‏הצגת רשומות עם תוויות לפיד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות לפיד. הצג את כל הרשומות

יום שני, 25 בפברואר 2013

האם יחימוביץ תצטרף לברית?

אם הציר לפיד-בנט לא יתערער ונתניהו לא ייכנע לו, הקלפים יהיו בידי יחימוביץ. היא תוכל לכפות בחירות חדשות שעשויות לחולל רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. מאמר פוליטי

 

בס"ד

אני מודה שהמאמר שלפניכם הוא בבחינת ספקולציה, אבל האפשרויות שנפתחות בפוליטיקה הישראלית מרתקות ומעוררות את הדימיון.
מצב המגעים הפוליטיים כרגע, כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, הוא שהציר בנט-לפיד עומד מול הציר נתניהו-ליברמן, ובינתיים איננו נשבר. האפשרויות העומדות בפני נתניהו הן צירוף "הצמד הסורר" וקבלת סדר היום שלו – קואליציה חברתית – השפלה שנתניהו מאד לא אוהב, או לחילופין, צירוף החרדים, מה שייעשה כנראה בשבוע הקרוב, תוך הימור כפול: או שהברית של לפיד ובנט תקרוס, ואחד מהם (סביר יותר שבנט) יצטרף לקואליציה, או שיחימוביץ תישבר ותעשה זאת.
בהנחה שהברית תישמר, המסקנה המפתיעה היא שהקלפים הם, דווקא, בידי יחימוביץ. אבל מלבד הבטחת קואליציה (מאד לא יציבה) לנתניהו, יחימוביץ יכולה גם לבחור בכיוון שונה: היא יכולה להצטרף לברית של בנט ולפיד ולכפות בחירות חדשות.
ליחימוביץ ישנן כמה סיבות טובות לכך. כידוע היא מאוכזבת מתוצאות הבחירות, והאפשרות לסיבוב שני ודאי קורצת לה. היא אפילו יכולה "לצאת גדולה" כמי שכפתה בחירות חדשות. אבל עוד הרבה יותר מכך.
אם תצטרף יחימוביץ לברית ותיכפה בחירות חדשות, תיווצר סיטואציה מהפכנית בפוליטיקה הישראלית, שבלי ספק תדבר אל ליבה. הציר החברתי לפיד-שלי-בנט יעמוד מול הציר המדיני נתניהו-ליברמן. צעירים מול ותיקים. פוליטיקה חדשה מול פוליטיקה ישנה.
אין לשלול את האפשרות ששלושתם ילכו יחד בבחירות החדשות, לא במובן של איחוד רשימות כמובן, אלא במובן של תעמולת בחירות משותפת תוך התחייבות להקמת "ממשלה חברתית" משותפת אחרי הבחירות. הנוסח יכול להיות משהו מעין "בחרו רק באחד מאיתנו ותנו לנו את הכוח להביא לשינוי חברתי". משהו מעין טריאומווירט חברתי בהנהגת המדינה.
בנסיבות כאלה "התנועה" של לבני ומופז ימחקו כנראה. מרץ תוסיף מנדט. הליכוד- ביתנו יספוג מכה לא קטנה. להערכתי כל אחד מהטריאומווירט יעלה במספר המנדטים שלו. כרגע הם מונים יחד 46 מנדטים. מופז ולבני – 8 יחד. חסרים 6-7 שיכולים להגיע מהליכוד. במוביליות הפוליטית של השנים האחרונות הדבר איננו בלתי אפשרי.
שלושתם יכולים לצאת נשכרים מהמהלך. יחימוביץ כבר מזמן מעדיפה את פתרון הבעיות החברתיות על התהליך המדיני. במהלך כזה היא יכולה לחזור לתחייה ולמרכז העניינים. גם לפיד ממוקד באוריינטציה חברתית, משימתו הראשונה היא ממשלה בלי חרדים, ותחושתו היא שהוא יכול לעלות במספר המנדטים. בנט בכלל יצא נשכר, לא רק במה שהוא יהיה חלק מרכזי מהטריאומווירט, ולא רק בפריצה נחשונית של הציבור הדתי-לאומי שהיה עד עתה שולי ומגזרי אל תוך מרכז הציבוריות הישראלית, אלא בעיקר בעניין המדיני: מהלך כזה מרחיק סכנה מדינית לא באמצעות ניצחון של ימין על שמאל, אלא באמצעות הורדת הנושא מלכתחילה מסדר היום. מה עוד שהליכוד-ביתנו ימצא עצמו כאופוזיציה ימינית.
זו תהיה רעידת אדמה אמיתית בפוליטיקה הישראלית. קשה להעריך שצוותי החשיבה של בנט ולפיד לא ראו אפשרות כזו. אם בימים הקרובים נתבשר על מגעים בין לפיד ובנט לבין יחימוביץ, לא בלתי אפשרי שזהו פשרם.
זוהי ספקולציה בלבד, כאמור, אבל היא מעידה שבנט תמרן בחכמה מעמדת "רק לא הבית היהודי" בקואליציה, לעמדה בה יש בפניו לפחות 3 אפשרויות טובות. נתניהו – שבוודאי רואה גם את התרחיש הזה לנגד עיניו – נמצא בלחץ עצום. המשך סירובו להיכנע ללפיד-בנט עשוי להביא לחבירתם עם יחימוביץ. נראה לי שבוחרי הבית היהודי שקצת לחוצים מידי, יכולים להירגע. תנו לבנט לעבוד ולנתניהו להיות זה שמזיע. 

 






      








יום רביעי, 30 בינואר 2013

חברה אזרחית או חברה יהודית


אם אכן סדר היום הציבורי בעשור הקרוב עומד להיות סדר יום אזרחי, עשוי להתפתח בפוליטיקה הישראלית ציר חדש ומרתק, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית. מאמר אידיאולוגי


בס"ד                                                                                         

הבחירות האחרונות הבליטו את קיומו של גוש מרכז משמעותי, גוש נייד נזיל ובלתי מזוהה פוליטית, והעלו לשיח הציבורי סדר יום חדש – סדר יום אזרחי. את חוסר הרלוונטיות של הציר המדיני הסבירו הפרשנים בעובדה ש"כרגע אין פרטנר", אבל נראה שהסיבה עמוקה יותר: רוב הציבור הבין שותור על יהודה והשומרון הוא התאבדות לאומית, לאו דווקא מבחינה ערכית, אלא מבחינה ביטחונית ומדינית. אם אכן זוהי הסיבה שהוויכוח המדיני כבר איננו אקטואלי, הרי ניתן לקבוע שבמקום הציר ימין-שמאל, עליו נאבקנו שנות דור, הולך ומסתמן ציר חדש בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט, שיתמקד בשאלה: חברה אזרחית או חברה יהודית.

אתם, החרדים, ניצחתם 


מי שצפה בנאומו של יאיר לפיד במרכז האקדמי החרדי בקרית אונו (http://www.youtube.com/watch?v=HNJZJw1ZE9A ) לא יכול היה שלא להתרשם. יאיר לפיד הציג שם תפיסת עולם מקיפה, אמיצה, כנה וישרה. כרטוריקן מעולה הוא פתח אותו בהודאה דרמטית: "אתם, החרדים, ניצחתם". דרכם של האבות המייסדים הגיעה לקיצה. עד השנים האחרונות המצב היה בבחינת "תיקו מקסיקני", הצד החילוני ציפה להעלמות החרדים ולהפך. מסתבר שבלי החרדים ומסורת יהודית לא נוכל להמשיך. מוקד הכוח שהקים את מדינת ישראל והחברה הישראלית כבר אינו יכול ואינו מוכן לשאת על כתפיו את כל יתר "השבטים" – החרדי, הדתי לאומי, המזרחי, הרוסי, האתיופי וכדומה – ורואה עצמו גם הוא כעוד שבט בלבד: השבט הלבן. הוא לא מוכן יותר שהשבטים האחרים יתבעו ממנו תביעות בתור "בעל הבית". אבל הניצחון שלכם החרדים מחייב. מעתה ישנו ריבוי שבטים וכל אחד מהם אמור לשים כתף בנשיאת החברה כולה. לא תוכלו להמשיך לדאוג רק לעניים החרדים, ולא תוכלו להמשיך לצפות שאחרים יגנו עליכם בגבולות. ניצחתם, אתם מתקבלים לחברה בשוויון ובכבוד, אבל עליכם גם לזכור שהיא מורכבת משבטים רבים ותוכל להתקיים רק על פי העיקרון של "חיה ותן לחיות".
היה זה כאמור נאום פתוח, מזמין וכנה. המאזינים החרדיים הקשיבו בדריכות, קצת חשדנים, ניסו לאתר מלכודת, ולא מצאו. הכל נראה יפה ומוסכם.
אלא שבתוך שטף המילים שבאמת יצאו מן הלב, היה רגע אחד צורם, שלא לומר מזויף. לפיד דיבר על שכנות טובה בין השבטים. הוא הביא כדוגמה את חוק החמץ בפסח ואת חוק החזיר, שהציבור החילוני אינו מקיימם, ולעומתם את יום הכיפורים, שלא עוגן בספר החוקים של המדינה. שום חילוני אינו מזיז את רכבו ביום זה, אמר לפיד, ואתם יודעים מדוע? משום שאנחנו מכבדים אתכם, מכבדים שכנים. זו היתה מבחינתי הצרימה המזויפת והיא היתה משמעותית מאד וחשפה את מהותה של תפיסת עולמו של לפיד. כולם יודעים: החילונים שומרים אמנם את יום הכיפורים, אך לא מתוך כבוד לשכניהם הדתיים או החרדים (שבדרך כלל לא נמצאים בסביבה), אלא דווקא מתוך כבוד לזהות ולמסורת היהודית; ממוטיבציה יהודית ולא ממוטיבציה אזרחית.

אינדיבידואליזם עקבי


לא במקרה התכחש לפיד לסיבה האמיתית. תפיסתו של לפיד היא התפיסה המערבית הקלאסית של "חיה ותן לחיות". היא רואה את החברה כאוסף של יחידים, או מגזרים, שאין להם ייעוד משותף מלבד הקיום כשלעצמו. המדינה היא חברת בטוח גדולה, האמורה לשרת את אזרחיה. אין לה תפקיד מעבר להבטחת החוק הביטחון והסדר על מנת שכל אחד יוכל לחיות את חייו כרצונו, ובלבד שלא יפגע באחר. המדינה המערבית כבר אינה מדינה של עם, אלא של אזרחיה.
במסגרת משטר הבנוי על תפיסת העולם מערבית של ליברליזם-קפיטליסטי ודמוקרטי, רואה עצמו לפיד כנציגו של "המעמד הבינוני". לפיד, לפחות זה של האקדמיה החרדית בקרית אונו, הוא איש אמת. הוא באמת מאמין במשטר זה, אך לא בטוח עד כמה הוא מעמיק בהבנת יסודותיו. יותר מכך ומשמעותי מכך: בתמימות, בלא יודעין ובלא כוונה רעה, ממשיך לפיד את ניסיונם של "האבות המייסדים" לכפות את תפיסת עולמם על "השבטים" האחרים, שכן הזמנת הציבור החרדי או הדתי לאמץ לליבו את הליברליזם הקפיטליסטי – היא לא פחות מהזמנתו להמיר את דתו.  
הליברליזם הקפיטליסטי, מושתת על תפיסת עולם של אינדיבידואליזם עקבי, והפעלתו בחברה עוד מוסיפה להעמיק ולהשריש בה את האינדיבידואליזם הזה ביתר שאת. אדם הדבק במוסר של המשטר הליברלי-קפיטליסטי, מאמין ורוצה בחברה שתהיה מושתתת על בקשה מפורדת ובלתי-מוגבלת של רווח פרטי, ובכן בחברה מפוצלת לאינטרסים מתחרים ואינטרסים מפוצלים בין הפרטים המתחרים ביניהם. הנחת היסוד שלו היא שהחברה האנושית מפורדת ומפוצלת במהותה ומהווה אוסף של פרטים אינדיבידואליסטים, או מגזרים אינטרסנטיים, המחוברים ביניהם חיבור טכני, חיצוני, אינסטרומנטאלי, בלבד. שאיפתו היא שהפיצול הזה יהווה – לכתחילה – את היסוד והמסגרת לכל יחסיה הפנימיים של החברה. לפיד אמנם מכיר בלגיטימיות של מסורת יהודית במדינה, אבל הוא רואה בה מרכיב אחד מרבים, לא את תשתיתה של החברה. 

חברה יהודית


אינני יודע מה היא בדיוק תפיסת העולם החברתית של נפתלי בנט ושל "הבית היהודי" וחוששני שגם הם עדיין לא יצרו תפיסת עולם מגובשת בתחום זה, מלבד כמה סיסמאות הלקוחות מהארסנל החברתי העכשווי תוך קישוטן ועיטורן במוטיבים תנ"כיים אחדים של נביאי ישראל. אבל אם "הבית היהודי" חפץ להיות יהודי גם בתוכנו, נראה לי שיסודות התפיסה החברתית שלו אמורים להיות שונים מאד מאלה של יאיר לפיד.
המוסר הליברלי-קפיטליסטי שבו דוגל לפיד מנוגד לחלוטין לאופי ולמוסר היהודי, שהוא לאומי, קיבוצי ואידיאליסטי במהותו. היהדות היא תורת חיים לאומית, הבאה להדריך, קודם כל, את חיי העם. ממילא מובן שהנחת היסוד שלה הוא שהכלל קיים בקיום ממשי, ורק מתוכו ולאורו מקבלים גם הפרטים את משמעות חייהם. שאר העמים, בניגוד לנו, רואים עצמם כאוסף של פרטים מפורדים-כשלעצמם, והם זקוקים למערכת מוסר על מנת שתאפשר להם לחיות זה בצד זה – בניכורם – בשלום.
אי אפשר לדבר על תחיה לאומית ולא לחוש עד כמה המוסר הליברלי-הקפיטליסטי המערבי מנוגד ליעד זה. התחיה היא, קודם כל, משימה לאומית, משימה שאמורה לרתום את האומה כולה יחדיו להגשמתה. המוסר הליברלי-קפיטליסטי, האינדיבידואליסטי, לא רק מנוגד לערכינו ולרוחנו הישראליים, אלא עומד גם בניגוד לצורך הפרגמטי הבסיסי של אימוץ כל כוחותינו יחדיו על מנת להגשים את התחייה הזו. אי אפשר לחתור לביצוע משימה לאומית מהפכנית כל כך על בסיס התודעה האינדיבידואליסטית ומתוך משטר של פיצול אינטרסנטי כלכלי ורוחני.

סם מוות


תפיסת העולם ההיסטורית שמהווה את הבסיס לליברליזם הקפיטליסטי היא תודעה של "כאן ועכשיו". התוצאה המתקבלת היא חברה חסרת תודעה של רציפות היסטורית, חסרת תחושת אחריות והזדהות עם העבר או העתיד. לא רק שהפרטים מנותקים-בעצם זה מזה, אלא שגם החברה כולה מנותקת, במובן המוסרי, מעברה ומעתידה. היא מכירה אותם כמובן, כמו לפיד את המסורת היהודית, אך איננה מכירה בהם ואיננה רואה עצמה מחויבת להם. לחברה שיודעת ומקדשת רק את הפרט, ישנו הווה בלבד, שכן מה מעלה או מורידה רציפות היסטורית של ערכים יעדים ומטרות לאומיות – מאפיינים מרכזיים של התודעה היהודית – במאבק האינטרסים החומריים הממשיים של ההווה.
"הקפיטליזם שוחק אפוא בהכרח את רציפותה התרבותית של החברה שבה הוא קיים, ואת זהותה במהלך הדורות", כותב שבתי בן דב בפרק "משטר היובל" בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה", (כרך ב' של כל כתביו, עמ' 314-319) שעליו מבוסס חלק ממאמר זה. "השאיפה לנצח ישראל, שהיא ממילא גם השאיפה להתמדתנו בתרבות הישראלית האחת והמיוחדת, ואשר רק ממנה אנו יכולים לחשוב על תכנון לאומי כלשהו – ולעומתה, תכנון של כלכלה קפיטליסטית דווקא – הם אפוא שני הפכים הסותרים זה את זה".
הליברליזם הקפיטליסטי יעיל אפוא לחברה שאין לה מטרות מלבד הרחבה חומרית של המצב הקיים, וגם זאת כנראה רק לטווח קצר. לאומה שאמורה לשקוד על התמדת זהותה התרבותית ולהתמקד בהגשמת שאיפותיה ההיסטוריות, שהמימד החומרי אמור לשמש להן מבחינתה אמצעי בלבד – כמו האומה הישראלית – הליברליזם הקפיטליסטי הוא סם מוות.

ציונות של יעוד


אם אכן סדר היום הציבורי שלנו עומד להיות אזרחי, הרי מתפתח כאן ציר חדש ומרתק בפוליטיקה הישראלית, ציר לפיד-בנט: חברה אזרחית או חברה יהודית. במהלך קמפיין הבחירות דבר בנט על הציונות הישנה, ציונות של קיום, לעומת הציונות הנחוצה עתה – ציונות של יעוד. שני מושגים אלה מבהירים היטב את ההבדל בין שתי תפיסות העולם.
גוש בוחרי המרכז הבלתי מזוהים והניידים בחרו בלפיד ובתפיסת עולמו, אך ניתן להניח שהם כלל לא הכירו אפשרות של תפיסה חברתית אחרת. אם רוצה הבית היהודי להתמודד מול לפיד על קולות אלה – ואם הוא רוצה לפרוץ מעבר למגזר הטבעי שלו ולחתור לעמדת הנהגה במדינה הוא חייב להתמודד עליהם – מוטל עליו להציב מול משנתו של לפיד משנה חברתית יהודית רלוונטית. מצביעים אלה מאסו בפוליטיקה הישנה וחיפשו משהו חדש. על בנט ו"הבית היהודי" מוטל להראות להם שהדבר החדש שהם באמת מחפשים הוא דווקא זהות יהודית רלוונטית, ולא שוב חיקוי מערבי תורן. זהו המפתח למהלך שיאפשר ל"בית היהודי" לכבוש את לב הציבור, תרתי משמע.         





יום חמישי, 24 בינואר 2013

חמקו לבנט מבין האצבעות


בניגוד לרבים שרואים בקמפיין של הליכוד-ביתנו נגד הבית היהודי שגיאה אסטרטגית, אין לשלול את האפשרות שהדבר נעשה בדעה צלולה. מאמר פוליטי


בס"ד

יש הנוטים לראות בכ-9 המנדטים הנוספים שלפיד קיבל פתאום, כביכול משום מקום – מעבר לכ-10 שהיו לו בסקרים לאורך זמן – את הפתעת הבחירות. אלא שהמנדטים הללו היו שם כל הזמן וכולם ראו אותם. אלה היו כעשרה מנדטים שהתלבטו (מבין יתר המתלבטים) בין בנט לבין לפיד. דובר עליהם רבות בתקשורת בשבועיים האחרונים ובתמיהה, שהרי מה לכאורה היה המשותף לבנט וללפיד.
אלה היו מצביעי מרכז בלתי מזוהים פוליטית, בעיקר צעירים, שהשמאל נמאס עליהם, ולבחור בנתניהו לא עלה בדעתם מעולם. הם חיפשו דבר חדש, ולפיד ובנט סיפקו להם את הסחורה. אלה המנדטים שהביאו את בנט ל-15 ואף כ-18 מנדטים בסקרים מסוימים, מעבר ל-12 המנדטים של "הכיפות הסרוגות" למיניהן, שהם הציבור הטבעי שלו. ברגע האחרון ממש, התנקזו המתלבטים הללו ללפיד ולא לבנט, ולא במקרה כידוע. הקמפיין של הליכוד-ביתנו כנגד "הבית היהודי" הצליח להבריח אותם. כששה-שמונה מנדטים פוטנציאליים של בנט עברו ללפיד. זו היתה עיקר הדינמיקה של קו הסיום של מערכת הבחירות.
בניגוד לרבים שרואים בקמפיין זה של הליכוד-ביתנו נגד הבית היהודי שגיאה אסטרטגית, אין לשלול את האפשרות שהוא נעשה בכוונת מכוון ובדעה צלולה.
כמו כולם, והרבה יותר מדויק מכולם, זיהו גם הסוקרים של ביבי את עשרת המנדטים הצפים הללו. הם גם ראו היטב שאין סיכוי שהם יצביעו לנתניהו. לנתניהו היה ברור שאם הוא לא יפחיד אותם מפני בנט, הוא יקבל את בנט, בדיוק, אבל בדיוק, בעמדת המפתח שעכשיו נמצא בה לפיד. מזה בדיוק פחד נתניהו ולכן יזם את הקמפיין השלילי שרבים, גם בליכוד-ביתנו, לא הבינו מהיכן ולשם מה הוא בא לעולם.
נתניהו לא רוצה ממשלת ימין. הוא לא רוצה להכריע. הוא פוחד מהשמאל, מהתקשורת ומהעולם. ולכן, בין הברירה לקבל את לפיד בעמדת כוח, או את בנט, הוא בחר בלפיד. עדות מסוימת להשערה זו יכולים להיות דבריו המפורשים של חה"כ הכהן-שאמה בערוץ 2, שהוא איננו מצטער על הקמפיין נגד הבית היהודי, שאולי השאיר אותו מחוץ לכנסת: "מפלגת "בית היהודי" חזקה היתה מסכנת את הכנסת. לפיד עדיף על בנט".
למרות הציפיות הגבוהות שאכזבו, בנט עשה את שלו ובגדול. מלבד גיבוש המגזר הטבעי שלו – בסיס כוח ותנאי יסודי להמשך הדרך – הצליח בנט גם לפרוץ, לפחות בסקרים, למעגל משמעותי של קהלים אחרים. הפעם הם חמקו לו מבין האצבעות, אבל ההצלחה לחדור, לפחות בסקרים, לגוש המרכז של הבלתי מזוהים, משמעותית מאד. גוש זה שמהווה כרבע מהבוחרים, בחר בעבר בקדימה, היום בלפיד, והוא נייד, נזיל ופתוח למסרים חדשים. מסתבר שמפלגה בעלת זהות יהודית התומכת בשלמות הארץ איננה מפחידה אותו. הפעם נטייה זו התגלתה כ"טרנד" אופנתי בלבד, לא בשלה, לא שורשית ולא יציבה, ולכן כל כך קל היה לנתניהו לחסל אותה בעודה באיבה. אבל אם ישכיל הבית היהודי להתחיל את הקמפיין של הבחירות הבאות כבר היום, למקד אותו בקהל המטרה הזה ו"לבשל" אותו היטב, הוא בהחלט עשוי לזכות בתמיכתו בבחירות הבאות – מה שיוכל להוות בבוא הזמן עמדת זינוק טובה ליעד המתבקש – הנהגת המדינה.