רק לא הבית היהודי

לא משקעי עבר ולא שיקולים אישיים עומדים ברקע התנכרותו של נתניהו לבנט, אלא כוונתו להקים "קואליציית מהלך מדיני". מאמר פוליטי

 בס"ד

הקשיים בהרכבת הקואליציה מעידים בברור על הנושא המרכזי סביבו מנסה נתניהו לבנות אותה – הנושא המדיני. לא משקעים מן העבר, לא פסילה אישית וכמובן לא העדפותיה של שרה אשתו, עומדים ברקע של יחסו של נתניהו לבנט. הקמפיין כנגד הבית היהודי ערב הבחירות והניכור שמפגין כלפיו נתניהו לאחריהן, מעידים על עובדה אחת ברורה: נתניהו רוצה את כולם בקואליציה – מלבד את הבית היהודי. זה איננו עניין אישי אלא פרי החלטה מדינית אסטרטגית של נתניהו ללכת בקדנציה הקרובה על מהלך מדיני.

נתניהו מחפש "קואליציית מהלך מדיני" ומבחינתו "הבית היהודי" איננו יכול להשתלב במהלך כזה. לכן הקואליציה המועדפת עליו היא: הליכוד-ביתנו, החרדים, לפיד, לבני ומופז – קואליציה נוחה לתהליך מדיני. לחרדים זקוק נתניהו לא בגלל הבטחות קודמות, נטיות לב או "שותפות טבעית"; הוא זקוק להם בכדי שלא יצטרך להישען על השמאל בלבד, דבר שיהיה בעייתי מבחינתו משלוש סיבות: הוא לא רוצה להיות "שבוי" בידי השמאל; הוא רוצה לצמצם התנגדות פנימית בתוך הליכוד-ביתנו; והוא זקוק להם כעלה תאנה למהלך המדיני. ביקור אובמה, כפי שאסביר בהמשך, והכנסתה של לבני לקואליציה מחזקים פרשנות כזו.

קואליציית שוויון בנטל

הבעיה היחידה של נתניהו היא לפיד אותו מעניין רק דבר אחד – קואליציה בלי חרדים. זהו השטר הראשון שהוא חש חובה לפרוע לבוחריו, והוא חשוב לו, סמלית, אפילו לו היו מקבלים החרדים את כל דרישותיו. מבחינתו זהו תנאי כמעט מוחלט. בהמשך, כמובן, מתכוון לפיד לפרוע את השטר העיקרי – גיוס החרדים. לפיד אם כן, בניגוד לנתניהו, רוצה קודם כל ב"קואליציית שוויון בנטל".

האינטרס של לפיד ב"ברית" עם בנט ברורה: הוא תוקע טריז בין בנט והחרדים ובכך הוא מטרפד את "ברירת המחדל" של נתניהו – קואליציית ימין-חרדים – ומחייב אותו להותיר אותם בחוץ. לפיד רוצה את בנט בקואליציה כדי שש"ס תישאר בחוץ. הוא צריך את בנט גם מסיבה נוספת: חזית והסכמה רחבה יותר מול החרדים.

גם האינטרס של הבית היהודי בברית עם לפיד ברור: רק באמצעותה הוא יכול להבטיח את מקומו בקואליציה ורק ב"קואליציית שוויון בנטל" הוא יכול להיות שותף מלא. החבירה ללפיד נועדה לכפות על נתניהו "קואליציית שוויון בנטל" במקום "קואליציית מהלך מדיני". ועוד: האוריינטציה של בנט איננה מגזרית אלא כלל-ישראלית וגוש עם החרדים עומד בסתירה לכך, מה עוד שנתניהו יקים קואליציית ימין-חרדים רק כברירת מחדל, כאמור.  

חשוב לשים לב שהברית בנט-לפיד איננה סימטרית. בעוד ש"הבית היהודי" זקוק ללפיד כשלעצמו, לפיד איננו זקוק ל"בית היהודי" כשלעצמו אלא בעיקר לשם הוצאת החרדים. אם תימצא דרך להיפטר מהחרדים באופן אחר, לא תהיה ללפיד מניעה להתכחש לברית. ועוד: ללפיד אין בעיה שגם הנושא המדיני – מלבד השוויון בנטל – יקודם בקואליציה; אדרבה. לבנט (מבחינת נתניהו) אין אופציה כזו. מצבו של הבית היהודי, אם כן, איננו מזהיר.

ביקור אובמה

 

ביקור אובמה משמעותי להבנת המגעים הקואליציוניים. הוא מבהיר לאן פניו של נתניהו. אובמה לא מגיע על מנת לשתות קפה ולהחליף דעות. אם הוא מגיע, הרי זה על מנת לסגור את מה שהוסכם כבר מקודם. כמו כל סוחר טוב הוא בא לתת ולקבל. הוא ייתן לנתניהו גיבוי לתקיפה באירן (או אולי אפילו את התקיפה עצמה בכוחות אמריקאיים) ויקבל הסכם מדיני. נתניהו כנראה התכוון למה שאמר: מדינה פלשתינאית מפורזת וכדומה. יש לו, לצורך הרגעת מצפונו, תירוץ טוב לכניעה המדינית – הגרעין האיראני. מלבד זאת הוא כמובן מאמין שיוכל לעצב את המדינה הפלשתינאית לפי תנאיו. אשרי המאמין.

נתניהו לא ייתן ליחימוביץ את תיק האוצר בכדי שתהרוס את הישגיו הכלכליים, והיא, מצידה, לא תוכל להיכנס על פחות מזה. העיכוב בהקמת הקואליציה נובע מרצונו של נתניהו להוריד את לפיד מהעץ של "בלי חרדים", אבל ללפיד אין כרגע סיבה לוותר. כאן פחות או יותר תקועים היום המגעים הקואליציוניים.

האפשרות הסבירה שנותרה לנתניהו היא קואליציה עם לפיד, בנט, לבני ומופז, בדיוק במתווה שעשה שרון לקראת ההתנתקות: הכנסת הבית היהודי לקואליציה עד שהמהלך המדיני יבשיל ואז, אם וכאשר, לחפש לו מחליף. זוהי פשרה הן מצד נתניהו והן מצד הבית היהודי, שכבר הודיע שלא ישלול שיחות כשלעצמן. למרבה הפרדוקס, ככל שיקודם פיתרון לסוגיית גיוס החרדים, יפחת הצורך של לפיד ונתניהו בהשארתו של הבית היהודי בקואליציה; החרדים יוכלו להיכנס במקומו.

סירוב של הבית היהודי להיכנס לקואליציה שכזו יפתח בפני נתניהו את האפשרות לקואליציית שמאל: מרץ (או חלקים-פורשים מ"העבודה") במקום בנט. הם ישמחו לקדם תהליך מדיני. את ההתנגדות שתתעורר במפלגתו הוא יוכל לטרפד על ידי האיום (האמיתי) שהאלטרנטיבה היחידה היא בחירות חדשות.