נתניהו או בנט?

בס"ד

הביטוי "כרחל בפני גוזזיה נאלמה" (ישעיהו, נ"ג, ז), מובא בספרים לתיאור מצבה המהותי של כנסת ישראל בגלות. הגלות היא חוסר האפשרות להביע את עצמנו, לבטא בחיים את האידיאל הישראלי שהוא התוכן האמיתי של חיי האומה. האילמות הלאומית הזו איננה נובעת מסיבות טכניות; היא מצב מטפיזי. גזירה מן השמים. העולם איננו בשל לשמוע את האמירה הישראלית ועם ישראל איננו בשל להביא אותה לידי ביטוי. בגלות הופכת רחל – כנסת ישראל – ל"שק החבטות" של האנושות, מבלי יכולת לענות. יש לה בשורה אבל היא "לא עוברת בתקשורת". אף אחד לא יכול לשמוע ולהבין אותה.

בדורנו המצב המטפיזי הזה היה גזרת גורלו של הציבור האמוני. יש לנו בשורת אמת – התוכן הפנימי של חיינו הוא עומק האידיאליזם הישראלי והאמת האלוקית של תהליך התחייה הלאומית ובכל זאת, לא הצלחנו להביא אותה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית. נותרנו אילמים, כאותה רחל, וכל זב ומצורע בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית הפך אותנו ל"שק החבטות" הלאומי. לבעיה במקום לפתרון.

הבשורה הגדולה העולה מהצלחתו של נפתלי בנט בימים אלה איננה (רק ובעיקר) אישית או פרי נסיבות פוליטיות נוחות. נפתלי בנט הוא בסך הכל – אמנם לא דבר קטן הוא – חולץ הפקקים. עלייתו והצלחתו היא שחרור אדיר של אותה אילמות מטפיזית, אותה גזירה מלמעלה, של חוסר היכולת שלנו להביע את האמת אותה אנו נושאים בציבוריות הישראלית. מה שמשתחרר במהלך האמוני המתחולל היום בפוליטיקה הישראלית היא אותה רוח גדולה שהיתה אצורה בנו כקפיץ מקופל ולא זכתה לביטוי פוליטי. את הבשורה הזו שומע גם הציבור הישראלי הכללי – גם אם הוא לא מודע לה במלואה – ולה הוא מייחל.

לא התקשורת והשמאל גזרו עלינו אילמות – הם היו רק המוציא לפועל – אלא בורא עולם, והיום אנו מתבשרים שהגזירה בוטלה. זהו החידוש: נפרצו המחסומים – אנחנו מצליחים לבטא את עצמנו ועם ישראל מצליח סוף סוף להתחיל לשמוע, להבין – ולהזדהות.

ולמי שכך מבין את הדברים, לא עולה כלל השאלה המנוסחת בכותרת המאמר. הבשורה האלוקית הזו סוחפת אותו איתה. את גאולת מצרים מסבירים המפרשים כ"פה-סח" – שחרור יכולת הביטוי של האומה. ומול תהליך גאולי שכזה, שהופיע – כמובן ובהכרח – "בהיסח הדעת", מי יכול להתנכר, להישאר אדיש, או להיוותר ברמה הפוליטית של "חשבונות רבים".

בלי אשליות

יחד עם זאת חובה גם לצנן את ההתלהבות: האפשרות שמתחוללת לנגד עינינו פריצת הדרך המיוחלת להחזרתה של תחיית האומה לשורשיה הישראליים המקורים – היא עדיין אפשרות בלבד. ככל שנפתלי בנט וחברי סיעתו יעמיקו להבין שזוהי הבשורה הנושאת אותם להצלחה – ולא מעלתם האישית – ושבשורה זו גדולה מהם, וככל שיעלה בידם לבטא אותה בצניעות ובענווה המתחייבות, כך יצליח ה' את דרכם. ולהיפך, חס ושלום. ועוד: ככל שיהיו מודעים לזרם החיים האלוקיים אותו הם מצליחים להביא לידי ביטוי פוליטי, ומתוך כך את מחויבותם להישאר נאמנים לו ולהוציאו לפועל במלואו – ולא לנסות "לקטף פירות", פוליטיים, מגזריים או אישיים, ולהפוך למפד"ל ב' – כך תעלה הצלחתם ותפרח.

וכך גם באשר לציבור הבוחרים: אסור לעמוד מנגד, אך גם לא לשגות באשליות. הפקק המטפיזי המשתחרר בימים גדולים אלה הוא רק בגדר סיכוי. אפשרות. השאלה אם נצליח – כולנו – להביא את האפשרות הזו להגשמה מלאה, נותרת פתוחה. זוהי ההתחלה בלבד – ולא יכולה להיות כרגע יותר מזה – אבל בתור שכזאת יש לתמוך בה בכל לב.

חשבונות רבים

גם כשיורדים לרמה הפוליטית של "חשבונות רבים" – פוליטיים, אלקטוראליים, טקטיים וכדומה – המסקנה היא: הבית היהודי. האמת האלוקית היא חודרת כל, והאמת האידיאלית מופיעה בהכרח, מתוך שלמותה, גם במימד הפרקטי-פוליטי של החיים. הכל עולה בקנה אחד.

המסר המרכזי של נתניהו בבחירות אלה הוא – תנו לי כוח. והשאלה החייבת להישאל היא: כוח למה? שרון ורבין לא נכשלו משום שהיו אנשים חלשים, לא מוכשרים או חסרי כוונות טובות. הם נכשלו משום שתודעתם היתה תודעת הציונות הישנה, המנותקת משורשיה הישראליים האמיתיים, תודעה שאיננה חמושה באמונה ישראלית שורשית ולכן איננה יכולה להתמודד, להכריע ולנצח. אין בה עוצמת-רוח וחיוניות, גם לא פרספקטיבה היסטורית מלאה, והיא איננה יכולה לשחרר את ההוויה הישראלית מהקיבעון והשיתוק אליהם היא נקלעה. היא, התודעה הציונית הישנה, סיבת השיתוק – לא פתרונו.

נתניהו גזור בדיוק מאותו חומר ולכן, למרות כוונותיו הטובות, אין לו אפשרות להוביל למוצא אחר. הוא הבעיה – לא הפיתרון. הכוח בו הוא חפץ, איננו יכול להוביל אותו להכרעות החיוביות המתבקשות, אלא אך ורק להיפך – להכרעות שיובילו להמשך ההתדרדרות הלאומית. אסור לתת לו כוח.

נתניהו לא התחייב להכניס את "הבית היהודי" לקואליציה. ועכשיו, "ממה נפשך": או שהוא יקים קואליציה עם השמאל (למרות ההצהרות "שלהן") ודרעי, ויותיר את "הבית היהודי" בחוץ – ואז למנדטים האמוניים שיבחרו בליכוד לא תהייה שום משמעות; או שהוא יקים קואליציה עם "הבית היהודי", ואז למנדטים הללו תהייה משמעות אדירה, בתנאי שהם לא יהיו בכיס של נתניהו, אלא יאיימו עליו מבחוץ. נתניהו לא יכול להכריע לטובה. אסור לעזור לו להיכשל.

האלטרנטיבה האמונית

ויש כמובן לשאול האם תמיכה בליכוד ביתנו בגלל משה פייגלין (ידידי הטוב גם עתה), תביא להמשך התפתחותה של מנהיגות האמונית למדינה, או דווקא תמיכה בבנט ובבית היהודי. את התשובה לשאלה זו אבסס על משל:

כשהקמנו את בת עין, לפני כ-24 שנים, שתלתי בחצר ביתי עץ לימון. קניתי אותו במשתלה הנמצאת בשפלה שם הוא עלה ופרח, שתלתי אותו בהר, ובכל בוקר יצאתי לראות את מידת התפתחותו. התוצאה – העץ הבריא והפורח שהובא מן המשתלה, נותר עלוב ומצומק עד היום. הוא עדיין חי אמנם אבל לא הוסיף ולו סנטימיטר אחד לגובהו או לנפחו. את הלקח למדתי – כל עץ חייב את תנאי סביבתו הייחודיים והטבעיים בכדי להתפתח. מקומם הטבעי של הדרים – כידוע לכל חקלאי – הוא בשפלה, לא בהר.

פייגלין, בניגוד לבנט, אמנם ממוקד מטרה ופועל מתוך תודעה אמונית מפותחת, מודעת ומנוסחת. בנט עדיין לא הראה שאידיאה כזו עומדת בבסיס תודעתו. לא בטוח עד כמה הוא מודע לזרמי החיים אותם הוא מביא לידי ביטוי פוליטי, ואם כן, עד כמה הם מנוסחים אצלו כאידיאולוגיה מפותחת ומגובשת.

אבל ממש כמו עץ הלימון, האלטרנטיבה האמונית חייבת את הסביבה הטבעית שלה בכדי להתפתח. והסביבה הטבעית שלה, במונחי המפה הפוליטית העכשווית, היא הבית היהודי ולא הליכוד. קל יותר לשער שבנט יפתח את המודעות השלמה לדבר שהוא מחולל, מאשר שדבר זה יקרה לאנשי הליכוד – ולו גם עלי ידי המאיץ הפועל בקרבם בדמותו של משה פייגלין.

לכן, גם מבחינת התפתחותה של האלטרנטיבה האמונית יש לומר: השתיל הצעיר נפתלי בנט, בניגוד לפייגלין, נטוע בקרקע הטבעית שלו, בבסיס הציבורי הטבעי שממנו אמורה לצמוח הנהגה אמונית למדינת ישראל. צריך להשקות אותו.