האם יחימוביץ תצטרף לברית?

אם הציר לפיד-בנט לא יתערער ונתניהו לא ייכנע לו, הקלפים יהיו בידי יחימוביץ. היא תוכל לכפות בחירות חדשות שעשויות לחולל רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. מאמר פוליטי

 

בס"ד

אני מודה שהמאמר שלפניכם הוא בבחינת ספקולציה, אבל האפשרויות שנפתחות בפוליטיקה הישראלית מרתקות ומעוררות את הדימיון.

מצב המגעים הפוליטיים כרגע, כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, הוא שהציר בנט-לפיד עומד מול הציר נתניהו-ליברמן, ובינתיים איננו נשבר. האפשרויות העומדות בפני נתניהו הן צירוף "הצמד הסורר" וקבלת סדר היום שלו – קואליציה חברתית – השפלה שנתניהו מאד לא אוהב, או לחילופין, צירוף החרדים, מה שייעשה כנראה בשבוע הקרוב, תוך הימור כפול: או שהברית של לפיד ובנט תקרוס, ואחד מהם (סביר יותר שבנט) יצטרף לקואליציה, או שיחימוביץ תישבר ותעשה זאת.

בהנחה שהברית תישמר, המסקנה המפתיעה היא שהקלפים הם, דווקא, בידי יחימוביץ. אבל מלבד הבטחת קואליציה (מאד לא יציבה) לנתניהו, יחימוביץ יכולה גם לבחור בכיוון שונה: היא יכולה להצטרף לברית של בנט ולפיד ולכפות בחירות חדשות.

ליחימוביץ ישנן כמה סיבות טובות לכך. כידוע היא מאוכזבת מתוצאות הבחירות, והאפשרות לסיבוב שני ודאי קורצת לה. היא אפילו יכולה "לצאת גדולה" כמי שכפתה בחירות חדשות. אבל עוד הרבה יותר מכך.

אם תצטרף יחימוביץ לברית ותיכפה בחירות חדשות, תיווצר סיטואציה מהפכנית בפוליטיקה הישראלית, שבלי ספק תדבר אל ליבה. הציר החברתי לפיד-שלי-בנט יעמוד מול הציר המדיני נתניהו-ליברמן. צעירים מול ותיקים. פוליטיקה חדשה מול פוליטיקה ישנה.

אין לשלול את האפשרות ששלושתם ילכו יחד בבחירות החדשות, לא במובן של איחוד רשימות כמובן, אלא במובן של תעמולת בחירות משותפת תוך התחייבות להקמת "ממשלה חברתית" משותפת אחרי הבחירות. הנוסח יכול להיות משהו מעין "בחרו רק באחד מאיתנו ותנו לנו את הכוח להביא לשינוי חברתי". משהו מעין טריאומווירט חברתי בהנהגת המדינה.

בנסיבות כאלה "התנועה" של לבני ומופז ימחקו כנראה. מרץ תוסיף מנדט. הליכוד- ביתנו יספוג מכה לא קטנה. להערכתי כל אחד מהטריאומווירט יעלה במספר המנדטים שלו. כרגע הם מונים יחד 46 מנדטים. מופז ולבני – 8 יחד. חסרים 6-7 שיכולים להגיע מהליכוד. במוביליות הפוליטית של השנים האחרונות הדבר איננו בלתי אפשרי.

שלושתם יכולים לצאת נשכרים מהמהלך. יחימוביץ כבר מזמן מעדיפה את פתרון הבעיות החברתיות על התהליך המדיני. במהלך כזה היא יכולה לחזור לתחייה ולמרכז העניינים. גם לפיד ממוקד באוריינטציה חברתית, משימתו הראשונה היא ממשלה בלי חרדים, ותחושתו היא שהוא יכול לעלות במספר המנדטים. בנט בכלל יצא נשכר, לא רק במה שהוא יהיה חלק מרכזי מהטריאומווירט, ולא רק בפריצה נחשונית של הציבור הדתי-לאומי שהיה עד עתה שולי ומגזרי אל תוך מרכז הציבוריות הישראלית, אלא בעיקר בעניין המדיני: מהלך כזה מרחיק סכנה מדינית לא באמצעות ניצחון של ימין על שמאל, אלא באמצעות הורדת הנושא מלכתחילה מסדר היום. מה עוד שהליכוד-ביתנו ימצא עצמו כאופוזיציה ימינית.

זו תהיה רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. קשה להעריך שצוותי החשיבה של בנט ולפיד לא ראו אפשרות כזו. אם בימים הקרובים נתבשר על מגעים בין לפיד ובנט לבין יחימוביץ, לא בלתי אפשרי שזהו פשרם.

זוהי ספקולציה בלבד, כאמור, אבל היא מעידה שבנט תמרן בחכמה מעמדת "רק לא הבית היהודי" בקואליציה, לעמדה בה יש בפניו לפחות 3 אפשרויות טובות. נתניהו – שבוודאי רואה גם את התרחיש הזה לנגד עיניו – נמצא בלחץ עצום. המשך סירובו להיכנע ללפיד-בנט עשוי להביא לחבירתם עם יחימוביץ. נראה לי שבוחרי הבית היהודי שקצת לחוצים מידי, יכולים להירגע. תנו לבנט לעבוד ולנתניהו להיות זה שמזיע. 

 

      

אל הציפור(ה)

העובדה שציפי לבני הצטרפה ראשונה לקואליציה יכולה לתת לנו אינדיקציה ברורה לאן פניו של נתניהו. מאמר פוליטי

בס"ד

עתה, עם הצטרפותה של לבני לקואליציה, כולנו יכולים להצטרף לביאליק בשירו המפורסם "אל הציפור": "שלום רב שובך, צפורה נחמדת...אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה...זמרי, ספרי, צפורי היקרה..".

לא שלציפי לבני כשלעצמה ישנה איזו בשורה חשובה, ולא שעצם הצטרפותה לקואליציה היתה בלתי צפויה, אבל העובדה שהיא עשתה זאת ראשונה, בהחלט מהווה בשורה משמעותית. היא תוכל לפענח עבורנו את "חידת נתניהו"; האם פניו ל"קואליציית תהליך מדיני" או דווקא להמשך "הבונקר" המדיני. ציפי לבני יכולה אמנם לשמש את נתניהו כגורם משמעותי בממשלת תהליך מדיני, אבל גם, שלא בטובתה, כעלה תאנה מצוין בממשלת ימין-חרדים.

לפני הצטרפותה (נקווה שנוכל לומר – לכידתה) של הציפור, ממשלת ימין-חרדים עם "השותפים הטבעיים" כפי שעדיין נהוג לכנותם, היתה אופציה כמעט בלתי אפשרית עבור נתניהו. לא בגלל שבנט חבר ללפיד, וגם לא רק מכיוון שהיא היתה צרה מידי (62 ח"כים, כולל מופז), אלא בעיקר מכיוון שכראש ממשלת בונקר מדיני שכזו הוא לא היה יכול לקבל – לדעתו – את פניו של אובמה וגם לא להראות את פניו בעולם.

ציפי לבני היתה מתקשה להצדיק הצטרפות לקואליציית ימין-חרדים אילו היא היתה מגיעה אליה אחרונה (יש גבול לצביעות). עכשיו, אם אין פניו של נתניהו לתהליך מדיני, הוא יכול לצרף בשלב הקרוב את החרדים לקואליציה (אחרי מופז, אבל מי סופר אותו). לפיד ("לא אצטלם עם ש"ס") יאלץ להישאר בחוץ (נתניהו ישמח לתת לו להתייבש ולהתאדות), ובנט לא יוכל לעמוד מול הלחץ הציבורי והלחץ מתוך מפלגתו ויצטרף גם הוא לקואליציה. אדרבא, הוא יוכל אפילו להצטרף בשמחה, הן מכיוון שהוא (ולא לפיד) יהיה זה שיוכל להיות נציגו של הציבור הרחב בפתרון שאלת "השוויון בנטל", תפקיד שהוא גם טבעי לו וגם מבטיח; אבל גם, ובעיקר, בגלל הוודאות שתהליך מדיני רציני לא צפוי להיוולד מממשלה כזו. ציפי לבני, שלא כמו אותם יקירי ירושלים שהיו בודקים מראש עם מי הם הולכים לסעוד, תמצא עצמה כעלה תאנה. לא רק שהיא לא תתקוף את נתניהו מהאופוזיציה אלא שהוא גם ייתן לה לפטפט את עצמה לדעת עם אבו מאזן, להצטלם איתו בכל פוזה אפשרית ולדבר על "תהליך" בכל טרקליני תבל.

אם, לעומת זאת, יבחר נתניהו לקבל את האולטימטום של לפיד, להותיר את החרדים בחוץ, ולצרף ללבני ומופז את לפיד ובנט (69 ח"כים), משמע שהוא מתכוון ללכת לתהליך מדיני. זה גם יסביר היטב את התנכרותו ל"בית היהודי" לפני ואחרי הבחירות, דבר שלא סביר להניח שנובע מסיבות אישיות. נכון שמלכתחילה היה נתניהו מעדיף את החרדים במקום בנט לצורך "קואליציית תהליך מדיני", אבל האולטימטום של לפיד מחייב אותו לפשרה. בנט, בלית ברירה, ישמש לו במקרה כזה פקק זמני עד הבשלת התהליך המדיני (כמו ששימשה המפד"ל לשרון לפני ההתנתקות). אם וכאשר, ימצא נתניהו לבנט מחליף; אולי אפילו יהיו אלה החרדים, אחרי שסוגיית השוויון בנטל תימצא בינתיים את פתרונה, ולפיד יוריד את התנגדותו לצירופם.

   

רק לא הבית היהודי

לא משקעי עבר ולא שיקולים אישיים עומדים ברקע התנכרותו של נתניהו לבנט, אלא כוונתו להקים "קואליציית מהלך מדיני". מאמר פוליטי

 בס"ד

הקשיים בהרכבת הקואליציה מעידים בברור על הנושא המרכזי סביבו מנסה נתניהו לבנות אותה – הנושא המדיני. לא משקעים מן העבר, לא פסילה אישית וכמובן לא העדפותיה של שרה אשתו, עומדים ברקע של יחסו של נתניהו לבנט. הקמפיין כנגד הבית היהודי ערב הבחירות והניכור שמפגין כלפיו נתניהו לאחריהן, מעידים על עובדה אחת ברורה: נתניהו רוצה את כולם בקואליציה – מלבד את הבית היהודי. זה איננו עניין אישי אלא פרי החלטה מדינית אסטרטגית של נתניהו ללכת בקדנציה הקרובה על מהלך מדיני.

נתניהו מחפש "קואליציית מהלך מדיני" ומבחינתו "הבית היהודי" איננו יכול להשתלב במהלך כזה. לכן הקואליציה המועדפת עליו היא: הליכוד-ביתנו, החרדים, לפיד, לבני ומופז – קואליציה נוחה לתהליך מדיני. לחרדים זקוק נתניהו לא בגלל הבטחות קודמות, נטיות לב או "שותפות טבעית"; הוא זקוק להם בכדי שלא יצטרך להישען על השמאל בלבד, דבר שיהיה בעייתי מבחינתו משלוש סיבות: הוא לא רוצה להיות "שבוי" בידי השמאל; הוא רוצה לצמצם התנגדות פנימית בתוך הליכוד-ביתנו; והוא זקוק להם כעלה תאנה למהלך המדיני. ביקור אובמה, כפי שאסביר בהמשך, והכנסתה של לבני לקואליציה מחזקים פרשנות כזו.

קואליציית שוויון בנטל

הבעיה היחידה של נתניהו היא לפיד אותו מעניין רק דבר אחד – קואליציה בלי חרדים. זהו השטר הראשון שהוא חש חובה לפרוע לבוחריו, והוא חשוב לו, סמלית, אפילו לו היו מקבלים החרדים את כל דרישותיו. מבחינתו זהו תנאי כמעט מוחלט. בהמשך, כמובן, מתכוון לפיד לפרוע את השטר העיקרי – גיוס החרדים. לפיד אם כן, בניגוד לנתניהו, רוצה קודם כל ב"קואליציית שוויון בנטל".

האינטרס של לפיד ב"ברית" עם בנט ברורה: הוא תוקע טריז בין בנט והחרדים ובכך הוא מטרפד את "ברירת המחדל" של נתניהו – קואליציית ימין-חרדים – ומחייב אותו להותיר אותם בחוץ. לפיד רוצה את בנט בקואליציה כדי שש"ס תישאר בחוץ. הוא צריך את בנט גם מסיבה נוספת: חזית והסכמה רחבה יותר מול החרדים.

גם האינטרס של הבית היהודי בברית עם לפיד ברור: רק באמצעותה הוא יכול להבטיח את מקומו בקואליציה ורק ב"קואליציית שוויון בנטל" הוא יכול להיות שותף מלא. החבירה ללפיד נועדה לכפות על נתניהו "קואליציית שוויון בנטל" במקום "קואליציית מהלך מדיני". ועוד: האוריינטציה של בנט איננה מגזרית אלא כלל-ישראלית וגוש עם החרדים עומד בסתירה לכך, מה עוד שנתניהו יקים קואליציית ימין-חרדים רק כברירת מחדל, כאמור.  

חשוב לשים לב שהברית בנט-לפיד איננה סימטרית. בעוד ש"הבית היהודי" זקוק ללפיד כשלעצמו, לפיד איננו זקוק ל"בית היהודי" כשלעצמו אלא בעיקר לשם הוצאת החרדים. אם תימצא דרך להיפטר מהחרדים באופן אחר, לא תהיה ללפיד מניעה להתכחש לברית. ועוד: ללפיד אין בעיה שגם הנושא המדיני – מלבד השוויון בנטל – יקודם בקואליציה; אדרבה. לבנט (מבחינת נתניהו) אין אופציה כזו. מצבו של הבית היהודי, אם כן, איננו מזהיר.

ביקור אובמה

 

ביקור אובמה משמעותי להבנת המגעים הקואליציוניים. הוא מבהיר לאן פניו של נתניהו. אובמה לא מגיע על מנת לשתות קפה ולהחליף דעות. אם הוא מגיע, הרי זה על מנת לסגור את מה שהוסכם כבר מקודם. כמו כל סוחר טוב הוא בא לתת ולקבל. הוא ייתן לנתניהו גיבוי לתקיפה באירן (או אולי אפילו את התקיפה עצמה בכוחות אמריקאיים) ויקבל הסכם מדיני. נתניהו כנראה התכוון למה שאמר: מדינה פלשתינאית מפורזת וכדומה. יש לו, לצורך הרגעת מצפונו, תירוץ טוב לכניעה המדינית – הגרעין האיראני. מלבד זאת הוא כמובן מאמין שיוכל לעצב את המדינה הפלשתינאית לפי תנאיו. אשרי המאמין.

נתניהו לא ייתן ליחימוביץ את תיק האוצר בכדי שתהרוס את הישגיו הכלכליים, והיא, מצידה, לא תוכל להיכנס על פחות מזה. העיכוב בהקמת הקואליציה נובע מרצונו של נתניהו להוריד את לפיד מהעץ של "בלי חרדים", אבל ללפיד אין כרגע סיבה לוותר. כאן פחות או יותר תקועים היום המגעים הקואליציוניים.

האפשרות הסבירה שנותרה לנתניהו היא קואליציה עם לפיד, בנט, לבני ומופז, בדיוק במתווה שעשה שרון לקראת ההתנתקות: הכנסת הבית היהודי לקואליציה עד שהמהלך המדיני יבשיל ואז, אם וכאשר, לחפש לו מחליף. זוהי פשרה הן מצד נתניהו והן מצד הבית היהודי, שכבר הודיע שלא ישלול שיחות כשלעצמן. למרבה הפרדוקס, ככל שיקודם פיתרון לסוגיית גיוס החרדים, יפחת הצורך של לפיד ונתניהו בהשארתו של הבית היהודי בקואליציה; החרדים יוכלו להיכנס במקומו.

סירוב של הבית היהודי להיכנס לקואליציה שכזו יפתח בפני נתניהו את האפשרות לקואליציית שמאל: מרץ (או חלקים-פורשים מ"העבודה") במקום בנט. הם ישמחו לקדם תהליך מדיני. את ההתנגדות שתתעורר במפלגתו הוא יוכל לטרפד על ידי האיום (האמיתי) שהאלטרנטיבה היחידה היא בחירות חדשות.

כבר לא "שותפים טבעיים"

נתניהו מבין היטב את ההבדל בין ציונות של קיום לציונות של יעוד, והוא, נתניהו, שייך לראשונה לא לאחרונה. ככזה, גוש המרכז-שמאל הוא מבחינתן שותף הרבה יותר טבעי מאשר בנט ו"הבית היהודי". מאמר אידיאולוגי.

בס"ד                                                                                           

כשיתרו חובר למשה, כפי שמסופר בפרשת יתרו, הוא מזהה מיד שיציאתו של עם ישראל ממצרים היא תהליך היסטורי אמיתי ושורשי; תהליך אלוקי ולא סתם טרנד חולף. יתרו, שהיה לדברי חז"ל מחפש רוחני ותיק ומנוסה, יודע בדיוק מהו הסימן המובהק לתהליך אלוקי: "כי בדבר אשר זדו עליהם". לא רק שהיריב או האויב שלך בונה אותך על ידי התנגדותו, אלא שהתנגדותו עצמה הופכת לקבורתו. דווקא באיכות הדיאלקטית של התהליך ניכרת טביעת אצבעותיו של ריבון העולמים.

כבר עמדתי כאן בעבר הקרוב על הזכויות המגיעות לשמאל הישראלי על נסיקתו של "הבית היהודי". רצח האופי שביצעו השמאל והתקשורת בציבור האמוני במשך שנות דור, בידל אותו כמוצר ייחודי בפוליטיקה הישראלית. חשוב מכך, מתקפת השמאל גיבשה אותו והכריחה אותו לפתח תודעה עצמאית כציבור המיועד להוביל את המשך התהליך של התחייה הלאומית.

תגובתו של בנט לקמפיין המכוער והשקרי של "הליכוד-ביתנו" כנגד "הבית היהודי" היתה: זה הרי בדיוק מה שעשה לך השמאל, נתניהו. אמת, זה בדיוק אותו רצח אופי שיקרי, אבל חשוב גם להבין שהוא נובע בדיוק מאותן סיבות.

השמאל זיהה במתנחלים ובנתניהו – כשעוד היו "שותפים טבעיים" – כוחות חדשים שעולים בחברה הישראלית ומסכנים את ההגמוניה שלהם, ולכן תקף. הוא הדין במתקפת נתניהו על בנט.

נתניהו מבין היטב את ההבדל בין ציונות של קיום לציונות של יעוד, הבדל עליו עמד בנט בקמפיין הבחירות שלו. והוא, נתניהו, שייך לראשונה לא לאחרונה. ככזה, גוש המרכז-שמאל, להוציא את השמאל המובהק, הוא מבחינת נתניהו שותף הרבה יותר טבעי מאשר בנט ו"הבית היהודי".

בדיוק כפי שרצח האופי של השמאל בידל ובנה את נתניהו והציבור האמוני בשלב הקודם, כך בונה עתה נתניהו, שלא בטובתו, את בנט ו"הבית היהודי". הוא מבהיר לו שהם כבר לא שותפים טבעיים. הוא מעמיד את הציבור האמוני בצד, ומכריח אותו לפתח תודעה עצמאית. תהליך זה ילך ויבהיר שקו התיחום העתידי בפוליטיקה הישראלית עומד להיות "הבית היהודי" כציונות של יעוד מצד אחד, וכל שאר המפלגות הציוניות, כציונות של קיום, מהצד שני.

יש להניח שהתמונה בה השתמש בנט בקמפיין שלו, בה הוא ניצב מאחורי נתניהו, הייתה לצרכים טקטיים בלבד. שאם לא כן, ילמדו בנט, הבית היהודי והציבור האמוני כולו, בדרך הקשה, שהם ונתניהו כבר לא בדיוק אחים.

זה אינו אומר כמובן שבשלב זה בנט לא צריך להיכנס לקואליציה, אם יוזמן, אלא רק שהוא צריך להכיר היטב את מקומו. משמעותה של קפיצת המדרגה של "הבית היהודי" היא שנתניהו כבר לא אח של בנט יותר מאשר לפיד, לבני, מופז או יחימוביץ. מצב זה אינו פועל יוצא של ההצלחה האלקטוראלית של הבית היהודי, אלא דווקא של הצהרת הכוונות האידיאית, שגם אם לא היתה מפורשת מספיק, היא הגורם, מתחת לפני התודעה, הן להתגבשותו והן להצלחתו של הבית היהודי.

נתניהו הולך ומוצא את עצמו, בתהליך טבעי, כחלק מגוש המרכז-שמאל של הציונות הישנה. הוא ילך וידגיש זאת ובמקביל ידגיש את ההבדל בינו לבין בנט. תהליך זה ילחיץ את מי שאצלו שאריות התודעה המפד"לית עדיין מהוות משקע משמעותי. קשה יהיה לו לעמוד במצבו של אברהם העברי, הוא מהעבר האחד וכל השאר מהעבר השני. אבל כשריבונו של עולם רוצה להוליד את הכוחות שעתידים להוביל את שיבת ציון לשלב השני שלה, הוא חייב קודם כל לבדל אותם. הן בכדי שיעמדו הם על דעתם זהותם ייחודם ותפקידם, והן בכדי שהעם כולו יכיר בכל אלה.

לכן על כולנו להבין שהליכוד-ביתנו והבית היהודי כבר אינם "שותפים טבעיים"; עלינו להפסיק להצטלם מאחורי נתניהו, אלא להתייצב למולו; ובעיקר – עלינו להפסיק להתבכיין מול מתקפות הליכוד, אלא אדרבה, לשמוח בהן מתוך הכרת משמעותן, ולהשתמש בהן כמנוף להתפתחות אידיאית ופוליטית. "כי בדבר אשר זדו עליהם". 

    

לקואליציה או לאופוזיציה?

ראוי ל"בית היהודי" להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

מבחינת ה"בית היהודי" שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו לא עולה כלל לדיון. בנט הכריז על כך לאורך כל הקמפיין, וגם מצביעיו רואים זאת כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. למרות זאת, ראוי להבין מה משמעותה של הצטרפות כזו ומה ניתן לצפות ממנה, וכן מה משמעותה של האפשרות – שאסור להתעלם ממנה – ש"הבית היהודי" יוותר מחוץ לקואליציה.  

הנחת היסוד לדיון חייבת להיות ההכרה שנתניהו לא יכול, ולא נועד, להכריע בבעיות הקיומיות שעמן מתמודדת מדינת ישראל. שם ספרו המפורסם של נתניהו, "מקום תחת השמש", מבטא היטב את תודעתו, תודעת "הציונות הישנה", ציונות של קיום ולא ציונות של יעוד. תודעה זו, שבזכותה הוקמה המדינה, מיצתה את עצמה; היא לא מסוגלת להמשיך את תנופתה של שיבת ציון המודרנית ואפילו לא להתמודד עם הבעיות הקיומיות מולן היא ניצבת היום. בכדי להתמודד עם בעיות אלה – ובראשן ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית – יש צורך במנהיגות היונקת את תודעתה מתורת ישראל; מנהיגות המושרשת באמונה גדולה וחיה; מנהיגות שנצח ישראל הוא מצפנה המוסרי. "הציונות הישנה" מנותקת מן המוסר הישראלי המקורי ואין בה חיוניות עוצמה וכוח לפרוץ את המבוי הסתום בו היא תקועה.

השיתוק ייפרץ רק משתעלה לשלטון הנהגה היונקת את תודעתה מנצח ישראל. הופעת הנהגה כזו היא בסופו של דבר ייעודם של בנט ו"הבית היהודי" (וכן של משה פייגלין, אך לא נעסוק בכך כאן), ויעד זה צריך להיות הקו המנחה של התנהלותם הפוליטית. לא מדובר כמובן במשימה שתושלם בקדנציה הקרובה וכנראה גם לא בבחירות הבאות, אלא בבניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

ובינתיים, ראוי אמנם להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב.

הצטרפות לקואליציה חשובה על מנת לנסות למנוע את המשך התדרדרותו המדינית של נתניהו – שמשום שאינו חמוש בתודעה אמונית, כל הסיכויים הם, למרות כוונותיו הטובות, שבסופו של דבר ילך גם הוא בדרכם של רבין ושרון – אבל העיקר: הצטרפות כזאת חיונית מבחינה פוליטית, הן לביסוס ההישג הפוליטי של "הבית היהודי" בבחירות האחרונות, והן לרכישתו של ניסיון פוליטי בעמדות הנהגה לאומית – דבר שיהיה חיוני לשלבים הבאים.

שינוי מהותי מחייב את עלייתה של הנהגה אמונית לשלטון ודבר זה לא יכול להתרחש מתוך הקואליציה, אלא כנגדה. כך פותח המהר"ל מפראג את ספרו "נצח ישראל": "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך". אי אפשר לגבש ולהציג אלטרנטיבה לממסד הקיים מתוכו, אלא כנגדו. את האמת הזאת יודע גם כל פוליטיקאי השואף להוות אלטרנטיבה לראש הממשלה, ולכן מקפיד להישאר באופוזיציה, או לחילופין, להצטרף לקואליציה מתוך כוונה לפרוש ממנה כשנה לפני הבחירות. כך מסביר גם שבתי בן דב: "את חיובי הגאולה המהותיים, אי אפשר כמובן להציג בפני העם באופן יעיל, כשהם ערוכים רק כשלעצמם ובאופן מופשט, אלא מן ההכרח הוא להציגם גם מתוך הניגוד לרקע הרעיוני הקיים, אשר בו הם חסרים, ומתוך הניגוד לממסד-ההנהגה הקיים, הבנוי להוביל את העם אל ההפך" (כל כתביו, כרך א' עמוד 353 – 354).

בסופו של דבר, אם ירצה בנט להפוך את "הבית היהודי" לכוח מוביל ומנהיג על מנת לפרוץ את הקיבעון של "הציונות הישנה", הוא יצטרך לעשות זאת מן האופוזיציה, שאם לא כן, יהפוך "הבית היהודי" לליכוד ב', או, מה שגרוע יותר, למפד"ל ב', ורווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר.

נכון הוא, שבינתיים, בעיקר לשם בניין וגיבוש הכוח הפוליטי, ראוי להצטרף לקואליציה ואת השלב האופוזיציוני ההכרחי לדחות לעוד ארבע שנים. עם זאת, לא בלתי אפשרי כמובן ש"הבית היהודי" ימצא עצמו מחוץ לקואליציה כבר בכנסת הקרובה. זה כמובן לא אמור לזרוע אכזבה או ייאוש בקרב מצביעיו ומצביאיו. להיפך, זה אמור להיות סימן לכך שריבונו של עולם מזרז את התהליכים. עם בנט יישב באופוזיציה (ואולי אפילו בראשה !), כנגד קואליציה של נתניהו עם לפיד ו/או ציפי ו/או יחימוביץ ו/או דרעי – כלומר כנגד כל הממסד הישראלי השוקע – יהיה בכך כדי להציג את האלטרנטיבה האמונית במלוא אונה והדרה כבר בימי הכנסת הנוכחית, ובכדי להציב את היעד של ראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות.

זו אכן דרך קשה מורכבת  ובעייתית יותר, ואין כאן המקום לפרט, והרי "רחמיו על כל מעשיו", אבל מי יודע, ייתכן שגם לריבונו של עולם נמאס כבר עכשיו מהקיבעון הנוכחי.  

חמקו לבנט מבין האצבעות

בניגוד לרבים שרואים בקמפיין של הליכוד-ביתנו נגד הבית היהודי שגיאה אסטרטגית, אין לשלול את האפשרות שהדבר נעשה בדעה צלולה. מאמר פוליטי

בס"ד

יש הנוטים לראות בכ-9 המנדטים הנוספים שלפיד קיבל פתאום, כביכול משום מקום – מעבר לכ-10 שהיו לו בסקרים לאורך זמן – את הפתעת הבחירות. אלא שהמנדטים הללו היו שם כל הזמן וכולם ראו אותם. אלה היו כעשרה מנדטים שהתלבטו (מבין יתר המתלבטים) בין בנט לבין לפיד. דובר עליהם רבות בתקשורת בשבועיים האחרונים ובתמיהה, שהרי מה לכאורה היה המשותף לבנט וללפיד.

אלה היו מצביעי מרכז בלתי מזוהים פוליטית, בעיקר צעירים, שהשמאל נמאס עליהם, ולבחור בנתניהו לא עלה בדעתם מעולם. הם חיפשו דבר חדש, ולפיד ובנט סיפקו להם את הסחורה. אלה המנדטים שהביאו את בנט ל-15 ואף כ-18 מנדטים בסקרים מסוימים, מעבר ל-12 המנדטים של "הכיפות הסרוגות" למיניהן, שהם הציבור הטבעי שלו. ברגע האחרון ממש, התנקזו המתלבטים הללו ללפיד ולא לבנט, ולא במקרה כידוע. הקמפיין של הליכוד-ביתנו כנגד "הבית היהודי" הצליח להבריח אותם. כששה-שמונה מנדטים פוטנציאליים של בנט עברו ללפיד. זו היתה עיקר הדינמיקה של קו הסיום של מערכת הבחירות.

בניגוד לרבים שרואים בקמפיין זה של הליכוד-ביתנו נגד הבית היהודי שגיאה אסטרטגית, אין לשלול את האפשרות שהוא נעשה בכוונת מכוון ובדעה צלולה.

כמו כולם, והרבה יותר מדויק מכולם, זיהו גם הסוקרים של ביבי את עשרת המנדטים הצפים הללו. הם גם ראו היטב שאין סיכוי שהם יצביעו לנתניהו. לנתניהו היה ברור שאם הוא לא יפחיד אותם מפני בנט, הוא יקבל את בנט, בדיוק, אבל בדיוק, בעמדת המפתח שעכשיו נמצא בה לפיד. מזה בדיוק פחד נתניהו ולכן יזם את הקמפיין השלילי שרבים, גם בליכוד-ביתנו, לא הבינו מהיכן ולשם מה הוא בא לעולם.

נתניהו לא רוצה ממשלת ימין. הוא לא רוצה להכריע. הוא פוחד מהשמאל, מהתקשורת ומהעולם. ולכן, בין הברירה לקבל את לפיד בעמדת כוח, או את בנט, הוא בחר בלפיד. עדות מסוימת להשערה זו יכולים להיות דבריו המפורשים של חה"כ הכהן-שאמה בערוץ 2, שהוא איננו מצטער על הקמפיין נגד הבית היהודי, שאולי השאיר אותו מחוץ לכנסת: "מפלגת "בית היהודי" חזקה היתה מסכנת את הכנסת. לפיד עדיף על בנט".

למרות הציפיות הגבוהות שאכזבו, בנט עשה את שלו ובגדול. מלבד גיבוש המגזר הטבעי שלו – בסיס כוח ותנאי יסודי להמשך הדרך – הצליח בנט גם לפרוץ, לפחות בסקרים, למעגל משמעותי של קהלים אחרים. הפעם הם חמקו לו מבין האצבעות, אבל ההצלחה לחדור, לפחות בסקרים, לגוש המרכז של הבלתי מזוהים, משמעותית מאד. גוש זה שמהווה כרבע מהבוחרים, בחר בעבר בקדימה, היום בלפיד, והוא נייד, נזיל ופתוח למסרים חדשים. מסתבר שמפלגה בעלת זהות יהודית התומכת בשלמות הארץ איננה מפחידה אותו. הפעם נטייה זו התגלתה כ"טרנד" אופנתי בלבד, לא בשלה, לא שורשית ולא יציבה, ולכן כל כך קל היה לנתניהו לחסל אותה בעודה באיבה. אבל אם ישכיל הבית היהודי להתחיל את הקמפיין של הבחירות הבאות כבר היום, למקד אותו בקהל המטרה הזה ו"לבשל" אותו היטב, הוא בהחלט עשוי לזכות בתמיכתו בבחירות הבאות – מה שיוכל להוות בבוא הזמן עמדת זינוק טובה ליעד המתבקש – הנהגת המדינה. 

נתניהו או בנט?

בס"ד

הביטוי "כרחל בפני גוזזיה נאלמה" (ישעיהו, נ"ג, ז), מובא בספרים לתיאור מצבה המהותי של כנסת ישראל בגלות. הגלות היא חוסר האפשרות להביע את עצמנו, לבטא בחיים את האידיאל הישראלי שהוא התוכן האמיתי של חיי האומה. האילמות הלאומית הזו איננה נובעת מסיבות טכניות; היא מצב מטפיזי. גזירה מן השמים. העולם איננו בשל לשמוע את האמירה הישראלית ועם ישראל איננו בשל להביא אותה לידי ביטוי. בגלות הופכת רחל – כנסת ישראל – ל"שק החבטות" של האנושות, מבלי יכולת לענות. יש לה בשורה אבל היא "לא עוברת בתקשורת". אף אחד לא יכול לשמוע ולהבין אותה.

בדורנו המצב המטפיזי הזה היה גזרת גורלו של הציבור האמוני. יש לנו בשורת אמת – התוכן הפנימי של חיינו הוא עומק האידיאליזם הישראלי והאמת האלוקית של תהליך התחייה הלאומית ובכל זאת, לא הצלחנו להביא אותה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית. נותרנו אילמים, כאותה רחל, וכל זב ומצורע בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית הפך אותנו ל"שק החבטות" הלאומי. לבעיה במקום לפתרון.

הבשורה הגדולה העולה מהצלחתו של נפתלי בנט בימים אלה איננה (רק ובעיקר) אישית או פרי נסיבות פוליטיות נוחות. נפתלי בנט הוא בסך הכל – אמנם לא דבר קטן הוא – חולץ הפקקים. עלייתו והצלחתו היא שחרור אדיר של אותה אילמות מטפיזית, אותה גזירה מלמעלה, של חוסר היכולת שלנו להביע את האמת אותה אנו נושאים בציבוריות הישראלית. מה שמשתחרר במהלך האמוני המתחולל היום בפוליטיקה הישראלית היא אותה רוח גדולה שהיתה אצורה בנו כקפיץ מקופל ולא זכתה לביטוי פוליטי. את הבשורה הזו שומע גם הציבור הישראלי הכללי – גם אם הוא לא מודע לה במלואה – ולה הוא מייחל.

לא התקשורת והשמאל גזרו עלינו אילמות – הם היו רק המוציא לפועל – אלא בורא עולם, והיום אנו מתבשרים שהגזירה בוטלה. זהו החידוש: נפרצו המחסומים – אנחנו מצליחים לבטא את עצמנו ועם ישראל מצליח סוף סוף להתחיל לשמוע, להבין – ולהזדהות.

ולמי שכך מבין את הדברים, לא עולה כלל השאלה המנוסחת בכותרת המאמר. הבשורה האלוקית הזו סוחפת אותו איתה. את גאולת מצרים מסבירים המפרשים כ"פה-סח" – שחרור יכולת הביטוי של האומה. ומול תהליך גאולי שכזה, שהופיע – כמובן ובהכרח – "בהיסח הדעת", מי יכול להתנכר, להישאר אדיש, או להיוותר ברמה הפוליטית של "חשבונות רבים".

בלי אשליות

יחד עם זאת חובה גם לצנן את ההתלהבות: האפשרות שמתחוללת לנגד עינינו פריצת הדרך המיוחלת להחזרתה של תחיית האומה לשורשיה הישראליים המקורים – היא עדיין אפשרות בלבד. ככל שנפתלי בנט וחברי סיעתו יעמיקו להבין שזוהי הבשורה הנושאת אותם להצלחה – ולא מעלתם האישית – ושבשורה זו גדולה מהם, וככל שיעלה בידם לבטא אותה בצניעות ובענווה המתחייבות, כך יצליח ה' את דרכם. ולהיפך, חס ושלום. ועוד: ככל שיהיו מודעים לזרם החיים האלוקיים אותו הם מצליחים להביא לידי ביטוי פוליטי, ומתוך כך את מחויבותם להישאר נאמנים לו ולהוציאו לפועל במלואו – ולא לנסות "לקטף פירות", פוליטיים, מגזריים או אישיים, ולהפוך למפד"ל ב' – כך תעלה הצלחתם ותפרח.

וכך גם באשר לציבור הבוחרים: אסור לעמוד מנגד, אך גם לא לשגות באשליות. הפקק המטפיזי המשתחרר בימים גדולים אלה הוא רק בגדר סיכוי. אפשרות. השאלה אם נצליח – כולנו – להביא את האפשרות הזו להגשמה מלאה, נותרת פתוחה. זוהי ההתחלה בלבד – ולא יכולה להיות כרגע יותר מזה – אבל בתור שכזאת יש לתמוך בה בכל לב.

חשבונות רבים

גם כשיורדים לרמה הפוליטית של "חשבונות רבים" – פוליטיים, אלקטוראליים, טקטיים וכדומה – המסקנה היא: הבית היהודי. האמת האלוקית היא חודרת כל, והאמת האידיאלית מופיעה בהכרח, מתוך שלמותה, גם במימד הפרקטי-פוליטי של החיים. הכל עולה בקנה אחד.

המסר המרכזי של נתניהו בבחירות אלה הוא – תנו לי כוח. והשאלה החייבת להישאל היא: כוח למה? שרון ורבין לא נכשלו משום שהיו אנשים חלשים, לא מוכשרים או חסרי כוונות טובות. הם נכשלו משום שתודעתם היתה תודעת הציונות הישנה, המנותקת משורשיה הישראליים האמיתיים, תודעה שאיננה חמושה באמונה ישראלית שורשית ולכן איננה יכולה להתמודד, להכריע ולנצח. אין בה עוצמת-רוח וחיוניות, גם לא פרספקטיבה היסטורית מלאה, והיא איננה יכולה לשחרר את ההוויה הישראלית מהקיבעון והשיתוק אליהם היא נקלעה. היא, התודעה הציונית הישנה, סיבת השיתוק – לא פתרונו.

נתניהו גזור בדיוק מאותו חומר ולכן, למרות כוונותיו הטובות, אין לו אפשרות להוביל למוצא אחר. הוא הבעיה – לא הפיתרון. הכוח בו הוא חפץ, איננו יכול להוביל אותו להכרעות החיוביות המתבקשות, אלא אך ורק להיפך – להכרעות שיובילו להמשך ההתדרדרות הלאומית. אסור לתת לו כוח.

נתניהו לא התחייב להכניס את "הבית היהודי" לקואליציה. ועכשיו, "ממה נפשך": או שהוא יקים קואליציה עם השמאל (למרות ההצהרות "שלהן") ודרעי, ויותיר את "הבית היהודי" בחוץ – ואז למנדטים האמוניים שיבחרו בליכוד לא תהייה שום משמעות; או שהוא יקים קואליציה עם "הבית היהודי", ואז למנדטים הללו תהייה משמעות אדירה, בתנאי שהם לא יהיו בכיס של נתניהו, אלא יאיימו עליו מבחוץ. נתניהו לא יכול להכריע לטובה. אסור לעזור לו להיכשל.

האלטרנטיבה האמונית

ויש כמובן לשאול האם תמיכה בליכוד ביתנו בגלל משה פייגלין (ידידי הטוב גם עתה), תביא להמשך התפתחותה של מנהיגות האמונית למדינה, או דווקא תמיכה בבנט ובבית היהודי. את התשובה לשאלה זו אבסס על משל:

כשהקמנו את בת עין, לפני כ-24 שנים, שתלתי בחצר ביתי עץ לימון. קניתי אותו במשתלה הנמצאת בשפלה שם הוא עלה ופרח, שתלתי אותו בהר, ובכל בוקר יצאתי לראות את מידת התפתחותו. התוצאה – העץ הבריא והפורח שהובא מן המשתלה, נותר עלוב ומצומק עד היום. הוא עדיין חי אמנם אבל לא הוסיף ולו סנטימיטר אחד לגובהו או לנפחו. את הלקח למדתי – כל עץ חייב את תנאי סביבתו הייחודיים והטבעיים בכדי להתפתח. מקומם הטבעי של הדרים – כידוע לכל חקלאי – הוא בשפלה, לא בהר.

פייגלין, בניגוד לבנט, אמנם ממוקד מטרה ופועל מתוך תודעה אמונית מפותחת, מודעת ומנוסחת. בנט עדיין לא הראה שאידיאה כזו עומדת בבסיס תודעתו. לא בטוח עד כמה הוא מודע לזרמי החיים אותם הוא מביא לידי ביטוי פוליטי, ואם כן, עד כמה הם מנוסחים אצלו כאידיאולוגיה מפותחת ומגובשת.

אבל ממש כמו עץ הלימון, האלטרנטיבה האמונית חייבת את הסביבה הטבעית שלה בכדי להתפתח. והסביבה הטבעית שלה, במונחי המפה הפוליטית העכשווית, היא הבית היהודי ולא הליכוד. קל יותר לשער שבנט יפתח את המודעות השלמה לדבר שהוא מחולל, מאשר שדבר זה יקרה לאנשי הליכוד – ולו גם עלי ידי המאיץ הפועל בקרבם בדמותו של משה פייגלין.

לכן, גם מבחינת התפתחותה של האלטרנטיבה האמונית יש לומר: השתיל הצעיר נפתלי בנט, בניגוד לפייגלין, נטוע בקרקע הטבעית שלו, בבסיס הציבורי הטבעי שממנו אמורה לצמוח הנהגה אמונית למדינת ישראל. צריך להשקות אותו.