אל הציפור(ה)

העובדה שציפי לבני הצטרפה ראשונה לקואליציה יכולה לתת לנו אינדיקציה ברורה לאן פניו של נתניהו. מאמר פוליטי

בס"ד

עתה, עם הצטרפותה של לבני לקואליציה, כולנו יכולים להצטרף לביאליק בשירו המפורסם "אל הציפור": "שלום רב שובך, צפורה נחמדת...אל קולך כי ערב מה-נפשי כלתה...זמרי, ספרי, צפורי היקרה..".

לא שלציפי לבני כשלעצמה ישנה איזו בשורה חשובה, ולא שעצם הצטרפותה לקואליציה היתה בלתי צפויה, אבל העובדה שהיא עשתה זאת ראשונה, בהחלט מהווה בשורה משמעותית. היא תוכל לפענח עבורנו את "חידת נתניהו"; האם פניו ל"קואליציית תהליך מדיני" או דווקא להמשך "הבונקר" המדיני. ציפי לבני יכולה אמנם לשמש את נתניהו כגורם משמעותי בממשלת תהליך מדיני, אבל גם, שלא בטובתה, כעלה תאנה מצוין בממשלת ימין-חרדים.

לפני הצטרפותה (נקווה שנוכל לומר – לכידתה) של הציפור, ממשלת ימין-חרדים עם "השותפים הטבעיים" כפי שעדיין נהוג לכנותם, היתה אופציה כמעט בלתי אפשרית עבור נתניהו. לא בגלל שבנט חבר ללפיד, וגם לא רק מכיוון שהיא היתה צרה מידי (62 ח"כים, כולל מופז), אלא בעיקר מכיוון שכראש ממשלת בונקר מדיני שכזו הוא לא היה יכול לקבל – לדעתו – את פניו של אובמה וגם לא להראות את פניו בעולם.

ציפי לבני היתה מתקשה להצדיק הצטרפות לקואליציית ימין-חרדים אילו היא היתה מגיעה אליה אחרונה (יש גבול לצביעות). עכשיו, אם אין פניו של נתניהו לתהליך מדיני, הוא יכול לצרף בשלב הקרוב את החרדים לקואליציה (אחרי מופז, אבל מי סופר אותו). לפיד ("לא אצטלם עם ש"ס") יאלץ להישאר בחוץ (נתניהו ישמח לתת לו להתייבש ולהתאדות), ובנט לא יוכל לעמוד מול הלחץ הציבורי והלחץ מתוך מפלגתו ויצטרף גם הוא לקואליציה. אדרבא, הוא יוכל אפילו להצטרף בשמחה, הן מכיוון שהוא (ולא לפיד) יהיה זה שיוכל להיות נציגו של הציבור הרחב בפתרון שאלת "השוויון בנטל", תפקיד שהוא גם טבעי לו וגם מבטיח; אבל גם, ובעיקר, בגלל הוודאות שתהליך מדיני רציני לא צפוי להיוולד מממשלה כזו. ציפי לבני, שלא כמו אותם יקירי ירושלים שהיו בודקים מראש עם מי הם הולכים לסעוד, תמצא עצמה כעלה תאנה. לא רק שהיא לא תתקוף את נתניהו מהאופוזיציה אלא שהוא גם ייתן לה לפטפט את עצמה לדעת עם אבו מאזן, להצטלם איתו בכל פוזה אפשרית ולדבר על "תהליך" בכל טרקליני תבל.

אם, לעומת זאת, יבחר נתניהו לקבל את האולטימטום של לפיד, להותיר את החרדים בחוץ, ולצרף ללבני ומופז את לפיד ובנט (69 ח"כים), משמע שהוא מתכוון ללכת לתהליך מדיני. זה גם יסביר היטב את התנכרותו ל"בית היהודי" לפני ואחרי הבחירות, דבר שלא סביר להניח שנובע מסיבות אישיות. נכון שמלכתחילה היה נתניהו מעדיף את החרדים במקום בנט לצורך "קואליציית תהליך מדיני", אבל האולטימטום של לפיד מחייב אותו לפשרה. בנט, בלית ברירה, ישמש לו במקרה כזה פקק זמני עד הבשלת התהליך המדיני (כמו ששימשה המפד"ל לשרון לפני ההתנתקות). אם וכאשר, ימצא נתניהו לבנט מחליף; אולי אפילו יהיו אלה החרדים, אחרי שסוגיית השוויון בנטל תימצא בינתיים את פתרונה, ולפיד יוריד את התנגדותו לצירופם.

   

לקואליציה או לאופוזיציה?

ראוי ל"בית היהודי" להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

מבחינת ה"בית היהודי" שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו לא עולה כלל לדיון. בנט הכריז על כך לאורך כל הקמפיין, וגם מצביעיו רואים זאת כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. למרות זאת, ראוי להבין מה משמעותה של הצטרפות כזו ומה ניתן לצפות ממנה, וכן מה משמעותה של האפשרות – שאסור להתעלם ממנה – ש"הבית היהודי" יוותר מחוץ לקואליציה.  

הנחת היסוד לדיון חייבת להיות ההכרה שנתניהו לא יכול, ולא נועד, להכריע בבעיות הקיומיות שעמן מתמודדת מדינת ישראל. שם ספרו המפורסם של נתניהו, "מקום תחת השמש", מבטא היטב את תודעתו, תודעת "הציונות הישנה", ציונות של קיום ולא ציונות של יעוד. תודעה זו, שבזכותה הוקמה המדינה, מיצתה את עצמה; היא לא מסוגלת להמשיך את תנופתה של שיבת ציון המודרנית ואפילו לא להתמודד עם הבעיות הקיומיות מולן היא ניצבת היום. בכדי להתמודד עם בעיות אלה – ובראשן ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית – יש צורך במנהיגות היונקת את תודעתה מתורת ישראל; מנהיגות המושרשת באמונה גדולה וחיה; מנהיגות שנצח ישראל הוא מצפנה המוסרי. "הציונות הישנה" מנותקת מן המוסר הישראלי המקורי ואין בה חיוניות עוצמה וכוח לפרוץ את המבוי הסתום בו היא תקועה.

השיתוק ייפרץ רק משתעלה לשלטון הנהגה היונקת את תודעתה מנצח ישראל. הופעת הנהגה כזו היא בסופו של דבר ייעודם של בנט ו"הבית היהודי" (וכן של משה פייגלין, אך לא נעסוק בכך כאן), ויעד זה צריך להיות הקו המנחה של התנהלותם הפוליטית. לא מדובר כמובן במשימה שתושלם בקדנציה הקרובה וכנראה גם לא בבחירות הבאות, אלא בבניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

ובינתיים, ראוי אמנם להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב.

הצטרפות לקואליציה חשובה על מנת לנסות למנוע את המשך התדרדרותו המדינית של נתניהו – שמשום שאינו חמוש בתודעה אמונית, כל הסיכויים הם, למרות כוונותיו הטובות, שבסופו של דבר ילך גם הוא בדרכם של רבין ושרון – אבל העיקר: הצטרפות כזאת חיונית מבחינה פוליטית, הן לביסוס ההישג הפוליטי של "הבית היהודי" בבחירות האחרונות, והן לרכישתו של ניסיון פוליטי בעמדות הנהגה לאומית – דבר שיהיה חיוני לשלבים הבאים.

שינוי מהותי מחייב את עלייתה של הנהגה אמונית לשלטון ודבר זה לא יכול להתרחש מתוך הקואליציה, אלא כנגדה. כך פותח המהר"ל מפראג את ספרו "נצח ישראל": "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך". אי אפשר לגבש ולהציג אלטרנטיבה לממסד הקיים מתוכו, אלא כנגדו. את האמת הזאת יודע גם כל פוליטיקאי השואף להוות אלטרנטיבה לראש הממשלה, ולכן מקפיד להישאר באופוזיציה, או לחילופין, להצטרף לקואליציה מתוך כוונה לפרוש ממנה כשנה לפני הבחירות. כך מסביר גם שבתי בן דב: "את חיובי הגאולה המהותיים, אי אפשר כמובן להציג בפני העם באופן יעיל, כשהם ערוכים רק כשלעצמם ובאופן מופשט, אלא מן ההכרח הוא להציגם גם מתוך הניגוד לרקע הרעיוני הקיים, אשר בו הם חסרים, ומתוך הניגוד לממסד-ההנהגה הקיים, הבנוי להוביל את העם אל ההפך" (כל כתביו, כרך א' עמוד 353 – 354).

בסופו של דבר, אם ירצה בנט להפוך את "הבית היהודי" לכוח מוביל ומנהיג על מנת לפרוץ את הקיבעון של "הציונות הישנה", הוא יצטרך לעשות זאת מן האופוזיציה, שאם לא כן, יהפוך "הבית היהודי" לליכוד ב', או, מה שגרוע יותר, למפד"ל ב', ורווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר.

נכון הוא, שבינתיים, בעיקר לשם בניין וגיבוש הכוח הפוליטי, ראוי להצטרף לקואליציה ואת השלב האופוזיציוני ההכרחי לדחות לעוד ארבע שנים. עם זאת, לא בלתי אפשרי כמובן ש"הבית היהודי" ימצא עצמו מחוץ לקואליציה כבר בכנסת הקרובה. זה כמובן לא אמור לזרוע אכזבה או ייאוש בקרב מצביעיו ומצביאיו. להיפך, זה אמור להיות סימן לכך שריבונו של עולם מזרז את התהליכים. עם בנט יישב באופוזיציה (ואולי אפילו בראשה !), כנגד קואליציה של נתניהו עם לפיד ו/או ציפי ו/או יחימוביץ ו/או דרעי – כלומר כנגד כל הממסד הישראלי השוקע – יהיה בכך כדי להציג את האלטרנטיבה האמונית במלוא אונה והדרה כבר בימי הכנסת הנוכחית, ובכדי להציב את היעד של ראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות.

זו אכן דרך קשה מורכבת  ובעייתית יותר, ואין כאן המקום לפרט, והרי "רחמיו על כל מעשיו", אבל מי יודע, ייתכן שגם לריבונו של עולם נמאס כבר עכשיו מהקיבעון הנוכחי.