"השטחים" ומצוקת הדיור

פתרון מצוקת הדיור מצוי במרחק חצי שעת נסיעה מתל אביב, שם מצויים שטחים נרחבים המאפשרים לכל יהודי לבנות את ביתו במהירות ובזול. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

בזמן כתיבת שורות אלה צפוי, אם כי עדיין לא אושר סופית, שאורי אריאל, נציג "הבית היהודי", יתמנה לשר השיכון. אין ספק שאורי, שאני בהחלט סומך עליו, יעשה את עבודתו נאמנה, אבל את מצוקת הדיור הוא לא יוכל לפתור משורשה. מדובר רבות על הביורוקרטיה שמעכבת את פתרון הבעיה, ועל כך שמינהל מקרקעי ישראל הוא שמעכב את פתרונה בהחזיקו בכ-93% מקרקעות המדינה, אך כמו בכל דבר, גם בסוגיה זו, תפיסת העולם של "המהפכה האמונית" מחפשת את המניעים המהותיים ולא את אלה הטכניים. לבעיה המהותית שעומדת בשורשה של מצוקת הדיור, אורי אריאל לא יוכל לתת מענה, גם אם הוא יסכים לניתוח המובא כאן בהמשך. כמו בכל הסוגיות המהותיות של מדינת ישראל, גם בסוגיה זו הפתרון לא טמון בתיקונים טכניים ומקומיים על גבי הבסיס הקיים – דבר שאורי אולי יכול לבצע ביעילות – אלא בשינוי הבסיס עצמו. בכדי לפתור באמת את מצוקת הדיור יש צורך בהנהגה, החל מראשות הממשלה, המושתתת על הנחות אחרות – הנחות אמוניות.

הקיבעון הציוני

ולעצם הבעיה: במאמר "הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית" הבאתי את דבריו של שבתי בן דב באשר לרקע של מהפכות בכלל: "הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". אנחנו כמובן לא עוסקים בסוציאליזם, אבל את האבחון הזה אנחנו מאמצים. קיימים מצבים בהם חלק אחד בחברה מעכב את התפתחותה, יוצר שיתוק, ואיננו נותן לחלקים אחרים שיש בידם דרך לפרוץ את הקיבעון, לעשות את תפקידם.

זהו המצב הישראלי מאז מלחמת ששת הימים. צאצאי האליטות שבנו את המדינה, נקלעו לשיתוק נוכח הדילמה הרעיונית שיצרה מלחמת ששת הימים (ראו בבלוג במאמר "וויתורים כואבים"). כוחות חדשים בעם, החמושים במקורות אידיאיים אלטרנטיביים – הציבור האמוני בכלל והמתנחלים בפרט, הבאים מתוך התפיסה הישראלית המקורית – חשו שיש בידם מוצא מן הקיבעון, אבל הרצון לשמור על ההגמוניה – הרעיונית, הכלכלית והחברתית – הביאו את האליטות הישנות להכריז על המתנחלים מלחמת חורמה.

לקיבעון שנוצר ישנם מימדים רבים והוא בא לידי ביטוי בתחומים רבים. כאן ברצוני להראות קיבעון זה בתחום אחד בלבד, שגם אם איננו החשוב ביותר, הרי הוא מדובר מאד : מצוקת הדיור.

השטחים נמצאים ב"שטחים"

התפתחותה של חברה בכלל ושיבת ציון בכלל, נוגעת גם להתפתחות טריטוריאלית. הציונות נעצה יתד ישראלי בארץ ישראל, ועיקרו דווקא, ובאופן טבעי, ברצועת החוף. בשלביה הראשונים, לא נזקקה הציונות לשטחים שמעבר לרצועת החוף הארץ ישראלית לשם התרחבותה והתפתחותה הכלכלית. אחרי כמה עשורים של התמקדות ברצועת החוף, נוצרה מצוקה קרקע ומדינת ישראל מוצאת עצמה חנוקה. היא זקוקה לשטחים נוספים הקרובים למרכז העסקי-חברתי-שלטוני שנוצר במרכז הארץ. ישנם אמנם שטחים פנויים כאלה בפריפריה – בגליל ובנגב – אבל הם מרוחקים יחסית ממרכזי החיים. ישנם שטחים אחרים, קרובים, אבל מדינת ישראל לא רואה עצמה רשאית להתפתח בכיוונם. השטחים הללו שנמצאים "בשטחים", מרחק של כחצי שעת נסיעה ממוקד החיים במדינה, עשויים להיות עתודת הקרקע הטבעית להתפתחותה של מדינת ישראל אבל הם הוכרזו כטאבו. אסור להתיישב בהם.

הצורך האובייקטיבי – אם לא נדון כאן בצדדים הערכיים-מוסריים-אידיאיים – בהחלת הריבונות הישראלית על שטחי יהודה והשומרון, הוכר עד עתה בעיקר מהצד הביטחוני-מדיני. הציבור הישראלי וגם החלק האחראי של ההנהגה המדינית, יודעים היטב שכל וויתור מדיני פירושו קטיושות וטילי גראד על כל מרכז הארץ.

עתה נחשף גם צורך נוסף – מצוקת ההתפתחות הטבעית של מדינת ישראל. מדינת ישראל זקוקה היום לרצועת הגבעות השולטת על מרכז הארץ – מקו פרשת המים של הרי יהודה והשומרון ומערבה – לא רק כצורך ביטחוני, אלא גם כצורך לפתרון מצוקת הדיור. חמש ערים כדוגמת אריאל ועשרות ישובים קטנים כדוגמת קרני שומרון וכדומה, היו מאפשרים למאות אלפי ישראלים לבנות את בתיהם, בזול, במרחק של כחצי שעת נסיעה מהמוקד העסקי של מדינת ישראל.

אלא שהקיבעון האידיאי, שאליו נקלעה החשיבה הציונית מאז מלחמת ששת הימים איננו מאפשר פתרון טבעי ומתבקש זה. זוהי המחשה אחת של דבריו של שבתי בן דב על הרקע לתהליכים מהפכניים בחברה, על חלק אחד בחברה "אשר התנוון ומעכב את התפתחותה".

האליטות הישראליות אינן מאפשרות לחברה הישראלית להמשיך את התפתחותה. הסיבה איננה נעוצה בתנאים האובייקטיביים, אדרבה, אלא בקיבעון מחשבתי, שהאליטות האלה נקלעו אליו מתוך הצורך שלהן לשמר את ההגמוניה שלהן ולא לאפשר לכוחות חדשים, רעננים ומלאי תנופה, לפרוץ קדימה. כל מי שעיניו בראשו מבין שזהו מצב זמני. אפשר לעכב התפתחות טבעית, אבל אי אפשר למנוע אותה. האליטות הישנות, צאצאיהם של מקימי המדינה, לא יוכלו לאורך זמן לעכב את ההתפתחות ההיסטורית ההכרחית.

לחלחל לתודעה

מכאן גם ניתן ללמוד שאליטות אלה, למרות שהן רואות עצמן כ"ציבור הנאור", הם באמת כוחות הריאקציה בחברה הישראלית. הן מנסות להחזיר את הגלגל אחורה, לחזור לישראל הקטנה והיפה של שנות החמישים והששים. ישראל זו היתה אמנם קטנה ויפה, אבל להיסטוריה ישנו, בסופו של דבר, רק כיוון אחד – קדימה. והכוחות שמסוגלים להוביל אליו בתנופה אמיתית ובחיוניות – סופם להעלות על בימתה. 

בינתיים, על כל פנים, גם אדם נאמן כאורי אריאל לא יוכל לשנות את המצב מיסודו. שינוי כזה דורש הנהגה חדשה ואת אמונו של העם בדרכה. זה אמנם יבוא בסופו של דבר, אבל עדיין באופק. דבר אחד אפשר וראוי שאורי אריאל יעשה: עליו להציף את הבעיה, לדבר על הפיתרון המהותי שלה ולהתחיל לזרוע את זרעי התודעה החדשה, על מנת שבבוא הזמן, ניתן יהיה גם לפתור אותה כראוי. כשר בממשלה, דבריו עשויים לחלחל לתודעה הישראלית, למרות, ואולי הודות, לביקורת החריפה שהם יעוררו. אגב, מסע הסברה כזה עשוי להתבטא גם בתמורה אלקטוראלית נאה למי שיוביל אותו.       

      

הרקע הסוציופוליטי של המהפכה האמונית

לפי שבתי בן דב תפקידה של אידיאולוגיה מהפכנית הוא "לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה". מאמר הגות

 בס"ד

  

בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" (כל כתביו, כרך שני, עמוד 156) בוחן שבתי בן דב את האפשרות שהיציאה מ"משבר המדינה" (מושג חשוב בהגותו שמחייב הסבר בנפרד) תתאפשר על בסיס האידיאולוגיות שנטלו חלק בהקמת המדינה. במסגרת זו הוא בוחן גם את סיכוייו של הסוציאליזם הציוני להוות מוצא מן המשבר. הניתוח המדובר נכתב בערך בשנת 1953 והוא איננו מדבר על מה שנקרא היום "סוציאל דמוקרטיה", אלא על סוציאליזם מהדור ההוא, שהיה בעיקרו מרקסיסטי, ויוצג על ידי מפ"ם, אחדות העבודה ובמידה מסוימת גם על ידי מפא"י. שב"ד מנתח סוציאליזם זה ומגיע למסקנה, כפי שאכן התברר בשנים הבאות, שהסוציאליזם הציוני לא יוכל להיות האידיאולוגיה שתוציא את הציונות מן המשבר. עצם הדיון פחות מעניין אותנו כאן, אבל אגב הדיון, עולות תובנות אקטואליות מאד לימינו.

"הסוציאליזם בא לשמש מסגרת אידיאולוגית לחלק מן החברה בשביל התקוממות נגד חלק אחר בתוכה, אשר התנוון ומעכב את התפתחותה", כותב שב"ד, "והרי זוהי לכאורה, לפחות מבחינה פורמלית, בדיוק המשימה העשויה לעמוד בפני כוח מוסרי חיובי שיתפתח ביישוב הארץ-ישראלי ואשר ימצא את תנופתו מתנפצת אל מציאות השכבות השליטות במדינת-ישראל, שהתנוונו מבחינה מוסרית והמחזיקות עדיין בשלטון בכוח השגרה ובכוח עוצמתן הכלכלית".

הנה, בשורות אלה, ניתן לראות מדוע ה"מהפכה אמונית" היא הכרח היסטורי. השכבות השליטות בישראל מורכבות מצאצאי השכבות שהקימו את המדינה. במילים "התנוונותן המוסרית" מתכוון שב"ד בעיקר למובן הרחב של המושג: לשקיעת האידיאלים והאידיאליזם שלהם, לחומרנות האישית, לאינדיבידואליזם, להכפפת החיים להרחבת הקיום החומרי במקום להמשך ההתמסרות ליעוד וכדומה. המובן הצר של התנוונות מוסרית – שחיתות מוסרית אישית – הוא פועל יוצא של המובן הרחב. השכבות הללו, המחזיקות את ההגמוניה בחברה, הן החלק אשר "התנוון ומעכב את התפתחותה", ומסיבה ברורה: כל "כוח מוסרי חיובי" שיופיע בחברה וינסה להמשיך את תנופתה ההיסטורית (של שיבת ציון, במקרה זה), יהווה סיכון להגמוניה של אותו חלק מתנוון. על כן, השכבות השליטות עושות כל שביכולתן "לנפץ את תנופתו" של אותו כוח שמרגיש בתוכו יכולת להמשיך את התנופה ההיסטורית. כך מגיעה החברה למצב של שיתוק שפריצתו תתכן רק על ידי מהפכה. לא מדובר דווקא במהפכה במובן הברוטאלי של המושג, אלא, קודם כל, במהפכה תודעתית, שכן השכבות השליטות מבטיחות את ההגמוניה שלהן בעיקר באמצעות שליטה בתודעה.

לעינינו יש בכך הסבר לרצח האופי ו"הוצאת החוזה" של השמאל הישראלי בכלל ו"שלום עכשיו" בפרט, כנגד ציבור המתנחלים. לשיתוק הציוני, שהחל מיד עם – ובגלל – השגת המטרה הציונית העליונה – הקמת המדינה, ומאז מלחמת ששת הימים הפך מסתם שיתוק וקיבעון אידיאיים לניוון ושקיעה היסטורית, נמצא מוצא באידיאולוגיה האמונית, שיודעת לשלב את התפיסה המודרנית של הציונות על בסיס המסורת היהודית, ובכך מצאה את הדרך להתחדשות ציונית. אבל השכבות השליטות חשו – ובצדק – שהתחדשות ציונית זו תיטול מהן את ההגמוניה בחברה ותעביר אותן לשכבות חדשות; הן הכריזו עליהן מלחמת חורמה והחריפו בזה את השיתוק הציוני. 

זוהי כמובן רק סיבה אחת, אמנם מרכזית, למאבק של השכבות השליטות בציבור האמוני. על עוד סיבות, משלימות, עמדתי בספרי "המהפכה האמונית" בחלק הרביעי: "חילופי המשמרות – המימד הסוציו-פולטי". אבל את מהלכה של כל התפתחות היסטורית טבעית בכלל, ואת זו של שיבת ציון בפרט, אי אפשר לעצור. שכן באופן דיאלקטי הופכת עצם ההתנגדות לכוחות העולים בחברה למפתח ומאיץ לצמיחתן. ההתנגדות עצמה מחייבת את הכוח העולה להתפתח, ליצור תודעה עצמית ולהבשיל. זהו בדיוק העיקרון עליו קראנו היום (פורים) במגילת אסתר: המן נתלה על העץ שהוא עצמו הכין למרדכי.       



נתניהו או בנט?

בס"ד

הביטוי "כרחל בפני גוזזיה נאלמה" (ישעיהו, נ"ג, ז), מובא בספרים לתיאור מצבה המהותי של כנסת ישראל בגלות. הגלות היא חוסר האפשרות להביע את עצמנו, לבטא בחיים את האידיאל הישראלי שהוא התוכן האמיתי של חיי האומה. האילמות הלאומית הזו איננה נובעת מסיבות טכניות; היא מצב מטפיזי. גזירה מן השמים. העולם איננו בשל לשמוע את האמירה הישראלית ועם ישראל איננו בשל להביא אותה לידי ביטוי. בגלות הופכת רחל – כנסת ישראל – ל"שק החבטות" של האנושות, מבלי יכולת לענות. יש לה בשורה אבל היא "לא עוברת בתקשורת". אף אחד לא יכול לשמוע ולהבין אותה.

בדורנו המצב המטפיזי הזה היה גזרת גורלו של הציבור האמוני. יש לנו בשורת אמת – התוכן הפנימי של חיינו הוא עומק האידיאליזם הישראלי והאמת האלוקית של תהליך התחייה הלאומית ובכל זאת, לא הצלחנו להביא אותה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית. נותרנו אילמים, כאותה רחל, וכל זב ומצורע בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית הפך אותנו ל"שק החבטות" הלאומי. לבעיה במקום לפתרון.

הבשורה הגדולה העולה מהצלחתו של נפתלי בנט בימים אלה איננה (רק ובעיקר) אישית או פרי נסיבות פוליטיות נוחות. נפתלי בנט הוא בסך הכל – אמנם לא דבר קטן הוא – חולץ הפקקים. עלייתו והצלחתו היא שחרור אדיר של אותה אילמות מטפיזית, אותה גזירה מלמעלה, של חוסר היכולת שלנו להביע את האמת אותה אנו נושאים בציבוריות הישראלית. מה שמשתחרר במהלך האמוני המתחולל היום בפוליטיקה הישראלית היא אותה רוח גדולה שהיתה אצורה בנו כקפיץ מקופל ולא זכתה לביטוי פוליטי. את הבשורה הזו שומע גם הציבור הישראלי הכללי – גם אם הוא לא מודע לה במלואה – ולה הוא מייחל.

לא התקשורת והשמאל גזרו עלינו אילמות – הם היו רק המוציא לפועל – אלא בורא עולם, והיום אנו מתבשרים שהגזירה בוטלה. זהו החידוש: נפרצו המחסומים – אנחנו מצליחים לבטא את עצמנו ועם ישראל מצליח סוף סוף להתחיל לשמוע, להבין – ולהזדהות.

ולמי שכך מבין את הדברים, לא עולה כלל השאלה המנוסחת בכותרת המאמר. הבשורה האלוקית הזו סוחפת אותו איתה. את גאולת מצרים מסבירים המפרשים כ"פה-סח" – שחרור יכולת הביטוי של האומה. ומול תהליך גאולי שכזה, שהופיע – כמובן ובהכרח – "בהיסח הדעת", מי יכול להתנכר, להישאר אדיש, או להיוותר ברמה הפוליטית של "חשבונות רבים".

בלי אשליות

יחד עם זאת חובה גם לצנן את ההתלהבות: האפשרות שמתחוללת לנגד עינינו פריצת הדרך המיוחלת להחזרתה של תחיית האומה לשורשיה הישראליים המקורים – היא עדיין אפשרות בלבד. ככל שנפתלי בנט וחברי סיעתו יעמיקו להבין שזוהי הבשורה הנושאת אותם להצלחה – ולא מעלתם האישית – ושבשורה זו גדולה מהם, וככל שיעלה בידם לבטא אותה בצניעות ובענווה המתחייבות, כך יצליח ה' את דרכם. ולהיפך, חס ושלום. ועוד: ככל שיהיו מודעים לזרם החיים האלוקיים אותו הם מצליחים להביא לידי ביטוי פוליטי, ומתוך כך את מחויבותם להישאר נאמנים לו ולהוציאו לפועל במלואו – ולא לנסות "לקטף פירות", פוליטיים, מגזריים או אישיים, ולהפוך למפד"ל ב' – כך תעלה הצלחתם ותפרח.

וכך גם באשר לציבור הבוחרים: אסור לעמוד מנגד, אך גם לא לשגות באשליות. הפקק המטפיזי המשתחרר בימים גדולים אלה הוא רק בגדר סיכוי. אפשרות. השאלה אם נצליח – כולנו – להביא את האפשרות הזו להגשמה מלאה, נותרת פתוחה. זוהי ההתחלה בלבד – ולא יכולה להיות כרגע יותר מזה – אבל בתור שכזאת יש לתמוך בה בכל לב.

חשבונות רבים

גם כשיורדים לרמה הפוליטית של "חשבונות רבים" – פוליטיים, אלקטוראליים, טקטיים וכדומה – המסקנה היא: הבית היהודי. האמת האלוקית היא חודרת כל, והאמת האידיאלית מופיעה בהכרח, מתוך שלמותה, גם במימד הפרקטי-פוליטי של החיים. הכל עולה בקנה אחד.

המסר המרכזי של נתניהו בבחירות אלה הוא – תנו לי כוח. והשאלה החייבת להישאל היא: כוח למה? שרון ורבין לא נכשלו משום שהיו אנשים חלשים, לא מוכשרים או חסרי כוונות טובות. הם נכשלו משום שתודעתם היתה תודעת הציונות הישנה, המנותקת משורשיה הישראליים האמיתיים, תודעה שאיננה חמושה באמונה ישראלית שורשית ולכן איננה יכולה להתמודד, להכריע ולנצח. אין בה עוצמת-רוח וחיוניות, גם לא פרספקטיבה היסטורית מלאה, והיא איננה יכולה לשחרר את ההוויה הישראלית מהקיבעון והשיתוק אליהם היא נקלעה. היא, התודעה הציונית הישנה, סיבת השיתוק – לא פתרונו.

נתניהו גזור בדיוק מאותו חומר ולכן, למרות כוונותיו הטובות, אין לו אפשרות להוביל למוצא אחר. הוא הבעיה – לא הפיתרון. הכוח בו הוא חפץ, איננו יכול להוביל אותו להכרעות החיוביות המתבקשות, אלא אך ורק להיפך – להכרעות שיובילו להמשך ההתדרדרות הלאומית. אסור לתת לו כוח.

נתניהו לא התחייב להכניס את "הבית היהודי" לקואליציה. ועכשיו, "ממה נפשך": או שהוא יקים קואליציה עם השמאל (למרות ההצהרות "שלהן") ודרעי, ויותיר את "הבית היהודי" בחוץ – ואז למנדטים האמוניים שיבחרו בליכוד לא תהייה שום משמעות; או שהוא יקים קואליציה עם "הבית היהודי", ואז למנדטים הללו תהייה משמעות אדירה, בתנאי שהם לא יהיו בכיס של נתניהו, אלא יאיימו עליו מבחוץ. נתניהו לא יכול להכריע לטובה. אסור לעזור לו להיכשל.

האלטרנטיבה האמונית

ויש כמובן לשאול האם תמיכה בליכוד ביתנו בגלל משה פייגלין (ידידי הטוב גם עתה), תביא להמשך התפתחותה של מנהיגות האמונית למדינה, או דווקא תמיכה בבנט ובבית היהודי. את התשובה לשאלה זו אבסס על משל:

כשהקמנו את בת עין, לפני כ-24 שנים, שתלתי בחצר ביתי עץ לימון. קניתי אותו במשתלה הנמצאת בשפלה שם הוא עלה ופרח, שתלתי אותו בהר, ובכל בוקר יצאתי לראות את מידת התפתחותו. התוצאה – העץ הבריא והפורח שהובא מן המשתלה, נותר עלוב ומצומק עד היום. הוא עדיין חי אמנם אבל לא הוסיף ולו סנטימיטר אחד לגובהו או לנפחו. את הלקח למדתי – כל עץ חייב את תנאי סביבתו הייחודיים והטבעיים בכדי להתפתח. מקומם הטבעי של הדרים – כידוע לכל חקלאי – הוא בשפלה, לא בהר.

פייגלין, בניגוד לבנט, אמנם ממוקד מטרה ופועל מתוך תודעה אמונית מפותחת, מודעת ומנוסחת. בנט עדיין לא הראה שאידיאה כזו עומדת בבסיס תודעתו. לא בטוח עד כמה הוא מודע לזרמי החיים אותם הוא מביא לידי ביטוי פוליטי, ואם כן, עד כמה הם מנוסחים אצלו כאידיאולוגיה מפותחת ומגובשת.

אבל ממש כמו עץ הלימון, האלטרנטיבה האמונית חייבת את הסביבה הטבעית שלה בכדי להתפתח. והסביבה הטבעית שלה, במונחי המפה הפוליטית העכשווית, היא הבית היהודי ולא הליכוד. קל יותר לשער שבנט יפתח את המודעות השלמה לדבר שהוא מחולל, מאשר שדבר זה יקרה לאנשי הליכוד – ולו גם עלי ידי המאיץ הפועל בקרבם בדמותו של משה פייגלין.

לכן, גם מבחינת התפתחותה של האלטרנטיבה האמונית יש לומר: השתיל הצעיר נפתלי בנט, בניגוד לפייגלין, נטוע בקרקע הטבעית שלו, בבסיס הציבורי הטבעי שממנו אמורה לצמוח הנהגה אמונית למדינת ישראל. צריך להשקות אותו.

        

סוד ההצלחה של נפתלי בנט

הצלחתו של בנט איננה רק הצלחה אישית. הוא מצליח להביא לידי ביטוי שינויי-עומק שהתחוללו בעשורים האחרונים הן בתדמיתו והן בתודעתו של הציבור הדתי לאומי. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

סיסמתו של נפתלי בנט ממערכת הבחירות לראשות "הבית היהודי" – "משהו חדש מתחיל" – ממשיכה איתו כסלוגן מרכזי גם במערכת הבחירות. המומנטום שנוצר לפיו "הבית היהודי" לא רק חוצה את רף עשרת המנדטים, אלא אף ממשיך לשעוט במעלה הדרך, מלמד שהסלוגן הזה עובד. מלבד השאלה מהו בדיוק ה"משהו החדש שמתחיל", דורשת הסבר גם העובדה שמעבר לריכוז הכוחות הפוליטיים של הציבור הדתי-לאומי, מצליח בנט לסחוף גם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות לתמיכה בתנועתו.  

ההסבר המידי לקשר בין הסלוגן לבין המומנטום הנ"ל ידוע: הציבור הישראלי מחפש חידושים וריגושים. תן לו "משהו חדש" והוא יקפוץ מיד על הסחורה. כך התפתחו בעבר, בין היתר, הטרנדים של מפלגת הגמלאים ושל טומי לפיד, ועל בסיס זה רץ היום גם יאיר לפיד. אלא שכמו שהאחרון לומד בימים אלה על בשרו – הריגוש מהחידוש מסתיים במהירות. עם כל ההבדל המתבקש בין יאיר לפיד – שאין לו באמת שום דבר להציע – לבין נפתלי בנט, מאכזב לחשוב שזהו בלבד הבסיס למומנטום.

הסבר אחר יכול להימצא לנו בתדמיתו של בנט (שכן את אישיותו אנחנו עדיין לא מכירים): צעיר, קצין קרבי, מצליחן הייטק, רהוט, נחוש וכדומה. בזכרנו את הדמויות האנכרוניסטיות, האפורות, המגזריות והמשעממות, שייצגו בעבר את הציבור הדתי לאומי, אין ספק שלתדמית זו יש חלק בהצלחה, אך גם הסבר זה איננו יורד לעומק התופעה.

הצלחתו של בנט איננה רק הצלחה אישית. היא גם איננה רק תוצאה של קופרייטינג מוצלח או קונסטלציה פוליטית מוצלחת (האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו). בנט מצליח להביא לידי ביטוי שינויי-עומק שהתחוללו בעשורים האחרונים הן בתדמיתו והן בתודעתו של הציבור הדתי לאומי, ושלא הצליחו לבוא לידי ביטוי עד עתה. מה שמתפרץ היום, עם ההצלחה בסקרים של "הבית היהודי", איננו (רק) טרנד אופנתי.

בספר "המהפכה האמונית" הוסברה לפני כעשר שנים התוצאה הדיאלקטית הצפויה להתחולל בציבוריות הישראלית כתוצאה מרצח האופי ומההדרה שנעשו לציבור האמוני ומתיישבי יש"ע על ידי השמאל והתקשורת במשך שנות דור (ההדגשות במקור): "חברות מסחריות משקיעות הון עתק במה שנקרא בידול המוצר. כדי שהקונה יבחר דווקא במוצר שלך מבין עשרות המוצרים המוצעים לו בשוק, הוא צריך להיות מותג ייחודי. הקונה חייב לדעת להבחין בינו לבין כל שאר המוצרים מסוגו. צריך להיווצר מצב בו הקונה מתלבט בינו לבין כל השאר. והנה כאן מצויה טעותו השנייה של השמאל. הציבור האמוני אמנם בודד ו"הושם בפינה", אך דווקא זה הפך אותו לאלטרנטיבה קבועה לכל השאר. הוא הובחן כקבוצה אידאית כשלעצמה, בעלת דרך משלה בשאלות הלאומיות ועל כל פנים תופעה שונה מאשר כל שאר המוצרים בשוק האידאולוגי והפוליטי של ההוויה הישראלית. תופעה זו זכתה להתייחסות כשלעצמה, אמנם התייחסות  שלילית, אך התייחסות שהפכה אותה לכוח אידאולוגי מוכר וידוע במישור הלאומי. נכון שבשלב ראשון מעדיפים הקונים את הסחורה שהורגלו לה. הם בוחרים במה שהתרגלו לבחור, ימין או שמאל, אין הבדל מהותי. אך כשיבוא היום, והוא כבר איננו רחוק כנראה, ויתברר שההנהגה הישנה – שוב, מימין ומשמאל – הנהגה כוזבת היא, ואיננה יודעת מה היא רוצה מלבד את השלטון עצמו – הרי האלטרנטיבה המידית שכבר מוכרת ככזו, ועמדה שם כל הזמן על המדף, והיא האופציה הטבעית והמועמדת הראשונה לבחירה – תהיה האלטרנטיבה האמונית" (שם עמוד 231).

אכן, הציבור הישראלי למד בעשורים האחרונים היכן למצוא אידיאליזם, יושר, מסירות נפש, אמונה בערכים ועוד מרכיבי איכות אנושית. כמעט מכל פינה של החברה – בצבא, בחינוך, באקדמיה, בהתיישבות בנושאי חברה ועוד – למד הישראלי הממוצע שהציבור הדתי לאומי הוא המייצג האותנטי ביותר של מכלול האידיאליזם הציוני. ההדרה ורצח האופי בודדו את הציבור הזה, אך בו בזמן גם הבליטו את ייחדו.

יתר על כן. הציבור הישראלי נוכח לדעת שנבואות הזעם של הציבור האמוני סביב נושאי הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות – הוגשמו במלואם. כשהוא מחפש היום על מי ניתן לסמוך באמת – הן מבחינה אנושית-ערכית והן מבחינת ראיה ביטחונית-מדינית מפוכחת – הכתובת רשומה עבורו על הקיר: הציבור הדתי לאומי. ואת הכתובת הזו רשמו עבורו על הקיר דווקא אנשי השמאל והתקשורת ובאותיות קידוש לבנה.

אבל, במקביל, התרחש תהליך משמעותי נוסף, וגם הוא פרי של מלחמת החורמה שהכריז השמאל הישראלי על תנועת ההתנחלות: "התנגדות זו (של השמאל), דווקא בגלל הקושי שהיה כרוך בה, היטיבה בסופו של דבר עם המתנחלים. תנועת ההתנחלות מצאה בתוכה את כוחותיה שלה להתפתחות; היא החלה להסתכל על עצמה בעיניה שלה; היא החלה להתגבש מבחינה ארגונית וציבורית; היא החלה לפתח צידוק משלה למעשיה והחלה להשתחרר מבחינה מנטלית מהצורך בלגיטימציה חיצונית; היא החלה להשתחרר מבחינה תודעתית  ולפתח תודעה עצמית; היא החלה להיות מודעת לכך שמעשיה נובעים באמת ממקורות אחרים מאשר אלו של הציונות הקלאסית; הקשיים האובייקטיביים שבהם נתקלה, ובעיקר ההתנגדות הערבית, לא שברו אותה ולכן בהכרח הוסיפו לה ביטחון עצמי; היא החלה להבין את יזמתה במונחים של יזמה היסטורית עצמאית שאיננה זקוקה עוד לפטרונות ולהכשר של תנועת העבודה ההיסטורית; היא אפילו מראה סימנים ראשונים של פיתוח תודעת מנהיגות בקנה מידה לאומי והיסטורי. כל זה בתהליכי התפתחות ראשוניים. אך מי שעיניו בראשו, יכול להבין שבסופו של דבר עומדת התודעה של הציבור האמוני להפוך לתודעה אמונית כוללת, ונבואת השמאל עתידה להגשים את עצמה. באופן דיאלקטי תרמה התנגדות השמאל להתפתחותה של האידאה האמונית, לא רק בממד ההתיישבות אלא בקידומה לקראת היותה מקור לאלטרנטיבה כוללת להנהגת שיבת ציון. תודעת הציבור האמוני הולכת ומשתחררת מהאפוטרופסות של הכוחות האידאולוגיים של הציונות הישנה, מימין ומשמאל; היא מתחילה לפתח תודעה המושתתת על התפיסה הישראלית המקורית ולחתור בהכרה מלאה למעמד של כוח מוביל ומנהיג ברמה הלאומית" (שם, עמוד 230).

הלחץ הזה הוציא מאיתנו את זה; הוא אילץ אותנו להביא לידי ביטוי פוליטי את הרוח המפעמת בנו כבר שנות דור. מול השיתוק שאחז את הציונות הישנה, ביטא הציבור האמוני, רוח חדשה ורעננה, רוח היונקת מן המקורות, רוח המפיחה חיים חדשים בתהליך ההיסטורי של שיבת ציון, עתה, לראשונה, מצליח הציבור האמוני לתת לה גם ביטוי פוליטי. אכן, נזקקנו להסכמי אוסלו ולהתנתקות, להכפשות השמאל ולתקשורת, בכדי לזקוף קומה ולהעיז לומר דברים ברורים באשר לייעודו של עם ישראל בארץ ישראל. היום, כשבגרנו, ניתן כבר לדבר על ציבור אמוני הנושא בשורה אמונית מודעת והנכון מנטלית לקבל על עצמו אחריות להמשך דרכה של שיבת ציון. מעגלים ראשונים בציבור הכללי ערים לרוח זו, מזהים אותה, צמאים לה – ובוחרים בה. זהו ההסבר הן לצורך הפנימי באיחוד הכוחות הפוליטיים והן לתמיכה המפתיעה שמקבל "הבית היהודי" בחוגים שמעבר לכיפות הסרוגות.

אמנם, משהו חדש מתחיל, אבל זוהי רק תחילת הדרך. קשה לומר היום שנפתלי בנט עתיד להיות "הרצל של המהפכה האמונית" כמו שקשה להעריך ש"הבית היהודי" עתיד להיות מפא"י של העידן הבא. כשבוחנים את העניין מצד חצי הכוס שנותרה ריקה בינתיים, לא ברור עדיין עד כמה "הבית היהודי" מושרש באידיאולוגיה אמונית מגובשת ומפותחת ומודע לכל תהליכי העומק שהוא עצמו מייצג. בסופו של דבר לא מדובר רק במהפך פוליטי, אלא קודם כל במהפך היסטורי – תודעתי ואידיאולוגי – ומהפך כזה לא יכול להתחולל בלי הנהגה שיודעת היטב את משמעותו. גם נפתלי בנט, עם כל הכבוד, עדיין צריך להשתפשף, להתנסות ולהוכיח את עצמו, וגם זה לא מספיק כמובן בכדי להיכנס לנעליהם הגדולות של הרצל או בן גוריון. אבל לא אלמן ישראל. ההתפתחויות שתוארו לעיל, הן כורח המציאות, והן אמנם מתקדמות בקצב הראוי, הקצב שקבע להן ריבונו של עולם. גם אם יוביל אותן נפתלי בנט רק שלב אחד או שנים נוספים קדימה, ואז יעביר את הלפיד לידים אחרות – יצא עם ישראל נשכר.

אם כן, "הטרנד" הנוכחי של בנט, איננו אופנה חולפת. הוא מושרש בתהליכי העומק שמתחוללים בציבוריות הישראלית (ומכאן, אגב, שהפוטנציאל שלו עדיין רחוק מלמצות את עצמו). המהלך כולו לא יושלם כמובן בבחירות הקרובות ואולי גם לא באלו שאחריהן, אבל קום יקום.

לניתוח זה ישנן השלכות חשובות לעניינים פוליטיים נוספים המעסיקים היום את הציבור, כמו השאלה של השתתפותו של "הבית היהודי" בקואליציה הצפויה בראשות "הליכוד ביתנו", או בשאלה האם בכדי לקדם הנהגה אמונית לישראל עדיף לבחור בבחירות הקרובות ב"ליכוד ביתנו" או ב"בית היהודי" ועוד. אתייחס לשאלות אלה במאמרי-המשך בשבועות הקרובים.