למצוא את הדרך להתחדש ולהשתלב בהוויה הישראלית הנוכחית. רגל שמאל כבר לא יכולה שלא להתרומם ולהצטרף לרגל ימין, וזה עצמו האות שהציונות כבר מצאה את הדרך לשוב למקורותיה בתורת ישראל ושתורת ארץ ישראל כבר התחילה להופיע באומה. אט אט ילך ויתברר שתפקידו ההיסטורי של העולם החרדי הפך למיותר, פשוט משום שהוא מולא בהצלחה. בזכותו יש לציונות לאן לחזור ומהיכן להתחדש.

 (פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

 

 

יום שבת, 3 באוקטובר 2020

באין חזון יפרע עם

 "הקב"ה מקדים רפואה למכה" מלמדים אותנו חז"ל. המכה באה בשביל הרפואה. יש כיוון, מגמה ותכלית להיסטוריה והשלב הבא שלה הוא הרפואה, אלא שהוא לא יכול לצאת אל הפועל בלי המכה. הנגיף רק חושף את היעדר החזון המשותף בחברה הישראלית, שמתבטא בסתירות במחלוקות ובבעיות הפנימיות, שעתה רק עולות על פני השטח. את קצה האור של הופעת הרפואה ניתן היה לראות בעת האחרונה בשתי תופעות. 


בס"ד

ט"ו בתשרי, תשפ"א

(פורסם בערב השבת והחג ב"מקור ראשון")

אי אפשר להגדיר את מלחמת הכול בכול בו המתחוללת כיום בחברה הישראלית אלא כקריסת מערכות. במקום לשתף פעולה, הכוחות המרכזיים בחברה נאבקים אלה באלה עד כלות, וכמו שייטת אוניות טיטניק הנעה בעיוורון אל כיליונה אינם מסוגלים לעצור את ההתנגשות הצפויה להם מראש. אף שהעומדים בראש יכולים להבין את גודל האסון המתרגש ובא, הרי ממש כמו בטרגדיה יוונית, הם לא מצליחים לסטות כהוא זה מהתפקיד המיועד להם מראש במחזה.  

הכאוס ניכר במערכת היחסים שבין הליכוד לכחול לבן, שבמקום להתאחד נוכח המגיפה מעדיפים להתקוטט, לריב, לנטרל זו את זו, ולתקוע מקלות במאמץ הלאומי. אף שכול בר דעת מבין וגם הסקרים מוכיחים שהמאבקים ביניהן יפגעו בהם אנושות, ציבורית ופוליטית, הן אינן מצליחות לחרוג מההתנהלות הקטנונית והבלתי אחראית הזו. נוכח זאת היינו יכולים לצפות מהיועץ המשפטי לנהוג כמבוגר אחראי, אבל גם הוא מוכיח שוב ושוב שאינו יודע את מקומו, מוסיף לעצמו עוד ועוד סמכויות ומגביר את הבוקה והמבולקה.

כוכבים נוספים במחזה הם מפגיני בלפור, שחוסר האחריות הציבורית שלהם כל כך בוטה ומופקר, עד שעולה חשד שהתנהלותם מכוונת מלכתחילה כדי להרבות את האנרכיה והכאוס. גם בציבור הרחב ניכר חוסר אחריות, והתביעות הפרטיות נושאת ראש. ארגוני עובדים ומעסיקים וקבוצות לחץ מנסים לסחוט את הלימון עד תום, ואזרחים רבים מידי אינם מבינים את חומרת המצב ומזלזלים בהוראות הבריאות בריש גלי. כל אחד מהכוחות הללו רואה את האינטרסים שלו בלבד ואת הצדק שלו בלבד, ושום הגיון או כוח בעולם לא יצליחו לשכנע אותו לנהוג אחרת. משום מקום לא מסתמנת כרגע הופעת גורם מאחד או מבוגר אחראי שמסוגל לעצור את הדינמיקה ההרסנית הזאת, שבה כל הכוחות חותרים במלוא עוצמתם להתנגשות שתביא לכיליונם שלהם עצמם ושל החברה כולה. טרגדיה יוונית של ממש.

אלא שהטרגדיה היא פרי הרוח היוונית והמחשבה המערבית שהתפתחה ממנה, שרואות בהיסטוריה מאבק עיור וחסר תכלית המובל על ידי גחמותיהם של אלים או בני האדם, שנגזר עליהם מראש להביא את סופם במו ידיהם. המחשבה הישראלית, במובן המקורי של המושג, לא יודעת את הטרגדיה. היא יודעת שגם אם הבירה דולקת, יש לה בעל הבית, שהוא שולט בגובה הלהבות ושיש תכלית לדליקה.

"הקב"ה מקדים רפואה למכה" מלמדים אותנו חז"ל. המכה באה בשביל הרפואה. יש כיוון, מגמה ותכלית להיסטוריה והשלב הבא שלה הוא הרפואה, אלא שהוא לא יכול לצאת אל הפועל בלי המכה. שהרי ברור שהבעיה העיקרית שלנו איננה עם הנגיף אלא עם עצמנו בלבד; הנגיף רק חושף את היעדר החזון המשותף בחברה הישראלית, שמתבטא בסתירות במחלוקות ובבעיות הפנימיות, שעתה רק עולות על פני השטח.  באין חזון יפרע עם.

את קצה האור של הופעת הרפואה ניתן היה לראות בעת האחרונה בשתי תופעות. האחת, תמונת המסך המפוצל של מוצאי שבת, ערב יום הכיפורים, כשראינו את הכותל המערבי ריק כמעט לחלוטין, ולעומתו את רחוב בלפור מפוצץ ממפגינים מתלהמים. זה היה שידור חי של מעמד חילופי המשמרות בחברה הישראלית. צאצאיהם הסוציו-פוליטיים של מייסדי המדינה, מזלזלים ובועטים בה וכבר לא מסוגלים לגלות סולידריות ואחריות לאומית. מבחינתם אם המדינה לא תלך בדרכם, היא יכולה ללכת. מנגד, התגלה שדווקא המסורתיים, הדתיים, ורוב החרדים, שלא הובילו  את מהלך ייסוד המדינה אלא רק הצטרפו אליו, הפנימו את ערכי הממלכתיות והאחריות הציבורית והלאומית ועכשיו הם שנושאים אותם. כבמרוץ שליחים הועבר במעמד זה מקל השליחים מישראל המייסדת לישראל היהודית.

להתפתחות זו יש גם ביטוי פוליטי מובהק. כישלונם הבולט של הליכוד ושל כחול לבן בהנהגת המאבק בנגיף מתבטא היטב בסקרים ומעלה אופציה חדשה להנהגת המדינה.

ראשי ימינה  משכילים לשלב ביקורת בונה ועניינית על מחדלי ההנהגה עם ממלכתיות ואחריות לאומית, והציבור רוחש להם אמון. נכון שהסקרים המחמיאים עלולים לצנוח במהרה, אבל הם גם עשויים לנסוק לשיאים חדשים. הרי כבר למדנו שהנגיף הזה בלתי צפוי. הסקרים האלה מגלים שנפרץ מחסום מנטלי ואידאולוגי משמעותי ושרבים במרכז-שמאל, ואפילו אנשי "רק לא ביבי" בשמאל הקשה עצמו, מבינים שימינה היא הכוח הפוליטי הריאלי היחיד שיכול להביא לחילופי השלטון בישראל.

רבים משווים את יום הכיפורים הזה למלחמת יום הכיפורים ההיא שהביאה להדחתה של ההנהגה ההיסטורית של השמאל ולתחילתו של עידן פוליטי חדש, עידן הימין. בהחלט ייתכן שבעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים הנוכחית, יתבע הציבור מהנהגת הימין לשלם את מחיר כישלונה, ויעלה לשלטון הנהגה אמונית.

אם הליכוד וכחול לבן לא יתעשתו במהרה ולא יתחילו לגלות אחריות ולשתף פעולה, התוצאה המתבקשת תהיה התפרקות הקואליציה הנוכחית והליכה לבחירות חדשות עדיין בצל הנגיף, דבר שעשוי להביא לתחילתו של עידן חדש שבו ישראל אמנם לא תהיה דתית אבל תהייה הרבה יותר יהודית.