מדינת ישראל כהתגלמות הרוע

בעקבות מלחמות העולם הבין המערב – ובצדק – שהרעיון הלאומי איננו מוסרי. מדינת ישראל, שמגלמת בעצם הווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו, מגלמת עבורו – שלא בצדק – את כל הרוע

בס"ד                                                                                         ט"ו באייר, תשע"ג. (25.4.2013 )

האנטישמיות כידוע לא נעלמה מעולם. היא רק פושטת צורות ישנות ולובשת צורות חדשות, אבל המהות נותרת זהה לאורך כל ההיסטוריה. בדורנו לובשת האנטישמיות כמה צורות ואחת מהן היא הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל במערב. לאנטישמיות הפוסט-מודרנית מניעים רבים; אחד מהם הוא כנראה תהליך הגלובליזציה, על תומכיה ומחולליה מחד, ועל מתנגדיה והנאבקים בה – שגם הם חלק מהתופעה, בהתארגנותם, בדרכי פעולתם והיקפן, ובמובן מסויים גם בהשקפת עולמם – מאידך.

את המפתח לקשר בין הגלובליזציה לבין הדה לגיטימציה של מדינת ישראל מצאתי במאמרו של אמנון לורד ("מבט מהר הקסמים", מקור ראשון, יומן, ב' באייר, תשע"ג (12.4.2013): "ישראל היא היום אחת המדינות הבודדות שמגלמות ברוחן, במהותן, ברעיון הלאומי, את עצם הרעיון של המדינה. ולכן היא מותקפת ללא הפסק במישורים רבים....בעיקר בגלל היותה מגלמת קלסית של רעיון המדינה". לורד לקח את התובנה הזו לכיוון מסויים, לעוצמתם של התאגידים הבינלאומיים, אך יש להבינה, גם ובעיקר, כשלעצמה.

הרעיון הלאומי

העולם המערבי-נוצרי אימץ לעצמו לפחות שני רעיונות עבריים מרכזיים. הראשון הוא, ודבר זה ידוע, האמונה בא-ל אחד. אבל האימוץ הזה היה, ולא יכול היה להיות אלא, חיקוי בלבד. "הדתיות" הזו, שנטלה לעצמה הנצרות, הוצאה כליל מהקשרה. הרעיון העברי-ישראלי המקורי הוא הרעיון האלוקי כפי שמסביר הרב קוק (למהלך האידיאות בישראל, אורות, עמ' ק"ב). הדתיות היא רק פן אחד שלו, שכשהיא מוצאת מן המכלול, ועוד בצורה מעוותת, היא מדכאת את החיים במקום להפריחם. דורות של נצרות גרמו לעמי אירופה לפתח תרבות של קיבעון, דיכוי רוח האדם ושנאת החיים. אימוץ זה גם הועיל להם כמובן, אבל בסופו של דבר הם הקיאו את "הדתיות" הזו והשתחררו ממנה, דבר שהועיל להם עוד יותר.

במקום הנצרות הופיע באירופה הרעיון הלאומי של עם ומדינת הלאום. גם רעיון זה נלקח מתוך האתוס העברי הקדום, אלא שעובדה זו פחות ידועה. על כך ששורשי הרעיון הלאומי האירופי נעוצים באתוס העברי, אותו הכירו האירופאים היטב מן התנ"ך, ושהדגם העברי עמד לנגד עיניהם בבואם לייסד את אומותיהם, עומדים שני הוגים בתקופתנו: הראשון הוא ההיסטוריון הבריטי אדריאן הייסטיגס, בספרו המפורסם: "בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום" (בעברית, הוצאת שלם, 2008). בעקבותיו הולך החוקר הישראלי הצעיר ד"ר אסף מלאך, שמביא, בין יתר הציטוטים הרבים, את דברי אוליבר קרומוול האנגלי לפני הפרלמנט שלו בשנות ה-50 של המאה ה-17: "אכן קרואים אתם על ידי האל, כמו שהיתה יהודה, לשלוט עמו ולמענו, וכפי שנאמר בישעיה (מ"ג, כ"א): 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'. המקבילה היחידה בעולם שאני מכיר למעשה האל הגדול עמנו זו הוצאת בני ישראל ממצרים והעברתם בישימון באותות ומופתים מרובים אל המנוחה והנחלה" ("וישן מפני חדש תוציאו", "סגולה", גיליון 11, ניסן תשע"א אפריל 2011). לא רק הנוצרים ראו עצמם כ"ישראל החדש"; גם העמים המתחדשים באירופה ראו בעצמם וקראו לעצמם "ישראל החדש".

אבל ממש כמו שאימוץ הרעיון הדתי העברי היה חלקי, חד ממדי, ובבחינת הוצאת אספקט אחד מתוך המכלול, כך קרה, ובהכרח, גם באשר לרעיון העם, האומה והמדינה הלאומית. הרעיון הלאומי העברי, איננו שלם בלא המכלול: תרבות, שפה, ארץ, אומה, מדינה (מלכות), דת, ובעיקר – עם בעל איכות ייחודית, שיועד מעצם בריאתו ומהותו להגשמת הרעיון. ממש כמו "הדתיות" הנוצרית, שהפכה לקריקטורה של אמונה, הפכה גם הלאומיות האירופית מברכה במקור, לקללה נוראה – שהגיעה למיצויה הסופי במלחמת העולם השנייה, על כל הכרוך בה.

ממש כמו שחיקוי היהדות על ידי הנצרות, שראתה עצמה כ"ישראל החדש" – הביא לשנאת המקור, מפחד זיהוי החיקוי ומבושתו, כך התרחש, כפי שמסביר אסף מלאך במאמריו גם באשר לרעיון הלאומי. העמים האירופאים, שידעו היטב מיהו המקור לרעיונותיהם הלאומיים, פיתחו כלפיו, ומאותן סיבות, יחס של קנאה ושנאה. "ככל שהזיהוי של עם כעם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים" (אדריאן הייסטינגס, שם, עמ' 223, מובא על ידי ד"ר אסף מלאך, שם). השיא היה כמובן בשואה, שאחד הגורמים העיקריים לה היתה תחושת התסכול והקנאה של הלאומיות הגרמנית, הריקה מתוכן עצמי, בעם העברי.

ללאומיות האירופית, בניגוד למקור הישראלי, לא היה בסיס עצמי. "היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו......מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל...." (הרב קוק, אורות, עמ' קמ"ד). היחד של בני-העמים הוא יחד פונקציונאלי, לא מהותי. אין לו תוכן עצמי עמוק ושורשי. "כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט, הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים על ידי הקיבוץ..." (הרב קוק, אורות, ק"נ). היחד הזה הוא שימש את העמים האירופאים לשלב התפתחות מסויים ומיצה את עצמו. התפיסה השלטת היום באירופה קובעת שהלאומיות הזו "הומצאה" לצרכים היסטוריים, על ידי מעמדות מסוימים, וכדומה (ראו ספרו המפורסם של בנדיקט אנדרסון "קהילות מדומיינות"). העובדה שלא היתה ללאומיות הזו תוכן פנימי, חייבה לשם גיבושה ותחזוקתה אויב זמין ומאיים. לא רק שהרעיון הלאומי האירופי איננו מסוגל להכיל את "האחר", הוא מחייב "אחר" – זר, שונה ומאיים – בכדי להגדיר את עצמו ועל מנת לספק לעצמו משמעות. האנטישמיות המודרנית צמחה על רקע הרעיון הלאומי משום שהיהודי היה "האחר" האולטימטיבי, החלש וחסר הישע, שאותו היה קל ומשתלם לשנוא, בלי לשלם מחיר. השנאה והאיבה ל"אחר" ולשונה, המחויבת כאמור מעצם מהותו של הרעיון, הובילה גם לניגודים ולסכסוכים הלאומיים באירופה של אותה עת – ובשיאם למלחמות העולם.

"אביב העמים" של אמצע המאה ה-19, האופטימי כל-כך, התגלגל, אם כן, כעבור שני דורות בלבד – באיטליה, בספרד, בפולין, בהונגריה ועוד – לפאשיזם. וממנו – לנאציזם.

הלאומיות כהתגלמות הרוע

מלחמות עולם, הראשונה ובעיקר השנייה, הבהירו לאירופה את הסכנה הגלומה ברעיון הלאומי. בעקבות מלחמת העולם השנייה איבד הרעיון הלאומי האירופי מכוחו ומזוהרו והוכר כרעיון מזיק ובלתי מוסרי. בתהליך הדרגתי נטשה אירופה את הרעיון, בהבינה את מחיר הדבקות בו. ירידת קרנה של הלאומיות במערב, הקמת האיחוד האירופי, הפיכת מדינת הלאום מערך ואידיאל (לכאורה) לפונקציה בלבד, תהליכי הגלובליזציה – הם פרי המסקנות הללו. המערב בכלל, ואירופה בפרט, הגיעו למסקנה – הנכונה – שהלאומיות הזו איננה מוסרית. הלאומיות הפכה עבור האינטלקטואלים המערביים, למקור כל הרוע האנושי – להתגלמות הרוע.

כידוע, משני הרעיונות הללו, הדתיות הנוצרית והלאומיות האירופית, הושפע עם ישראל – השפעה חוזרת – בזמן גלותו. בעקבות החורבן והיציאה לגלויות השונות, ירדה היהדות ב"פזה", בקומה שלמה, והפכה מרעיון אלוקי לרעיון דתי. הרעיון הדתי הוא רק הד, תרגום, לבוש חיצוני, לרעיון האלוקי ("למהלך האידיאות בישראל", הרב קוק, כנ"ל). כשנוספה לתהליך זה גם השפעתה החוזרת של הנצרות, שאימצה ועיוותה, כאמור, את הרעיון הדתי הישראלי, הפכה גם היהדות ל"דת" בלבד. גם הרעיון הלאומי, שמקורו כאמור בישראל, חזר אלינו באמצעות הלבוש האירופי, והוא שחולל את הציונות. אמנם מהלך זה אפשר את התחייה הלאומית, אבל גם הותיר אותה על בסיס זר ורעוע, דבר שמתגלה היום בשקיעתה של הציונות.

המשותף בין הלאומיות האירופית לבין הלאומיות העברית המקורית הוא המושג בלבד. התוכן שונה לחלוטין. "לאומיות זו [האירופית – מ.ק.] הלא סוף סוף אינה לגבי דידנו אלא שם מושאל. אין לנו לאומיות שוביניית [שוביניסטית- מ.ק.] גרידא כשאר אומות העולם; לאומיותנו הלא היא תמיד גם קוסמופוליטית, תמיד גם אנושית-כללית וגם עולמית-כללית. (הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, כרך א', עמ' ט"ז). היחד הישראלי הוא מהותי, עצמי; יש לו תוכן, יש לו יעוד, ולא רק שהוא איננו זקוק ל"אחר" על מנת להגדיר ולפרנס את עצמו, אלא שכל כולו מיועד למטרה אוניברסאלית – גאולת האדם.

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל

המתח והניגוד בין תהליך תחיית האומה הישראלית, חזרתה לארצה, הקמת המדינה ופריחת עוצמתה, לבין התהליך ההפוך בדיוק של העולם המערבי, התפרקות המדינה הלאומית והופעת הקוסמופוליטיות והגלובליזציה, חושף שוב, את אותם מניעים פסיכולוגים שהזינו את האנטישמיות הקלאסית. כאן לא נתמקד במניעים הפסיכולוגיים שלה, אלא דווקא בלבוש החדש שלה, ברציונל שלה, באידיאולוגיה – הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

כאמור הגיעו האינטלקטואלים במערב למסקנה, שהרעיון הלאומי הוא התגלמות הרוע בחברה האנושית, הכרה שבאירופה התפשטה כבר לשכבות הציבוריות כולן, ובארה"ב, בינתיים, בעיקר לשכבות האינטלקטואליות. והנה, בעוד העולם משתחרר מהרעיון הלאומי, ישנו מקום אחד בתבל בו עולה הלאומיות ופורחת. הציונות, מדינת ישראל ותחיית האומה הישראלית בארצה, מבוססים במובהק על הרעיון הלאומי. בעוד שבכמעט כל שאר מדינות העולם הפכה המדינה מאידיאל וערך לגוף טכני, ארגוני, פונקציונלי, מעין חברת ביטוח גדולה בלבד במעמד דומה ל"עירייה", נותר אצלנו הרעיון הלאומי אידיאל, ערך ודגל; אצלנו הוא מהווה את התוכן המשמעות והצידוק לעצם ההוויה של מדינת ישראל; כל קיומה מבוסס על הרעיון הלאומי והיא נושאת אותו בגאון.

ומכאן מסקנתם המתבקשת של האינטלקטואלים המערביים: מדינת ישראל, שמגלמת בהווייתה את הרעיון הלאומי יותר מכל מדינה אחרת בזמננו– מגלמת בהווייתה את הרוע.  

מדינת ישראל, הממשיכה לשאת את הרעיון הלאומי בגאון – כך אומר לעצמו האינטלקטואל המערבי – היא בלתי מוסרית ובלתי לגיטימית. הדבקות של עם ישראל ברעיון הלאומי והנאמנות כלפיו, הם מבחינת האינטלקטואל המערבי נאמנות לרוע.

עם ישראל הוא מקורו של הרעיון הלאומי וכשזה האחרון יורד מעל בימת ההיסטוריה ומפנה מקום למבנה אחר של האנושות, נוטה התודעה המחוללת את התהליך לעקור את הרעיון משורשו. ושורשו הוא בישראל.

יותר מכך. עובדת היותו של ישראל נושא הבשורה המוסרית בעולם, מאז ומקדם, מוסיפה לאנטגוניזם הזה. התביעה למוסריות ממדינתו של העם היהודי, זה שהביא לאנושות את ההבטחה הגדולה לגאולת האדם, מתבקשת הרבה יותר מאשר מכל עם ומדינה אחרים. למוסר הכפול המאפיין את יחסו של המערב לישראל יש בסיס מובן. מאיתנו הם תובעים, ובצדק, להיות מוסריים, וכאשר אנחנו נוהגים – לדעתם – באופן שונה, דבקים ברעיון הלאומי ומיישמים אותו, דה הלגיטימציה מוצאת לעצמה אישור.

בדיוק כפי שעצם מציאותו של ישראל לאורך ימי שלטון הנצרות, היווה עבורה בעיה תיאולוגית, כך ממש תחייתו הלאומית והתעצמותו של ישראל בזמננו, בניגוד לתהליך הקוסמופוליטיזציה והגלובליזציה של המערב, מהווה עבורו קושי פסיכולוגי ואידיאי. האינדיבידואליזם הקוסמופוליטי ההולך ומתפשט בימינו, חש שהרעיון הלאומי ומדינת הלאום מנוגדים לו וסותרים אותו. מדינת ישראל, כמו גם עם ישראל, בעצם קיומם, מטילים צל וסימן שאלה על התפיסות העדכניות "המתקדמות" ו"הנאורות" ביותר של התודעה המערבית.

ועוד: בדיוק כפי שלא רק אירופה הנוצרית שנאה את היהדות, אלא גם אירופה המשתחררת מן הנצרות שנאה אותה, בהיותה מקור הנצרות – ולשיאה הגיעה התופעה עם אותו האיש בגרמניה, שהאשים את היהודים ואת היהדות כמי שטימאו את העמים האירופאים באמצעות החדרת המוסר היודו-נוצרי – כך ממש לא רק אירופה הלאומנית שנאה את ישראל, אלא גם אירופה המשתחררת מן הלאומיות שונאת אותו, והפעם לא כל-כך בהיותו מקור הרעיון – נראה שהם שכחו לנו עובדה זו – אלא באשר הוא עדיין נושא אותו.

והצדק עמם        

ושוב, כמו בעבר, השפעות המערב חוזרות אלינו כבומרנג, וגם אצלנו, על רקע כל המתואר לעיל, מפתחים האינטלקטואלים המושפעים מהמערב והחסרים זהות עצמית, איבה לרעיון הלאומי, לציונות, לעם ישראל וליהדות. חלקם, הקיצוני יותר, אינם מתקשים להגדיר את הציונות כפאשיזם, ולראות בה את התגלמות הרוע בתבל. חלקם, הפחות רדיקלי, מסתפקים בהגדרות אלה רק ביחס למתנחלים, שהם הם המייצגים המובהקים כיום של לאומיות שורשית, תוססת וחיונית, בחברה הישראלית גופה.

והם כולם צודקים. מבחינתם.

הרעיון הלאומי האירופי אכן פסול מבחינה מוסרית. אילו הוא בלבד היה הבסיס לתחיית האומה בארצה – כפי שראתה זאת התודעה הציונית ההיסטורית – הרי כל מפעל התחייה היה מתברר כבלתי מוסרי וממילא נידון לכישלון. שקיעת הציונות אצלנו והתערערות הביטחון במה שנקרא "צדקת הדרך" הם פרי התהליכים הללו.

אלא שהלאומיות שלנו, בשורשה, במהותה, מבוססת על יסודות אחרים – ישראליים, עבריים, אמוניים. הלבוש הציוני שלה היה לבוש חיצוני וזמני לאידיאליזם ישראלי מקורי עשיר שורשי ועמוק עשרת מונים. התעוררותנו לתחייה נבעה ממניעים רוחניים עמוקים הרבה יותר מאשר הלאומיות האירופית; האחרונה היוותה לה רק לבוש אידיאולוגי ורציונאלי. כשרוצים אנחנו היום להסביר ולהצדיק את הווייתנו הלאומית – הן כלפי חוץ ובעיקר כלפי פנים – לא נוכל לעשות זאת על בסיס הלאומיות האירופית, שהתבררה, ובצדק, כבלתי מוסרית, אלא אך ורק מתוך שיבה למקורות הלאומיות השורשית שלנו.

הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, המאיימת כל כך, היא בסופו של דבר תהליך חיובי המאלץ אותנו לשוב אל עצמנו. היא תמשיך לאיים עלינו ולרדוף אותנו, עד שנשלים את מהלך תחייתנו, נחזור לעצמנו ולמקורותינו, ונגשים בעצם הווייתנו ובתרבות שנקים כאן את ההבטחה אותה הבטחנו לעולם מני אז – גאולת האדם.

  

רגל שמאל ורגל ימין – העולם החרדי ושאר העם

העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. מאמר הגות

בס"ד

(מאמר זה פורסם במוסף "עמדה" של עיתון "מקור ראשון" בחודש תשרי, תשע"ב (ספטמבר 2011). אשבץ בבלוג מידי פעם, בין המאמרים והפוסטים החדשים, מאמרים ישנים שפורסמו בבמות שונות ועדיין לא נס לחיים. עוד מאמרים כאלו, שנכתבו בשנה-שנתיים האחרונות אבל קשורים לאירועי הזמן, אכניס לבלוג בתאריך כתיבתם. זוהי הסיבה שלמרות שפתחתי את הבלוג רק בחודש אדר תשע"ג (פברואר 2013), נמצאים בו גם מאמרים משנים קודמות)

"כל מסע גדול", אומר הפתגם הידוע, "מתחיל בצעד קטן". עוד נהוג לומר בהקשר זה, שרצוי שהצעד הזה יהיה ברגל ימין. מה שלא מדובר בו בדרך כלל הוא בתפקידה של רגל שמאל בסיטואציה האמורה. מה בדיוק עושה רגל שמאל, כשרגל ימין צועדת קדימה?

ובכן, למרות שתשומת הלב ממוקדת ברגל ימין, תפקידה של רגל שמאל איננו פחות חשוב. תפקידה הוא לייצב את המהלך על ידי ביסוס עמדתו ועמידתו של הגוף כולו. כל עוד רגל ימין נמצאת באוויר, כל עוד היא לא סיימה את המהלך והגוף כולו וידא שהמהלך נכון, ראוי, ומסתיים על קרקע יציבה – תפקידה של רגל שמאל הוא קריטי. היא הבסיס המאפשר את המהלך, אבל בתנאי שתישאר יציבה ולא תזוז. אסור לה "לקפוץ קדימה" כל עוד לא הובטח שרגל ימין מצאה את מקומה. יותר מכך, רגל שמאל היא הביטחון שאם הגוף לא ימצא קרקע יציבה להניח עליה את רגל ימין, שאם יכשל המהלך – יהיה לאן לחזור.

אי אפשר להגזים בחשיבותו של המהלך של תחיית עם ישראל וחזרתו לארצו. זוהי בשורה לא רק במימד הלאומי אלא גם בזה האוניברסאלי. אי אפשר גם להגזים במורכבותו ובסכנות הכרוכות בו. אחרי כאלפיים שנה של תלישות, ארעיות, נדודים ופיזור, חוזר העם לארצו ולעצמו. מורכבותו של התהליך איננה רק בצדדים ההיסטוריים, מדיניים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים, צבאיים וכדומה. האתגר הגדול הוא המהפכה התודעתית-רוחנית שכרוכה במעבר הזה מגלות לגאולה. תורת ארץ ישראל, לימדונו חז"ל, שונה מזו של בבל; גדלות לעומת קטנות. זוהי קפיצה במדרגת החיים, לא רק ביחס ליהדות של הגלות, אלא אפילו ביחס לזו של בית ראשון ושני.

מי מבטיח לנו שהניסוי הנועז של חזרת העם לארצו יסתיים בהצלחה. מי תוקע לידינו שנצא מכל הסיבוכים הכרוכים בו – העליות, הירידות, הפסגות והנפילות – בשלום. מי חותם לנו שנגיע לייעדנו, נגשים את ייעודנו ונוכל לברך על המוגמר. עינינו הרואות עד כמה רבים הספקות באשר לעתידו של העם בארץ, נוכח הקשיים המתגלים תוך כדי המהלך.

רגל ימין – הציונות, הכוחות הדינאמיים של העם – התחילה את המהלך. אין זה המקום לנתח את מורכבותו, אבל מה שברור הוא שכל עוד לא הובהר שהוא הסתיים, ובהצלחה, ראוי גם להותיר בסיס יציב כלשהו מאחור, בכדי שאם יתברר שהמהלך היה פזיז ונמהר מידי והקדים את זמנו – יהיה לאן לחזור, ולו גם בשן ועין, בכדי להתחיל מחדש, או לפחות להישרד.

זהו תפקידו של העולם החרדי – רגל שמאל. באופן דיאלקטי העולם החרדי הוא הבסיס המאפשר לגאולה לצעוד קדימה, דווקא באשר הוא נותר במקומו, מאחור. זהו תפקיד אפור ומשעמם. להיות לכתחילה ראש קטן. לא הייתי רוצה להיות שם. את התהילה "גוזרת" רגל ימין. היא הדינאמית, היא הנועזת, היא המחדשת, היא הנאורה. אבל העולם החרדי מבטיח את קיומו של עם ישראל הן כנקודת משען ומנוף לתנופת המהלך, והן על ידי הביטחון שיהיה לאן לחזור, אם יהיה צורך.

מכאן גם נגזר, שכל עוד לא הובטח המהלך של החזרה לארץ; כל עוד לא זכינו לניצחון, לשחרור הארץ במלואה, וליציבות מדינית וגיאופוליטית; כל עוד לא הוקמה כאן תרבות יהודית אותנטית, בריאה, יציבה ומאוזנת; כל עוד לא הקמנו, אם לא את הבית השלישי, הרי לפחות את "תרבות הבית השלישי" – העולם החרדי, רגל שמאל, עתיד להיוותר מאחור – שמרני, מקובע, ספקני, ביקורתי, סטטי ומנוכר; וכן, מה אפשר לומר – גם מרגיז.

שינויים מסוימים, בעיקר טכניים, עתידים אמנם להתחולל בו, ומתרחשים כבר עתה, בפריפריה החברתית שלו יותר מאשר ב"גרעין הקשה". אבל התופעה הרוחנית-תרבותית-חברתית-מנטאלית של החרדיות, תיעלם מחיינו רק לאחר שהמהלך של שיבת ציון יושלם, על כל מימדיו, ובעיקר כמובן התרבותיים-רוחניים, שבהם תלויים כל שאר מימדי החיים.    

    

לקואליציה או לאופוזיציה?

ראוי ל"בית היהודי" להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב. מאמר אידיאולוגי

בס"ד

מבחינת ה"בית היהודי" שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו לא עולה כלל לדיון. בנט הכריז על כך לאורך כל הקמפיין, וגם מצביעיו רואים זאת כדבר הטבעי והמתבקש ביותר. למרות זאת, ראוי להבין מה משמעותה של הצטרפות כזו ומה ניתן לצפות ממנה, וכן מה משמעותה של האפשרות – שאסור להתעלם ממנה – ש"הבית היהודי" יוותר מחוץ לקואליציה.  

הנחת היסוד לדיון חייבת להיות ההכרה שנתניהו לא יכול, ולא נועד, להכריע בבעיות הקיומיות שעמן מתמודדת מדינת ישראל. שם ספרו המפורסם של נתניהו, "מקום תחת השמש", מבטא היטב את תודעתו, תודעת "הציונות הישנה", ציונות של קיום ולא ציונות של יעוד. תודעה זו, שבזכותה הוקמה המדינה, מיצתה את עצמה; היא לא מסוגלת להמשיך את תנופתה של שיבת ציון המודרנית ואפילו לא להתמודד עם הבעיות הקיומיות מולן היא ניצבת היום. בכדי להתמודד עם בעיות אלה – ובראשן ביסוס ההוויה הישראלית על הזהות היהודית – יש צורך במנהיגות היונקת את תודעתה מתורת ישראל; מנהיגות המושרשת באמונה גדולה וחיה; מנהיגות שנצח ישראל הוא מצפנה המוסרי. "הציונות הישנה" מנותקת מן המוסר הישראלי המקורי ואין בה חיוניות עוצמה וכוח לפרוץ את המבוי הסתום בו היא תקועה.

השיתוק ייפרץ רק משתעלה לשלטון הנהגה היונקת את תודעתה מנצח ישראל. הופעת הנהגה כזו היא בסופו של דבר ייעודם של בנט ו"הבית היהודי" (וכן של משה פייגלין, אך לא נעסוק בכך כאן), ויעד זה צריך להיות הקו המנחה של התנהלותם הפוליטית. לא מדובר כמובן במשימה שתושלם בקדנציה הקרובה וכנראה גם לא בבחירות הבאות, אלא בבניית תוכנית אסטרטגית לטווח ארוך.

ובינתיים, ראוי אמנם להצטרף לקואליציה אך בלי ציפיות מוגזמות שכן קואליציה בהנהגתו של נתניהו – באשר הוא יהיה מנהיגה – לא תוכל להביא לשינוי יסודי של המצב.

הצטרפות לקואליציה חשובה על מנת לנסות למנוע את המשך התדרדרותו המדינית של נתניהו – שמשום שאינו חמוש בתודעה אמונית, כל הסיכויים הם, למרות כוונותיו הטובות, שבסופו של דבר ילך גם הוא בדרכם של רבין ושרון – אבל העיקר: הצטרפות כזאת חיונית מבחינה פוליטית, הן לביסוס ההישג הפוליטי של "הבית היהודי" בבחירות האחרונות, והן לרכישתו של ניסיון פוליטי בעמדות הנהגה לאומית – דבר שיהיה חיוני לשלבים הבאים.

שינוי מהותי מחייב את עלייתה של הנהגה אמונית לשלטון ודבר זה לא יכול להתרחש מתוך הקואליציה, אלא כנגדה. כך פותח המהר"ל מפראג את ספרו "נצח ישראל": "כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך". אי אפשר לגבש ולהציג אלטרנטיבה לממסד הקיים מתוכו, אלא כנגדו. את האמת הזאת יודע גם כל פוליטיקאי השואף להוות אלטרנטיבה לראש הממשלה, ולכן מקפיד להישאר באופוזיציה, או לחילופין, להצטרף לקואליציה מתוך כוונה לפרוש ממנה כשנה לפני הבחירות. כך מסביר גם שבתי בן דב: "את חיובי הגאולה המהותיים, אי אפשר כמובן להציג בפני העם באופן יעיל, כשהם ערוכים רק כשלעצמם ובאופן מופשט, אלא מן ההכרח הוא להציגם גם מתוך הניגוד לרקע הרעיוני הקיים, אשר בו הם חסרים, ומתוך הניגוד לממסד-ההנהגה הקיים, הבנוי להוביל את העם אל ההפך" (כל כתביו, כרך א' עמוד 353 – 354).

בסופו של דבר, אם ירצה בנט להפוך את "הבית היהודי" לכוח מוביל ומנהיג על מנת לפרוץ את הקיבעון של "הציונות הישנה", הוא יצטרך לעשות זאת מן האופוזיציה, שאם לא כן, יהפוך "הבית היהודי" לליכוד ב', או, מה שגרוע יותר, למפד"ל ב', ורווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר.

נכון הוא, שבינתיים, בעיקר לשם בניין וגיבוש הכוח הפוליטי, ראוי להצטרף לקואליציה ואת השלב האופוזיציוני ההכרחי לדחות לעוד ארבע שנים. עם זאת, לא בלתי אפשרי כמובן ש"הבית היהודי" ימצא עצמו מחוץ לקואליציה כבר בכנסת הקרובה. זה כמובן לא אמור לזרוע אכזבה או ייאוש בקרב מצביעיו ומצביאיו. להיפך, זה אמור להיות סימן לכך שריבונו של עולם מזרז את התהליכים. עם בנט יישב באופוזיציה (ואולי אפילו בראשה !), כנגד קואליציה של נתניהו עם לפיד ו/או ציפי ו/או יחימוביץ ו/או דרעי – כלומר כנגד כל הממסד הישראלי השוקע – יהיה בכך כדי להציג את האלטרנטיבה האמונית במלוא אונה והדרה כבר בימי הכנסת הנוכחית, ובכדי להציב את היעד של ראשות הממשלה כבר בבחירות הבאות.

זו אכן דרך קשה מורכבת  ובעייתית יותר, ואין כאן המקום לפרט, והרי "רחמיו על כל מעשיו", אבל מי יודע, ייתכן שגם לריבונו של עולם נמאס כבר עכשיו מהקיבעון הנוכחי.